בחירה ושמחה – לפני ה'. פרשת ראה תשפו

הבחירה החופשית

פתיחתה של פרשת ראה מוכרת לכולנו –

רְאֵ֗ה אָֽנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה. (דברים י"א, כ"ו)

על פניו, כאשר קוראים את הפסוק הזה, מצפים לשמוע את אחד מיסודות האמונה הגדולים, הבחירה החופשית – רשות לכל אדם נתונה, והקב"ה נותן לפניו את הברכה ואת הקללה, והרמב"ם אכן מזכיר את הפסוק הזה בספרו המשנה תורה, בהל' תשובה (ואגב, תמיד פרשת ראה נקראת בשבת מברכים חודש אלול או בר"ח אלול עצמו אם הוא חל בשבת) וקובע כי –

רשות לכל אדם נתונה: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק – הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע – הרשות בידו. (הל' תשובה, ה', א')

למרות שכל כך קשה ולפעמים נראה שזה כמעט בלתי אפשרי. מצד אחד, האם הקב"ה לא גזר עלי מראש שיש דברים שנראה לי שהם בכלל מחוץ לתחום היכולת שלי? 'כזה אני, לחיוב או לשלילה', ומאידך בלי קשר לזה, מאד קשה להיות בעל בחירה בעולם של כל כך הרבה תאוות ורצונות ואתה בכלל לא יודע מהי הבחירה שלך באמת ומתי היא מושפעת מהסביבה ומהחברה. הרמב"ם מקדיש לזה פרקים שלמים בהל' דעות ובהל' תשובה, ואז הוא אומר את המשפט הבא –

ודבר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצוה, שנאמר: "ראה נתתי לפניך היום את החיים", וכתיב: "ראה אנכי נותן לפניכם היום", כלומר שהרשות בידכם, וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם עושה – בין טובים בין רעים. ומפני זה הענין נאמר: "מי יתן והיה לבבם זה להם"^[1], כלומר שאין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהן לעשות טובה או רעה, אלא הכל מסור להם. (שם ג')

שני הפסוקים שהרמב"ם מצטט כאן, מופיעים בספר דברים. הראשון נמצא בפרשת ניצבים, אחרי פרשת הברכה והקללה. משה מבשר לעם ישראל שהוא יכנס לארץ, והם יבואו להר גריזים ולהר עיבל, ויש שם תיאור מפורט מה הם יעשו שם – הכהנים יעמדו באמצע, השבטים המברכים יעמדו על הר גריזים והמקללים על הר עיבל, והכהנים הלווים יאמרו את ה-"ארורים" ואלו יענו אמן, והם יחזרו ויאמרו את ה-"ברוך" והאחרים יענו אמן, ולאחר מכן יבנו שם מזבח, ואז הקב"ה בא ואומר את כל פרשת התוכחה – מה יקרה אם תלכו בדרכיו ומה אם חלילה לא, ואז "אתם ניצבים היום כולכם" וכו', ואז מופיע הפסוק –

רְאֵ֨ה נָתַ֤תִּי לְפָנֶ֙יךָ֙ הַיּ֔וֹם אֶת־הַחַיִּ֖ים וְאֶת־הַטּ֑וֹב וְאֶת־הַמָּ֖וֶת וְאֶת־הָרָֽע. אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֣י מְצַוְּךָ֮ הַיּוֹ֒ם לְאַהֲבָ֞ה אֶת־ה'.. (דברים ל', ט"ו-ט"ז)

אם תעשו כך תאריכו ימים על האדמה, ואם חלילה לא –

הִגַּ֤דְתִּי לָכֶם֙ הַיּ֔וֹם כִּ֥י אָבֹ֖ד תֹּאבֵד֑וּן לֹא־תַאֲרִיכֻ֤ן יָמִים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה עֹבֵר֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן לָב֥וֹא שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ. הַעִדֹ֨תִי בָכֶ֣ם הַיּוֹם֮ אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֒רֶ֒ץ הַחַיִּ֤ים וְהַמָּ֙וֶת֙ נָתַ֣תִּי לְפָנֶ֔יךָ הַבְּרָכָ֖ה וְהַקְּלָלָ֑ה וּבָֽחַרְתָּ֙ בַּחַיִּ֔ים לְמַ֥עַן תִּֽחְיֶ֖ה אַתָּ֥ה וְזַרְעֶֽךָ. (שם י"ח-ט"ו)

את הפרשה הזו קוראים תמיד בשבת שלפני ראש השנה, ואילו את הפרשה שלנו, "ראה אנכי נותן לפניכם ברכה וקללה", קוראים תמיד כאמור לפני חודש אלול. זו העבודה שלנו.

אבל למה פעמיים?

אבל יש כאן שאלה אחת – בפרשת ניצבים ברור לגמרי למה זה מופיע. כי באמת שם מתואר כל מה שיהיה בהר גריזים והר עיבל וכל ענין הברכה והקללה, אבל כאן, בפרשה שלנו, זה מופיע כמעין כותרת בפסוקים הראשונים אך אין שום מילה על הר גריזים והר עיבל, לא על הברכה ולא על הקללה. מה שכן יש בפרשתנו זה אוסף של המון מצוות – אופן הבאת הקרבנות למקדש, ענין השמחה, שמיטת כספים, בית המקדש – "המקום אשר יבחר ה'" וכל מיני אזהרות, מסית ועיר הנידחת וכו' – ושום מילה על הבחירה החופשית. ובאמת מי שישמע את פתיחת הפרשה ירגיש את זה מאד חזק –

רְאֵ֗ה אָֽנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה.

ורש"י שמרגיש שאין זה מקומו של הענין, אומר את זה בפשטות –

ראה אנכי נותן. ברכה וקללה. האמורות בהר גרזים ובהר עיבל. (שם)

נו, אז למה באמת זה לא נאמר רק שם? למה לומר את זה כאן? וזו שאלה קשה כפליים – כי משה אכן יאמר את זה גם שם! גם בספר יהושע מסופר שכאשר הוא נכנס לארץ הוא קרא את הברכה בין הר גריזים להר עיבל –

אָ֣ז יִבְנֶ֤ה יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ מִזְבֵּ֔חַ לַֽיהוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּהַ֖ר עֵיבָֽל. כַּאֲשֶׁ֣ר צִוָּה֩ מֹשֶׁ֨ה עֶֽבֶד-ה' אֶת-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל כַּכָּתוּב֙ בְּסֵ֙פֶר֙ תּוֹרַ֣ת מֹשֶׁ֔ה מִזְבַּח֙ אֲבָנִ֣ים שְׁלֵמ֔וֹת אֲשֶׁ֛ר לֹֽא-הֵנִ֥יף עֲלֵיהֶ֖ן בַּרְזֶ֑ל וַיַּעֲל֨וּ עָלָ֤יו עֹלוֹת֙ לַֽ-ה' וַֽיִּזְבְּח֖וּ שְׁלָמִֽים… וְכָל-יִשְׂרָאֵ֡ל וּזְקֵנָ֡יו וְשֹׁטְרִ֣ים | וְשֹׁפְטָ֡יו עֹמְדִ֣ים מִזֶּ֣ה | וּמִזֶּ֣ה | לָאָר֡וֹן נֶגֶד֩ הַכֹּהֲנִ֨ים הַלְוִיִּ֜ם נֹשְׂאֵ֣י | אֲר֣וֹן בְּרִית-ה' כַּגֵּר֙ כָּֽאֶזְרָ֔ח חֶצְיוֹ֙ אֶל-מ֣וּל הַר-גְּרִזִ֔ים וְהַֽחֶצְי֖וֹ אֶל-מ֣וּל הַר-עֵיבָ֑ל כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֜ה מֹשֶׁ֣ה עֶֽבֶד-ה' לְבָרֵ֛ךְ אֶת-הָעָ֥ם יִשְׂרָאֵ֖ל בָּרִאשֹׁנָֽה. וְאַֽחֲרֵי-כֵ֗ן קָרָא֙ אֶת-כָּל-דִּבְרֵ֣י הַתּוֹרָ֔ה הַבְּרָכָ֖ה וְהַקְּלָלָ֑ה כְּכָל-הַכָּת֖וּב בְּסֵ֥פֶר הַתּוֹרָֽה. לֹֽא-הָיָ֣ה דָבָ֔ר מִכֹּ֖ל אֲשֶׁר-צִוָּ֣ה מֹשֶׁ֑ה אֲשֶׁ֨ר לֹֽא-קָרָ֜א יְהוֹשֻׁ֗עַ נֶ֣גֶד כָּל-קְהַ֤ל יִשְׂרָאֵל֙ וְהַנָּשִׁ֣ים וְהַטַּ֔ף וְהַגֵּ֖ר הַהֹלֵ֥ךְ בְּקִרְבָּֽם. (יהושע ח', ל'-ל"ה)

אבל כל זה מסופר בפרשת כי תבוא, אז בשביל מה זה מופיע אצלנו? האם זה הקדמה למשהו, ואם כן – למה? בואו נראה גם את ההמשך –

אֶת-הַבְּרָכָ֑ה אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְע֗וּ אֶל-מִצְוֹת֙ ה' אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּֽוֹם. וְהַקְּלָלָ֗ה אִם-לֹ֤א תִשְׁמְעוּ֙ אֶל-מִצְוֹת֙ ה' אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְסַרְתֶּ֣ם מִן-הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לָלֶ֗כֶת אַֽחֲרֵ֛י אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-יְדַעְתֶּֽם. (דברים שם כ"ז-כ"ח)

האמת היא שבלי ההקדמה שהיקדמנו – לא מובן כאן המושג 'ברכה'. ורש"י מסביר לנו למה הכוונה ומפנה אותנו לתרגום אונקלוס –

ונתתה את הברכה. כתרגומו ית מברכיא. את המברכים. (שם כ"ט ברש"י)

כלומר אין הכוונה לברכה עצמה אלא לאנשים המברכים, ששת השבטים שיעמדו פה וששת האחרים שיעמדו שם וכו'. ואז כתוב כך –

וְהָיָ֗ה כִּ֤י יְבִֽיאֲךָ֙ ה' אֱלֹהֶ֔יךָ אֶל-הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר-אַתָּ֥ה בָא-שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּ֑הּ וְנָֽתַתָּ֤ה אֶת-הַבְּרָכָה֙ עַל-הַ֣ר גְּרִזִּ֔ים וְאֶת-הַקְּלָלָ֖ה עַל-הַ֥ר עֵיבָֽל. (שם כ"ט)

איך שמים ברכה על הר? לכן מבאר אונקלוס כפי שציטט אותו רש"י – את המברכים ואת המקללים. ואז התורה עוברת לפרשה שלמה של מצוות – ראה, שופטים, כי תצא וחצי כי תבוא, ורק אחרי זה חוזרים לנושא.

בין הר גריזים להר עיבל

דיברנו פעם בסוגיה הזו וכמדומני שמעיון בפרשה מתחדשים פה דברים נפלאים מאד, ואני מבקש לגעת בנקודת מפתח, ציר מרכזי שממנו נבין את הכל – "עמוד התורה והמצווה" הוא הידיעה הזו ש"רשות לכל אדם נתונה ואין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהם לעשות טובה או רעה אלא לבם מסור להם". למה הדבר הזה צריך להתרחש דווקא בכניסה לארץ ישראל והולכים להר גריזים והר עיבל?

נתחיל מהפרשה עצמה. פרשת ראה פותחת בחידוש הגדול שכאשר תעברו את הירדן, תזכו ותגיעו "אל המקום אשר יבחר ה'", אל המנוחה ואל הנחלה. המנוחה זו שילה, שם היינו 369 שנים, ואז, 440 שנה אחרי שתיכנסו לארץ, כאשר יניח ה' אלוהיכם לכם מכל אויביכם מסביב וישבתם בטח תגיעו אל ירושלים אל "המקום אשר יבחר ה'" ושם תביאו את עולותיכם ואת נדבותיכם, ובכל מקום כזה התורה אומרת – "ושמחתם בכל משלח ידכם", "ושמחתם לפני ה' אלהיכם", "ושמחת אתה וביתך לפני ה' אלוהיך".

בהמשך תתאר התורה שוב פעם את השמחה – במעשר שני, כשעולים איתו לירושלים, ואם אתה בא מרחוק אתה צר אותו בכסף ומעלה את הכסף וקונה בירושלים ואתה אוכל שם "בכל אשר תאווה נפשך… כל אשר תשאלך נפשך", והמעשר השני הזה הוא מעשר קודש וגם שם כתוב – "ואכלת שם לפני ה' אלוהיך ושמחת אתה וביתך".

והיית אך שמח

מצוות השמחה מופיעה שבע פעמים בפרשתנו, כשבסוף הפרשה מופיע ענין השמחה בשלשת הרגלים – בשבועות ובסוכות, ואז בסוף הפרשה –

וְשָֽׂמַחְתָּ֖ בְּחַגֶּ֑ךָ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֤ וּבִתֶּ֨ךָ֙ וְעַבְדְּךָ֣ וַֽאֲמָתֶ֔ךָ וְהַלֵּוִ֗י וְהַגֵּ֛ר וְהַיָּת֥וֹם וְהָֽאַלְמָנָ֖ה אֲשֶׁ֥ר בִּשְׁעָרֶֽיךָ. שִׁבְעַ֣ת יָמִ֗ים תָּחֹג֙ לַֽ-ה' אֱלֹהֶ֔יךָ בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁר-יִבְחַ֣ר ה' כִּ֣י יְבָֽרֶכְךָ֞ ה' אֱלֹהֶ֗יךָ בְּכֹ֤ל תְּבוּאָֽתְךָ֙ וּבְכֹל֙ מַֽעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֔יךָ וְהָיִ֖יתָ אַ֥ךְ שָׂמֵֽחַ. (שם ט"ז, י"ד ט"ו)

האם יש מישהו בעולם שיכול לומר לי שאני יכול להגיע למדרגה של אך ורק שמח?! איך אפשר להגיע לזה? אני מבין שזו עבודה גדולה ושצריך לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה, אבל איך מגיעים ל-'אך שמח'? עוד מעט נראה את החיבור הזה שבין השמחה והבחירה, וזו מהפכה גדולה, כשהר גריזים והר עיבל יתפסו פה את המקום הכי חשוב.

רש"י אומר שם –

והיית אך שמח. לפי פשוטו אין זה לשון צווי אלא לשון הבטחה…

באמת אי אפשר לצוות על אדם להיות רק שמח. אדם הוא בשר ודם ואפשר לומר לו לבחור בלהיות שמח, תקבל על עצמך שמחה, אבל "אך שמח"?!, ולכן הוא מבאר שהקב"ה כאילו אומר לנו – 'אם תצליח לקיים את כל מה שאמרתי לך, אני מבטיח לך שאני אביא אותך להיות 'אך שמח'. זה לא ציווי – זו הבטחה!'.

ונוסיף כאן במין סוגריים הסבר חסידי עמוק וחשוב. רש"י ממשיך –

…ולפי תלמודו (שם מח.) למדו מכאן, לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה. (שם)

הכונה היא לשמיני עצרת שלא מוזכר פה אבל גם הוא חג, יום טוב. אנחנו כיום בסוף מלחמת שמחת תורה, מבינים כאן משמעות מחודשת – "לרבות לילי שמיני עצרת". אי"ה תתרבה השמחה גם בלילה, בחושך, של מלחמת שמיני עצרת. המפרשים שואלים שהרי המילה "אך" באה למעט בכל מקום בתורה, ואם כן – איך זה פה מרבה? חסידים עונים בהברקה עמוקה – 'אך' בא למעט את ה-'והיית'. כשתמעט את עצמך, את האגו שלך, כשתתעסק פחות בך, בעצמיות שלך, ובאמת תצליח להיות "לפני ה' אלוהיכם", אז באמת תהיה שמח. בזוה"ק כתוב "כוליה קמיה כלא חשיב" שכאתה נמצא לפני האור אינסוף אתה בטל בו, אתה מתכלל בו. "והיית אך" – כשתגיע לכזה מיעוט של עצמך – תוכל באמת למשוח. אתה יודע למה קשה לך לשמוח? – כי קשה לך למעט את עצמך וכשתדע לעשות את זה תוכל לרבות שמחה עוד ועוד. ביאור נפלא.

הבחירות של הקב"ה

המשותף לכל מצוות השמחה הוא שכולם מתרחשות כאשר בית המקדש נבנה, או לכל הפחות כאשר המשכן בשילה נבנה. נסביר; כל המצוות של השמחה בפרשה שלנו והבאות (במצוות הביכורים) – הן לשמוח כאשר אתה אוכל לפני ה' אלוקיך, או שמח "לפני ה' אלוהיך".^[2] כלומר השמחה מותנית בלהגיע למקדש או לכה"פ לשילה. ונרחיב;

המקדש לא נקרא בתורה אפילו פעם אחת בשם 'מקדש' אלא "המקום אשר יבחר ה'", וזה מופיע כך י"ג פעמים. הפרשה כולה עוסקת באיך הקב"ה בוחר – הוא בחר במקום הזה כי ככה הוא בחר. אפילו למשה רבנו הוא לא מגלה שהכוונה היא לירושלים. הוא בחר מקום. "המקום אשר יבחר". זו נקודה עמוקה. והוא גם בחר בעם –

בָּנִ֣ים אַתֶּ֔ם לַֽ-ה' אֱלֹֽהֵיכֶ֑ם לֹ֣א תִתְגֹּֽדְד֗וּ וְלֹֽא-תָשִׂ֧ימוּ קָרְחָ֛ה בֵּ֥ין עֵֽינֵיכֶ֖ם לָמֵֽת. כִּ֣י עַ֤ם קָדוֹשׁ֙ אַתָּ֔ה לַֽה' אֱלֹהֶ֑יךָ וּבְךָ֞ בָּחַ֣ר ה' לִהְי֥וֹת לוֹ֙ לְעַ֣ם סְגֻלָּ֔ה מִכֹּל֙ הָֽעַמִּ֔ים אֲשֶׁ֖ר עַל-פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה. (שם י"ד א'-ב')

הוא בחר עם, הוא בחר מקום, בוחר בירושלים ובתורה. הוא בוחר.

כל עוד אין בעולם מקדש ואין מקום מכוון כנגד ה' ואתה לא יכול להיות "לפני ה' אלוהיך" – אתה עוד לא יכול לבוא ולהקריב שם קרבנות. ויש עוד נקודה גדולה בזה; בארבע עשרה השנים הראשונות שנכנסו לארץ, אחרי שעברו את הירדן וכבשו, היו בגילגל, שם היה מזבח. בשנים הללו אפשר היה להקריב קרבנות בכל מקום, בבמות. אמנם המזבח היה בגלגל, והיה זה "הבסיס העורפי" של עם ישראל, אבל שבע שנים עסקו בכיבוש הארץ בכל מיני מקומות וכאשר רצו להקריב קרבנות הקריבו בבמות שבכל מקום. ואמנם התורה הזהירה –

הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּֽן־תַּעֲלֶ֖ה עֹלֹתֶ֑יךָ בְּכׇל־מָק֖וֹם אֲשֶׁ֥ר תִּרְאֶֽה. (שם י"ב, י"ג)

מבאר רש"י שזה רק מהרגע שיהיה מקדש. אחרי ארבע עשרה שנה הללו בנו את משכן שילה שעמד 369 שנה, כבר אז נאסרו מלהקריב קרבנות במקום אחר מלבד שילה. ושוב, היתה עוד תקופה בין משכן שילה לבין הקמת המקדש ע"י דוד ושלמה, חמישים ושבע שנים, וגם אז היה מותר שוב להקריב בבמות כי לא היה מקדש, לא היה "לפני ה' אלוהיך". כלומר בכל פעם שמקריבים קרבנות, זובחים עולות ושלמים, זה חייב להיות "לפני ה' אלוקיך" ואז מופיעה שמחה. אכן זבחו שלמים גם לפני כן – נח הקריב, אברהם זבח וכו', אבל עוד לא הוקם "המקום אשר יבחר ה'", וכאשר תגיעו למקום הזה אשר יבחר בו ה' וכל אחד יהיה בחלקו, אז תוכלו לשמוח.

בין ההרים אבל במקדש

והנה עכשיו אנו מגיעים לחיבור שבין הבחירה לבין מושג השמחה. יש רק מקום אחד שבו נאמר לשמוח עוד לפני שהגענו לא רק למקדש ואפילו לא למשכן שילה. הרי הרגע אמרנו שבי"ד השנים הראשונות, על אף שהקמנו מזבח בגלגל והקרבנו שם את הפסח, אבל עדיין לא הוקם המשכן בשילה ועוד לא הגענו למצב של "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם", היינו מותרים להקריב בכל מקום. זוכרים מה עשינו ביום שעברנו את הירדן? – באותו יום היינו צריכים להגיע להר גריזים ולהר עיבל.^[3] וכך מספרת התורה איך זה אמור להתרחש, וכך גם יסופר בספר יהושע –

וַיְצַ֤ו מֹשֶׁה֙ וְזִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־הָעָ֖ם לֵאמֹ֑ר שָׁמֹר֙ אֶת־כׇּל־הַמִּצְוָ֔ה אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּֽוֹם. (דברים כ"ז, א')

זה מופיע בפרשת כי תבוא בסיכום של פרשות ראה, שופטים, כי תצא ותחילת כי תבוא.

וְהָיָ֗ה בַּיּוֹם֮ אֲשֶׁ֣ר תַּעַבְר֣וּ אֶת־הַיַּרְדֵּ֒ן אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־ה' אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ וַהֲקֵמֹתָ֤ לְךָ֙ אֲבָנִ֣ים גְּדֹל֔וֹת וְשַׂדְתָּ֥ אֹתָ֖ם בַּשִּֽׂיד. (שם ב')

זה לפני כיבוש ולפני חלוקה, לפני התנחלות, לפני שנקים את משכן ה' ולפני שנגיע אל המקום אשר יבחר ה'. למקדש, אומר רש"י, נגיע רק כאשר יניח ה' לכם מכל אויביכם מסביב, שזה יהיה בזמן דוד, ארבע מאות וארבעים שנה אחרי שניכנס לארץ, רק אז נגיע למקום אשר יבחר. ומה תעשו עם האבנים הללו ביום שתעברו את הירדן? –

וְכָתַבְתָּ֣ עֲלֵיהֶ֗ן אֶֽת־כׇּל־דִּבְרֵ֛י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את בְּעׇבְרֶ֑ךָ לְמַ֡עַן אֲשֶׁר֩ תָּבֹ֨א אֶל־הָאָ֜רֶץ אֲֽשֶׁר־ה' אֱלֹהֶ֣יךָ ׀ נֹתֵ֣ן לְךָ֗ אֶ֣רֶץ זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֛ר ה' אֱלֹהֵֽי־אֲבֹתֶ֖יךָ לָֽךְ. (שם ג')

אתה לוקח שתים עשרה אבנים, כותב עליהן את התורה והנה הפירוט –

וְהָיָה֮ בְּעׇבְרְכֶ֣ם אֶת־הַיַּרְדֵּ֒ן תָּקִ֜ימוּ אֶת־הָאֲבָנִ֣ים הָאֵ֗לֶּה אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֜י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֛ם הַיּ֖וֹם בְּהַ֣ר עֵיבָ֑ל וְשַׂדְתָּ֥ אוֹתָ֖ם בַּשִּֽׂיד. (ד')

לכאורה היינו מצפים שאם צריך להקים מזבח ולאכל שלמים – זה יהיה על הר גריזים ולא על הר עיבל, נכון? ועוד מעט נראה ששם גם יקיימו בפעם הראשונה והאחרונה את מצוות "ושמחת לפני ה' אלהיך" בלי מקדש, משכן, בלי שילה ובלי ירושלים! רק שנבין – המרחק מהגילגל להר גריזים זה 60 ק"מ! לדעה הראשונית בחז"ל, בפשט הכתובים, הפעולה שעשו ישראל היתה ללכת לשם, לשכם, ביום אחד, יום חציית הירדן. וחז"ל דנים שם מה היו סדר הפעולות שלהם, האם הלכו מיד או קודם הקריבו את הפסח – לא ניכנס לזה עכשיו. על כך פנים זה היה ביום שעברו –

וּבָנִ֤יתָ שָּׁם֙ מִזְבֵּ֔חַ לַ-ה' אֱלֹהֶ֑יךָ מִזְבַּ֣ח אֲבָנִ֔ים לֹא־תָנִ֥יף עֲלֵיהֶ֖ם בַּרְזֶֽל. אֲבָנִ֤ים שְׁלֵמוֹת֙ תִּבְנֶ֔ה אֶת־מִזְבַּ֖ח ה' אֱלֹהֶ֑יךָ וְהַעֲלִ֤יתָ עָלָיו֙ עוֹלֹ֔ת לַ-ה' אֱלֹהֶֽיךָ. (שם ה'-ו')

ונשים לב – אלו ביטויים שמתארים את בניית המשכן והמקדש. את המזבח של המקדש. ומה נעשה שם? –

וְזָבַחְתָּ֥ שְׁלָמִ֖ים וְאָכַ֣לְתָּ שָּׁ֑ם וְשָׂ֣מַחְתָּ֔ לִפְנֵ֖י ה' אֱלֹהֶֽיךָ. (שם ז')

זו הפעם היחידה שהמצווה לשמוח "לפני ה' אלוהיך" היא עוד לפני שאין מקדש, משכן או לפני שכבשנו את הארץ ושלושים ואחד מלכים עדיין סביבנו ממתינים. לפי הפשט, הכל ממתין – יריחו והעיי, ואתה כאילו במקדש ושמח לפני ה' אלוהיך.

באר היטב

ונקשיב למילים – בית המקדש יהיה שונה ממשכן שילה בכך שהוא יהיה "בית תפילה לכל העמים", נכון? בואו נראה מה קורה עכשיו –

וְכָתַבְתָּ֣ עַל־הָאֲבָנִ֗ים אֶֽת־כׇּל־דִּבְרֵ֛י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את בַּאֵ֥ר הֵיטֵֽב. (שם ח')

ואומר שם רש"י –

בַּאֵר הֵיטֵב. בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן (סוטה ל"ב ע"א)

בשביל מה עם ישראל צריכים לדעת עכשיו שבעים לשון? – כי את התורה הקדושה, את דבר ה', צריך לכתוב בשבעים לשון ואין מקום בעולם שזה לא ייצא אליו, אבל זה לא בבית המקדש בפעם הזו אלא במקום הברית בין הר גריזים להר עיבל.

ונשים לב לעוד שלב – את המזבח שעליו אוכלים שלמים ושמחים לפני ה', לא בונים על הר הברכה, הר גריזים, אלא על הר עיבל, הר הקללה! ע"פ חז"ל, המזבח הזה הוקם ופורק באותו היום, ואין זה סותר ממצאים ארכיאולוגיים שם שטוענים שהם חלק מהמזבח. ייתכן מאד שעל המקום הזה המשיכו אחר כך כל מיני דברים אחרים. אבל המזבח שבנה שם יהושע היה מזבח אד-הוק, ככה הוא מצווה וכך מופיע בספר יהושע. המושג הזה שצריך לכתוב את דברי התורה בשבעים לשון הוא עמוק מאד ובמיוחד בכך שהוא מופיע דווקא שם, כי הביטוי הזה "וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב" מן הסתם עושה לנו אסוציאציה חשובה לכל מגמת ספר דברים, משנה תורה – על האבנים לא כתבו את כל חמשת החומשים אלא רק את משנה התורה, כך ע"פ ספר יהושע. את הפרשיות הללו שאמר משה. ומהי האסוציאציה? – "באר היטב". כשקבע משה רבנו את מגמת הספר הזה הוא פתח את דבריו ואמר –

בְּעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֑ב הוֹאִ֣יל מֹשֶׁ֔ה בֵּאֵ֛ר אֶת־הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את לֵאמֹֽר. (דברים א', ה')

ורש"י מסביר שם את המילה "באר" –

בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה. בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן פֵּרְשָׁהּ לָהֶם.

משה רבנו עצמו תירגם את התורה לשבעים לשון ומתרגומו של משה מצווה יהושע ומקיים את תרגום התורה כתוב על אבנים בהר גריזים ובהר עיבל. צריך להבין מה משמעות האירוע הזה? ושוב – כמה מופלא שאל המקום הזה מחזיר עם ישראל את יוסף ושם קוברים אותו.

יש כאן דבר מופלא. פרשת ראה היא פרשת הבחירה, אבל זו היא הבחירה שהקב"ה בוחר. הוא בא ואומר לנו 'רבותי, אתם יודעים מתי אתם תגיעו לשמחה? כשאתם תצליחו לבחור'. כשאדם יכול לבחור בטוב, להתעלם מרעשי הרקע, כשאדם יכול להידבק בה' אלוקיו – ואפשר להבחין שאנחנו מדברים כאן כל פרשיות ראה, שופטים וכי תצא – הוא לא יתפתה אחרי המסית והמדיח, הוא לא יתפתה אחרי העיר הנידחת, הוא יזכה להמליך מלך ולא איש נכרי, הוא לא יחזור למצרים ולא ירבה לו נשים או סוסים, הוא יוכל להגיע ל-"והיית אך שמח". זה יכול לקרות רק לאדם שדבק בבוחר, בה'. הבוחר בעולם באמת זה רק הקב"ה.

ללמוד לחיות עם תאוות בקדושה

אחת מילים המרכזיות בפרשה שלנו היא "תאווה". זו מילה שלילית בדרך כלל אבל אצלנו היא לא מופיעה בשלילה. הפרשה אומרת שכאשר היינו במדבר והיה לנו משכן, כשרצינו לאכול בשר, לא היינו הולכים אל השוחט אלא דווקא למשכן, וזה היה מרחק כמה דקות הליכה, בשכונה, שהרי מחנה ישראל כולו היה י"ב מיל, 12 ק"מ. מחנה ישראל ובתוכו מחנה לוויה. מופיעה בפרשתנו כמה וכמה פעמים אזהרה שלא נשכח את הלוי – במשכן לא היה יכול להיות מצב כזה שנשכח אותו. כולנו היינו צמודים אליהם – אלה לגרשון וקהת, אלה למררי, ובפנים המשכן. וכאשר רצית לאכול סתם איזה סטייק לארוחת צהריים היית הולך למשכן ומביא קרבן שלמים. אבל עכשיו, כשאתה תגור בבאר שבע או בקרית שמונה ותרצה לאכול סטייק או צלעות, "כי תאווה נפשך לאכול בשר", כי 'בא לך' – אז תלמד הלכות שחיטה. תיזהר מלאכול את הדם. ורש"י תמה – מדוע מזהירים כל כך מלאכול את הדם? והוא מסביר שהדם דווקא היה די מגעיל, אף אחד לא רצה לאכול אותו, והתורה הדגישה שוב ושוב "רק חזק לבלתי אכול הדם", כי אלמלא המצוות אם אתה תכניס את עצמך ללופ של תאווה ולא יהיה משהו שיחזיק אותך, הרי גם דברים שעכשיו מגעילים אותך – אתה תתמכר אליהם ולא תוכל לעצור. מה שכרגע נראה לך הכי מגעיל – לא תוכל לעצור אותו.

בתחילת הפרשה מופיע ביטוי מדהים; כתוב שכאשר ניכנס לארץ ונמצא שם את כל העבודה הזרה, ננתץ את המזבחות ונשבר את המצבות, ואז כתוב –

לֹא-תַֽעֲשׂ֣וּן כֵּ֔ן לַֽ-ה' אֱלֹֽהֵיכֶֽם. (שם י"ב, ד')

ורש"י קופץ שם מיד ומביא את רבי ישמעאל –

…אמר רבי ישמעאל, וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבחו?! אלא שלא תעשו כמעשיהם, ויגרמו עונותיכם למקדש אבותיכם שיחרב (ספרי סא).

שמענו? – אם לא תלמדו לבחור בטוב, אם לא תלמדו להיות "לפני ה' אלהיכם", אתם תיגררו אחרי המעשים הרעים ועוונותיכם יגרמו שהמזבח ינותץ.

המקום אשר יבחר ה' נועד להפוך אותך לבוחר, לאדם שיכול לבחור בחיים ואז הוא ישמח.

המילה תאווה מופיעה בעוד מקום מדהים בפרשה – במצוות מעשר שני, וגם שם מופיע השמחה. אתה לוקח איתך את כל התבואה, הפירות וקונה בקר וצאן ויין ושכר – "בכל אשר תאוה נפשך… בכל אשר תשאלך נפשך". וזה נקרא מעשר שני, התאווה הזו. זו לא נתינה לכהנים, ללוויים או לעניים אלא זה לקחת ולאכול עם כל המשפחה, ומזה "תלמד ליראה את ה' אלהיך כל הימים", ואז תגיע לשמחה – כשתדע לקחת את התאווה שיש באדם ולהעלות אותה דרך ירושלים שבתוכך, ודרך ירושלים של ממש, אל המקום שבו אתה בוחר, המקום אשר יבחר ה'.

רבותי, יש רק מקום אחד שבו אתה תגיע למדרגת השמחה לפני ה' אלוקיך, אבל זה יהיה במקום שבו אתה תקבל את הכח לבחור. שם אני אתן לפניכם היום ברכה וקללה היום. 'היום' זה בכל יום ויום מחדש שאני נותן לפניכם שוב ברכה וקללה.

כוחות מחודשים לבחור

אחת השאלות הגדולות בעולם היא למה הקב"ה בכלל נתן לנו קללה? אי אפשר בלי קללות בעולם? תן לנו ברכה! למה לתת את השלילי? – זה כל כך עמוק; זוכרים את יוסף הצדיק שאנחנו מחזירים אותו לשם ומשם אנחנו מכרנו אותו – זה בגלל שיוסף היה היחיד מבין כל האחים שנאלץ לבחור, לבד, בלי אוירה תומכת. הוא בחר בין אשת פוטיפר לבין דמות דיוקנו של אביו. אביו נראה לו בחלון ואמר לו – 'רצונך להיכתב עם אלו, אלו שרצו להיפטר ממך? יש לך את כל הסיבות ההגיוניות שלא להיכתב איתם ואת היכול, או שאתה רוצה למעט את ה-'והיית' ואתה רוצה להיות "אך שמח" ולהביא וללמד את כל האחים שלך ללבחור, ולומר להם "אל תרגזו בדרך", ולומר להם "לא אתם שלחתם אותי הנה אלא האלוהים", "כי למחיה שלחני האלוהים לפניכם".

שם בהר גריזים ובהר עיבל אתם תבינו שה' נתן לנו שתי דרכים, דרך הטוב ודרך הרע, ברכה וקללה – כדי לאפשר את הקיום של הבחירה החופשית. זו הסיבה לקיומן של שתי דרכים בעולם, דרך הטוב ודרך הרע. כי אם היה קיים בעולם רק טוב, לא היתה לאדם נטיה או אפשרות לעשות רע. הוא לא היה בוחר טוב אלא היה עושה טוב מתוך אילוץ, מחוסר ברירה. וברוב טובו העניק הקב"ה לאדם את אפשרות הבחירה ולכן זה נקרא "ראה אנכי נותן" – זה כמו מתנה, "לפניכם" – בפנימיות שלכם, "היום ברכה וקללה". זו איננה ברכה חד פעמית. כן, זה סיפור הר גריזים והר עיבל שמתרחש פעם אחת, ומפרקים את המזבח באותו יום שבו הוא מוקם, אבל הברכה הזו מתחדשת מדי יום ביומו. כל יום יהודי מקבל מחדש כוחות חדשים ורעננים כדי שהוא יוכל לעבוד את ה' בתנופה, מחדש.

הסכת ושמע ישראל היום

זוכרים מה כתוב שם מיד שמגיעים להר גריזים ולהר עיבל?

וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ וְהַכֹּֽהֲנִ֣ים הַֽלְוִיִּ֔ם אֶל כָּל-יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הַסְכֵּ֤ת | וּשְׁמַע֙ יִשְׂרָאֵ֔ל הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ נִהְיֵ֣יתָֽ לְעָ֔ם לַֽ-ה' אֱלֹהֶֽיךָ. (שם כ"ז, ט')

אגב, "הסכת ושמע ישראל היום" זה ר"ת שם הוי"ה. בתורת החסידות, מתאר אדמו"ר בעל הבני יששכר זיע"א את צירופי האותיות של שם הוי"ה בכל חודש וחודש, והראשי תיבות הללו הם של חודש מנחם-אב. "הסכת ושמע ישראל היום". ורש"י מבאר –

היום הזה נהיית לעם. בכל יום יהיו בעיניך כאילו היום באת עמו בברית

ביום שבו עמדנו ליד הר גריזים והר עיבל נהיינו לעם, ודווקא בהר עיבל, ההר שבו נמצאת הקללה, שם אתה תקים את המזבח ותאכל את שלמים ותעשה את העולות ותשמח "לפני ה' אלהיך" – בפעם יחידה, לפני כיבוש הארץ, לפני הנחלות, לפני שיש מקדש – אתם תקימו מזבח, תכתבו עליו את דברי התורה ותעבירו את המסר שלכם הזה לשבעים הלשונות שיש לכם בנפש, כי יהודי הוא אחד שיש לו שבעים לשונות. הוא כזה אוניברסלי כזה, הוא כאילו בוחר, הוא שייך לכל העולם, היהודי הנודד שחי בכל העולמות – שמאד דומה ליוסף הצדיק שגדל במצרים, נסיך, משנה למלך האימפריה, והוא יודע ש"היום הזה נהיית לעם". הוא בוחר, ועל הר הקללה הוא מקים את המזבח וכותב "את כל דברי התורה הזאת" כי הוא בא ללמד איך אפשר להפוך את הקללה לברכה "כי אהבך ה' אלהיך". הוא יכול להגיע לשמחה כי יש בו את כח הבחירה, וכח זה מוענק לו רק אם הוא מתבטל אל מי שיש לו את הכח באמת לבחור, אל "הבוחר בעמו ישראל באהבה".

כשתעברו את הירדן, תקחו את מה שהיה במעמד הר סיני בלי בחירה, כשראיתם את הקולות ואת הלפידים ולא היה ניתן לסרב לזה, כשצעקתם "רצוננו לראות את מלכנו", כשראינו את הקולות והתעלינו מעל החושים ונאלצנו לבחור בטוב, ואז שלח הקב"ה את משה, נתן לו את הכח לעורר את עם ישראל ועם ישראל אמר לו "אתה תלך ותשמע", והקב"ה אומר לו – "היטיבו כל אשר דיברו". זוכרים את הפסוק שציטטנו בתחילת השיעור? – "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים" ועל זה אמר הרמב"ם שהבורא איננו גוזר. בעומק, בהתחלה הם רצו להיות דבוקים באור אינסופי ואז הם לא יהיו בוחרים, ואילו עכשיו הם תופסים מרחק, המדרגה כאילו יורדת, מה ה' אלוקינו דיבר אלינו בחורב? – "רב לכם שבת בהר הזה, פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי ואל כל שכניו", ועכשיו תכרתו את הברית במקום בהר סיני – בהר גריזים ובהר עיבל, ואז תגיעו למדרגות שנדבר עליהן.

אתה תומיך גורלי

זוהי הפרשה שעוסקת ביכולת של יהודי לא לעשות כמעשה האומות, מעשה שיגרום לנתץ את המקדש שלפני ה' אלוקיך ואז לאבד חלילה את הכח היחיד לבחור כי אני דבק באלוקות ולהפוך להיות מן עלה נידף שנגרר אחרי כל מה שתאווה נפשו. זו הפרשה שבה לוקחים את כל התאוות שלך ומלמדים אותך יחד איתן את הלכות שחיטה ואת הלכות "לא תאכלו על הדם", איך לוקחים את כל התאוות ומעלים אותן ואיתן לירושלים ומביאים מהן מעשר שני. הפרשה הגדולה הזו שבה מתארים לך איך המסית והמדיח יכולים להפוך לך את החיים, הפרשה הזו שבה מתארים לך את עיר הנידחת, את כל הצדדים הכי שליליים בעולם – את הפרשה הזו פותחים בזה שאתם הולכים להר גריזים ולהר עיבל, אתם תגיעו ל-"לפני ה' אלוהיך" בלי המקדש, ממש כמו אדם הראשון בגן עדן שהיה עם ה' אלוקיו כל הזמן, שהוא הלך וה' הלך איתו, והוא היה לפני ה' בלי מקדש. שם הוא הצטווה "מכל עץ הגן אכול תאכל" ואל תאכל מהעץ ההוא – וכל אכילותיו היו מצווה, זה היה כמו מקדש אבל בלי מקדש. לא היה שם מקום מסוים, וזה הרגע של הר גריזים והר עיבל. זה הרגע של "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה", וכשתבין את התכלית הזו, את הכח להיות בוחר באמת ואת היכולת להגיע להיות שמח באמת, למדרגה של "והיית אך שמח", אז מתחילים ונותנים לך את כל ארגז הכלים להגיע שלם.

זו הפרשה שפותחת ומברכים בה את חודש אלול, ואת אותו חודש מסיימים ב- "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע, ברכה והקללה נתתי לפניך… ובחרת בחיים" ורש"י שואל – אם אתה, רבש"ע, אומר לי לבחור, אז למה אתה מתערב לי בבחירה ואומר לי במה לבחור? תן לי לבחור בעצמי! והוא מביא את המשל הכל כך יפה לאבא שרוצה שבנו יבחר באמת בבחירה הטובה ותאוותיו לא ישגעו אותו, ולכן "אתה תומיך גורלי" – הוא שם את היד על ידו של הבן כביכול, והוא אמנם לא מכוון אותו אלא רק נותן לו איזו רוח גבית חיובית כדי שהוא יתכוונן למקום הנכון. הקב"ה נותן לך את הכוחות – כל המצוות, כל המהלכים התוארים בפסוקים האלה, כדי שתוכל להגיע ל-"אך שמח", שתוכל לשמוח דווקא במזבח בהר עיבל, כדי שתוכל להגיע ולהיות בוחר באמת.

"מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים" שנזכה ונחיה ונראה לימות המשיח ולחיי העולם הבא בב"א.

1. פסוק שאמר הקב"ה למשה, וכאילו הוא מייחל לכך שעם ישראל יבחרו בבחירה הנכונה. כלומר אפילו הקב"ה לא יכול כביכול לכפות על האדם לשוב בתשובה, אלא זה נתון לכל אחד בעצמו. ↑

2. הפעם היחידה הנוספת שמצוות השמחה מופיעה בתורה זה בחומש ויקרא בארבעת המינים – "ושמחתם לפני ה' אלוהיכם שבעת ימים", ושם זה לא רק רעיון או ציווי אלא מיקום, ולכן חז"ל לומדים שמצוות ארבעת המינים מדאורייתא שבעת ימים היא רק בבית המקדש ואילו אנחנו נוטלים רק ביום הראשון מדאורייתא ולאחר מכן מדרבנן. ↑

3. לשם אנחנו גם צריכים לקחת את יוסף ולקבור אותו בין הר גריזים להר עיבל, ולהלן. ↑