למהות עבודת התשובה של עשי"ת – טועמיה לפרשת האזינו תשפד

מצוי פלוס

הימים שאנו מצויים בהם קרואים כידוע "עשרת ימי תשובה". בשו"ע יש שני סעיפים עליהם וכך מופיע שם –

בכל הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים מרבים בתפילות ותחנונים. (שו"ע או"ח, תר"ב)

אף מי שאינו נזהר מפת של נכרים בעשרת ימי תשובה צריך ליזהר. (שם תר"ג)

אלו שתי הלכות חשובות אבל לכאורה הן אינן מגדירות את עשרת ימי תשובה. צריך להבין מה המשמעות של הימים הללו. נכון, יש ענין להתחזק בתשובה ותפילה בין ראש השנה ליום הכיפורים, אבל האם יש לימים האלה משמעות עצמית, לעשרה ימים דווקא, שמתחילים בר"ה ומסתיימים ביוה"כ וביניהם שבעה ימים שתמיד תהיה בהם שבת תשובה? מה המשמעות של עשרת הימים הללו?

הביטוי עשרת ימי תשובה מופיע לראשונה בחז"ל במסכת ר"ה, והרמב"ם מצטט את דברי הגמרא ואומר –

אע"פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד, שנאמר: "דרשו ה' בהמצאו" (ישעיהו נה, ו) (רמב"ם תשובה ב', ו')

הרמב"ם בעצם שואל כאן שאלה. אני מבין שראש השנה הוא חג של המלכת הקב"ה – יום הזיכרון, ויוה"כ הוא יום כפרה שקבע הקב"ה, אבל מה פירוש "ימי תשובה"? האם לא בכל השנה צריך לעשות תשובה? אנחנו בעד להרבות בתשובה ותחנונים אבל בכל השנה צריך לעשות את זה! אז מה הייחוס של הימים האלה שטכנית, לכאורה, הם בין ר"ה ליוה"כ? ומה הכוונה "ומתקבלת היא מיד"? – האם זה להוציא מיתר השנה ששם היא לא מתקבלת מיד? אכן כבר חז"ל אומרים על הפסוק שציטט הרמב"ם "דרשו ה' בהמצאו" שהכוונה היא לעשרת ימי תשובה. וצריך להבין – האם הקב"ה מצוי בימים האלה חלילה יותר ממה שהוא מצוי תמיד? הרי הוא מצוי אבסולוטי, אז עכשיו הוא 'מצוי פלוס'? מה זה אומר? צריך להבין את המשפט הזה. והרמב"ם ממשיך –

במה דברים אמורים? ביחיד. אבל צבור, כל זמן שעושים תשובה וצועקין בלב שלם הם נענין, שנאמר: "כה' אלהינו בכל קראנו אליו" (דברים ד, ז). (שם)

כלומר לגבי יחיד יש הבדל בין עשי"ת לבין כל השנה, ואילו לגבי ציבור אין הבדל. וחשוב להדגיש – זה לא רק ענין רוחני אלא גם הלכתי וזה אף מעכב – במקום "האל הקדוש" אנחנו אומרים "המלך הקדוש" ואם לא אמרנו כך צריך לחזור ולהתפלל מההתחלה! האם אנחנו מכירים עוד יום חול כזה בשנה שאם לא הוספתי תוספת מסוימת בתפילה אז אין תפילה, כלומר היא לא נחשבת וצריך לחזור עליה?! אם זה חג או שבת אני מבין – אם לא התפללתי את תפילת החג אז צריך לחזור ולהתפלל, אבל פה זה יום חול!

"כעשרת הימים"

במובן הזה עשי"ת הם בדיוק כמו ראש השנה ויום הכיפורים. כך מביא הרמב"ם בהל' תפילה –

כל השנה כולה חותם בברכה שלישית 'האל הקדוש' ובברכת עשתי עשרה 'מלך אוהב צדקה ומשפ'ט ובעשרת הימים שמראש השנה עד מוצאי יום הכפורים חותם בשלישית 'המלך הקדוש' ובעשתי עשרה 'המלך המשפט'. יש מקומות שנהגו להוסיף בעשרת ימים אלו בברכה ראשונה זכרנו לחיים כו' ובשניה מי כמוך אב הרחמים וגו' ובהודאה זכור רחמיך וכו' ומוסיפין בברכה אחרונה בספר חיים וכו', וכן יש מקומות שנהגו להוסיף בעשרת ימים אלו בברכה שלישית ובכן תן פחדך ובכן כו' אבל בראש השנה וביוה"כ מנהג פשוט הוא להוסיף בשלישית ובכן תן פחדך וכו'. (רמב"ם תפילה ב' י"ח-י"ט)

כלומר לפי התיאור של הרמב"ם, אלו ממש תפילות של ראש השנה בין ראש השנה עד יוה"כ. ובכל עשרת הימים – אלו תפילות ימים נוראים. זה מושג הלכתי מוגדר. זה שלא אומרים תחנון בין יו"כ לסוכות או בימי ניסן זה לא שינוי בתפילה ואילו פה זה במהות התפילה. צריך לתת על זה את הדעת.

דברי הרמב"ם מבוססים על הגמרא בר"ה, שם כתוב שגם אם נחתם גזר דין על ציבור הרי שאם הציבור יתפלל בקריאות ובצעקות גזר הדין ייקרע, אבל ביחיד זה רק בעשי"ת, והרמב"ם מתרגם את זה לעצם אופיה של התשובה – היא במדרגה אחרת בימים האלה. מה זה? מה הפשט בזה?

אגב, חז"ל מחפשים אסמכתא מקראית למושג הזה והם מוצאים אותה בסיפור של דוד המלך ונבל הכרמלי. מסופר שם שלנבל היה הרבה צאן בימי שאול ודוד, ודוד לקח חסות ושמר עם חייליו עליהם ובעת שנבל ירד לגזוז את צאנו, שלח אליו דוד מחייליו וביקש ממנו שיתן לו מתנה מכל הטוב שה' העניק לו. נבל השיב את פניהם ריקם ואמר מילים קשות –

וַיַּ֨עַן נָבָ֜ל אֶת־עַבְדֵ֤י דָוִד֙ וַיֹּ֔אמֶר מִ֥י דָוִ֖ד וּמִ֣י בֶן־יִשָׁ֑י הַיּוֹם֙ רַבּ֣וּ עֲבָדִ֔ים הַמִּתְפָּ֣רְצִ֔ים אִ֖ישׁ מִפְּנֵ֥י אֲדֹנָֽיו. (שמו"א, כ"ה י')

הוא כינה את דוד עבד. אשתו של נבל היתה אביגיל שלאחר מכן דוד לקח לאשה, וכעבור עשרה ימים –

וַיְהִ֖י כַּעֲשֶׂ֣רֶת הַיָּמִ֑ים וַיִּגֹּ֧ף ה' אֶת־נָבָ֖ל וַיָּמֹֽת. (שם ל"ח)

"כעשרת הימים". חז"ל אומרים על זה בגמרא –

ויהי כעשרת הימים ויגף ה' את נבל [י' ימים] מאי עבידתייהו?… רב נחמן אמר רבה בר אבוה אלו י' ימים שבין ר"ה ליוה"כ. (ר"ה, י"ח.)

כלומר הקב"ה המתין לנבל שישוב "כעשרת הימים" ואילו היה שב, היה הקב"ה מקבל את תשובתו, אך כיון שלא שב – נגפוֹ. מה זה עשרת הימים?

בראש השנה בעשור לחודש

לפני שנתחיל נעיר עוד הערה מעניינת. הרמב"ם שציטטנו לעיל אומר – "בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר". שאלה בעברית – הרי בין ר"ה ליוה"כ יש רק שבעה ימים ולא עשרה, אז למה הוא אומר 'עשרה הימים'? האמת היא שגם הגמרא שהזכרנו נוקטת בלשון הזו, וכנראה שיש כאן משהו יותר עמוק מסתם צורת דיבור.

ושאלה אחרונה – רבי צדוק הכהן מלובלין זיע"א אומר ב-"פרי צדיק" –

…אף שבין ר"ה ליוה"כ הם רק ז' ימים. אך שבעה ימים מרמזים לה-ז' מידות, כמו שמובא בזוה"ק (ח"ג צ"ד ב')… והאדם מצידו צריך לברר עצמו [כמו במלאכת בורר, להוציא את הקליפות מעל הטוב] רק בה-ז' מידות [זה מה שהוא מסוגל. מעל המידות יש את המוחין – חכמה, בינה ודעת, הכתר] וכשמברר עצמו בה-ז' המידות אז השי"ת מברר אותו אף ב-ג' הראשונות… (פרי צדיק, וילך וש"ת ז' עמ' 194).

מבלי להבין את הדברים לעומקם, יש כאן נוסחה – בר"ה ויוה"כ יש הארה אלוקית שהקב"ה פועל. בעשי"ת התפקיד שלנו הוא לברר את עצמנו בשבע המידות שאנחנו יכולים, ואז הקב"ה משנה לנו במוח, במוחין, ביסוד – זה ראש השנה. זו לא תחילת השנה או שנה חדשה אלא 'הראש' של השנה.

ומקור אחרון לפני שניכנס להסברים. בתנ"ך לא מופיע המושג "ראש השנה" למעט פעם אחת. יש 'ראשית שנה' אבל לא ראש השנה. ואיפה זה כן מופיע? בספר יחזקאל בפרק מ' מתחיל החלק האחרון של הספר, שם עובר יחזקאל תהליך פלאי – הקב"ה לוקח אותו "במראות אלוקים" אל ארץ ישראל (יחזקאל כידוע מתנבא בבבל), מניח אותו על הר גבוה בירושלים, הר הבית, ומראה לו בחזונו את ביהמ"ק השלישי שיבנה בב"א. הוא ממנה לו איש עם קנה מידה וחוט ומראה לו איך הדברים ייראו. מתי כל זה מתרחש? –

בְּעֶשְׂרִ֣ים וְחָמֵ֣שׁ שָׁנָ֣ה לְ֠גָלוּתֵ֠נוּ בְּרֹ֨אשׁ הַשָּׁנָ֜ה בֶּעָשׂ֣וֹר לַחֹ֗דֶשׁ בְּאַרְבַּ֤ע עֶשְׂרֵה֙ שָׁנָ֔ה אַחַ֕ר אֲשֶׁ֥ר הֻכְּתָ֖ה הָעִ֑יר בְּעֶ֣צֶם ׀ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה הָיְתָ֤ה עָלַי֙ יַד־ה' וַיָּבֵ֥א אֹתִ֖י שָֽׁמָּה (יחזקאל, מ', א')

שמענו? כתוב פה שיום הכיפורים, "בעשור לחודש", הוא ראש השנה, למרות שאנחנו יודעים שראש השנה זה א' בתשרי! רש"י מביא הסבר ע"פ דרשה של חז"ל –

איזוהי שנה שראש השנה שלה בעשור לחדש? הוי אומר זה יובל, שחרב הבית בשנת ל' ושש ביובל שהתחיל בשמנה עשרה שנה לישעיהו, ולסוף ארבע עשרה היה ראוי היובל להיות והיא שנת עשרים וחמש לגלות יכניה שגלה בעשרים ושש ביובל י"ד של יאשיהו מי"ח עד ל"א ויהויקים י"א. (שם ברש"י)

כלומר שהשנה היתה מיועדת להיות שנת יובל אך בגלל שזה היה כבר אחרי החורבן והיובל לא נהג. כידוע שנת היובל מתחילה בא' בתשרי אבל בשופר תוקעים ועבדים משתחררים ושדות חוזרות לבעליהם וכל העולם יוצא לדרור הגדול של שנת היובל – רק ביום הכיפורים, ורש"י מביא שזה מתאר את ר"ה של היובל, אך גם הוא כאמור מצטט את זה כמדרש חז"ל. ואולי אפשר לומר פשט פשוט נוסף – שכל עשרת הימים הללו יחד הם ראש השנה, ויש לראש הזה תחילה וסוף, ועשרה חלקים – שבע מידות ושלש ראשונות. ראש השנה הוא יום הזיכרון, יום ההמלכה, ואחרי זה יום הכיפורים – שם מתרחש מדעי המוח של השנה. וכל זה בעצם הוא ראש השנה. שם המתרחש 'המוח' של השנה.

שעיר המשתלח מכפר

כדי להבין את זה, ואלו דברים יסודיים מאד, ולהבין איך זה קשור אלינו, ניכנס רגע יחד ליוה"כ בזמן שביהמ"ק קיים, ובעז"ה נתפלל שכל התוכניות שכולנו תשתננה כבר השנה ונעלה לירושלים כבר השנה להיום הכיפורים כשכהן גדול עובד במקדש. דבר אחד שיהיה לנו מאד מוזר כשזה יקרה – הכה"ג כידוע לוקח שני גורלות ונותן אותם על שני שעירים, האחד לה' והאחר משתלח לעזזאל. את השעיר המשתלח לוקח איש עתי המדברה, כשלפני כן הכה"ג סומך את ידיו ומתוודה את הוידוי השלישי (הראשון הוא על עצמו וביתו, השני על הכהנים – שניהם על הפר) את עוונות כל בית ישראל –

כפר נא לחטאות ולעוונות שחטאו עמך בית ישראל… (סדר עבודת כהן גדול ליום הכיפורים)

בואו נשמע את דברי הרמב"ם, מה תפקידו של שעיר המשתלח –

שעיר המשתלח, לפי שהוא כפרה על כל ישראל, כהן גדול מתודה עליו על לשון כל ישראל, שנאמר: "והתודה עליו את כל עונות בני ישראל" (ויקרא טז, כא). שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה, הקלות והחמורות, בין שעבר בזדון, בין שעבר בשגגה, בין שהודע לו, בין שלא הודע לו, הכל מתכפר בשעיר המשתלח. והוא שעשה תשובה. אבל אם לא עשה תשובה, אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות. (רמב"ם הל' תשובה א')

לכאורה, נוכל להקשות – אם אני עושה תשובה, למה צריך גם את השיער המשתלח כדי שזה יתכפר, הרי עשיתי תשובה? לכן ממשיך הרמב"ם ואומר שעל העברות הקלות, השעיר מכפר גם בלי שעשיתי תשובה! אגב, רבי בגמרא אומר חידוש גדול שהשעיר המשתלח מכפר על כל העברות, החמורות והקלות, גם אם לא עשו תשובה. איך זה יכול להיות? איך הוא מכפר אם לא עשיתי תשובה? גם לפי הרמב"ם, שפסק מעין פסיקת ביניים כזו, שהוא מכפר על העברות הקלות, היינו על מצוות עשה ועל לא תעשה שאין בהן מיתות בי"ד וכרת. במושגים של ימינו זה רוב התורה! וצריך להבין – ה' ירחם, יהודי נמצא על החוף ביוון ביום הכיפורים, בלי שעשה תשובה – האם השעיר המשתלח מכפר עליו? אז נכון שהוא ביטל מצוות עשה של תשובה אבל מבחינת כפרת השעיר התשובה היא – כן! מה המשמעות של זה?

ולמה אנחנו מתפלאים? הרי לדעת רבי, יש ביטוי מפורסם שאומר "עיצומו של יום מכפר", ולזה מסכימים כולם, רק שיש מחלוקת בגמרא מתי עיצומו של היום מכפר-

רבי אומר על כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכפורים מכפר. (שבועות י"ג.)

ורבנן אומרים שיום הכיפורים מכפר רק לשבים. כלומר כולם מודים שמהותו של היום מכפרת, ולרבי עיצומו של יום כ"כ גדולהשהוא מכפר גם בלי תשובה ואילו לחכמים יש תנאי לכפרה, והיא התשובה. כלומר לפי רבי יהודה הנשיא זו מהות יוה"כ וזה השעיר המשתלח. איך אפשר להבין את זה?

חובת התשובה של עשי"ת

אני מבקש לתאר את המעבר מר"ה ליוה"כ דרך עשרת ימי תשובה, ע"פ הפסוק –

דִּרְשׁ֥וּ ה' בְּהִמָּֽצְא֑וֹ קְרָאֻ֖הוּ בִּֽהְיוֹת֥וֹ קָרֽוֹב. (ישעיהו נ"ו, ו')

ימים נוראים זה לא 'אוי אוי אוי איזה פחד', אלא 'דבר נורא' הוא דבר שהוא מעבר לכל הבנה שלנו, זה 'נורא', לכן זה בימים שבין ר"ה ליום הכיפורים כי אני בהפעלת שבע המידות שאני מברר בעשי"ת, מביא את עצמי למצב של מציאות בלתי ניתנת לתפיסה שמתרחשת במוח, בראש, ומשנה את כל ההוי'ה, את כל המציאות ואת היחס של הקב"ה לעולם ואלי. אלו ימים שמשנים את כל ההבנה של כל החיים.

מצד אחד עיצומו של יום מכפר אבל מצד שני הרמב"ם אומר מיד לאחר מכן –

יוה"כ הוא זמן תשובה לכל, ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל. לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום הכפורים. עבירות שהתודה עליהם ביום הכפורים זה, חוזר ומתודה עליהן ביוה"כ אחר, אע"פ שהוא עומד בתשובתו, שנאמר: "כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד" (תהלים נא, ה). (רמב"ם הל' תשובה ב', ז'-ח')

וצריך להבין – למה להתוודות? הרי אם הוא לא חטא אז אין על מה? ומה הכוונה בביטוי "זמן תשובה לכל" – האם מי שלא חטא גם יעשה תשובה? על מה? מה זה בכלל יום הכיפורים? מצד אחד עיצומו של יום מכפר ומצד שני כולם צריכים לעשות תשובה ולהתוודות גם אם לא חטאתי!

כאן באה לידי ביטוי המהות הפנימית העמוקה של יום הכיפורים. הרבי מליובאוויטש זיע"א מתייחס לרמב"ם הזה ואומר שכל יום אדם מחויב לעשות תשובה כל יום וכל רגע. מהות האדם זה לעשות תשובה. אבל ביוה"כ יש חובת תשובה השונה במהותה מתשובה של כל חטא ועוון אחרים. כשאני אומר תשובה, בדר"כ, זה נובע מהמצב של האדם – מי שחטא חייב לשוב בתשובה, ומידת התשובה היא כמידת החטא. זו לוגיקה – מי שלא חטא לא צריך לעשות תשובה. לעומת זאת ביוה"כ חובת התשובה לא נובעת מהחטא שלך אלא ממהותו של היום – עצם היום מחילה חובה של תשובה כוללת על כל יהודי, בלי קשר אם חטא, במה חטא וכמה חטא. יהודי שחטא ועדיין לא שב מחטאיו יוה"כ מחיל עליו חובת תשובה שנובעת מקדושת היום – והיהודי מקבל בשל כך כח מיוחד מהקב"ה. אנחנו תופסים? זמן תשובה לכל זה שאתה מקבל כח מיוחד מהקב"ה. ומי שתיקן את חטאיו היום הזה מחיל עליו חובה מחודשת כדי להגיע לרמה עוד יותר עליונה של תשובה ועוד יותר עליונה. התשובה היא דבר אינסופי, הוא "שובה ישראל עד ה' אלהיך" – "גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד". חובה תמידית.

"זמן תשובה לכל" זה זמן מיוחד שבו מתגלה הקשר בין היהודי לבין הקב"ה. זה קשר שאינו תלוי במגבלות העולם. קשר שמכיל תשובה לא מוגבלת, כלומר כולם חייבים בה, גם יהודי שלא תיקן את חטאיו וגם הצדיק הגמור יכולים להגיע לכזו התקשרות עם הקב"ה ששיאה הוא בתפילת נעילה – הזמן בו הקב"ה ואני נעולים זה בזה. יחידה. אחד.

עומקו של הקשר

שאלנו איך זה שהשעיר המשתלח מכפר למי שלא עשה תשובה, איך זה יכול להיות? מה הפירוש של זה? הרי כפרה היא כאשר משהו מתלכלך, כפי שרש"י מסביר בבראשית על הפסוק "אולי אכפרה פניו" – אנקה את הלכלוך, נוצר כתם, לכלוך, קרע, פגם וצריך לתקן אותו, אז מה פירוש שיוה"כ מכפר מצד עצמו? זו הנקודה ונחזור עליה – יש קשר בעולם שנוצר ע"י קיום המצוות, ע"י קבלת עול מלכות שמיים, על ידי. יש קשר שהוא עומק מושג התשובה. מה קורה כשאדם שזרק את הכל ל"ע, ניתק את הכל, 'יהודי בן של מלך' שניתק את כל הקשר עם הקב"ה, ופתאום הוא מחליט לשוב בתשובה – איך זה קורה? עומק התשובה מגלה איפה הוא באמת. הוא שב אל מה שהוא באמת, אל הנקודה האלוקית שהיא גדולה לאין ערוך מכל הקליפות והדמיונות של המקומות בהם הייתי.

אנחנו חוזרים ואומרים בר"ה, בסליחות, בעשי"ת, את המשפט הבא –

שְׁמַע קוֹלֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ, חוּס וְרַחֵם עָלֵינוּ וְקַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִלָּתֵנוּ… (נוסח התפילה)

והפירוש – רבש"ע, שמע את הקול האמיתי שלנו, לא את הקולות המזויפים. אפילו לא את דיבורינו אלא את הקול שיוצא ממעמקי נפשנו, קול השופר.

יש קשר שהוא מוגבל – לפי המצב שלי, לפי מה אני, אבל יש קשר עמוק יותר שהוא בין עצם הנשמה של היהודי לבין הקב"ה. הנשמה שלנו היא "חלק א-לוה ממעל ממש", כלומר היא מעצם הווייתה קשורה עם מהמקור, עם הקב"ה. וכל השלבים שהם פחות מנעילה, פחות מיחידה^[1] – ושם זה עצם הקשר, עצמותו, שהוא איננו מושפע מכלום. הוא נקודת הנצח, נקודת האינסוף, זו שיכול להיות שאני אלך ואתנתק אבל בסופו של דבר "כי לא יידח ממנו נידח" ואני אחזור ותהיה תשובה. זה קיים בכל יהודי מצד טבע נשמתו.

זה העומק של חז"ל שאמרו "עברות שבין אדם לחברו אין יוה"כ מכפר" – כי לא הבנת מה זה יהודי ואתה בא רק מצד התשובה שלך ואתה עדיין שבטוח שאתה צדיק וההוא לא. מה שאומרים "אנחנו מתירים להתפלל עם העבריינים" ביוה"כ – זה כדי שהתפילה שלי תפעל. כלומר אנו מתירים לעבריינים להתפלל איתי. אלא שבכל ימות השנה, הקשר המיוחד הזה של עשי"ת, הקשר היחידי-יחידתי, העמוק הזה, מוסתר וחבוי עמוק בלב. מה שכן בא לידי ביטוי במהלך השנה אלו הדברים שתלויים במעשים שלנו, בהחלטות שלנו, ואילו ביוה"כ מתגלה עצם הקשר עמוק והפנימי בין עם ישראל לקב"ה. זה עומק המושג "עיצומו של יום מכפר". ביוה"כ כשהקשר הזה מתגלה ממילא בעומק האלוקי נמחקים הפגמים – "אל נורא עלילה המצא לנו מחילה בשעת הנעילה" ואז מגיע השיא של זה.

בבגדי לבן

אמרנו יותר מפעם את דברי רש"י המדהימים על התורה ועל הגמרא, שמקור יוה"כ הוא בירידת משה רבנו מהר סיני עם הלוחות השניים. הלוחות הללו הם יוזמה של הקב"ה, לא של משה. הוא אמר למשה בר"ח אלול –

… פְּסׇל־לְךָ֛ שְׁנֵֽי־לֻחֹ֥ת אֲבָנִ֖ים כָּרִאשֹׁנִ֑ים… (שמות ל"ד, א')

אנחנו שומעים? זו סוף עבודת ארבעים הימים שהתחילו בר"ח אלול – 'תעלה להר, ואתה בשר ודם תגיע לכך שאתה יכול לפסול במפעל שלך לוחות אבנים שאתה תגלה שהם בדיוק כמו לוחות האבנים שהקב"ה עשה – "מעשה אלוקים המה". איך זה? – כי 'יחידה', וביום הכיפורים יורד משה רבנו עם התורה לעם ישראל.

אגב, הכה"ג בסדר העבודה יש קטע לפעמים אנחנו מפספסים. כולם עסוקים במנגינות המיוחדות וכו' אבל הקטע הכי יפה שם זה כשהכה"ג לובש את בגדי הבד הלבנים בפנים. בגדי הבד הללו הם עומק הקשר של כל אחד מאיתנו לקב"ה, לכן אנחנו באים לבנים עם הקיטל. ביום הכיפורים בביהמ"ק אנחנו לא מתפללים בכלל אלא עומדים בחוץ ושומעים את הכהן הגדול נכנס, ואנחנו נתפלל עליו שהוא ייצא בשלום בלי פגע כשהוא מתפלל עלינו וסומך את ידיו על השעיר המשתלח, שמכפר מצד עצם הקשר בין הקב"ה לבינינו.

ובואו נשים לב – בבגדי הלבן עובד הכהן הגדול רק את העבודות שבתוך קדש הקדשים. הוא יוצא משם, נותן את השעיר המשתלח ביד איש עתי ואותו איש עתי כאשר הוא מגיע למדבר, יש שם מין סימנים כאלה, שלשון הזהורית האדומה נהפכת ללבנה – ואז מה עושה הכה"ג שנשאר בבית המקדש? הוא מוציא ס"ת וקורא בתורה, והוא עודנו בבגדי לבן, וזה לא בקדש הקדשים אלא בעזרת הנשים. אז למה עם בגדי לבן? – כי הוא אז כמו משה רבנו שיורד מההר ביוה"כ.

והוא מסביר שהתורה הזו קשורה בי ואני בה והקב"ה מופיע דרכי מעצם מהותי.

מכסא של דין לכסא של רחמים

ראש השנה הוא ההמלכה של הקב"ה. שם בעצם אני אמור להופיע בהתבטלות גמורה, ולומר – ה' הוא המלך, זה לא מצידי. אני לא מופיע פה. אני ממליך עלי את הקב"ה. ר"ה זה יראה, זה יום הדין. לעומת זאת יוה"כ זה שיא השיאים של האהבה. האהבה הכי גמורה של הקב"ה אותנו והיא מופיעה שוב ושוב בי"ג מידות של רחמים. מר"ה עד יוה"כ מה שיהודי בעצם עושה זה להמליך את הקב"ה ולהעביר אותו מכסא דין לכסא רחמים. מה יש בעצם בתפילת נעילה, שיאו של יום הכיפורים? – בתפילה הזו אנחנו אומרים י"ג מידות ועוד י"ג מידות ועוד י"ג מידות – ואז, בסופה של התפילה באה תקיעת השופר. אין זו הודעה לציבור שהצום נגמר אלא זוהי תקיעת השופר של היובל. לזכרה של תקיעת היובל אנחנו תוקעים בשופר במוצאי יוה"כ בכל שנה כי בעצם עשרת הימים האלה הם עבודת המוח, כל המוח של העולם משתנה בימים האלה.

בהמצאו

כדי להבין את זה לעומק צריך לתפוס את המושג שהגדירו חז"ל – "בהמצאו". עכשיו אנחנו מתחילים בעצם הכל. מה פירוש "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב"? שאלנו, איך יכול להיות "המצאו" – הרי תמיד הוא מצוי! ומה ההבדל בין ב'המצאו' לבין 'בהיותו קרוב'? ומדוע "בהמצאו" כתוב "דרשו" ובהיותו קרוב – "קראו"? – אם נקשיב טוב להסבר של זה נבין שכל עשרת ימי תשובה נמצאים בנקודה הזו. זו נקודה מכוננת של כל החיים;

"בהמצאו" זה לא במובן של קיים, כי הוא המצוי הראשון והיחיד והתמידי. זה פשוט וכך מביא הרמב"ם בהל' יסודי התורה –

יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו. (יסודי התורה א' א')

נו, אז מה פירוש שהוא מצוי בימים האלה? – מסביר הרבי מליובאוויטש זיע"א ש-"בהמצאו" זה לשון מציאה. אדם שמוצא מציאה הוא לא טרח בה – מציאה היא בהיסח הדעת, אומרים חז"ל. הוא לא השתדל. הוא לא פעל כדי למצוא את זה, זה קרה בלי פעולה, בלי הכנה מצידו. זה מה שאומרים ליהודי במוצאי ראש השנה (ואגב, היהודי הראשון שציין את עשי"ת וכל עם ישראל התרגש אז היה הכה"ג. כך מתחילה מסכת יומא, שהיו מפרישים אותו שבעה ימים קודם יוה"כ מביתו, כלומר ממוצאי ר"ה ובמשך כל עשרת ימי תשובה) – 'נו, שלשים יום סליחות עשית, ב"ה'. יש לכל אחד את הרגע שהוא עושה חשבון נפש ויכול ח"ו לשקוע ביאוש עצמי – 'אני לא ראוי, אין לי סיכוי', אנחנו מכירים את הרגע הזה? – אבל אז אומרים ליהודי 'הקב"ה עכשיו "בהמצאו" – הוא מתגלה אליך בבחינת מציאה, כמו אבדה, בהיסח הדעת. לא במובן 'מצוי' של הל' יסודי התורה. 'בהמצאו' זה בלי שום קשר להכנות שלך ולפעולות שלך. זה מצד עצם הקשר האלוקי ששיאו מגיע ביוה"כ בנעילה. בא' בתשרי זה יום "הרת עולם", הוא ית' בחר לברוא את העולם, כי הוא אוהב אותך אהבה אינסופית. זה לא שהוא מצא אותך איזה מסכן ורצה לעשות איתך חסד ולתת לך מים כשאתה במדבר אלא הוא ברא אותך כדי שאתה תעשה בעולם הזה את מה שאתה יכול. "דרשו ה' בהימצאו" – בימים האלה זו מציאה, "בהמצאו", זה הרבה מעבר להכנות ולהשתדלויות. ואתה לא יכול לדעת לאן זה יכול להגיע.

ועדיין אדם יכול לחשוש – 'נו, הקב"ה איתי אבל זה מכוסה, נסתר, רוחני, אני לא מסוגל להרגיש את זה כי אני לא כלי לחוש את זה'. וכדי שהוא יוכל לחוש את הקרבה האלוקית הזו הוא צריך לזכך את עצמו, תורה ומעשים טובים, ולמרות שהוא לא עסק בזה כל השנה, אם הוא רוצה בכך, משיבים לו בחלק השני של הפסוק – הקב"ה לא רק מצוי אצלך באופן נסתר, אלא הקב"ה עכשיו קרוב, "קראוהו בהיותו קרוב", פיסית, ממש, הוא מתגלה אליך בלי להתחשב במצב שלך, במעשים שלך עד שאתה יכול לחוש את הקרבה המופלאה הזו.

בהיותו קרוב

זה מצידו אלינו, אבל עכשיו נראה מה אנחנו צריכים לעשות מצידנו. על "בהמצאו" נאמר "דרשו" ועל "בהיותו קרוב" נאמר – "קראוהו". מה ההבדל? – כשאני מבין שזה בהמצאו אני אמור להגיב ב'דרשו' – לדרוש, לחפש, לחקור. אדם שרוצה למצוא מציאה יקרת ערך בסביבתו לא רק מחפש באופן כללי אלא חוקר לעומק, דורש. ולגבי ההתגלות של בהיותו קרוב – על האדם לקרוא. לקרוא פירושו לגלות דבר שהיה נעלם. אני קורא למשהו ואז המשהו המוסתר הזה מופיע אלי. אני קורא למשהו ואז אני מגלה את הקדושה שבי, את הקרבה שקיימת מצידי אל הקב"ה.

יגעת ומצאת שלא כערך היגיעה – תאמין

נחזור לפרי צדיק שהזכרנו לעיל – בשבעת הימים אני עושה את מה שאני יכול מצד המידות שלי ואז הוא מאיר לי את כל הכוחות בראש השנה ויום הכיפורים. בר"ה הוא מאיר לי את עבודת היראה, את ההמלכה, וביוה"כ את עבודת האהבה. איך ראינו שאמר הרמב"ם? – "אע"פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים היא יפה ביותר ומיד היא מתקבלת" – עכשיו הדברים מובנים; מציאה היא בלי להבין מאיפה זה בא, בפתאומיות, בהסח הדעת. מי שבאמת בעומק מבין את זה יבין עד כמה עבדתי קשה כדי למצוא את המציאה הזו. הדברים מתפרשים על פי דברי חז"ל –

יגעתי ומצאתי תאמן (מגילה ו':)

בעומק – יגיעה היא יגיעה, התאמצות. אם יגעת באמת בעבודת ה' הרי שבסוף אתה תגיע לרגע של מציאה שהיא לאין ארוך גדולה מהיגיעה. ואם יגעת ולא הגעת למציאה שהיא לאין ערוך מהיגיעה – אל תאמין שיגעת. אם מצאת ולא יגעת – אל תאמין. אם יגעת ולא מצאת – גם אז אל תאמין. "דרשו ה' בהמצאו" – יגעת ואז תופיע מציאה שמי שבאמת מבין לעומק, היא תמיד תהיה לאין ערוך מהיגיעה. זה היפוך של כל המוחין, של כל המציאות. איך זה יכול להיות? הרי אני יכול לעבוד על בירור המידות רק עד רמה מסוימת. אני יכול לאכול סימנים כל ראש השנה, המשכות מפה ומפה, אבל בראש השנה ויום הכיפורים, מהיראה ועד לאהבה – המוח מתהפך. עולם המדע שלנו יודע להגיע להמון דברים בגוף ובעולם, ב"ה, אבל בחקר המוח? ליסוד של הכל, להתהפכות – זו המציאה. זה מלמעלה. ומה אני יכול לעשות? – אם לא אמרת "המלך הקדוש" לא יצאת ידי חובה בתפילה (ולדעת ראשונים רבים גם באמירת "המלך המשפט").^[2] למה זה דווקא בשתי הברכות האלה? – 'קדוש' משמעו נבדל, מנותק מהמציאות. לכן זה מופיע בסוף שלש הברכות הראשונות ואילו ברכת המשפט זה איך זה מופיע פה במציאות, בסכסוך הקטן עם ההוא שנתקע לי באוטו אתמול בבוקר. "המלך הקדוש" ו"המלך המשפט" – אני בכלל לא מופיע פה.

עיצומו של יום מכפר, שעיר המשתלח מכפר. אז מה התפקיד שלי פה? – 'דרשו'. אני מגיע ליכולת ולהבנה שאני עוד יותר רוצה לדרוש ולדרוש כי אני רוצה להגיע למציאה ולא מסתפק בהבנות, אני רוצה להגיע לאינסוף, למלך, להגיע לנעילה, ליחידה – "חבוקה ודבוקה בך", יחידה ליחדך". בא הקב"ה ומבטיח – המציאה הזו לא תישאר בגדר מציאה אלא אתה תרגיש את זה "בהיותו קרוב", ואם אתה עוד לא מרגיש – תקרא לו, "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת", והסברנו לא פעם בשם אדמו"ר הזקן זיע"א שהכלי לקרוא לקב"ה הוא האמת. עם התורה והמצוות והמעשים – זו הקריאה אליו באמת.

אלו עשרת הימים שבין ר"ה ליום הכיפורים. לנבל הכרמלי יש כח לעכב את מלוכתו של דוד – רק עד חלוף עשרת הימים שבין ר"ה ליוה"כ. בחלוף הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, מופיע המשיח בן דוד שנמצא בכל אחד מאיתנו. השופר של היובל, שסוגר את השופר שהתחיל את ר"ה בהתחלה.

להפוך את השופר

ומשפט לסיום. המועדים המופיעים בתורה הם ראש השנה ויום הכיפורים וגם שלשת הרגלים. שלש הרגלים אלו הם הרגליים, ור"ה ויוה"כ זה הראש. אחרי שבניתי את המוח הזה שהוא ית' המלך והוא מביא אותי לעומק היראה והאהבה ואין עוד מלבדו ועיצומו של יום מכפר והוא נותן לי את התורה ורוצה אותי ואני צריך ויכול להגיע למציאה שהיא למעלה מכל ההשגות שאני יכול וצריך להגיע – אז אני עובר לעבוד על השמחה והחירות, על הרגלים.

"בראש השנה בעשור לחודש". לכן חז"ל אומרים שלא כתוב בתורה שופר בהקשר של ראש השנה אלא רק "יום תרועה" או "זכרון תרועה", ואת השופר לומדים מהיובל – כי ביובל, התקיעה היא ביום הכיפורים, וראש השנה הוא אותו דבר כמו יוה"כ – "בראש השנה בעשור לחודש". ולמה שופר דוקא ולא חצוצרה או סקסופון? כי השופר הוא הקרן שנמצאת בראש, במוחין, ושם החלק הרחב שלה מחובר לראש האיל והחלק הצר פונה כלפי מעלה, והוא סגור. "תקעו לפני בשופר של איל" – זה שאני הופך את זה, פותח פתח מלמטה למעלה ומבין שאני מפה מתבטל אל הלמעלה, והצד הרחב פונה למעלה והצר למטה וזה מעין צינור שמתחיל אצלי ומגיע עד אינסוף – "מן המיצר קראתי יה ענני במרחב יה".

מיום הכיפורים של היובל למדנו שהתרועה שנאמרה בראש השנה צריכה להיות במוחין, בכלי תרועה שנמצא בראש. ואם אצל האיל הקרן הזו משמשת לנגיחה, ל-'שופוני' – הרי שהאדם לוקח את הקרן, הופך אותה כשהצד הרחב כלפי מעלה והופך את הקרן לשופר. ומנין לומדים שתוקעים בא' בתשרי בכל שנה – משופר היובל של יום הכיפורים – כי זה ראש השנה, הכח של התהפכות המוח. לו היינו יכולים לגעת לא רק בכאבים של האצבע אלא במוח של הכאבים האלה, של כל דבר, במוח של ההוויה – אלו עשרת הימים הללו. אלו הן עשר הספירות – שבע המידות שאני יכול לברר ואז הקב"ה מכניס בי את ה-"בהמצאו" בשלש הראשונות העליונות.

ומתוך כל זה נכנסים לשמחה, כי שמחה אמיתית יכולה להופיע רק אחרי עבודת המוחין הזאת, שתחילתה ביראה וסופה באהבה המוחלטת הגמורה שאלוקות מופיעה דרכי, ואז מותרים הספקות ואז מגיעים אל חג הסוכות זמן שמחתנו, בב"א.

1. היחידה היא המדרגה הגבוהה ביותר בין חמשת חלקי דרגות הנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. ↑

2. לעומת אחרים שאומרים שאמירת המילה "מלך" מספיקה. ↑