שליטה או ערבות. לפרשת מקץ תשפד

האם ראובן ידע על מכירת יוסף?

אני מבקש לעסוק בדמותו של ראובן, ומתוך השוואה ליהודה, בשלב שהאחים – בלי שמעון שנשאר אסור במצרים – חוזרים הביתה. לוי, שפתח את צרורו במלון מגלה את כספו מונח שם, ולאחריו גם יתר האחים מגלים כן, ושם מתפתחת השיחה הגדולה בה קמים שני המנהיגים – ראובן ויהודה, ומבקשים מיעקב אבינו אמון לקחת את בנימין איתם למצרים. ראובן לא מקבל, ויהודה כן מקבל –

וַיְהִ֗י הֵ֚ם מְרִיקִ֣ים שַׂקֵּיהֶ֔ם וְהִנֵּה-אִ֥ישׁ צְרוֹר-כַּסְפּ֖וֹ בְּשַׂקּ֑וֹ וַיִּרְא֞וּ אֶת-צְרֹר֧וֹת כַּסְפֵּיהֶ֛ם הֵ֥מָּה וַֽאֲבִיהֶ֖ם וַיִּירָֽאוּ. וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ יַֽעֲקֹ֣ב אֲבִיהֶ֔ם אֹתִ֖י שִׁכַּלְתֶּ֑ם יוֹסֵ֤ף אֵינֶ֨נּוּ֙ וְשִׁמְע֣וֹן אֵינֶ֔נּוּ וְאֶת-בִּנְיָמִ֣ן תִּקָּ֔חוּ עָלַ֖י הָי֥וּ כֻלָּֽנָה. (בראשית מ"ב, ל"ה-ל"ו)

עכשיו ידבר ראובן, ונזכור מיהו – הוא זה שהתורה מעידה עליו שרצה להציל את יוסף מיד האחים. ראובן הוא זה שלפי פשוטו של מקרא סביר להניח שלא יודע עד לשלב הזה שיוסף נמכר. אפשר להוכיח את זה מהפסוקים – כשיוסף, המשנה למלך מצרים, מוכיח את האחים קשות ומדבר אליהם באופן נחרץ, אוסר אותם, הם אומרים האחד לשני –

וַיֹּֽאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל-אָחִ֗יו אֲבָל֘ אֲשֵׁמִ֣ים | אֲנַ֘חְנוּ֘ עַל-אָחִ֒ינוּ֒ אֲשֶׁ֨ר רָאִ֜ינוּ צָרַ֥ת נַפְשׁ֛וֹ בְּהִתְחַֽנְנ֥וֹ אֵלֵ֖ינוּ וְלֹ֣א שָׁמָ֑עְנוּ עַל-כֵּן֙ בָּ֣אָה אֵלֵ֔ינוּ הַצָּרָ֖ה הַזֹּֽאת. (שם כ"א)

מידה כנגד מידה – 'אנחנו התאכזרנו אליו והנה כעת מתאכזרים אלינו. זרקנו אותו לבור, וגם אותנו זורקים כעת אל הבור'. ואז –

וַיַּ֩עַן֩ רְאוּבֵ֨ן אֹתָ֜ם לֵאמֹ֗ר הֲלוֹא֩ אָמַ֨רְתִּי אֲלֵיכֶ֧ם | לֵאמֹ֛ר אַל-תֶּֽחֶטְא֥וּ בַיֶּ֖לֶד וְלֹ֣א שְׁמַעְתֶּ֑ם וְגַם-דָּמ֖וֹ הִנֵּ֥ה נִדְרָֽשׁ. (שם כ"ב)

המפרשים הפשטנים מבינים כאן בפשטות שראובן שלא היה עם אחים בעת הארוחה ולא במכירה, הוא נעלם אז. לאחר המכירה כתוב –

וַיָּ֤שׇׁב רְאוּבֵן֙ אֶל־הַבּ֔וֹר וְהִנֵּ֥ה אֵין־יוֹסֵ֖ף בַּבּ֑וֹר וַיִּקְרַ֖ע אֶת־בְּגָדָֽיו. (שם ל"ז, כ"ט)

והוא אומר –

וַיָּ֥שׇׁב אֶל־אֶחָ֖יו וַיֹּאמַ֑ר הַיֶּ֣לֶד אֵינֶ֔נּוּ וַאֲנִ֖י אָ֥נָה אֲנִי־בָֽא. (שם ל')

קראנו את זה רק בשבת שעברה. האחים ראו מרחוק את יוסף מגיע, "ויתנכלו אותו להמיתו" (שם י"ח), ואז הם אמרו "איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו". (שם י"ט- כ') התגובה של ראובן היתה –

וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶש. (שם כ"א).

הלגיטימי היחיד

אני מזכיר את זה כי כאשר בא ראובן להציע את האחריות שלו על בנימין כעת, הוא לכאורה היחיד מהאחים שלגיטימי שיציע את זה. הוא ולא יהודה. אף התורה מעידה על כוונותיו –

וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֣ם ׀ רְאוּבֵן֮ אַל־תִּשְׁפְּכוּ־דָ֒ם הַשְׁלִ֣יכוּ אֹת֗וֹ אֶל־הַבּ֤וֹר הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר בַּמִּדְבָּ֔ר וְיָ֖ד אַל־תִּשְׁלְחוּ־ב֑וֹ לְמַ֗עַן הַצִּ֤יל אֹתוֹ֙ מִיָּדָ֔ם לַהֲשִׁיב֖וֹ אֶל־אָבִֽיו. (שם כ"ב)

וכדי שלא נחשוב שכוונתו של ראובן היתה שיוסף ימות שם מעצמו במקום שהם יהרגו אותו "בידיים" – התורה מעידה על טוהר כוונותיו! על זה אמר שם רש"י –

רוח הקודש מעידה על ראובן שלא אמר זאת אלא להציל אותו שיבא הוא ויעלנו משם…

וכאשר הוא בא עכשיו ואומר ליעקב –

וַיֹּ֤אמֶר רְאוּבֵן֙ אֶל-אָבִ֣יו לֵאמֹ֔ר אֶת-שְׁנֵ֤י בָנַי֙ תָּמִ֔ית אִם-לֹ֥א אֲבִיאֶ֖נּוּ אֵלֶ֑יךָ תְּנָ֤ה אֹתוֹ֙ עַל-יָדִ֔י וַֽאֲנִ֖י אֲשִׁיבֶ֥נּוּ אֵלֶֽיךָ. (שם מ"ב, ל"ז)

זה אולי נשמע לנו קצת מוזר, אבל עצם זה שהוא קם ומציע להגן על בנימין, במחילה – הוא היחיד מכל האחים שיש לו את הזכות והלגיטימציה לעשות את זה. נזכור כי יהודה היה זה ששהציע למכור את יוסף, ואליו שמעו האחים!.^[1] לדברי ראובן הם לא שמעו. אגב, הם כלל לא ענו אל קריאתו "הילד איננו ואני אנא אני בא". רש"י מבאר שני פירושים היכן היה ראובן בעת המכירה –

ובמכירתו לא היה שם שהגיע יומו לילך ולשמש את אביו. דבר אחר עסוק הי' בשקו ובתעניתו על שבלבל יצועי אביו. (שם כ"ט, ברש"י)

מה בעצם מציע יהודה?

כך או כך, ראובן הוא הראשון שמציע כעת ליעקב את מנהיגותו ואת אחריותו על בנימין, ונשים לב שגם כאן יעקב לא מתייחס להצעה של ראובן אלא אומר באופן כללי, מבלי להזכיר את שמו של ראובן –

וַיֹּ֕אמֶר לֹֽא-יֵרֵ֥ד בְּנִ֖י עִמָּכֶ֑ם כִּֽי-אָחִ֨יו מֵ֜ת וְה֧וּא לְבַדּ֣וֹ נִשְׁאָ֗ר וּקְרָאָ֤הוּ אָסוֹן֙ בַּדֶּ֨רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּֽלְכוּ-בָ֔הּ וְהֽוֹרַדְתֶּ֧ם אֶת-שֵֽׂיבָתִ֛י בְּיָג֖וֹן שְׁאֽוֹלָה. (שם, מ"ב, ל"ח)

רש"י מביא כאן ביטוי קשה שאמר יעקב לכאורה –

לא ירד בני עמכם. לא קבל דבריו של ראובן. אמר – בכור שוטה הוא זה, הוא אומר להמית בניו, וכי בניו הם ולא בני?!

יעקב אומר – 'מה הוא מציע ראובן? שאני אהרוג את הנכדים שלי?'. ובאמת צריך להבין מה אומר כאן ראובן. האם זה סתם ביטוי בלשון עממית כזו, מין הגזמה קיצונית כדי שיעקב ייתן לו את האחריות על בנימין?

ואז, ממש כמו בבור – ראובן רוצה להציל, ההצעה שלו לא מתקבלת – יהודה מגיע ומציע הצעה חלופית –

וְהָֽרָעָ֖ב כָּבֵ֥ד בָּאָֽרֶץ. וַיְהִ֗י כַּֽאֲשֶׁ֤ר כִּלּוּ֙ לֶֽאֱכֹ֣ל אֶת-הַשֶּׁ֔בֶר אֲשֶׁ֥ר הֵבִ֖יאוּ מִמִּצְרָ֑יִם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ אֲבִיהֶ֔ם שֻׁ֖בוּ שִׁבְרוּ-לָ֥נוּ מְעַט-אֹֽכֶל (מ"ג, א'-ב')

וַיֹּ֨אמֶר יְהוּדָ֜ה אֶל-יִשְׂרָאֵ֣ל אָבִ֗יו שִׁלְחָ֥ה הַנַּ֛עַר אִתִּ֖י וְנָק֣וּמָה וְנֵלֵ֑כָה וְנִֽחְיֶה֙ וְלֹ֣א נָמ֔וּת גַּם-אֲנַ֥חְנוּ גַם-אַתָּ֖ה גַּם-טַפֵּֽנוּ. אָֽנֹכִי֙ אֶֽעֶרְבֶ֔נּוּ מִיָּדִ֖י תְּבַקְשֶׁ֑נּוּ אִם-לֹ֨א הֲבִֽיאֹתִ֤יו אֵלֶ֨יךָ֙ וְהִצַּגְתִּ֣יו לְפָנֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִי לְךָ֖ כָּל-הַיָּמִֽים. כִּ֖י לוּלֵ֣א הִתְמַהְמָ֑הְנוּ כִּֽי-עַתָּ֥ה שַׁ֖בְנוּ זֶ֥ה פַֽעֲמָֽיִם. (שם ח'-י')

מעניין שהוא פונה לא אל יעקב אלא אל "ישראל אביו". אז נכון שהוא מתבטא בלשון ערבות – "אנכי ערבנו" אבל תכל'ס מה הוא מציע? בעברית מודרנית הוא לא מציע כלום. 'אני אהיה חוטא לך אם הוא לא יחזור' – מה המשמעות של זה? לכאורה אין פה שום דבר ממשי. רש"י אומר שהוא אמר ליעקב שהוא יחטא לו גם לעולם הבא. מה זה אומר? אבל דווקא אז –

וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֜ם יִשְׂרָאֵ֣ל אֲבִיהֶ֗ם אִם-כֵּ֣ן | אֵפוֹא֘ זֹ֣את עֲשׂוּ֒ קְח֞וּ מִזִּמְרַ֤ת הָאָ֨רֶץ֙ בִּכְלֵיכֶ֔ם וְהוֹרִ֥ידוּ לָאִ֖ישׁ מִנְחָ֑ה מְעַ֤ט צֳרִי֙ וּמְעַ֣ט דְּבַ֔שׁ נְכֹ֣את וָלֹ֔ט בָּטְנִ֖ים וּשְׁקֵדִֽים. וְכֶ֥סֶף מִשְׁנֶ֖ה קְח֣וּ בְיֶדְכֶ֑ם וְאֶת-הַכֶּ֜סֶף הַמּוּשַׁ֨ב בְּפִ֤י אַמְתְּחֹֽתֵיכֶם֙ תָּשִׁ֣יבוּ בְיֶדְכֶ֔ם אוּלַ֥י מִשְׁגֶּ֖ה הֽוּא. וְאֶת-אֲחִיכֶ֖ם קָ֑חוּ וְק֖וּמוּ שׁ֥וּבוּ אֶל-הָאִֽישׁ. (שם י"א-י"ג)

אגב, יעקב אמנם מסכים אבל הוא ממש לא רגוע עם ההצעה של יהודה ועל ההסכמה שלו אליה. הוא מוסיף –

… וַֽאֲנִ֕י כַּֽאֲשֶׁ֥ר שָׁכֹ֖לְתִּי שָׁכָֽלְתִּי. (שם י"ד)

אלו מילים קשות מאד. אגב, את הביטוי "וחטאתי לך כל הימים" יגיד יהודה גם בפרשת ויגש, כאשר הוא ייפגש עם יוסף –

כִּ֤י עַבְדְּךָ֙ עָרַ֣ב אֶת-הַנַּ֔עַר מֵעִ֥ם אָבִ֖י לֵאמֹ֑ר אִם-לֹ֤א אֲבִיאֶ֙נּוּ֙ אֵלֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִי לְאָבִ֖י כׇּל-הַיָּמִֽים. (שם מ"ד, ל"ב)

כלומר הוא רואה את זה כנקודת המפתח בעומדו לפני יוסף עם בנימין. זה "הפאנץ' ליין" של נאומו של יהודה. וצריך להבין מה ההבדל בין דברי יהודה לדברי ראובן? התשובה לשאלה הזו תענה לנו על שאלה נוספת שקשורה לחיים שלנו, יום-יום.

מה אנחנו יודעים על ראובן?

ראובן הוא הבכור, האח הגדול, האם יש איזו נקודה חורזת שתסביר לנו את הנהגתו הכוללת של ראובן, את אופיו? בואו נחזור בקיצור מוחלט על מה שאנחנו כבר יודעים על ראובן. הדבר הראשון שהתורה מספרת לנו עליו היה סיפור הדודאים – בן צעיר שמביא לאמו פרחים, ומשם, מהסיפור הזה, יוולדו יששכר, זבולון ויוסף. הסיפור הבא שהתורה מספרת לנו עליו הוא מעשה בלהה. מה הוא עושה שם? מה הוא רוצה שם? הפסוק אומר –

וַיְהִ֗י בִּשְׁכֹּ֤ן יִשְׂרָאֵל֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיֵּ֣לֶךְ רְאוּבֵ֗֔ן וַיִּשְׁכַּ֕ב֙ אֶת-בִּלְהָ֖ה֙ פִּילֶ֣גֶשׁ אָבִ֑֔יו וַיִּשְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל. וַיִּֽהְי֥וּ בְנֵֽי-יַעֲקֹ֖ב שְׁנֵ֥ים עָשָֽׂר. (שם ל"ה, כ"ב)

רש"י שם מיד אומר שהוא לא שכב אותה כפשוטו אלא –

מתוך שבלבל משכבו מעלה עליו הכתוב כאלו שכבה. ולמה בלבל וחלל יצועיו? שכשמתה רחל נטל יעקב מטתו שהיתה נתונה תדיר באהל רחל ולא בשאר אהלים ונתנה באהל בלהה. בא ראובן ותבע עלבון אמו. אמר 'אם אחות אמי היתה צרה לאמי שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי?', לכן בלבל.

הסיפור השלישי הוא מה שראינו עם יוסף והבור, וצריך לשים פה לב לנקודה עצומה; בואו ננסה להבין את ראובן, כי הטענה שלי היא שכשנלמד אותו נבין מתוך זה נקודה מהותית של הבכור על תופעות הלוואי שלו, ונזכור שכולנו בכורים – "בני בכורי ישראל". יש לבכור מעלות רבות אבל גם תופעות לוואי. צריך להבין את זה לעומק. פעם דיברנו על כך שכל ספר בראשית הוא סיפור מתמשך על בכורים שמפספסים – קין והבל, ישמעאל ויצחק, עשו ויעקב, ראובן והאחים, אפרים ומנשה.^[2]

ההתנהלות התמוהה של ראובן

נחזור לענייני הבכורות בהמשך וכעת נתמקד בראובן. כמו שאמרנו, לא הבנו את הצעתו ליעקב "את שני בני תמית". ראובן, אתה רוצה להציל את יוסף, אתה רואה את האנרגיות שיש פה בין האחים, בין כולם, שרוצים להרוג אותו. "ועתה לכו ונהרגהו" – מיד, עכשיו, בלי להשתהות, בלי לחשוב על ההשלכות אבל עם תכנית סדורה – נשליך אותו באחד הבורות, נאמר שחיה רעה אכלתהו. אתה רוצה להציל אותו, והתורה מעידה שזו אכן כוונתך – "להשיבו אל אביו", לא חשוב עכשיו מה הוא חשב עליו אבל ברור שהוא רצה עבורו דבר טוב, אז אם אתה כ"כ רוצה להצילו – למה אתה נעלם פתאום? הצעת הצעה אבל פתאום אתה נעלם וכשיהודה מציע את הרעיון שלו, למכור את יוסף, אתה לא נמצא שם. הייתם כל האחים בדותן ליד שכם, אבא שלך נמצא בחברון, ואם הוא הלך לשמש את אביו כפי שראינו ברש"י לעיל, זה לוקח זמן ההליכה הזו, ומן הסתם הוא חזר רק ביום שלמחרת, ולכל הפחות שעות רבות לאחר מכן, אז – האם לא יותר דחוף שתישאר פה עכשיו עם האחים, שאתה רואה שהם רוצים להרוג את יוסף? תשלח איזה תאילנדי לשמש את אבא. אז מה עם זה התור שלך? אתה מרגיש את הלכי הרוח בין האחים שלך, את האנרגיות שהולכות להרוג את אח שלך, ואתה רוצה להשיב אותו לאבא – אז אתה הולך? הרי כאשר הוא ישוב אל הבור ולא ימצא שם את יוסף הוא יקרע את בגדיו, הוא ינהג מנהגי אבלות. זה כל כך קשה לרש"י והוא מוטרד למה ראובן לא פה עד שהוא נאלץ להציע פירוש שני – שהוא היה עסוק בתשובה על מעשה בלהה. כלומר לא שהוא הלך לחברון והפקיר את הזירה אלא שהוא הלך הצידה, עשה התבודדות במשך כמה שעות, הוא 'ריחף', עסק בתשובה ולא שם לב למה שהתרחש. וגם כאן נשאל את אותה שאלה -ראובן, זה הזמן לעסוק בשק ותענית? זה הזמן להתבודד? ואנחנו שואלים את זה ראובן, לשיטתך, שהקב"ה מעיד שאתה באמת רוצה להציל את יוסף ולהחזיר אותו לאבא! ואני לא מקבל את הטענה שהוא היה לא אחראי… הוא הביא את הדודאים לעולם, את יששכר, זבולון, יוסף ודינה. לאן הוא הלך? אל תענו לי "כיבוד אב" – הכיבוד אב היותר גדול יהיה להציל את יוסף, והוא יגיד בעוד רגע "ואני אנא אני בא".

יש פה בהתנהגות של ראובן כמה תמיהות שצריך להבין ברמה הפסיכולוגית-נפשית כי זה תורת ה' שלנו, של חיינו. גם במעשה בלהה – איפה הכיבוד אב? אז נניח שהוא חשב שהוא פועל במצד כיבוד אם – אז תשאל! בפרשת ויחי כאשר יבוא יעקב לברך את בניו הוא יגיד לו –

רְאוּבֵן֙ בְּכֹ֣רִי אַ֔תָּה כֹּחִ֖י וְרֵאשִׁ֣ית אוֹנִ֑י יֶ֥תֶר שְׂאֵ֖ת וְיֶ֥תֶר עָֽז. (שם מ"ט, ג')

אתה הבכור שלי. קדש הקודשים, טיפת הזרע ראשונה שלי. היית אמור לקבל נשיאות כפיים, כהונה "שאת", וגם מלכות "עז" – "ויתן עוז למלכו". לפני הכהנים הבכורות היו מיועדים לעבוד במקדש, והנה עכשיו הפסדת את שניהם. על מה? –

פַּ֤חַז כַּמַּ֙יִם֙ אַל־תּוֹתַ֔ר כִּ֥י עָלִ֖יתָ מִשְׁכְּבֵ֣י אָבִ֑יךָ אָ֥ז חִלַּ֖לְתָּ יְצוּעִ֥י עָלָֽה. (שם ד')

רש"י מביא שם שיעקב אמר – 'השכינה היתה מגיעה תמיד אל יצועי, וכשהחלפת את האהלים "חיללת יצועי עלה"'. מה שם הייתה הסברה של ראובן למעשיו? וגם אצלנו בפרשה – "את שני בני תמית", והאירוע האחרון שאני מבקש לנתח הוא כאשר האחים עומדים אצלנו בפרשה אל מול המשנה למלך מצרים המנוכר, והם מדברים ביניהם אחרי שיוסף האשים אותם "מרגלים אתם" והוא מחליט לאסור את אחד מהם לעיניהם, מתנהל שם הדו שיח הבא –

וַיֹּֽאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל-אָחִ֗יו אֲבָל֘ אֲשֵׁמִ֣ים | אֲנַ֘חְנוּ֘ עַל-אָחִ֒ינוּ֒ אֲשֶׁ֨ר רָאִ֜ינוּ צָרַ֥ת נַפְשׁ֛וֹ בְּהִתְחַֽנְנ֥וֹ אֵלֵ֖ינוּ וְלֹ֣א שָׁמָ֑עְנוּ עַל-כֵּן֙ בָּ֣אָה אֵלֵ֔ינוּ הַצָּרָ֖ה הַזֹּֽאת.

יוסף עדיין לא פורץ בבכי בשלב הזה אלא רק אחרי דברי ראובן בפסוק הבא –

וַיַּ֩עַן֩ רְאוּבֵ֨ן אֹתָ֜ם לֵאמֹ֗ר הֲלוֹא֩ אָמַ֨רְתִּי אֲלֵיכֶ֧ם | לֵאמֹ֛ר אַל-תֶּֽחֶטְא֥וּ בַיֶּ֖לֶד וְלֹ֣א שְׁמַעְתֶּ֑ם וְגַם-דָּמ֖וֹ הִנֵּ֥ה נִדְרָֽשׁ. (שם כ"א-כ"ב)

כשיהודה הציע למכור את יוסף לישמעאלים כתוב שם "וישמעו אחיו" אבל כשראובן אמר להם להשליך אותו לבור "למען הצילו מידם להשיבו אל אביו" הם לא שמעו אליו אלא פשוט ביצעו את מה שהוא אמר, כי הוא הבכור, וזרקו את יוסף אל הבור. ואז הפסוק הבא –

וְהֵם֙ לֹ֣א יָֽדְע֔וּ כִּ֥י שֹׁמֵ֖עַ יוֹסֵ֑ף כִּ֥י הַמֵּלִ֖יץ בֵּֽינֹתָֽם. וַיִּסֹּ֥ב מֵֽעֲלֵיהֶ֖ם וַיֵּ֑בְךְּ וַיָּ֤שָׁב אֲלֵהֶם֙ וַיְדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם וַיִּקַּ֤ח מֵֽאִתָּם֙ אֶת-שִׁמְע֔וֹן וַיֶּֽאֱסֹ֥ר אֹת֖וֹ לְעֵֽינֵיהֶֽם. (שם כ"ג-כ"ד)

וצריך להבין למה יוסף בכה פה? אם זה בגלל שהאחים דיברו הרי שהוא היה צריך לבכות מיד בתום דבריהם ולפני הדברים של ראובן, הרי יוסף יודע שראובן לא היה במכירה – ולכן משמע שהוא בכה בגלל דברי ראובן.

בכתפו היה מוליכו אצל אביו

כאן כל ההבנה שלנו מתחילה. זה געוואלד. נתחיל מדברי חז"ל במדרש רבה –

אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר מַרְיוֹן בָּא הַכָּתוּב לְלַמֶּדְךָ שֶׁאִם אָדָם עוֹשֶׂה מִצְוָה יַעֲשֶׂנָּה בְּלֵבָב שָׁלֵם (נ"א – בלב שמח), שֶׁאִלּוּ הָיָה רְאוּבֵן יוֹדֵעַ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְתִּיב עָלָיו (בראשית לז, כא) 'וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּילֵהוּ מִיָּדָם', בִּכְתֵפוֹ הָיָה מוֹלִיכוֹ אֵצֶל אָבִיו, וְאִלּוּ הָיָה יוֹדֵעַ אַהֲרֹן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְתִּיב עָלָיו (שמות ד, יד) 'הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ' בְּתֻפִּים וּבִמְחוֹלוֹת הָיָה יוֹצֵא לִקְרָאתוֹ.^[3] וְאִלּוּ הָיָה יוֹדֵעַ בֹּעַז שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְתִּיב עָלָיו: 'וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר', עֲגָלוֹת מְפֻטָּמוֹת הָיָה מַאֲכִילָהּ. (רות רבה ה', ו')

ברור שאין הכוונה לכבוד, האם ראובן לא עשה את זה בלב שלם? הרי מפורש בפסוק ורוח הקודש מעידה שהוא עשה את זה "למען הצילו מידם להשיבו אל אביו", ולכאורה הוא עשה את זה באופן הזה, במין חישוב 'פוליטי' כזה, כי הוא ראה שבאופן ישיר לא יהיה לו סיכוי מול האחים ואילו כך, בערמה, הוא יצליח להציל את יוסף.

אגב, צריך גם להבין את המדרש הזה. הרי לגבי ראובן – אילו היה מוליכו, את יוסף, על כתפו, אז כל ההיסטוריה לנו הייתה נראית אחרת, אבל מה היה קורה אילו אהרן באמת היה יוצא לקראת משה בתופים ומחולות? לא היה משתנה שום דבר לכאורה חוץ מליווי מוזיקלי. וגם לגבי בועז – אילו היה יודע היה נותן לא סנדוויץ אלא פולקע של אווז. מה השינוי המהותי? כלום לכאורה. והנה מסקנת המדרש –

רַבִּי כֹּהֵן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי לְשֶׁעָבַר הָיָה אָדָם עוֹשֶׂה מִצְוָה וְהַנָּבִיא כּוֹתְבָהּ,^[4] וְעַכְשָׁיו כְּשֶׁאָדָם עוֹשֶׂה מִצְוָה מִי כּוֹתְבָהּ, אֵלִיָּהוּ כּוֹתְבָהּ וּמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ – וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוֹתֵם עַל יְדֵיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (מלאכי ג, טז) אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וגו'. (שם)

יהודי עושה מצווה עכשיו, הילדים שלנו בעזה עכשיו נלחמים ומקיימים מצוות – אליהו כותבה, את המצווה הזו. הפסוק הזה מדבר על ביאתו הצפויה של אליהו הנביא ומשיח איתו, אז נשוב לראות איך יראה ה' את כל מה שהם עושים.

אני שולט במצב

עכשיו אנחנו מתחילים. זה געוואלד;

איך באמת צריך להבין את ההתנהלות של ראובן שחוזר לאביו ברגע שהוא צריך להציל את יוסף מיתר האחים? המילה שתתאר את זה היא – שליטה. בעצם זה שליטה מול ערבות, והמילה הזו תוביל לשני נושאים נוספים.

ראובן היה יכול לעזוב את יוסף, ללכת הביתה לאביו ולחזור לדותן רק למחרת בגלל שהוא היה בטוח שהוא שולט במצב. הוא היה משוכנע שאם הוא אמר לכל האחים והם בצעו את דברו – זה יתרחש גם כשהוא כבר לא נמצא שם. איי, אבל הם שונאים אותו, וגם אתה עצמך לא 'מת' עליו, וגם היית חלק מהדיבור נגדו? ואתה גם מבין את התחושות שלהם, את התכנית שלהם להרוג אותו – "ונשליכהו באחד הבורות ואמרנו חיה רעה אכלתהו", אז איך אתה הולך הביתה? כי הוא משוכנע ש – 'אני לא מאמין עליהם. הם לא יעשו את זה, הרי אני אמרתי להם שלא להרוג אותו והם מקשיבים לי. אני שולט במצב'. מעין זה גם מה שהוא אמר ליעקב – "את שני בני תמית". לכאורה – מה זה הביטוי הזה? ועוד – הרי יש לו ארבעה בנים,^[5] אז לאיזה שניים הוא מתכוון? אלא הוא משוכנע שהוא שולט בעניינים, 'ולכן אני אחראי. יש לי שליטה על המצב. הם מורתעים. אני שולט'. על זה יוסף בוכה – לא על דברי האחים אלא על דברי ראובן. האחים אומרים 'אנחנו אשמים', אז מה אתה בא ואומר להם? – 'נכון, אתם אשמים. אמרתי לכם'?! יוסף רוצה שראובן יגיד לאחים מעין מה שהוא עצמו יאמר לאחים בפרשה הבאה –

וְעַתָּ֗ה לֹֽא-אַתֶּ֞ם שְׁלַחְתֶּ֤ם אֹתִי֙ הֵ֔נָּה כִּ֖י הָֽאֱלֹהִ֑ים… (שם מ"ה, ח')

יוסף לא משחרר אותם מאחריות במילים האלה, אלא הוא מנהיג שמשחרר אותם מתחושת השליטה המדומיינת שלהם.

'מכת בכורות'

במעבר חד – לפני שנים התפרסם ספר עם המכתבים ששלח היטלר יימח שמו וזכרו למאהבת שלו, אווה בראון, ובין יתר המכתבים הוא כותב לה שהוא לא מצליח להבין את היהודים – 'אני חוזר ואומר להם שאני רוצה להשמיד אותם עד אחד, והם לא מאמינים לי. למה הם לא מאמינים?!'. אז נכון שאמרו שהוא היה חולה נפש, וזו היתה "פלנטה אחרת", אבל למה הם באמת לא האמינו לו? גם לנו בימינו יש כל מיני שכנים – חמאס, חיזבאללה, אש"ף-פתח ודאע"ש – שחוזרים ואומרים וכותבים באופן פשוט וברור בכותרת האמנה שלהם שמגמתם היא להשמיד את ישראל. כבר הסכימו לתת להם את כל העולם ובלבד שהם ישנו את הסעיף הזה, אבל הם בשלהם – לא מוכנים לשנות. למה אנחנו לא מאמינים להם? מה הסיבה?

אנחנו מבינים מהי שליטה? "אנחנו שולטים במצב". אנחנו התרגלנו לפרש את הדברים שלהם בניד ראש ובהפטרת "כן, הם אומרים את זה אבל הם לא ממש מתכוונים, ואולי גם להם יש בעיות מנטליות שצריך להתחשב בהן, והטוב בעולם ינצח". זו תסמונת הבכור. תפקידו של הבכור הוא למלא את מקום אביו, הוא בא במקומו. לכן הוא מקבל בירושה פי שניים, לכן הוא האחראי לחתן אחות קטנה יתומה במקום האבא – אבל יחד עם זאת הוא איננו אבא. ההבדל בין אבא לבכור הוא שאם הבן נפטר אבל הותיר נכד אחריו אז הנכד יורש את אביו ולא האח (גם לא האח הבכור). האלמנה אף נפטרת מייבום במקרה שהנפטר הותיר נכד (גם אם אין בן). האח הבכור הוא אח אבל הוא לא אבא של הבן שלי.

אברהם יצחק ויעקב הם האבות (אין קורין אבות אלא לשלשה", ברכות ט"ז:) ואחריהם באים הבנים – הראשון נקרא "ראו-בן", הקטן שמו "בן-אוני", באמצע יש את "בן פורת יוסף", ויהודה גם הוא מתברך – "מטרף בני עלית". כולם מתאפיינים שבכך שהן בנים.

ראובן הוא גדול העולם, הוא קודש קודשים, אבל יש לו כמו לכל בכור תופעת לוואי שצריך להכיר, מין "מכת בכורות". אח גדול הוא אכן אחראי על אחיו הקטנים, הוא שולט בהם, לפעמים הוא גם 'יודע' שאתה לא מתכון כי לשיטתו אתה לא מספיק חכם… הוא ידאג לזה שאתה תעשה כך או כך – הוא במקום אבא, והוא חושב שיש לו שליטה ומכיון שהוא חושב כך הוא יכול לרצות באמת ובתמים להציל את יוסף, אבל הוא לא יכול – כי רק כשאתה נמצא בביטול מוחלט אתה יכול להציל אותו.

כוחי ועוצם ידי

מה שאומר יהודה לאביו הוא – 'אבא, "אנכי אערבנו". אני לא מבטיח כלום אלא רק שאם לא אביא אותו אליך ולא אציג אותו לפניך "וחטאתי לך כל הימים". אני הולך לקרב בסג'עיה ואני לא יודע אם אני אחזור – אבל אני ערב על עם ישראל, ואני יודע שהקב"ה הוא זה שיוביל את הכל ואני בביטול מושלם לריבונו של עולם' -ועל זה בוכה יוסף כשהוא שומע את ראובן.

תופעת הלוואי של תחושת השליטה היא שאתה חושב שאם אתה שולט אז 'כולם מותרעים', 'כל העולם מורתע כי אני האח הגדול, אני הבכור. מה, הם לא יודעים שהם צריכים את היהודים? הם לא מבינים שאנחנו מייצגים את האינסוף? הם לא יודעים שאנחנו פה במקום אבא ואנחנו מגלים את אבא בעולם? אז ההוא קצת חולה נפש, לא נורא', ומתוך זה אני מרשה לעצמי לשבור שמירה, ולא למלא את כיתות הכוננות – באירופה, בארה"ב וגם בישראל.

כולנו מכירים את הפסוק –

… כֹּחִי֙ וְעֹ֣צֶם יָדִ֔י עָ֥שָׂה לִ֖י אֶת־הַחַ֥יִל הַזֶּֽה. (דברים ח', י"ז)

אבל כולנו טועים בהבנתו. אין הכוונה ל-'כופרים' שטוענים שהם בעלי הכח ולא הקב"ה ורק הם ועשייתם היא המשפיעה. שטויות. הפשט האמיתי בפסוק הוא – 'אני, עם הכיפה הגדולה או השטריימל שלי, אני הרי כזה צדיק, ואני עושה את דבר ה' ואני הרי בביטול ואני יודע שרק הקב"ה וגם אמרתי שני פשטל'ך בעניין – אז ברור שמה שאני אומר זה הנכון וכך יהיה'. ולכן אומר ראובן ליעקב – "את שני בני תמית" – 'כי לא יכול להיות שאני לא אחזיר אותו. הרי הקב"ה ודאי איתי'. תגיד ראובן, ואולי למרות שהקב"ה איתך, הוא רוצה שזה יסתיים אחרת? מה אתה מבין בהנהגת העולם? – "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים". 'אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם. אני חייב לכם הכרת הטוב', כמו שאומר יוסף לאחים. על זה הרחבנו בשבוע שעבר^[6] – החטא המרכזי של האחים היה שכאשר יוסף חלם את חלומו הם החליטו לפתור אותו באופן מסוים ולהסביר שמה שהוא התכוון זה "המלוך תמלוך עלינו". ויוסף אומר להם – 'מי נתן לכם רשות לפתור חלומות? אולי דווקא מדובר שיבוא יום ואני אצליח לתת לכם אוכל, אלומה, כי אתם תהיו ברעב, ולא בגלל שאני מבקש למלוך עליכם ויהודה אכן הוא המלך? מי נתן לכם את הרשות לפתור חלומות?'. כך הוא גם עונה לפרעה, כאשר פרעה קורא ומריץ אותו מהבור ואומר לו –

… וַאֲנִ֗י שָׁמַ֤עְתִּי עָלֶ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר תִּשְׁמַ֥ע חֲל֖וֹם לִפְתֹּ֥ר אֹתֽוֹ. (בראשית מ"א, ט"ו)

זוכרים מה יוסף ענה לו? – 'לך מפה פרעה. חס ושלום! – "בלעדי, א-להים יענה את שלום פרעה". למה הוא לא קופץ על המציאה? פרעה, מלך העולם, קורא לך ואתה אסיר עם מדים כתומים, תגיד – 'בטח, אני אוביל פה רפורמות וארכיב את הממשלה וכו" – ובעוד כמה ימים תיתן דרשה ברוחניות. יוסף הצדיק לא מתפתה לכך אלא אומר לפרעה – 'יסוד היסודות, יש לי אפס שליטה בעולם!'.

'הם מורתעים'

בואו נחשוב על המציאות שלנו היום. מי ששולט מחפש שני דברים; האחד זה להאשים אחרים. הוא מאד אוהב להאשים אחרים, הוא 'מת' לראות ועדות חקירה, הוא רוצה לראות אנשים תלויים, כסאות חשמליים – זה יותר חשוב לו מהכל. למה? כי הוא צודק, לשיטתו. "אני אמרתי לכם".

אתה יודע מה היית צריך לומר להם, ראובן? 'את התשובה, את ה'שקו ותעניתו', תעשו אחר כך. ה'שקו ותעניתו' שלכם הוא להבין שאתם לא שולטים בעולם, אתם לא יכולים להרוג אח או למכור אותו. אתם עושים את דבר ה' ואתם שליחים של הקב"ה וגם אל תרגזו בדרך – אל תאשימו האחד את השני בדרך, ואל תקימו ועדות חקירה אלא תדונו באיך אתם מקיימים את דבר ה' בעולם'.

והתסמונת השניה של השליטה היא 'כולם מורתעים'. אני בקונטרול, אני שולט'. תופעת הלוואי של הבכור היא 'אני במקום אבא'. זה כל ספר בראשית – קין הוא הבכור ולכן אם הבל לא מתנהג בסדר, לטעמו, מותר לו להרוג אותו. הוא חושב שכך ראוי להיות. הוא המנהל. הוא האחראי פה על כל הנדל"ן.

באחד המקומות כותב רבי נחמן מברסלב שכיון שעם ישראל הוא אינסוף לכן הוא צריך לדעת שהוא גורם בעולם לבלבול גדול – הרי העולם יודע שיש רק אינסוף אחד, הקב"ה, אבל הקב"ה בחר בעם ישראל ולכן אם עם ישראל נמצא בביטול מוחלט לקב"ה ואומר "אני כלום, אני צינור של אלוקות, אין לי ערבות על עצמי, ואם טעיתי אני צריך כמובן לעשות תשובה' אז העולם רואה ומבין את זה, אבל אם עם ישראל משדר 'אני על הגובה, אני מחליט' – אז אתה עצמך משדר כלפי העולם שיש פה בעולם עוד משהו חוץ מהקב"ה ח"ו, בהפוך על הפוך. אנחנו תופסים את זה? זו נקודה עמוקה מאד.

לעשות מצווה בלבב שלם

נחזור למדרש שפתחנו בו – "בא הכתוב ללמדך שאם אדם עושה מצווה שיעשנה בלבב שלם….". תמיד חשבתי שהאחים עשו הפגנה נגד יוסף וראובן בא והרגיע שם את האוירה – אבל אז מתעוררת השאלה, למה הלכת הביתה באמצע? זה מה שהמדרש בא ומחדש, שלעשות מצווה בלבב שלם זה לקיים אותה בביטול מוחלט לאלוקות. 'אני עושה בלי שום חשבון אחר או פוליטיקה, או תובנות או הסברים – זה מה שאני חייב לעשות, ולכן אני מוליכו על כתפי לאבא'. ואם תשאלו – מה יהיה הפתרון ומה יהיה עם שנאת האחים? – צריך להפנים שזה לא הענין שלי. בעל הפתרונות יפתור גם את זה. זו לא הסוגיה שלי.

אבל ראובן אומר לעצמו כך – 'המצב הוא באמת קשה, אז אני צריך ראשית כל להרתיע אותם, לשלוט במצב. הנה עכשיו הם מורתעים. עכשיו אני צריך לעשות תשובה' ולכן הוא הולך לשקו ולתעניתו. "אל תרגזו בדרך" יאמר יוסף לאחים בפרשה הבאה – יודע מה אתה צריך לעשות, ראובן? כמו שראינו בשבוע שעבר אצל יהודה – הוא היה עסוק בליקח לו אשה. 'נפלתי, חטאני, מכרתי את אחי, הורידוני מגדולתי – אני צריך לעשות תשובה. איזו תשובה? – להמשיך ולעשות את דבר ה' בעולם'. נו, אבל ער מת ואונן מת, ותמר הרה לזנונים, ואשתו בת שוע מתה? – זה לא רלוונטי בכלל. כשאני מגיע לביטול הזה יוצא ממני פרץ, אורו של משיח.

אליהו כותבה והקב"ה חותם

זה האנטיתזה לשליטה. זה ההבדל בין יהודה וראובן. ראובן אכן מרגיש בזה ואומר לאחים -"הלא אמרתי לכם אל תחטאו בילד ולא שמעתם", והם עונים לו – 'נכון, לא שמענו, ואם הרגשת שלא שמענו – איך זה שהלכת הביתה? למה לא המשכת לשמור עליו?'.

אצל יהודה, אחרי שהוא מציע למכור את יוסף כתוב – "וישמעו אחיו". אהה! ראובן ציפה שישמעו את דבריו גם האחים וגם יעקב, אבל גם יעקב אומר "לא ירד בני עמכם". 'הוא הבן שלי' – הוא אפילו לא מתייחס לבנימין כאח שלהם אלא כבנו. גם הוא לא שומע לראובן – 'אני לא רואה פה ערבות, לא רואה פה ביטול'.

"אילו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו" – אילו היה ראובן יודע שהפעולה שאתה עושה זה בכלל לא אתה, אלא שהקב"ה מעביר דרכך את הפעולה, ממילא היה לו כח לקחת את יוסף על כתפו ולהוליכו אל אביו, אבל הוא חשב שגם הוא תופס שם איזה נפח קטנטן, ולכן לא היה לו כח לשים אותו על הכתפיים להוליכו אל אביו.

והמדרש ממשיך שם לגבי בועז – שאילו היה יודע בועז שהקב"ה מכתיב עליו, "היה מאכיל אותה פטומות", ושאלנו מה אכפת לנו מה הוא נתן לה לאכול? מה זה רלוונטי? וחוץ מזה – ממתי בשדה של שעורים אוכלים ברווזים? אוכלים שם איזו פיתה וממשיכים לעבוד! אלא מדובר פה שמבועז ומרות יבוא המשיח. בועז מודע לכך שהוא הגואל של רות, כלומר באיזשהו אופן הוא היה יכול להקדים את הגאולה. איך? – אם אתה עושה את זה בלב שמח, בלבב שלם. הרמב"ם אומר ששמחה היא ענווה, "שפל בעיני". ההיפך משמחה היא כשיש לי שליטה, אבל כשאני באפס שליטה ואני במאה אחוז ערבות אז אני בלב שמח, בלבב שלם.

זו נקודה עצומה. כשיש לי אפס שליטה – מאה אחוז ערבות, אז אני לא מחפש אף אשם. "אשמותינו" אנחנו אומרים לקב"ה, זה לא העסק שלי או שלך בכלל. 'אשמה' זה מהמילה 'שממה'. המחפשים אשמים רוצים ליצור שממון. איך יכול להיות שתוך כדי שיא הלחימה יש מן ספורט כזה של למצוא אשמים?! זה מוציא מהדעת. זה הכל נובע מתחושת השליטה, "אמרתי לכם", עוד לא השתחררתי מהקונספציה.

"ואילו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו "הנה הוא יוצא לקראתך" – בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו". ושאלנו, נו אז היה שם די ג'יי, אז מה? – אתם יודעים מהו המפגש של אהרן ומשה? – זה המפגש של תורה וכהונה, של נצח והוד. כאילו כתוב פה שאפילו אהרן הצדיק, אפילו בועז, אפילו ראובן – היתה להם איזו תחושה קטנטנה של 0.000001% של שליטה בענין, ואם גם זה היה מתבטל – וואו, לאן היינו מגיעים! לאיזו מדרגה היה מגיע העולם!

ועל זה אומר המדרש בסוף – "לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא כותבה, ועכשיו כשאדם עושה מצוה מי כותבה? אליהו כותבה, ומלך המשיח והקדוש ברוך הוא חותם על ידיהם". אתה יודע מה המשמעות שאתה תגיע ללבב שלם? ללב שמח? – זה כל העולם כולו. האם אני יכול להגיע למה שיילמד אותי יוסף, למה שילמדו אותי יהודה בנאום ויוסף מיד בהתוודעו אלינו, ויתקנו את נקודת ראובן. זה מה שאמר יעקב אבינו לראובן – בכוחות שלך אתה צריך להיות יותר יתר שאת ויתר עז. אתה אמור להיות הכהן הגדול (כמו אהרן), אתה אמור להיות המלך (כמו בועז ורות), אתה אמור להוביל הכל. ולמה פספסת? –

פַּ֤חַז כַּמַּ֙יִם֙ אַל־תּוֹתַ֔ר כִּ֥י עָלִ֖יתָ מִשְׁכְּבֵ֣י אָבִ֑יךָ אָ֥ז חִלַּ֖לְתָּ יְצוּעִ֥י עָלָֽה. (שם מ"ט, ד')

ראית שם את השכינה במשכבי (כמו שרש"י מביא שם שזה היה מקום משכנה, ע"פ דברי יעקב) או שאתה הובלת את הענין כי אתה 'מבין'? כי אתה חייב לשלוט במצב?

רעי ואהובי – זה הענין של כל החיים. האם נדע את האיזון בין הערבות והענווה והשמחה שמביאה לשיא לקיחת האחריות עלי אדמות לבין השליטה המדומיינת?

אשמים – אנחנו

אני מרגיש היום שהילדים שלנו, הלוחמים הטהורים והגיבורים האלה – זה מה שהם מלמדים עכשיו את העולם. 'אני לא יודע מה יהיה מחר בבוקר, אני רק יודע שאני בטל למנצח ישראל. וודאי שאני יודע מה יהיה מחר בבוקר – גאולה!'.

החולשה הגדולה ביותר היא הצורך בשליטה, להחזיק את הסלולרי ולשלוט, לדעת מה קורה, ומה החדשות, וכמה זמן זה ייקח, ואיזה עדכון וכו'? – מי אני בכלל?…

וגם מדי פעם מתגנבת לנו ללב מחשבה – 'ההוא אשם, וההם אשמים וזה וזה, ואני שולט, ומה יהיה הפתרון'. זו כל הנקודה – אני לא יודע אם אחזיר אותו אליך, אני רק יודע שבעולם הזה ובעולם הבא אין יותר יהודה. יהודה שווה בנימין, בנימין שווה יהודה. זה מה שאני יודע'. וזה מה שבאמת ישבור את יוסף עד שהוא לא יוכל להתאפק והוא יתגלה לאחיו – "לא אתם שלחתם אותי הנה כי הא-להים".

לא צריך להכביר מילים, זה כל כך ברור, מורגש ומובן היום, בכל פרט, בכל שניה. אתה נכנס לניסיונות שליטה אבל שליטה שהיא איננה שלילית – לחשוב מה קורה עם הילדים החטופים – ואתה יכול לרגע אחד ליפול כי אתה חייב לשלוט במצב. חייבים להפנים שאנחנו, שאני לא יכול לשלוט במצב. למה הקב"ה ארגן לנו איזה מאה או מאתיים אלף מפונים, בדרום ובצפון? – כדי שנפנים שאנחנו לא שולטים במצב. אתה בכלל לא בבית שלך. כשתבין שאתה לא מנהל פה, אז תוכל להיות בלב שמח, בלבב שלם.

ראובן פתח בתשובה

ונזכיר גם את חנוכה – ההבדל בין החשמונאים של הדור הראשון והשני לבין הדורות שהיו לאחר מכן וכל הצרות שהתרגשו עליהם, זו בדיוק הנקודה הזו. כששאלו את מתתיהו ואת יהודה "נו, אז מה הפתרון שלכם?", הם ענו רק דבר אחד – "אֵין לַ-ה' מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט" (שמו"א, י"ד, ו) – "מי ל-ה' אלי!" (שמות ל"ב, כ"ו). אני שולט? אני לא שולט, אפס שליטה. אני מוסר את נפשי, אני בביטול לקב"ה – ואז הקב"ה מסדר להם פך של שמן.

שני דורות אחר כך הם כבר במירוץ שליטה – "אני חייב לשלוט, ואם אני לא מצליח לשלוט אני אביא את רומא שתעזור לי לשלוט" או – "אני חייב להתארגן עם יוון, עם פומפיוס, כדי לשלוט" – ולכן מגיעים לאן שהם הגיעו.

ומשפט אחרון לסיום. חז"ל אומרים על שיבתו של ראובן לבור שהוא פתח את עולם התשובה וממנו בא הושע בם בארי שאמר –

שׁ֚וּבָה יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד ה' אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֥י כָשַׁ֖לְתָּ בַּעֲוֺנֶֽךָ. (הושע, י"ד, ב')

כי עולם התשובה הוא לשוב אל ה'. מתי הלכתי ממנו? כשחשבתי שאני הוא השולט, ומצאת אשמים ואתה מרתיע את העולם, ועכשיו – "שובה ישראל עד ה' אלוקיך". ולעתיד לבוא, אומר האור החיים הק', כשהתשובה הזו תגיע לשלמותה, תחזור גם עבודת הכהונה לבכורים כי ראובן הוא גילוי העומק והעוצמה, אבל הוא צריך להפנים שכפי שקראה לו אמו – "ראו-בן" – אתה בן, אתה לא אבא, ומהמקום הזה אפשר להגיע להגיע ולקיים מצווה בלבב שלם, בלב שמח, ומשיח ואליהו כותבים אותה והקב"ה יחתום על ידנו ואותנו בזאת חנוכה, יום החיתום הגדול, ונזכה לראות בגאולה שלמה ובישועה שלמה עלינו ועל כל ישראל בשיבת כל הילדים ובשוב ה' שיבת ציון הינו כחולמים והיינו שמחים, בעגלא ובזמן קריב.

1. "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו" שם לז, כ"ו-כ"ז. ↑

2. ובהמשך בספר שמות גם משה ואהרון שמתחלפים (על אף שאהרן לא היה בכור). ↑

3. כאשר יצא אהרן לקראת משה בחזרתו למצרים ממדין. ↑

4. כלומר שהדברים היו נכתבים לנצח. ↑

5. "וּבְנֵ֖י רְאוּבֵ֑ן חֲנ֥וֹךְ וּפַלּ֖וּא וְחֶצְרֹ֥ן וְכַרְמִֽי". (מ"ו, ט') ↑

6. עי' בהרחבה בשיחה "והקב"ה היה עוסק בורא אורו של משיח", טועמיה לפר' וישב תשפ"ד. ↑