כ"ח בניסן כהכנה לחודש אייר. פרשת תזריע מצורע תשפו

אנחנו נמצאים בשלהי חודש ניסן, ימים שמשמשים כהכנה לחודש אייר על כל המשמעויות של החודש המופלא הזה, ואני מבקש להתמקד הפעם בתאריך של היום – כ"ח ניסן.

מסע לכניסת ישראל לארץ

כדי להבין מה קרה ביום הזה, נדלג אל הכניסה לארץ ישראל יחד עם יהושע. אחרי מותו של משה יהושע מצטוה "רק חזק ואמץ", והקב"ה מבשרו שהוא והעם עומדים לעבור את הירדן. פרק א' של ספר יהושע משמש כהפטרה של שמחת תורה וההמשך, פרק ב', בו נפטיר בפרשת שלח-לך. יהושע לוקח את שבט הראובני והגדי וחצי שבט המנשה ומעמיד אותם כגיבורי החיל, ראשי האגפים שבדרך לכיבוש הארץ ולארבע עשרה שנות מילואים. במקביל הוא שולח שני מרגלים מן השטים והם מגיעים ליריחו המכונה "מנעולה של ארץ ישראל". הם פוגשים את רחב הזונה שמעלה ומחביאה אותם על גגה ואומרת להם את הדברים הגדולים הבאים –

כִּ֣י שָׁמַ֗עְנוּ אֵ֠ת אֲשֶׁר-הוֹבִ֨ישׁ יְהוָ֜ה אֶת-מֵ֤י יַם-סוּף֙ מִפְּנֵיכֶ֔ם בְּצֵאתְכֶ֖ם מִמִּצְרָ֑יִם וַאֲשֶׁ֣ר עֲשִׂיתֶ֡ם לִשְׁנֵי֩ מַלְכֵ֨י הָאֱמֹרִ֜י אֲשֶׁ֨ר בְּעֵ֤בֶר הַיַּרְדֵּן֙ לְסִיחֹ֣ן וּלְע֔וֹג אֲשֶׁ֥ר הֶחֱרַמְתֶּ֖ם אוֹתָֽם. וַנִּשְׁמַע֙ וַיִּמַּ֣ס לְבָבֵ֔נוּ וְלֹא-קָ֨מָה ע֥וֹד ר֛וּחַ בְּאִ֖ישׁ מִפְּנֵיכֶ֑ם כִּ֚י ה' אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם ה֤וּא אֱלֹהִים֙ בַּשָּׁמַ֣יִם מִמַּ֔עַל וְעַל-הָאָ֖רֶץ מִתָּֽחַת. (יהושע ב', י'-י"א)

היא מבקשת והם מתחייבים לה שכאשר ישראל יכנסו ליריחו הם יצילו אותה ואת אנשי ביתה, והם קושרים את תקוות חוט השני בחלון. משם הם ממשיכים לכיון ההר, שם הם מתחבאים עד שהרודפים אחריהם הולכים. בעבר הזכרנו שאותו הר שבו הם התחבאו ככל הנראה היה ירושלים, הר המוריה. בניגוד למרגלי משה, הם לא מסתובבים ברחבי הארץ ארבעים יום אלא חוזרים ישר אחרי שלשה ימים אל יהושע ומבשרים לו –

…כִּֽי-נָתַ֧ן ה' בְּיָדֵ֖נוּ אֶת-כָּל-הָאָ֑רֶץ וְגַם-נָמֹ֛גוּ כָּל-יֹשְׁבֵ֥י הָאָ֖רֶץ מִפָּנֵֽינוּ. (שם כ"ד)

הם בסך הכל שמעו את אותה 'רבנית מיריחו' ועל זה הם מסתמכים. אחרי שלשה ימים מגיעים ישראל אל מעברות הירדן, ביום י' ניסן, שם הם חוצים את הירדן –

וַיְהִ֕י מִקְצֵ֖ה שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים וַיַּעַבְר֥וּ הַשֹּׁטְרִ֖ים בְּקֶ֥רֶב הַֽמַּחֲנֶֽה. וַיְצַוּוּ֮ אֶת-הָעָ֣ם לֵאמֹר֒ כִּרְאֽוֹתְכֶ֗ם אֵ֣ת אֲר֤וֹן בְּרִית-ה֙' אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם וְהַכֹּֽהֲנִים֙ הַלְוִיִּ֔ם נֹשְׂאִ֖ים אֹת֑וֹ וְאַתֶּ֗ם תִּסְעוּ֙ מִמְּק֣וֹמְכֶ֔ם וַהֲלַכְתֶּ֖ם אַחֲרָֽיו. אַ֣ךְ | רָח֣וֹק יִהְיֶ֗ה בֵּֽינֵיכֶם֙ וּבֵינָ֔יו כְּאַלְפַּ֥יִם אַמָּ֖ה בַּמִּדָּ֑ה אַֽל-תִּקְרְב֣וּ אֵלָ֗יו לְמַ֤עַן אֲשֶׁר-תֵּֽדְעוּ֙ אֶת-הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּֽלְכוּ-בָ֔הּ כִּ֣י לֹ֧א עֲבַרְתֶּ֛ם בַּדֶּ֖רֶךְ מִתְּמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם. וַיֹּ֧אמֶר יְהוֹשֻׁ֛עַ אֶל-הָעָ֖ם הִתְקַדָּ֑שׁוּ כִּ֣י מָחָ֗ר יַעֲשֶׂ֧ה ה' בְּקִרְבְּכֶ֖ם נִפְלָאֽוֹת.

וַיֹּ֤אמֶר יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ אֶל-הַכֹּהֲנִ֣ים לֵאמֹ֔ר שְׂאוּ֙ אֶת-אֲר֣וֹן הַבְּרִ֔ית וְעִבְר֖וּ לִפְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיִּשְׂאוּ֙ אֶת-אֲר֣וֹן הַבְּרִ֔ית וַיֵּלְכ֖וּ לִפְנֵ֥י הָעָֽם. וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל-יְהוֹשֻׁ֔עַ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה אָחֵל֙ גַּדֶּלְךָ֔ בְּעֵינֵ֖י כָּל-יִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁר֙ יֵֽדְע֔וּן כִּ֗י כַּאֲשֶׁ֥ר הָיִ֛יתִי עִם-מֹשֶׁ֖ה אֶהְיֶ֥ה עִמָּֽךְ. וְאַתָּ֗ה תְּצַוֶּה֙ אֶת-הַכֹּ֣הֲנִ֔ים נֹשְׂאֵ֥י אֲרֽוֹן-הַבְּרִ֖ית לֵאמֹ֑ר כְּבֹאֲכֶ֗ם עַד-קְצֵה֙ מֵ֣י הַיַּרְדֵּ֔ן בַּיַּרְדֵּ֖ן תַּעֲמֹֽדוּ. (שם ג', ב'-ח')

ואז מתרחש הנס הגדול של מעבר הירדן, שהמים עומדים, כשצריך לשים לב מה היא המגמה שתתרחש בתוכנו –

וַיֹּ֥אמֶר יְהוֹשֻׁ֖עַ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל גֹּ֣שׁוּ הֵ֔נָּה וְשִׁמְע֕וּ אֶת-דִּבְרֵ֖י ה' אֱלֹֽהֵיכֶֽם. (שם ט')

גם יוסף השתמש בביטוי "גשו הנה" כלפי אחיו כאשר הם נרתעו ממנו אך כאן זה במובן של 'אני הולך להחדיר בכם דברים חשובים' – "כי אל חי בקרבכם" –

וַיֹּ֣אמֶר יְהוֹשֻׁ֔עַ בְּזֹאת֙ תֵּֽדְע֔וּן כִּ֛י אֵ֥ל חַ֖י בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְהוֹרֵ֣שׁ יוֹרִ֣ישׁ מִ֠פְּנֵיכֶם אֶת-הַכְּנַעֲנִ֨י וְאֶת-הַחִתִּ֜י וְאֶת-הַחִוִּ֗י וְאֶת-הַפְּרִזִּי֙ וְאֶת-הַגִּרְגָּשִׁ֔י וְהָאֱמֹרִ֖י וְהַיְבוּסִֽי. הִנֵּה֙ אֲר֣וֹן הַבְּרִ֔ית אֲד֖וֹן כָּל-הָאָ֑רֶץ עֹבֵ֥ר לִפְנֵיכֶ֖ם בַּיַּרְדֵּֽן. וְעַתָּ֗ה קְח֤וּ לָכֶם֙ שְׁנֵ֣י עָשָׂ֣ר אִ֔ישׁ מִשִּׁבְטֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל אִישׁ-אֶחָ֥ד אִישׁ-אֶחָ֖ד לַשָּֽׁבֶט. וְהָיָ֡ה כְּנ֣וֹחַ כַּפּ֣וֹת רַגְלֵ֣י הַכֹּהֲנִ֡ים נֹשְׂאֵי֩ אֲר֨וֹן ה' אֲד֤וֹן כָּל-הָאָ֙רֶץ֙ בְּמֵ֣י הַיַּרְדֵּ֔ן מֵ֤י הַיַּרְדֵּן֙ יִכָּ֣רֵת֔וּן הַמַּ֥יִם הַיֹּרְדִ֖ים מִלְמָ֑עְלָה וְיַעַמְד֖וּ נֵ֥ד אֶחָֽד. וַיְהִ֗י בִּנְסֹ֤עַ הָעָם֙ מֵאָ֣הֳלֵיהֶ֔ם לַעֲבֹ֖ר אֶת-הַיַּרְדֵּ֑ן וְהַכֹּהֲנִ֗ים נֹֽשְׂאֵ֛י הָאָר֥וֹן הַבְּרִ֖ית לִפְנֵ֥י הָעָֽם. וּכְב֞וֹא נֹשְׂאֵ֤י הָֽאָרוֹן֙ עַד-הַיַּרְדֵּ֔ן וְרַגְלֵ֤י הַכֹּֽהֲנִים֙ נֹשְׂאֵ֣י הָֽאָר֔וֹן נִטְבְּל֖וּ בִּקְצֵ֣ה הַמָּ֑יִם וְהַיַּרְדֵּ֗ן מָלֵא֙ עַל-כָּל-גְּדוֹתָ֔יו כֹּ֖ל יְמֵ֥י קָצִֽיר. וַיַּעַמְד֡וּ הַמַּיִם֩ הַיֹּרְדִ֨ים מִלְמַ֜עְלָה קָ֣מוּ נֵד-אֶחָ֗ד הַרְחֵ֨ק מְאֹ֜ד מֵֽאָדָ֤ם הָעִיר֙ אֲשֶׁר֙ מִצַּ֣ד צָֽרְתָ֔ן וְהַיֹּרְדִ֗ים עַ֣ל יָ֧ם הָעֲרָבָ֛ה יָם-הַמֶּ֖לַח תַּ֣מּוּ נִכְרָ֑תוּ וְהָעָ֥ם עָבְר֖וּ נֶ֥גֶד יְרִיחֽוֹ. וַיַּעַמְד֣וּ הַכֹּהֲנִ֡ים נֹ֠שְׂאֵי הָאָר֨וֹן בְּרִית-ה' בֶּחָֽרָבָ֛ה בְּת֥וֹךְ הַיַּרְדֵּ֖ן הָכֵ֑ן וְכָל-יִשְׂרָאֵ֗ל עֹֽבְרִים֙ בֶּחָ֣רָבָ֔ה עַ֤ד אֲשֶׁר-תַּ֙מּוּ֙ כָּל-הַגּ֔וֹי לַעֲבֹ֖ר אֶת-הַיַּרְדֵּֽן. (שם י'-י"ז)

האם שמענו את ההשוואה לקריעת ים סוף? גם שם מופיעים אותם ביטויים – בחרבה, ויעמדו המים וכו'.

"תמו כל הגוי" – אין הכוונה רק לכך שכולם סיימו לעבור אלא גם שהיתה בהם היתממות, עד תומם, להגיע אל כל המהלכים הפנימיים.

יום מופלא

ואז לוקחים שתים עשרה אבנים ושמים אותם בגלגל –

קְח֤וּ לָכֶם֙ מִן-הָעָ֔ם שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר אֲנָשִׁ֑ים אִישׁ-אֶחָ֥ד אִישׁ-אֶחָ֖ד מִשָּֽׁבֶט. וְצַוּ֣וּ אוֹתָם֮ לֵאמֹר֒ שְׂאֽוּ-לָכֶ֨ם מִזֶּ֜ה מִתּ֣וֹךְ הַיַּרְדֵּ֗ן מִמַּצַּב֙ רַגְלֵ֣י הַכֹּהֲנִ֔ים הָכִ֖ין שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵ֣ה אֲבָנִ֑ים וְהַעֲבַרְתֶּ֤ם אוֹתָם֙ עִמָּכֶ֔ם וְהִנַּחְתֶּ֣ם אוֹתָ֔ם בַּמָּל֕וֹן אֲשֶׁר-תָּלִ֥ינוּ ב֖וֹ הַלָּֽיְלָה. וַיִּקְרָ֣א יְהוֹשֻׁ֗עַ אֶל-שְׁנֵ֤ים הֶֽעָשָׂר֙ אִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר הֵכִ֖ין מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אִישׁ-אֶחָ֥ד אִישׁ-אֶחָ֖ד מִשָּֽׁבֶט. וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ יְהוֹשֻׁ֔עַ עִ֠בְרוּ לִפְנֵ֨י אֲר֧וֹן ה' אֱלֹֽהֵיכֶ֖ם אֶל-תּ֣וֹךְ הַיַּרְדֵּ֑ן וְהָרִ֨ימוּ לָכֶ֜ם אִ֣ישׁ אֶ֤בֶן אַחַת֙ עַל-שִׁכְמ֔וֹ לְמִסְפַּ֖ר שִׁבְטֵ֥י בְנֵי-יִשְׂרָאֵֽל. לְמַ֗עַן תִּֽהְיֶ֛ה זֹ֥את א֖וֹת בְּקִרְבְּכֶ֑ם כִּֽי-יִשְׁאָל֨וּן בְּנֵיכֶ֤ם מָחָר֙ לֵאמֹ֔ר מָ֛ה הָאֲבָנִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לָכֶֽם. וַאֲמַרְתֶּ֣ם לָהֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר נִכְרְת֜וּ מֵימֵ֤י הַיַּרְדֵּן֙ מִפְּנֵי֙ אֲר֣וֹן בְּרִית-יְהוָ֔ה בְּעָבְרוֹ֙ בַּיַּרְדֵּ֔ן נִכְרְת֖וּ מֵ֣י הַיַּרְדֵּ֑ן וְ֠הָיוּ הָאֲבָנִ֨ים הָאֵ֧לֶּה לְזִכָּר֛וֹן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל עַד-עוֹלָֽם. (שם ד' ב'-ז')

ארון ברית ה' עבר את הירדן, מפני ארון ברית ה' המים נכרתו, "הירדן ראה וינס הירדן יסוב לאחור".

וְהַכֹּהֲנִ֞ים נֹשְׂאֵ֣י הָאָר֗וֹן עֹמְדִים֮ בְּת֣וֹךְ הַיַּרְדֵּ֒ן עַ֣ד תֹּ֣ם כָּֽל-הַ֠דָּבָר אֲשֶׁר-צִוָּ֨ה ה' אֶת-יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל-הָעָ֔ם כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר-צִוָּ֥ה מֹשֶׁ֖ה אֶת-יְהוֹשֻׁ֑עַ וַיְמַהֲר֥וּ הָעָ֖ם וַֽיַּעֲבֹֽרוּ. וַיְהִ֛י כַּֽאֲשֶׁר-תַּ֥ם כָּל-הָעָ֖ם לַֽעֲב֑וֹר וַיַּעֲבֹ֧ר אֲרוֹן-ה' וְהַכֹּהֲנִ֖ים לִפְנֵ֥י הָעָֽם. וַ֠יַּעַבְרוּ בְּנֵי-רְאוּבֵ֨ן וּבְנֵי-גָ֜ד וַחֲצִ֨י שֵׁ֤בֶט הַֽמְנַשֶּׁה֙ חֲמֻשִׁ֔ים לִפְנֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אֲלֵיהֶ֖ם מֹשֶֽׁה. כְּאַרְבָּעִ֥ים אֶ֖לֶף חֲלוּצֵ֣י הַצָּבָ֑א עָבְר֞וּ לִפְנֵ֤י ה֙' לַמִּלְחָמָ֔ה אֶ֖ל עַֽרְב֥וֹת יְרִיחֽוֹ. (שם י'-י"ג)

זה תיאור דומה למה שהיה בקריעת ים סוף אבל ממש הפוך. יש כאן חלוצים וחמושים, ואף אחד לא אומר להם "ואתם תחרישון" אלא המלחמה בשלשים ואחד מלכי הארץ עומדת להתחיל, רק שההתחלה היא הנס המופלא הזה.

בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא גִּדַּ֤ל ה֙' אֶת-יְהוֹשֻׁ֔עַ בְּעֵינֵ֖י כָּל-יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּֽרְא֣וּ אֹת֔וֹ כַּאֲשֶׁ֛ר יָרְא֥וּ אֶת-מֹשֶׁ֖ה כָּל-יְמֵ֥י חַיָּֽיו. (שם י"ד)

השילוב הזה של הנס מצד אחד והאנשים החמושים על כל הנשקים של ארבעים אלף חלוצי צבא יחד הוא שילוב פלאי.

וַיֹּ֣אמֶר ה' אֶל-יְהוֹשֻׁ֖עַ לֵאמֹֽר. צַוֵּה֙ אֶת-הַכֹּ֣הֲנִ֔ים נֹשְׂאֵ֖י אֲר֣וֹן הָעֵד֑וּת וְיַעֲל֖וּ מִן-הַיַּרְדֵּֽן. וַיְצַ֣ו יְהוֹשֻׁ֔עַ אֶת-הַכֹּהֲנִ֖ים לֵאמֹ֑ר עֲל֖וּ מִן-הַיַּרְדֵּֽן. וַ֠יְהִי כַּעֲל֨וֹת הַכֹּהֲנִ֜ים נֹשְׂאֵ֨י אֲר֤וֹן בְּרִית-ה֙' מִתּ֣וֹךְ הַיַּרְדֵּ֔ן נִתְּק֗וּ כַּפּוֹת֙ רַגְלֵ֣י הַכֹּהֲנִ֔ים אֶ֖ל הֶחָרָבָ֑ה וַיָּשֻׁ֤בוּ מֵֽי-הַיַּרְדֵּן֙ לִמְקוֹמָ֔ם וַיֵּלְכ֥וּ כִתְמוֹל-שִׁלְשׁ֖וֹם עַל-כָּל-גְּדוֹתָֽיו. וְהָעָ֗ם עָלוּ֙ מִן-הַיַּרְדֵּ֔ן בֶּעָשׂ֖וֹר לַחֹ֣דֶשׁ הָרִאשׁ֑וֹן וַֽיַּחֲנוּ֙ בַּגִּלְגָּ֔ל בִּקְצֵ֖ה מִזְרַ֥ח יְרִיחֽוֹ.

וְאֵת֩ שְׁתֵּ֨ים עֶשְׂרֵ֤ה הָֽאֲבָנִים֙ הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר לָקְח֖וּ מִן-הַיַּרְדֵּ֑ן הֵקִ֥ים יְהוֹשֻׁ֖עַ בַּגִּלְגָּֽל. וַיֹּ֛אמֶר אֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר אֲשֶׁר֩ יִשְׁאָל֨וּן בְּנֵיכֶ֤ם מָחָר֙ אֶת-אֲבוֹתָ֣ם לֵאמֹ֔ר מָ֖ה הָאֲבָנִ֥ים הָאֵֽלֶּה. (שם ט"ו-כ"א)

ושוב אנחנו רואים את הציווי לדור הצעיר, כאילו שלא דובר בזה כמה פסוקים קודם לכן – "אשר ישאלון בניכם מחר..".

וְהוֹדַעְתֶּ֖ם אֶת-בְּנֵיכֶ֣ם לֵאמֹ֑ר בַּיַּבָּשָׁה֙ עָבַ֣ר יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת-הַיַּרְדֵּ֖ן הַזֶּֽה. אֲשֶׁר-הוֹבִישׁ֩ ה' אֱלֹהֵיכֶ֜ם אֶת-מֵ֧י הַיַּרְדֵּ֛ן מִפְּנֵיכֶ֖ם עַֽד-עָבְרְכֶ֑ם כַּאֲשֶׁ֣ר עָשָׂה֩ ה' אֱלֹהֵיכֶ֧ם לְיַם-ס֛וּף אֲשֶׁר-הוֹבִ֥ישׁ מִפָּנֵ֖ינוּ עַד-עָבְרֵֽנוּ. לְ֠מַעַן דַּ֜עַת כָּל-עַמֵּ֤י הָאָ֙רֶץ֙ אֶת-יַ֣ד ה' כִּ֥י חֲזָקָ֖ה הִ֑יא לְמַ֧עַן יְרָאתֶ֛ם אֶת-ה' אֱלֹהֵיכֶ֖ם כָּל-הַיָּמִֽים. (שם כ"ב-כ"ד)

נדמה שאנחנו לא מספיק עוסקים במה שהתרחש שם ביום יום שלנו. איזה מעמד מופלא, אילו ניסים גדולים!

וַיְהִ֣י כִשְׁמֹ֣עַ כָּל-מַלְכֵ֣י הָאֱמֹרִ֡י אֲשֶׁר֩ בְּעֵ֨בֶר הַיַּרְדֵּ֜ן יָ֗מָּה וְכָל-מַלְכֵ֤י הַֽכְּנַעֲנִי֙ אֲשֶׁ֣ר עַל-הַיָּ֔ם אֵ֠ת אֲשֶׁר-הוֹבִ֨ישׁ ה' אֶת-מֵ֧י הַיַּרְדֵּ֛ן מִפְּנֵ֥י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל עַד-עָבְרָ֑ם וַיִּמַּ֣ס לְבָבָ֗ם וְלֹא-הָ֨יָה בָ֥ם עוֹד֙ ר֔וּחַ מִפְּנֵ֖י בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵֽל. (שם ה', א')

ודברי רחב הזונה שראינו לעיל מתקיימים אחד לאחד.

קציר העומר הראשון בהיסטוריה

ואז הם מגיעים אל הגלגל, גבעת הערלות, וגם זו הפטרה שאנחנו קוראים מדי שנה, ביו"ט ראשון של פסח – זה הפסח הראשון שישראל עושים מאז יצאו ממצרים ולפני כן גם היו צריכים למול עצמם שכן עד אז כל הנולדים במדבר לא מלו, בטקס אדיר שם מילה ולאחריו הביאו את קרבן הפסח.

וַיְהִ֛י כַּאֲשֶׁר-תַּ֥מּוּ כָל-הַגּ֖וֹי לְהִמּ֑וֹל וַיֵּשְׁב֥וּ תַחְתָּ֛ם בַּֽמַּחֲנֶ֖ה עַ֥ד חֲיוֹתָֽם. וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל-יְהוֹשֻׁ֔עַ הַיּ֗וֹם גַּלּ֛וֹתִי אֶת-חֶרְפַּ֥ת מִצְרַ֖יִם מֵעֲלֵיכֶ֑ם וַיִּקְרָ֞א שֵׁ֣ם הַמָּק֤וֹם הַהוּא֙ גִּלְגָּ֔ל עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה. וַיַּחֲנ֥וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל בַּגִּלְגָּ֑ל וַיַּעֲשׂ֣וּ אֶת-הַפֶּ֡סַח בְּאַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר י֥וֹם לַחֹ֛דֶשׁ בָּעֶ֖רֶב בְּעַֽרְב֥וֹת יְרִיחֽוֹ. וַיֹּ֨אכְל֜וּ מֵעֲב֥וּר הָאָ֛רֶץ מִמָּֽחֳרַ֥ת הַפֶּ֖סַח מַצּ֣וֹת וְקָל֑וּי בְּעֶ֖צֶם הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה. וַיִּשְׁבֹּ֨ת הַמָּ֜ן מִֽמָּחֳרָ֗ת בְּאָכְלָם֙ מֵעֲב֣וּר הָאָ֔רֶץ וְלֹא-הָ֥יָה ע֛וֹד לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מָ֑ן וַיֹּאכְל֗וּ מִתְּבוּאַת֙ אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן בַּשָּׁנָ֖ה הַהִֽיא. (שם ה', ח'-י"ב)

היה זה קציר העומר הראשון בארץ ישראל בהיסטוריה, ואז התחילו לאכול מעבור הארץ. כל הילדים שנולדו במדבר, זו הפעם הראשונה שהם רואים לחם שלא יורד מהשמיים! זה היה נס מופלא שלחם יוצא מהאדמה! זהו היום החקלאי החשוב ביותר שכן ממנו ואילך ניתן להתחיל ולאכול מהתבואה החדשה.

ואז מגיע מלאך ה' אל יהושע ביריחו וחז"ל מספרים שבמשך אותם ימי פסח, בני ישראל היו וחגגו בגלגל, כששביעי של פסח חל באותה שנה בשבת –

וַיֹּ֣אמֶר לֹ֗א כִּ֛י אֲנִ֥י שַׂר-צְבָֽא-ה' עַתָּ֣ה בָ֑אתִי וַיִּפֹּל֩ יְהוֹשֻׁ֨עַ אֶל-פָּנָ֥יו אַ֙רְצָה֙ וַיִּשְׁתָּ֔חוּ וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ מָ֥ה אֲדֹנִ֖י מְדַבֵּ֥ר אֶל-עַבְדּֽוֹ. וַיֹּאמֶר֩ שַׂר-צְבָ֨א ה' אֶל-יְהוֹשֻׁ֗עַ שַׁל-נַֽעַלְךָ֙ מֵעַ֣ל רַגְלֶ֔ךָ כִּ֣י הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֛ה עֹמֵ֥ד עָלָ֖יו קֹ֣דֶשׁ ה֑וּא וַיַּ֥עַשׂ יְהוֹשֻׁ֖עַ כֵּֽן.

וִֽירִיחוֹ֙ סֹגֶ֣רֶת וּמְסֻגֶּ֔רֶת מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֥ין יוֹצֵ֖א וְאֵ֥ין בָּֽא. (שם ה' י"ד – ו', א')

כולנו זוכרים שעוד מעט נשמע על השופרות וההקפות אבל כדאי לזכור שזה לא כמו במצרים ובמדבר. הפעם מסתובבים בראש הכח והסיירות ארבעים אלף חלוצים יוצאי צבא. נתאר לעצמנו את כל החייים שהולכים אחריהם וכולם יודעים שצריך לכבוש את יריחו ומחכים לכך. בפעם הקודמת ששלחנו מרגלים הם חזרו עם תיאורים על בני ענק ונפילים ושאנחנו מולם כחגבים. כעת אנחנו עומדים דור שלם שדור הוריו כולו נספה ונקבר במדבר. התחנה הראשונה בכניסה לארץ תהיה יריחו.

התחנה הראשונה בארץ

והסיפור ביריחו מתחיל ביום ראשון, מוצאי שביעי של פסח, כ"ב בניסן. במשך שבעה ימים מסתובבים סביב חומות יריחו ובשבת כ"ח ניסן החומות נופלות. שני אירועים עצומים שאנחנו מזכירים כל יום לפחות שלש פעמים מתרחשים ביום הזה – יש הרבה דיונים הלכתיים על כך שהמלחמה הראשונה בארץ ישראל התנהלה בשבת ואף תקעו בשופרות בשבת. נזכור את המורכבות הזו. אנחנו הולכים לקראת הנס המופלא הזה, שהחומה תיבלע באדמה, אבל אנחנו מתכוננים לשם בפעם הראשונה – מח"טים, מג"דים, חיילים, כשבני גד ובני ראובן וחצי המנשה מושבעים להוביל אותנו חלוצים. ארבעים אלף חלוצים. יריחו סגורה ומסוגרת. היא היתה הדבר המאיים ביותר – התחושה שהיתה שאם נכבוש אותה מכאן רק נוכל לרוץ קדימה.

וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל-יְהוֹשֻׁ֔עַ רְאֵה֙ נָתַ֣תִּי בְיָֽדְךָ֔ אֶת-יְרִיח֖וֹ וְאֶת-מַלְכָּ֑הּ גִּבּוֹרֵ֖י הֶחָֽיִל. וְסַבֹּתֶ֣ם אֶת-הָעִ֗יר כֹּ֚ל אַנְשֵׁ֣י הַמִּלְחָמָ֔ה הַקֵּ֥יף אֶת-הָעִ֖יר פַּ֣עַם אֶחָ֑ת כֹּ֥ה תַעֲשֶׂ֖ה שֵׁ֥שֶׁת יָמִֽים. (שם ב'-ג')

כלומר כל אנשי המלחמה מסובבים את החומות אך העם נשאר לחנות במקומו. אבל רגע – זה נס או חיילים?! רק עכשיו הם עשו פסח כמו שהיה במצרים, ועכשיו שוב – ששת ימים מקיפים, רק החיילים והכהנים איתם, כשביום השביעי –

וְשִׁבְעָ֣ה כֹהֲנִ֡ים יִשְׂאוּ֩ שִׁבְעָ֨ה שׁוֹפְר֤וֹת הַיּֽוֹבְלִים֙ לִפְנֵ֣י הָאָר֔וֹן וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י תָּסֹ֥בּוּ אֶת-הָעִ֖יר שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וְהַכֹּ֣הֲנִ֔ים יִתְקְע֖וּ בַּשּׁוֹפָרֽוֹת. (שם ד')

נשמע עכשיו את הביטויים שמזכירים לצעירי העם את כל מה שהם גדלו עליו, והזקנים המופלגים אף זוכרים זאת –

וְהָיָ֞ה בִּמְשֹׁ֣ךְ בְּקֶ֣רֶן הַיּוֹבֵ֗ל כְּשָׁמְעֲכֶם֙ אֶת-ק֣וֹל הַשּׁוֹפָ֔ר יָרִ֥יעוּ כָל-הָעָ֖ם תְּרוּעָ֣ה גְדוֹלָ֑ה וְנָ֨פְלָ֜ה חוֹמַ֤ת הָעִיר֙ תַּחְתֶּ֔יהָ וְעָל֥וּ הָעָ֖ם אִ֥ישׁ נֶגְדּֽוֹ. (שם ה')

נסעתי היום דרך כביש הבקעה, ממש התביישתי – איזורי A, B. מה זה השמות האלה? יריחו! יריחו מתארת את המסע האחרון של בני ישראל במדבר, ובספרות החסידות מבואר שזה מתאר גם את המסע האחרון של עם ישראל כאשר הם יגיעו אל המשיח, עליו נאמר – "וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה' וְלֹֽא־לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא־לְמִשְׁמַע אׇזְנָיו יוֹכִיחַ" (ישעיהו י"א, ג'). ירדן יריחו היא התחנה האחרונה – יורה וידין על פי "והריחו ביראת ה'". זוכרים מה היינו צריכים להפנים כאשר הגענו ליריחו? – ש-"אל חי בקרבכם". זו כל העבודה.

הקפת יריחו

נחזור – ביום השביעי כל העם יצטרפו להקפת יריחו ולא רק החיילים. וכל מי שעומדים סביב החומה יוכלו להיכנס לעיר ממקומו. הכל יפול ויריחו תפתח להם. והנה זה קורה –

וַיִּקְרָ֞א יְהוֹשֻׁ֤עַ בִּן-נוּן֙ אֶל-הַכֹּ֣הֲנִ֔ים וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֔ם שְׂא֖וּ אֶת-אֲר֣וֹן הַבְּרִ֑ית וְשִׁבְעָ֣ה כֹֽהֲנִ֗ים יִשְׂאוּ֙ שִׁבְעָ֤ה שֽׁוֹפְרוֹת֙ יוֹבְלִ֔ים לִפְנֵ֖י אֲר֥וֹן ה'.  וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל-הָעָ֔ם עִבְר֖וּ וְסֹ֣בּוּ אֶת-הָעִ֑יר וְהֶ֣חָל֔וּץ יַעֲבֹ֕ר לִפְנֵ֖י אֲר֥וֹן ה'. וַיְהִ֗י כֶּאֱמֹ֣ר יְהוֹשֻׁעַ֮ אֶל-הָעָ֒ם וְשִׁבְעָ֣ה הַכֹּהֲנִ֡ים נֹשְׂאִים֩ שִׁבְעָ֨ה שׁוֹפְר֤וֹת הַיּֽוֹבְלִים֙ לִפְנֵ֣י ה' עָבְר֕וּ וְתָקְע֖וּ בַּשּֽׁוֹפָר֑וֹת וַֽאֲרוֹן֙ בְּרִ֣ית ה' הֹלֵ֖ךְ אַחֲרֵיהֶֽם. וְהֶחָל֣וּץ הֹלֵ֔ךְ לִפְנֵי֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים תֹּקְעֵ֖י הַשּֽׁוֹפָר֑וֹת וְהַֽמְאַסֵּ֗ף הֹלֵךְ֙ אַחֲרֵ֣י הָאָר֔וֹן הָל֖וֹךְ וְתָק֥וֹעַ בַּשּׁוֹפָרֽוֹת. וְאֶת-הָעָם֩ צִוָּ֨ה יְהוֹשֻׁ֜עַ לֵאמֹ֗ר לֹ֤א תָרִ֙יעוּ֙ וְלֹֽא-תַשְׁמִ֣יעוּ אֶת-קוֹלְכֶ֔ם וְלֹא-יֵצֵ֥א מִפִּיכֶ֖ם דָּבָ֑ר עַ֠ד י֣וֹם אָמְרִ֧י אֲלֵיכֶ֛ם הָרִ֖יעוּ וַהֲרִיעֹתֶֽם. וַיַּסֵּ֤ב אֲרוֹן-ה֙' אֶת-הָעִ֔יר הַקֵּ֖ף פַּ֣עַם אֶחָ֑ת וַיָּבֹ֙אוּ֙ הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיָּלִ֖ינוּ בַּֽמַּחֲנֶֽה. וַיַּשְׁכֵּ֥ם יְהוֹשֻׁ֖עַ בַּבֹּ֑קֶר וַיִּשְׂא֥וּ הַכֹּהֲנִ֖ים אֶת-אֲר֥וֹן ה'. וְשִׁבְעָ֣ה הַכֹּהֲנִ֡ים נֹשְׂאִים֩ שִׁבְעָ֨ה שׁוֹפְר֜וֹת הַיֹּבְלִ֗ים לִפְנֵי֙ אֲר֣וֹן ה' הֹלְכִ֣ים הָל֔וֹךְ וְתָקְע֖וּ בַּשּׁוֹפָר֑וֹת וְהֶחָלוּץ֙ הֹלֵ֣ךְ לִפְנֵיהֶ֔ם וְהַֽמְאַסֵּ֗ף הֹלֵךְ֙ אַֽחֲרֵי֙ אֲר֣וֹן ה' הָל֖וֹךְ וְתָק֥וֹעַ בַּשּׁוֹפָרֽוֹת. וַיָּסֹ֨בּוּ אֶת-הָעִ֜יר בַּיּ֤וֹם הַשֵּׁנִי֙ פַּ֣עַם אַחַ֔ת וַיָּשֻׁ֖בוּ הַֽמַּחֲנֶ֑ה כֹּ֥ה עָשׂ֖וּ שֵׁ֥שֶׁת יָמִֽים. (שם ו'-י"ד)

וכך כל יום של ציפיה, כמו שבעת ימי המילואים ושבעת ימי הפסח או שבעת הימים של הכהן הגדול לפני שהוא נכנס אל קדש הקודשים. שבעת הימים לפני שעומדים להיכנס ליריחו. היום השביעי יהיה כאמור כ"ח ניסן.

וַיְהִ֣י בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י וַיַּשְׁכִּ֙מוּ֙ כַּעֲל֣וֹת הַשַּׁ֔חַר וַיָּסֹ֧בּוּ אֶת-הָעִ֛יר כַּמִּשְׁפָּ֥ט הַזֶּ֖ה שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים רַ֚ק בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא סָבְב֥וּ אֶת-הָעִ֖יר שֶׁ֥בַע פְּעָמִֽים. וַיְהִי֙ בַּפַּ֣עַם הַשְּׁבִיעִ֔ית תָּקְע֥וּ הַכֹּהֲנִ֖ים בַּשּׁוֹפָר֑וֹת וַיֹּ֨אמֶר יְהוֹשֻׁ֤עַ אֶל-הָעָם֙ הָרִ֔יעוּ כִּֽי-נָתַ֧ן ה' לָכֶ֖ם אֶת-הָעִֽי. (שם ט"ו-ט"ז)

והוא מודיע להם הודעה –

וְהָיְתָ֨ה הָעִ֥יר חֵ֛רֶם הִ֥יא וְכָל-אֲשֶׁר-בָּ֖הּ לַֽ-ה' רַק֩ רָחָ֨ב הַזּוֹנָ֜ה תִּֽחְיֶ֗ה הִ֚יא וְכָל-אֲשֶׁ֣ר אִתָּ֣הּ בַּבַּ֔יִת כִּ֣י הֶחְבְּאַ֔תָה אֶת-הַמַּלְאָכִ֖ים אֲשֶׁ֥ר שָׁלָֽחְנו.  וְרַק-אַתֶּם֙ שִׁמְר֣וּ מִן-הַחֵ֔רֶם פֶּֽן-תַּחֲרִ֖ימוּ וּלְקַחְתֶּ֣ם מִן-הַחֵ֑רֶם וְשַׂמְתֶּ֞ם אֶת-מַחֲנֵ֤ה יִשְׂרָאֵל֙ לְחֵ֔רֶם וַעֲכַרְתֶּ֖ם אוֹתֽוֹ. (שם י"ז-י"ח)

חרם זה דבר מרוחק. לא עלינו, כשמישהו מוחרם הוא מורחק. חרם זה דבר שהוא מוקדש לעליון ומי שחלילה גונב אותו, מפקיע מהקודש, חלה עליו קללה, ולכן זה נקרא חרם. כך מופיע במפרשים הראשונים. זה פרט קטן אבל חשוב וצריך להבין אותו טוב.

וְכֹ֣ל כֶּ֣סֶף וְזָהָ֗ב וּכְלֵ֤י נְחֹ֙שֶׁת֙ וּבַרְזֶ֔ל קֹ֥דֶשׁ ה֖וּא לַֽ-ה' אוֹצַ֥ר ה' יָבֽוֹא. (שם י"ט)

אולי הוא מזכיר להם שבשביעי האחרון, כלומר לפני ארבעים שנה, בקריעת ים סוף כשכל מצרים טבעו בים, כולנו לקחנו מהביזה, אך כעת אין לנו רשות לגעת בביזה. הכל הולך לאוצר ה'. לפני ארבעים שנה שרנו שאנחנו הולכים להקים מקדש – "מקדש, ה' כוננו ידיך. ה' ימלוך לעולם ועד", וכל מה שיש לפנינו מיועד לשם.

וַיָּ֣רַע הָעָ֔ם וַֽיִּתְקְע֖וּ בַּשֹּֽׁפָר֑וֹת וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ הָעָ֜ם אֶת-ק֣וֹל הַשּׁוֹפָ֗ר וַיָּרִ֤יעוּ הָעָם֙ תְּרוּעָ֣ה גְדוֹלָ֔ה וַתִּפֹּ֨ל הַֽחוֹמָ֜ה תַּחְתֶּ֗יהָ וַיַּ֨עַל הָעָ֤ם הָעִ֙ירָה֙ אִ֣ישׁ נֶגְדּ֔וֹ וַֽיִּלְכְּד֖וּ אֶת-הָעִֽיר. (שם כ')

"איש נגדו" משמעו – אתה נכנס לטהרן, לבירות או לסוריה או ליריחו, פשוט בהליכה נינוחה והחומה נבלעת באדמה.

וַֽיַּחֲרִ֙ימוּ֙ אֶת-כָּל-אֲשֶׁ֣ר בָּעִ֔יר מֵאִישׁ֙ וְעַד-אִשָּׁ֔ה מִנַּ֖עַר וְעַד-זָקֵ֑ן וְעַ֨ד שׁ֥וֹר וָשֶׂ֛ה וַחֲמ֖וֹר לְפִי-חָֽרֶב. וְלִשְׁנַ֨יִם הָאֲנָשִׁ֜ים הַֽמְרַגְּלִ֤ים אֶת-הָאָ֙רֶץ֙ אָמַ֣ר יְהוֹשֻׁ֔עַ בֹּ֖אוּ בֵּית-הָאִשָּׁ֣ה הַזּוֹנָ֑ה וְהוֹצִ֨יאוּ מִשָּׁ֤ם אֶת-הָֽאִשָּׁה֙ וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לָ֔הּ כַּאֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּעְתֶּ֖ם לָֽהּ. וַיָּבֹ֜אוּ הַנְּעָרִ֣ים הַֽמְרַגְּלִ֗ים וַיֹּצִ֡יאוּ אֶת-רָ֠חָב וְאֶת-אָבִ֨יהָ וְאֶת-אִמָּ֤הּ וְאֶת-אַחֶ֙יהָ֙ וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לָ֔הּ וְאֵ֥ת כָּל-מִשְׁפְּחוֹתֶ֖יהָ הוֹצִ֑יאוּ וַיַּ֨נִּיח֔וּם מִח֖וּץ לְמַחֲנֵ֥ה יִשְׂרָאֵֽל. וְהָעִ֛יר שָׂרְפ֥וּ בָאֵ֖שׁ וְכָל-אֲשֶׁר-בָּ֑הּ רַ֣ק | הַכֶּ֣סֶף וְהַזָּהָ֗ב וּכְלֵ֤י הַנְּחֹ֙שֶׁת֙ וְהַבַּרְזֶ֔ל נָתְנ֖וּ אוֹצַ֥ר בֵּית-ה'. (שם כ"א-כ"ד)

רחב הזונה ניצולה וחז"ל מספרים שהיא תהפוך לאחר מכן ותהיה אשתו של יהושע. היא יושבת בקרב ישראל עד היום הזה.

וַיַּשְׁבַּ֣ע יְהוֹשֻׁ֔עַ בָּעֵ֥ת הַהִ֖יא לֵאמֹ֑ר אָר֨וּר הָאִ֜ישׁ לִפְנֵ֣י ה' אֲשֶׁ֤ר יָקוּם֙ וּבָנָ֞ה אֶת-הָעִ֤יר הַזֹּאת֙ אֶת-יְרִיח֔וֹ בִּבְכֹר֣וֹ יְיַסְּדֶ֔נָּה וּבִצְעִיר֖וֹ יַצִּ֥יב דְּלָתֶֽיהָ. (שם כ"ו)

עוד פלא גדול. המסר של המקום הראשון שאנו נכנסים אליו לארץ, והוא הראשון שמפה ואילך נגיע ונכבוש כל מקום ונבנה ונפתח ונתנחל, יריחו עצמה, נקודת החומה – המקום הזה נשאר שומם כדי לגלות שהכל זה הקב"ה.

פאשלה של המודיעין?

בשקט בשקט מתאר לנו המקרא ואפילו יהושע לא יודע מזה, שעכן בן כרמי בן זבדי בן זרח למטה יהודה לקח מן החרם. האמת היא שהפסוק קצת יותר מורכב מזה –

וַיְהִ֥י ה' אֶת-יְהוֹשֻׁ֑עַ וַיְהִ֥י שָׁמְע֖וֹ בְּכָל-הָאָֽרֶץ. וַיִּמְעֲל֧וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל מַ֖עַל בַּחֵ֑רֶם וַיִּקַּ֡ח עָכָ֣ן בֶּן-כַּרְמִי֩ בֶן-זַבְדִּ֨י בֶן-זֶ֜רַח לְמַטֵּ֤ה יְהוּדָה֙ מִן-הַחֵ֔רֶם וַיִּֽחַר-אַ֥ף ה' בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל. (שם ו', כ"ז- ז', א')

האם לחינם כתוב פה שישראל מעלו? לא כתוב שהיה שם איש אחד שמעל אלא שכל ישראל מעלו ועכן הוא שלקח. מענין – הוא האיש אבל כולנו קשורים לכך.

מיד נחזור לכך. כל זה התרחש בשבת כ"ח בניסן ואז גם שלח יהושע שוב שני מרגלים שיילכו אל העיר הבאה, אל העיי. לכאורה ו כבר משימה קטנה, "כסף קטן" עבור מי שכבש את יריחו. הרי כל העולם נמס, ושמעו של יהושע היה בכל הארץ ואף אחד לא מעז לעשות כלום. הוא שואל המודיעין כמה חיילים צריך כדי לכבוש את היעד הבא, והמודיעין כמו מודיעין נותן תשובה מסובכת –

וַיָּשֻׁ֣בוּ אֶל-יְהוֹשֻׁ֗עַ וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָיו֮ אַל-יַ֣עַל כָּל-הָעָ֒ם כְּאַלְפַּ֣יִם אִ֗ישׁ א֚וֹ כִּשְׁלֹ֣שֶׁת אֲלָפִ֣ים אִ֔ישׁ יַעֲל֖וּ וְיַכּ֣וּ אֶת-הָעָ֑י אַל-תְּיַגַּע-שָׁ֙מָּה֙ אֶת-כָּל-הָעָ֔ם כִּ֥י מְעַ֖ט הֵֽמָּה. (שם ג')

תשובה ישראלית כזו. כאלפיים או כשלשת אלפים. שיטת 'סמוך כזו'. אגב בין אלפיים לשלשת אלפים זו תוספת של 50% בסד"כ! ושם מתרחש הסיפור הקשה –

וַיַּעֲל֤וּ מִן-הָעָם֙ שָׁ֔מָּה כִּשְׁלֹ֥שֶׁת אֲלָפִ֖ים אִ֑ישׁ וַיָּנֻ֕סוּ לִפְנֵ֖י אַנְשֵׁ֥י הָעָֽי. וַיַּכּ֨וּ מֵהֶ֜ם אַנְשֵׁ֣י הָעַ֗י כִּשְׁלֹשִׁ֤ים וְשִׁשָּׁה֙ אִ֔ישׁ וַֽיִּרְדְּפ֞וּם לִפְנֵ֤י הַשַּׁ֙עַר֙ עַד-הַשְּׁבָרִ֔ים וַיַּכּ֖וּם בַּמּוֹרָ֑ד וַיִּמַּ֥ס לְבַב-הָעָ֖ם וַיְהִ֥י לְמָֽיִם. (שם ד'-ה')

אין לנו התאריך המדויק אבל זה צריך להיות קרוב מאד לסוף ניסן. ואיזה ביטוי נורא – "ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש". מה זה "כשלשים וששה איש"? – אתם אמרתם בערך – גם אני אכה אתכם בערך.

לפני שתי דקות שמעו של יהושע היה בכל הארץ ועכשיו לב העם נמס כמים?!

וַיִּקְרַ֨ע יְהוֹשֻׁ֜עַ שִׂמְלֹתָ֗יו וַיִּפֹּל֩ עַל-פָּנָ֨יו אַ֜רְצָה לִפְנֵ֨י אֲר֤וֹן ה֙' עַד-הָעֶ֔רֶב ה֖וּא וְזִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּעֲל֥וּ עָפָ֖ר עַל-רֹאשָֽׁם. וַיֹּ֨אמֶר יְהוֹשֻׁ֜עַ אֲהָ֣הּ ה' א-להים לָ֠מָה הֵעֲבַ֨רְתָּ הַעֲבִ֜יר אֶת-הָעָ֤ם הַזֶּה֙ אֶת-הַיַּרְדֵּ֔ן לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָאֱמֹרִ֖י לְהַאֲבִידֵ֑נוּ וְלוּ֙ הוֹאַ֣לְנוּ וַנֵּ֔שֶׁב בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּֽן. בִּ֖י אֲ-דֹנָ֑י מָ֣ה אֹמַ֔ר אַ֠חֲרֵי אֲשֶׁ֨ר הָפַ֧ךְ יִשְׂרָאֵ֛ל עֹ֖רֶף לִפְנֵ֥י אֹיְבָֽיו. וְיִשְׁמְע֣וּ הַֽכְּנַעֲנִ֗י וְכֹל֙ יֹשְׁבֵ֣י הָאָ֔רֶץ וְנָסַ֣בּוּ עָלֵ֔ינוּ וְהִכְרִ֥יתוּ אֶת-שְׁמֵ֖נוּ מִן-הָאָ֑רֶץ וּמַֽה-תַּעֲשֵׂ֖ה לְשִׁמְךָ֥ הַגָּדֽוֹל. (שם ו'-ט')

הביטויים של יהושע מזכירים לנו ביטויים דומים של פעם.

ואז אומר ה' ליהושע –

וַיֹּ֧אמֶר ה' אֶל-יְהוֹשֻׁ֖עַ קֻ֣ם לָ֑ךְ לָ֣מָּה זֶּ֔ה אַתָּ֖ה נֹפֵ֥ל עַל-פָּנֶֽיךָ. חָטָא֙ יִשְׂרָאֵ֔ל וְגַם֙ עָבְר֣וּ אֶת-בְּרִיתִ֔י אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי אוֹתָ֑ם וְגַ֤ם לָֽקְחוּ֙ מִן-הַחֵ֔רֶם וְגַ֤ם גָּֽנְבוּ֙ וְגַ֣ם כִּֽחֲשׁ֔וּ וְגַ֖ם שָׂ֥מוּ בִכְלֵיהֶֽם. וְלֹ֨א יֻכְל֜וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לָקוּם֙ לִפְנֵ֣י אֹיְבֵיהֶ֔ם עֹ֗רֶף יִפְנוּ֙ לִפְנֵ֣י אֹֽיְבֵיהֶ֔ם כִּ֥י הָי֖וּ לְחֵ֑רֶם לֹ֤א אוֹסִיף֙ לִֽהְי֣וֹת עִמָּכֶ֔ם אִם-לֹ֥א תַשְׁמִ֛ידוּ הַחֵ֖רֶם מִֽקִּרְבְּכֶֽם. (שם י"א-י"ב)

מה קרה? הרי זה היה רק בן אדם אחד, אז למה הקב"ה מכליל פה את כל עם ישראל?! וגם הפשלה של המודיעין מרתקת ומיד נראה מהי היתה. הוא מחזיר את יהושע להר סיני –

קֻ֚ם קַדֵּ֣שׁ אֶת-הָעָ֔ם וְאָמַרְתָּ֖ הִתְקַדְּשׁ֣וּ לְמָחָ֑ר כִּ֣י כֹה֩ אָמַ֨ר ה' אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל חֵ֤רֶם בְּקִרְבְּךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֣א תוּכַ֗ל לָקוּם֙ לִפְנֵ֣י אֹיְבֶ֔יךָ עַד-הֲסִירְכֶ֥ם הַחֵ֖רֶם מִֽקִּרְבְּכֶֽם. (שם י"ג)

אני אמרתי "כי אל חי בקרבכם" אך בפועל "חרם בקרבך ישראל"! והוא ממשיך להנחות אותו והוא עושה גורל וכך מגיעים אל עכן ומקימים מקום בעל שם נוראי 'עמק עכור' ליד יריחו, שורפים שם את אדרת השנער, את הכסף ואת לשון הזהב, יש דיון אם שרפו גם את מי שהיו איתו או שהם רק ראו, ויהושע אומר לעכן –

וַיֹּ֤אמֶר יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ מֶ֣ה עֲכַרְתָּ֔נוּ יַעְכֳּרְךָ֥ ה' בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּרְגְּמ֨וּ אֹת֤וֹ כָל-יִשְׂרָאֵל֙ אֶ֔בֶן וַיִּשְׂרְפ֤וּ אֹתָם֙ בָּאֵ֔שׁ וַיִּסְקְל֥וּ אֹתָ֖ם בָּאֲבָנִֽים. וַיָּקִ֨ימוּ עָלָ֜יו גַּל-אֲבָנִ֣ים גָּד֗וֹל עַ֚ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה וַיָּ֥שָׁב ה' מֵחֲר֣וֹן אַפּ֑וֹ עַל-כֵּ֠ן קָרָ֞א שֵׁ֣ם הַמָּק֤וֹם הַהוּא֙ עֵ֣מֶק עָכ֔וֹר עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה. (שם כ"ה-כ"ו)

איזו פתיחה לכניסה לארץ. ואז בא הקב"ה ליהושע ומעודד אותו –

וַיֹּ֨אמֶר ה' אֶל-יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ אַל-תִּירָ֣א וְאַל-תֵּחָ֔ת קַ֣ח עִמְּךָ֗ אֵ֚ת כָּל-עַ֣ם הַמִּלְחָמָ֔ה וְק֖וּם עֲלֵ֣ה הָעָ֑י רְאֵ֣ה נָתַ֣תִּי בְיָדְךָ֗ אֶת-מֶ֤לֶךְ הָעַי֙ וְאֶת-עַמּ֔וֹ וְאֶת-עִיר֖וֹ וְאֶת-אַרְצֽוֹ. (שם ח', א')

בסיבוב השני צריך לקחת את כל הצבא כדי לכבוש את העי ולא להסתפק רק בכאלפיים או שלשת אלפים. אבל האם זה רק עכשיו בגלל שאתם מצווים כך או שמא גם באמת היתה טעות גדולה במודיעין? כי כאשר יהושע שולח עכשיו את העם אל המלחמה הוא שולח שלשים אלף גיבורי חיל, הוא שם אורבים, שולח לחזית אלפים – חלוצי הצבא שסובבו את חומות יריחו מתחילים לתפעל את התפקיד שאליו הם נועדו. לא אלפיים ולא שלשת אלפים. מה קרה אז? היתה מין אופוריה כזו?

מסתבר שבכ"ח ניסן נפלו חומות יריחו ומיד לאחר מכן גם לקח עכן מהחרם. מה היה שם?

עלינו לשבח – ועל כן נקווה

רעי ואהובי, זה געוואלד. חז"ל אומרים שאת תפילת עלינו לשבח שאנו אומרים בכל יום תיקן לומר יהושע בן נון ושאת תפילה זו אמרו שבע פעמים כנגד שבעת השופרות –

עָלֵֽינוּ לְשַׁבֵּֽחַ לַאֲדוֹן הַכֹּל, לָתֵת גְּדֻלָּה לְיוֹצֵר בְּרֵאשִׁית, שֶׁלֹּא עָשָֽׂנוּ כְּגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת, וְלֹא שָׂמָֽנוּ כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה. שֶׁלֹּא שָׂם חֶלְקֵֽנוּ כָּהֶם, וגוֹרָלֵֽנוּ כְּכׇל־הֲמוֹנָם…הוּא אֱלֹהֵֽינוּ, אֵין עוֹד, אֱמֶת מַלְכֵּֽנוּ, אֶֽפֶס זוּלָתוֹ. כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתוֹ: וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת… (נוסח עלינו לשבח)

את זה אמרה גם רחב, ואנחנו מוסיפים "אין עוד", כפי שלמדנו ממשה. את עלינו לשבח מתקנים למוסף של ראש השנה, לקבלת המלכות של הקב"ה ביום ההמלכה שלו, ומשם זה בא לתפילות של כל יום ויום. במדרשים מאוחרים, בכל בו ועוד, מופיע שאת החלק השני של התפילה הזו הפותח במילים "ועל כן נקווה לך" – תיקן עכן. "על כן נקווה" – ראשי תיבות עכ"ן. יהושע אומר לו "תן תודה" והוא מתוודה, ומיתתו היא כפרתו ותיקונו, ובתודה שהוא אומר הוא מנסח –

וְעַל כֵּן נְקַוֶּה לְּךָ ה' אֱלֹהֵֽינוּ, לִרְאוֹת מְהֵרָה בְּתִפְאֶֽרֶת עֻזֶּֽךָ, לְהַעֲבִיר גִּלּוּלִים מִן הָאָֽרֶץ, וְהָאֱלִילִים כָּרוֹת יִכָּרֵתוּן, לְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁדַּי, וְכׇל בְּנֵי בָשָׂר יִקְרְאוּ בִשְׁמֶֽךָ, לְהַפְנוֹת אֵלֶֽיךָ כׇּל רִשְׁעֵי אָֽרֶץ. יַכִּֽירוּ וְיֵדְעוּ כׇּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל, כִּי־לְךָ תִּכְרַע כׇּל־בֶּֽרֶךְ, תִּשָּׁבַע כׇּל לָשׁוֹן. לְפָנֶֽיךָ ה' אֱלֹהֵֽינוּ יִכְרְעוּ וְיִפֹּֽלוּ, וְלִכְבוֹד שִׁמְךָ יְקָר יִתֵּֽנוּ, וִיקַבְּלוּ כֻלָּם אֶת עֹל מַלְכוּתֶֽךָ, וְתִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם מְהֵרָה לְעוֹלָם וָעֶד. כִּי הַמַּלְכוּת שֶׁלְּךָ הִיא, וּלְעוֹלְמֵי עַד תִּמְלֹךְ בְּכָבוֹד… (שם)

הוא מתקן את כל חטאו, את לקיחת האוצרות. אז מה קורה שם בכ"ח ניסן?

יום כ"ח ניסן הוא היום שבו פרצנו את מנעולה של ארץ ישראל. הוא היום שבו התגלה שאנחנו יודעים ש"אין עוד מלבדו" לא רק כאשר יש עמוד ענן, ומשה אהרן ומרים ובאר וענני כבוד ומן יורדים מן השמיים. אלא גם כאשר אנחנו הולכים עם ארבעים אלף חלוצים יוצאי צבא, קוצרים את העומר והמן שובת מלרדת – גם אז אנחנו מגלים שאין עוד מלבדו.

מופיע בהלכה שבמלחמה הלוחמים זכאים לקבל את השלל, אמנם כאן הם לא קיבלו ממנו דבר. למה? מן הסתם במלחמת העי ובמלחמות הבאות הלוחמים קבלו את השלל. יש לזה הגדרה – "כחלק כחלק יאכלו", הלוחמים שבחזית, אלו שעל הכלים בעורף. רבותי כאן נמצא הויכוח הגדול והפנימי שבתוכנו;

להפנים שהאל חי בקרבי

הקב"ה אומר ליהושע – 'יש תנאי אחד כדי שאני אשכון בקרבכם'. מי כבש את יריחו – צה"ל או הקב"ה? היו שם ארבעים אלף חלוצי צבא, כל הטייסות היו מוכנות, כל המערכות תיפקדו, אמרנו בעז"ה ועלינו עוד ספירה ועוד ספירה, שש ספירות כשבכל יום עוד אחת, ותקענו בשופר והתקדמנו, ואז בכ"ח בניסן היה צריך לגלות את התגלית הבאה – כאשר משהו מתרחש באופן נסי מלמעלה, זה צריך היות קודש לה' לגמרי. כדי להגדיר לי שההתערבות שלי היא רק מחשבה שלי שאני חושב שאני מעורב אבל באמת "אין עוד מלבדו", אני לא מעורב והכל הכל זה מלמעלה, "עלינו לשבח לאדון הכל… שהוא נוטה שמיים ויוסד ארץ", והוידוי של עכן בא ואומר את הצד ההפוך – הדרך לגלות לכל העולם שבה אנחנו יכולים להראות לכל העמים כיצד בונים בית תפילה לכל העמים ולהביא את כולם מהרה בתפארת עוזך ולהעביר גילולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון, היא בלהזכיר את הנקודה הזו שאני מעלתי בה! האם יש לי עדיין נקודה קטנה בפנים שבה אני חושב שאני עושה, שאני הנלחם והכובש, או שדווקא ברגע הזה של מנעולה של ארץ ישראל אני מופיע עם האין עוד מלבדו הכי גדול תמים ופשוט?!

זהו רגע נפילת חומות ירחו. מכאן ואילך כל מה שיהיה – יהיה כי אתם תשבו ותכבשו ותתנחלו ותבנו, אבל את החומה הזו נופלת בנס אתם תראו כל ימי חייכם! וכל העולם יראה, כמו שמופיע במגילת אסתר כמה וכמה פעמים – "ובביזה לא שלחו את ידם", לא בגלל שאסור, שהרי זה מותר, אבל לא במלחמה שהיא כולה אלוקות. מנעולה של ארץ ישראל היא היכולת לקלוט את זה בעומק ולהביא את לידי ביטוי. זה כ"ח בניסן.

אנחנו עומדים בפתחו של חודש אייר ולקראת ה' באייר וכ"ח באייר, ודווקא כאן אנחנו צריכים לזכור שבחודש ניסן יש את כ"ח בניסן ואת י' בניסן. האם אל חי בקרבכם או שמא החרם חלילה בקרבכם? זה כל כך עדין.

השיחה הידועה

רעי ואהובי לפני שלושים וחמש שנה, בליל כ"ח ניסן תשנ"א, נעמד הרבי מליובאוויטש זיע"א ואמר את "השיחה הידועה" כפי שהחסידים מכנים אותה. זו היתה שיחה נוראית שבה הוא דיבר בלהט על המשיח ואמר –

עשיתי כל אשר ביכולתי. עכשיו עשו אתם כל אחד מה שהוא יכול.

זה הבהיל מאד את כל השומעים. כ"ח ניסן הוא היום שבו הקב"ה מעביר לנו את הכח לקלוט את מנעולה של ארץ ישראל, האם אני אדע לגלות לעולם שהמלחמה היא על "אין עוד מלבדו".

דיברתי השבוע עם החבר'ה ואמרתי שאני מרגיש משהו משונה – שאנחנו עכשיו נמצאים בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. עד היום לא היתה שום מלחמת עולם. זה אולי נשמע קצת מוזר לומר את זה יום אחרי יום כ"ז בניסן, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, אבל כל מלחמות העולם שהיו עד היום היו מלחמות על אגו. הגוי מצרפת והגוי מגרמניה ומרוסיה – לחמו אחד באגו של השני, והחילול ה' הנורא היה שהיהודים היו שם באמצע… רציחות של מיליונים על מיליונים. אתה מנסה לנתח על מה, על מי ינהל את מה. אלו היו מלחמות עולם שכל עניינן היה מי יהיה פה מלבדו. אלו היו המלחמות, וסוף סוף היום אנחנו נמצאים במלחמת העולם הראשונה על אין עוד מלבדו, ועולם שלם לומד להבין שעל זה בא עם ישראל להילחם. כ"ח ניסן הוא הנקודה שבה המבחן הגדול, האם אני מצליח, דווקא במציאות שאני יוצא להילחם עם ארבעים אלף חלוצי הצבא, לגלות לעולם שאיש לא יבנה את חומת יריחו מחדש.

אתם יודעים מי היה עכן? הוא לא היה איש קטן חלילה. הוא "בן כרמי בן זבדי בן זרח למטה יהודה". אנחנו אומרים את התפילה שהוא חיבר שלש פעמים ביום. מה שהוא בעצם אמר היא האמירה – 'אבל בכל זאת, אני בן לשבט יהודה, בית המלכות, הרי גם אנחנו עשינו פה משהו ופעלנו'. התחושה שלי היא שהדבר האחרון שענין אותו היה אדרת השנער והזהב. הוא רצה לגלות שגם אנחנו לוקחים מהשלל, אנחנו הכנו את הצבא, אנחנו צריכים לתת כח לחלוצים. והוא בא ואומר בתפילתו שהדרך לעקור את כל הגילולים מהעולם ולהביא אותו "לראות מהרה בתפארת עוזך" היא לתקן את מה שהוא עשה בחרם של כ"ח בניסן.

בית תפילה לכל העמים

למה המודיעין אמר "כאלפיים כשלשת אלפים איש" בדרך אל העיי? בגלל האופוריה שחילחלה בכ"ח בניסן. האם אנחנו לא מכירים את זה מעצמנו? פעם היינו צריכים להביא דוגמאות ממלמת יום הכיפורים אבל היום יש לנו 'דוגמאות טריות' משמחת תורה תשפ"ד. האם אנחנו מבינים שאנחנו נמצאים במלחמת כ"ח ניסן, מלחמת העולם, כדי להביא את העולם ולפני הכל את עצמנו לתודעה שאין עוד מלבדו?

כי כשהעולם כבר קלט את זה – הוא פתאום פיספס את זה כי עכן הגיע, וגם אנחנו הוכללנו יחד איתו כנ"ל. העולם כבר היה לגבי יהושע ב-"ויהי שמעו בכל הארץ", ורחב אף אמרה שזה היה עוד הרבה לפני כן. פעמים רבות נדמה שהחלקים בעולם שטרם קלטו את זה – זה רק בגלל הגניוס היהודי שמסתובב לידם ונותן להם כל מיני רעיונות. "היהודוניות" הזו שמפריעה גם כאשר הפשיטות האנושית רוצה לקלוט את ה-'אין עוד מלבדו'. לבוא לבית תפילה לכל העמים.

חז"ל אומרים ששמה של יריחו ניתן לה בגלל שהריח של הקטורת היה מגיע עד לשם. היא נקודת המשיח, הריח, הקטורת העולה לשמיים. אולי לא מספיק מסומן אצלנו בלוח השנה היום הזה כ"ח ניסן. וזה מתחיל כבר ב-י' בניסן, "היום תדעו כי אל חי בקרבכם". לא שיש ה', את זה אתם כבר יודעים מזמן, אלא שהוא בקרבכם.

מעמק עכור לפתח תקווה

ומילה לסיום. בשנת תרל"ח, 1878 למניינם הוקמה המושבה פתח תקווה, ששמה ניתן לה מהפסוק –

וְנָתַ֨תִּי לָ֤הּ אֶת־כְּרָמֶ֙יהָ֙ מִשָּׁ֔ם וְאֶת־עֵ֥מֶק עָכ֖וֹר לְפֶ֣תַח תִּקְוָ֑ה… (הושע ב', י"ז)

עמק עכור הוא העמק שבו קברו את עכן, שרפו וסקלו. שש שנים לפני שהוקמה המושבה, בשנת 1872, רצו יואל משה סלומון ומשה שטמפפר להקים את נקודת ההתיישבות שלהם לא במקום שהוקמה פתח תקווה אלא דווקא ביריחו, בעמק עכור ממש, ולנקודה ההיא הם רצו לקרוא פתח תקווה, רק שהתורכים לא איפשרו להם את זה והם הסתפקו בתחליף. אבל ההבנה הפנימית הזו היא שצריך לתקן את הנקודה הזו. שיהודי מסיים בכל יום שלש פעמים את תפילתו ביהושע ועכן. לכאורה – איך אפשר לחבר בין השניים? – זו ההבנה האדירה שאנחנו מכירים בבעיה העכנית שלנו ואנחנו יודעים לתקן אותה, ורק אחרי "על כן נקווה" אפשר לסיים ולומר –

וְנֶאֱמַר: וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כׇּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.

ערב ר"ח אייר, כמדומני שזו ההכנה החשובה שממנה נכנסים אל החודש הזה. שנזכה לשמוע כבר את קול השופר הגדול ויתקע בשופר גדול חירותינו ונראה ונראה ונקים יחד בית תפילה לכל העמים למען דעת כל עמי הארץ כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד.