לקרוא דרור איש אל רעהו. פרשת משפטים תשפה

לא משחררים

אני מבקש לפתוח את השיעור שלנו הפעם דווקא בלימוד ההפטרה של פרשת משפטים, הלקוחה מספר ירמיהו. לפי כל העדות והמנהגים קוראים את ההפטרה הזו כאשר רק אצל התימנים, כשיטת הרמב"ם, מוסיפים בסוף עוד כמה פסוקים מהפרק הבא. ההפטרה מביאה סיפור היסטורי מרתק ולא כל כך מוכר שקשור ליציאת מצרים, וצריך להבין איך הוא קשור לפרשה (רמז – לא באופן האינטואיטיבי שאנו חשובים), וזה יהיה גם פתח לעולם שלם גם לחיים של כולנו.

בפסוקים הראשונים של הפרק, שאינם חלק מההפטרה, מנבא ירמיהו את נבואת החורבן לצדקיהו המלך. מדובר בשנה השביעית למולכו של צדקיהו, ארבע שנים לפני החורבן עצמו, והוא מתאר איך ירושלים הולכת ונחרבת. אגב, זה בא אחרי כמה פרקים בהם הוא תיאר נבואות נחמה גדולות כמו "עוד יישמע בהרי יהודה קול ששון ושקול שמחה", ואת ירושלים שתיבנה לעתיד. אך כאן הוא מתאר את החורבן שעומד לקראת והוא מגלה תגלית, אולי 'הדלפה' בלשוננו –

הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר-הָיָ֥ה אֶֽל-יִרְמְיָ֖הוּ מֵאֵ֣ת ה' אַחֲרֵ֡י כְּרֹת֩ הַמֶּ֨לֶךְ צִדְקִיָּ֜הוּ בְּרִ֗ית אֶת-כָּל-הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר בִּירֽוּשָׁלִַ֔ם לִקְרֹ֥א לָהֶ֖ם דְּרֽוֹר. (ירמיהו ל"ד, ח')

נשים לב, לא בטוח שלמדנו על המאורע הזה בבית הספר או בגן. היה שם אירוע שבו כרת המלך צדקיהו ברית עם כל העם, ובה קוראים דרור, למי? –

לְ֠שַׁלַּח אִ֣ישׁ אֶת-עַבְדּ֞וֹ וְאִ֧ישׁ אֶת-שִׁפְחָת֛וֹ הָעִבְרִ֥י וְהָעִבְרִיָּ֖ה חָפְשִׁ֑ים לְבִלְתִּ֧י עֲבָד-בָּ֛ם בִּיהוּדִ֥י אָחִ֖יהוּ אִֽישׁ. (שם ט')

כנראה שהיתה שם איזו בעיה, שלא היו משחררים עבדים עבריים. ההלכה המפורסמת היא, וכפי שזה מופיע בתחילת הפרשת השבוע שלנו – וזה אף מה שנראה לכאורה כענין שמקשר את ההפטרה לפרשה, אך עוד מעט נראה שאין זה העיקר (ואולי גם כלל לא קשור) – שעבד עברי יוצא לחופשי חינם אחרי עובדו את אדונו שש שנים, ויש שם דין שלם מה קורה אם העבד רוצה להישאר עוד, אבל מכל מקום אין שום דיון בתורה מה יהיה במקרה שהאדון רוצה להשאיר את העבד. ברור שזה אסור באופן גמור, אין על זה דיון ושום דבר לא נאמר לגבי מקרה כזה. אמנם בתקופה שלפני החורבן, כנראה שלא מעט אנשים החזיקו את העבדים העבריים שלהם ולא רצו לשחרר אותם לחפשי. הם נהנו מהמצב, ואז כרת צדקיהו המלך ברית את כל העם, ברית חיובית, "לשלח איש עבדו ואיש את שפחתו העברי והעבריה" – לקרוא להם דרור. וזה מה שקרה בפועל –

וַיִּשְׁמְעוּ֩ כָל-הַשָּׂרִ֨ים וְכָל-הָעָ֜ם אֲשֶׁר-בָּ֣אוּ בַבְּרִ֗ית לְ֠שַׁלַּח אִ֣ישׁ אֶת-עַבְדּ֞וֹ וְאִ֤ישׁ אֶת-שִׁפְחָתוֹ֙ חָפְשִׁ֔ים לְבִלְתִּ֥י עֲבָד-בָּ֖ם ע֑וֹד וַֽיִּשְׁמְע֖וּ וַיְשַׁלֵּֽחוּ. (שם י')

זה נשמע מצוין. ברית זה דבר רציני, לא סתם הבטחה – היה שם טקס, כורתים שם ברית ועוברים בין חלקי העגל המבותר וכו'. אבל בואו נראה מה קרה לאחר מכן –

וַיָּשׁ֙וּבוּ֙ אַחֲרֵי-כֵ֔ן וַיָּשִׁ֗בוּ אֶת-הָֽעֲבָדִים֙ וְאֶת-הַשְּׁפָח֔וֹת אֲשֶׁ֥ר שִׁלְּח֖וּ חָפְשִׁ֑ים וַֽיִּכְבְּשׁ֔וּם לַעֲבָדִ֖ים וְלִשְׁפָחֽוֹת. (שם י"א)

העם הפר את הברית שהם התחייבו בה, וחזרו וכבשו את המשוחררים לעבדים ושפחות. זה אירוע היסטורי חשוב; אנחנו יודעים שבית המקדש הראשון חרב על גילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים, אבל לא שמענו מעולם על העניין הזה של אי שחרור עבדים עבריים וכיו"ב.

ברית היסטורית ביציאת מצרים

ואז באה נבואת ירמיהו –

וַיְהִ֤י דְבַר-ה֙' אֶֽל-יִרְמְיָ֔הוּ מֵאֵ֥ת ה' לֵאמֹֽר. כֹּֽה-אָמַ֥ר ה' אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אָנֹכִ֗י כָּרַ֤תִּֽי בְרִית֙ אֶת-אֲב֣וֹתֵיכֶ֔ם בְּי֨וֹם הוֹצִאִ֤י אוֹתָם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִ֖ים לֵאמֹֽר. (שם י"ב-י"ג)

הקב"ה בא אל ירמיהו ואומר לו 'כבוד הנביא, בוא נלמד היסטוריה', והוא מספר לו את הסיפור הבא – 'אני, הקב"ה, כרתי ברית את אבותיכם, בני ישראל, ביום שהוצאתי אותם מארץ מצרים'. על מה מדובר? אנחנו לא שמענו מעולם על ברית שנכרתה ביציאת מצרים. הייתה אולי ברית במעמד הר סיני, לוחות הברית, ספר הברית, אבל ביציאת מצרים?! –

מִקֵּ֣ץ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֡ים תְּֽשַׁלְּח֡וּ אִישׁ֩ אֶת-אָחִ֨יו הָעִבְרִ֜י אֲשֶֽׁר-יִמָּכֵ֣ר לְךָ֗ וַעֲבָֽדְךָ֙ שֵׁ֣שׁ שָׁנִ֔ים וְשִׁלַּחְתּ֥וֹ חָפְשִׁ֖י מֵֽעִמָּ֑ךְ וְלֹֽא-שָׁמְע֤וּ אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ אֵלַ֔י וְלֹ֥א הִטּ֖וּ אֶת-אָזְנָֽם. (שם י"ד)

מישהו שמע על זה פעם? מתי זה היה? האברבנאל ועוד קצת מהמפרשים מנסים לומר שהכוונה היא אכן לחג השבועות, כשהגיעו להר סיני, ואין הכוונה לברית עם עבדים אלא זהו משל – אבל זה לא מסתבר עם כל הסיפור כאן ואף חז"ל לא למדו כך.

הפטרת פורענות

וַתָּשֻׁ֨בוּ אַתֶּ֜ם הַיּ֗וֹם וַתַּעֲשׂ֤וּ אֶת-הַיָּשָׁר֙ בְּעֵינַ֔י לִקְרֹ֥א דְר֖וֹר אִ֣ישׁ לְרֵעֵ֑הוּ וַתִּכְרְת֤וּ בְרִית֙ לְפָנַ֔י בַּבַּ֕יִת אֲשֶׁר-נִקְרָ֥א שְׁמִ֖י עָלָֽיו. וַתָּשֻׁ֙בוּ֙ וַתְּחַלְּל֣וּ אֶת-שְׁמִ֔י וַתָּשִׁ֗בוּ אִ֤ישׁ אֶת-עַבְדּוֹ֙ וְאִ֣ישׁ אֶת-שִׁפְחָת֔וֹ אֲשֶׁר-שִׁלַּחְתֶּ֥ם חָפְשִׁ֖ים לְנַפְשָׁ֑ם וַתִּכְבְּשׁ֣וּ אֹתָ֔ם לִֽהְי֣וֹת לָכֶ֔ם לַעֲבָדִ֖ים וְלִשְׁפָחֽוֹת. (שם ט"ו-ט"ז)

הוא קורא לזה 'חילול ה" – "ותחללו את שמי"! ומה התוצאה של כל זה? – האם שמנו לב פעם שההפטרה של פרשתנו, פרשת משפטים, עומדת להיות הפטרת החורבן הקשה ביותר, אף יותר מכל הפטרות הפורענות? –

לָכֵן֮ כֹּה-אָמַ֣ר ה' אַתֶּם֙ לֹֽא-שְׁמַעְתֶּ֣ם אֵלַ֔י לִקְרֹ֣א דְר֔וֹר אִ֥ישׁ לְאָחִ֖יו וְאִ֣ישׁ לְרֵעֵ֑הוּ הִנְנִ֣י קֹרֵא֩ לָכֶ֨ם דְּר֜וֹר נְאֻם-ה' אֶל-הַחֶ֙רֶב֙ אֶל-הַדֶּ֣בֶר וְאֶל-הָרָעָ֔ב וְנָתַתִּ֤י אֶתְכֶם֙ לְזַעֲוָ֔ה לְכֹ֖ל מַמְלְכ֥וֹת הָאָֽרֶץ. (י"ז)

על מה כל זה בא? – על זה שאתם הפרתם את הברית של עצמכם, וכבשתם את העבדים והשפחות ששיחררתם. לא הגוים אתכם, אלא אתם בעצמכם.

וְנָתַתִּ֣י אֶת-הָאֲנָשִׁ֗ים הָעֹֽבְרִים֙ אֶת-בְּרִתִ֔י אֲשֶׁ֤ר לֹֽא-הֵקִ֙ימוּ֙ אֶת-דִּבְרֵ֣י הַבְּרִ֔ית אֲשֶׁ֥ר כָּרְת֖וּ לְפָנָ֑י הָעֵ֙גֶל֙ אֲשֶׁ֣ר כָּרְת֣וּ לִשְׁנַ֔יִם וַיַּעַבְר֖וּ בֵּ֥ין בְּתָרָֽיו. (שם י"ח)

רבותי, זה לא משל אלא תיאור היסטורי מדויק. רש"י במקום אומר –

העגל אשר כרתו לשנים. כשחזרו וכבשום כרתו כולם ברית למרוד במקום וכרתו העגל לשנים ועברו בין בתריו למרוד בו והיא היתה ברית חזקה וגמורה לאמר ככה יבתר ויחלק העובר עליה.

כלומר לא שאיזה 'עשרים חבר'ה' החליטו להחזיר את העבדים אחרי שצדקיהו ערך את הברית אלא כפי שכמו שבהתחלה כרתו ברית לשחרר, כך כעת הם כרתו ברית למרוד במקום ח"ו! זו היתה דיקטטורה – חייבים לכבוש חזרה איש את אחיו! והוא ממשיך –

שָׂרֵ֨י יְהוּדָ֜ה וְשָׂרֵ֣י יְרוּשָׁלִַ֗ם הַסָּֽרִסִים֙ וְהַכֹּ֣הֲנִ֔ים וְכֹ֖ל עַ֣ם הָאָ֑רֶץ הָעֹ֣בְרִ֔ים בֵּ֖ין בִּתְרֵ֥י הָעֵֽגֶל. וְנָתַתִּ֤י אוֹתָם֙ בְּיַ֣ד אֹֽיְבֵיהֶ֔ם וּבְיַ֖ד מְבַקְשֵׁ֣י נַפְשָׁ֑ם וְהָיְתָ֤ה נִבְלָתָם֙ לְמַֽאֲכָ֔ל לְע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם וּלְבֶהֱמַ֥ת הָאָֽרֶץ. וְאֶת-צִדְקִיָּ֨הוּ מֶֽלֶךְ-יְהוּדָ֜ה וְאֶת-שָׂרָ֗יו אֶתֵּן֙ בְּיַ֣ד אֹֽיְבֵיהֶ֔ם וּבְיַ֖ד מְבַקְשֵׁ֣י נַפְשָׁ֑ם וּבְיַד חֵ֚יל מֶ֣לֶךְ בָּבֶ֔ל הָעֹלִ֖ים מֵעֲלֵיכֶֽם. הִנְנִ֨י מְצַוֶּ֜ה נְאֻם-ה' וַהֲשִׁ֨בֹתִ֜ים אֶל-הָעִ֤יר הַזֹּאת֙ וְנִלְחֲמ֣וּ עָלֶ֔יהָ וּלְכָד֖וּהָ וּשְׂרָפֻ֣הָ בָאֵ֑שׁ וְאֶת-עָרֵ֧י יְהוּדָ֛ה אֶתֵּ֥ן שְׁמָמָ֖ה מֵאֵ֥ין יֹשֵֽׁב. (שם י"ט-כ"ב)

"והשיבותים אל הארץ הזאת" מוסב לא על עם ישראל אלא על הבבלים! בזה מסתיים הפרק, בנבואת החורבן הקשה ביותר שיש, אבל עכשיו נגיע לעיקר. כאן נוהגים לפי כל המנהגים והעדות להוסיף שני פסוקים להפטרה, מסוף הפרק הקודם, פרק ל"ג, למרות שגם בפרק הבא, ל"ה יש גם מילות נחמה –

כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה' אִם-לֹ֥א בְרִיתִ֖י יוֹמָ֣ם וָלָ֑יְלָה חֻקּ֛וֹת שָׁמַ֥יִם וָאָ֖רֶץ לֹא-שָֽׂמְתִּי. גַּם-זֶ֣רַע יַעֲקוֹב֩ וְדָוִ֨ד עַבְדִּ֜י אֶמְאַ֗ס מִקַּ֤חַת מִזַּרְעוֹ֙ מֹֽשְׁלִ֔ים אֶל-זֶ֥רַע אַבְרָהָ֖ם יִשְׂחָ֣ק וְיַעֲקֹ֑ב כִּֽי-אָשִׁ֥יב אֶת-שְׁבוּתָ֖ם וְרִחַמְתִּֽים. (ל"ג, כ"ה-כ"ו)

כלומר – לעולם לא אמאס.^[1]

מה הקשר בין ההפטרה לפרשה?

אז אלו הם פסוקי ההפטרה ואנחנו צריכים להעמיק מה מקשר את ההפרשה הזו אל הפרשה ומה הסיפור. לפני הכל נסביר מה הקושי בחיבור שבין ההפטרה לפרשה, יש כאן הרבה דברים מוזרים. אם תגידו שהחיבור הוא בפרשת עבד עברי, כפי שאגב פרשנים רבים נוטים לומר, אז צריך להבין למה בחרו משבצי ההפטרות לקחת דווקא את הנושא הזה של עבד עברי מתוך מכלול כל הנושאים שמופיעים בפרשת משפטים. יש הרבה מאד נושאים בפרשה, חמישים ושלש מצוות, ביניהן – גבולות ארץ ישראל, עליה לרגל, שלשה רגלים, דיני השומרים, בשר וחלב וכו', ובסוף הפרשה מופיע גם הפרק האחרון שבו חוזרים למעמד הר סיני, ומשה שולח את נערי בני ישראל והם מקריבים קורבנות וכו' – אז מכל השפע הזה לקחו דווקא את נושא עבד עברי ובו עוסקת ההפטרה?! ועוד יותר קשה – אין בפרשה שלנו שום איזכור על החובה של האדון לשלח את עבדו אחרי שש שנים. יש בה כן דיון על מקרה שבו העבד רוצה להישאר אצל האדון ואומר "אהבתי את אדוני, את אשתי ואת בני". ברור מאליו שבתום התקופה האדון צריך לשלח את העבד.

אבל הקושי הגדול שכבר הזכרנו קודם לכן אינו בקשר שבין ההפטרה לפרשה אלא על עצם נושא הברית – מתי ביציאת מצרים נכרתה ברית כזו? על מה מדובר פה?

ולגבי החיבור שבין ההפטרה לפרשה – יש המון פרקים בנביאים שעוסקים במצוות שבין אדם לחברו וכו' ויכולים לשמש כהפטרה אלטרנטיבית, אז למה דווקא לקחו את הפטרת החורבן הזו? ונזכור גם שאנחנו כבר אחרי הפרשות של סיפור יציאת מצרים, אז מה זה קשור לכאן? זו סוגיה קשה שצריך לתת עליה את הדעת, כמו גם את הוספת של שני הפסוקים האחרונים – מדוע דווקא אותם? ואמנם מופיעה שם המילה "ברית" – "אם לא בריתי יומם ולילה", אבל האם זה סתם סמנטי בגלל המילה ברית שמופיעה שם?

שיעבוד פנימי בעם ישראל

נפתח במה שאירע במצרים, ובכן – מהפכה. מופיע בירושלמי שאנחנו פספסנו דבר חשוב בהיסטוריה, ואכן היתה ברית שנכרתה עוד במצרים, עוד לפני שכלל מתחילות עשר המכות. בסוף פרשת שמות משה רבנו הולך לדבר עם פרעה –

וּמֵאָ֞ז בָּ֤אתִי אֶל־פַּרְעֹה֙ לְדַבֵּ֣ר בִּשְׁמֶ֔ךָ הֵרַ֖ע לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה וְהַצֵּ֥ל לֹא־הִצַּ֖לְתָּ אֶת־עַמֶּֽךָ. (שמות ה', כ"ג)

אחר כך, בתחילת פרשת וארא, אומר הקב"ה למשה לדבר עם בני ישראל ולספר להם את כל התכנית של הגאולה הקרבה –

…וְהוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם מִתַּ֙חַת֙ סִבְלֹ֣ת מִצְרַ֔יִם וְהִצַּלְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵעֲבֹדָתָ֑ם וְגָאַלְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ בִּזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבִשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים. וְלָקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֥ם לִי֙ לְעָ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וִֽידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י אֲנִ֤י ה֙' אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם הַמּוֹצִ֣יא אֶתְכֶ֔ם מִתַּ֖חַת סִבְל֥וֹת מִצְרָֽיִם. וְהֵבֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לָתֵ֣ת אֹתָ֔הּ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב וְנָתַתִּ֨י אֹתָ֥הּ לָכֶ֛ם מוֹרָשָׁ֖ה אֲנִ֥י ה'. (שם ו', ו'-ח')

ומה תגובת עם ישראל? –

וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֛ה כֵּ֖ן אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מִקֹּ֣צֶר ר֔וּחַ וּמֵעֲבֹדָ֖ה קָשָֽׁה. (שם ט')

ואז פונה הקב"ה אל משה ואומר לו –

בֹּ֣א דַבֵּ֔ר אֶל־פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וִֽישַׁלַּ֥ח אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאַרְצֽוֹ. (שם י"א)

אומר לו משה רבנו, 'לא הבנתי את ההיגיון' –

… הֵ֤ן בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ לֹֽא־שָׁמְע֣וּ אֵלַ֔י וְאֵיךְ֙ יִשְׁמָעֵ֣נִי פַרְעֹ֔ה וַאֲנִ֖י עֲרַ֥ל שְׂפָתָֽיִם. (שם י"ב)

אומר לו הקב"ה –

וַיְדַבֵּ֣ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֒ן וַיְצַוֵּם֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶל־פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם לְהוֹצִ֥יא אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם. (שם י"ג)

הפסוק הזה קשה – ראשית, משה ואהרן כבר יודעים שהם צריכים ללכת אל בני ישראל ואל פרעה. ומעבר לכך – מה הכוונה במילים "ויצום אל בני ישראל… להוציא את בני ישראל"? הרי צריך לצוות את פרעה להוציא את ישראל ממצרים ולא את בני ישראל שיוציאו את עצמם! רש"י וכל המפרשים מסבירים שהכוונה שהקב"ה ציווה את משה ואת אהרן להנהיג את בני ישראל בנחת וכן ציוה אותם לומר לפרעה פרעה שיוציא את בני ישראל.

אבל בירושלמי מופיע דבר אחר וחדש –

וַיְדַבֵּ֣ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶ‍ֽל־אַ‍ֽהֲרֹן‌֒ וַיְצַוֵּם֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל. עַל מַה צִיוָּם. עַל פָּרָשַׁת שִׁילּוּחַ עֲבָדִים. וְאַתְייָא כַּהִיא דְאָמַר רִבִּי אִילָא לֹא נֶעֶנְשׁוּ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא עַל פָּרָשַׁת שִׁילּוּחַ עֲבָדִים. הָדָא הוּא דִכְתִיב מִקֵּ֣ץ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֡ים תְּ‍ֽשַׁלְּח֡וּ אִישׁ֩ אֶת־אָחִ֨יו הָעִבְרִ֜י וגו׳. (ירושלמי ראש השנה ג', ה')

אומר הקב"ה למשה רבנו – אם אתם רוצים שאני אתחיל לעבוד, אני אגיד לך מה לעשות עם בני ישראל. תגיד להם שכל עוד אתם לא משלחים אחד את השני, אתם לא תצליחו להיכנס לתודעה הזו של לשונות הגאולה. וזהו מה שכתוב – ויהי דבר ה' אל ירמיהו ביום הוציאי אותם מארץ מצרים כרתי ברית את אבותיכם. המשך חכמה מביא את זה בפרשת וארא ואומר שם דבר לא יאמן –

ויצום אל בני ישראל ואל פרעה כו' להוציא את בנ"י כו'. יתכן כי גם אז במצרים היו גדולי האומה אשר היו שרים נכבדים ואפרתים והם היו משעבדים את בני ישראל לעבדים שמכרו המצרים להם ואולי היו המה השלשה שבטים ראובן ושמעון ולוי שהנהיגו שררה במצרים כמו שאיתא במדרש נשא פ' י"ג לוי שלא היה בשעבוד מצרים לכן לא נטל נחלה בארץ, וכן ראובן לא נטל רק בעבר הירדן ושמעון נתקיים עליו אחלקם ביעקב כמוש"פ רמב"ן ומהם היו בני חורין הרבה ושרים אשר היו משעבדים את ישראל הנמכרים להם מהממשלה של פרעה, לכן צוה השי"ת שבני ישראל גם פרעה יוציאו את בני ישראל מהשעבוד ולכן סמך לזה יחוס השלשה שבטים ומסיים הוא אהרן ומשה כו' הוציאו את בני ישראל על צבאותם שיהיו כל משפחה ושבט צבא בפני עצמו ולא ישתעבדו ישראל זה לזה. הם המדברים אל פרעה וכנראה שלזה כיוון הירושלמי ר"ה פ"ג ה"ה ויצום אל בני ישראל. מה צוום? על פרשת שילוח עבדים [ר"ל שישלחו עבדיהם מישראל ששעבדו תחת ידם כמוש"כ] הה"ד כה אמר כו' אנכי כרתי ברית את אבותיכם ביום הוציאי אותם כו' מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי וכו' הנאמר בירמיה ל"ג יעו"ש ודו"ק.

ויתכן לומר בדעת המדרש נשא ששלשה שבטים אלו הנהיגו שררה במצרים, לפיכך נתיחסו כאן עפ"י דאמרו במכילתא דבשביל ד' דברים נגאלו שלא שנו שמן ולשונן וכו' והיו מצויינין לגוי והחזיקו עצמן לגרים מפני שהיו מצפים לתשועת ד' שיעקב ברך אותם איש איש כברכתו בחלוקת הארץ כמו שאמר וירכתו על צידון וכו' אבל שלשה שבטים הללו שיעקב ריחקן אילו היו משועבדים ככל אחיהם היו מתערבין במצרים והיו מדמים שאין להם חלק ונחלה בקרב ישראל לפיכך מנעה ההשגחה מהשתעבד אותן בחומר ולבנים ודו"ק.

היינו שהשבטים הבכורים, ראובן, שמעון ולוי, היו אלו ששיעבדו את השבטים הצעירים יותר, ולכן מוזכרים שם השמות שלהם כי זוהי פניה המכוונת אליהם שישחררו את אחיהם!

מצרים למדו לשעבד – מאיתנו

זה חידוש מפתיע אבל בעצם מה שנאמר פה הוא דבר שאם לא נבין אותו כמו שצריך ומה הוא בא לומר לנו, לא נבין פה כלום; אתם יודעים מאיפה המצרים למדו לשעבד אותנו? מאיתנו. כי אנחנו עדיין משעבדים איש את אחיו. נסביר – זה חלילה לא בא לתת להם לגיטימיציה לזוועות שלהם אלא רק להסביר לנו את התפקיד שלנו ולהבין פה מהלך שלם. עומק המושג הזה הוא ענין הברית והוא הקשר שבין הפרשה וההפטרה, וכל הפרשה עוסקת בעצם בברית הזו – ספר הברית, דם הברית. הברית שהתחילה בפרשה הקודמת "ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים". מושג הברית שמסיים את הברית במילים "אם לא בריתי יומם ולילה". נכנס לזה לאט;

באחד השיעורים האחרונים^[2] דיברנו על מה שהיה במצרים במשך התקופה הארוכה שלפני יציאת מצרים. אחרי מות יוסף והשבטים, היו לנו לפחות מאה ושש עשרה שנים עד ליציאה ממצרים שלכאורה אין לנו שום ידיעה על מה שהתרחש בהן. חז"ל אמנם מלמדים אותנו שלקראת היציאה היינו שקועים במ"ט שערי טומאה, אבל מה אנחנו יודעים על התקופה הזו ועל מה שהתרחש בה? למדנו באותה שיחה את נבואת יחזקאל על האנשים שבאו לדרוש את ה' אצלו והוא מספר להם בשם ה' איך הקב"ה שלח להם נביא בארץ מצרים והם הלכו אחרי העבודה הזרה ונטמאו בגילולים וכו' ואז הגיע כל השעבוד. דיברנו על הפסוק "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף" (שם א', ח') והסברנו שתמיד אנחנו מבינים אותו באופן של – 'ואז קמו המנוולים החמאסניקים הרשעים ימ"ש', אבל באמת מבלי ששמנו לב המלך הזה קם באופן הזה על רקע הפסוק שקדם לזה –

וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל פָּר֧וּ וַֽיִּשְׁרְצ֛וּ וַיִּרְבּ֥וּ וַיַּֽעַצְמ֖וּ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ אֹתָֽם. (שם ז')

כלומר, לא כתוב 'ותמלא הארץ מהם' או 'וימלאו את הארץ', אלא שהארץ, מצרים, מילאה אותם בה. המצריות חדרה לתוכם ומילאה אותם. חז"ל אף אומרים שכיון שמת יוסף, פסקו ישראל מלמול את בניהם. יוסף כזכור היה מל את כל המצרים, וחז"ל מתארים שאחרי שמת יוסף, בני ישראל יצאו מגבולות ארץ גושן והתחילו להתיישב גם בארץ מצרים עד שהמצרים אמרו – "בתי טרטיאות ובתי קרקסאות שלנו מלאים יהודים^[3]. צריך להגביל אותם. אי אפשר שהם יהיו פה איתנו', ולכן – "וישימו עליהם שרי מיסים למען ענותו…". וודאי שצריך להבין את "ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף", אבל צריך להבין שלעם ישראל יש את הכח, שהוא עומק הברית, לגלות ולהוציא את ניצוצי הקדושה שבכל העולם כולו, וכשזה מופיע הפוך – זה משחרר את המציאות שאצלנו מופיעה באופן שלנו, אל הצורה המתועבת והמכוערת, השטנית, כפי שהיא מופיעה דרך האויב. אתם לא שילחתם איש את עבדו ואיש את שפחתו, אתם כרתם ברית בין בתרי העגל למרוד במקום!

פרויקט שיקום

פרשת עבד עברי היא פרשה פלאית שמי שנכנס אליה קצת מגלה בה דברים מדהימים. היא מלמדת איך לוקחים אדם שגנב ונמכר בגנבתו ומצליחים להרים ולרומם אותו. הרי באותם הימים כל אחד היה מקבל את שכרו מדי יום, "ביומו תתן שכרו", והאדם הזה כיון שהוא גנב והוא צריך עכשיו להחזיר את הגנבה ואת כפלה ואין לו^[4] – אז הוא מעדיף להיות מה שנקרא בלשון ימינו 'שכיר'. ואז אתה לוקח עבד עברי כזה ואתה אחראי על מזונותיו ועל מזונות אשתו ובניו, ואם הוא כבר צבר את הכסף הרי שאתה חייב לפדות אותו ואפילו לפני שמלאו שש שנים למכירתו. הוא מקבל קביעות לשש שנים כדי שהוא יוכל לצבור את הכסף לשלם את חובו, זה תהליך ארוך ומלא של שיקום אמיתי. זה דבר אדיר. אבל בתוך זה מובלע עוד רעיון שגם הוא נראה הגיוני – שגם לי כמעביד זה די נוח, אבל "ותשובו ותכבשו איש את עבדו ואיש את אמתו לבלתי קרוא דרור", וכשזה קרה אז גם אני, אומר הקב"ה, "קורא לכם דרור… אל החרב ואל הדבר… לזעווה" – ועוד מעט ננסה להבין את זה.

קרירות מביאה את עמלק

אנחנו נוהגים למשל לראות את סיפור עמלק ולדון בעמלק, בצדק. מה היה שם? – התורה אומרת "אשר קרך בדרך", ואנחנו דורשים בזה הרבה דרשות שעמלק קפץ לתוך אמבטי רותחת וקרר אותה וכו', אבל רבותי – צריך למוד תורה. עמלק הוא קודם כל קריאת 'שביעי' של פרשת בשלח. לפני מלחמת עמלק, ישראל באו מרפידים ודרשו שם חז"ל "שרפו ידיהם מדברי תורה". זו דרשה יפה, אבל מה הכוונה? הם לא נטלו ידיים כמו שצריך? לא הניחו תפילין של רבנו תם? מה הם עשו לא טוב? בואו נראה את הפסוקים ונראה שהכל מפורש שם ופשוט – בקריאת 'שישי' מסופר על ירידת המן, ואז משה הולך ומכה בצור בחורב בציוויו של הקב"ה, יוצאים מים, הוא מרים את ידיו ומחזק את האמונה של בני ישראל. הוא מתגבר את האמונה אל מול הקרירות של עמלק. אבל איך, ממה התחילה הקרירות? – ירד לעם ישראל מן, ומשה אמר להם –

רְא֗וּ כִּֽי־ה֮' נָתַ֣ן לָכֶ֣ם הַשַּׁבָּת֒ עַל־כֵּ֠ן ה֣וּא נֹתֵ֥ן לָכֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַשִּׁשִּׁ֖י לֶ֣חֶם יוֹמָ֑יִם שְׁב֣וּ ׀ אִ֣ישׁ תַּחְתָּ֗יו אַל־יֵ֥צֵא אִ֛ישׁ מִמְּקֹמ֖וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִֽי. (ט"ז, כ"ט)

היום יש לחם משנה, בשבת לא ירד מן – אל תצאו ללקוט. אבל בפועל יצאו אנשים ללקוט ולא מצאו. חז"ל מתארים שם תיאור שלם שאנחנו מכירים עוד מהגן אבל לא תמיד אנחנו שמים לב אליו, שבבוקר השבת דתן ואבירם קמו מוקדם ופזרו פירורים של מן כדי שכאשר ישראל יתעוררו הם יראו שעל אף שהקב"ה אמר שלא ירד מן בשבת – הנה ירד. חז"ל מוסיפים שהקב"ה שלח את הציפורים שיאכלו את אותם פירורים, וזו אגב הסיבה שבשבת פר' בשלח נהגו להאכיל את ציפורים בפירורים. יפה מאד, אבל מה הרעיון של המדרש הזה? ראיתי ב-"היום יום" של יום שישי של פרשת בשלח שמופיע כך –

אבי אדמו"ר [הרש"ב] אמר: בין קרירות וכפירה ישנה רק מחיצה דקה. כתוב "כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא", אלקות היא להבת אש, ללמוד ולהתפלל צריכים בהתלהבות הלב, ש"כל עצמותי תאמרנה" את דברי ה' בתורה ותפלה. (היום יום ט"ז שבט)

אפשר לעבוד את ה' בקרירות. זה לא עמלק ח"ו. אתם באמת חושבים שדתן ואבירם, שני אנשים לבדם, עשו את זה? הרי משה רבנו עד גיל שמונים לא יכול היה לחזור למצרים כי דתן ואבירם עוד פעלו שם. דתן ואבירם זו קואליציה אדירה. תנועה שלמה. כאשר אומר הקב"ה למשה שהוא יכול לחזור למצרים "כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך", כלומר הם ירדו וירדו ירדו, ועדיין הם היו מאתיים וחמישים איש ראשי סנהדראות שהיו בפרשת קרח… ומה היה הרעיון שלהם? למה הם פיזרו את הפירורים? וגם אם פיזרו ויש פירורים – האם הקב"ה לא קרע את הים? לא היו עשר מכות? מה הם רוצים? – הם רוצים לפזר את הפירורים האלה כדי שלא תתלהב יותר מדי. כדי שיהיו לך קצת שאלות. לא חלילה לכפור אבל לקרר. שלא יהיה אש אוכלת, התלהבות, אמונה פשוטה.

למה משה צריך להגביר את האמונה אצל בני ישראל "ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש"? כי עמלק בא לקרר – או אולי בגלל שאנחנו הכנו לו את הקרקע לכך? כי אני פתחתי לו את הדרך לכל זה? יש בספר התניא ביטוי – "שדים יהודאין" ו"שדים נוכראין" (פרק ח'). לא כל שד הוא כמו עמלק. יש גם שד יהודי שלפעמים מופיע עם שטריימל על הראש… זו לא היתה כפירה אלא קרירות שרק רצתה בעצם שכאשר אתה קם בבוקר בשבת הראשונה שיורד המן 'בטח, נס גדול, הקב"ה הוריד מן, הוא לוקח אותנו במדבר עם ענני כבוד' – אבל אחרי שבוע זה כבר הופך לשגרה, ואז 'בסדר… זה לא באמת באמת נס כזה גדול'. זה דבר מופלא.

סוד תיקון העולם

האם אנחנו מבינים שהכח בעולם בסופו של דבר נמצא אצלי? זוהי המהפכה שאותה מבקש ירמיהו ללמד ושחז"ל מבקשים ללמד בהפטרה שלנו – "אנכי כרתי ברית את אבותיכם ביום הוציאי אותם ממצרים", ועכשיו בא ירמיהו ואומר, אתם תלמדו כל ההיסטוריה על נבוכדנצאר ועל בבל ועל גילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים אבל יש רק בעיה – כשאומרים את כל אלה אתם חושבים 'טוב, זה לא אני. אני לא עובד עבודה זרה. אני לא עוסק בגילוי עריות או שופך דמים חלילה. עמלק זה לא אני'. אבל הברית שכרת הקב"ה עם ישראל אומרת שלי יש את הכח האלוקי להביא את כל העולם כולו אל גאולתו, וכשאני פוגש את הכוחות ההרסניים האלה מהעולם אני צריך להבין שיכולת התיקון שאצלי היא סוד התיקון של העולם. זה משנה את כל התפיסה ומאפשר תחושה שבאמת יכול להיות טוב פה, כי אני יכול לתקן, אני יכול לשנות.

הפרק האחרון של הפרשה מדבר על הברית שהיתה בהר סיני, שם מסופר סיפור ארוך שלא תמיד אנחנו זוכרים אותו. תמיד במעמד הר סיני כולם מספרים על איך הקב"ה ירד מהשמיים והתורה ניתנה בקולות ולפידים וכו' – אבל יש חלק שני לציור הזה. לפני שהקב"ה ירד על ההר ב-ו' בסיון, יום לפני כן ב-ה' בסיון, בנה משה מזבח תחת ההר –

וַיִּכְתֹּ֣ב מֹשֶׁ֗ה אֵ֚ת כָּל-דִּבְרֵ֣י ה' וַיַּשְׁכֵּ֣ם בַּבֹּ֔קֶר וַיִּ֥בֶן מִזְבֵּ֖חַ תַּ֣חַת הָהָ֑ר וּשְׁתֵּ֤ים עֶשְׂרֵה֙ מַצֵּבָ֔ה לִשְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל. (שם כ"ד, ד')

ונערי בני ישראל מקריבים שם עולות וזבחים, שלמים – את זה לא תמיד ציירו לנו בגן, ואז הוא קורא את ספר הברית וזורק את דם הברית, ומה שהלוחות שלנו נקראים "לוחות הברית", כפי שמשה מספר בספר דברים, זה ע"ש הברית הזו שכרתנו שם עם הקב"ה. זו הברית שמחדירה בי את האלוקות וקובעת שאני פועל באופן שיכול להפוך את כל העולם כולו, וזה עומק הברית.

והייתם לי סגולה

הפעם הראשונה שהמילה הזו מופיעה בהר סיני היא באיזכור קטן בפרשה הקודמת –

וְעַתָּ֗ה אִם-שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמְעוּ֙ בְּקֹלִ֔י וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת-בְּרִיתִ֑י וִֽהְיִ֨יתֶם לִ֤י סְגֻלָּה֙ מִכָּל-הָ֣עַמִּ֔ים כִּי-לִ֖י כָּל-הָאָֽרֶץ. (י"ט ה')

ורש"י מסביר שם שהכוונה היא אל ברית "זו שאכרות עמכם על שמירת התורה" – בפרשת משפטים, ואז תהיו "לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ" – יש הרבה הסברים מהו אותו "אוצר חביב" (כלשונו של רש"י שם), במה אנחנו סגולה מכל העמים, ובואו נראה את דברי האור החיים הק', מילים גבוהות וקדושת –

…עוד ירמוז סתר עליון לפי מה שקדם לנו כי ענפי הקדושה נתפזרו בעולם…

הוא מספר לנו את סוד כל הגלויות בעולם. ירמיהו אומר לנו בשם הקב"ה 'אני עומד לקרא דרור אל החרב ואל הדבר', מתחילה גלות נוראה וחורבן ושממה מאין יושב עד "אם לא בריתי יומם ולילה",

…ואין מציאות להם להתברר [כלומר לצאת מהפסולת שלהם] זולת באמצעות ישראל וביותר באמצעות עסק התורה… (שם)

אני עומד לומר משהו שיכול להישמע מוזר; "והייתם לי סגולה מכל העמים" זה אכן גם 'יותר מכל העמים' אבל לכאורה קצת קשה כי הרי 'אתה בחרתנו מכל עמים' אז מה בכלל ההשוואה? – כשהאדם נברא כתוב "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" (בראשית א', כ"ו), לצריך להבין מדוע זה נכתב בלשון רבים ולא ביחיד. למי הוא אמר את זה 'נעשה'? יש שם שני פירושים. לפי הפירוש האחד שאומר שם רש"י, הקב"ה אמר את זה למלאכי השרת, כאילו שהוא נמלך בפמליה של מעלה – 'האם אתם מסכימים שנעשה אדם כמותנו, מן העליונים?', ולפי זה "בצלמנו" זה אלוקות. ואילו הרמב"ן פרש באופן אחר – שהקב"ה אמר את זה לכל החיות, האריות, הנמרים, הבהמות, הג'וקים וכו'. לכל הברואים. הוא אמר להם – 'אני עומד לברוא מישהו שהולך להיות נזר הבריאה, והוא יקרא שמות לכל הברואים, ולכן הוא צריך להיעשות מכל הברואים – "נעשה אדם". תשמעו מהו המושג סגולה – רק האדם יכול לסגל לעצמו את כל המציאויות שיתכנו. כלב לא יכול לסגל לעצמו להיות ג'ירפה, הוא לא יכול לסגל לעצמו לאהוב חיה אחרת. הוא כלב. אבל האדם הוא המדמה, הוא "בצלמנו כדמותנו", הוא אלוקות, ולכן הוא עשוי מכל העמים, מהכל. זה יסוד עמוק. זה מתרחש גם בעצם קיומה של הבריאה; כשבורא הקב"ה את האדם כתוב שהוא ברא אותו "עפר מן האדמה" (בראשית ב', ז'), ומביא רש"י שני פירושים –

עָפָר מִן הָאֲדָמָה. צָבַר עֲפָרוֹ מִכָּל הָאֲדָמָה מֵאַרְבַּע רוּחוֹת, שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁיָּמוּת שָׁם תְּהֵא קוֹלַטְתּוֹ לִקְבוּרָה. דָּבָר אַחֵר: נָטַל עֲפָרוֹ מִמָּקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (שמות כ, כא) "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִי", הַלְוַאי תִּהְיֶה לוֹ כַפָּרָה וְיוּכַל לַעֲמוֹד. (שם ברש"י)

מכל העולם או ממקום המזבח, "אדם ממקום כפרתו נברא" – וזה היינו הך! ניצוצי הקדושה התפזרו בכל העולם, ורק לכם יש כח להביא אותם! כי אתה עשוי מאלוקות. כשרבי נחמן אומר^[5] שיהודי עשוי מאבנים טובות ומרגליות – זה מה שרש"י מסביר על "והייתם לי סגולה" – "אוצר של אבנים טובות ומרגליות". בתורת החסידות שואלים – למה 'אוצר של אבנים טובות' ולא האבנים הטובות שמשובצות בכתרו של המלך? מהו האוצר? מסביר הרבי מליובאוויטש זיע"א כי כשהמלך רוצה להסתכל על דבר יפה הוא מסתכל באותו אוצר, גם כשהעולם לא רואה. זה גנוז, זה אוצר, זה אצור. לא תמיד זה מופיע על הכתר. ולכן יש לכם את הכח להיות יותר יוונים מיוונים ויותר מצרים ממצרים ויותר יפני מיפני, ואתם היחידים שיכולים ללקט את ניצוצי הקדושה הללו ולברר אותם ולהעלות את כל העולם, כי כל העולם רוצה וזו מגמתו לחזור אל המזבח שהוא מקום כפרת כל העולם ו- "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים".

בין חופש לדרור

אתם יודעים מהו דרור? מה ההבדל בין חופש לדרור? בהפטרה כתוב שנצטווינו לשלח לחפשי את כל העבדים, ואנחנו קראנו דרור וגם הקב"ה יקרא דרור לחרב. האם דרור וחופש אלו סתם שתי מילים נרדפות? אולי, אבל בעומק, המילה דרור מתארת את שנת היובל. רוב ההלכות שלנו בפרשת משפטים, רוב התורה, יכולה להופיע רק כאשר היובל נוהג, כשיש דרור. אחרי שש שנים אני חייב לשחרר את העבד, אבל אם הוא רוצה להישאר – זכותו. יותר מזה – אני משחרר את עבדי אחרי שש שנים בהן הוא עבד אצלי, אתה משחרר אחרי שש שנים שהוא עבד אצלך וכן כל אחד בספירת השש שלו, אבל המצב היחיד שבו אין עבדות בעולם והכל הופך להיות דרור זה רק בשנת היובל. הרמב"ן אומר שדרור זו מילה כפולה, מדור לדור, "איש אל משפחתו תשובו". זו מילה מדהימה. הרמב"ן מציין שהמילה הזו מופיעה רק פעמיים בכל התורה כולה. פעם אחת היא כאשר זה בא לתאר את היובל – "…וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ – לְכָל יֹשְׁבֶיהָ, יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם…" (ויקרא כ"ה, י'). וצריך אגב להבין, הרי לא לכולם יש עבדים ולא כולם אדונים, אז מה המשמעות של "לכל יושביה"? אלא 'חופש' זה לעבדים, משלחים אותם לחופשי, אבל דרור זה למציאות כולה. אם יש מקום בו עדיין קיימת עבדות – העולם לא בדרור. אם אין יובל – אין דיני גר תושב ועבד עברי ואמה עבריה ושמיטה ועיר מקלט ועוד – חלק גדול מכל המצוות שבפרשה שלנו תלויים ביובל. אין בית הגדול! מה בעצם נשאר? הפעם השניה בה מופיעה במילה הזו בתורה היא בשמן המשחה – "וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר דְּרוֹר…" (שמות ל', כ"ג). מסביר הרמב"ן שם מדוע זה נקרא מר דרור ואומר –

ולכך אמר מר דרור שיהיה נקי מן הזיוף שמזייפין אותו תמיד ויתכן כי לשון "דרור" בכל מקום נקיות וכן וקראתם דרור בארץ לכל יושביה שיהיו כל בעלי הארץ נקיים מעבדות ומכל שעבוד בגופם ובארצותם…

"מר דרור" זה מור שבא מהמר, מכל המרירות, והוא נקי מכל זיוף. אין לכלוך. זה הדרור שכאשר אתם כורתים ברית שאינכם רוצים את הדרור הזה, ברית למרוד במקום, בא ירמיהו ואומר 'גם אני יודע שבית ראשון חרב בגלל גילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים, אבל על מה הוא חרב? למה לא היה לנו כח לעמוד? למה יכולנו לשחרר את הנקודה הזו ונוצר בעולם דרור הפוך, דרור לרוע? איך נוצרה הסטרא אחרא הזו שיכולה ליצור את החורבן ואת השיטנה ואת הליכלוך והטינוף? – כי אנחנו חזרנו וכבשנו את העבדים'.

זה פלא עצום. "ויצוום אל בני ישראל" – אתם רוצים באמת להשתחרר מבית העבדים? אז תתנקו אתם מבית העבדים וכך לא יהיה לו כח בעולם. אתם מקור כל הכח הטוב, אתם סגולה לכל העמים.

תורה במקום גלות

האור החיים הק' ממשיך שם ואומר דברים מדהימים, שעל מנת לגלות את כל ניצוצי הקדושה הזו יש גלות אבל אפשר לוותר עליה רק דרך אחת, והיא אם אתה מגלה את ניצוצי הקדושה האלה דרך התורה עצמה. וכאשר אתה מחובר בתורה – זה יופיע משם וזו הברית –

…ואין מציאות להם להתברר זולת באמצעות ישראל וביותר באמצעות עסק התורה שהיא כאבן השואבת ניצוציה במקום שהם, ואותם נצוצי הקדושה גם להם יקרא סגולה, והוא אומרו והייתם קרינן ביה והויתם פירוש בה"א מלאפו"ם כי הם יהיו הווית סגולה מכל העמים אשר נפוצו שם באמצעות התורה כמאמרם ז"ל וכמו שכתבנו כמה פעמים הדברים במעשה מצרים.

זה פלא אדיר!

ואומרו כי לי כל הארץ כאן רמז שיש לו סגולה מפוזרת בכל הארץ, וזה טעם פיזור ישראל בד' רוחות העולם [כלומר למה כתוב "והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ"? מה זה קשור?] לחזר אחר הסגולה שהיא אבידתם. והנה זולת עונם של ישראל היו יכולים השגת הדבר בלא פיזור בעולם אלא בכח עוצם תורתם היו מולכים בכל העולם ושואבים כל בחינות הקדושות מכל מקום שהם, ובאמצעות החטא תש כוחם וצריכין לרדת שמה לברר הטוב ההוא (אוה"ח שמות שם)

זה געוואלד.

ברית עולם

זוכרים את שני הפסוקים האחרונים של ההפטרה? – "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי". בדרך כלל מסבירים את זה כמו הדרשה שדורשים חז"ל. אצלנו בבית המדרש בישיבה היה כתוב שהכוונה היא לזכות התורה שלומדים יומם ולילה (חז"ל לומדים את זה לגבי שלשה דברים – בזכות המילה, בזכות הקורבנות ובזכות התורה, שנקראו ברית), אבל זה לא הפשט, זו דרשה. ומה הפשט? תחזיקו טוב; אומר הקב"ה – 'אתם כרתם ברית שהיתה לשלח איש את עבדו, אז איך זה שאחרי זה כרתם ברית הפוכה? כלומר הברית שלכם איננה רצינית'. והוא ממשיך ואומר לנו – איזו ברית יכולה להחזיק בעולם הזה? – "אם לא בריתי יומם ולילה", הברית שאני כורת איתכם – לא התורה, המילה והקורבנות שנקראים ברית כמו בדרשה שראינו, אלא הברית האמיתית, אם לא תשאבו את הכח שלכם, אתם לא תחזיקו בה, כמו שבאמת הפרתם את הברית שלכם, וכיון שמה שמעמיד את העולם היא הברית האמיתית שהיא הברית שמקיימת את העולם, האם אתם באמת חושבים שאת "זרע יעקב ודוד עבדי אמאס"? הרי "אשיב את שבותם וריחמתים"!

לכן בהפטרה הזו לא המשיכו בסתם עוד שני פסוקי נחמה, אלא חזרו לפרק הקודם, 'מדלגין למפרע', ותיארו לנו איך אמורה להיראות ברית. זה נושא ההפטרה וזה נושא הפרשה.

כל הפרשה היא בעצם תיאור הברית. יש בפרשה עוד ברית, בקריאת 'שישי', כשהקב"ה מזהיר שכאשר נבוא אל הארץ –

הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֗ פֶּן־תִּכְרֹ֤ת בְּרִית֙ לְיוֹשֵׁ֣ב הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה בָּ֣א עָלֶ֑יהָ פֶּן־יִהְיֶ֥ה לְמוֹקֵ֖שׁ בְּקִרְבֶּֽךָ. (שמות ל"ד, י"ב)

איזו ברית הולכת להיווצר בעולם – "בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם" (מלאכי ב', ה'), "בריתי יומם ולילה", או חלילה הבריתות שאתם כורתים עם בבל ועם פרעה? הרי על מדובר שם עם צדקיהו?- היו בריתות, היו חוזים, משענת קנה רצוץ עם מצרים ועם מלחמה בבבל, ואז סגרו עם ארם. כל מיני בריתות…

ההבנה היא שוודאי "אשיב את שבותם וריחמתים" כי אתם "סגולה מכל העמים", ושנפנים את זה ונבין שבסופו של דבר זו הקרירות שלי שהובילה את הכוחות המוטרפים העמלקיים לחופש. היא שחררה את המפלצת מהספארי. כי ניצוצי הקדושה שנמצאים במקומות הרחוקים האלה ואם הם יפעלו הם יידעו לרסן את העולם – התפזרו, כי אני לא הרמתי את העולם. אני, אנחנו. "והוויתם לי סגולה מכל העמים" – תהוו את הסוגלה, תביאו אותה.

'עוד יותר טוב ועוד יותר טוב'

אני מבקש לסיים בחוויה קטנה שהיתה לי היום. כולם מכירים את השיר שמתנגן בזמן האחרון בכל מקום "עוד יותר טוב ועוד יותר טוב". מבלי להוריד מהשיר המדהים הזה, מצאתי את זה היום בעוד מקום. היום, כ"ב שבט, הוא יום פטירתה של הרבנית חיה מושקא ע"ה, אשתו של הרבי מליובאוויטש זיע"א, וכשהרבי היה בשנת תרצ"ט, כחצי שנה לפני שנפתחה מלחמת העולם השניה, ועשן המלחמה באירופה והרוחות חזקות מאד, הוא הצליח לברוח מפריז לווישי, שחודשים לאחר מכן נהפכה לנאצית גם היא. 12 שנים שהוא לא ראה את הוריו, ואביו עתיד יהיה למות בגולת קזחסטן. הוא כותב מכתב להוריו, המכתב האחרון, אחרי שהוריו כתבו לו בדאגה שהם מתפללים עליו ומתפללים שיהיה לו פרי בטן –

וכל מה שהיה הוא וודאי לטובה, ובוודאי שיהיה טוב ועוד יותר טוב ועוד יותר טוב, ולטובה אין שיעור.

זה המכתב האחרון שהוא כותב לאביו תוך כדי מנוסתו מציפורני הנאצים. 'לטובה אין שיעור' כי זו טובה אלוקית. וכל מה שהוא מתאר שם זה איך אני מהווה את הסגולה לכל העמים בעולם. אם קם מלך חדש שלא ידע את יוסף – אז תפקידי הוא לדעת את יוסף פי מאה. אם נוצר דרור רע בעולם שמשחרר את הכח העמלקי, השטני הזה, שאנחנו רואים בעינינו, אז אני צריך לדעת שלי יש את הכח להפוך את זה כי אני הוא ששחררתי את הכח הזה לצאת. זו תובנה מופלאה. ולכן יהיה טוב ועוד יותר טוב ועוד יותר טוב. והקב"ה אומר – 'זה לא תלוי בך. זו ברית שאני כרתי איתך ואני לא אעזוב את זה. "אשיב את שבותם וריחמתים". אתה חושב ונראה לך כאילו שאני אמאס? – זה לא יעזור, הברית הזו תתקיים, רק תאמין בכח שלך ובתפקיד שלך ותדע מהי האחריות שלך. כי כשאתה מייצר קרירות ב'שישי' של פרשת בשלח אז 'המומחה' ל-"קרך בדרך" משתחרר מהבקבוק, ואז צריך לברר ניצוצות משם – ויהיה עוד יותר טוב ועוד יותר טוב'.

כשקראתי את האגרת הזו חשבתי לעצמי כמה כאבים היו לו לרבי מאז שהוא כתב את ה'עוד יותר טוב ועוד יותר טוב' עד לרגעים שאפשר היה באמת לראות ולחוש את זה לאחר מכן. זה דבר מופלא. "סגולה מכל העמים" – להבין שאנחנו סגולה מכל העמים ואנחנו יכולים וצריכים להוות את הסגולה הזאת, וללקט את כל הניצוצות האלה ולהפוך לטוב וכל העולם מחכה לזה ומתחנן לזה ומבקש את זה – ואנחנו ממש רואים את זה היום בעינינו.

הדרור שנוצר בעולם הופך לזעווה לכל ממלכות הארץ, כמו שמתואר – החרב והמפלצתיות שלא יכולה למצוא את הפקק שמרסן אותה, והאמונה שלנו היא שכאשר אנחנו נופיע בעולם – זה יהפוך את העולם, והקב"ה שכרת איתנו ברית נותן לנו את הכח לעשות את זה – ואני רק צריך להבין את זה.

זו ההפטרה של ירמיהו, של פרשת משפטים. "אם לא בריתי יומם ולילה – כי אשיב את שבותם" בעגלא ובזמן קריב, תכף ומיד, ועינינו תראינה בישועה ובנחמה, עלינו ועל כל ישראל.

1. זה דומה למילים של ירמיהו עצמו בסוף מגילת איכה – "כִּ֚י אִם־מָאֹ֣ס מְאַסְתָּ֔נוּ קָצַ֥פְתָּ עָלֵ֖ינוּ עַד־מְאֹֽד" (איכה ה', כ"ב), כאילו שזה קשור לכאן. ↑

2. עי' בשיחה "התקופה הנעלמה", גיליון טועמיה לפר' שמות תשפ"ה. ↑

3. עי' מדרש תנחומא ישן שמות א', ו'. ↑

4. כך בפרשתנו, ואילו בויקרא מדובר על מי שנהפך ונהיה עני – "ומך אחיך". ↑

5. 'מעשה ה', מבן מלך שהיה מאבנים טובות' (סיפורי מעשיות לר' נחמן מברסלב זיע"א), ובשירו המוצלח של שולי רנד. ↑