מה למעלה לפרשת דברים – חזון תשפג

באר את התורה – בשבעים לשון

לעולם הפטרת "חזון ישעיהו" היא הפטרתה של פרשת דברים ותמיד היא נקראת בשבת שקודמת לתשעה באב. ננסה להבין בעומק את הקשר שבין פרשת דברים שמקדימה את תשעה באב. יש שנוהגים לנגן את הפסוק "איכה אשר לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם" בפרשה, במנגינה של מגילת איכה, וכן לקרוא את ההפטרה באותה מנגינה, אבל צריך לראות בתוכן הכללי ולתפוס איך פרשת דברים היא מקור הכח והברכה, מקור הענין שממנו אנו נכנסים לתשעה באב.   יום תשעה באב הוא היום שבו שבו המרגלים, והעם כולו בכה בכיה של חינם שנקבעה לדורות. בואו ננסה לנתח את זה – אלולא היינו חוטאים במרגלים היה יום תשעה באב יום הגאולה השלמה, בו היינו נכנסים יחד עם משה רבנו לארץ ישראל. משה רבנו בחר במכוון, מדעתו שלו, לשלוח מרגלים, בפשטות מתוך ציפיה שזה ייצור התערותא דלתתא, חיזוק לעם. הוא אמר את זה במפורש – "והתחזקתם", כדי שנהיה אנו כלים להביא את האמונה הזו גם מלמטה, אמונה שמלמעלה קיימת. חטא המרגלים מבחינת משה לא היה בעצם שליחת המרגלים. יום כ"ט בסיון הוא ערב ר"ח תמוז. החטא היה בחזרתם של המרגלים ובנפילה אז. את עצם השליחה מגדיר משה בפרשתנו – וַיִּיטַ֥ב בְּעֵינַ֖י הַדָּבָ֑ר וָֽאֶקַּ֤ח מִכֶּם֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֣ר אֲנָשִׁ֔ים אִ֥ישׁ אֶחָ֖ד לַשָּֽׁבֶט. (דברים א' כ"ג) אם הינו אומרים בתשעה באב "טובה הארץ מאד מאד, עלה נעלה וירשנו אותה" והיינו כולנו מהסים את עצמנו אל משה כמו כלב, היה אמור היום הזה להיות בעצמו יום הגאולה. לא שהוא יתהפך לגאולה אלא שהוא במהותו כבר היה צריך להיות יום הגאולה. נעמיק בזה עוד. בתשעה באב אנו גם מסיימים את שלשת השבועות של בין המצרים. היום הקודם והיחיד בהיסטוריה שאמור היה כבר לפני כן יום הגאולה הוא י"ז בתמוז בשנה שלפני כן, בו נסתיימו ארבעים הימים של משה בהר – אליהם קרא הקב"ה את משה מלמעלה אל ההר אך אנחנו נפלנו, ואילו תשעה באב בשנה שלאחר מכן נסתיימו ארבעים ימי המרגלים משימתם בארץ ישראל – ארבעים הימים שמשה רבנו שלח את המרגלים מדעתו, לא ע"פ הקב"ה, באתערותא דלתתא, וגם אז נכשלנו. אלו לא היינו חוטאים בשבעה עשר בתמוז היינו נכנסים לארץ עם משה רבנו עם הלוחות הראשונים והיה אמור להיות יום זה יום הגאולה הגדולה. אלו הם שני הימים היחידים בלוח השנה שבמהותם, בפוטנציאל שלהם הם ימי ששון ושמחה. מיד נבין למה הנקודה הזו כ"כ חשובה. ואז התחילו המיצרים של העולם; מה היתה מהותו של חטא העגל שהיה בי"ז בתמוז? – "כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו". כלומר זה קשור לעניינו של משה – וַיַּ֣רְא הָעָ֔ם כִּֽי־בֹשֵׁ֥שׁ מֹשֶׁ֖ה לָרֶ֣דֶת מִן־הָהָ֑ר… (שמות ל"ב, א') כל המפרשים אומרים שלא היה זה חטא באלוקות, אלא חטא במשה. ומה היה החטא בתשעה באב? – אי אמונה במשה. התיקון שמנסה כלב לעשות והעם כולו עומד לרגום אותו הוא השבת העם אל משה – 'בואו ונחזור באמונה לכח שמשה יחדיר בנו ואיתו ניכנס לארץ'.   בהעמקה נוספת עולים הדברים כך; י"ז בתמוז הוא המיצר הראשון אליו נכנסנו, ואילו ט' באב הוא הניסיון של משה רבנו לתקן את מה שהיה בי"ז בתמוז. בי"ז בתמוז הקב"ה נגלה עלינו אך אנו עדיין לא היינו כלים מוכנים, ואז בר"ח אלול עולה משה רבנו בפעם השניה להר (בעצם השלישית אם סופרים את ארבעים הימים האמצעיים), ואנחנו בונים משכן, ובונים את עצמנו במשך שנה שלמה בהר סיני, ויוצאים בעצמנו ואז משה רבנו רואה שצריך להכין את הכלים, אותנו, והוא שולח "איש אחד איש אחד" לכל שבט, כדי שאנחנו מעצמנו נהיה מוכנים לכניסה לארץ ה', שם נבנה בית תפילה לכל העמים והפעם בתיקון מלמטה. ואלו הם "בין המצרים". רעי ואהובי, במה עוסקת פרשת דברים, ספר דברים, ואיך רואה רש"י את הספר? זה מדהים איך שהפרשה מכינה אותנו ליום תשעה באב, לתקן את תשעה באב. הפרשה מתחילה כך ונתחיל בפסוקים הברורים – … הוֹאִ֣יל מֹשֶׁ֔ה בֵּאֵ֛ר אֶת-הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את לֵאמֹֽר. ה' אֱלֹהֵ֛ינוּ דִּבֶּ֥ר אֵלֵ֖ינוּ בְּחֹרֵ֣ב לֵאמֹ֑ר רַב-לָכֶ֥ם שֶׁ֖בֶת בָּהָ֥ר הַזֶּֽה.  פְּנ֣וּ | וּסְע֣וּ לָכֶ֗ם וּבֹ֨אוּ הַ֥ר הָֽאֱמֹרִי֘ וְאֶל-כָּל-שְׁכֵנָיו֒ בָּֽעֲרָבָ֥ה בָהָ֛ר וּבַשְּׁפֵלָ֥ה וּבַנֶּ֖גֶב וּבְח֣וֹף הַיָּ֑ם אֶ֤רֶץ הַֽכְּנַֽעֲנִי֙ וְהַלְּבָנ֔וֹן עַד-הַנָּהָ֥ר הַגָּדֹ֖ל נְהַר-פְּרָֽת. (דברים א', ה'-ז') כלומר משה פותח את ההיסטוריה בהליכה לארץ, אחרי שיצאנו מהר סיני. הוא מתחיל את ההיסטוריה במה ש'נתקע' והפך להיות תשעה באב, עוד מעט הוא ידבר עליו, ואז הוא אומר את המילים הבאות – רְאֵ֛ה נָתַ֥תִּי לִפְנֵיכֶ֖ם אֶת-הָאָ֑רֶץ בֹּ֚אוּ וּרְשׁ֣וּ אֶת-הָאָ֔רֶץ… (שם ח') ורש"י במקום מבאר – ראה נתתי. בעיניכם אתם רואים, איני אומר לכם מאומד ומשמועה. איך הוא אומר להם "בעיניכם אתם רואים"? בגלל שהם כבשו את סיחון ועוג? והרי הם טרם כבשו את הכנעני, הם טרם הגיעו לעבר הירדן המערבי! אלא זו מגמתו של משה בשליחת המרגלים – "בעיניכם אתם רואים". ורש"י ממשיך – באו ורשו. אין מערער בדבר, ואינכם צריכים למלחמה. אילו לא שלחו מרגלים, לא היו צריכין לכלי זיין. משה רבנו כבר מתחיל את התוכחה לעצמו; הכל היה מפני שאתם בעיניכם יכולים הייתם לראות כבר את הכח שאתם הכלים להביא את הגאולה השלמה לעולם. נראה את הפסוקים הקודמים ולפיהם נבין את זה טוב יותר. על המילים "הואיל משה באר את התורה" (לעיל ה') אומר רש"י דבר מוזר מאד – הואיל. התחיל, כמו הנה נא הואלתי. באר את התורה. בשבעים לשון פירשה להם. השאלה איננה מאיפה רש"י למד את זה וגם לא מה היה קשה לרש"י, זה ברור. הקושי של רש"י הוא שהרי לא פה הוא התחיל לבאר את התורה אלא מזמן כשהיו בסיני! והתשובה היא שפה הוא התחיל משהו חדש – פה הוא התחיל לבאר את התורה בשבעים לשון. למי? בשביל מה? האם היו ביניהם דוברי יפנית או צרפתית עתיקה? הם הרי באים כולם מהמדבר, יצאו ממצרים – הם יודעים לדבר עברית, קצת מצרית, אולי קצת יידיש או לדינו. בשביל מה הם צריכים שבעים לשון? ועוד שאלה – מדוע משה רבנו הוא זה שצריך להיות המתרגם לשבעים לשון? אפשר לקחת שבעים מתורגמנים ושהם יתרגמו את התורה כל אחד לשפתו. למה משה צריך לעשות את זה? – ונניח שזה לקח לו בגלל כוחותיו וידיעותיו, הרבה פחות זמן שזה היה לוקח לאחרים, עדיין – לא חבל על הזמן הזה של משה? היום אפשר בגוגל לעשות translaten….   חכו, כשנגיע לפרשת כי תבוא יאמר לנו משה רבנו שכשנכנס לארץ ונגיע להר גריזים ולהר עיבל נשים את האבנים – וְכָתַבְתָּ֣ עַל־הָאֲבָנִ֗ים אֶֽת־כׇּל־דִּבְרֵ֛י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את בַּאֵ֥ר הֵיטֵֽב. (שם כ"ז, ח') וגם שם יאמר לנו רש"י – בַּאֵר הֵיטֵב. בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן. כלומר שבעים הלשון האלו זה דבר מאד עקרוני. שם, בארץ, משה כבר לא יכתוב את זה אלא שהוא לימד אותנו לכתוב בשבעים לשון. מה הרעיון הזה של שבעים לשון? ואז מופיע הפסוק הבא – ה' אֱלֹהֵ֛ינוּ דִּבֶּ֥ר אֵלֵ֖ינוּ בְּחֹרֵ֣ב לֵאמֹ֑ר רַב-לָכֶ֥ם שֶׁ֖בֶת בָּהָ֥ר הַזֶּֽה. פְּנ֣וּ | וּסְע֣וּ לָכֶ֗ם וּבֹ֨אוּ הַ֥ר הָֽאֱמֹרִי֘ וְאֶל-כָּל-שְׁכֵנָיו֒ בָּֽעֲרָבָ֥ה בָהָ֛ר וּבַשְּׁפֵלָ֥ה וּבַנֶּ֖גֶב וּבְח֣וֹף הַיָּ֑ם… (א', ה'-ז') ואומר על זה רש"י – רב לכם שבת. כפשוטו. (שם ו') הזכרנו כבר לא פעם את ביאורו הנורא של הכלי יקר[1] שם, שאהבנו לשבת בהר סיני, הר המדרש, הקולות הלפידים והעננים – אבל אנחנו צריכים ללכת הלאה להר האמורי ולא להר סיני – ולכל שכניו, לערבה, לנגב, לחוף הים. ושם נפגוש את שבעת העממין שמייצגים את שבעים האומות. שבעים הלשון זה הכח להעביר את התורה הקדושה, את היניקה מהקדושה עצמה – עד לסוף כל אומה ואומה, עד לסוף כל לשון ולשון. איך התורה כשהיא מתורגמת מגיעה לכל פינה ומקום. אנחנו יודעים שתרגום תמיד הורס את המקור – אך לא כך הוא תרגומו של משה רבנו! לא כשהמתרגם הוא המקור! "הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר" – כמו באר, שיש בה נביעה פנימית וכאשר מוציא ממנה מים אלו אותם מים המתחדשים, הוא המבאר- הוא הבאר. "הואיל משה באר את התורה"

[1]רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם. זו תוכחה ראשונה על שהאנשים שנאו את הארץ ונתישבו בהר זה ישיבה של קבע ולא פנו פניהם אל הארץ מקום מיוחד לקיום המצות, ורב לכם הוא מלשון רב לכם בני לוי. (במדבר טז.ז) כלומר המעט הוא המרד והמעל הזה כי רב הוא באמת לכם ענין שבת ישיבה של קבע בהר הזה, פנו הסבו פניכם אל הארץ וסעו לכם אל עצמות מקור שלכם כי משם נוצר חומר של אדה"ר כדרך שאמר לאברהם לך לך. ולקמן עשה פירוש מבואר על תוכחה זו ואמר ונסע מחורב ונלך את כל המדבר וגו' והיה לו לומר ונפן ונסע מחורב כדרך שאמר פנו וסעו. אלא כך אמר להם עדיין בפחזותכם קיימיתון כי אני אמרתי פנו וסעו שכשתלכו מן הר חורב מקום שלמדתם עליו תורה תפנו פניכם אל הארץ מקום שמירת התורה כי לא המדרש עיקר אלא המעשה. ואתם בלכתכם מחורב רוח אחרת היתה עמכם ליסע ממקום מיוחד לת"ת ואל מקום שמירת המצות לא פניתם פניכם ובמרדכם אתם עומדים לשנוא את הארץ, לכך אמר ונסע מחורב ונלך את כל המדבר כל אחד מכם ישית אל המדבר פניו ולא אל הארץ שהרי המרגלים אמרו נשובה מצרימה. (שם יד. ד) אבל אחר מעשה המרגלים שיעד להם עונש גדול חזרו בתשובה שלא בטובתם ושם נאמר ונפן ונסע (דברים ב.א).