על פי ה' – ביד משה. לפרשת בהעלותך תשפה

פסוק מולחם

כולנו מכירים בעל פה את הפסוק המושר בהגבהת ספר התורה –

וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם משֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל פִּי ה' בְּיַד משֶׁה. (נוסח התפילה)

אמנם יש כאן דבר מרתק – אין בכלל פסוק כזה! זה נוסח מוזר שמשלב שני פסוקים שעל פניו אין ביניהם שום קשר. הנוסח הזה אינו מופיע באף אחד מסידורי הספרדים ואף בחלק מנוסחאות האשכנזים הוא איננו מופיע. צריך לנתח את הנוסח הזה, איך הוא התחבר ולהבין גם איך הוא קשור לפרשה שלנו. מה יש בנוסח הזה? החלק הראשון שלו מופיע בספר דברים –

וְזֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה אֲשֶׁר־שָׂ֣ם מֹשֶׁ֔ה לִפְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל. (דברים ד' מ"ד)

הוא מופיע שם קצת לפני עשרת הדברות ובהקשר מיוחד – ערי מקלט, ואי"ה נגיע אליו בהמשך, אבל מאד הגיוני שכאשר מגביהים את ספר התורה אומרים אותו. כבר במסכת סופרים מופיע שיש לומר את הפסוק הזה בעת הגבהת ספר התורה, ורבים מהראשונים מצטטים את הברייתא הזו. כך למשל מופיע בבית יוסף –

כשמוציאין ס"ת אומר על הכל יתגדל ויתקדש וכו' מיד גולל ס"ת עד ג' דפין ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירין לפניו ולאחריו שמצוה לכל אנשים ונשים לראות הכתב ולכרוע ולומר זאת התורה וכו' תורת ה' תמימה וכו' ע"כ. (בית יוסף על טור או"ח קל"ד)

אנחנו גם מכירים שלמנהג הספרדים להגביה לפני הקריאה ואילו מנהג האשכנזים הוא להגביהו לאחריה. אמנם עכשיו נגיע לנקודה המרכזית; בעל ערוך השולחן, מביא את המנהג האשכנזי ואומר –

ופלא שאנו אומרים "וזאת התורה… על פי ה' ביד משה", וכן נדפס בסידורים. וקשה טובא: חדא דאין זה פסוק בשום מקום, ד"וזאת התורה" הוא ב"ואתחנן", ו"על פי ה' ביד משה" הוא סוף פסוק ב"בהעלתך" במסעות. עוד, דבמסכת סופרים אינו כן, וכמו שכתבתי… ומראה לעם ופני הכתב כנגד פני המגביה. ומי שמסתכל היטב בהאותיות כראוי – יגיע לו אור גדול אם ראוי לכך (עיין מגן אברהם סעיף קטן ג'). (ערוך השולחן שם)

המנהג לומר את הנוסח הזה מופיע כבר בסידורי האשכנזים המוקדמים – אצל השל"ה לפני כשלש מאות שנה ולאחריו אצל ר' יעקב עמדין ועוד, אך אצל הספרדים אין זה מופיע ואף לא בנוסח האר"י של חב"ד. אז ראשית יש להבין מה הקשר בין שני הפסוקים המולחמים הללו – אין לכאורה משמעות לתוספת "על פי ה' ביד משה", שהוא סוף של פסוק המופיע בפרשת השבוע שלנו בענין הדגלים ומסע המחנות –

עַל-פִּ֤י ה֙' יַֽחֲנ֔וּ וְעַל-פִּ֥י ה' יִסָּ֑עוּ אֶת-מִשְׁמֶ֤רֶת ה֙' שָׁמָ֔רוּ עַל-פִּ֥י ה' בְּיַד-מֹשֶֽׁה. (במדבר ט', כ"ג)

וכאשר אנחנו מחברים את שני הפסוקים הללו אנחנו נוגעים בשאלה הלכתית קשה; יש כלל ולפיו כל פסוק שלא פסקו משה רבנו – אין פוסקים אותו.^[1] אנחנו לא יכולים לחתוך פסוק באמצעו, בוודאי שלא בסופו, ובוודאי ובוודאי שלא להוציא אותו מהקשרו – הרי כאן מתוארים ענייני המסעות, ואיך אנחנו מכניסים אותו להגבהת ספר תורה? אז ערוך השולחן אומר שזה לפלא בעיניו אבל בפועל כולם נוהגים כך! גם בין פוסקי זמננו, כותב על כך ר' אשר וייס ומפלפל בזה, ועובר על הראשונים והאחרונים, ולבסוף אומר שאמנם כיון שנהגו לומר כך אז יש להמשיך, אבל צריך לעיין ולהבין איך זה התחבר.

מה בין המסעות להוצאת ספר תורה

נחזור לכל זה עוד מעט אך בינתיים נכנס קצת לפרשת השבוע שלנו. התורה בפרשתנו מתארת את תחילת המסעות, ולפני שיוצאים למסעות, התורה מספרת מתי ולפי מה נסעו ומתי ולפי מה חנו. אגב, כל המבנה של הוצאת והכנסת ספר תורה מההיכל, לקוח מהפרשה שלנו, וזה נמצא אצל כל העדות. בפתיחת ההיכל כולם אומרים את הפסוק –

וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָֽאָרֹ֖ן וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֑ה קוּמָ֣ה | ה' וְיָפֻ֨צוּ֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ וְיָנֻ֥סוּ מְשַׂנְאֶ֖יךָ מִפָּנֶֽיךָ. (במדבר י', ל"ה)

אמנם הספרדים מתחילים בפסוקים נוספים כמו "ויהי ה' אלוקינו עמנו", "הושיעה את עמך" וכו'. ובהכנסת הספר כולם אומרים –

וּבְנֻחֹ֖ה יֹאמַ֑ר שׁוּבָ֣ה ה' רִֽבְב֖וֹת אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל. (שם ל"ו)

מענין מאד שבהגבהת הספר אנחנו מזכירים את "על פי ה' ביד משה" שזה מופיע בהקשר עם המסעות, כלומר הספר יוצא מההיכל ואנחנו במסע עם הספר, "ארון ה' לפניהם", וזה דבר מענין שיש לבררו.

הערה מרתקת – בסידור הגר"א, שנדפס ע"י ר' נפתלי הרץ הלוי זצ"ל, שהיה רבה של יפו והמושבות לפני מרן הרב קוק זצ"ל, מובא בשם תלמידו של הגר"א, ר' חיים, שהיו אומרים את הפסוק כולו, כדי שלא לחתוך אותו באמצע, ולא בהגבהה אלא בהליכה מההיכל אל הבימה לפני הקריאה. אגב בסידור עולת ראי"ה של מרן הרב קוק מופיע שהנוסח לאמירה הוא –

וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל (על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו את משמרת ה' שמרו) על פי ה' ביד משה. (סידור עולת ראי"ה)

ושמעתי שכך נהג גם הרב אלישיב זצ"ל. וצריך להבין את הנוסח הזה כאמור, וכנראה שסביב לפגישה בין ספר התורה ביציאתו מההיכל והחזרתו להיכל אנחנו קשורים עם פרשת המסעות, ונקודת "על פי ה' ביד משה" היא קריטית והיא מחוברת ל-"וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל".

על פי הענן או על פי משה?

בפשוטו של מקרא בפרשתנו זה קשה מאד. אם נשאל את עצמנו מה היה הסימן שלפיו ידעו בני ישראל במדבר לנסוע או לחנות, התשובה הטבעית שנענה היא – הענן. זה מופיע מפורש בפסוק –

וּלְפִ֞י הֵֽעָ֤לוֹת הֶֽעָנָן֙ מֵעַ֣ל הָאֹ֔הֶל וְאַ֣חֲרֵי-כֵ֔ן יִסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּבִמְק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכָּן-שָׁם֙ הֶֽעָנָ֔ן שָׁ֥ם יַֽחֲנ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל. (במדבר ט', י"ז)

ומה גורם לענן לשכון או לעלות מעלה? –

עַל-פִּ֣י ה' יִסְעוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְעַל-פִּ֥י ה' יַֽחֲנ֑וּ כָּל-יְמֵ֗י אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכֹּ֧ן הֶֽעָנָ֛ן עַל-הַמִּשְׁכָּ֖ן יַֽחֲנֽוּ. (שם, י"ח)

והתורה מאריכה ומפרטת –

וּבְהַֽאֲרִ֧יךְ הֶֽעָנָ֛ן עַל-הַמִּשְׁכָּ֖ן יָמִ֣ים רַבִּ֑ים וְשָֽׁמְר֧וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת-מִשְׁמֶ֥רֶת ה' וְלֹ֥א יִסָּֽעוּ. וְיֵ֞שׁ אֲשֶׁ֨ר יִֽהְיֶ֧ה הֶֽעָנָ֛ן יָמִ֥ים מִסְפָּ֖ר עַל-הַמִּשְׁכָּ֑ן עַל-פִּ֤י ה' יַֽחֲנ֔וּ וְעַל-פִּ֥י ה' יִסָּֽעוּ. וְיֵ֞שׁ אֲשֶׁ֨ר-יִֽהְיֶ֤ה הֶֽעָנָן֙ מֵעֶ֣רֶב עַד-בֹּ֔קֶר וְנַֽעֲלָ֧ה הֶֽעָנָ֛ן בַּבֹּ֖קֶר וְנָסָ֑עוּ א֚וֹ יוֹמָ֣ם וָלַ֔יְלָה וְנַֽעֲלָ֥ה הֶֽעָנָ֖ן וְנָסָֽעוּ. אֽוֹ-יֹמַ֜יִם אוֹ-חֹ֣דֶשׁ אֽוֹ-יָמִ֗ים בְּהַֽאֲרִ֨יךְ הֶֽעָנָ֤ן עַל-הַמִּשְׁכָּן֙ לִשְׁכֹּ֣ן עָלָ֔יו יַֽחֲנ֥וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל וְלֹ֣א יִסָּ֑עוּ וּבְהֵעָֽלֹת֖וֹ יִסָּֽעוּ. (שם י"ט-כ"ב)

המפרשים אומרים שעם ישראל היה כל הזמן במצב 'הכן', שהרי המסע הוא לכיוון ארץ ישראל, ולכן יתכן שהוא יסתיים בעוד יום או אולי בעוד שנה. צריכים להיות מוכנים כל הזמן. אמנם אם כן והכל נעשה על פי הענן, איך קשור פה משה – "על פי ה' ביד משה"? איך משה נכנס פה לענן? לא הוא מוריד או מעלה את הענן! על זה מבאר רש"י –

על פי ה' יסעו. שנינו במלאכת המשכן, כיון שהיו ישראל נוסעים, היה עמוד הענן מתקפל ונמשך על גבי בני יהודה כמין קורה, תקעו והריעו ותקעו, ולא היה מהלך עד שמשה אומר קומה ה', ונסע דגל מחנה יהודה. זו בספרי (פ"ד:) ועל פי ה' יחנו. כיון שהיו ישראל חונים, עמוד הענן מתמר ועולה ונמשך על גבי בני יהודה כמין סוכה, ולא היה נפרש עד שמשה אומר שובה ה' רבבות אלפי ישראל, הוי אומר על פי ה' וביד משה. (שם י"ח-י"ט ברש"י)

כלומר, ברור שהעננים הם על פי ה' אך אין להם רשות להיפרס אלא כשמשה אומר להם! זה דבר געוואלד – "על פי ה' וביד משה". אז בואו נשמע עכשיו את הפסוקים, הן במסעות, במקור, והן בהקשר עם הוצאת ספר התורה – "ויהי בנסע הארן ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך". ראשית יש להבין מה פשר האמירה הזו של משה לקב"ה? למי הוא אומר את זה? לקב"ה?

בא שלישי והכריע ביניהם

הארון היה הולך, וכתוב שהם נסעו "מהר ה' דרך שלשת ימים" (שמות, י', ל"ג), כלומר הארון היה הולך מהר מדי ומשה היה מנסה לעכבו –

קומה ה'. לפי שהיה מקדים לפניהם מהלך שלשת ימים, היה משה אומר 'עמוד והמתן לנו ואל תתרחק יותר'… (רש"י, שם י', ל"ה)

מדהים! ואז –

ויפצו אויביך. המכונסין. וינסו משנאיך. אלו הרודפים. משנאיך. אלו שונאי ישראל, שכל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה העולם… (שם)

וכן "ובנחה יאמר" – משה אמר ל-ה'. אנחנו מבינים את המשמעות של מה שכתוב פה?! המשמעות היא שכל מהלך המסעות מתרחש על פי ה' וביד משה!

זוכרים את הפסוק שחתם את פרשת נשא? –

וּבְבֹ֨א מֹשֶׁ֜ה אֶל-אֹ֣הֶל מוֹעֵד֘ לְדַבֵּ֣ר אִתּוֹ֒ וַיִּשְׁמַ֨ע אֶת-הַקּ֜וֹל מִדַּבֵּ֣ר אֵלָ֗יו מֵעַ֤ל הַכַּפֹּ֨רֶת֙ אֲשֶׁר֙ עַל-אֲרֹ֣ן הָֽעֵדֻ֔ת מִבֵּ֖ין שְׁנֵ֣י הַכְּרֻבִ֑ים וַיְדַבֵּ֖ר אֵלָֽיו. (שם ז', פ"ט)

ובאר שם רש"י –

ובבא משה. שני כתובים המכחישים זה את זה בא שלישי והכריע ביניהם, כתוב אחד אומר 'וידבר ה' אליו מאהל מועד' (ויקרא א, א) והוא חוץ לפרכת, וכתוב אחד אומר 'ודברתי אתך מעל הכפרת' (שמות כח, כב), בא זה והכריע ביניהם – משה בא אל אהל מועד ושם שומע את הקול הבא מעל הכפרת מבין שני הכרובים, הקול יוצא מן השמים לבין שני הכרובים ומשם יצא לאהל מועד.

לפי הפסוק בויקרא עולה שהדיבור של הקב"ה אל משה היה מחוץ לאהל, אך לפי הפסוק בשמות עולה שזה היה דווקא "מעל הכפורת" שנמצאת בתך קדש הקדשים מעל הארון, וכך מכריע בין שניהם הפסוק בבמדבר – הקול מעל הכפורת שבתוך קדש הקודשים מִדַּבֵּר כל הזמן אבל אי אפשר לשומעו, ורק משה מפעיל את מנגנון השמיעה – צעד אחד לתוך אהל מועד ואז הקול יוצא מבין שני הכרובים ונשמע לאזניו של משה, ואין סתירה בין שני הפסוקים הראשונים. רק ע"י משה מופעל הקול הזה. זה היה כאשר המשכן מוקם, עומד – כך היה הסדר. משה בלבד שומע את הקול – את אותו קול עצום שהיה בהר סיני וכל העולם שמע באופן חד פעמי.

כנגד טענות המינים

אנחנו מתקדמים פה למשהו געוואלד, וצריך להבין אותו; עם ישראל נמצא במדבר והחל מעוד פסוקים בודדים הוא עומד ליפול פעם אחרי פעם בנקודה אחת שאיתה אנחנו מתמודדים על חיינו וכל ימינו – הכח לחבר את "על פי ה'" יחד עם "ביד משה". אין "על פי ה'" בלי "ביד משה". אני מאמין שתורת משה היא אמת והיא נצחית – "וגם בך יאמינו לעולם".

אני רוצה לחבר כאן כעת נקודה היסטורית מרתקת. היה יהודי גדול ויקר בשם פרופ' ר' אלעזר טויטו ז"ל, חוקר ומלמד גדול של התנ"ך, ויהיו הדברים לעילוי נשמתו ולנשמת בנו יוסי, ר' יוסף יעקב טויטו הי"ד, שהיה מפקד כיתת הכוננות ביישוב איתמר, בעת שנרצחה שם רחל שבו עם שלשה מבניה הי"ד, והוא זה שנכנס ומנע בגופו אסון גדול יותר. פרופ' טויטו טוען שיש סיבה היסטורית שאצל מנהגי הספרדים אין את ההוספה של "על פי ה' ביד משה" כפי שמופיע אצל האשכנזים. הוא מציע שבאשכנז כל ענין ההגבהה היה כאנטיתזה לנצרות הטמאה, שניסתה לטעון שתורת משה חסרה חלילה והם החליפו אותנו וכו' וההוספה של המילים הללו באה לבטא את ההדגשה ש"תורת ה' תמימה משיבת נפש" (פס' שהספרדים אומרים בהמשך) וזו היתה הצהרה כנגד אותה טענה וכפי שהיו הוספות אחרות במהלך התפילה, כמו למשל "שהם משתחווים והבל ולריק" ועוד, שהיו סביב מסעי הצלב, ובכוונה הכניסו את הפסוק פה למרות שהוא נראה כלא שייך.

נחזור עכשיו לרקע הפנימי שאנחנו צריכים להבין מתוך זה, "זכור ימות עולם" על מנת ש-"בינו שנות דור ודור", להבנה שאנחנו צריכים להפנים, שהולכת ומתבררת מרגע זה ולאורך הפרשיות הבאות – מרים שמדברת במשה, המרגלים שמדברים במשה, כלב עם כל מה שהוא מנסה לעצור את הסחף של העם מהמרגלים "ויהס כלב את העם אל משה", קרח וכו' – כל מה שהולך לקרות לנו במדבר, והשיא של זה מופיע דווקא במסעות, וזה מה שקורה בהוצאת ספר התורה.

מה שקורה בהוצאת ספר התורה הוא שאנחנו נכנסים בכל שבת ושבת, בכל פעם ופעם, לשבת המיוחדת שלנו, לפרשת בהעלותך. כידוע מסביב לפרשת "ויהי בנסוע" כתובות בספר התורה שתי אותיות נ' הפוכות, ויש דעה בחז"ל שיש לזה נפקא מינה להלכה, שאלו שני פסוקים הכוללים שמונים וחמש אותיות, וזהו חומש בפני עצמו. יש שדרשו את הפסוק "חצבה עמודיה שבעה" (משלי ט', א') שיש שבעה ספרי תורה ולא חמישה – בראשית, שמות, ויקרא, במדבר עד "ויהי בנסוע", "ויהי בנסוע", במדבר לאחר "ויהי בנסוע", ודברים.

החומש של ה-"ויהי בנסוע" מתאר את התורה במסעות, איך אנחנו נוסעים – הענן הולך לפנינו, עומד, וכדי לתפוס את זה אני חייב להבין שזה "על פי ה' – ביד משה", וזה דווקא בא לידי ביטוי במסעות יותר מבכל דבר אחר, כי כשאדם נמצא ברוגע אז די קל לו, ולכן התחילה התורה "בבא משה אל אהל מועד" והיא אומרת – 'דע לך שזה ממש כמו מעמד הר סיני. מעמד הר סיני נמשך על הזמן, אבל אתה צריך להיות בביטול למשה רבנו'. משה רבנו מבטא גם את הבחינה שכולנו צריכים להיות דבוקים במשה, ברעיון של משה, בביטול הזה של משה. "תורת משה" – תורת ה' היא תורת משה. הקול הזה שיוצא בסיני ושמע אותו כל העם אבל אנחנו כששמענו אותו מתנו, פרחה נשמתנו, ואמרנו למשה – "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו א-להים פן נמות" (שמות כ', ט"ו), זה נצח נצחים, ובכל המסעות שיהודי עובר בחייו יש כל מיני סיטרא אחרא, קליפות, פעם זה היה הנוצרים ופעמים אחרות זה הבלים אחרים. פלא עצום.

לראות אור אינסוף באותיות התורה

בספר שמות הקב"ה משתבח ביד החזקה – "כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו", כלומר הביטוי "יד חזקה" מתאר את הקב"ה עצמו, ואילו בסיום התורה כתוב –

וְלֹא־קָ֨ם נָבִ֥יא ע֛וֹד בְּיִשְׂרָאֵ֖ל כְּמֹשֶׁ֑ה אֲשֶׁר֙ יְדָע֣וֹ ה' פָּנִ֖ים אֶל־פָּנִֽים. לְכׇל־הָ֨אֹתֹ֜ת וְהַמּוֹפְתִ֗ים אֲשֶׁ֤ר שְׁלָחוֹ֙ ה' לַעֲשׂ֖וֹת בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לְפַרְעֹ֥ה וּלְכׇל־עֲבָדָ֖יו וּלְכׇל־אַרְצֽוֹ. וּלְכֹל֙ הַיָּ֣ד הַחֲזָקָ֔ה וּלְכֹ֖ל הַמּוֹרָ֣א הַגָּד֑וֹל אֲשֶׁר֙ עָשָׂ֣ה מֹשֶׁ֔ה לְעֵינֵ֖י כׇּל־יִשְׂרָאֵֽל. (דברים ל"ד י'-י"ב)

ולכן לעניות דעתי זה מודגש בהוצאת הספר, בהליכה עמו ובהגבהתו, כמו במסעות. אגב, לפי הרמב"ן, הגבהת ספר התורה היא מצווה דאורייתא. הוא אומר שכוונת הפסוק –

אָר֗וּר אֲשֶׁ֧ר לֹא־יָקִ֛ים אֶת־דִּבְרֵ֥י הַתּוֹרָֽה־הַזֹּ֖את… (דברים כ"ז, כ"ו)

היא להגבהת הספר, שמראים את התורה לעיני כל הקהל, וזה מה שהזכרנו בתחילה בשם המגן אברהם "ומי שמסתכל היטב בהאותיות כראוי – יגיע לו אור גדול אם ראוי לכך". כשמשה רבנו יורד עם הלוחות השניים ביום הכיפורים, כל עם ישראל ראו ש-"קרן עור פני משה" – "ויראו מגשת אליו", וזהו אותו אור אינסוף שמגיע אלינו כשהוא עובר "על פי ה' ביד משה".

ונשים לב – במסעות זה מופיע במודגש כי שם זה הכי קשה. ספר במדבר הוא ספר המסעות. הוא נחתם בפרשת מסעי שמתחילה במילים –

אֵ֜לֶּה מַסְעֵ֣י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֥ר יָצְא֛וּ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לְצִבְאֹתָ֑ם בְּיַד־מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹֽן. וַיִּכְתֹּ֨ב מֹשֶׁ֜ה אֶת־מוֹצָאֵיהֶ֛ם לְמַסְעֵיהֶ֖ם עַל־פִּ֣י יְהֹוָ֑ה וְאֵ֥לֶּה מַסְעֵיהֶ֖ם לְמוֹצָאֵיהֶֽם. (במדבר ל"ג, א'-ב')

מה הכוונה "ויכתוב משה"? והלא את כל התורה כולה הוא כתב! אלא "על פי ה' ביד משה" – משה כותב את מסעות המדבר והם שמתארים את מסעותיו של כל יהודי בחייו לאורך כל הדרך. וזה מדהים שבאופן היסטורי זו ההתמודדות מול הנצרות וכך זה נכנס לנוסח התפילה האשכנזי. בתחילת השבוע הבא יחול יום כ' סיון שהוא יום שנקבע בו בעבר צום כנגד הגזרות הקשות שהיו בו בעת מסעי הצלב וכן גזרות ת"ח-ת"ט. בשבוע שעבר במוצאי חג השבועות מסופר על הגזרות שהיו בביתו של רבנו תם זיע"א שנכנסו לביתו ובזזו וקרעו את ספר התורה – זה היה היסוד שלהם, לקרוע את ספר התורה ולטעון שזה לא "על פי ה' ביד משה".

דרך משה אל כל אחד

נחזור לפסוק מדברים בו פתחנו – "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל". מה הכוונה "אשר שם משה"? לכאורה היה צריך להיות כתוב "אשר קיבל משה עבור בני ישראל", או אולי "אשר נתן משה". יש מדרש מדהים שמשנה את האות ש' באות ס' –

אמר ר' יהושע בן לוי: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "וזאת התורה אשר שם משה" (דברים ד, מד) "שם" נשמע כמו "סם", ללמד, כי מי שזכה – נעשית לו התורה סם חיים, ואם לא זכה – נעשית לו סם מיתה. (יומא ע"ב:)

אמנם הפירוש הפשוט הוא כמו בפסוק "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כ"א, א'), היינו "כשולחן הערוך ומוכן לבני האדם" (שם ברש"י). תסדר להם את השולחן עם כלים, מזלגות, סכינים וכו' כדי שהם יוכלו לאכול ולעכל ולהבין הכל. זאת התורה שמוגבהת עכשיו – זוכרים מה עבר פה בעולם באלפי השנים האחרונות? כמה תנועות חברתיות כמו קומוניסטים, קפיטליסטים וכו' – אך "זאת התורה". אם יבוא לכאן יהודי שהיה במעמד הר סיני הוא ימצא בדיוק את אותה התורה בלי שום שינוי בשום אות בדיוק כפי שהיא ניתנה לנו בסיני, "אשר שם משה לפני בני ישראל" – משה רבנו שם אותה לפנינו. הוא הניח את זה לכל אחד בכלי שלו, באופן שלו, בהטעמה שלו. זה הכח של משה, להביא את ה' ביד משה.

אגב, הביטוי "על פי ה' ביד משה" מופיע גם בפרשה הקודמת בהקשר אחר, אחרי שמשה פוקד את בני גרשון ובני מררי –

אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֔י מִשְׁפְּחֹ֖ת בְּנֵ֣י מְרָרִ֑י אֲשֶׁ֨ר פָּקַ֤ד מֹשֶׁה֙ וְאַֽהֲרֹ֔ן עַל-פִּ֥י ה' בְּיַד-מֹשֶֽׁה. (שם ד', מ"ה)

ושם הוא היה צריך לפקוד אותם מבין חודש ומעלה, ומבאר שם רש"י –

אמר משה לפני הקב"ה, היאך אני נכנס לתוך אהליהם לדעת מנין יונקיהם, אמר לו הקב"ה עשה אתה שלך ואני אעשה שלי, הלך משה ועמד על פתח האהל, והשכינה מקדמת לפניו, ובת קול יוצאה מן האוהל ואומרת, כך וכך תינוקות יש באוהל זה, לכך נאמר על פי ה'. (שם ג', ט"ז ברש"י)

כך גם הקים משה את המשכן – "על פי ה' ביד משה". משה נתקשה בהקמתו, הוא אמר לקב"ה 'אני לא יכול', אמר לו הקב"ה 'תעשה כאילו' –

אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא איך אפשר הקמתו על ידי אדם אמר לו עסוק אתה בידך נראה כמקימו והוא נזקף וקם מאליו וזהו שנאמר הוקם המשכן הוקם מאליו (רש"י שמות, ל"ט, ל"ג)

כוחו של משה רבנו הוא כח הביטול הגמור שמאפשר לתורה להגיע לכלי הכי מזוכך ומבורר עלי אדמות ומתוכו כל אחד יכול להגיע לגם הוא לבחינת משה במדרגתו שלו. ומשה רבנו שם לפני בני ישראל את הכח הזה.

תורת משה עבדי

יש גמרא מדהימה בהקשר עם חג השבועות. אחרי שמלאכי השרת מתווכחים "מה לילוד אשה בינינו" ומשה עונה להם תשובה אחרי שהוא אוחז בכיסאו של הקב"ה, מופיע שם המשך –

וא"ר יהושע בן לוי בשעה שירד משה מלפני הקב"ה בא שטן ואמר לפניו רבונו של עולם תורה היכן היא אמר לו נתתיה לארץ. הלך אצל ארץ אמר לה תורה היכן היא? אמרה לו (איוב כח, כג) אלהים הבין דרכה וגו'. הלך אצל ים ואמר לו אין עמדי, הלך אצל תהום א"ל אין בי שנאמר (איוב כח, יד) תהום אמר לא בי היא וים אמר אין עמדי. אבדון ומות אמרו באזנינו שמענו שמעה. חזר ואמר לפני הקב"ה רבש"ע חיפשתי בכל הארץ ולא מצאתיה, אמר לו לך אצל בן עמרם הלך אצל משה אמר לו תורה שנתן לך הקב"ה היכן היא? אמר לו וכי מה אני שנתן לי הקב"ה תורה? א"ל הקב"ה למשה משה בדאי אתה? אמר לפניו רבונו של עולם חמודה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום אני אחזיק טובה לעצמי אמר לו הקב"ה למשה הואיל ומיעטת עצמך תקרא על שמך שנאמר (מלאכי ג, כב) זכרו תורת משה עבדי וגו'. (שבת פ"ט)

מה הכוונה ב-"וזאת התורה אשר משה לפני בני ישראל"? תורת ה' נקראת בפסוק האחרון של ספרי הנבואה, במלאכי, "תורת משה". תורת ה' היא תורת משה. השטן חיפש איזו יישות, מציאות, כי אם יש איזו מציאות עצמית אז יש לו רשות לקטרג. ואז הוא פונה למשה,^[2] ומשה אומר לו 'זה לא אני'. זו נקודה שקשה לתפוס אותה – "בבוא משה אל אהל מועד וישמע את קול מדבר אליו", כלומר אתה הוא זה שמפעיל את הקול האלוקי בהופעה שלו. הקול מדבר כל הזמן אבל מה שמפעיל אותו, הוויז שלפיו יהודי יכול לנסוע את מסעותיו כל חייו, "ויסעו ויחנו" – הוא "על פי ה' ביד משה".

כשנוסעים נעמד הענן כקורה, עמוד חזק, וכשנחים הוא נפרש כסוכה – אבל רק כאשר משה אומר לו לעשות כן. זוהי בחינת משה שבך, שבי. זה המבחן של ספר במדבר, והמסע הקצר הזה שאנחנו עושים בכל פעם שאנחנו פותחים את ארון הקודש, גם בימי שני וחמישי אבל בייחוד בשבת, ומתרגשים עם הפסוקים הללו, הוא המסע של ההליכה עם הספר, ושל הכח להתחבר אל קבלת העול, אל הביטול של משה. הביטול הגמור אל משה הוא הכח לחיות את "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל על פי ה' ביד משה".

זאת אשיב אל לבי

ירמיהו במגילת איכה, במסע הכי קשה שעבר נביא החורבן, מתאר איך המסע שלו ושל עם ישראל הולך והופך לעוד יותר קשה ועוד יותר קשה –

אֲנִ֤י הַגֶּ֙בֶר֙ רָאָ֣ה עֳנִ֔י בְּשֵׁ֖בֶט עֶבְרָתֽוֹ. אוֹתִ֥י נָהַ֛ג וַיֹּלַ֖ךְ חֹ֥שֶׁךְ וְלֹא־אֽוֹר. אַ֣ךְ בִּ֥י יָשֻׁ֛ב יַהֲפֹ֥ךְ יָד֖וֹ כׇּל־הַיּֽוֹם. (איכה ג', א'-ג')

וכך כל אות מחולקת שם לשלשה פסוקים, שלשה שלבים, שמתארים את הקושי שנוסף עוד ועוד –

גָּדַ֧ר בַּעֲדִ֛י וְלֹ֥א אֵצֵ֖א הִכְבִּ֥יד נְחׇשְׁתִּֽי. גַּ֣ם כִּ֤י אֶזְעַק֙ וַאֲשַׁוֵּ֔עַ שָׂתַ֖ם תְּפִלָּתִֽי. גָּדַ֤ר דְּרָכַי֙ בְּגָזִ֔ית נְתִיבֹתַ֖י עִוָּֽה. דֹּ֣ב אֹרֵ֥ב הוּא֙ לִ֔י  אֲרִ֖י בְּמִסְתָּרִֽים. (שם ז'-י')

המתח שחש המאמין כשהוא נופל, שהוא בחשכה, בהסתרה שבתוך ההסתרה, וזה הולך ומתעצם ומגיע לשיא באות ו' –

דָּרַ֤ךְ קַשְׁתּוֹ֙ וַיַּצִּיבֵ֔נִי כַּמַּטָּרָ֖א לַחֵֽץ. הֵבִיא֙ בְּכִלְיֹתָ֔י בְּנֵ֖י אַשְׁפָּתֽוֹ. הָיִ֤יתִי שְּׂחֹק֙ לְכׇל־עַמִּ֔י נְגִינָתָ֖ם כׇּל־הַיּֽוֹם. הִשְׂבִּיעַ֥נִי בַמְּרוֹרִ֖ים הִרְוַ֥נִי לַעֲנָֽה. וַיַּגְרֵ֤ס בֶּֽחָצָץ֙ שִׁנָּ֔י הִכְפִּישַׁ֖נִי בָּאֵֽפֶר. וַתִּזְנַ֧ח מִשָּׁל֛וֹם נַפְשִׁ֖י נָשִׁ֥יתִי טוֹבָֽה. וָאֹמַר֙ אָבַ֣ד נִצְחִ֔י וְתוֹחַלְתִּ֖י מֵ-ה'. (י"ב-י"ח)

ואז פתאום משהו מתהפך –

זֹ֛את אָשִׁ֥יב אֶל־לִבִּ֖י עַל־כֵּ֥ן אוֹחִֽיל. חַֽסְדֵ֤י ה֙' כִּ֣י לֹא־תָ֔מְנוּ כִּ֥י לֹא־כָל֖וּ רַחֲמָֽיו. (איכה ג' כ"א-כ"ב)

ולאחר מכן –

ט֣וֹב לַגֶּ֔בֶר כִּֽי־יִשָּׂ֥א עֹ֖ל בִּנְעוּרָֽיו. (שם כ"ז)

זה לא לפתע בהוקוס פוקוס, אלא זה תיאור של איך אני מתרומם מתוך ההכנעה הזו ומגיע למעלה ודווקא משם מגיעה ההתרוממות –

נַחְפְּשָׂ֤ה דְרָכֵ֙ינוּ֙ וְֽנַחְקֹ֔רָה וְנָשׁ֖וּבָה עַד־ה'. נִשָּׂ֤א לְבָבֵ֙נוּ֙ אֶל־כַּפָּ֔יִם אֶל־אֵ֖ל בַּשָּׁמָֽיִם. (שם מ'-מ"א)

זו ההבנה איך הקב"ה מהפך הכל. חז"ל שואלים על המילים "זאת אשיב אל לבי" – למה הכוונה? מהי אותה 'זאת'? והם עונים – את "וזאת התורה" אשיב אל לבי, והם אומרים –

יבא זה ויקבל זאת מזה לעם זו. יבא זה – זה משה דכתיב (שמות לב, א) כי זה משה האיש, ויקבל זאת – זו התורה דכתיב (דברים ד, מד) וזאת התורה אשר שם משה, מזה – זה הקב"ה דכתיב (שמות טו, ב) זה אלי ואנוהו, לעם זו – אלו ישראל שנאמר (שמות טו, טז) עם זו קנית. (מנחות נ"ג:) 

חרגו בתפילה במנהגי אשכנז עם המנגינה הנפלאה הזו שחדרה את כל העדות, וחיברו שני פסוקים.

אז יבדיל משה

ומשפט לסיום. אמרנו שהפסוק "וזאת התורה אשר שם משה" מופיע בחומש דברים, לפני עשרת הדברות אך צריך לומר גם שזה מופיע אחרי שמתואר מה היה במעמד הר סיני – "אתה הראת לדעת… וידעת היום והשבות אל לבבך", ואז במקום להגיע ישר ל-"ויקרא אל משה ויאמר אליו אנכי ה' אלקיך" ולכל עשרת הדברות, פתאום עוברים לפרשה קצרה שעוסקת באופן תמוה בערי מקלט –

אָ֣ז יַבְדִּ֤יל מֹשֶׁה֙ שָׁלֹ֣שׁ עָרִ֔ים בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן מִזְרְחָ֖ה שָֽׁמֶשׁ. (דברים ד', מ"א)

משה רבנו שלא נכנס לארץ מבדיל שלש ערים בעבר הירדן, ורש"י אומר שם מיד שאין לערים הללו שום תוקף כל עוד ערי המקלט שמיועדות לכך בעבר הירדן המערבי לא הובדלו והוקמו –

… ואע"פ שאינן קולטות עד שיבדלו אותן שבארץ כנען אמר משה מצוה שאפשר לקיימה אקיימנה. (רש"י)

משה הפריש את הערים הללו "לנוס שמה רוצח אשר ירצח את רעהו בבלי דעת" –

אֶת־בֶּ֧צֶר בַּמִּדְבָּ֛ר בְּאֶ֥רֶץ הַמִּישֹׁ֖ר לָרֽאוּבֵנִ֑י וְאֶת־רָאמֹ֤ת בַּגִּלְעָד֙ לַגָּדִ֔י וְאֶת־גּוֹלָ֥ן בַּבָּשָׁ֖ן לַֽמְנַשִּֽׁי. (שם מ"ג)

ואז בא הפסוק הבא –

וְזֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה אֲשֶׁר־שָׂ֣ם מֹשֶׁ֔ה לִפְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל. אֵ֚לֶּה הָֽעֵדֹ֔ת וְהַֽחֻקִּ֖ים וְהַמִּשְׁפָּטִ֑ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּצֵאתָ֖ם מִמִּצְרָֽיִם. בְּעֵ֨בֶר הַיַּרְדֵּ֜ן בַּגַּ֗יְא מ֚וּל בֵּ֣ית פְּע֔וֹר בְּאֶ֗רֶץ סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּ֑וֹן אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֤ה מֹשֶׁה֙ וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּצֵאתָ֖ם מִמִּצְרָֽיִם… (שם מ"ד-מ"ו)

זה המשך אותה פרשה! ורק לאחר מכן באה פרשה חדשה, פתוחה – "ויקרא משה אל כל ישראל.. ה' אלוקינו כרת עמנו ברית בחורב… פנים בפנים" וכו'^[3] – ואז מגיעים לעשרת הדברות. ורש"י שם מבאר את המילים "וזאת התורה" –

וְזֹאת הַתּוֹרָה. זוֹ שֶׁהוּא עָתִיד לְסַדֵּר אַחַר פָּרָשָׁה זו. (שם ד', מ"א)

אז למה זה מופיע פה?

מסעי חיי בני ישראל

ראשונים אחרים, רבנו חיים פלטיאל ועוד, אומרים שהכוונה היא דווקא לתורה של ערי המקלט, אבל לענ"ד, חייבים לחבר את זה, וזה לא ייאמן – הרי משה רבנו עוד לא הבדיל ערי מקלט שקולטות, שפועלות. באמצע סיפור מעמד הר סיני, בין פרק ד' של "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו" לבין פרק ה' של "אנכי ה' אלוקיך" ותיאור עשרת הדברות, הוא מכניס את המסעות שאף אחד לא חולם עליהם – עיר מקלט. אדם לא יודע לאן הוא יכול להגיע במסעות חייו, בבלי דעת, "והוא לא שונא לו מתמול שלשום", ומשה רבנו מבדיל שלש ערי מקלט וכאשר הוא מתאר את המסעות שעתיד כל יהודי לעבור הוא אומר – "וזאת התורה אשר שם משה" ומתחיל את תורת עשרת הדברות. זה פלא פלאות. ובכל שבת קודש אנחנו פותחים את ההיכל ומוציאים את ספר התורה, וכפי שאמרנו בשם ר' חיים תלמיד הגר"א שהיה אומר את הפסוק הזה של "על פי ה'" תוך כדי ההליכה. אנחנו אמנם אומרים את זה בהגבהת הספר אבל המהלך הזה של "ויהי בנסוע"- "ובנחה יאמר" הוא אותו מהלך, ומתוך ההבנה שהקב"ה פועל אבל משה מפעיל את זה כלפַי, ולי יש את בחינת משה הזו, אני יכול להגיע לזה, "ונחנו מה", כי זה ניתן "על פי ה' ביד משה" – זה עבר בכלי אנושי, בשר ודם, ומשם זה יכול להגיע לכל אחד ואחד, וזה נצחי. נכון, תמיד יהיו כל מיני קליפות, רשעים, חולפים שיאמרו לנו שהתורה מוחלפת, וזה כבר לא לגמרי וזה לא פה או לא שם – אבל אנחנו יודעים ש-"על פי ה' ביד משה" וכך הוא שם את זה אצלנו, וכשאנחנו הקהל הולכים עם ספר התורה ומחזירים את ספר התורה, אנחנו נכנסים לחוויה הזו של סיפור המסעות. הענן עולה, הענן נח – אבל אין לו שום אפשרות לעשות דבר, לעלות או להיפרש, בלי שמשה אומר לו לעשות כן.

זה התהליך שעובר יהודי כשהוא מפנים לעצמו את הכח שלו בהליכה הזו שלו עם ספר התורה – "וזאת התורה".

1. "כל פסוקא דלא פסקיה משה רבינו אנן לא פסקינן" (מגילה כ"ב.)↑

2. אגב, הקב"ה אמר לו ללכת ל"בן עמרם" אך השטן בוחר ללכת "למשה" כי מבחינתו "בן עמרם" אינו עומד בפני עצמו, הוא בן של מישהו, והוא דווקא מחפש מישהו שהוא בפני עצמו, שיש לו יש, יישות עצמית. ↑

3. תחילת פרק ה', קריאת רביעי. ↑