אבא וסבא בחודש האביב. שיעור לר"ח ניסן – החודש תשפה

חג אחד, שני ימים טובים

"חודש האביב". עוד בגן הילדים למדנו שאחד משמותיו של פסח הוא 'חג האביב'. אמנם זה לא מופיע בשום מקום במקורות אבל זו לא טעות כל כך גדולה כי החודש עצמו נקרא חודש האביב –

שָׁמוֹר֙ אֶת־חֹ֣דֶשׁ הָאָבִ֔יב וְעָשִׂ֣יתָ פֶּ֔סַח לַ-ה' אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֞י בְּחֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֗יב הוֹצִ֨יאֲךָ֜ ה' אֱלֹהֶ֛יךָ מִמִּצְרַ֖יִם לָֽיְלָה. (דברים ט"ז, א')

יש דבר נוסף שקרוי 'אביב' וקשור לפסח, והוא מופיע בפרשת ויקרא, בפרשת המנחות –

וְאִם-תַּקְרִ֛יב מִנְחַ֥ת בִּכּוּרִ֖ים לַֽ-ה' אָבִ֞יב קָל֤וּי בָּאֵשׁ֙ גֶּ֣רֶשׂ כַּרְמֶ֔ל תַּקְרִ֕יב אֵ֖ת מִנְחַ֥ת בִּכּוּרֶֽיךָ. (ויקרא ב', י"ד)

רש"י במקום מביא על פי חז"ל ואף הרמב"ם מלמד כך, שהמילה "אם" המופיעה כאן איננה אופציונלית אלא מחויבת ומשמעה – 'כאשר'. כלומר – 'כאשר תביא את מנחת האביב, שהיא מנחת העומר, הקרבה ממחרת הפסח…', והיא נקראת אביב מפני שהיא באה מהשעורים בביכוריהם. כמו "היום אתם יוצאים בחודש האביב" – בחודש בהן השיבולים טרם הבשילו, הגרעינים טרם הבשילו.

כבר מרן הרב קוק כתב על האביב –

יציאת ישראל ממצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו (גרש ירחים)

ואני מבקש לעסוק היום אכן בענין האביב אבל הגעתי לזה מענין אחר לגמרי, מסיפור אישי שחוויתי השבוע. הכל מתחיל מכך שבפרשת החודש בה נפטיר השבת, ובניגוד לשלש הפרשיות האחרות שב-'ארבע הפרשיות', היא איננה ממוקדת במצווה אחת, אלא היא פותחת בקידוש החודש, עוברת לעשור לחודש שם עלינו לקחת שה לקרבן הפסח, משם היא ממשיכה למצוות הפסח ולליל הסדר שהיה במצרים, לחמץ ולמצות. כעשרים מצוות מנויות שם! אבל היא לא מסתפקת בכך אלא אף עוברת לדבר שלא היינו מצפים למצוא שם –

שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מַצּ֣וֹת תֹּאכֵ֔לוּ אַ֚ךְ בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֔וֹן תַּשְׁבִּ֥יתוּ שְּׂאֹ֖ר מִבָּתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י ׀ כׇּל־אֹכֵ֣ל חָמֵ֗ץ וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל מִיּ֥וֹם הָרִאשֹׁ֖ן עַד־י֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי. וּבַיּ֤וֹם הָרִאשׁוֹן֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י מִקְרָא־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כׇּל־מְלָאכָה֙ לֹא־יֵעָשֶׂ֣ה בָהֶ֔ם… (שמות י"ב, ט"ו -ט"ז)

כלומר היא מתארת גם אם החג הראשון בפסח אבל גם את שביעי של פסח. ונשים לב – כאשר זה נאמר לבני ישראל בראש חודש ניסן הם עדיין לא ידעו את הטעם של שביעי של פסח, שבשביעי של פסח הם יעמדו על שפת ים סוף כשהמצרים אחריהם והם יגידו את כל השירה הגדולה וכו'. אנחנו היום יודעים שבשביעי של פסח ים סוף נקרע אבל כאשר הפרשיה הזו נאמרה לישראל מראש, זה לא היה ידוע. יש כאן דבר מעניין – אין אף חג שבמהותו הוא שני חגים, שני ימים טובים. ואם תשאלו על סוכות, התשובה היא שסוכות הוא חג אחד ושמיני עצרת הוא יום טוב בפני עצמו, ואילו פסח יש לו יום טוב ראשון מקרא קדש והיום השביעי הוא יום טוב מקרא קודש – וזה במהות החג וזה רק בחג הזה.

אורי דניאל

זו נקודה מעניינת שצריך לנתח אותה ולהעמיק בה, וחשבתי על כך השבוע בעקבות חוויה אישית אך ששייכת לעם ישראל כולו. צלצלתי לידידי הרב דורון פרץ, יו"ר המזרחי העולמי, שאיבד את בנו דניאל הי"ד בשמחת תורה תשפ"ד וגופתו עוד מוחזקת בידי מחבלי החמאס ימ"ש. בנו השני, יהונתן, נפצע אף הוא בלחימה וניצל. במהלך השנה יהונתן התחתן בחתונה מיוחדת, כשההורים עוד היו בחוסר ודאות ולא ידעו על גורל דניאל, והשבוע נולד ליהונתן בן ראשון ודורון הפך לראשונה בחייו לסבא. הברית התקיימה בדיוק שנה מהיום שהם קמו מהשבעה על דניאל, והילד נקרא "אורי דניאל". הרב דורון סיפר שהאבא אמר בברית, שהתקיימה בקיבוץ סעד, פחות מק"מ מנחל עוז, המקום בו נפל דניאל ונפצע יהונתן, שהוא דניאל הוא גיבור והוא לא רוצה שהילד יגדל בצילו של דניאל אלא דווקא לאורו. אורי דניאל.

הוא הוסיף ואמר לי משפט שתפס אותי – "הרגע הראשון שבו ראיתי את אשתי שמחה באמת מאז אותו שמחת תורה היה בברית. כשהיא נהייתה סבתא", והארכנו במושג הזה של סבא וסבתא, אני כסבא ותיק והוא כמי שמצטרף עכשיו ל'מועדון', ואחרי שחשבתי על זה עוד קצת אני חושב שאפשר להגיע מזה לתובנות עמוקות מאד ומשנות עולם בהקשר של ראשון ושביעי של פסח.

נולד לך נכד? נהיית בנאדם!

אמרתי לו שיש דבר מעניין בכך שאנחנו נוהגים לברך את ילדינו בכל ליל שבת בברכתו של יעקב את אפרים ומנשה, כשהברכה הזו שנבחרה לברך בה את הילדים היא דווקא הברכה שבה ברך סבא את נכדיו ולא אבא את ילדיו (ולא חסרות ברכות של אבות שברכו את ילדיהם שהיו יכולים לבחור בהן). וכל 'אבא טירון' מברך את ילדיו כמו איזה סבא זקן "ישימך אלקים כאפרים וכמנשה". ואולי יש פה דבר מענין;

נדמה לי שבכל שבוע בליל שבת מבקשים ממך אבא'לה, שפעם אחת בשבוע תברך את הבן שלך, את הילד שלך, כאילו אתה סבא. תהיה פעם בשבוע סבא. מה ההבדל בין אבא לסבא? – אבא הוא האחראי על הכל. הוא דואג להכל וצריך לספר לו איפה היית, ולמה לא קמת ומה עשית, ומה יהיה עם זה וכו', ואילו סבא, יש לו 'בית חרושת לנחת'. הוא אמור להשקיף ולראות את הכל מלמעלה, בסובב. ופעם בשבוע בליל שבת, זה כל כך יפה להרגיש שאף אחד לא ממהר לשום מקום, ובעוד רגע נעשה את הקידוש של ליל שבת – אז תרגיש קצת סבא. תהיה סבא.

אתם יודעים, אני לא מכיר עוד שפות, בוודאי מערביות, שיש מילה מיוחדת לסבא. ביידיש אומרים זיידע, אבל באנגלית זה grandfether, בגרמנית Großvater, וכן הלאה. כלומר המילה היא 'אבא' והסבא הוא אבא הגדול. ורק בעברית יש מילה שנקראת 'סבא', והיא משורש אחר לגמרי מהמילה אבא. אז מה ההבדל באמת בין אבא לסבא?

מספרים על יהודי אחד חסיד גור, שנולד לו נכד והוא הלך לבשר את זה לרבו, הרבי מגור בעל הבית ישראל זיע"א. הרבי היה יהודי עם הדרת פנים מיוחדת – זקן לבן גדול, עיניים כחולות נוקבות, גבות עבות. וכשאותו חסיד נכנס אל הקודש פנימה ולבקש ברכה, אמר לרבי – " רבי, איך בין געווארן א זיידע" [רבי, נהייתי לסבא]. והרבי הרים את עיניו קצת וענה לו – "וועסטו ווערן א זיידע? דו ביסט געווארן א מענטש!" [סבא נהיית? הפכת סוף סוף לבן אדם!]. אותו יהודי נבהל ולא הבין מה הרבי רוצה ממנו, אבל הרבי קרב אותו ושאל – 'ראית פעם כלב?", ענה אותו חסיד – 'כן', בלי לדעת אם זה טוב או לא. 'וגורים יחד עם הכלב, ראית?' המשיך הרבי, וענה החסיד – 'כן'. ואז שאל אותו הרבי – 'וסבא כלב שיושב עם הנכדים שלו, ראית פעם? מספר להם סיפור, לומד איתם פרשת שבוע?'. כוונת הרבי היית – מה שהיית עד עכשיו אבא – כל כלב יכול להיות אבא, אבל להיות סבא – סוף סוף נהפכת לבן אדם. זה סיפור כל כך עמוק ומתוק.

ממלא כל עלמין, סובב כל עלמין

בקבלה יש מושג יסודי שמדברים עליו הרבה בחסידות, ולפיו הקב"ה הוא "ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין". 'ממלא כל עלמין' הוא האבא. כלומר האבא, כמו הדוקטור, נותן לכל אחד מילדיו, מאיבריו, מעולמותיו, את כל מה שהם צריכים – "נותן לחם לכל בשר". הוא האחראי. הוא בודק שהכל כשורה ורושם לכל אחד את המרשם המתאים לו וגם מספק לו אותו. כמו גוף שכל אבר בו מקבל בדיוק את מה שהוא זקוק לו לחיותו ורפואתו. אבל יש דבר שהדוקטור לא יכול לתת לגוף – את הנשמה עצמה. זהו ה"סובב כל עלמין". סובב זה לא המעגל שסביב אלא זה האור המקיף, זה מה שלעולם יהיה סובב, כלומר זו הסיבה הראשונה לכל השאר. סיבת הסיבות. תמיד יש איזו סיבה ראשונה והסובב הוא לא רק טכנית הדבר הראשון שנמצא שם, אלא זו הסיבה שנותנת את החיות שלה והיא המאפשרת לממלא למלא ממנה את כל העולמות. במילים אחרות, מקבילות, זה נקרא "אור פנימי" ו-"אור מקיף".

סבא הוא הסובב. אבא (וכן אמא) צריך למלא כל עלמין – הוא אחראי לתת לילד אוכל, להניק אותו. האחריות שלו מתחילה מהרגע שהילד מופיע ומאז הוא צריך לגדל אותו לאט לאט, לעלות, לפתח. הוא האחראי. המילה אביב באה, על פי האבן עזרא, מגזרת 'אב'. כי האביב הוא אותן שיבולי תבואה שנמצאות ממש בתחילת ההבשלה שלהן. זוכרים מה כתוב במכת הברד? –

וְהַפִּשְׁתָּ֥ה וְהַשְּׂעֹרָ֖ה נֻכָּ֑תָה כִּ֤י הַשְּׂעֹרָה֙ אָבִ֔יב וְהַפִּשְׁתָּ֖ה גִּבְעֹֽל. (שמות, ט' ל"א)

הברד הצליח להכות את השעורה כי היא כבר היתה בתחילת ההבשלה שלה. הגרעינים שלה מכונים 'אביב'. ומאותו רגע התפקיד של אבא הוא למלא את ילדיו בכל מה שהם צריכים. "ממלא כל עלמין". הקב"ה הוא אבא שלנו. הוא אבא, והוא מלך. אנו עבדיו. בפרשת החודש גם מתגלה שאנו הננו הצבא שלו – הוא הוציא את כל צבאות ה' ממצרים. כלומר אנחנו גם חייליו.

ויסב א-להים

מה קרה בליל הסדר במצרים? הוא הופיע כאבא. הוא בא לכל אחד ואחד וקרא לנו, בהתחלה בהתחלה, כפי שהיה משפט הפתיחה של משה לפרעה –

… כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה' בְּנִ֥י בְכֹרִ֖י יִשְׂרָאֵֽל. (שם ד', כ"ב)

אביב כמו שראינו זה הביכורים. וכל אחד מאיתנו הוא בן בכור לקב"ה. ושם, באופן של אב ובן, יש מערכת יחסים שלפעמים אתה כן עושה או לא עושה.

כאשר אנחנו יושבים כיום בליל הסדר, אנחנו מצווים לספר את סיפור יציאת מצרים כאשר אנחנו 'מסובים'. זו מצווה מיוחדת ויחידאית בשנה. חז"ל שואלים מהיכן לומדים את הדין הזה של חיוב ההסבה בליל הסדר, והם עונים תשובה מוזרה –

ויסב אלהים את העם. מכאן אמרו רבותינו (פסחים צט, ב) אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב שכך עשה להם הקב"ה שנאמר ויסב אלהים. (שמו"ר כ', י"ח)

כלומר המקור להסבה בליל הסדר הוא הפסוק בקריעת ים סוף –

וַיַּסֵּ֨ב אֱלֹהִ֧ים אֶת־הָעָ֛ם דֶּ֥רֶךְ הַמִּדְבָּ֖ר יַם־ס֑וּף… (שמות י"ג, י"ח)

כלומר – הרי כאשר הקב"ה הסב את העם, הוא שלח אותם בעצם לעשות סיבוב, כאילו עושים סיבוב פרסה לכיון מצריים, ואנחנו בכינו כי ראינו בזה גם טירטור וגם סכנה לחזור לכיוון המצרים, ואז הגענו לים סוף וראינו את המצרים רודפים אחרינו, וצעקנו ונחלקנו לארבע כתות, והיו אפילו בתוכנו מי שכבר צעקו 'איפה אבא? איפה אבא שיושיע?', ומה שקרה אז היה שהקב"ה הופיע עלינו כסבא. אז הגיע סובב כל עלמין!

בליל הסדר לוקח הקב"ה כל אחד ואחד מאיתנו ואומר לו "בני בכורי ישראל". יש בכור מצרים ויש להבדיל בכור ישראל, והוא לוקח כל בכור ובכור מישראל בידיו כמו אבא שצריך לקחת אותו ביד. הגענו לשפת ים סוף וצעקנו, והקב"ה אומר למשה –

 מַה־תִּצְעַ֖ק אֵלָ֑י דַּבֵּ֥ר אֶל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל וְיִסָּֽעוּ. (שם י"ד, ט"ו)

ראויים הם והאמונה שהם מאמינים בי עם זכות אבותיהם שייקרע לפניהם הים. כאילו הוא הולך שם מרחוק, כמו איזה סבא זקן, כאילו הוא לא פעיל, כאילו הוא לא ממלא אלא סובב – ורק אז מתגלים הכוחות הפנימיים העצומים שלנו!

שתי מדרגות בפסח

בשביעי של פסח מופיע החלק הבא של יציאת מצרים. מופיע השלב החדש, הקשר החדש שלנו עם הקב"ה. אם בקישור הראשון פגשנו באבא שלוקח אותנו אחד אחד, ומוציא אותנו – "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי" (יחזקאל ט"ז, ו') – הרי שאין זה כל הנס של פסח עדיין. זה פלא פלאות;

בפרשת החודש מזכירים שפסח כולל וחייב לכלול גם את שביעי של פסח. אגב, בהגדה של פסח, בליל הסדר, אנחנו לא מוותרים ומספרים מה בין ליל הסדר ובין שביעי של פסח – "בְּמִצְרַים לָקוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת" (לשיטת ר' יוסי הגלילי, וכן לכל שיטה נוספת המופיעה בנוסח ההגדה). ומה באמת ההבדל? – ההבדל הוא רק באחוזים, פי ארבע, או פי חמש? –

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁלָּקוּ הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם עֶשֶׂר מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת? בְּמִצְרַיִם מַה הוּא אוֹמֵר? וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל־פַּרְעֹה, אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא. וְעַל הַיָּם מָה הוּא אוֹמֵר? וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת־הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְיָ בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת־יְיָ, וַיַּאֲמִינוּ בַּייָ וּבְמשֶׁה עַבְדוֹ. כַּמָה לָקוּ בְאֶצְבַּע? עֶשֶׂר מַכּוֹת… (הגדה של פסח שם)

מה הרעיון? – זה נפלא! אצבע זה 'ממלא', ו-'יד' היא לא סתם פי חמש, חמש אצבעות, אלא היא היכולת לאחוז, היכולת לעשות "אגודה שלמה". במצרים התגלתה אצבע אלקים אבל על הים שרנו "ה' איש מלחמה ה' שמו", ואומרים על זה חז"ל –

לפי שנגלה על הים כגבור עושה מלחמות, שנאמר (שמות טו ג) "ה' איש מלחמה", נגלה על הר סיני כזקן מלא רחמים שנאמר (שמות כד י) "ויראו את אלהי ישראל". (מכילתא שמות כ', ב')

לצאת מפרעה, ממצרים, זה להאמין שהקב"ה הוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, וכשאני פתאום תקוע ולא רואה שהממלא פועל, וכאילו אין כלום – אז מחזירים אותי למצרים, ואני חוטף כזו כאפה, ומכאן אנחנו יושבים מסובים!

כי מה זה מסובין? מסובין זה בני חורין גמורים. לחירות מלאה וגמורה הגענו רק כאשר "ויסב א-להים את העם דרך המדבר ים סוף", כי כל עוד לא היינו שם למטה – עוד סמכנו על איזה קשר שהיה לי עם איזה פקיד מצרי, קטן או מנכ"ל, שיעזור לי אם הם יתפסו אותנו חזרה. 'יש לי חבר במצרים הוא יסדר לי', 'אני מכיר משהו במדבר', 'אני אצעק, אני אתפלל, אני אגיד' – ומה קרה לנו לפני ים סוף? – "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן". סבא. סבא קדישא.

התחלנו את הדברים בפגישה השבועית שיש לנו כאבות עם בנינו, שאנו נצרכים להיות איתם שם כמו סבא. בלי לשאול אותו עכשיו איך היה במבחן שלשום (ואם קשה לך, אבא'לה? תתרגל…). אבל עכשיו נעבור למשהו עמוק יותר – פעם בשבוע אתה נדרש לתת לילד שלך שאתה לא רק 'ממלא' אלא אתה 'סובב'. כי זה בכלל לא אתה. כל מה שאתה מופיע זה מפני שאבא נתן לך את הכוח להיות ממלא, לתת לו את הכוחות לחיות, לתת לו את כח האביב קלוי גרש כרמל – ועכשיו אתה סבא, ויכול להיות שעכשיו, חודש האביב הוא החודש שבו אתה יכול להיות שתי המדרגות הללו של אבא;

אני ממש מצטער אבל זה ממש לא father ו-grandfather. זה אולי המקסימום שיכולים להגיע בשפה האנגלית. זה אבא וסבא!

טאטע, מה נשתנה

למנהג חב"ד יש תוספת של מילה קטנה, קטנה אבל מרכזית שלא מוותרים עליה, בנוסח ההגדה של פסח, ואומרים אותה בתחילת המגיד, לפני "מה נשתנה" –

טאטע, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות…

הילד ששואל את הקושיות הוא זה שגם אומר טאטע. וגם אם הילד הוא בן תשעים הוא פותח ואומר 'טאטע, מה נשתנה'. זו פניה לממלא. בעולם פה זו פניה של הילד לאביו. ושואלים – אז למה הלילה הזה אנחנו מסובין, והתשובה של 'טאטע' היא 'הלילה אנחנו נלמד גם אבא וגם סבא'. אני יכול לשאול את אבא את הקושיות, בהבנה של העולם הזה – 'איך זה שאתמול היה לי כך ואילו היום נתנו לי אחרת' וכו', אבל אבא צריך לרומם אותי ולקחת אותו על כנפי האמונה (ולא חלילה על כנפי הדימיון) ולהעלות אותי מאבא לסבא.

פרשת החודש שבאה לתאר לעם ישראל בראש חודש ניסן מה ואיך עומד להיות הפסח, באה ואומרת להם 'פסח כולל שתי יציאות ממצרים. שני שלבים. הראשון והשביעי. וכפי שאין אתם יודעים עדיין איך יראה בדיוק השלב הראשון (שהרי הם בר"ח ניסן עדיין תחת שלטון רודנותו של פרעה), אבל אתם תדעו ש-"וה' הכה כל בכור בארץ מצרים – אני ולא מלאך, אני לא שרף, אני ולא שליח, אני ולא אחר", כך יבוא יום ותגלו בשביעי של פסח ש-"ויסב אלהים", תגלו את הסובב כל עלמין, ורק כאשר תגלו גם את זה וגם את זה – אתם תצאו ממצרים'. למימונה מגיעים רק אחרי שביעי של פסח. אי אפשר להגיע אליה ישר מליל הסדר, ולא בגלל שלא נהגו להזמין אורחים. אצל המרוקאים ימצאו פטנט גם לזה… אלא למימונה, לסעודת משיח, לגאולה שלמה, לאמונה התמימה אפשר להגיע רק אחרי שקיבלנו את שני הכוחות הללו, את חודש האביב השלם הזה. את אבא ואת סבא.

יסובבנהו יבוננהו

פרשת החודש היא הפרשה שבה אנחנו מגיעים לאמונה הגדולה שלנו. ביום הזה קיבלנו ואנו מקבלים כל שנה על עצמנו לשחוט את אלהי מצרים. זה היום שבו נשב לליל הסדר, עדיין במצרים כאשר פרעה עדיין חי בועט ונושך, ואז נגלה את שני השלבים שרק משניהם גם יחד, מאבא ומסבא, "יסובבנהו יבוננהו" (דברים ל"ב, י') – 'יסובבנהו' זה הסובב עכל עלמין, 'יבוננהו' זה הבנין, זה איך אתה רואה את זה פה. ואז – "יצרנהו כאישו עינו", משם נגיע לגאולה השלמה.

שנזכה בעז"ה כבר בליל הסדר הקרוב להיות יחד עם כל אחינו ואחיותינו מסובים, מספרים ביציאת מצרים ובגאולה השלמה, ולהגיע לרגע בו –

וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה וַהֲשִׁבֹתִים עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם. (ירמיהו ט"ז, י"ד-ט"ו )

אל הגאולה השלמה תכף ומיד עלינו ועל כל ישראל.^[1]

1. הערה בשולי הדברים – זה גם ענין בנין המשכן בפרשת השבוע (פקודי) שם משה לכאורה לא עשה דבר, לא בנה את המשכן, אבל הוא זה שבפועל מקים אותו – וזו נקודת הקושי של העם. הם בונים ופועלים בבחינת 'ממלא', אבל אם אין את נקודת ה'סובב' אין כלום. וכל זה מתרחש בר"ח ניסן! ואז משה רבנו אומר – 'גם אני לא יכול להקים', ועונה לו הקב"ה 'תעשה כאילו' (עיי"ש ברש"י), כי אתה צריך להבין שבאמת אכן אין לך כח לכלום, גם לא לקרש אחד, והכל הוא מאיתי. כלומר הכח שלך הוא לדעת שהכל מהסובב. שאתה 'מסובין' – ואז יעמוד המשכן. (ויישר כח לר' נתנאל אפשטיין) ↑