יברכם בברכתם ויאמר כאפרים וכמנשה. פרשת ויחי תשפו

למה הנכדים לפני הבנים?

פרשת ויחי מתאפיינת בברכות. כולנו אוהבים לקבל ברכות, כולנו זקוקים להן, וננסה לעמוד ולנתח נקודה אחת מרתקת. לפני שבא יעקב לברך את הבנים הוא מברך את נכדיו, אפרים ומנשה, וזה מוזר. הרי אם אתה רוצה לקבוע ש-"אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" (בראשית מ"ח, ה'), הרי שאתה צריך לברך לפני כן את ראובן ושמעון. או לפחות את אביהם, את יוסף. מה ההיגיון שברכת יוסף ניתנת אחרי הברכה לבניו?!

יותר מזה; הברכה לאפרים ומנשה ניתנת כאילו בטעות, ונסביר. אחרי שיעקב מבקש מיוסף להשבע לו שיקבור אותו במערה, קוראים ליוסף ואומרים לו –

וַיְהִ֗י אַֽחֲרֵי֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַיֹּ֣אמֶר לְיוֹסֵ֔ף הִנֵּ֥ה אָבִ֖יךָ חֹלֶ֑ה וַיִּקַּ֞ח אֶת-שְׁנֵ֤י בָנָיו֙ עִמּ֔וֹ אֶת-מְנַשֶּׁ֖ה וְאֶת-אֶפְרָֽיִם. (שם א')

יוסף נקרא לאביו ולכן לכאורה יוסף צריך לבוא לבד. למה הוא לוקח איתו את הבנים? אולי יעקב רוצה לדבר איתו על עניינים אישיים-אינטימיים? רש"י שמרגיש בכך אומר שזה היה כדי שיעקב יברכם לפני מותו. כלומר אכן יעקב לא קרא להם אלא יוסף הביא אותם מעצמו, ורק אחרי שיעקב ברך אותם עוברים לברכות של כל השבטים. ושימו לב לדבר מרתק – מעבר לשאלה למה ברכת אפרים ומנשה מופיעה לפני כולם, נשים לב לסוף הפרשה. התמונה האחרונה של חומש בראשית איננה יוסף ואחיו אלא כאשר האחים באים ליוסף, הם מפחדים שהוא ינקום בהם והוא מבטיח להם –

וְעַתָּה֙ אַל-תִּירָ֔אוּ אָֽנֹכִ֛י אֲכַלְכֵּ֥ל אֶתְכֶ֖ם וְאֶֽת-טַפְּכֶ֑ם וַיְנַחֵ֣ם אוֹתָ֔ם וַיְדַבֵּ֖ר עַל-לִבָּֽם. וַיֵּ֤שֶׁב יוֹסֵף֙ בְּמִצְרַ֔יִם ה֖וּא וּבֵ֣ית אָבִ֑יו וַֽיְחִ֣י יוֹסֵ֔ף מֵאָ֥ה וָעֶ֖שֶׂר שָׁנִֽים. (שם נ' כ"א- כ"ב)

ולפני שיוסף מצווה את אחיו להעלות את עצמותיו, מופיע פסוק מיוחד –

וַיַּ֤רְא יוֹסֵף֙ לְאֶפְרַ֔יִם בְּנֵ֖י שִׁלֵּשִׁ֑ים גַּ֗ם בְּנֵ֤י מָכִיר֙ בֶּן-מְנַשֶּׁ֔ה יֻלְּד֖וּ עַל-בִּרְכֵּ֥י יוֹסֵֽף. (שם כ"ג)

ורק אחרי זה הוא מצווה אותם "פקד יפקוד" –

וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל-אֶחָ֔יו אָֽנֹכִ֖י מֵ֑ת וֵֽאלֹהִ֞ים פָּקֹ֧ד יִפְקֹ֣ד אֶתְכֶ֗ם וְהֶֽעֱלָ֤ה אֶתְכֶם֙ מִן-הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֶל-הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֛ע לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַֽעֲקֹֽב. (שם כ"ד)

זה פלא פלאות – בני שילשים זה הדור הרביעי, בני הנכדים. לא סיפרו לנו על אף שבט אחר איך הם מגדלים את הנכדים וכו'. למה על צאצאי יוסף מספרים לנו? ומה זה עושה כאן? למה סיום הפרשה הוא ביוסף הרואה את בני השילשים לאפרים? מיהו מכיר בן מנשה? הרי לא מסופר על מישהו בסדר גודל של עמרם אביו של משה רבנו וכו'. זה מדהים – הפרשה פותחת באפרים ובמנשה ומסיימת ביוסף בן מאה ועשר שנים שזוכה לראות נינים ובני נינים לאפרים ומנשה, כאילו שזה רלוונטי למשהו, ורק לאחר שהתורה מספרת לנו את הפרט הזה, הוא אומר לאחים "והעליתם את עצמותי". יש כאן דבר שמחייב הבנה ואולי צריך להבין ראשית מה הברכה לאפרים ומנשה.

מהי בעצם הברכה לנכדים?

כאשר יעקב קורא לשנים עשר בניו, אפרים ומנשה לא נקראים. יוסף נקרא והוא מקבל ברכה בפני עצמה – "בן פורת יוסף, בן פרת עלי עין, בנות צעדה עלי שור" (שם מ"ט, כ"ב). כלומר אפרים ומנשה כלולים בברכתו של יוסף. מאידך הם מתברכים בפני עצמם בהתחלה, אבל לא בברכה ספיציפית. הם נכנסים ליעקב והברכה שלו להם נחלקת לשני חלקים. האחד, יעקב רואה אותם ומברך את יוסף –

וַיְבָ֥רֶךְ אֶת-יוֹסֵ֖ף וַיֹּאמַ֑ר הָֽאֱלֹהִ֡ים אֲשֶׁר֩ הִתְהַלְּכ֨וּ אֲבֹתַ֤י לְפָנָיו֙ אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֔ק הָֽאֱלֹהִים֙ הָֽרֹעֶ֣ה אֹתִ֔י מֵֽעוֹדִ֖י עַד-הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה. הַמַּלְאָךְ֩ הַגֹּאֵ֨ל אֹתִ֜י מִכָּל-רָ֗ע יְבָרֵךְ֘ אֶת-הַנְּעָרִי֒ם וְיִקָּרֵ֤א בָהֶם֙ שְׁמִ֔י וְשֵׁ֥ם אֲבֹתַ֖י אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֑ק וְיִדְגּ֥וּ לָרֹ֖ב בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ. (מ"ח ט"ו-ט"ז)

זה מאד מעניין; הוא מברך את יוסף, לא את בניו. הרמב"ן ואחרים אומרים שהברכה היא אכן ליוסף כי הברכה הגדולה ביותר לאבא היא שבניו יתברכו. אבל זה נכון לכל אחד מהשבטים! איך הברכה הזו "המלאך הגואל אותי" קשורה ליוסף? פרשנים אחרים, הספורנו ביניהם, אומרים שהברכה ליוסף היא מה שהיה לפני כן ואחרי זה הוא אמר לנערים "המלאך הגואל וכו'". אבל זה מוזר – אם הוא אכן ברך את יוסף לפני כן, הרי שלא כתובה הברכה שניתנה לו, ועוד – והרי הוא עתיד לברך את יוסף אחרי כך עם כל האחים!

ודרך אגב, "וידגו לרוב" מוסבר ברש"י –

וידגו. כדגים הללו שפרים ורבים ואין עין הרע שולטת בהם.

ובאמת כאשר הוא יברך את יוסף אחר כך הוא מברך אותו על עין הרע –

…ועוד דרשוהו לענין שלא ישלוט בזרעו עין הרע, ואף כשברך מנשה ואפרים, ברכם כדגים שאין עין הרע שולטת בהם (רש"י, שם מ"ט, כ"ב)

כלומר יש משהו מיוחד ביוסף ובאפרים ובמנשה, אבל זה מופיע ביוסף.

אחר כך יוסף מנסה לומר לאביו על שיכול הידיים, ואז יעקב עובר לחלק השני, והוא מברך את הבנים

וַיְבָ֨רֲכֵ֜ם בַּיּ֣וֹם הַהוּא֘ לֵאמוֹר֒ בְּךָ֗ יְבָרֵ֤ךְ יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר יְשִֽׂמְךָ֣ אֱלֹהִ֔ים כְּאֶפְרַ֖יִם וְכִמְנַשֶּׁ֑ה וַיָּ֥שֶׂם אֶת-אֶפְרַ֖יִם לִפְנֵ֥י מְנַשֶּֽׁה. (שם כ')

לא הבנתי כלום. מה כתוב פה?! הוא בא הרי לברך אותם והוא אומר שכאשר יברכו את ישראל יברכו אותם כאפרים ומנשה?! רש"י אומר –

בך יברך ישראל. הבא לברך את בניו, יברכם בברכתם, ויאמר איש לבנו ישימך אלהים כאפרים וכמנשה.

אז מה הברכה פה להם? זו ברכה לכל עם ישראל. מה המהות של הברכה לאפרים ומנשה עצמם? אגב, מה זה "הנערים"? למה לא 'אפרים ומנשה'? זה נשמע כאילו הוא מברך את כל ישראל. יש כאן דבר פלא פלאות כשחושבים על זה לעומק.

הכוח המיוחד של מנשה

יש כאן דבר מופלא מאד. חוץ אולי מחמשת הפסוקים הראשונים בפרשה, כל הפרשה כולה עד שיעקב מקפל את רגליו – הכל עובק בברכות. אפרים ומנשה הם הכותרת והם החתימה, ואנחנו מחפשים ברכה והיא – "ישימך א-להים כאפרים וכמנשה". למה אמור להתכוון האבא המברך את בניו כאשר הוא אומר להם את המילים הללו – "ישימך אלהים כאפרים וכמנשה"? אם נבין את זה נוכל להבין למה זה קודם לכל, ולמה הם לא קיבלו ברכה בפני עצמם וכו'.

כבר הזכרנו פעם את מהות השמות של אפרים ומנשה, והאמת היא שהתורה עצמה רומזת כמעט בבירור שיש לנו עניין לעסוק פה עכשיו דווקא באפרים ומנשה, כאשר יעקב רואה את יוסף ואומר לו – "ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי". ציון שמם כאן נראה מיותר לגמרי כי אנחנו יודעים שהוא נכנס איתם ליעקב. למה זה מפורט? יותר מזה – למה כאן יוסף לא קופץ ואומר ליעקב שהוא הקדים את אפרים למנשה?! ומהו הפירוט – "הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך"?

תורת החסידות מלמדת אותנו סוד מופלא, פשוטו של מקרא מלמד אותנו והחיים מלמדים אותנו. מנשה ואפרים הם שני החלקים שיש בכל יהודי. גם בזבולון, גם ביששכר וגם בגד ובנפתלי – יש אפרים ויש מנשה. הם מקדימים את כל ברכות השבטים כי כל השבטים מקבלים כל אחד את ברכתו פלוס ברכת אפרים ומנשה. אפרים ומנשה הם שני הבנים שלא נולדו כמו כל הנכדים האחרים, אצלנו בשטיבל, בישוב, אלא במצרים, לפני שיעקב הגיע למצרים. השנים בהם הוליד יוסף את אפרים ומנשה ולא שרתה רוה"ק על יעקב אבינו היו שנים קשות. אלו שני הילדים הנולדים בגלות. בעומק אנחנו מדברים על הנשמה של היהודי שירדה אל הגוף, חלק אלו-ה ממעל ממש, וגם היא נמצאת בגלות בגוף, "ירידה לצורך עליה" וצריך להבין את זה לעומק;

כשנולד מנשה קרא לו יוסף בשמו והסביר – "כי נשני א-להים את כל עמלי ואת כל בית אבי" (שם מ"א, נ"א). "נשני" זה לשון נשיה, שכחה. תהום הנשיה. מנשה הוא היהודי שנולד עם הסיכוי הרב ביותר לשכוח את מקורותיו. מה אמור להזכיר לו מי הוא? הוא ילד יהודי יחיד החי בתוך מצרים, אביו משנה למלך, הוא נוהג מנהג נסיכים, הוא נסיך במצרים. איך הוא יזכור מי הוא?! ויוסף אומר 'לו דע בני אהובי, אתה יכול חלילה לשכוח. כח השכחה הוא אויב שנמצא בך כל הזמן. אתה מנשה. אבל כיון שהכח הזה נמצא אצלך, והקב"ה לא נותן כוחות כאלה סתם, דע שהוא נתן לך את זה כי הוא נותן לך גם את הכח לעזור לכל מי ששוכח. אתה תדע לטפל בשכחה. מנשה. אתה לא זוכר את הניגונים מבית סבא, אתה לבד בתוך ארץ מצרים. יש בך כח למעלה מהטבע שלא להיטמע, לא ליפול בפנים'.

כבר הזכרנו שמנשה זה גם לשון גיד הנשה – יש לך כח להינצל מכל מלאכי עשו ומצרים, כח פנימי שטמון בך. מנשה הוא גם אותיות נשמ"ה. יהודי הוא חלק אלו-ה ממעל ממש – נשמה טהורה שנמצאת בתוך מיצרים, בתוך גוף, גבול. מנשה הוא גם אותיות שמֹנ"ה. הנשיא לבני מנשה הוא הנשיא שמביא את קרבנו ביום השמיני, ושמו הוא גמליאל בן פדהצור – ה' גומל לי ופודה אותי. שמונה זה החלק שמעל הטבע, הנשמה, החלק אלו-ה ממעל ממש שנמצא פה ונראה כאילו אף אחד לא רואה אותו. כשיוסף קרא כך לבנו הבכור הוא בעצם אמר שאם לא יהיה בעולם הכח הזה להיזהר מהשכחה – גם לא יהיה אפרים, לא יהיה כלום.

הכוח המיוחד של אפרים

הבן השני הוא אפרים. כשיעקב רואה את אפרים הוא נבהל תחילה ואומר – "מי אלה?", ורש"י אומר שם שהוא רואה את ירבעם בן נבט שעתיד לצאת מאפרים, אבל אחר כך כשהוא אומר ליוסף שאחיו הקטן יגדל ממנו רש"י אומר שם שהוא רואה את יהושע בן נון, שזרעו יהיה מלא הגויים, "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון". מה רש"י רוצה לומר לנו?

אפרים הוא "הפרני א-להים בארץ עניי". הנשמה ירדה לגוף לא רק כדי שלא לשכוח שהיא חלק אלו-ה ממעל, אלא כדי להרים את הגוף, לרומם אותו ולאפשר לו, לנפש הבהמית על כל כוחותיה, להרים את מצרים ולהפרות את האור בתוך החושך, כי אור כזה הוא גדול ומאיר לאין ערוך מהאור שהיה למעלה מתחת כסא הכבוד. אנחנו שומעים טוב? – כשנולד אפרים אומר לו אביו יוסף – 'בן אהוב, אתה תפקידך הוא לגלות את הצד השני. לגלות איך אתה תגלה אור שאף אחד מבני הדודים שלך שנולדו וגדלו בתוך ארץ כנען בעולם האור לא יכול לגלות, דווקא כי אתה בעולם החושך. אתה תגלה איך 'הפרני אלהים בארץ עניי'. ההפרני הזה הוא הכח לא רק לא לשכוח אלא אף לפעול, ויש בו סכנה גדולה – ירבעם בן נבט, כלומר הכח לפרות ולרבות ולהתעצם ולהיות המיליונר של ארץ עניי, וזה האתגר לקחת האור ולגלות אותו דווקא מתוך המציאות של החושך הכי גדול'.

כוחו של אפרים – מתוך זכרון מנשה

"הבא לברך את בניו יברכם בברכתם ויאמר איש ללבנו ישימך אלהים כאפרים וכמנשה". הפירוש פשוט – הבא לברך את בניו לא יברך אותם שיהיו כאפרים וכמנשה. הם לא צריכים פיצול אישיות חלילה. כל אחד צריך לקבל את הברכה המתאימה לו, לתכונותיו ולאישיותו. הבן שלך, אבא יקר, צריך לקבל את ברכתו המתאימה לו, אבל תאמר לו 'בן אהוב, שתזכה שאת הכוחות ואת העוצמות שלך תביא לעולם גם כמנשה וגם כאפרים. שתזכה לא לשכוח לעולם את נקודת המנשה שבך, מאיפה באת, אבל שתזכה לקחת את המקום שאתה נמצא בו, ויהיה זה המקום הנמוך ביותר בעולם, הכי תחתון, כמו יוסף בבור, בבית האסורים במצרים, וממנו תפרה את ארץ עניי, ותגלה אור, את שם ה' בכל העולמות. אתה צריך לפעול בשני אופנים. ראשית – סור מרע, תזכור, ואל תשכח מאיפה אתה. זכור את בית אביך, זכור את כל עמלך, אבל אז אל תיכנס מתחת לשמיכה ותברח מהמציאות. אלא יהי רצון שיהיה לך הכח של אפרים'.

וזה מה שעשה יעקב כשהוא שם את אפרים לפני מנשה – התכלית של הנשמה שירדה לגוף היא אפרים. אם התפקיד היה רק לא לשכוח, הנשמה לא היתה צריכה לרדת למטה. התכלית היא "הפרני בארץ עניי", איך לקחת כל מציאות ומצב ועם המנשה שבי לדעת להרים אותה למקומות שלא היו מעולם. זה דבר כל כך גדול.

יוסף הוא היחיד מהבנים שכשנולד אמו התלבטה בין שני שמות, זוכרים? הדבר הראשון שאמא אמרה כשהוא נולד היה – "אסף אלהים את חרפתי" (שם ל', כ"ג). ואחר כך היא קוראת את שמו בשם אחר, שאולי אין לו קשר לראשון – "ותקרא את שמו יוסף לאמר יוסף ה' לי בן אחר" (שם כ"ד). יש דמיון בין 'יוסף' ל'אסף'. זה פלא פלאות – כתוב בפסוק "קול גדול ולא יסף" (דברים ה', י"ח), וכן אצל יהודה "ולא יסף עוד לדעתה" (בראשית ל"ח, כ"ו). מה זה יסף? יסף זה אחד משניים – או לא להפסיק, בלי הפסקה, או הפוך – עצירה מוחלטת ומיידית "ולא יסף עוד לדעתה". כוחו של יוסף הוא שהוא יודע לראות את דמות דיוקנו של אביו בחלון אצל אשת פוטיפר ולצעוק 'אני יהודי'. הוא יגיע למקומות הכי נמוכים ומסוכנים, אנחנו האחים נראה אותו במקומות האלה ונהיה בטוחים שהוא לא יזכור, שהוא ישכח. הרי אין סיכוי. כשאנחנו נחפש אותו כשנגיע למצרים, זה יהיה בשוק של זונות כי 'הרי איפה הוא יכול בכלל להיות אם לא שם, היפה תואר ויפה מראה, המסלסל בשערו הזה?'.

ויוסף מפעיל את נקודת מנשה שבו אבל גם נקודת האפרים שבו מתפרצת. הוא רק מגיע לבית פוטיפר – וה' מצליח בידו, הוא נכנס לבית הסוהר – ומקבל את חינו של שר בית הסהר, ושר המשקים ושר האופים ופרעה, וכל הזמן הוא עובר את שני השלבים הללו – לפתח את המנשה שבי מצד אחד, ולהיות אפרים מאידך ולהוציא את העולם כולו ולגלות לכל מצרים שאחד הוא אלוקינו, ולא רק חלום פרעה הוא אחד, ושכל מצרים והעולם ישתנו כאשר נתפוס שה' אחד. הוא ימול את כל המצרים. אין לנו עוד תופעה כזו. הוא משנה את הכלכלה העולמית, והוא יגלה את עם ישראל לעולם, ולעם ישראל את הכח שלו להתמודד עם העולם.

לכן כאשר יוסף נקרא אל אביו כאשר הוא חולה, יוסף יודע שהוא עצמו זה אפרים ומנשה ולכן הוא בא יחד איתם. וגם מצד יעקב – הברכה ליוסף היא "ויברך את יוסף… המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים". הנערים זה ביוסף – אסף ויוסף. הנערים אומר רש"י מנשה ואפרים – כי באמת אנחנו קודם כל מנשה, כך צריך לגדול. אבל התכלית היא "ישימך א-להים כאפרים וכמנשה".

אבא, תהיה סבא

פעם כבר הזכרנו, שהבא לברך את בניו, ואנו נוהגים כן בכל ערב שבת ובאירועים מיוחדים, לברך את ילדינו כאפרים וכמנשה, ומאד מעניין שבמקור זו ברכה של סבא לנכדיו ולא של אב לילדיו. וכמדומני שיש פה דבר עמוק ואולי נוסיף בכך על מה שכבר אמרנו בעבר; הבא לברך את בניו מתייחס אליהם באופן טבעי ומתעסק ראשית כל ב'מנשה' שבהם. עם כל הרצון הטוב, קודם כל אבא רוצה לדעת 'למה לא הורדת את הצלחת מהשולחן, למה סידרת את זה כך ולמה לא הגעת לשיעור ולמה לא היית בתפילה?'. וזה בסדר גמור. זו דרכו של עולם וזהו הסדר הראוי. 'למדת היום?'. אבל פעם בשבוע, בליל שבת אומרים לאבא – 'אבא'לה, תהיה קצת סבא. פעם אחת בשבוע לכמה דקות תהיה סבא. קשה לך? תעבוד על העצבים שלך. תאמר לילד שלך שאתה רואה בו את האפרים שבו לפני המנשה. תגיד לו שאתה יודע שהתכלית שלו היא הפרני, אתה שהוא יכול להפוך את העולם ואתה יודע שכל מקום נמוך שהוא יגיע אליו הוא יכול להפוך אותו ולהאיר אותו ולגלות בו את האור מתוך החושך הגדול. תגלה לו שהוא אפרים לפני מנשה'.

כוח השבטים – באופן ברכת הנכדים

זוכרים שפתחנו בשאלה על סוף הפרשה? יוסף רואה לאפרים בני שילשים ולמנשה נכדים. אגב, לאפרים הוא רואה דור רביעי ולמנשה רק דור שלישי, כלומר הברכה כבר התקיימה ואפרים כבר מתקדם מהר יותר ממנשה!

אפרים ומנשה הם שני הכוחות שהם ההקדמה לפרשת הברכות. כשיעקב ברך את זבולון "זבולון לחוף ימים ישכֹן" הוא בעצם אמר לו – 'זבולון לחוף ימים ישכון – ישימך א-להים כאפרים וכמנשה'.

ואולי זה מה שמופיע בסוף הפרשה; המילה 'ברכה' על הטיותיה מופיעה כמעט בלי סוף אצל אפרים ומנשה, אבל בכל שנים-עשר השבטים המילה הזו לא מופיעה בכלל, למעט בפסוק האחרון. מה שכתוב הוא – "האספו ואגידה אתכם אשר יקרא אתכם באחרית הימים". כתוב שיעקב ביקש לגלות להם מה הכוחות שלהם ולתת להם כוחות אבל הוא לא מברך אותם! המילה ברכה מופיעה רק אחרי בנימין, בסוף, לפני שיעקב אוסף את רגליו אל המיטה –

כָּל-אֵ֛לֶּה שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֑ר וְ֠זֹ֠את אֲשֶׁר-דִּבֶּ֨ר לָהֶ֤ם אֲבִיהֶם֙ וַיְבָ֣רֶךְ אוֹתָ֔ם אִ֛ישׁ אֲשֶׁ֥ר כְּבִרְכָת֖וֹ בֵּרַ֥ךְ אֹתָֽם. (שם מ"ט, כ"ח)

הראיתם ספר 'ברכות יעקב' בלי המילה ברכה בכותרת? כי אלו נבואות שבעצם באות לתת כח. כשיעקב אומר לדן "דן ידין עמו" הוא גם נותן לו את הכוחות לזה. ורק בסוף, "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר", לא שלשה עשר, לא כולל את אפרים ומנשה, "ויברך אותם איש כברכתו ברך אותם", וזה מזכיר לנו את ההתחלה – "בך יברך ישראל לאמר – הבא לברך את בניו יברכם בברכתם ויאמר להם", זה בדיוק אותו מבנה של פסוק. הוא דיבר ואמר להם – "גד גדוד יגודנו", וגד הבין על מה הוא מדבר, על ההיסטוריה ומה התפקידו וכן הלאה בכל שבט ושבט, ומה הוא יגלה בעולם, אבל "ויברך אותם"? – ב-"בך יברך ישראל לאמר".

על ברכי יוסף

כשכתוב "בך יברך ישראל", אולי הכוונה ליעקב, הרי גם הוא ישראל? אמנם רש"י אומר שמדובר על כל יהודי ויהודי לאורך כל ההיסטוריה, שבא לברך את בניו, אבל הלא גם יעקב הוא גם ישראל, ולכן כאשר הוא בא לברך את בניו, הוא מברך אותו כברכתו, הוא אומר להם מה הם הכוחות שלהם, הוא מגלה להם את מהותם, הוא קורא אותם את אחרית הימים. הוא הקריא להם את תפקידם עולם, ואז הוא ברך אותם בברכה שישראל מברך את בניו.

עכשיו נבין למה זו ברכה לנכדים – כי את הברכה לבנים אתה תגלה בנכדים! אתה תגלה בהמשכיות, איך זה ימשיך ויופיע. לכן תמונת סוף הספר היא יוסף המדבר אל אחיו, נותן הוראות "פקד יפקוד א-להים אתכם", אבל בסוף, התמונה היא סבא יוסף יושב עם נכדיו של אפרים ועם בניו של מנשה – כל אלה "יולדו על ברכי יוסף", ממש כפי שבתחילת הפרשה יוסף מוציא את ילדיו "מעם ברכיו" לברכת יעקב. זוכרים מה היה שמו של יוסף במצרים? "אברך" – שכולם כורעים לו ברך!

סיום כל ספר בראשית הוא ממש כמו פתיחתו. כאשר הקב"ה ברא את האדם הוא נפח בו נשמה ממעל, הוא אמר לו מי הוא ומאין באה נשמתו – מנשה, אבל לאחר מכן הוא ציוה אותו "פרו ורבו ומלאו את הארץ" – אפרים. תפקידו של האדם הוא לזכור שהוא נברא בצלם אלוקים ושהקב"ה ברא אותו בצלמו כדמותו, אבל גם אם הוא רוצה להישאר בדמות אלקים, ספון בחדר, כי העולם לא נראה לו כי למעלה היה טוב יותר, בא הקב"ה ומברך אותו שישים את אפרים לפני מנשה, לפרות ולרבות ולהפוך את הכל. זוהי תמונת סוף הספר – בני נכדים לאפרים, נכדים ממנשה – על ברכי יוסף.

וידגו לרוב – בקרב הארץ

ומשפט אחרון. כאשר אמר יעקב למנשה ואפרים "וידגו לרוב", כלומר שיהיו כדגים שאין עין הרע שולטת בהם – מה מהותם של הדגים? מהותם היא שהם בעלי חיים שלעולם לא מעזים לצאת ממקור מחייתם. הדג לא טיפש ולא שומע לאף שועל שמציע לו לבוא ולערוך טיול וארוחת ערב על היבשה. הדג צריך את מקור המחיה שלו, את הים, ולכן הדגים לא חטאו ולא נטמאו מעולם וגם במבול הם לא לקו אלא נשארו כפי שהיו. לכם הם לא צריכים שחיטה, תיקון, העלאה, ומאידך – הם פרים ורבים עוד ועוד, וזו הברכה לפרות ולרבות כדגים, אבל הסיום – "בקרב הארץ". הדגים יודעים לעשות את זה בתוך הים, במקווה, במים הטהורים, אך אתם, מברך ישראל את בניו ואת בני בניו, תזכו להיות כמו דגים – שאין עין הרע שולטת בהם כי הם מנשה ואפרים, הם יוסף, כי הם הכח הזה של מנשה, שזוכר כל הזמן מאיפה הוא, לא יוצא לעולם ממקור מחייתו ודווקא מתוך זה יכול להפעיל את כל העולם כולו, לא רק בים אלא – בקרב הארץ.

הקב"ה נותן נשמה לעם עליה והנשמה הזו ניתנה לנו להיות פה בעולם ולהפרות ולהרבות אותו ולהאיר ביתרון האור הבא מן החושך, את האור הגדול והגנוז של תחילת הספר "ויהי אור" עד למציאות הכי תחתונה של סיום הספר "ויישם בארון במצרים".

שנזכה לחזק חזק ונתחזק, "ויתחזק ישראל" – בימים ההם ועוד יותר ועוד יותר עכשיו.