ביכורי רֵשִׁית השנה. לפרשת כי תבא תשפד

תפילות במקום ביכורים

פרשת מקרא הביכורים המופיעה בתחילת פרשת השבוע שלנו היא פרשה פלאית ונתחיל בדברי חז"ל במדרש שפעם כבר הזכרנו. על הפסוק –

הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה ה' אֱלֹהֶ֜יךָ מְצַוְּךָ֧ לַעֲשׂ֛וֹת אֶת-הַֽחֻקִּ֥ים הָאֵ֖לֶּה וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִ֑ים וְשָֽׁמַרְתָּ֤ וְעָשִׂ֨יתָ֙ אוֹתָ֔ם בְּכָל-לְבָֽבְךָ֖ וּבְכָל-נַפְשֶֽׁךָ. (דברים כ"ו, ט"ז)

אומרים חז"ל במדרש תנחומא ביטוי פלא –

הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: בּוֹאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי ה' עוֹשֵׂנוּ (תהלים צה, ו) וַהֲלֹא כְּרִיעָה בִּכְלַל הִשְׁתַּחֲוָיָה, וְהִשְׁתַּחֲוָיָה בִּכְלַל כְּרִיעָה, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, נִשְׁתַּחֲוֶה נִכְרָעָה נִבְרְכָה? אֶלָּא צָפָה מֹשֶׁה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְרָאָה שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ עָתִיד לֵחָרֵב וְהַבִּכּוּרִים עֲתִידִין לִפָּסֵק, עָמַד וְהִתְקִין לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיִּהְיוּ מִתְפַּלְּלִין שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים בְּכָל יוֹם… (תנחומא כי תבוא א')

וצריך להבין מה ענין התפילות אצל הביכורים, והרי "תפילות כנגד הקרבנות תקנום" – שחרית כנגד תמיד של שחר, מנחה כנגד תמיד של בין ערביים וערבית כנגד אברים ופדרים שמתעכלין ע"ג המזבח כל הלילה! ולדעה אחרת "תפילות אבות תקנום" – אברהם תיקן שחרית, יצחק מנחה ויעקב ערבית. ואילו כאן במדרש מופיע שמשה רבנו תיקן את התפילות?! ובכלל, אותנו לימדו, וכך מופיע ברמב"ם בהל' תפילה, שמן התורה יש מצווה להתפלל פעם אחת ביום בלבד, שנא' "וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" (דברים י"א, י"ג), וחכמים, אנשי כנסת הגדולה, תיקנו עם הגלות שיתפללו שלש תפילות ביום. אז מה פירוש שמשה רבנו תיקן את התפילות? ומה הקשר בין תפילת מנחה לביכורים? ושאלה נוספת – האם הביכורים הם הדבר המהותי ביותר שנפסק עם חורבן הבית שממנו צריך משה רבנו לחשוש ובגלל לתקן תקנות? ומה עם עליה לרגל, קרבנות וכו'?!

המדרש ממשיך ופותח פתח לשאלה ששאלנו –

לְפִי שֶׁחָבִיב תְּפִלָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִכָּל מַעֲשִׂים טוֹבִים וּמִכֹּל הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁכָּךְ כְּתִיב: תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב (תהלים קמא, ב)… (שם)

לפי המדרש הזה, התפילה איננה כנגד הקרבנות שכן היא חביבה מהן אלא היא כנגד הביכורים.

…וּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ, אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה כָּל מַעֲשִׂים טוֹבִים, כֵּיוָן שֶׁנִּגְזַר עָלָיו שֶׁלֹּא לִכָּנֵס לָאָרֶץ, הִתְפַּלֵּל וְאָמַר, אֶעְבְּרָה נָא וְאֶרְאֶה וְגוֹ' (דברים ג, כה) וְאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה [כאילו אמר לו הקב"ה – כל המעשים הטובים שעשית לא עמדו לך כמו התפילות, כיון שהתפילה חביבה כל כך ויש לה כח גדול כל כך, ולכן אל תוסף להתפלל אלי כי אז אהיה מוכרח לעשות מה שאתה רוצה] עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה (שם פסוקים כו-כז) לְכָךְ נֶאֱמַר: הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת… (שם)

היינו שהכוונה היא להיום, כל יום – "בכל יום יהיו לפניך חדשים", ולכן עלינו להתפלל בכל יום שלש תפילות, שהם ככוחות הביכורים. וצריך לעיין ולהבין לעומקו של המדרש. השאלות הללו על המדרש מופיעות כבר בחלק מהראשונים, וראיתי שניסו לומר כאן דבר מעניין בכיוון מסוים – אכן מהות התפילה, עצם התפילה, כל תפילה, היא ביכורים, ומשה רבנו צפה ברוה"ק שעתיד ביהמ"ק להיחרב והביכורים ייפסקו ולכן הוא תיקן את התפילה, ומה שתיקנו תפילות כנגד קרבנות – זו המסגרת שקבעו. כלומר – הבנתי שצריך השתחוויה, כריעה ונברכה (ואמנם עדיין לא הבנו מה בדיוק כל אחת מהן. להלן), אבל למה בשחרית, מנחה וערבית דווקא? אולי נקבע את זה בשעות אחרות וצפופות יותר?! – לא, זה נקבע כנגד הקרבנות. ועדיין צ"ל – הרי את הביכורים מביאים פעם בשנה, אז למה צריך להתפלל שלש פעמים ביום? וכן יש להבין "תפילות אבות תקנום", והאם יש קשר בין שלשת האבות ל-"נשתחווה, נכרעה ונברכה"?

הפאנץ'-ליין של משה

נחזור לכל השאלות הללו בהמשך אך כעת בואו ונלמד את פרשת וענין הביכורים. מצוות הביכורים היא מצווה חביבה ומבחינה מסוימת היא ה'פאנץ'-ליין' של משה רבנו. זוהי המצווה האחרונה שאומר לנו משה, כי אחריה יש רק מצוות 'ביעור מעשרות' שאיננה מצווה חדשה אלא רק באה לוודא שקיימנו את כל מצוות המעשרות במשך כל שלש השנים האחרונות, מצוות 'ללכת בדרכיו' של הקב"ה, שהיא מצווה כללית, מצוות 'הקהל את העם' ולקרוא להם את התורה, ולבסוף מצווה 'לכתוב את ספר התורה'. כל אלו הן מצוות שהן סיכומים, ואילו המצווה הספציפית החותמת היא מצוות הביכורים. ונוסיף עוד משהו; בהמשך הפסוק בו פתחנו ("היום הזה") כתוב "ושמרת ועשית אותם", ואומר שם רש"י במקום –

ושמרת ועשית אותם. בת קול מברכתו – 'הבאת בכורים היום, תשנה לשנה הבאה'.

היינו זו ברכה שנזכה כל פעם להתחדש, 'תחל שנה וברכותיה'. אם הכוונה במילים "היום הזה", כפי שמופיע ברוב המפרשים, שזהו היום האחרון בחייו של משה רבנו, ואף שייתכן שאין הכוונה בדיוק לעשרים וארבע השעות האחרונות לפני מותו אלא בימיו האחרונים, בעת שהוא נושא את נאום הפרידה הארוך שלו – הרי יוצא שהמצווה בה חותם משה היא מצוות הביכורים. במצווה הזו הוא נפרד מאיתנו. לכל זה נחזור בהמשך ועכשיו נצא יחד למסע קצר, 'מסע תענוגות' מופלא, המצוות הביכורים;

שלשת חלקי מצוות הביכורים

כולנו אוהבים את מצוות הביכורים, זו מצווה כל כך 'ישראלית', מצווה 'לא של דתיים'. אין מי שלא חגג בילדותו בגן עם ביכורים, הקיבוצים עשו ממנה ענין גדול ועוד. המצווה הזו נחלקת לשלשה חלקים; החלק הראשון הוא ה'הפרשה', כלומר, אחרי ארבע עשרה שנה של ירושה וחלוקה בימי יהושע, אדם בארץ ישראל^[1] שיש לו פיסת אדמה משלו, יורד לתוך שדהו ורואה משבעת המינים את הפרי שביכר, תאנה, אשכול ענבים וכו', לוקח גמי וקושר אותו. זה החלק הראשון. החלק השני נקרא 'העליה' – הוא לוקח את ביכוריו,^[2] שם אותם בטנא, סל נצרים פשוט, ועולה עם זה לירושלים. העליה הזו לירושלים מתוארת כעסק שלם במשנה במסכת ביכורים, ורק נזכיר בקצרה שהשור היה הולך בראשם והחליל מכה לפניהם, ובעלי החנויות היו מפסיקים ממלאכתם ויוצאים לקראתם.^[3] חז"ל אומרים שמצוות ביכורים כל כך חשובה וחביבה, "דבר בעיתו מה טוב", ולכן הם מורשים ואף מחויבים להפסיק מהמלאכה כדי לקבל את פני מביאי הביכורים. בפועל, זמן הבאת הביכורים הוא מאחרי חג השבועות ועד סוכות ובעצם עד חנוכה (כי יש פירות, כמו הזית, שמבכרים אחרי סוכות), רק שבין סוכות ועד חנוכה אין קוראים את פרשת הביכורים. זה לא יום אחד אלא תקופה ארוכה של כחצי שנה של תהלוכות לירושלים מכל רחבי הארץ. אגב, נשים לב שלא כמו בגן הילדים, את הביכורים אין מביאים בחג השבועות עצמו אלא רק מאחרי החג.^[4]

כעת הגענו אל החלק השלישי במצוות הביכורים, ובו יש פרט חשוב בהלכה – בניגוד למעשר שני, שם ניתן לפדות את המעשר בכסף, הרי שעם הביכורים עצמם צריך לעלות לירושלים. נראה את המשך הדברים מתוך הרמב"ם –

המביא את הבכורים יש לו רשות ליתנם לעבדו וקרובו בכל הדרך עד שמגיע להר הבית. הגיע להר הבית נוטל הסל על כתפו הוא בעצמו ואפילו היה מלך גדול שבישראל ונכנס עד שמגיע לעזרה… (רמב"ם הל' ביכורים ג', י"ב)

לאורך כל הדרך יכולים גם אחרים לשאת את הביכורים עבור הבעלים, אולם משהגיעו להר הבית, גם אדם שקשה לו לסחוב, מחמת גילו או כבודו, חייב להביא את ביכוריו בעצמו. זה לא מאד קשה אבל זו דרך מסוימת. ממשיך הרמב"ם –

…וקורא ועודהו הסל על כתפו 'הגדתי היום ליי' אלהיך' וגו' ומוריד הסל מעל כתפו… (שם)

הוא בא אל הכהן ואומר לו בפסוק הנ"ל את המילים הבאות –

… הִגַּ֤דְתִּי הַיּוֹם֙ לַֽ-ה' אֱלֹהֶ֔יךָ כִּי-בָ֨אתִי֙ אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְהֹוָ֛ה לַֽאֲבֹתֵ֖ינוּ לָ֥תֶת לָֽנוּ. (דברים כ"ו, ג')

אבל זה לא מדויק, כי הוא לא בא אל הארץ אלא נולד פה, הוא 'צבר'. נמשיך ברמב"ם –

…ואוחזו בשפתיו והכהן מניח ידו תחתיו ומניף [יש כאן עבודת צוות של הכהן והבעלים, למרות שזה לא כבד – בסך הכל טנא עם כמה פירות בודדים] וקורא 'ארמי אובד אבי וירד מצרימה' וגו' עד שגומר כל הפרשה… (שם)

זו בעצם כל ההגדה של פסח שלנו.

מה ענין ביכורים למזבח?

נדמיין לעצמנו את הסיטואציה – הבעלים עומד ליד המזבח, הכהן לצידו, והבעלים אומר –

ה' אֱלֹהֶ֗יךָ אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה וַיָּ֥גָר שָׁ֖ם בִּמְתֵ֣י מְעָ֑ט וַֽיְהִי-שָׁ֕ם לְג֥וֹי גָּד֖וֹל עָצ֥וּם וָרָֽב. וַיָּרֵ֧עוּ אֹתָ֛נוּ הַמִּצְרִ֖ים וַיְעַנּ֑וּנוּ וַיִּתְּנ֥וּ עָלֵ֖ינוּ עֲבֹדָ֥ה קָשָֽׁה. וַנִּצְעַ֕ק אֶל-ה' אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתֵ֑ינוּ וַיִּשְׁמַ֤ע ה֙' אֶת-קֹלֵ֔נוּ וַיַּ֧רְא אֶת-עָנְיֵ֛נוּ וְאֶת-עֲמָלֵ֖נוּ וְאֶֽת-לַֽחֲצֵֽנוּ. וַיּֽוֹצִאֵ֤נוּ ה֙' מִמִּצְרַ֔יִם בְּיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְרֹ֣עַ נְטוּיָ֔ה וּבְמֹרָ֖א גָּדֹ֑ל וּבְאֹת֖וֹת וּבְמֹֽפְתִֽים. וַיְבִאֵ֖נוּ אֶל-הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּתֶּן-לָ֨נוּ֙ אֶת-הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ. וְעַתָּ֗ה הִנֵּ֤ה הֵבֵ֨אתִי֙ אֶת-רֵאשִׁית֙ פְּרִ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר-נָתַ֥תָּה לִּ֖י ה'… (שם ה'-י')

והוא מניח את הסל "לפני ה' אלוקיך", ובלשונו של הרמב"ם –

ומניחו בצד המזבח בקרן דרומית מערבית בדרומה של קרן וישתחוה ויצא. (שם)

למזבח היו ארבע קרנות, כאשר הקרן הדרומית-מערבית מיועדת לקרבנות, אבל את הביכורים לא מקריבים ח"ו אלא נותנים לכהן והוא אוכל אותם, ואם כן צריך להבין מה ענין המזבח כאן? יהודי מגיע עד למזבח, מניח את הביכורים בקרן דרומית-מערבית, ומשתחווה שם. ומנין שצריך להניף את הביכורים? מבאר הרמב"ם –

ומניין שהן טעונין תנופה [שהיא כאמור שילוב העבודה בין הבעלים, החקלאי, לבין הכהן]? שנאמר 'ולקח הכהן הטנא מידך' לרבות את הבכורים לתנופה, וכשם שטעונין תנופה כך טעונין קרבן שלמים [ושיר] שנאמר בהן 'ושמחת בכל הטוב'. וברגלים אומר 'ושמחת בחגך' – מה שמחת החג בשלמים אף כאן בשלמים ואין הקרבן מעכבת. (שם)

ואף אם לא הביא שלמים – הביכורים תפסו והוא יוצא ידי חובתו. הקרבן אינו מעכב. לגבי השיר, מרחיב הרמב"ם בהלכה הבאה ואומר –

ואימתי קורין בשיר עליהן? משיגיעו לעזרה הלוים היו מתחילין וקורין ארוממך יי' כי דליתני. (שם י"ג)

כלומר השיר אינו על יד המזבח אלא בעזרה, ועל ידי הלווים.

ולסיום המצווה, יש חלק רביעי, שנראה אולי כנספח אבל הוא מעניין – אחרי שהבעלים סיים להביא את ביכוריו לכהן, הוא לא יכול לחזור מיד לביתו, לטבריה, לקרית גת או לת"א, אלא הוא חייב להישאר לישון בירושלים –

הבכורים טעונים לינה. כיצד? הביא בכוריו למקדש וקרא והקריב שלמיו – לא יצא באותו היום מירושלים לחזור למקומו אלא ילין שם ויחזור למחר לעירו, שנאמר 'ופנית בבקר והלכת לאהליך' כל פניות שאתה פונה מן המקדש לכשתבוא לו לא יהיו אלא בבקר. נמצאת אומר שהבכורים טעונין שבעה דברים: הבאת מקום וכלי קריאה וקרבן ושיר ותנופה ולינה. (שם י"ד)

ועכשיו נשאל שאלה. יש עשרים וארבע מתנות כהונה, מהן נותנים לכהן לאכול מהקרבן, באחרות הכהן אוכל בביתו – תרומה למשל. המזבח כפי שראינו משמש לקורבנות ולא לדבר אחר. ולכן עלינו להבין – אם הכהן אוכל את הביכורים, מה הסיפור עם המזבח? למה צריך להניח את הטנא ליד המזבח, להניף אותו ובעבודה משותפת דווקא? וגם למה צריך הבעלים לקחת במו ידיו את הטנא ולהעלות אותו להר הבית? הרי הכהן יכול לאכול את הביכורים בכל מקום – אז למה לא לתת את הביכורים לכהן שגר בתל אביב אם זה יותר קרוב אליך? ומה קשורה קריאת פרשת הביכורים לכל המעמד הזה בו צריך לבעלים להחזיק את הטנא בשפתיו כאשר הכהן אוחז את הסל מלמטה?

העולם נברא בשביל הראשית

בואו נבאר את הכל מההתחלה. רעי ואהובי, הביכורים הם בעצם תיקון החטא הראשון, החטא של קין. כאשר קין והבל הביאו מנחה, קין מביא מפרי האדמה והבל הביא מבכורות צאנו. הקב"ה קיבל את מנחתו של הבל ולא את מנחתו של קין. כדי שלא נפספס נאמר כבר עכשיו את תורף הרעיון. הרמב"ם בהל' בית הבחירה אומר כך –

המזבח, מקומו מכוון ביותר ואין משנין אותו ממקומו לעולם… ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה, והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל, ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא ומשם נברא.^[5] אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא. (רמב"ם, הל' בית הבחירה ב', א'-ב')

רבותי, המפגש בין הכהן לחקלאי בהבאת הביכורים הוא מפגש התיקון בין קין להבל, וניכנס לזה לאט – זו מהפכת עולם בהבנת הפרשה, ונתחיל בפרשת קין והבל. רק אתמול הם נפגשו במקום המזבח, שע"פ המסורת אביהם, אדם הראשון, הקריב שם את קרבנו לקב"ה. קין היה חקלאי, עובד אדמה. הוא גם היה נדל"ניסט כי כל האדמות בעולם היו שלו. הבל היה רועה צאן ולא היתה לו אדמה משלו. הוא שכר שטחי מרעה מקין. קין היה הראשון שהביא מנחה ל-ה', מפרי האדמה – הוא הבין שצריך להודות ל-ה', אבל ה' לא שעה למנחתו. בפסוק לא מפורשת הסיבה אבל רש"י שם מדקדק ואומר שבעצם בכך שהקב"ה קיבל את מנחתו של הבל מובן למה מנחתו של קין נדחתה –

וְהֶ֨בֶל הֵבִ֥יא גַם-ה֛וּא מִבְּכֹר֥וֹת צֹאנ֖וֹ וּמֵֽחֶלְבֵהֶ֑ן וַיִּ֣שַׁע ה' אֶל-הֶ֖בֶל וְאֶל-מִנְחָתֽוֹ. (בראשית שם ד')

מודגש כאן שהוא הביא "מבכורות צאנו", כלומר קין לא הביא מבכורות התבואה, מהביכורים, מהראשית, והעולם הרי נברא בשביל הראשית –

בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ. (שם א', א')

חודש 'תשרי' הוא אותיות 'ראשית', ואם יבוא מישהו ויאמר שחסרה לנו האות א' – הרי שהמילה הזו מופיעה בתורה פעם אחת בלי א', והיא מדברת על ראש השנה –

… תָּמִ֗יד עֵינֵ֨י ה' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בָּ֔הּ מֵֽרֵשִׁית֙ הַשָּׁנָ֔ה וְעַ֖ד אַחֲרִ֥ית שָׁנָֽה. (דברים י"א, י"ב)

כי כשאתה מחובר לראש, לאינסוף, אתה רש, עני, אין לך כלום משלך. 'ראשית' היא כשאתה מחובר לאינסוף ולכן יש לך הכל.

עד יום מותו תחכה לו

בואו ננתח מה קורה לקין ומה קורה להבל, וההבנה הזו חשובה כי כולנו קין וכולנו הבל. הבל הביא מבכורות צאנו ומהחלבים, מהחלק הטוב, וקין הביא מהגרוע ולא מהראשית ולכן הקב"ה לא שעה אליו ואל מנחתו. בלילה מגיע הקב"ה לקין (ויצביע מי שפעם הקב"ה בא אליו בלילה כשהוא היה עצוב!) וניסה לעודד אותו –

…וַיִּ֤חַר לְקַ֨יִן֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ פָּנָֽיו. וַיֹּ֥אמֶר ה' אֶל-קָ֑יִן לָ֚מָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ וְלָ֖מָּה נָֽפְל֥וּ פָנֶֽיךָ. (בראשית ד', ה'-ו')

ואז הוא אומר לו את משפט היסוד של כל העולם ושאפשר לעסוק בו ולנתח אותו בלי סוף –

הֲל֤וֹא אִם-תֵּיטִיב֙ שְׂאֵ֔ת וְאִם֙ לֹ֣א תֵיטִ֔יב לַפֶּ֖תַח חַטָּ֣את רֹבֵ֑ץ וְאֵלֶ֨יךָ֙ תְּשׁ֣וּקָת֔וֹ וְאַתָּ֖ה תִּמְשָׁל-בּֽוֹ. (שם ז')

אונקלוס מתרגם שם –

הֲלָא אִם תּוֹטֵיב עוּבָדָךְ יִשְׁתְּבֵיק לָךְ וְאִם לָא תוֹטֵיב עוּבָדָךְ לְיוֹם דִּינָא חֶטְאָךְ נְטִיר עֲתִיד לְאִתְפְּרָעָא מִנָּךְ אִם לָא תְּתוּב וְאִם תְּתוּב יִשְׁתְּבֵיק לָךְ.

כלומר – 'אם תיטיב את מעשיך, אז מהנפילה שנפלת אתה רק תתרומם, תוכל לחזור בתשובה, ואם לא תיטיב – עד פתח הקבר הקב"ה יחכה לך שתעשה תשובה'. ממש כמו שאנחנו אומרים בימים הנוראים בפיוט 'ונתנה תוקף' – "ועד יום מותו תחכה לו אם ישוב מיד תקבלו". כלומר, גם אם לא תיטיב עכשיו – תמיד תוכל לעשות תשובה, כל עוד נשמת חיים באפך. הקב"ה מחכה לתשובה שלך, אבל זו האחריות שלך. שלא נזלזל בקין. הוא היה הנביא הגדול הראשון שהקב"ה בא ומדבר איתו!

והנה ממחרת היום –

וַיֹּ֥אמֶר קַ֖יִן אֶל-הֶ֣בֶל אָחִ֑יו וַֽיְהִי֙ בִּֽהְיוֹתָ֣ם בַּשָּׂדֶ֔ה וַיָּ֥קָם קַ֛יִן אֶל-הֶ֥בֶל אָחִ֖יו וַיַּֽהַרְגֵֽהוּ. (שם ח')

ננסה להבין – מי בא אל מי? קין אל הבל או הבל אל קין? גם לא כתוב פה מי אמר מה ומה היה ביניהם שקדם להריגה. התשובה חייבת להיות שהבל היה זה שבא אל קין, כי ה'שדה' הוא המקום בו גדלים העצים והצמחים – ושם הצאן לא רועה, אסור לו להיכנס כדי שלא יאכל את מה שצומח שם, ואם כן השדה הוא מקומו של קין והבל בא אליו. הוא השאיר את המרעה ובא אל קין לדבר איתו – אך אז קם קין עליו והרג אותו. הרצח הראשון בעולם.

מה בעצם קרה פה? – זה גם 'לא פייר' לשפוט את קין. קין הוא נדל"ניסט, כל העולם שלו וקשה לו לתת את הראשית. הוא הבכור. להבל הרבה יותר קל כי במהותו הוא 'הבל'. הראשית איננה מה שמתרגמים לאנגלית "the beining", ההתחלה. באמריקה מתרגמים בטעות, גם לילדים שמתחילים ללמוד בחיידר, את "בראשית ברא אלוקים" כ-"In the beginning God created…". זו טעות! בראשית זה לשון 'ראש'. אין באנגלית "head of the year". הראש הוא האינסוף. הגוף והלב יכולים למות אבל הראש עודנו חי. הראשית זה מה שאתה לא יכול לפגוע בו. זה לא הזרע ולא הביצית – זה האינסוף.

המילה 'אני' היא בעצם אַיִן, אני כלום, רק שהקב"ה נותן לי את הכח לפעול. שורש המילה אני הוא א.נ.ה, כמו בפסוק "וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ" (שמות כ"א, י"ג), הוא הגורם, כמו במילה 'תאונה' ששורשה זהה. "לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה" (תהילים צ"א, י'). חז"ל בזוה"ק אומרים ש-'אני' הוא שמו של הקב"ה –

רְא֣וּ  עַתָּ֗ה כִּ֣י אֲנִ֤י אֲנִי֙ ה֔וּא… (דברים ל"ב, ל"ט)

אני אוכל, אני חושב, אני ישן, אני מדוכא, אני שמח – אין אלו עובדות אלא אלו האופנים בהם הקב"ה מבקש ממני להיות הצינור להביא את האינסוף בעולם. ענין הביכורים הוא האם אני מחובר לראשית הזו ויכול להביא את הראשית שלי? – נכון, 'אני עשיתי את זה, אני נטעתי את העצים, אני זרעתי את החיטה והשעורה' – ואז האם הראשית היא לה' או לי? אבל זה לא הסוף – זה לא נשרף כקרבן ל-ה' אלא ניתן דווקא לכהן. למה לכהן ולא להקריב את זה למזבח? בעצם, למה בכלל מזבח? למה לבוא עד לירושלים, להיכנס לעזרה עד למזבח ולהביא את זה לכהן ולהניף יחד איתו – ואז לא להקריב את זה אלא לתת לכהן שהוא יאכל את זה? אם הוא אוכל את זה – אז למה לא לתת לו את זה בתל אביב? מה הסיפור?

הקושי האמיתי של קין

זה געוואלד. מי שיכול להביא את ראשית פרי האדמה יכול להאמין שהעולם יכול להתחדש כל שניה, כל רגע, "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". האם זה אמיתי אצלך? האם אתה מאמין באמת שהכל יכול להתהפך? זה אמיתי שהמציאות כמות שהיא יכולה להתהפך? כי אם לא – קשה לומר – אין לנו חלילה מה לחפש פה. אם לא – אנחנו לעולם לא נוכל לשמוח באמת, וודאי לא לשמוח בכל הטוב. כי אם ההתחלה של הכל זה ה-begining, אני והכח שלי, אז אין לי סיכוי. אני גם יודע שאני חלש או שמישהו אחר יותר חזק ממני. כבר הזכרנו לא אחת ש'הבל' בעברית זה לא שטויות, אלא פירושו כמו 'הבל פה', זה מי שיודע שאין לו משלו כלום וכל הכח שלו נובע מהעיקר, מהשורש שמאחוריו. לקין שבתוכי מאד קשה להביא מראשית פרי האדמה. מאד מאד קשה. כי אמנם אני אומר 'בוודאי שהקב"ה מנהל הכל ועושה הכל – אבל גם אני פה נמצא מההתחלה ועושה גם חלק. קצת. אני קין – הבן הבכור של אדם, אני עצמי הראשית'. יש משימה שבעברית קשה לנו לעשות אותה כי המילה נשמעת לנו לא נעימה – לההביל את עצמך. האם אני יכול לעשות את עצמי קצת כמו הבל, להבין שאני לא עושה כלום מעצמי אלא הכל זה מהקב"ה?

תרשו לי לרגע להיות עורך הדין של קין, הרי סוף סוף כולנו הצאצאים שלו ולא של הבל (שנרצח ולא השאיר בעולם זרע). האנושות כולה נוצרה מנח שהוא מבניו של שת, ומנעמה אשתו שבאה מקין. בואו נחשוב לרגע, מי מחזיק את מי בעולם – קין את הבל או הבל את קין? מי פה אדוני הארץ, הבוס? מי רועה הצאן ומי יושב בשדה ומחזיק בכל הנדל"ן? מי מגיע למשרד של מי? מי הבכור? – והנה הבכור הוא הראשון שמביא מנחה, והקב"ה לא מקבל אותה! – 'הרי תרמתי מאה מיליון דולר! אני הקמתי את המדינה! הבל חי מהכסף שאני נותן לו, על חשבוני – ואת המנחה של הבל הוא מקבל!'. ויש לו לקין גם טענה – 'הרי להבל קל הרבה יותר לההביל את עצמו, כי הוא הבל ואני הלא קין. נולדתי לא נכון. מה אתה רוצה מהחיים שלי?' – וכך הוא באמת יענה עוד מעט לקב"ה כאשר הקב"ה ישראל אותו "אי הבל אחיך" –

… לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי הֲשֹׁמֵ֥ר אָחִ֖י אָנֹֽכִי. (בראשית ד', ט')

ובלילה בא אליו הקב"ה ואומר לו 'קין, מתוק שלי, חרה לך ונפלו פניך. אתה יודע למה אתה בעצבות? למה אתה בכעסים? למה אתה בדיכאון? – כי אין לך ראשית. ובלי ראשית אי אפשר, אי אפשר, להיות אף פעם בשמחה באמת – כי תמיד לא יהיה לך את הראשית ובשביל שיהיה לך ראשית (עם א') אתה צריך להיות רש (בלי א'). עכשיו לך ותלמד מהבל אחיך, ההוא שאתה חושב שאתה מחזיק אותו והוא חי על חשבונך, תלמד ממנו להיות הבל'.

השיחה הזו פוגעת לקין בכל הדימוי העצמי שלו, בכל הכבוד שלו. זה מזעזע אותו. קין רוצה לחבק את הבל, הוא באמת רוצה, והוא קורא להבל אחיו "ויהי בהיותם בשדה" – אבל אז הוא רוצח אותו, כי הבל במהותו, באישיותו, בעצמותו, מזכיר לקין כל הזמן – 'אתה לא אלוקים, אתה לא הבוס. הכל יכול להתהפך. היום אתה המלך ומחר אתה יכול ליפול לגמרי. ברגע אחד כל העולם יכול להתהפך. אתה הבל כמוני. ואתה עושה עבודה חשובה יותר ממני – אתה נותן לי את האדמה, אתה החקלאי, אבל בעבודה שלך קל לך לשכוח שאתה בעצם הבל'. הבל לא אמר לו כלום, אבל ברגע שקין רואה את הבל זה מה שהוא מבין שהבל מדבר אליו. וכאשר אתה לא מחובר לראשית – אתה הורג את הבל. אתה סוגר לו את המיקרופון, אתה לא רוצה לשמוע אותו, אתה רוצה לחנוק אותו.

קין לומד להיות הבל

מעתה נבין מהו מקרא הביכורים. איש אחד שיש לו אדמה, ולא משנה אם זה ארבע אמות או מאתיים אלף דונם, מביא את התמר שלו לירושלים. התמר הזה, הוא הראשית, זו הנשמה. זה מונח בטנא שעשוי נצרים פשוטים, והוא הגוף. הוא מודע לכך שהעיקר זה הראשית. הטנא אמנם חשוב – את הטנא הוא יניח, את הטנא הוא ישים, וידברו על הטנא, אבל הוא רק הגוף, הוא הכלי לנשמה ולא הפוך. בדרך לירושלים הוא יכול לתת את הטנא לעבדו או קרובו שיסחבו את זה אבל כאשר הוא מגיע להר הבית הוא מפסיק באותה שניה להיות מלך, הוא שם את הסל על כתפו והולך אל ה' אלוקיו. כשהוא מגיע לפני ה' אלוקיו הוא פוגש את הכהן, את הבל. את מי שאין לו אדמה, אין לו נחלה. מי מחזיק אותו? 'אני החקלאי. אני נותן לו מתנות כהונה, אני מביא לו מעשרות, תרומה. הוא חי על חשבוני'. ועכשיו אני, מיסטר קין, בא ומכריז שאני יודע להביא את ראשית פרי האדמה, ומגיע אל הבל ונותן לו את הטנא. הכהן לוקח את הטנא, שם אותו ליד המזבח ואז הכהן מניף מלמטה, ואני הבעלים, קין, אוחז מלמעלה, ורק כאשר שנינו יחד, קין והבל, אני יכול להתחיל ולומר את מקרא הביכורים. ונדגיש – למרות שחשבתי תמיד שאני מחזיק את הטנא, בפועל הבל הוא זה שמחזיק אותו. הבל מחזיק את קין. הכהן מניף מלמטה ואילו קין, הטהור והקדוש, קין בן אדם, מחזיק את הטנא בשפתיו מלמעלה ואומר – "ארמי אובד אבי ויגור שם…", ובעצם מספר את כל מה שהתרחש בהיסטוריה של הוריו, אבל בגוף ראשון יחיד, כאילו זה קרה לו, כי כשאתה מתחבר לראשית, לאין, אתה באינסוף, ואז עבר ועתיד הם אחד, ואז אתה יכול לדבר ממצרים, ומאושוויץ, ומתימן ומאשור – אתה כל ההיסטוריה, אתה כל ההווה, אתה העתיד, אתה הנצח. פה בעולם קשה לנו לראות את זה ולכן אנחנו עוצמים את עינינו פעמיים ביום ואומרים "ה' אלקינו ה' אחד" – ורק אז, כשהעיניים עצומות, אפשר לראות בבירור, ולהבין שהכל אחד.

כל מעמד הביכורים והמזבח הוא כדי לחזור למזבח עליו הקריבו קין והבל את מנחותיהם. ועל אותו מזבח – משם נבראנו, משם נברא אדם הראשון, זהו מקום הכפרה ושם אפשר לגלות שהכל הפיך, שם הכל מתכפר, שם הכל יכול להיבנות, כי משם נבראתי, ואני קין הלומד עכשיו מהבל. וגם יכול להיות שאני ממשיך לחשוב שאני מנהל את העולם.

בקרון החתום

בואו נראה שיר קצרצר, מופלא, גאוני, בשם "כתוב בעיפרון בקרון החתום", שכתב המשורר דן פגיס ז"ל^[6] –

כָּאן בַּמִּשְׁלוֹחַ הַזֶּה

אֲנִי חַוָּה

עִם הֶבֶל בְּנִי

אִם תִּרְאוּ אֶת בְּנִי הַגָּדוֹל

קַיִן בֶּן אָדָם

תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁאֲנִי

השיר נכתב ופורסם כמה שנים אחרי משפט אייכמן, וניכר שהמשפט השפיע על המשורר, על אף שהוא לא הופיע בו. השיר חקוק לצד אנדרטת הקרון ביד ושם וגם על האנדרטה באתר מחנה ההשמדה בלז'ץ שבפולין. זה שיר סגור, כמו רכבת, והוא נקרא ברצף שוב ושוב, כאשר השורה האחרונה משמשת גם כשורה ראשונה בקריאה החוזרת. זה גאוני. 'אני חוה עם הבל בני' עומדים להישרף בקרון הרכבת ולעלות עם הבל העשן – 'אם תראו את קין בני הגדול', יש לו הרבה כוחות, הוא בנו של אדם הראשון, דומה לו, 'תגידו לו שאני – כאן במשלוח הזה'… 'אני' הוא שמו של הקב"ה. אני ממשיכה, אני מחכה גם לקין, הרוצח, שהוא גם בני. והוא רצח אותי ואת הבל, ואם תראו אותו תגידו לו שאני כאן במשלוח הזה. זה געוואלד.

מה עושים כשמביאים ביכורים? אומרים 'שאני'. "הגדתי היום לה' אלוקיך כי באתי אל הארץ". ומה עושים שם ליד המזבח? – מניפים יחד עם הבל, כשהוא מחזיק מלמטה ואני קין רק מלמעלה, אז אני קין משתחווה. "והשתחווית לפני ה' אלוקיך". את הביכורים לא מעלים אל המזבח כדי להקריבם לה', אלא נותנים אותם לאח שלי, הבל, וזה – הכח לעשות את זה – נקרא ה'. אל תשים את זה על המזבח, זו לא עולה או חטאת, אין אש, כלום לא עולה ל-ה' – אבל זה ל-ה'! אם אתה יודע לעשות את זה אתה יכול להאמין שהוא "מחדש בטובו" בכל שניה ושניה מעשה בראשית. זה ראשית, זה תשרי.

תפילות אבות תקנום

צפה משה רבנו ברוח הקודש שבית המקדש עתיד להיחרב, והדבר העיקרי הוא שהביכורים עתידים להיפסק ואיך נביא "מראשית"? עמד ותיקן להם שלש תפילות. הוא ראה את היום ואמר אני אתן להם את הכח שלש פעמים ביום, בבוקר, בלילה ובשעת הדימדומים, כדי להתחבר את הראשית. כשבית המקדש קיים מספיק לעשות את זה פעם אחת בשנה אבל כשבית המקדש חרב, אם לא תתחבר אל הראשית שלש פעמים ביום – לא תתפקד. וזהו שנאמר "בואו נשתחווה ונכרעה, נברכה לפני ה' עושנו" – זה לא יאמן. מה פירוש "תפילות אבות תקנום"? זה נשמע מאד יפה כל המדרש הזה עם משה שצפה ברוה"ק שביכורים עתידים להיפסק, אבל אני נמצא בעולם הזה הגשמי, עם הקין שבתוכי ועם הצרות שלי ועם הכאבים שלי, והכח של משה רבנו לבוא ולהתקין שלש תפילות בא מהאבות – אברהם אבינו נתן לו את הכח לעשות את זה בבוקר, יצחק לפנות ערב ויעקב נתן לנו את הכח לעשות את זה בערב. אברהם אבינו לימד אותנו איך מתחברים לראשית בשחרית, וממנו מקור הכח לעשות את זה, וכך יצחק וכך יעקב.

אצל אברהם זה היה כשהוא השכים בבוקר והקיטור שנחזה אליו מרחוק מסדום היה כקיטור הכבשן וסדום עלתה באש, ובטח היה שם איזה עיתונאי קטן שגיחך – 'נו אברהם, משהו יצא מכל התפילות שלך על סדום? הכל אש, שואה אחת גדולה', אבל אברהם משכים אל המקום אשר עמד שם לפני ה' "ואין עמידה אלא תפילה" והוא מתקן את תפילת שחרית. ובעיתון ההוא לא היה כתוב שמאותו קיטור ומאותן תפילות על סדום יצאו לוט ובתו במערה ונולד מואב וממנו באה רות וממנה בא דוד ומשיח… אברהם תיקן את הראשית.

וכשיעקב יצא את ביתו בלילה, בורח מפני עשיו אחיו, ואליפז רודף אחריו, ואין לו כלום למעט מקלו, וסביבו חושך ובחלומו הוא רואה את הסולם – הוא נמצא על אותו מזבח,^[7] והוא הגיע לשם כי שם, במקום ההוא, סבא שלו עקד את אבא שלו – "אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי בו? יהב דעתיה למהדר וחזר…" (רש"י בראשית כ"ח, י"ז). ומה עושה שם יעקב? – הוא אומר לקב"ה –

…וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּתֶּן־לִ֔י עַשֵּׂ֖ר אֲעַשְּׂרֶ֥נּוּ לָֽךְ. (שם כ"ב)

ושם הוא תיקן את תפילת ערבית. וכשיצחק יצא לשוח בשדה, זה היה אותו שדה, והוא תיקן את תפילת מנחה.

יודעים מה עשה אברהם כשעקד את יצחק? זה לא יאמן – הוא עשה את מה שעושה מביא הביכורים יחד עם הכהן. הם החזיקו יחד בדבר אחד, העוקד, והנעקד והמזבח, וזה מה שאמר שם אברהם וכך אף ענה לו יצחק – הראשית היא לה'. ומה קרה שם על אותו המזבח? זה הקרבן היחיד שהביאו עם אש, עם מאכלת ועם עצים – אבל אף אחד לא הקריב אותו, בדיוק כמו הביכורים!

נשתחווה, נכרעה, נברכה

ולמה תיקנו את התפילות כנגד הקרבנות? הן תוקנו כידוע כנגד קרבנות התמיד, של שחר ושל בין ערביים (וכנגד איברים ופדרים של תמיד של בין ערביים). יש הרבה סוגים של קרבנות – עולות, חטאות, אשמות, שלמים. אבל התמיד הוא קרבן של כלל ישראל שבא ממחצית השקל. כדי להצליח לזכות להביא את הראשית אני צריך את אברהם, את יצחק ואת יעקב – וצריך להתבטל לכלל ישראל. אני לבד לא יכול לעשות את זה. צפה משה ברוח הקודש ותיקן להם לישראל שלש תפילות ביום. כל יום סידרו לנו חז"ל ארגז כלים כדי שאוכל לעבוד על 'הראשית'.

האם הדבר הראשון שאני עושה בבוקר הוא לומר "מודה אני לפניך" ונותן לקב"ה את הראשית או שחס וחלילה יש ראשית אחרת ליום שלי ('כי חיפשו אותי בטלפון והשאירו לי גם הודעות…')? האם הדבר הראשון הוא "מודה אני לפניך", שמשמעו הוא – "והשתחווית לפני ה' אלוקיך"? – לזה קוראים "נשתחווה, נכרעה, נברכה.

"נשתחווה" הוא השלב הראשון, לאחריו כריעה ולבסוף הברכה, כלומר שאני לוקח את הענף, מכניס אותו לתוך האדמה והוא מצמיח הלאה. אברהם, יצחק ויעקב.

אברהם מגלה לעולם שיש הקב"ה. "והשתחווית". תגובת העולם כשהם פוגשים באברהם היא שכולם משתחווים אליו – "וַיִּשְׁתַּחוּ אַבְרָהָם לִפְנֵי עַם הָאָרֶץ" (בראשית כ"ג, י"ב). עפרון, מלכיצדק ועוד משתחווים לו, מה שלא קורה לא אצל יצחק ולא אצל יעקב. יצחק הוא הנעקד, הוא 'נכרעה'. הוא בשדה. אברהם ויצחק הם בעצם קין והבל. יצחק הוא החקלאי, הוא מגדל ומוצא בשנה ההיא מאה שערים ואילו אברהם הוא רועה הצאן, והם נפגשים בעקדה והופכים להיות אחד, הם והמזבח. ומהו שיא האחד? – כשבכלל לא צריך שזה יעלה באש אלא זה ממשיך לחיות כל הזמן. ויעקב הוא "נברכה". יעקב משם מביא את כולנו, ומבריך ומוציא את כל הפירות.

"היום הזה ה' אלוקיך מצווך". כל מקרא הביכורים, הנחת הביכורים לפני המזבח, הכח להבין שהנשמה בטנא והטנא הוא הגוף. זה לא שהוא לא חשוב אבל הוא עשוי נצרים, פשוטים, שבתוכם מניחים את הנשמה וקין משנה את מסלול הביקור והולך הוא לביתו של הבל, למזבח. שם הוא נותן לו יד, הבל מניף ויחד שניהם, שנינו, "אני חוה עם הבל בני, ובני הגדול קין בן אדם, תגידו לו שאני", וכשאתה מאמין בראשית – זה מה שמתרחש שם.

שנזכה כולנו לישועות ונחמות, ובת קול תברך את כולנו שנזכה לביכורי השנה הבאה, "תכלה שנה וקיללותיה" – שתהפוכנה כל השנה הזו והקללות שהתקללנו בהן לכלים לברכות השנה החדשה, "תחל שנה וברכותיה", עלינו ועל כל ישראל ועל כל העולם כולו.

1. ורק ממערב לירדן. מארץ סיחון ועוג מביאים ביכורים רק מדרבנן. ↑

2. שאגב, מן התורה אין להם שיעור ותמרה אחת יכולה לפטור את כל השדה. אמנם חכמים נתנו שיעור לביכורים. ↑

3. דבר נדיר בהלכה שכן זמן העבודה השייך לבעל הבית הוא דבר יקר, עד כדי כך שפועלים שעובדים בראש העץ או הבנין, על פיגומים, אינם מורשים לרדת למטה לצורך קריאת שמע אלא מתפללים בראש האילן. ↑

4. ואם מישהו בכל זאת יבוא בחג השבועות עם פרי שכבר הקדים וביכר אצלו -לא יקבלו ממנו באותו יום את הביכורים אלא רק מלאחרי היום הזה. ↑

5. מהמילים "וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה" (בראשית ב', ז'), לומדים חז"ל שהכוונה לאדמה ספציפית, האדמה ממקום המזבח. ↑

6. משורר עברי ניצול שואה, כ"ד תשרי תר"צ- כ"ב סיון תשמ"ו. בין יצירותיו ספר הילדים "הביצה שהתחפשה". ↑

7. עי' רש"י בתחילת פר' ויצא. ↑