טועמיה לפרשת בלק תשפג

הִנֵּה ה' בּוֹקֵק הָאָרֶץ וּבוֹלְקָהּ

פרשת משיח

הפרשה שלנו היא פרשת הגאולה. כל ענייני משיח, עליהם אומר הרמב"ם[1] שמי שלא מאמין בהם כופר בנביאים ובמשה רבנו ובתורתו – זה מופיע פה בפרשה. אלו פסוקים מפורשים בנבואתו האחרונה של בלעם – אחרי שהוא מתבקש על ידי בלק "ברח לך אל מקומך" (במדבר כ"ד, י"א), הוא נותן לבלק 'טיפ חינם' ומספר לו קצת על עם ישראל ומה הוא יעשה לעמו באחרית הימים, ואז הוא מתאר את המשיח –

… דָּרַ֨ךְ כּוֹכָ֜ב מִֽיַּעֲקֹ֗ב וְקָ֥ם שֵׁ֨בֶט֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל וּמָחַץ֙ פַּֽאֲתֵ֣י מוֹאָ֔ב וְקַרְקַ֖ר כָּל-בְּנֵי-שֵֽׁת. וְהָיָ֨ה אֱד֜וֹם יְרֵשָׁ֗ה וְהָיָ֧ה יְרֵשָׁ֛ה שֵׂעִ֖יר אֹֽיְבָ֑יו וְיִשְׂרָאֵ֖ל עֹ֥שֶׂה חָֽיִל. וְיֵ֖רְדְּ מִֽיַּעֲקֹ֑ב וְהֶֽאֱבִ֥יד שָׂרִ֖יד מֵעִֽיר. (שם י"ז-כ')

אז שבעז"ה נזכה מהרה לגאולה ולמשיח, אבל אני מבקש להתמקד כעת בשם הפרשה.

ציפור וציפורה

יש שני גויים שזכו ונקראה על שמם פרשה.[2]האחד הוא יתרו והאחר הוא בלק. כבר מתחילת הפרשה מוכיח רש"י שבלק היה מנסיכי מדיין ולא ממואב, ועל אף המאבק שהיה בין שני העמים הללו, הם החליטו לשתף פעולה כנגד עם ישראל ואז הם מינו את בלק למלך –

… וּבָלָ֧ק בֶּן-צִפּ֛וֹר מֶ֥לֶךְ לְמוֹאָ֖ב בָּעֵ֥ת הַהִֽוא. (שם כ"ב, ד')

ומאד מעניין ששני הגויים הללו שעל שמותיהם יש פרשות בתורה, שניהם מדיינים – יתרו כהן מדין, ובלק נסיך מדין. יתרו שנתן את בתו, ציפורה, למשה, ובלק – בן ציפור – שאת בתו כזבי בת צור (הוא בלק לפי חז"ל, והוא אחד מחמשת מלכי מדין שהורגים ישראל בחרב, עי' שם ל"א, ח') הוא נותן להפקר "פתח אהל מועד" לזמרי בן סלוא בסוף פרשתנו. הציפור והציפורה. מאד מעניין.

וצריך להבין. זה שיש פרשה על שם יתרו זה מובן – הוא היה צדיק עולם, בא להתגייר, הוא חותן משה והוא  אף זוכה להקים מבני בניו את ראשי הסנהדרין, אבל בלק? מה הוא?!

השל"ה הקדוש אומר שבלעם ובלק היו שני חכמים גדולים מאד, אך בלעם היה הרבה פחות חכם מבלק. בלק היה הרבה יותר חכם. לנו נראה הרבה פעמים שבלק הוא איש טכני, הוא רק זה שקורא ומביא את בלעם, ואילו בלעם הוא מרכז הפרשה והסיפור. בלק נראה לנו כמו איזה פוליטיקאי קטן.

מרכזיותו של בלק

אבל זה לא נכון. התנ"ך מלא במיהו בלק. כבר בהפטרה של השבת מופיע פסוק גדול. מיכה מתאר ויכוח בין הקב"ה לעם ישראל. הוא מתאר באופן היסטורי איך הוציא אותנו ה' ממצרים ושלח לנו את משה, אהרן ומרים, ומכל ההיסטוריה הוא מביא רק סיפור אחד –

עַמִּ֗י זְכָר-נָא֙ מַה-יָּעַ֗ץ בָּלָק֙ מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֔ב וּמֶה-עָנָ֥ה אֹת֖וֹ בִּלְעָ֣ם בֶּן-בְּע֑וֹר מִן-הַשִּׁטִּים֙ עַד-הַגִּלְגָּ֔ל לְמַ֕עַן דַּ֖עַת צִדְק֥וֹת ה'. (מיכה ו', ה')

ברור מי המרכזי פה, מי היועץ ומי רק מגיב ליועץ – בלק הוא היוזם. אגב, בהפטרה של השבת שעברה, חקת, בה עסקנו ביפתח הגלעדי, הוא פונה למלך בני עמון כשלש מאות שנה מאוחר יותר ואומר לו – 'מה אתה בכלל בא להילחם עם ישראל?', וכשהוא מביא לו דוגמא ממלך אחד ענק בהיסטוריה שחשב להילחם עם ישראל ונכשל, הוא לא מביא את עוג מלך הבשן או פרעה (שאותם מן הסתם אנחנו מביאים כדוגמא מוחשית לכך), אלא הוא אומר –

וְעַתָּ֗ה הֲט֥וֹב טוֹב֙ אַתָּ֔ה מִבָּלָ֥ק בֶּן־צִפּ֖וֹר מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֑ב הֲר֥וֹב רָב֙ עִם־יִשְׂרָאֵ֔ל אִם־נִלְחֹ֥ם נִלְחַ֖ם בָּֽם. (שופטים י"א, כ"ה)

'גם הוא, בלק, הבין שאין לו סיכוי מול ישראל'. בלק הוא המלך המודל שאיתו מבקש יפתח להניא את מלך בני עמון מלצאת למלחמה בישראל.

אז נשאל שתי שאלות. ראשית – האם בכלל רואים בפרשה שלנו את מרכזיותו של בלק? ומה בלק רוצה? מה יעץ בלק? מה בלעם יעץ אנחנו דווקא כן יודעים. בסוף כל הנבואות וכאשר בלק רוצה לזרוק אותו, אומר בלעם –

וְעַתָּ֕ה הִנְנִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לְעַמִּ֑י לְכָה֙ אִיעָ֣צְךָ֔ אֲשֶׁ֨ר יַֽעֲשֶׂ֜ה הָעָ֥ם הַזֶּ֛ה לְעַמְּךָ֖ בְּאַֽחֲרִ֥ית הַיָּמִֽים. (במדבר כ"ד, י"ד)

ורש"י מביא שהעצה הזו היתה להושיב את בנות מדין ולהחטיא את ישראל. אבל מה היתה עצת בלק? – זה פשוט. בלק ביקש להכרית את עם ישראל. זו היתה עצתו ובקשתו. "ואגרשנו", "עם יושב ממולי". תכף נראה שזו היתה מגמתו למרות שבדר"כ הוא נראה לנו איזו דמות טכנית, פוליטיקאי קטן. אז צריך להבין מה הוא.

ושאלה שניה – אם הוא אכן כל כך חשוב, הרי שצריך להבין מה הסיבה שאויב כזה מרכזי זוכה לשם של פרשה בתורה. יתרו זוכה לפרשה של מתן תורה – ובלק זוכה לפרשת המשיח.

פחד בלתי מוסבר

כמו תמיד, צריך להתחיל את הלימוד בפשוטו של מקרא, שם נמצאים כל היסודות וכל הסודות. נראה את הפסוקים מתחילת הפרשה –

וַיַּ֥רְא בָּלָ֖ק בֶּן-צִפּ֑וֹר אֵ֛ת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל לָֽאֱמֹרִֽי. (שם כ"ב, ב')

האם רק הוא ראה את אשר עשה ישראל לאמורי? והלא כל העולם ראו מה היה בין ישראל לאמורי. זה היה רק עכשיו במלחמות מול סיחון ועוג.

וַיָּ֨גָר מוֹאָ֜ב מִפְּנֵ֥י הָעָ֛ם מְאֹ֖ד כִּ֣י רַב-ה֑וּא וַיָּ֣קָץ מוֹאָ֔ב מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל. (שם ג')

"ויגר" זה פחד. מואב מפחד מישראל וזה מחייב הבנה כי אנחנו יודעים שעם ישראל פנה למואב ביקש לעבור דרכו ומואב סרבו. זה מופיע מפורש בהפטרה של פר' חוקת –

וַיִּשְׁלַ֣ח יִשְׂרָאֵ֣ל מַלְאָכִ֣ים ׀ אֶל־מֶ֩לֶךְ֩ אֱד֨וֹם ׀ לֵאמֹ֜ר אֶעְבְּרָה־נָּ֣א בְאַרְצֶ֗ךָ וְלֹ֤א שָׁמַע֙ מֶ֣לֶךְ אֱד֔וֹם וְגַ֨ם אֶל־מֶ֧לֶךְ מוֹאָ֛ב שָׁלַ֖ח וְלֹ֣א אָבָ֑ה וַיֵּ֥שֶׁב יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקָדֵֽשׁ. (שופטים שם, י"ז)

ולא עשינו להם כלום, למואב, על אף סירובם לבקשה!

יש לי שאלה דוגרי. משה רבנו מספר בחומש דברים שהקב"ה אמר לו  –

וַיֹּ֨אמֶר ה' אֵלַ֗י אַל־תָּ֙צַר֙ אֶת־מוֹאָ֔ב וְאַל־תִּתְגָּ֥ר בָּ֖ם מִלְחָמָ֑ה כִּ֠י לֹֽא־אֶתֵּ֨ן לְךָ֤ מֵֽאַרְצוֹ֙ יְרֻשָּׁ֔ה כִּ֣י לִבְנֵי־ל֔וֹט נָתַ֥תִּי אֶת־עָ֖ר יְרֻשָּֽׁה. (דברים ב', ט')

האם מואב לא ידעו שישראל לא ייגעו בהם? קשה לקבל את זה. לא היה למואב מודיעין שיש לישראל ציווי לא לגעת במואב? הרגע הם חיסלו את סיחון ואת עוג וכעת הם עומדים מול מואב – ולא עושים כלום. אם הם היו רוצים לחסל גם את מואב הם היו נלחמים. אז ממה "ויגר מואב"? ממה הם פחדו? רש"י שואל את השאלה ועונה – נכון, הם ידעו שהם לא ייגעו בהם, אבל הם פחדו שגם אם ישראל לא יהרגו אותם הרי שהם יבזזו אותם. אבל לפי זה ההמשך לא מובן – "ויקץ מואב מפני בני ישראל". 'ויקץ' זה כמו "קצתי בחיי" שאמרה רבקה (בראשית כ"ז, מ"ו). אומר רש"י –

ויקץ מואב. קצו בחייהם.

לא הבנתי – עומד בפניכם עם שלא יפגע בכם לעולם ואתם רוצים להתאבד?! זה לא הגיוני. מה רואה בלק שגורם לבני מואב רצון להתאבד?

כלחוך השור

ואז בא מואב –

וַיֹּ֨אמֶר מוֹאָ֜ב אֶל-זִקְנֵ֣י מִדְיָ֗ן עַתָּ֞ה יְלַֽחֲכ֤וּ הַקָּהָל֙ אֶת-כָּל-סְבִ֣יבֹתֵ֔ינוּ כִּלְחֹ֣ךְ הַשּׁ֔וֹר אֵ֖ת יֶ֣רֶק הַשָּׂדֶ֑ה וּבָלָ֧ק בֶּן-צִפּ֛וֹר מֶ֥לֶךְ לְמוֹאָ֖ב בָּעֵ֥ת הַהִֽוא. (במדבר שם ד')

הזכרנו לא פעם את באורו המפורסם של בעל העקדת יצחק[3]. משל השור פה מוזר – שור הוא חיה נחמדה, צמחונית. אם אתה רוצה לתאר משהו מפחיד תתאר נמר, אריה, טיגריס. למה שור? רש"י במקום מביא את המדרש –

כלחך השור. כל מה שהשור מלחך אין בו סימן ברכה (במ"ר כ, ד).

כלומר השור לוחך את העשב בתנועת מגל ולא משאיר סימן ברכה שם כי הוא אוכל הכל – מהשורש. בעל העקדת יצחק מוסיף על רש"י ואומר שהשור מניח את הסנטר על העשב ועם הלשון לוחך את כל מה שמסביב, כלומר מה שמתחת לסנטר לא ייפגע. העשב שתחת הסנטר יישרוד. אומר בלק – 'תשמע אדון בלעם, אני לא מתעסק בעצמי – אלא בעולם כולו. עלי אני לא מפחד כי ישראל לא יעשו לי שום דבר, אני מתחת לסנטר שלהם, אבל אני דואג למזרח התיכון, לעולם כולו. אתמול היו פה סיחון ועוג, וישראל האלה משנים את סדרי העולם ועוד רגע הם ילחכו את כל סביבותינו. אנחנו המואבים? אנחנו נשאר פה איתם, נפתח איתם קשרי מסחר, הייטק, בינה מלאכותית – הדאגה שלי היא עבור העולם!'.

אז הוא שולח מלאכים לבלעם ואומר לו  –

וַיִּשְׁלַ֨ח מַלְאָכִ֜ים אֶל-בִּלְעָ֣ם בֶּן-בְּעֹ֗ר פְּ֠ת֠וֹרָה אֲשֶׁ֧ר עַל-הַנָּהָ֛ר אֶ֥רֶץ בְּנֵֽי-עַמּ֖וֹ לִקְרֹא-ל֑וֹ לֵאמֹ֗ר הִ֠נֵּ֠ה עַ֣ם יָצָ֤א מִמִּצְרַ֨יִם֙ הִנֵּ֤ה כִסָּה֙ אֶת-עֵ֣ין הָאָ֔רֶץ וְה֥וּא יֹשֵׁ֖ב מִמֻּלִֽי. (שם ה')

נו, אם הוא מולך, בלק, אז אתה רגוע. מה הבעיה?

רש"י אומר שם דבר מוזר –

והוא יושב ממלי. חסר כתיב, קרובים הם להכריתני, כמו 'כי אמילם' (תהלים קיח, י).

'מילה' היא כריתת הערלה, כלומר הם, ישראל, קרובים להכרית אותי. וצריך להבין – הרי שהם לא אמורים אובייקטיבית לפגוע בכם, אסור להם. אז מה זו הפראנויה הזו, בלק? אתה מדומיין? זו הפרשה שממנה אנחנו לומדים על המשיח?

המקצוע: בלק

ולפני שנכנס להסברים – שתי הערות. האחד – אתגר קטן בעברית. לשמות בעברית של כולנו יש משמעות. גם שמות שאינם עבריים במקור ונכנסו למקרא אפשר להסביר, למשל יתרו או בלעם. אבל מאיפה בא השם בלק? מה משמעותו? למעט האדמו"ר הצמח צדק בדרושים שלו (להלן), לא מצאתי מי שמתייחס לזה.

והערה אחרונה – השל"ה הקדוש אומר דבר מדהים. חז"ל אומרים שלא רק שהמשיח מופיע בפרשה אלא שבלק הוא הסבא רבא של המשיח. הרי רות המואביה וערפה, באו מעגלון, כלומר באו בעצם מבלק. זו גמרא מפורשת במסכת סוטה.[4] אומר השל"ה, "וירא בלק" – שבלק ראה לא מבחינה טכנית אלא שהוא ראה וידע – כמו קרח, להבדיל, שראה את שמואל יוצא ממנו – בלק רואה ויודע, והוא חכם גדול מבלעם, שמשיח בא ממנו. מתוך כך, ועם קצת יותר יראה נוכל כעת יהיה להיכנס לעולמה של הפרשה.

אדמו"ר הצמח צדק אומר על פי הפסוק בישעיהו –

הִנֵּה ה' בּוֹקֵק הָאָרֶץ וּבוֹלְקָהּ וְעִוָּה פָנֶיהָ וְהֵפִיץ יֹשְׁבֶיהָ. (ישעיהו כ"ד, א')

המפרשים שם אומרים שבוקק זה לשון בקבוק, כלומר מרוקן את יושבה של הארץ מתוכה. היינו שהנביא מתאר אסון אדיר שעתיד להתרחש והארץ תיבקק מיושביה, ולאחר מכן היא אף תיבלק. מה זה להיבלק? "ובולקה" זה לשון כריתה. זו מילה יחידאית במקרא. אם אני מנגן אני נָגָן, אם אני מזמר אני זָמָר – ואם אני בולק אני בָּלָק. כלומר, בין בלק ובין ישראל יש דיון גדול מי יכרית את מי. מי ימול את מי. עכשיו, אחרי שהבנו את זה – אפשר להתחיל.

מי יכרית את מי?

בלק בן ציפור לא מפחד מבחינה טכנית מישראל בכלל. הוא יודע שהם לא יגעו בו. הוא מפחד מדבר אחר; הוא רואה את העם הזה אוטוטו מגיע לארץ ישראל והוא מבין את מה שאף אויב אחר לא מבין. הוא מבין שהעם הזה תכף נכנס לארץ ומקים בית מקדש יחד עם משה רבנו, "בית תפילה לכל העמים", ובעצם הוא הולך להכרית את עולם השקר, את הבלוף, את הקליפות, 'למול אותי, לחתוך את הערלה'. הוא פונה לבלעם ואמר לו -'תקשיב טוב, יקירי. הערלה הזו בפילוסופיה של הישראלים האלה היא אנחנו כולנו. יש רק דבר אחד מבחינתם – 'אין עוד מלבדו'. מי שיתבטל לאלוקות הוא זה שישרוד. ואם הם יכנסו לארץ הם יממשו את החלום הזה שלהם – ואני מרגיש את זה בבטן שלי, זה משיח. זה רות המואביה. החלום הזה מפרפר בי בפנים, בקישקעס, ואני צריך לעשות הכל כדי לעצור את זה, ולכן –

וְעַתָּה֩ לְכָה-נָּ֨א אָֽרָה-לִּ֜י אֶת-הָעָ֣ם הַזֶּ֗ה כִּֽי-עָצ֥וּם הוּא֙ מִמֶּ֔נִּי אוּלַ֤י אוּכַל֙ נַכֶּה-בּ֔וֹ וַאֲגָֽרְשֶׁ֖נּוּ מִן-הָאָ֑רֶץ… (במדבר כ"ב, ו')

מאיזו ארץ לגרש אותו? בעומק – 'אצליח למנוע את החיבור בין העם הזה לארץ. יש לי אחריות היסטורית להציל את העולם מהגניוס היהודי שבא למול את כל העולם כולו. אני נסיך מדין ואני מכיר את הכוחות של העם הזה היטב', אומר בלק.

זוכרים את הפגישה הראשונה שלנו עם המדיינים? זה היה כשהם מכרו את יוסף למדיינים. הם אלו שדאגו להביא אותנו מהארץ למצרים!

לפי זה, השור מהמשל של בלעם ("כלחך השור את ירק השדה") הוא יוסף – "בכור שורו הדר לו", ויש רק דרך אחת, טוען בלק – והיא "ללחך את כל סביבותינו". הם לא רוצים להרוג אף אחד אלא לבטל את השורש של הקליפות. כלומר להמתיק את הכל בשורשו ולא להשאיר שורשים לקליפות. ללחוך את כל הסביבה.

כשהיה יוסף במצרים ובאו אליו המצרים ובקשו –

… קְנֵֽה־אֹתָ֥נוּ וְאֶת־אַדְמָתֵ֖נוּ בַּלָּ֑חֶם וְנִֽהְיֶ֞ה אֲנַ֤חְנוּ וְאַדְמָתֵ֙נוּ֙ עֲבָדִ֣ים לְפַרְעֹ֔ה… (בראשית מ"ז, י"ט)

מה שהוא עשה היה שהוא מל את כל המצרים.[5] אגב, אנחנו מכירים עוד מוהלת אחת חשובה במקרא – ציפורה. הבת של יתרו המדייני שמלה את ערלת בנה והצילה את משה ואת כל עם ישראל. ובמה היא מלה אותו? בצור! מלחמת הצור של משה וכזבי החלה שם. הגנים של המשיח שמופיעים עכשיו בשיא הטומאה והחושך, בקליפה של הקליפות – אסור לזלזל בבלק. הוא מוכן למסור את נפש בתו, כזבי, כדי שזמרי בן סלוא וכזבי בת צור ייצרו את כל המגפה שתתרחש.

מה אומר בלעם לבלק בסוף? – 'אח שלי, אני מצטער שלא הצלחתי לקלל את העם הזה, אבל אתן לך טיפ. אי אפשר לחסל אותם בשורש. מה שכן אני יכול לומר לך מה אפשר לעשות – תושיב הרבה זונות, בנות מואב, בנות מדין. אתה לא תצליח למגר את השורש שלהם, כי זה בלתי אפשרי –

מָ֣ה אֶקֹּ֔ב לֹ֥א קַבֹּ֖ה אֵ֑ל וּמָ֣ה אֶזְעֹ֔ם לֹ֥א זָעַ֖ם ה' . (במדבר כ"ב, ח')

אבל בשיטת הסלאמי, לאט לאט נייצר ילדים יהודים שלא יודעים מי אבא שלהם. נפרק את הבית, את המשפחה היהודית. ואם נפרק את הקשר של ילדים ואבות – נפרק את רעיון המילה. האם זו תהיה ההצלחה מובטחת? הצלחה מסחררת? לא, אבל תשלח את הבת שלך. תראה דוגמא אישית'.

ארץ כרותה

"הוא יושב ממולי", העם הזה. פרשת בלק היא סיפור כל התורה כולה. חז"ל אומרים –

משה כתב ספרו, ופרשת בלעם… (ב"ב י"ד:)

זו פרשה שהיא כנגד כל התורה. שאלתי את עצמי – כבר הבנו ש'בוקק' זה לרוקן את הארץ מיושביה ו'בולק' זה להכרית. אבל מישהו יודע איך מכריתים ארץ? תשמעו הברקה – כשכל עם אחר כובש ארץ, ראשית הם בוקקים את הארץ, מוציאים את יושבי המקום. כשהאנגלים הגיעו לאיי פוקלנד (קבוצת איים ליד ארגנטינה) וכבשו אותם הם לוקחים משם את כל האנשים המקומיים. בוקקים. אבל מה שהם רוצים באמת זו בעצם האדמה. אותו דבר היה עם היוונים שהגיעו לכל מיני מקומות בכיבושיהם האימפריאליסטים וכן הלאה עם שאר כובשי ארצות.

לעומת זאת, כשבאו התורכים לארץ ישראל ונלחמו ביושבי הארץ הם לא הצליחו להקים פה המדינה, גם לא האנגלים וגם לא אף אחד אחר – במשך אלפיים שנה, אף לא פעם אחת, אף אומה, אף אדם, לא הצליחו לייצר פה יישוב. זו ארץ כרותה. "ארץ אוכלת יושביה", כמו שהגדירו אותה המרגלים. היא ארץ ה' שמחכה לעם ה' שיקים בה את בית ה' ויקרא לכל העמים  בשם ה' "לעבדו שכם אחד".

"הנה ה' בוקק הארץ ובולקה". במצב רגיל ארץ לא נכרתת, אי אפשר לכרות ארץ. אפשר לכרות עץ, אדם, אבל לא קרקע – חוץ מארץ ישראל שהיא ארץ כרותה, וברית כרותה בין הארץ ובין הקב"ה ובין יושבי הארץ – שכש'יושביה עליה' אפשר לקרוא לבית תפילה לכל העמים. בלק – זה שם המקצוע. כמו נגר, כמו זמר, הוא אבי אבות רעיון הכריתה של הרעיון היהודי האינסופי שאומר את הדבר הבא;

"והוא יושב ממולי להכריתני" – בלק מבין שהדרך להכרית אותו, את בלק, עוברת דרך ברית המילה. והדרך לקעקע מאיתנו ולסמא את עינינו היא למלא לנו את העין, את הראיה שלנו, בזבל. כשהעין שלנו תתמלא בזבל היא לא תוכל לראות אלוקות. זו אמירה שמופנית כלפי כל אחד ואחת מאיתנו באופן אישי.

עומק עבודת הפעור

בואו נראה את תחילת ההפטרה של השבת –

וְהָיָ֣ה׀ שְׁאֵרִ֣ית יַעֲקֹ֗ב בְּקֶ֙רֶב֙ עַמִּ֣ים רַבִּ֔ים כְּטַל֙ מֵאֵ֣ת ה' כִּרְבִיבִ֖ים עֲלֵי־עֵ֑שֶׂב אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יְקַוֶּה֙ לְאִ֔ישׁ וְלֹ֥א יְיַחֵ֖ל לִבְנֵ֥י אָדָֽם. (מיכה ה', ו')

זו נבואה די קיצונית לא לקוות לאיש ולא לייחל לבן אדם. כי – 'זה נכון ש-'אין עוד מלבדו' אבל בכל זאת צריך ללכת לעבודה, צריך קשרים פה ושם עם מעצמות העולם. ברור שהקב"ה נותן את הברכה, אבל צריך כלים כדי להכיל אותה, לא?'.

בואו נקשיב טוב – מיכה הנביא מדבר פה על הרגע שבו יתוודע לעולם שיש עם שלא מקווה לאיש ולא מייחל לאדם. יש רק 'אין עוד מלבדו' ית'. אין איש, אין בני אדם. קוראים לזה למול את הכל, לכרות, במובן החיובי. לא לתת יישות וממשות לשום דבר בעולם. ומה שיקרה אז הוא –

וְהָיָ֤ה בַיּוֹם־הַהוּא֙ נְאֻם־ה' וְהִכְרַתִּ֥י סוּסֶ֖יךָ מִקִּרְבֶּ֑ךָ וְהַאֲבַדְתִּ֖י מַרְכְּבֹתֶֽיךָ. וְהִכְרַתִּ֖י עָרֵ֣י אַרְצֶ֑ךָ וְהָרַסְתִּ֖י כָּל־מִבְצָרֶֽיךָ. וְהִכְרַתִּ֥י כְשָׁפִ֖ים מִיָּדֶ֑ךָ וּֽמְעוֹנְנִ֖ים לֹ֥א יִֽהְיוּ־לָֽךְ. וְהִכְרַתִּ֧י פְסִילֶ֛יךָ וּמַצֵּבוֹתֶ֖יךָ מִקִּרְבֶּ֑ךָ וְלֹֽא־תִשְׁתַּחֲוֶ֥ה ע֖וֹד לְמַעֲשֵׂ֥ה יָדֶֽיךָ. (שם ט'-י"ב)

לענ"ד זה הכל מדבר פה על כרת, כרת, כרת – של תחילת הפרשה. שנגיע לרגע שלא יקווה לאיש ולא ייחל לבן אדם. אין כלום – יש רק הקב"ה. אין ערלה.

וְנָתַשְׁתִּ֥י אֲשֵׁירֶ֖יךָ מִקִּרְבֶּ֑ךָ וְהִשְׁמַדְתִּ֖י עָרֶֽיךָ. וְעָשִׂ֜יתִי בְּאַ֧ף וּבְחֵמָ֛ה נָקָ֖ם אֶת־הַגּוֹיִ֑ם אֲשֶׁ֖ר לֹ֥א שָׁמֵֽעוּ׃ (שם י"ג-י"ד)

ולאחר מכן מגיעים הפסוקים המפורסמים של הפרשה על בלק שתמיד מצטטים אותם.

הרבי מליובאוויטש זיע"א מבאר מדוע קוראים את ההפטרה הזו בפרשת בלק. מה הרעיון של הפעור שבו חוטאים ישראל בסוף הפרשה? – פתאום מתברר שבנות מואב מייצרות את הזנות דרך הפעור, והוא יהיה הסיפור של כל סוף חומש במדבר, המלחמה במדיין ואף קבורתו של משה רבנו שקבור "מול בית פעור". מה הסיפור שלו? הרי זה גועל נפש. הפעור הוא הפרשות, זבל, זה מה שכל מי שיש לו נפש קצת עדינה זה דוחה אותו. זה מגעיל אפילו לתאר מה הוא.

הפעור הוא שיא הפילוסופיה של העבודה זרה. הפעור הוא לעשות מכל זבל אלוהות. זה אלוהי הזבל, ממש כמו שבמחשב יש 'דואר זבל'. הפירוש הוא, ושכל אחד יחשוב על זה בינו לבין עצמו – לכמה זבל אני משתחווה בכל יום?, לכמה זבל אני נותן משמעות?

'זבל' הוא דבר שעכשיו יש לו משמעות עבורי אבל בעוד חמש דקות או מקסימום אחרי הקדנציה הקרובה אף אחד לא יזכור אותו. הרי כמה "לשעברים" יש כל יום סביבנו על המסכים. הגדרת המושג 'אקטואליה' היא מה שבעוד עשר שניות יהיה דואר זבל. הפעור הוא לתת משמעות לא רק לפסל המרשים והמכובד אלא לייחס אלוהות גם למיחזור.

לגלות טוב עמוק בתוך הרע

ולמול את העולם, "והוא יושב ממולי", משמעו לשחרר אותו מהערלה הזו. זה מה שמבין בלק. ואם תשאלו – אז אם הוא כזה רשע, כזה זבל, למה לתת לו שם של פרשה על שמו? התשובה היא שבעבודת ה' יש שני חלקים. האחד הוא לעשות טוב. כמה שיותר יותר טוב. אבל החלק היותר קשה הוא להפוך את הרע ביותר לטוב, לגלות שבמלכותו של הרוע בתוך תוכיותו יש טוב. איך יודעים שיש שם טוב? – כי אחרת מה מחזיק אותו? מה מקיים אותו? הרי אין לו שורש, זה דואר שזורקים אותו תוך שניה…

פרשת בלק לא עוסקת במתן תורה. במתן תורה "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ" (דברים ד', ל"ה), אבל שם זה היה לשתי דקות, ואילו פרשת בלק מדברת על ימות המשיח ושם זה יהיה המצב התמידי. זה יתרחש רק כאשר אני אצליח להעלות את בלק אל המקום שממנו אני אגלה שיוצא משיח. ואנחנו צריכים להפסיק לחשוב רק על הבלק ההוא – אלא גם ובעיקר על הבלק שבתוכנו.

לפעמים אתה מסתכל ולא רואה סיכוי – "זה בלק זה. הוא מכרית כל דבר של קודש", אבל מאחורי כל בלק כזה, בתוך תוכיותו, בתוך הרצון המטורף והצעקני לנגח ולמגר, לצעוק, להרוס ולהכרית כל נקודה של קדושה – מסתתר בלק שרואה את השלשלת הגדולה שעתידה לצאת ממנו.

אידיאולוגיה מוסווית

"ויקץ מפני בני ישראל" – הוא מוכן למסור את נפשו ואת נפש בתו, הוא מוכן להתאבד. כי אם יבוא משיח הוא יאבד את השלטון, את ההון, הוא יאבד את כל כוחותיו ולכן הוא נלחם בכל מה שמריח משיח. ומה שהכי מריח משיח זו קדושה. "מה טובו אהליך יעקב". זו תהיה השיטה שלו – הוא ייצר אידיאולוגיה שלמה והוא יקרא לה בכל מיני שמות ומילים מפוצצות, אידיאולוגיה של 'ילדים בלי אבות'. הוא יהיה משוכנע שזו הדרך להכרית, והוא לא יאמר את זה בקול רם – דורות יחשבו שהוא מין מישהו 'פרווה', שיושב בצד, אבל כל גאון מבין שהוא זה "וְעַתָּ֗ה הֲט֥וֹב טוֹב֙ אַתָּ֔ה מִבָּלָ֥ק בֶּן־צִפּ֖וֹר מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֑ב הֲר֥וֹב רָב֙ עִם־יִשְׂרָאֵ֔ל…" והוא הולך אל בלעם כי הוא מבין מה מהותו. הוא הרי נסיך מדין.

הם באים המואבים לזקני מדין ושואלים אותם –

…כיון שראו את ישראל נוצחים שלא כמנהג העולם, אמרו, מנהיגם של אלו במדין נתגדל, נשאל מהם מה מדתו, אמרו לו, אין כחו אלא בפיו, אמרו, אף אנו נביא עליהם באדם שכחו בפיו. (רש"י, במדבר כ"ב, ד')

ושלא ניבהל – עומק תוכנה של הפרשה הוא להאמין שגם הבלק הזה עתיד להתהפך ולגלות משיח. לפעמים אני מביט במראה, חושב כמה טוב היה אתמול אבל עכשיו אני בעצמי בלק. אתה רואה מן בלק-אאוט, חושך אחד גדול מולך, ואתה מפתח דמיונות שלמים, תיאוריות שהעם הולך להכרית אותך – ואתה צודק כי אלו דברי אמת. עם לא מכרית עם אחר עם טנקים אלא עִם "הוא יושב ממולי". האם אנחנו מבינים את זה?

זו פרשת בלק מתחילתה ועד סופה.

מה בין שני מדינים

השם שניתן לפרשת מתן תורה הוא 'יתרו'. יתרו התבקש ע"י משה לבוא עם ישראל לארץ ישראל אך הוא השיב שהוא חוזר למדין כדי לגייר את בני ארצו ומשפחתו. זה היה לפני ארבעים שנה, אחרי קריעת ים סוף. מבני יתרו יגיעו אחר כך לארץ ישראל ויהפכו להיות חלק מהעם, ראשי הסנהדרין, הם זוכים בנחלת יריחו וכו'. זה געוואלד – כלומר יתרו בחזרתו למדיין הקים תנועה רוחנית שלמה 'פרו-ישראלית', למען עם ישראל, ואז נוצר שם כח אופוזיציוני גדול במדיין, ואלו שני המדיינים שעל שניהם קרויות שתי פרשות. יתרו אבי ציפורה, כורתת הברית, ובלק בן ציפור, מוחק הברית. כשיבוא זמרי בן סלוא על כזבי בת צור בתו של בלק, הוא יאמר למשה בזלזול –

לעיני משה. אמרו לו – משה, זו אסורה או מותרת?, אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך?… (כ"ה, ו', ברש"י)

אנחנו תופסים מה הולך פה? כל הפרשה היא מאבק בין הגויים על ההליכה אל עם ישראל ואל המשיח. יתרו שמגלה את העבודה של מתן תורה, שמכוון אותנו לקראת המשיח, ומולו בלק, אביה של אמה של מלכות, סבתו של דוד, הסבתא הגדולה של המשיח.

ומהפרשה שלנו חזרה אל המקום של כל אחד ואחת מאיתנו – שלא נזלזל בהצעות האחרונות של בלק ובלעם. אין להם כח לעקור את השורש אבל יש להם כח לעשות לנו שחור בעיניים, בלק-אאוט, ולמלא את העיניים שלנו בקליפות, בזונות מדייניות שמוכרות בדים צבעוניים ומטמטמות לנו את העיניים, עד שגם אנחנו יכולים חלילה לאבד את האמונה הגדולה.

והמסקנה השניה האישית-מהותית שאנו מסיקים פה היא – לעולם אל תתייאש מהאח שלך למרות שהוא נראה לך כבלק, גם מעצמך אל תתייאש אפילו שאתה נראה לעצמך בלק. כל פרשת המשיח באה לגלות לא רק את ה"עשה טוב" אלא איך הדבר שנראה הכי הכי אנטי-תזה, הכי מכרית, צעקות והתפרצויות, איך הוא עצמו מתוכו יווצר כח הטוב.

שנזכה לראות מהרה את משיח בן דוד הולך בראשנו לגאולה השלמה, "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל", בקרוב ממש.

---

[1] עי' רמב"ם הלכות מלכים ומלחמות יא, א'.

[2] אם מחשיבים גם את נח אז יש שלשה, אבל נח היה עוד לפני החלוקה שבין ישראל לעמים, לפני אברהם אבינו.

[3] רבי יצחק עראמה (ה'ק"פ, 1420 – ה'רנ"ד, 1494). נודע בשם 'בעל העקדה' על שם ספרו "עקדת יצחק", היה מחכמי ספרד בדור הגירוש. פילוסוף ופרשן מקרא. שימש רב וראש ישיבה בסמורה אשר בצפון ספרד ובקלטיוד, וברבנות טרגונה, קטלוניה וברגה שבאראגון.

[4] סוטה מז., וכן – נזיר כג:, סנהדרין קה:, הוריות י':, ילקו"ש בלק רמז תשסה:, שם מלכים ב רמז רכו, וכן פסיקתא זוטרתא רות פ"א ורות רבה (מהדו' לרנר) פרשה ב.

[5] עי' שם מ"א, נ"ה ברש"י – "אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ. לְפִי שֶׁהָיָה יוֹסֵף אוֹמֵר לָהֶם שֶׁיִּמּוֹלו…"