עומר התנופה. פרשת אמור תשפו

פרשת השבוע שלנו מדברת על מצוות ספירת העומר, ולמרות שאנו לא זוכים להקים אותה בשלמותה, אין לנו כידוע קצירת העומר, הנפת העומר, לא קרבן העומר בט"ז ניסן, ואנו אף לא סופרים לקראת לחם התנופה שאותו יניף הכהן תנופה לפני ה' בחג השבועות, אלא אנו סופרים בלבד, כמו שאנו קוראים את יתר הפרשיות של המועדים, "מקראי קדש", ובמהרה נזכה אי"ה לקיים גם את כל אלו.

כאילו הקריב מנחה

התורה חותמת את פרשת העומר במילים –

וּקְרָאתֶ֞ם בְּעֶ֣צֶם | הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה מִֽקְרָא-קֹ֨דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל-מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַֽעֲשֹׂ֑וּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֛ם בְּכָל-מֽוֹשְׁבֹ֥תֵיכֶ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם. (ויקרא כ"ג, כ"א)

והספורנו שואל – הרי כל המועדים הם חקת עולם לדורותיכם, אבל למה מופיע הביטוי הזה דווקא כאן ולא בראש השנה למשל? והוא עונה באופן מענין –

חקת עולם בכל מושבותיכם. אף על פי שאין קרבים מיני הקרבן במושבות הגלות לא יחדל ענין הספירה וענין מקרא קדש. (שם)

כלומר זה בא לומר שנמשיך לספור ולומר "מקרא קדש" גם אם הקצירה והקרבנות אינם קיימים, ולא שאם הפעולות לא קיימות אז גם לא אומרים. יתכן שהפירוש הזה גם בא לומר שבמחלוקת הראשונים האם ספירת העומר כיום היא מדאורייתא או מדרבנן – הספירה היא מדאוריתא גם בימינו.

בואו ניכנס קצת ונראה לא מה היה אז אלא מה קורה בנו היום. יש כלל מענין שלפיו כאשר נמצאים בגלות ועדיין לא זכינו לעבודת הקרבנות עצמה, הרי שזה זמן להתבונן בתכנים הפנימיים יותר מאשר כאשר אנו נמצאים בזמן העבודה בפועל בבית המקדש. זה זמן פנימי – "כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה וכל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכו'" (עי' מנחות ק"י.), שהרי בזמן שהבית קיים רק הכהנים מקריבים את הקרבנות אבל כאשר אין בית מקדש הרי שכל מי שעוסק בתורת הקרבנות כאילו הקריב הוא עצמו ממש את הקרבן. זה לא "ישראבלוף" חלילה אלא התבוננות חשובה והיא הקרבת הקרבן עצמו.

והעמר עשירית האיפה הוא

התורה אומרת –

וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמָּֽחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת-עֹ֖מֶר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּֽהְיֶֽינָה. עַ֣ד מִמָּֽחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם וְהִקְרַבְתֶּ֛ם מִנְחָ֥ה חֲדָשָׁ֖ה לַֽ-ה'. (שם ט"ו-ט"ז)

הקרבן נקרא "עמר התנופה". לכאורה ההסבר הפשוט הוא שהכהן צריך להניף אותו, כפי שמופיע בפסוקים שלפני כן –

דַּבֵּ֞ר אֶל-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּֽי-תָבֹ֣אוּ אֶל-הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ נֹתֵ֣ן לָכֶ֔ם וּקְצַרְתֶּ֖ם אֶת-קְצִירָ֑הּ וַֽהֲבֵאתֶ֥ם אֶת-עֹ֛מֶר רֵאשִׁ֥ית קְצִֽירְכֶ֖ם אֶל-הַכֹּהֵֽן. וְהֵנִ֧יף אֶת-הָעֹ֛מֶר לִפְנֵ֥י ה' לִֽרְצֹֽנְכֶ֑ם מִֽמָּֽחֳרַת֙ הַשַּׁבָּ֔ת יְנִיפֶ֖נּוּ הַכֹּהֵֽן. וַֽעֲשִׂיתֶ֕ם בְּי֥וֹם הֲנִֽיפְכֶ֖ם אֶת-הָעֹ֑מֶר כֶּ֣בֶשׂ תָּמִ֧ים בֶּן-שְׁנָת֛וֹ לְעֹלָ֖ה לַֽ-ה'. (שם י'-י"ב)

העומר בא מן השעורים ומיד נראה שהמנחה החדשה בשבועות תבוא דווקא מן החיטים, שהרי החיטים מבשילות לקראת שבועות ואילו השעורים מקדימות להבשיל כבר בפסח, ואז מתחילים לקצור אותם. נשים לב לפרטים – אנחנו מכירים את קצירת העומר שנעשית ממחרת השבת,^[1] אבל בבוקר לוקחים את העומר הזה לבית המקדש, הכהן מניף אותו – "מוליך ומביא מעלה ומוריד", ואם תעשו ככה אז זה יהיה "לרצונכם", היינו לרצון לכם, כלשון רש"י שם. רק נדגיש שהביטוי "ממחרת השבת" מופיע כאן בפסוק בהקשר של הנפת הכהן את העומר ולא רק כפי שאנו מכירים שממחרת השבת מתחילים לספור. והתורה ממשיכה בקרבן כאמור ויש גם מנחה שבאה איתו –

וּמִנְחָתוֹ֩ שְׁנֵ֨י עֶשְׂרֹנִ֜ים סֹ֣לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֛מֶן אִשֶּׁ֥ה לַֽ-ה' רֵ֣יחַ נִיחֹ֑חַ וְנִסְכֹּ֥ה יַ֖יִן רְבִיעִ֥ת הַהִֽין. וְלֶחֶם֩ וְקָלִ֨י וְכַרְמֶ֜ל לֹ֣א תֹֽאכְל֗וּ עַד-עֶ֨צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה עַ֚ד הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת-קָרְבַּ֖ן אֱלֹֽהֵיכֶ֑ם חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֽשְׁבֹֽתֵיכֶֽם. (שם י"ג-י"ד)

כלומר המשמעות הפרקטית מעשית שלנו מהמצווה הזו היא שעד אחרי הבאת הקרבן והקרבתו, אנחנו אסורים לאכול מהתבואה החדשה. ואני חוזר לשאלה המרכזית שלנו – למה נקרא העומר על שם התנופה? יש עוד לא מעט דברים שהכהן מצווה להניפם ואין הם נקראים על שם ההנפה הזו. שאלה נוספת – למה זה בכלל נקרא עומר? מה פירוש המילה 'עומר'? – המושג עומר הוא כמות, משקל. לומר עומר זה כמו לומר 100 גרם או קילו. לומדים את זה מפרשת המן,^[2] שם כתוב שכל אחד מבני ישראל שאסף מן – אסף "עומר לגלגלת", ובסיום הפרשה התורה אומרת –

וְהָעֹ֕מֶר עֲשִׂרִ֥ית הָאֵיפָ֖ה הֽוּא. (שמות ט"ו, ל"ז)

במגילת רות מופיע שהיא יצאה ללקוט "בעומרים" ושם נדמה שהכוונה למצבורי השיבולים, ערמות השעורים. אין עוד מנחה או קרבן שנקרא על שם פרט כל כך צדדי – הכמות שבה הוא מופיע.

מנחת חיטים

אנחנו סופרים את ספירת העומר שבע שבתות ומגיעים אל ממחרת השבת השביעית ומקריבים מנחה חדשה לה'. חג הביכורים אגב, נקרא בשמו, לא בגלל שמתחילים להביא בו ביכורים מפירות שבעת המינים – זו טעות, אלא בגלל שמביאים בו את ביכורי החיטים דווקא –

וְחַ֤ג שָׁבֻעֹת֙ תַּעֲשֶׂ֣ה לְךָ֔ בִּכּוּרֵ֖י קְצִ֣יר חִטִּ֑ים… (שם ל"ד, כ"ב)

בחג השבועות לא מביאים את ביכורי פירות שבעת המינים, אלא רק "ביכורי קציר חיטים", וכלשון רש"י שם –

שֶׁהִיא מִנְחָה רִאשׁוֹנָה הַבָּאָה מִן הֶחָדָשׁ שֶׁל חִטִּים לַמִּקְדָּשׁ, כִּי מִנְחַת הָעֹמֶר הַבָּאָה בַּפֶּסַח, מִן הַשְּׂעוֹרִים הִיא.

מנחת העומר היא מהשעורים שגדלים בשדות שליד ירושלים, ואז הכהן מניף את זה, מביא כבש לקרבן וזה נקרא "עומר התנופה" ומתחילים לאכול מהתבואה החדשה. חמישים יום סופרים ואז מקריבים מנחה חדשה, שהיא הראשונה הבאה מן החדש של החיטים. רש"י בפרשת פנחס מבאר –

וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים. חַג הַשָּׁבוּעוֹת קָרוּי "בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים" (שמות לד,כב), עַל שֵׁם שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, שֶׁהֵם רִאשׁוֹנִים לְמִנְחַת חִטִּים הַבָּאָה מִן הֶחָדָשׁ (מנחות פ"ד ע"ב). (רש"י במדבר כ"ח, כ"ו)

את שבעת המינים אפשר להביא עד סוכות ועד חנוכה, לפי מה שמבכר בשדה. אמנם זה מתחיל בחג השבועות בביכורי קציר חיטים, דהיינו קרבן שתי הלחם. אז יש לנו מנחת שעורים שבאה בפסח, עומר התנופה, יש לנו מנחת חיטים שבאה בשבועות –

עַ֣ד מִמָּֽחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם וְהִקְרַבְתֶּ֛ם מִנְחָ֥ה חֲדָשָׁ֖ה לַֽ-ה'. מִמּֽוֹשְׁבֹ֨תֵיכֶ֜ם תָּבִ֣יאִוּ | לֶ֣חֶם תְּנוּפָ֗ה שְׁתַּ֨יִם֙ שְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֔ים סֹ֣לֶת תִּֽהְיֶ֔ינָה חָמֵ֖ץ תֵּֽאָפֶ֑ינָה בִּכּוּרִ֖ים לַֽ-ה'. (ויקרא שם, ט"ז-י"ז)

שמנו לב? – בפסח זה נקרא "עומר התנופה", ואילו בשבועות זה נקרא "לחם התנופה". יש במקדש הרבה לחמים ומניפים בו הרבה דברים, אבל רק זה נקרא "עומר תנופה" ו-"לחם תנופה".

ויש למנחה הזו כמה חידושים – לחם התנופה הינו חמץ ולא מצה כמו כמעט כל יתר המנחות. מנחת סוטה עשויה גם היא מן השעורים אבל לחם התנופה עשוי חמץ כאמור. ויש בו עוד דין מענין – את לחם התנופה לא מקריבים על גבי המזבח אלא הוא נאכל לכהנים. ומאחרי הבאתו מתחילים להביא את המנחות מהחיטים החדשות של תבואת השנה החדשה, כלומר, אם העומר מתאר איך אני מתחיל לאכול מתבואת השדה החדשה, הרי שמנחת הביכורים באה לתאר איך המזבח, השולחן הגבוה, מתחיל לאכול מהביכורים של התבואה החדשה.

לחם התנופה

על הלחם הזה לא מביאים כבש אחד כמו בט"ז ניסן אלא –

וְהִקְרַבְתֶּ֣ם עַל-הַלֶּ֗חֶם שִׁבְעַ֨ת כְּבָשִׂ֤ים תְּמִימִם֙ בְּנֵ֣י שָׁנָ֔ה וּפַ֧ר בֶּן-בָּקָ֛ר אֶחָ֖ד וְאֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם יִהְי֤וּ עֹלָה֙ לַ-ה' וּמִנְחָתָם֙ וְנִסְכֵּיהֶ֔ם אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ-נִיחֹ֖חַ לַ-ה'. וַֽעֲשִׂיתֶ֛ם שְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּ֑את וּשְׁנֵ֧י כְבָשִׂ֛ים בְּנֵ֥י שָׁנָ֖ה לְזֶ֥בַח שְׁלָמִֽים. (שם י"ח-י"ט)

זה דין מיוחד בשבועות, והכהן ממשיך ומניף אותם, את הלחם ואת שני הכבשים –

וְהֵנִ֣יף הַכֹּהֵ֣ן אֹתָ֡ם עַל֩ לֶ֨חֶם הַבִּכֻּרִ֤ים תְּנוּפָה֙ לִפְנֵ֣י ה' עַל-שְׁנֵ֖י כְּבָשִׂ֑ים קֹ֛דֶשׁ יִהְי֥וּ לַֽ-ה' לַכֹּהֵֽן. (שם כ')

ולכן הלחם נקרא כאמור "לחם תנופה", בניגוד לכבשים שאינם נקראים 'כבשי תנופה'. ואז –

וּקְרָאתֶ֞ם בְּעֶ֣צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה מִֽקְרָא-קֹ֨דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל-מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַֽעֲשֹׂ֑וּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֛ם בְּכָל-מֽוֹשְׁבֹ֥תֵיכֶ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם. (שם כ"א)

כלומר חוץ מסיפור הקרבן ושתי הלחם לא כתוב שום דבר על חג השבועות! – אין שום תיאור עצמאי על מהות החג, בניגוד לכל החגים האחרים. החג הזה הוא בעצם הסיום של ספירת שבע השבתות שמתחילה אחרי קצירת העומר ואז מביאים את ביכורי קציר החיטים, שתי הלחם, מניפים אותם עם שני הכבשים – "לחם התנופה".

אז למדנו את הפסוקים ועכשיו הגיע הזמן לבדוק מה הסיפור, כי עובדה שאת ספירת העומר אנחנו ממשיכים לספור למרות שאין לנו את הקרבנות כפי שראינו לעיל בספורנו.

יציאת הנפש ממצרים

חלק מהראשונים מסבירים את הביטוי "עומר התנופה", שיש פה בעצם הודאה שהקב"ה מושל בכל העולם – התנופה באה לומר שהקב"ה שולט בכל העולם, בארבע רוחות השמיים. שיש רק בעל הבית אחד ששולט בכל העולם. לפי זה גם "לחם התנופה" יהיה משמעו מעין זה, אבל קשה – למה אין זה ההסבר ביתר המקומות שבהם הכהן נדרש להניף בעבודתו במקדש?

אגב, הפעולה להניף, תנופה, מתארת על פניו הרמה למעלה, ולאו דווקא הולכה והבאה.

בואו נחשוב מה קרה לנו בפסח ולאן אנו שואפים להגיע בחג השבועות. מנחת השעורים אמרנו כאמור שהיא מאכל בהמה, ומנחת הביכורים של שבועות היא מאכל אדם, כשמפרידים ביניהן שבעה שבועות.

בפסח יצאנו ממצרים. האדם והבהמה שאנו עוסקים בהם נמצאים שניהם בתוכי. אלו הן בעצם שתי הנפשות שנמצאות בכל יהודי והיהודי – הנפש האלוקית והנפש הבהמית. הנפש האלוקית היא הכח, הרצון ששואף כל הזמן לחזור לשורש האלוקי שלו. הנפש הבהמית היא אותו רצון שקיים בכל אדם ואדם בעולם, כאשר בישראל הוא גם קיים אך במדרגות גבוהות יותר ומקורה בקליפת נגה, אבל היא בעצם נפש דקליפה – נפש טבעית שמבטאת את כל הצרכים והרצונות הטבעיים שלנו. גוף, אוכל, פרנסה, כבוד, אהבה וכו'. לא דווקא דברים שלילים כמו יצר רע, אלא צרכים חומריים של האדם, טובים ופחות טובים.

ברמה המהותית, מה שיצא ממצרים היא נפש האלוקית ואילו הנפש הבהמית לא באמת יצאה והיא אף לא רצתה ולא רוצה עד היום לצאת ממצרים. זוכרים כמה פעמים במדבר אמרנו למשה שאנחנו רוצים לחזור למצרים? – כי שם יש פתרון לכל צרכי הנפש הטבעית-בהמית. יש שם קישואים, אבטיחים, חציר, בצלים ושומים. יש לי שם דירה, פרנסה, אולי גם בתי ספר נחמדים לילדים וקהילה נעימה. בהפוך על הפוך, בניגוד לעולם המודרני שחושב שביכורים הם שבעת המינים ושירים יפים, ושיציאת מצרים זה אקסודוס של עם עבדים שיצא מאפריקה – הסיפור הוא בדיוק להיפך! בפסח אנחנו יוצאים מהמיצרים שלא מאפשרים לנשמה לבוא לידי ביטוי. זה עמוק מאד; "בכל דור ודור חייב אדם לראת את עצמו אכילו הוא יצא ממצרים" אומרת המשנה, ובכל יום ויום – מסביר אדמו"ר הזקן זיע"א – צריך האדם לצאת ממצרים – "ימי חייך הימים, כל ימי חייך הלילות". אין זו מצרים פיזית שצריך לצאת ממנה, זה עיוות לחשוב כך. הרי אני כבר יושב בבית שלי, במדינה שלי ויש לאוכל ושתיה ואוטו נחמד בחניה. אין לי שום צורך לצאת מאיזה שיעבוד של אדון כזה או אחר.

היציאה של מצרים מוזכרת ונאמרת על ידנו כל יום בתפילה דווקא בקריאת שמע – כי היציאה ממצרים היא באמת שנגיע למצב שאני חי ב-"ושיננתם לבניך ודברת בם", ואני חי אלוקות, ובלי זה אין בכלל יציאת מצרים. ובכל יום ויום אני יוצא ממצרים, ונדייק – הנפש הבהמית שלנו לא יצאה ממצרים, לא אז ולא היום. הנפש האלוקית שלנו שואפת לצאת כל הזמן. כאשר אנחנו שרים בפיוט בערב שבת ואומרים –

יְדִיד נֶפֶשׁ, אָב הָרַחְמָן / מְשֹׁךְ עַבְדָּךְ אֶל רְצוֹנָךְ… נַפְשִׁי חוֹלַת אַהֲבָתָךְ (פיוט ידיד נפש, לר' אלעזר אזיקרי זיע"א ממקובלי צפת)

ברור שאנחנו לא מדברים על הנפש הבהמית. היא לא רוצה אלוקות. היא רוצה ארוחת צהרים, היא רוצה כבוד ופרנסה. מי שרוצה אלוקות זו הנשמה הפנימית שלי, הנפש האלוקית, שמתפללת כל הזמן ואני רק צריך להקשיב לה. כך פותח מרן הרב קוק זצ"ל את עולת ראי"ה בפסקאות שכדאי להתבונן בהן עוד ועוד, שאדם יכול להתפלל רק אם הוא עוצם את עיניו, פותח את אזניו הפנימיות, את אזני הלב, ושומע את התפילה המתמדת של הנשמה שמתפללת כל הזמן. הנפש האלוקית יצאה בפסח ממצרים, היא שחטה את אלוהי מצרים, שרפה אותו והשפיעה על הנפש הבהמית שיצאה יחד איתה בריצה, ואז בא פרעה ואמר – 'בואו אני אוכיח להם שכל מה שיצאתם ממצרים היה בגלל שהייתם באיזו אקסטזה רגעית מטופשת וזה לא היה אמיתי. אני אראה לכם שאני בשתי דקות יכול להחזיר אתכם למצרים!'. והוא בא ועושה רעש וקולות של מצרים, המנוול הזה, שוב ושוב, והוא רודף אחרינו לים סוף ואז הנפש הטבעית-בהמית שלי אומרת 'אני רוצה לשוב למצרים'.

עבודת הספירה שבכל יום

מצוות ספירת העומר בפרשת אמור מופיעה בתוך פרשת הפסח, ואין היא פרשה בפני עצמה. פסח עצמו מקבל פסוק אחד ואז עוברים מיד לקצירת העומר ולספירת העומר – אל המאכל של הנפש הבהמית שיש להביאו למקדש כקרבן, וכך נתחיל להוציא גם אותה ממצרים. וזו העבודה שלנו בחיים! הנפש האלוקית מאד רוצה לצאת ממצרים^[3] אבל הקב"ה שם בעולם אדם בדמות אלוקים שיש בו שתי נפשות, יש בו שני כוחות הסותרים זה את זה, ואין עוד אף ייצור בעולם מלבדו שזה קיים אצלו – לא אצל בהמות ולא אצל מלאכים. יש בו שני הכוחות הללו, וכאשר יוצאים ממצרים יש את הרגע שהנפש הבהמית מצטרפת לרגע לאלוקית אבל מהר מאד היא רוצה לחזור והיא משתלטת ואז מתחיל המאבק הפנימי שבו לפעמים זו עולה וזו יורדת ולפעמים להיפך.

אבל איך אפשר שהנפש הבהמית תצא ממצרים? הרי זה בניגוד לטבע שלה, היא רוצה את המיצרים והגבולים. השאיפה הגדולה שלה מסתכמת בכך שהאוטו יהיה בלי תקלות ופנצ'רים. היא רוצה פרנסה ושהילדים יאכלו טוב – וזה בסדר גמור. אין לה שאיפות אחרות. איך מוציאים אותה ממצרים והופכים אותה למשועבדת לאלוקות? איך מגיעים למצב ששבת זה לא רק זמן מדהים והנפש האלוקית הולכת לבית הכנסת והנפש הבהמית מאד נהנית מהאוכל כי זה ממש כיף ואין רדיו ואין סלולרי, אלא איך מגיעים לכך שהנפש הבהמית גם היא נמצאת בשבת? איך היא מתעלה למקור כי המקור של הכל הוא אלוקות, כי באלוקות באמת באמת הכל הכל שואף לעלות ולהתעלות למעלה? וזה המתח הקבוע שקיים בי – בין קודש לחול, בין פסח לשבועות. ובכל יום אני בעצם צריך לספור את ספירת העומר, ממש כפי שאני צריך לזכור בכל יום את יציאת מצרים.

איחוד ההפכים

לספור זה לא רק למנות מספרים אלא בעיקר להצליח לזכך וללטש, מלשון אבן ספיר. כדי להצליח להעיר לא את הנפש האלוקית שאיננה צריכה זיכוך, אלא את הנפש הבהמית, אני צריך לספור "לכם", כלשון הפסוק – "וספרתם לכם". אני צריך לספור את ה-'לכם', לזכך את הרצונות והמידות שלי, את הכוחות הבהמיים שלי שאלו כל המידות שיש בספירת העומר.

כל הרעיון של "חסד שבנצח", "מלכות שבהוד", "גבורה שביסוד" וכו' הוא שבבהמיות שבי, בטבעיות שבי, כוחות סותרים לא יכולים לחיות יחד. הכח האכזרי שבי וזה הרחמני שבתוכי תמיד יריבו זה עם זה. כל כח מביא את עצמו והם תמיד יריבו אחד עם השני. ואילו ספירת העומר עניינה הפנימי הוא לקחת את כל הכוחות הפרודים שבי ולראות איך אפשר להכליל אותם יחד. איך החסד והגבורה פועלים יחד, איך הכל פועל עד שמגיעים אחרי בירורים עוד ועוד, שבע כפול שבע, ל-"שבע שבתות תממימות תהיינה".

יש ביטוי מדהים שמביא אדמו"ר הזקן זיע"א בשם המגיד ממעזריטש זיע"א – שצריך לברר את הכל עד שמגיעים לשבע שבתות, כמו שבשבת אסור לברור והכל יחד. עד שמגיעים לשבת שבה אין הבדל בין התפילה שלי לבין השינה שלי לבין הארוחה שלי. שאני חי את הכל. זו כל העבודה שלי. "אילו היה לי כח הייתי יוצא לשוק הייתי מכריז ואומר – שבת היום" (אדמו"ר החלוץ רבי ישעיהו שפירא זצ"ל) – פסח דוחה שבת, וגם פסח שני דוחה שבת. הלילה היה ליל הסדר של פסח שני כי הרעיון הוא שזה אחד בכלל, וכל הכח לספור נובע מהדבר הבא – אני סופר מהרגע שהכהן הניף את העומר. הכהן מניף את הכל אל השורש שלו, למעלה למעלה. כמו שיש אצלי את הנפש הבהמית – שור, כבש, אריה – גם למעלה במרכבה של הקב"ה יש שור ואריה ונשר. וכמו שפה יש אדם ויש חיות, כך רואה יחזקאל במעשה מרכבה חיות מחזיקות מרכבה ועליה רוכב אדם, דמות אדם. הבהמות הללו שלמעלה, נקראות בעולם הקבלה שם ב"ן. זהו שם ה' שמופיע במנין חמישים ושתים,^[4] צורה מסוימת בה מפרקים את שם הוי"ה (וכפי שאד"ם הוא שם מ"ה, בגימט' ארבעים וחמש, ואכמ"ל).

זוכרים את המלאכים שרצו לקבל את התורה בגמרא המפורסמת? – חשבנו פעם מה הם היו עושים איתה אם הם אכן היו זוכים לקבל אותה? הרי אין להם שייכות לכל הדברים והמצוות הגשמיות שבה, לא לשור ולא לחמור וכו'. זה נראה כמו ילד שרוצה טרקטור אבל אין לו רשיון נהיגה. אמנם הם מצידם לא מבינים מה אנחנו, עם ישראל, נעשה עם התורה כי מבחינתם השור והחמור אינם החיות שפה בעולם שלנו התחתון אלא השור והחמור שנמצאים למעלה בעולם העליון, כי לכל דבר חומרי יש את שורשו הרוחני למעלה. וזה מדהים הטענה שלהם. אבל אז בא משה רבנו וטוען כנגדם – 'אבל אתם אין לכם יצר הרע, אין לכם תאוות. אנחנו היחידים שיכולים לקחת את העומר ולהניף אותו, את השעורים ולהניף אותם לשורש שלהם!'. לכן זה נקרא "עומר התנופה" – מובא בתורת החסידות שזה לא בא רק כדי להראות שה' שולט בכל העולם, שהרי כפי שאמרנו יש הרבה תנופות נוספות במקדש, אלא מפני שעומר התנופה הוא הרגע שבו לוקחים את החלק הבהמי שבי ומבינים שתיקון המידות יכול להיעשות רק אם מניפים את הכל אל השורש, שם הכל נפלא ומאוחד ומרומם. גם התאווה שלי בשורשה היא נפלאה, גם העונג שלי.

לא תתעמר בה

ולמה התורה כתבה שצריך לעשות את זה "ממחרת השבת", ולא כתבה "ממחרת הפסח", או אפילו "בששה עשר יום לחודש הראשון", ואז היינו חוסכים את המריבה עם הצדוקים? מכירים את 'הדתיים האלה' עם הפירושים שלהם?… – כי אני צריך את כח השבת שהקב"ה נותן לי, כדי שיהיה לי הכח והיכולת להניף את העומר מלמטה למעלה! לא אני עושה את זה אלא הכהן – לכן העומר הזה דוחה את השבת.

יודעים מה שורש המילה 'עומר'? בעל הכתב והקבלה אומר שזה מהפסוק "לא תתעמר בה" (דברים כ"א, י"ד), זה במובן של שעבוד. התורה מתירה לנו לקחת אשת יפת תואר אבל אוסרת אותנו מלהתעמר בה, מלשעבד אותה ה' ירחם. כאשר יהודי אומר שהוא רוצה לספור את ספירת העומר הוא בעצם אומר – 'רבש"ע, אני רוצה להיות משועבד אליך. אני רוצה לדעת כמה הצלחתי לזכך את עצמי כדי להגיע למדרגת עבדות. אני רוצה שתתעבר בי, להיות עבד רק שלך! אני רוצה לחיות את האלוקות הזו!'.

ואז ממחרת השבת הכהן מניף את עומר התנופה של הנפש הבהמית, את המאכל הבהמי, למעלה, ובמשך שבעה שבועות אנו מבררים "מהחל חרמש בקמה" איך המידות בשורשן יכולות להתחבר – עד ממחרת השבת השביעית, היינו ארבעים ותשעה ימים, וכשתגיע לשבת השביעית פתאום תגלה ששבע כפול שבע זה חמישים! נדמה שהמורה למתימטיקה היתה פוסלת לנו את התשובה הזו, אבל כאן מתברר ששבע כפול שבע, מורתי היקרה, זה חמישים, לא בזכותי, אלא בגלל שאני באמת סופר עד ארבעים ותשע והקב"ה יעשה שאני ספרתי חמישים. המורה צודקת – שבע כפול שבע זה ארבעים ותשע, אבל הקב"ה יהפוך את הספירה שלנו ויעשה שאנו נספור חמישים.

ואז נבוא למקדש וניקח מנחת חיטים, מאכל אדם. זו תהיה המנחה הראשונה של שנת המנחות החדשה, אבל פלאי פלאות – לא מקריבים אותה על גבי המזבח אלא הכהנים אוכלים אותה! ושמה יהיה לא עומר אלא לחם. "לחם לבב אנוש יסעד".

לחם בתורה משמש פעמים רבות בלשון נקיה לאשה.^[5] לחמו של הקב"ה הוא אנחנו, הכלה, הרעיה. הלחם הוא מאכל האדם. בהמה או חתול לא אופים לחם, ואת הלחם הזה אני מניף למעלה, "לחם תנופה". ומרגע שהכהן יניף את "עומר התנופה" ואנחנו נצהיר כלפי מעלה שאנחנו רוצים להשתעבד, כולל הכל, הרי שכל הכוחות הסותרים יתכללו עד ששבע כפול שבע יהיה חמישים ואז נקריב "לחם תנופה" שכולו חמץ – "סלת תהיינה חמץ תאפינה", מנחה מוזרה מובאת בחג השבועות, ואז נגיע ליום הביכורים ונכון הוא שמהיום שלמחרת נוכל ללכת לשדה, לראות תאנה שביכרה או אשכול שביכר ובעז"ה נביא אותם למקדש, אבל יום הביכורים נקרא כך לא בגלל ביכורי הפירות של שבעת המינים אלא בגלל שאז אנו נבכר, אז נהיה בני חורין לה' ונביא את ביכורי קציר החיטים. הנפת העומר, ספירת העומר, לחם התנופה.

זוכרים את הביאור של הספורנו שפתחנו בו? – "חקת עולם בכל מושבותיכם לדורותיכם", זה מופיע בפסח וזה כתוב שוב בשבועות, שאי אפשר לעבור יום אחד בעולם גם כאשר בית המקדש ל"ע חרב בלי לחיות את הספירה הזו. גם אם יתבטלו הקרבנות – תמשיכו את הספירה ואת מקראי הקדש. זה דבר מופלא – "וספרתם לכם".

וספרתם לכם

למדנו בשיעור קודם שעסק בענין פסח שני את הפסוק –

דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ אִ֣ישׁ כִּי־יִהְיֶֽה־טָמֵ֣א ׀ לָנֶ֡פֶשׁ אוֹ֩ בְדֶ֨רֶךְ רְחֹקָ֜הׄ לָכֶ֗ם… (במדבר ט', י')

כלומר – גם אם הוא "טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם" כלומר לרצונו, שהוא אשם בזה, הוא הכניס את עצמו למצב הזה – גם אז יש פסח שני.

"וספרתם לכם" משמעו – איך סופרים את ה-'לכם', את המידות שלכם, את הדברים שנראה לך שאי אפשר לזכך לעולם. באמת אין שום אפשרות לזה אם לא הבאת את ראשית קצירכם אל הכהן ואמרת לו 'לי אין אפשרות אבל אני ממנה אותך להניף את העומר שאני קצרתי – למעלה'. ואז – "מיום הביאכם את עומר התנופה", אז אני יכול לקחת את כל הפירודים של העולם, את כל הבהמיות שבי ולספור את הכל יחד, שבע שבתות תמימות תהיינה, ואז אני אוכל להביא לחם תנופה ואז הכל יחידה אחת. אין לה תאריכים, לא כתוב ט"ז ניסן וגם לא ו' סיון, אלא הכל תלוי בכח שלך להאמין שאתה יכול לקצור, להביא אל הכהן להניף, ולא לך ולא לכהן יש כח אלא רק מפני שזה "ממחרת השבת", ומכוחה של השבת שהקב"ה החדיר בנו אתה יכול להפוך את כל שבעת השבועות "מהחל חרמש בקמה", בעז"ה לשבע שבתות תמימות.

איזו אמונה מופלאה זאת, בלי תאריכים. זה כל יום, זה כל השנה, זה כל החיים. בפסח יוצאת האלוקית, בספירת העומר מזדככת הנפש הבהמית ובחג השבועות מתרומם הלחם. הנפש הזו שהפכה להיות לחם תנופה, הופכת להיות הידיעה המתימטית שהתחדשה בספירת העומר ששבע כפול שבע, כאשר זה אל הקב"ה, שווה חמישים.

שנזכה בעז"ה להקריב מנחה חדשה בעגלא ובזמן קריב בימינו, ויבוא משיח וילמד אותנו תורה חדשה – "תודה חדשה מאתי תצא" במהרה בימינו בקרוב.

1. שמוזכרת בנוסח הספרדים בלילה הראשון של ספירת העומר בלשון המשנה המפורסמת. ↑

2. מענין שהשנה אנחנו קוראים את פרשת קצירת העומר, בשבת שיוצאת ביום ט"ו אייר, יום תחילת ירידת המן במדבר לבני ישראל. ↑

3. נפש בעברית לשון רצון. "אם יש את נפשכם" (בראשית כ"ג, ח') ועוד. ↑

4. בגימט' בהמה. ↑

5. "וַיַּעֲזֹ֣ב כׇּל־אֲשֶׁר־לוֹ֮ בְּיַד־יוֹסֵף֒ וְלֹא־יָדַ֤ע אִתּוֹ֙ מְא֔וּמָה כִּ֥י אִם־הַלֶּ֖חֶם אֲשֶׁר־ה֣וּא אוֹכֵ֑ל…." (בראשית, ל"ט ו') ↑