טועמיה לתשעה באב ואתחנן תשפג

תקוות ההתחדשות של תשעה באב

שבעה באב

יום שבעה באב הוא יום מיוחד והוא מפורש בפסוקים המתארים את החורבן אף יותר מיום תשעה באב – וּבַחֹ֤דֶשׁ הַחֲמִישִׁי֙ בְּשִׁבְעָ֣ה לַחֹ֔דֶשׁ הִ֗יא שְׁנַת֙ תְּשַֽׁע־עֶשְׂרֵ֣ה שָׁנָ֔ה לַמֶּ֖לֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּ֣ר מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֑ל בָּ֞א נְבוּזַרְאֲדָ֧ן רַב־טַבָּחִ֛ים עֶ֥בֶד מֶלֶךְ־בָּבֶ֖ל יְרוּשָׁלִָֽם. וַיִּשְׂרֹ֥ף אֶת־בֵּית־ה' וְאֶת־בֵּ֣ית הַמֶּ֑לֶךְ וְאֵ֨ת כׇּל־בָּתֵּ֧י יְרוּשָׁלִַ֛ם וְאֶת־כׇּל־בֵּ֥ית גָּד֖וֹל שָׂרַ֥ף בָּאֵֽשׁ. (מל"ב כ"ה ח'-ט') לעומת זאת, בפסוקים מקבילים בספר ירמיהו, מופיע דווקא עשרה באב כיום החורבן – וּבַחֹ֤דֶשׁ הַֽחֲמִישִׁי֙ בֶּעָשׂ֣וֹר לַחֹ֔דֶשׁ הִ֗יא שְׁנַת֙ תְּשַֽׁע־עֶשְׂרֵ֣ה שָׁנָ֔ה לַמֶּ֖לֶךְ נְבוּכַדְרֶאצַּ֣ר מֶלֶךְ־בָּבֶ֑ל בָּ֗א נְבֽוּזַרְאֲדָן֙ רַב־טַבָּחִ֔ים עָמַ֛ד לִפְנֵ֥י מֶלֶךְ־בָּבֶ֖ל בִּירוּשָׁלִָֽם. וַיִּשְׂרֹ֥ף אֶת־בֵּית־ה' וְאֶת־בֵּ֣ית הַמֶּ֑לֶךְ וְאֵ֨ת כׇּל־בָּתֵּ֧י יְרוּשָׁלִַ֛ם וְאֶת־כׇּל־בֵּ֥ית הַגָּד֖וֹל שָׂרַ֥ף בָּאֵֽשׁ. (ירמיהו נ"ב, י"ב-י"ג) על זה אומרת הגמרא – וְתַנְיָא: אִי־אֶפְשָׁר לוֹמַר 'בְּשִׁבְעָה', שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר: 'בַּעֲשָׂרָה', וְאִי־אֶפְשָׁר לוֹמַר 'בַּעֲשָׂרָה', שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר: 'בְּשִׁבְעָה'! הָא כֵּיצַד? בְּשִׁבְעָה בּוֹ נִכְנְסוּ הַגּוֹיִים לַהֵיכָל, וְאָכְלוּ וְשָׁתוּ וְקִלְקְלוּ בּוֹ [שְׁבִיעִי] שְׁמִינִי וּתְשִׁיעִי,[1] עַד שֶׁפָּנָה הַיּוֹם סָמוּךְ לְחֶשְׁכַת עֲשִׂירִי, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ו) "אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב". לְעֵת עֶרֶב הִצִּיתוּ בּוֹ אֶת הָאֵשׁ וְנִשְׂרַף עִם שְׁקִיעַת הַחַמָּה בָּעֲשִׂירִי לַחֹדֶשׁ. וְהַיְנוּ דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן (בן זכאי): אִלְמָלֵא הָיִיתִי בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר, לֹא קְבַעְתִּיו אֶלָּא בָּעֲשִׂירִי, מִפְּנֵי שֶׁרֻבּוֹ שֶׁל הֵיכָל נִשְׂרַף בּוֹ, וְרַבָּנָן? (אמרי) אַתְחַלְתָּא דְּפוּרְעָנוּתָא עָדִיף, דְּבִתְשִׁיעִי הוּא דְּהַוְיָא. (תענית כ"ט.) כלומר בית המקדש הוצת רק לקראת סוף יום תשעה באב, לפנות ערב, אך החורבן החל כבר שלשה ימים קודם לכן, ב-ז' באב. האמת היא שהחורבן התחיל הרבה לפני כן; המדרש מתאר – אָמַר רַבִּי שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיְתָה בַּת קוֹל יוֹצֵאת בְּפָלָטִין[2] [ארמון] שֶׁל נְבוּכַדְנֶצַּר וְאוֹמֶרֶת עַבְדָּא בִישָׁא זִיל חֲרֹב בֵּיתָה דְּמָרָךְ, דִּבְנֵיהּ לָא שָׁמְעִין לֵיהּ [עבד רע, לך והחרב את ביתו של אדונך שאין בניו שומעים לו]… גַּם מִגָּבֹהַּ יִירָאוּ, מִגְּבוֹהוֹ שֶׁל עוֹלָם נִתְיָרֵא וְלָא בָעֵי, אֲמַר בָּעֵי מְצַמְצְמָא יָתִי לְמֶעֱבַד לִי כִּדְעֲבַד לְסָבִי [נתיירא ולא עלה, אמר – אינו מבקש אלא לכובשני ולעשות לי כמו שעשה לסבא שלי, סנחריב[3]]. (איכה רבה, פתיחתא, כ"ג) כלומר, נבוכדנצר אמר (לעצמו) – 'הקב"ה מבקש להשתמש בי כדי להעניש את עם ישראל אבל בסוף הוא יתנקם בי כמו שעשה לזקני סנחריב'. מה עשה? – …בא וישב בדפני של אנטוכיא, ושלח נבוזראדן רב טבחים להחריב את ירושלים. עשה שם שלש שנים ומחצה. בכל יום מקיף את ירושלים ולא היה יכול לכבשה. וכיון שלא היה יכול לכבוש בקש לחזור, נתן הקדוש ברוך הוא בלבו התחיל ממדד בחומה, והיתה שוקעת בכל יום טפחיים ומחצה, עד ששקעה כולה. (שם ד', ט"ו) אם כן בשבעה באב נכנסו הגויים להיכל, אוכלים, שותים ומקלקלים בו שלשה ימים, בתשעה מוצתת האש ובעשרה בו נשרף הבית.

חמישה דברים אירעו בתשעה באב

אבל כולנו יודעים שתשעה באב התחיל הרבה לפני כן, כמו שמופיע במשנה – חֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז, וַחֲמִשָּׁה בְּתִשְׁעָה בְּאָב… בְּתִשְׁעָה בְּאָב נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ, וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה, וּבַשְּׁנִיָּה, וְנִלְכְּדָה בֵּיתָר, וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר. (משנה תענית ד', ו') כלומר הדבר הראשון שהיה בתשעה באב הוא שאז נגזר על אבותינו במדבר שלא יכנסו לארץ ישראל, וכפי שמופיע בפרשה שקראנו בשבת האחרונה – אִם־יִרְאֶ֥ה אִישׁ֙ בָּאֲנָשִׁ֣ים הָאֵ֔לֶּה הַדּ֥וֹר הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה אֵ֚ת הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֔עְתִּי לָתֵ֖ת לַאֲבֹתֵיכֶֽם. (דברים א', ל"ה) לא בטוח ששמנו לב לכך מספיק, אבל כל פרשת דברים כולה מדברת על עניין תשעה באב. אחד לאחד. היא מתחילה ב – רְאֵ֛ה נָתַ֥תִּי לִפְנֵיכֶ֖ם אֶת־הָאָ֑רֶץ בֹּ֚אוּ וּרְשׁ֣וּ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֣ע ה' לַאֲבֹ֨תֵיכֶ֜ם.. (שם ח') ורש"י מעיר שם שהרי עדיין הארץ לא ניתנה להם, אלא שאילולי חטאו במרגלים – אין מערער בדבר ואינכם צריכים למלחמה אלו לא שלחו מרגלים לא היו צריכים לכלי זיין. (שם) ואז עוברת הפרשה לדבר על עניין שליחת המרגלים וכו' – הכל ערב תשעה באב. הדבר השני שקרה ביום הזה הוא שחרב הבית הראשון, הדבר השלישי הוא חורבן הבית השני, ארבע מאות ותשעים שנה אחרי חורבן הבית הראשון. הדבר הרביעי הוא שנלכדה ביתר, עיר גדולה שהוחרבה במרד בר כוכבא, חמישים ושתים שנה אחרי חורבן הבית השני, והדבר החמישי, שלא תמיד שמים אליו לב מספיק, הוא "ונחרשה העיר". ירושלים נחרשה לאחר החורבן. וכך התנבא הנביא – לָכֵן֙ בִּגְלַלְכֶ֔ם צִיּ֖וֹן שָׂדֶ֣ה תֵֽחָרֵ֑שׁ וִירוּשָׁלִַ֙ם֙ עִיִּ֣ין תִּֽהְיֶ֔ה… (מיכה ג', י"ב) הנבואה אמנם נאמרה ע"י מיכה בזמן בית ראשון אך חז"ל אומרים שחרישת העיר היתה אחרי חורבן הבית השני, אחרי המרד בביתר ואף אחרי לכידתה ע"י טורנוסרופוס הרשע. זו נקודה חשובה שצריך להבין אותה.

"ונחרשה העיר"

כשאנחנו עוסקים בחורבן הבית השני, יש לנו שלשה תאריכים מרכזיים, שלש נקודות ציון חשובות – הראשונה היא חורבן הבית בשנת 70 לספירה למניינם. השניה היא לכידת ביתר חמישים ושתים שנה לאחר מכן – לאחר החורבן, הצליחו היהודים להישאר בעיר ביתר ולקומם ולפתח בה חיים יהודיים, אך אז מגיע מרד בר כוכבא, כשאדריאנוס קיסר, "שחיק טמיא", עמד בראש המלחמה הזו והריסת העיר. המדרשים הקשים ביותר במדרש איכה רבה עוסקים בחורבן ביתר, הרבה יותר מאשר חורבן ירושלים. והדבר השלישי הוא חרישת העיר – חז"ל מתארים שזה התרחש כמה שנים אחרי חורבן ביתר. בחורבן בית המקדש, הרומאים אמנם שרפו את הבית ולקחו איתם כשלל את כלי המקדש וכו' אבל העיר עצמה נשארה כמות שהיא ברובה. חרישת העיר כחמישים שנה לאחר מכן הייתה השואה הגדולה, שמצד הרומאים היתה האמירה ליהודים ש-'נגמר הסיפור'. חשוב לדעת את זה – עם חרישת העיר הופכים הרומאים את שמה של ירושלים לאיליה קפיטולינה, ואף משנים את שם של ממלכת יהודה (ארץ ישראל) לפלשתינה, כחלק מפרובינקת 'סיריה-פלשתינה' (Syria Palæstina). זה לא התרחש ביום אחד, אלא שחז"ל ביקשו שנתמקד בתוצאה הזו של חרישת העיר, ביום הזה. ע"פ חז"ל בגמרא, הכוונה במילים "חרישת העיר" לטורנוסרופוס הרשע שחרש את ירושלים בשלב השלישי והאחרון. זה מזכיר קצת גם את הבית הראשון. צום גדליה מתרחש אחרי חורבן בית ראשון; אמנם הבית נחרב, אבל נבוכדנצר ואנשיו רוצים להחזיק פה בירושלים ציבור שיגור פה – הכורמים והיוגבים – ויעבד את האדמה, ואף ממנים את גדליה בן אחיקם להיות ראש האוטונומיה. זה מתואר בנביא – וּמִדַּלַּ֣ת הָאָ֔רֶץ הִשְׁאִ֖יר רַב־טַבָּחִ֑ים לְכֹרְמִ֖ים וּלְיֹגְבִֽים… וְהָעָ֗ם הַנִּשְׁאָר֙ בְּאֶ֣רֶץ יְהוּדָ֔ה אֲשֶׁ֣ר הִשְׁאִ֔יר נְבוּכַדְנֶאצַּ֖ר מֶ֣לֶךְ בָּבֶ֑ל וַיַּפְקֵ֣ד עֲלֵיהֶ֔ם אֶת־גְּדַלְיָ֖הוּ בֶּן־אֲחִיקָ֥ם בֶּן־שָׁפָֽן. (מל"ב כ"ה, י"ב, כ"ב) בירושלים מתחיל להתפתח יישוב יהודי אחרי החורבן. זה היה יישוב חשוב עד כדי כך שיהודים שחיו בעבר הירדן המזרחי ראו את ההתפתחות הזו ורצו לחזור לירושלים, ואחרי שהם חוזרים ירושלים ממשיכה להתפתח. לא מספיק לימדו אותנו את הפסוקים האלה (כמו גם את ענין חרישת העיר בבית שני). ואז, כאשר רואה המלך שבעבר הירדן שהעסק לא הולך לטובתו הוא שולח את ישמעאל בן נתניה, היהודי שלו, להתנקש בגדליה – וַיְהִ֣י ׀ בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֗י בָּ֣א יִשְׁמָעֵ֣אל בֶּן־נְ֠תַנְיָ֠ה בֶּן־אֱלִ֨ישָׁמָ֜ע מִזֶּ֣רַע הַמְּלוּכָ֗ה וַעֲשָׂרָ֤ה אֲנָשִׁים֙ אִתּ֔וֹ וַיַּכּ֥וּ אֶת־גְּדַלְיָ֖הוּ וַיָּמֹ֑ת… (שם כ"ה) כלומר צום גדליה מתאר בעצם, איך דלת העם שהופכת להיות לנקודת תקווה בציון, מאבדת את תקוותה לא בעקבות בבל והחורבן אלא הרבה לאחר מכן, במלחמת אחים שמתרחשת בסעודת ראש השנה, פה בארמון אצל גדליה, שלא מאמין כשהמודיעין אומר לו שעתידים לרצוח אותו. אז בעצם נחרשת העיר של הבית הראשון, אז בעצם מתרחשת הגלות הסופית השניה – בדומה מאד למה שמתרחש בחורבן השני, כשהתיאורים המזעזעים והקשים ביותר במדרשים ובהיסטוריונים מתארים דווקא את הטבח העצום של מאות אלפי יהודים, את המיליונים שנשארו בחיים ונמכרו כעבדים במחיר נמוך במיוחד (קב שעורים עלה יותר) בעת חרישת העיר. אלו מספרים שקשה לנו לקלוט גם היום. את כל זה מתארים חז"ל בשתי מילות הקוד "נחרשה העיר". איך אמר לי פעם מישהו? לחרוש את העיר זה לא רק לעבור בה עם מחרשה אלא זה גם להפוך אותה לחרישית, שוממה, בלי תושבים. 'שָׂתַם תְּפִלָּתֶנוּ' (ע"פ איכה ג', ח'). לכן כאשר נדבר במהלך ההיסטוריה על דברים אחרים שהתרחשו בתשעה באב – גירוש ספרד ועוד, נבין שאלו מאורעות שמזכירים לא רק את חורבן ההיכל אלא גם את ציון יום חרישת העיר, את הפיכתה הרוחנית של ירושלים למציאות רומאית טמאה, את הפיכתה הרוחנית לאומית של ארץ ישראל לחלק הדרומי של הפרובינקה הרומאית סיריה-פלשתינה  על כל המשתמע מכך.  

תשעה באב – יום קיבור המתים

עכשיו נוכל להתחיל בדבר הראשון שאירע את אבותינו בתשעה באב וממנו לקריאת התורה של יום תשעה באב, עוד לפני שניכנס למגילת איכה. הדבר הראשון שאירע בתשעה באב, כפי שראינו, היה שנתבשרו אבותינו במדבר שלא ייכנסו לארץ ישראל. נשים לב למהלך כי הוא חשוב מאד אך לא תמיד שמים אליו לב. "וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא" (במדבר י"ד, א') ועל זה אמר להם הקב"ה – "אתם בכיתם בכיה של חינם ואני אקבע לכם בכיה לדורות" (תענית כ"ט). חז"ל הסבירו לנו שבכ"ט בסיון שלח משה רבנו את המרגלים לארבעים יום לתור את הארץ וב-ט' באב הם חוזרים אחרי ארבעים הימים הללו. החשבון הזה מתבאר בפשטות בפרשת בהעלותך, לפי התאריך בו יצאנו לארץ ישראל מהר סיני בשנה השניה. משה רבנו עצמו מתאר את שליחת המרגלים בפרשת דברים. אמנם כאן הוא מתואר באופן שונה ממה שתואר בחומש במדבר. שם תואר שהקב"ה ציווה את משה "שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען", ואילו כאן מתאר משה רבנו בהרחבה את סיבת שליחת המרגלים, וגם אומר שהוא ראה בזה דבר טוב מאד (דבר שהוא לא היה חייב לומר) – וַתִּקְרְב֣וּן אֵלַי֘ כֻּלְּכֶ֒ם וַתֹּֽאמְר֗וּ נִשְׁלְחָ֤ה אֲנָשִׁים֙ לְפָנֵ֔ינוּ וְיַחְפְּרוּ-לָ֖נוּ אֶת-הָאָ֑רֶץ וְיָשִׁ֤בוּ אֹתָ֨נוּ֙ דָּבָ֔ר אֶת-הַדֶּ֨רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר נַֽעֲלֶה-בָּ֔הּ וְאֵת֙ הֶֽעָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נָבֹ֖א אֲלֵיהֶֽן. (דברים א', כ"ב) זה מופיע אחרי שבפסוק הקודם כתוב – רְ֠אֵה נָתַ֨ן ה' אֱלֹהֶ֛יךָ לְפָנֶ֖יךָ אֶת-הָאָ֑רֶץ עֲלֵ֣ה רֵ֗שׁ כַּֽאֲשֶׁר֩ דִּבֶּ֨ר ה' אֱלֹהֵ֤י אֲבֹתֶ֨יךָ֙ לָ֔ךְ אַל-תִּירָ֖א וְאַל-תֵּחָֽת. (שם כ"א) כלומר באים אנשים ומבקשים ממשה לשלוח אנשים לחפור את הארץ. מה היינו מצפים? שמשה רבנו יאמר להם – 'חבר'ה, מה עובר עליכם? הקב"ה אומר "טובה הארץ", "ואעלה אתכם מעניי מצרים אל ארץ טובה ורחבה ארץ זבת חלב ודבש", ואתם אומרים "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ"? בשביל מה?', אבל במקום זה מתאר משה את תגובתו – וַיִּיטַ֥ב בְּעֵינַ֖י הַדָּבָ֑ר וָֽאֶקַּ֤ח מִכֶּם֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֣ר אֲנָשִׁ֔ים אִ֥ישׁ אֶחָ֖ד לַשָּֽׁבֶט. (שם כ"ג) אם משה היה סבור שהוא חטא בזה, אז הוא היה צריך לומר את זה, אבל לא רק שהוא איננו סבור כך, אלא שאנחנו יודעים גם שלא על זה הקב"ה מעניש אותו. לכאורה הייתה כאן החלטה מנהיגותית שגויה, נוראית, שהביאה לאסון הגדול של תשעה באב. ומשה ממשיך – וַיִּפְנוּ֙ וַיַּֽעֲל֣וּ הָהָ֔רָה וַיָּבֹ֖אוּ עַד-נַ֣חַל אֶשְׁכֹּ֑ל וַֽיְרַגְּל֖וּ אֹתָֽהּ. וַיִּקְח֤וּ בְיָדָם֙ מִפְּרִ֣י הָאָ֔רֶץ וַיּוֹרִ֖דוּ אֵלֵ֑ינוּ וַיָּשִׁ֨בוּ אֹתָ֤נוּ דָבָר֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ טוֹבָ֣ה הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ. (שם כ"ד-כ"ה) כלומר, לא רק שמשה לא מתאר שהוא טעה אלא שהוא מתאר גם את מעשה המרגלים ב'מנגינה יפה' ואחרת לגמרי ממה שאנחנו זוכרים מספר במדבר. הוא אפילו לא מחלק בין יהושע וכלב ליתר המרגלים! אז איפה התחילו הבעיות? – באמונה של עם ישראל – וְלֹ֥א אֲבִיתֶ֖ם לַֽעֲלֹ֑ת וַתַּמְר֕וּ אֶת-פִּ֥י ה' אֱלֹֽהֵיכֶֽם. וַתֵּרָֽגְנ֤וּ בְאָֽהֳלֵיכֶם֙ וַתֹּ֣אמְר֔וּ בְּשִׂנְאַ֤ת ה֙' אֹתָ֔נוּ הֽוֹצִיאָ֖נוּ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָֽאֱמֹרִ֖י לְהַשְׁמִידֵֽנוּ. אָנָ֣ה | אֲנַ֣חְנוּ עֹלִ֗ים אַחֵ֩ינוּ֩ הֵמַ֨סּוּ אֶת-לְבָבֵ֜נוּ לֵאמֹ֗ר עַ֣ם גָּד֤וֹל וָרָם֙ מִמֶּ֔נּוּ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וּבְצוּרֹ֖ת בַּשָּׁמָ֑יִם וְגַם-בְּנֵ֥י עֲנָקִ֖ים רָאִ֥ינוּ שָֽׁם… וּבַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה אֵֽינְכֶם֙ מַֽאֲמִינִ֔ם בַּֽ-ה' אֱלֹֽהֵיכֶֽם. (שם כ"ו-ל"ב) ואז ה' נשבע אם יראה מישהו מהאנשים האלה נכנס לארץ ולכן מאז, ארבעים שנה, אנחנו מסתובבים במדבר. ונשים לב טוב לנקודה הזו – תשעה באב הוא לא רק היום בו חזרו המרגלים ונגזר עלינו שלא נכנס לארץ אלא שבכל שנה ושנה במדבר מאז, בתאריך הזה, היו מקברים את המתים שמתו בעקבות החטא הזה, כך ע"פ חז"ל בגמרא בתענית – יום שכלו בו מתי מדבר. דתניא כל ארבעים שנה שהיו במדבר בכל ערב תשעה באב היה הכרוז יוצא ואומר צאו לחפור והיה כל אחד ואחד יוצא וחופר לו קבר וישן בו שמא ימות קודם שיחפור ולמחר הכרוז יוצא וקורא יבדלו חיים מן המתים וכל שהיה בו נפש חיים היה עומד ויוצא וכל שנה היו עושין כן ובשנת ארבעים שנה עשו ולמחר עמדו כולן חיים וכיון שראו כך תמהו ואמרו שמא טעינו בחשבון החדש חזרו ושכבו בקבריהן בלילות עד ליל חמשה עשר וכיון שראו שנתמלאה הלבנה בט"ו ולא מת אחד מהם ידעו שחשבון חדש מכוון וכבר מ' שנה של גזרה נשלמו קבעו אותו הדור לאותו היום יו"ט. (תענית ל: ברש"י) כשאמרו לעם ישראל 'תשעה באב' הם לא זכרו רק את האירוע הקשה של חטא המרגלים אלא את תשעה באב מארבעים שנות המדבר, שכל שנה ושנה מתו בו המוני יהודים. אז למה זה היה כל כך טוב בעיני משה?, ומצד שני – אם זו היתה טעות, למה הוא לא מודה בטעותו?

מעפילי עשרה באב

הרעיון פה הוא עמוק מאד, ונגיע אליו רק אחרי שנזכיר דבר נוסף. פתחנו בתחילת דברינו ואמרנו שפרשת דברים היא ההכנה לתשעה באב מתחילתה ועד סופה. זו לא דרשה אלא פשט; מיד אחרי סיפור המרגלים בפרשה, התורה מתארת מה קורה במוצאי תשעה באב וביום שלמחרת, כלומר בעשרה באב – המעפילים. המעפילים הם בעצם תנועה עצומה של תשובה בעם ישראל של אנשים באים ואומרים 'חטאנו' – …  הִנֶּ֗נּוּ וְעָלִ֛ינוּ אֶל־הַמָּק֛וֹם אֲשֶׁר־אָמַ֥ר ה' כִּ֥י חָטָֽאנוּ. (במדבר י"ד, מ') לכאורה זו תנועה הפוכה לגמרי מתנועתם של המרגלים שאמרו 'אנחנו לא עולים', שכן הם באים ומוסרים את הנפש כדי לעלות. אך מה אומר להם משה רבנו? – אַֽל־תַּעֲל֔וּ כִּ֛י אֵ֥ין ה' בְּקִרְבְּכֶ֑ם… (שם מ"ב) אך הם עולים בכל זאת, "וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה" (שם מ"ד), ואז מתרחשת טרגדיה לא פחות גדולה מאשר במרגלים. במרגלים העונש התחיל רק בשנה שלאחר מכן, ואילו במעפילים העונש היה מיידי – וַיֵּצֵ֨א הָֽאֱמֹרִ֜י הַיּשֵׁ֨ב בָּהָ֤ר הַהוּא֙ לִקְרַאתְכֶ֔ם וַיִּרְדְּפ֣וּ אֶתְכֶ֔ם כַּֽאֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשֶׂ֖ינָה הַדְּבֹרִ֑ים וַיַּכְּת֥וּ אֶתְכֶ֛ם בְּשֵׂעִ֖יר עַד-חָרְמָֽה. (דברים א', מ"ד) כמו יתושים חיסלו אתכם! עם יד על הלב – האם מספיק שמנו לב לכך שתשעה באב ועשרה באב מתחיל כבר בחטא המרגלים? זו נקודה חשובה, שגם בחטא המרגלים יש תשעה באב (אסון המרגלים) ועשרה באב (אסון המעפילים), ממש כמו שתיארנו בדברי רבי יוחנן – בתשעה באב ההצתה ובעשרה באב השריפה. כלומר המושג 'עשרה באב' קיים כבר בשלב הראשון, כבר בחטא המרגלים, והשריפה בפועל היתה במעפילים. בחטא המרגלים ניתן עונש נוראי לארבעים השנה הקרובות ועשרת המרגלים מתו מיד, ובחטא המעפילים היתה טרגדיה מיידית של העם – ואנחנו מציינים את תשעה באב. למה בעיני משה זה לא היה נורא?

בין שני מיצרים

רעי ואהובי, ישנם שני תאריכים שההיסטוריה היהודית מציינת אותם כאילו בתוך הצומות. הם פותחים ומסיימים את ימי בין המיצרים – הם המיצרים. י"ז בתמוז ותשעה באב. אבל חוץ מזה שהם תעניות הם אולי התאריכים המשמעותיים ביותר בהיסטוריה שלנו. נסביר; ב-ו' בסיון הגענו למעמד הר סיני וראינו את הקולות. ביום זה עלה משה רבנו לארבעים יום אל ההר, עם קריאתו של הקב"ה, שבסופם מה שאמור לקרות הוא שמשה ירד עם הלוחות, ויחד עם משה ועם הלוחות הללו, ש-"מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה" (שמות ל"ב, ט"ז), אנחנו אמורים ללכת לארץ ישראל ולהקים שם "בית תפילה לכל העמים". אלמלא חטאנו בעגל, שבעה עשר בתמוז היה היום שעל פי התוכניות אמור היה להיות יום הגאולה הגדולה של העולם, אך אז הכל התהפך. בואו ננסה להבין את המושג "מיצר". מיצר הוא דבר שבמהותו רחב מאד ומישהו בא ומיצר עלי, סוגר עלי, ואני לא יכול לפתוח אותו, אני כאילו לא יכול לנשום. רק אם אני מבין מה אמור היה להיות ביום י"ז בתמוז אני אבין את המשמעות של מה שקרה בפועל בתאריך הזה. הקב"ה, כתוצאה ממעשה העגל, מבקש להשמיד את עם ישראל, משה רבנו מתפלל עלינו ארבעים ימים, הקב"ה קורא לו בר"ח אלול והוא עולה להר ויורד ביום הכיפורים עם הלוחות השניים ואנחנו בונים את המשכן, החל ממחרת, בי"א בתשרי. כמעט שנה לאחר הגעתנו להר סיני, בכ' באייר אנו מצווים לצאת למסע לארץ ישראל. זו נקודה עצומה. על זה היו עיקר התפילות של משה רבנו – "רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי" (שמות ל"ג, י"ב), "…אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה. וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ…" (שם ט"ו-ט"ז). הוא כלל לא מעז לבקש את הלוחות פעם נוספת אלא כל תפילותיו הן שישאיר את ישראל בחיים ויכניס אותם לארץ. בסוף הקב"ה אומר לו שהוא יקבל את הלוחות אבל משה התפלל רק על הזכות להמשיך את המסע, שהקב"ה יקיים את ההבטחה – "…אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם… אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (שם ג', י"ז). ואל המסע הזה מקבל משה את ההודעה – 'אתה יכול ללכת'. בכ' באייר מתחילים ללכת לארץ ישראל, ושם יש כמה 'תקיעות' – המתאוננים, קברות התאווה, שבעה ימים שמתעכבים בגלל מרים, והנה מגיעים אל הדבר העיקרי; משה רבנו שולח מרגלים "לתור את הארץ";

ארבעים יום – הזדמנות שניה

זו הפעם השניה שהמושג "ארבעים יום" מוזכר, אלא שהפעם לא הקב"ה נוקב במושג הזה אלא משה רבנו אומר אותו והקב"ה לא רוצה בו – שלח לך. לדעתך )סוטה לד:). אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח. (רש"י במדבר י"ג, א'). וצריך להבין, אם הקב"ה מתנגד לזה הוא היה צריך לאסור את זה על משה. למה הוא לא אומר לו 'לא'?. משה רבנו רוצה שנעלה לארץ ישראל ונגיע לגאולה הגדולה שהיא הייעוד איתו יצאנו מצרים, יחד עם משה, להקים בית תפילה לכל העמים, אבל הפעם כל זה יתרחש בעזרת האתערותא דלתתא שלנו, כאשר אנחנו בונים את הכלים ומתחדשים מלמטה. ארבעים הימים הראשונים שמתחילים ב-ו' בסיון ועד לי"ז בתמוז, היו ארבעים יום שהקב"ה אמר מלמעלה, ואילו אנחנו ראינו את הקולות ולא היינו כלים לקלוט את העוצמה הרוחנית הזו. לא היינו יכולים להכיל את האור האלוקי הזה – והנה ההזדמנות, חושב משה, של הפעם השניה והיחידה הנוספת בהיסטוריה (עד לפעם השלישית של הגאולה השלמה שתבוא בב"א). תשעה באב הוא הפעם שאלמלא היו נופלים המרגלים בחטא – היינו הולכים יחד איתם ונכנסים לארץ ישראל ובונים את בית התפילה לכל העמים. הפעם עם הלוחות השניים, הפעם באתערותא דלתתא, הפעם בכלים שמשה רבנו בונה איתנו, ולכן "וייטב בעיני הדבר", ולכן זה כל כך מהותי למשה רבנו לשלוח אותם. והוא מתאר שהרצון בא מאיתנו – "ותקרבון אלי…". ארבעים הימים הללו, שמסתיימים בתשעה באב, מתהפכים ליום בכיה לדורות. בעצם, מי שמתבונן בעומק מבין שהמיצרים של ימי בין המיצרים הם התאריכים שהיו אמורים להיות אופציה א', של איתערותא דלעילא, ארבעים יום מ-ו' בסיון, ואופציה ב', של איתערותא דלתתא, ארבעים ימים מכ"ט בסיון בהם משה רבנו שולח את המרגלים על פי "ותקרבון אלי כולכם". ומי שתופס את זה מבין שההתעוררות הזו לא כבתה ולכן המעפילים המשיכו את ההתעוררות הזו כמעט מבלי יכולת להפסיק -"הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו" – ושם היה החטא הנורא שלהם כי לא יתכן שההתעוררות הזו שתבוא שלא דרך משה וארון ברית ה'.  כך אף מנסה כלב לתקן את העם במרגלים – "ויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה נעלה" (במדבר י"ג, ל'). נכנסנו לכל הביאור הזה כי גם ביום תשעה באב, גם בחטא המרגלים, גם בחורבן שני הבתים, גם לאחר מכן בלכידתה של ביתר ובחרישת העיר, מתרחש פה בעומק תהליך של תשובה, תהליך של תיקון. של גאולה. תהליך שנוכל לתפוס אותו רק כאשר נתעורר להבין את הכח שלנו להתעורר לתשובה, לגאולה.

"ובקשתם משם"

בהמשך לכך נבין כעת את קריאת התורה שנתקנה ליום תשעה באב. זו קריאה שמהווה כחלק מפרשת ואתחנן שאף נקרא בשבת הקרובה, ולכאורה לא נראית כקשורה לתשעה באב, אבל זה ממש מבהיל – כִּֽי-תוֹלִ֤יד בָּנִים֙ וּבְנֵ֣י בָנִ֔ים וְנֽוֹשַׁנְתֶּ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְהִשְׁחַתֶּ֗ם וַֽעֲשִׂ֤יתֶם פֶּ֨סֶל֙ תְּמ֣וּנַת כֹּ֔ל וַֽעֲשִׂיתֶ֥ם הָרַ֛ע בְּעֵינֵֽי ה'-אֱלֹהֶ֖יךָ לְהַכְעִיסֽוֹ. הַֽעִידֹתִי֩ בָכֶ֨ם הַיּ֜וֹם אֶת-הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת-הָאָ֗רֶץ כִּֽי-אָבֹ֣ד תֹּֽאבֵדוּ֘ן מַהֵר֒ מֵעַ֣ל הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹֽבְרִ֧ים אֶת-הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּ֑הּ לֹא-תַֽאֲרִיכֻ֤ן יָמִים֙ עָלֶ֔יהָ כִּ֥י הִשָּׁמֵ֖ד תִּשָּֽׁמֵדֽוּן. (דברים ד' כ"ה-כ"ו) אני לא מכיר עוד פסוק עם קושי כמו זה המופיע פה. האם שמנו לב לפסוק? – כשתגיעו למצב של התיישנות בארץ,[4] "לא תאריכון ימים עליה כי השמד תשמדון". וצריך להבין – אין עוד פסוק שאומר בצורה כל כך ברורה שהתוצאה היא השמדה טוטאלית – "השמד תשמדון", אבל מצד שני אנחנו תמיד ידענו ש-"נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם" (שמו"א ט"ו, כ"ט). לא כתוב פה שנגלה אל מחוץ לארץ, אלא הסוף יהיה "הישמד תשמדון"! ועוד, זה לא מסתדר עם הפסוק הבא – וְהֵפִ֧יץ ה' אֶתְכֶ֖ם בָּֽעַמִּ֑ים וְנִשְׁאַרְתֶּם֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר בַּגּוֹיִ֕ם אֲשֶׁ֨ר יְנַהֵ֧ג ה' אֶתְכֶ֖ם שָֽׁמָּה. (שם כ"ז) וההמשך – וַֽעֲבַדְתֶּם-שָׁ֣ם אֱלֹהִ֔ים מַֽעֲשֵׂ֖ה יְדֵ֣י אָדָ֑ם עֵ֣ץ וָאֶ֔בֶן אֲשֶׁ֤ר לֹֽא-יִרְאוּן֙ וְלֹ֣א יִשְׁמְע֔וּן וְלֹ֥א יֹֽאכְל֖וּן וְלֹ֥א יְרִיחֻֽן. וּבִקַּשְׁתֶּ֥ם מִשָּׁ֛ם אֶת-ה' אֱלֹהֶ֖יךָ וּמָצָ֑אתָ כִּ֣י תִדְרְשֶׁ֔נּוּ בְּכָל-לְבָֽבְךָ֖ וּבְכָל-נַפְשֶֽׁךָ. (שם כ"ח-כ"ט) וגם כאן צריך להבין – למה רק ששם, בגלות, נבקש את ה' ונמצאהו? הרי גם שם נעבוד "א-להים מעשה ידי אדם עץ ואבן.."?! – והתשובה היא, שלא כתוב "ובקשתם שם את ה' אלקיך" אלא דווקא "ובקשתם משם…" – שדווקא משם נגיע לבקשה. המפרשים העמוקים אומרים שביאור המילה "משם" אינו רק 'מהמקום ההוא', אלא גם 'מהשיממון ההוא', מהשממה שנהיה בה, ודווקא אז הנשמה מתגלית ואז – בַּצַּ֣ר לְךָ֔ וּמְצָא֕וּךָ כֹּ֖ל הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה בְּאַֽחֲרִית֙ הַיָּמִ֔ים וְשַׁבְתָּ֙ עַד-ה' אֱלֹהֶ֔יךָ וְשָֽׁמַעְתָּ֖ בְּקֹלֽוֹ. כִּ֣י אֵ֤ל רַחוּם֙ ה' אֱלֹהֶ֔יךָ… (שם ל'-ל"א) נו, מה חשבת? שהוא באמת ישמיד אותך?! – …לֹ֥א יַרְפְּךָ֖ וְלֹ֣א יַשְׁחִיתֶ֑ךָ וְלֹ֤א יִשְׁכַּח֙ אֶת-בְּרִ֣ית אֲבֹתֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לָהֶֽם. (שם) רגע, אז באמת לא הבנו. אז למה קודם נאמר "השמד תשמדון"? להלן נראה את התשובה, אבל בינתיים עוברת הפרשה לעניינים אחרים לגמרי – כִּ֣י שְׁאַל-נָא֩ לְיָמִ֨ים רִֽאשֹׁנִ֜ים אֲשֶׁר-הָי֣וּ לְפָנֶ֗יךָ לְמִן-הַיּוֹם֙ אֲשֶׁר֩ בָּרָ֨א אֱלֹהִ֤ים | אָדָם֙ עַל-הָאָ֔רֶץ וּלְמִקְצֵ֥ה הַשָּׁמַ֖יִם וְעַד-קְצֵ֣ה הַשָּׁמָ֑יִם הֲנִֽהְיָ֗ה כַּדָּבָ֤ר הַגָּדוֹל֙ הַזֶּ֔ה א֖וֹ הֲנִשְׁמַ֥ע כָּמֹֽהוּ. (שם ל"ב) מדובר על מעמד הר סיני, אבל אם כן – איך זה קשור תשעה באב? הֲשָׁ֣מַ֥ע עָם֩ ק֨וֹל אֱלֹהִ֜ים מְדַבֵּ֧ר מִתּוֹךְ-הָאֵ֛שׁ כַּֽאֲשֶׁר-שָׁמַ֥עְתָּ אַתָּ֖ה וַיֶּֽחִי. א֣וֹ | הֲנִסָּ֣ה אֱלֹהִ֗ים לָ֠בוֹא לָקַ֨חַת ל֣וֹ גוֹי֘ מִקֶּ֣רֶב גּוֹי֒ בְּמַסֹּת֩ בְּאֹתֹ֨ת וּבְמֽוֹפְתִ֜ים וּבְמִלְחָמָ֗ה וּבְיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבְמֽוֹרָאִ֖ים גְּדֹלִ֑ים כְּ֠כֹל אֲשֶׁר-עָשָׂ֨ה לָכֶ֜ם ה' אֱלֹֽהֵיכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵינֶֽיךָ. (שם ל"ג-ל"ד) "קול א-להים מדבר מתוך האש" זה מעמד הר סיני, זה מתאים לחג השבועות, לא לתשעה באב. ואחרי זה כל יציאת מצרים מופיעה בפסוקים, ומיד חוזרים וממשיכים במעמד הר סיני – אַתָּה֙ הָרְאֵ֣תָ לָדַ֔עַת כִּ֥י ה' הוּא הָֽאֱלֹהִ֑ים אֵ֥ין ע֖וֹד מִלְּבַדּֽוֹ. מִן-הַשָּׁמַ֛יִם הִשְׁמִֽיעֲךָ֥ אֶת-קֹל֖וֹ לְיַסְּרֶ֑ךָּ וְעַל-הָאָ֗רֶץ הֶרְאֲךָ֙ אֶת-אִשּׁ֣וֹ הַגְּדוֹלָ֔ה וּדְבָרָ֥יו שָׁמַ֖עְתָּ מִתּ֥וֹךְ הָאֵֽשׁ. (שם ל"ה-ל"ו) מישהו אמר פעם שהפרשה הזו טובה כמעט לכל החגים, אפילו לשמחת תורה, אבל מה הקשר של זה לתשעה באב?! וְתַ֗חַת כִּ֤י אָהַב֙ אֶת-אֲבֹתֶ֔יךָ וַיִּבְחַ֥ר בְּזַרְע֖וֹ אַֽחֲרָ֑יו וַיּוֹצִֽאֲךָ֧ בְּפָנָ֛יו בְּכֹח֥וֹ הַגָּדֹ֖ל מִמִּצְרָֽיִם. לְהוֹרִ֗ישׁ גּוֹיִ֛ם גְּדֹלִ֧ים וַֽעֲצֻמִ֛ים מִמְּךָ֖ מִפָּנֶ֑יךָ לַֽהֲבִֽיאֲךָ֗ לָֽתֶת-לְךָ֧ אֶת-אַרְצָ֛ם נַֽחֲלָ֖ה כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה. וְיָֽדַעְתָּ֣ הַיּ֗וֹם וַֽהֲשֵֽׁבֹתָ֘ אֶל-לְבָבֶךָ֒ כִּ֤י ה֙' ה֣וּא הָֽאֱלֹהִ֔ים בַּשָּׁמַ֣יִם מִמַּ֔עַל וְעַל-הָאָ֖רֶץ מִתָּ֑חַת אֵ֖ין עֽוֹד. (ל"ז-ל"ט) כל 'עלינו לשבח' נמצא פה, אבל מה הקשר לתשעה באב? איך זו הקריאה של תשעה באב? וזה מסתיים – וְשָֽׁמַרְתָּ֞ אֶת-חֻקָּ֣יו וְאֶת-מִצְוֹתָ֗יו אֲשֶׁ֨ר אָֽנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ הַיּ֔וֹם אֲשֶׁר֙ יִיטַ֣ב לְךָ֔ וּלְבָנֶ֖יךָ אַֽחֲרֶ֑יךָ וּלְמַ֨עַן תַּֽאֲרִ֤יךְ יָמִים֙ עַל-הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר ה' אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ כָּל-הַיָּמִֽים. (שם מ') ואין לומר שזה בא כנחמה לחורבן שאנחנו מתאבלים עליו ביום הזה כי קוראים את זה בשחרית, ואין זה זמן נחמה עדיין.

צדקה עשה עמנו הקב"ה בחורבן

תחזיקו טוב. צריך לחזור על זה שוב ושוב וצריך ללמוד את הפרשה הזו השבוע פעמיים – גם כקריאה של תשעה באב וגם כקריאה של השבת. הפרשה התחילה במילה "ונושנתם". בואו נראה את רש"י על המילה הזו. נזכור שרש"י, הפשטן הגדול, כאשר הוא רוצה להביא מדרש הוא מדייק ואומר "איתא במדרש", "דרש רבי תנחומא","שמעתי מפי רבי משה הדרשן" וכיו"ב. לעיתים הוא גם מביא רמזים אבל הוא מציין שזה רמז, ואילו כאן על המילה 'ונושנתם' הוא אומר את הדברים הבאים (ונזכור שאנחנו לומדים את הדברים על רקע הקושי שהיה לנו בפסוקים, שאם "השמד תשמדון" איך  "והפיץ ה' אתכם", ו"אל רחום וחנון") – ונושנתם. רמז להם שיגלו ממנה לסוף שמונה מאות וחמשים ושתים שנה כמנין 'ונושנתם', והוא הקדים והגלם לסוף שמונה מאות וחמשים, והקדים שתי שנים ל'ונושנתם', כדי שלא יתקיים בהם 'כי אבד תאבדון'. וזהו שנאמר 'וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלהינו' (דניאל ט, יד), 'צדקה עשה עמנו, שמהר להביאה ב' שנים לפני זמנה' (סנהדרין לח.) (שם כ"ה). זה נשמע כמו פירוש של 'בעל הטורים' אבל זה רש"י! מה הביא את רש"י לפרש כך? שמונה מאות וחמישים שנה מורכב מארבע מאות וארבעים שנה משנכנסו לארץ ועד שנבנה הבית ע"י שלמה המלך,[5] ועוד ארבע מאות ועשר שנים שבהם עמד הבית הראשון. והקב"ה הקדים את החורבן בשנתיים כדי שלא יתקיים בהם "כי אבד תאבדון", ועל זה נאמר בדניאל – "…כי צדיק ה' א-להינו". חז"ל תמהים – האם על זה נאמר 'צדיק'? אפשר לומר 'כי ה' עושה אמת', 'כי הוא מעניש' וכו', אבל צדיק? והם מפרשים – כן, זו צדקה שהוא הקדים את הרעה, את החורבן, בשנתיים, כי אם הוא היה מחכה את השנתיים הנוספות היה מתקיים בנו "כי השמד תשמדון" – אבדון טוטאלי ח"ו. כלומר החורבן על פי רש"י – ועל פי הפרשה – הוא התרופה האחרונה שניתנה ברגע האחרון למחלה הארורה שנקראת "התיישנות". התיישנות היא חוסר האמונה שאפשר להתחדש. שאני מתפלל היום כי התפללתי גם אתמול, שאני לא מאמין שאני יכול להתחדש, אני לא מאמין בתשובה, בגאולה. אני לא מאמין שהרהור תשובה יכול להפוך אותי, שאני לא מאמין שהכל הפיך. אני פשוט נהייתי 'בן אדם ריאלי'. כי ברגע שיש התיישנות אני 'מיישר קו' עם האוירה הכללית ומשם הדרך קצרה מאד ל-"והשחתם ועשיתם פסל". ההשחתה ועשיית הפסל הזו הייתה תוך כדי שהבית הראשון עמד על תילו בבניינו, כשלמטה בגיא בן הינום היו מולך לעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.

תתעורר, יהודי, תתעורר

ואז מביא הקב"ה את החורבן ומגמתו היא אחת – לעורר אותי, לחדש אותי, כדי ששם, תוך כדי שאני עובד "מעשה ידי אדם עץ ואבן" מתוך ההרגל, מתוך השיממון, אני אגלה מחדש את הנשמה ואבקש ואדרוש את ה' בכל לבבי ובכל נפשי. אז אני אגלה כי "אל רחום ה' אלוקיך", ואז אני אבין את מעמד הר סיני. כי מה שקרה במעמד הר סיני היה דבר אחד – "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו", וכי שמבאר שם רש"י – כשנתן הקב"ה את התורה פתח להם שבעה רקיעים, וכשם שקרע את העליונים, כך קרע את התחתונים וראו שהוא יחידי [בעולמו], לכך נאמר אתה הראת לדעת. ואז אתה מבין שהכל יכול להתחדש, להתעורר, שהכל הפיך – "וְיָֽדַעְתָּ֣ הַיּ֗וֹם וַֽהֲשֵֽׁבֹתָ֘ אֶל-לְבָבֶךָ֒ כִּ֤י ה֙' ה֣וּא הָֽאֱלֹהִ֔ים בַּשָּׁמַ֣יִם מִמַּ֔עַל וְעַל-הָאָ֖רֶץ מִתָּ֑חַת אֵ֖ין עֽוֹד". זו הפרשה של תשעה באב! "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם" – החורבן שמתואר במגילת איכה הוא הצדקה שעשה ה' עמנו כדי שלא נתיישן, הוא שתי השנים שלפני שהיינו נשמדים ח"ו, כדי שלא נהיה ככל העמים, כי ראוי שנזכור שכל חומר בלֵה, כל עם כלֵה, כל מדינה נגמרת.

'אבא, תחדש אותי לגמרי'

מהי "ונחרשה העיר"? – שאם לא הספיק לכם החורבן של תשעה באב, אם לא הספיקה שלכם השואה של ביתר, יבוא טורנוסרופוס הרשע ויחרוש את העיר ויגלה אותנו לעבדים בעשרה גרוש. התיאורים הקשים ביותר שיש. ירושלים תהפוך לאיליה קפיטולינה וארץ ישראל, יהודה, תיהפך לסיריה-פלשתינה, כדי שאני אגיע לשממה הזו שרק ממנה אני אתעורר ואבין שאין עוד מלבדו ית'. לא האבנים, לא הבתים, לא ההיכל. כל סיפור תשעה באב הוא הכח לקלוט שאנחנו אומרים לקב"ה – 'רבש"ע, זה גדול עלינו. אפילו תשובה אנחנו לא יודעים איך עושים, ולכן – "השיבנו ה' אליך ונשובה". תעורר בנו אתה את נקודת האמונה בהתחדשות, את האמונה בתשובה, האמונה בהפיכות, האמונה של איש ברעהו, כי הגלות היא ההתיישנות'. משה רבנו רצה לשלוח מרגלים לארבעים יום כדי לקיים בנו "והתחזקתם ולקחתם מפי הארץ", אבל אנחנו נכשלנו. ואז אמר לנו הקב"ה – וְטַפְּכֶם֩ אֲשֶׁ֨ר אֲמַרְתֶּ֜ם לָבַ֣ז יִֽהְיֶ֗ה וּ֠בְנֵיכֶם אֲשֶׁ֨ר לֹא-יָֽדְע֤וּ הַיּוֹם֙ טוֹב וָרָ֔ע הֵ֖מָּה יָבֹ֣אוּ שָׁ֑מָּה וְלָהֶ֣ם אֶתְּנֶ֔נָּה וְהֵ֖ם יִֽירָשֽׁוּהָ. (דברים א', ל"ט) רק הבנים, שיבואו מהשיממון, מהכלום, מההתחדשות, יוכלו להיכנס. היינו צריכים לתפוס שיש כאן תהליך ולהאמין שהקב"ה מעורר בנו את הכח הזה דווקא מהמקום שנראה לנו כחורבן, שהוא אינו אלא צדקה, כדי שלא נגיע למציאות הפשוטה, הרגילה, אם אנחנו נוהגים כחומר שלא מאמין בהתחדשות שלו שהוא בלה, אך בסיפור המעפילים שוב ניסינו לדלג עליו. "השמד תשמדון" כלל איננו עונש אלא תוצאה, תוצאה של "ונושנתם". זה ביטוי מדהים לתיאור החורבן "ונושנתם". האם ראיתם שולחן שלא מתיישן? קיר שלא מתיישן? בגד לא מתיישן? – כך גם אתם מתיישנים. כל אומה מתיישנת. ומהו תשעה באב? – זו היכולת שלא להתיישן, היכולת להתעורר ולהתחדש. "אתה הראת לדעת כי ה' הוא הא-להים אין עוד מלבדו" – זה בך, בתוכך, בדי. אן. אי. שלך, היכולת להתחדש ולהתעורר, להתהפך. זה עומק סיפור תשעה באב.

העולם מרגיש חורבן, העולם מרגיש משיח

נדמה שהדברים האלה נכונים כל יום ויום, ואנו אכן אומרים את הפסוקים הללו בכל יום ויום –  אַתָּה֙ הָרְאֵ֣תָ לָדַ֔עַת כִּ֥י ה' הוּא הָֽאֱלֹהִ֑ים אֵ֥ין ע֖וֹד מִלְּבַדּֽוֹ… וְיָֽדַעְתָּ֣ הַיּ֗וֹם וַֽהֲשֵֽׁבֹתָ֘ אֶל-לְבָבֶךָ֒ כִּ֤י ה֙' ה֣וּא הָֽאֱלֹהִ֔ים בַּשָּׁמַ֣יִם מִמַּ֔עַל וְעַל-הָאָ֖רֶץ מִתָּ֑חַת אֵ֖ין עֽוֹד. "אין עוד מלבדו" – וזה העיקר. כי אם יש לי כל מיני הרצאות ושיעורים על הקב"ה, אבל יש עוד מלבדו – אז אין כלום וזה לא שווה כלום. הפסוק היום-יומי הזה הוא הכח ששיאו ביום הענק הזה של תשעה באב. כשחז"ל אומרים שתשעה באב הוא "מועד" ולהלכה אין אומרים בו תחנון כי הוא מועד, זה בגלל שפוטנציאלית והיסטורית זה מהותו, ובעז"ה נראה את זה בנגלה כמה שיותר תכף וממש. זהו היום שבו כל ההתחדשות יכולה להופיע. איך אמר שם אותו ערבי במדרש המפורסם – עובדא הוה בחד בר נש דהוה קא רדי, געת חדא תורתיה, עבר עלוי חד ערבי, אמר ליה מה את, אמר ליה יהודאי אנא, אמר ליה שרי תורך ושרי פדנך, אמר ליה למה, אמר ליה דבית מקדשון דיהודאי חרב. אמר ליה מנא ידעת, אמר ליה ידעית מן געייתא דתורך. עד דהוה עסיק עמיה געת זימנא אחריתי, אמר לו אסר תורך אסר פדנך דאתייליד פריקהון דיהודאי. אמר ליה ומה שמיה, אמר לו מנחם שמיה… (איכה רבה א', נ"א) תרגום – "מעשה באדם אחד שהיה חורש את שדהו (בערב החורבן). געתה פרתו. עבר ערבי אחד ואמר לו: מי אתה? אמר לו: יהודי אני. אמר לו: התר שורך והתר מחרשתך. אמר לו: למה? אמר לו: שהרי נחרב בית המקדש. אמר לו: מאין לך? אמר לו: יודע אני מגעיית פרתך. [6] בינתיים געתה הפרה שנית. אמר לו: אסור פרתך ואסור מחרשתך, שהרי נולד משיח היהודים. אמר לו: ומה שמו? אמר לו: מנחם שמו"… הבנת הערבי את חורבן הבית ע"י קול געיית הפרה משמעותה בעומק היא שכל הטבע כולו מרגיש את חורבן בית המקדש. שהעולם איבד את ההתחדשות שלו. שהתקע יצא מהשקע. שהחומר כלה. ומיד אחר כך, כשהוא אומר לו לאסור את הפרה ואת המחרשה – 'ששמעתי בגעיית הפרה שנולד המשיח שלכם', אף זה מורגש בעולם. אנחנו צריכים לתפוס שזה אותו הסוד – "צדקה עשה עמנו שהקדים שתי שנים", כדי שנוכל להתעורר. ולזה כיון משה שיהיה היום של תשעה באב – הוא ידע מה הוא עושה כשהוא שלח את המרגלים ארבעים יום קודם תשעה באב, ולזה כיון הקב"ה שבכל שנה ושנה בתשעה באב קברנו את מתינו והתחדשו בבאים אחריהם, וכך שני החורבנות, וכך לכידת ביתר, וכך בשיא – חרישת העיר. יה"ר שהקב"ה יהפוך לנו את צום החמישי הזה לטובה ולברכה, ונזכה שהכל יתהפך לששון ולשמחה ולגאולה שלמה ממש – "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם", בב"א.

[1] שלשה ימים, כמעין חזקה, לקבע את הרוע.[2] "בת קול בפלטין זו היא הכוח המעורר את הרוע.[3] סנחריב, סבו של נבוכדנצר (ע"פ מדרש איכה רבה), בא אף הוא בימי חזקיה המלך, להחריב את ירושלים אחרי שהגלה את עשרת השבטים, גלות שומרון, אך אז עשה הקב"ה נס ומתו מאה ושמונים אלף חייליו שצרו על העיר בלילה אחד, הוא ליל הסדר.[4] ובדיוק ב'זה לעומת זה', מול ה-'ונושנתם', מסתיימת מגילת איכה – "הֲשִׁיבֵ֨נוּ ה' אֵלֶ֙יךָ֙  וְֽנָשׁ֔וּבָה חַדֵּ֥שׁ יָמֵ֖ינוּ כְּקֶֽדֶם" (איכה ה', כ"א). צריך לקלוט שמגילת איכה איננה מגילת החורבן אלא מגילת התשובה, מגילת ההתחדשות (להלן).[5] "וַיְהִ֣י בִשְׁמוֹנִ֣ים שָׁנָ֣ה וְאַרְבַּ֣ע מֵא֣וֹת שָׁנָ֡ה לְצֵ֣את בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֣ל מֵאֶֽרֶץ־מִצְרַ֩יִם֩ בַּשָּׁנָ֨ה הָרְבִיעִ֜ית בְּחֹ֣דֶשׁ זִ֗ו ה֚וּא הַחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֔י לִמְלֹ֥ךְ שְׁלֹמֹ֖ה עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּ֥בֶן הַבַּ֖יִת לַ-ה'". (מל"א ו', א')[6]