ביום הראשון תשביתו. פרשת ויקרא תשפו

הלילה ראש חודש ניסן. בספר מנחת שלמה לגרש"ז אוירבך זצ"ל מובא דיון מה תהיינה הברכות אותן נצטרך לברך כאשר יבוא משיח, ומכיון שכידוע "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל" וע"פ רבי צדוק הכהן מלובלין זיע"א הכוונה היא לר"ח ניסן (מחשבות חרוץ) שאז יגיע משיח, אנחנו נדרשים לדיון הזה – כדי שנדע מה לברך. ר' שלמה זלמן אומר שיש ארבע ברכות. הראשונה היא "חכם הרזים", שמשמעותה ע"פ רש"י היא "שיודע מה בלבו של כל אחד ואחד", הנאמרת כאשר רואים ששים ריבוא מישראל מקובצים יחד, וברור שכאשר יגיע משיח כולם יתכנסו ויהיו שם יחד יותר מששים ריבוא. הברכה השניה "שחלק מחכמתו ליראיו", כי כפי שמביא הרמב"ם המשיח יהיה גדול כל כך בתורה "קרוב למשה רבנו". כתוב שהמשיח ילמד תורה עם האבות הק' ויותר מכך – עם כל אחד ואחת מאיתנו. הברכה השלישית היא "שחלק מכבודו ליראיו" ברכה הנאמרת על ראית מלך ממלכי ישראל, ומי לנו יותר ממלך המשיח, והברכה הרביעית היא כמובן ברכת "שהחיינו", שזכינו אחרי זמן כל כך ארוך למעמד הזה של ביאת המשיח. ומובא בספר 'כף החיים' לר' חיים פלאג'י זיע"א, שתהיה גם ברכה חמישית, עוד אחת נוספת שנצטרך לברך במעמד הזה, והיא ברכת "אשר גאלנו וגאל את אבותינו", הנאמרת בסוף ההגדה של פסח. בעז"ה שנזכה כבר לראות את כל זה בימינו.

עשר עטרות נטל אותו היום

אם חושבים על זה, ר"ח ניסן הוא בעצם היום הראשון שבחודש הראשון (לפי מנין החודשים שמתחיל בניסן). הראשון לראשון. הגויים יש להם את עניניהם בראשון לראשון שלהם, מצד הקליפה, אבל מה אנחנו צריכים לעשות ביום הראשון לראשון שלנו? אצלנו ר"ח ניסן הוא היום שהחליף את בריאת העולם, כך על פי חז"ל. חז"ל אומרים שקרו בו דברים גדולים מאד – עשר עטרות נטל היום הזה! העטרה הראשונה היא שהעולם נברא ביום ראשון, וזה היה באחד בשבת, וגם כאשר אמר הקב"ה למשה ולאהרן "החודש הזה לכם ראש חודשים" זה היה ביום ראשון. ר"ח ניסן הוא גם היום הראשון לקרבנות הנשיאים בהקמת המשכן שזכר לכך אנו אומרים את פסוקי הקרבנות שלהם בימים האלה מדי יום. זהו גם היום הראשון לכהונה – ביום זה אהרן ובניו התחילו לכהן, כי לפני כן העבודה היתה בבכורות (עד חטא העגל, ובא' ניסן היא ניתנה לאהרן ובניו). זהו היום הראשון בעבודת המשכן, היום הראשון לירידת האש, ראשון לברכת כהנים – אהרן עמד ונשא את ידיו אל העם וברך אותם, יום ראשון להשכנת השכינה – "ושכנתי בתוכם" זה בהקמת המשכן שאז ישראל ראו את השכינה כשהענן שכן על האהל. הוא גם ראשון לחודשים וכו'. אבל מהו עומק הענין? מה זה המושג הזה "ראשון"? נתתי את דעתי לנושא בעקבות מה שקראנו במפטיר של השבת החולפת.

הראשון זה הוא יום ארבעה עשר

באנגלית המילה ראשון מתורגמת ל – First, אבל לפי זה, איך נסביר את הפסוק הבא –

שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מַצּ֣וֹת תֹּאכֵ֔לוּ אַ֤ךְ בַּיּ֣וֹם הָֽרִאשׁ֔וֹן תַּשְׁבִּ֥יתוּ שְּׂאֹ֖ר מִבָּֽתֵּיכֶ֑ם. (שמות י"ב, ט"ו

מהו היום הראשון המוזכר פה? לכאורה מדובר על ט"ו ניסן, היום הראשון לשבעה בהם אנו צריכים לאכול מצות, אבל זה אינו אפשרי שהרי את השבתת החמץ, כולנו יודעים, אנחנו צריכים להשבית לפני זמן איסור אכילתו. כך מביא הרמב"ם –

מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו שנאמר ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. ומפי השמועה למדו שהראשון זה הוא יום ארבעה עשר… (רמב"ם הל' חמץ ומצה ב', א')

כלומר מדאורייתא צריך להשבית את החמץ בי"ד ניסן בחצות היום ואנחנו הוספנו מדרבנן להשביתו קודם שעה חמישית. האמת היא שאי אפשר בכלל להשבית את החמץ לאחר מכן, כי ההשבתה היא ביטול החמץ ואילו ברגע שהוא כבר נאסר עלי, באכילה ובהנאה, הרי שהוא לא שלי – אז אני לא יכול לבטל אותו! אי אפשר להשבית חמץ בט"ו אלא בי"ד, ואם כן – איך נפרש את הפסוק בו פתחנו? והרי י"ד הוא איננו היום הראשון משבעת הימים של אכילת המצות אלא היום שקודם לו! הרמב"ם שהבאנו לעיל אף ממשיך ומביא ראיה לכך שזה מוכרח להיות ביום י"ד –

…ראיה לדבר זה מה שכתוב בתורה 'לא תשחט על חמץ דם זבחי' כלומר לא תשחט הפסח ועדיין החמץ קיים. ושחיטת הפסח הוא יום ארבעה עשר אחר חצות. (רמב"ם שם)

ולפני שנברר את הענין רק נשים לב שי"ד ניסן איננו ערב חג כפי שאנחנו מכירים מי"ד תשרי שהוא ערב חג הסוכות או ה' בסיון שהוא ערב שבועות. י"ד ניסן הוא יום שבבית המקדש מקריבים בו קרבן חגיגה ואת קרבן הפסח. כלומר מהות הפסח היא ביום י"ד רק שבליל ט"ו אוכלים ממנו. בעז"ה מהרה יבנה מקדש ונצטרך להביא קרבן פסח לבית המקדש, אז אנחנו צריכים להתרגל לחשיבה הזו. בימינו אנחנו רגילים שי"ד ניסן הוא ערב חג, אולי קצת יותר לחוץ מערבי חג אחרים, כי לצערנו עד השנה שעברה עדיין לא זכינו להקריב בו, אבל באמת י"ד הוא חג הפסח. חג הפסח נקרא כך על שם שהקב"ה פסח על בתי בני ישראל בחצות הלילה בליל ט"ו, אבל את קרבן הפסח נצטווינו להקריב כבר בין הערבים של יום י"ד, וכבר קראו ליום הזה כך עוד לפני שהקב"ה פסח בפועל על הבתים. בעצם מה שאנחנו קוראים "חג הפסח", לא נקרא כך בלשון התורה אלא "חג המצות". רק יום י"ד נקרא בתורה בשם 'פסח'. אנחנו קוראים לחג המצות בשם פסח, בעקבות חז"ל, כי אז אוכלים מקרבן הפסח בלילה, כי ה' פסח וכו', אבל הקרבן קרב בי"ד, ואם כן נחזור לשאלה ששאלנו – למה יום י"ד נקרא "ראשון" בפסוק שראינו?

הראשון אדם תִּוָּלד

בואו נראה את רש"י –

אך ביום הראשון תשביתו שאור. מערב יום טוב, וקרוי ראשון לפי שהוא לפני השבעה, ומצינו מוקדם קרוי ראשון, כמו "הראשון אדם תולד" (איוב טו, ז) – הלפני אדם נולדת?!… (רש"י שמות שם)

זה פירוש מחודש מאד למילה ראשון, אבל האמת היא שגם כאשר אנחנו אומרים שהקב"ה הוא 'ראשון' אין הכוונה שהוא ראשון ואחריו יש שני, שלישי וכו' אלא הכוונה שהוא המוקדם להכל, שהוא קדם להכל. נשים לב לפסוק שרש"י מצטט כדוגמא להוכחת פירושו מאיוב –

הֲרִאישׁ֣וֹן אָ֭דָם תִּוָּלֵ֑ד וְלִפְנֵ֖י גְבָע֣וֹת חוֹלָֽלְתָּ. (איוב ט"ו, ז')

זו הפעם היחידה הנוספת שהמילה "ראשון" מופיעה במובן של מוקדם. איוב בוכה על מצבו ואז אליפז התימני, מרעיו, עונה לו – האם אתה באת לעולם לפני אדם הראשון? האם קודם אדם הראשון נולדת? האם הגעת לעולם בטרם הגבעות התחוללו (נולדו)? – כלומר הביאור כאן של המילה ראשון הוא במובן של מוקדם, ואפילו במובן התיאורטי – אין לפני אדם הראשון. כלומר אליפז אומר לאיוב – 'אם היית הבא לעולם לפני שאדם הראשון נולד, נו – אז יכולות היו להיות לך שאלות על הבריאה'.

נשים גם לב שהכתיב של המילה 'ראשון' בפסוק באיוב הוא מאד מוזר – "הראישון". ה-י' פה לכאורה לא מובנת, אבל אנחנו יודעים שבעברית האות י' היא הנקודה העילאה, ספירת החכמה, הי' של שם הוי"ה. לכל האותיות אורך ורוחב ובעצם כולם הן י', נקודה, "נקודה בהיכלא", שנמתחת לאורך, לרוחב, לגובה, באלכסון, ימינה או שמאלה, אבל היסוד הוא ה-י', הנקודה – הממשק שבין לפני העולמות לבין עולם האצילות. וכמה נפלא שבמילה "ראשון" שבמקור היחיד של רש"י שמבאר שהכוונה היא לראש, לקודם, לא לראשון מיני רבים, מופיעה עם האות י' בתוכה.

ביטול בלב

בחודש הראשון, פעם יחידה במקרא מופיע חג שמתרחש ביום הראשון, ובו כתוב – "שבעת ימים מצות תאכלו", כלומר אתם תאכלו מצות במסגרת עולם השבע, שבעה ימים, אבל "אך ביום הראשון תשביתו שאור". המילה 'אך' לא מובנת – לכאורה היה צריך להיות "וביום הראשון תשביתו". מהי ההנגדה שבגללה הפסוק נוקט במילה 'אך'? רעי ואהובי יש כאן נקודה שהיא געוואלד, ואני מבקש להגיע לראשון בניסן מה-'ראשון' הזה.

מה הכוונה "תשביתו שאור מבתיכם"? איך בשר ודם יכול להגיע למדרגה שהוא יכול להשבית את כל המציאות? הקב"ה שבת מכל מלאכתו, אני יכול לשבות מעשית ממלאכה, אבל בפסח אני יכול וצריך להגיע לליל הסדר רק אחרי שביום י"ד אני השבתתי שאור, כלומר גם אם יש לפני אלפי כיכרות לחם, אני עוצם את העיניים ומשבית את כל זה בלב, וכפי שפוסק הרמב"ם להלכה –

… שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל. (רמב"ם שם ב')

האמת שאם מישהו מהצד יסתכל על הזה הוא יחשוב שהמבטל בליבו הזה, לא בטוח שהוא נורמלי – 'אתמול זה היה לחם, יש לך מאפיית לחמים, ועכשיו השבתת בלב וזהו?!'. ההשבתה בלב כעפר משמעותה בעצם היא שאני מחזיר את זה למקור שלו, אני שולט במציאות. אני משבית. זה פלא פלאות.

אנחנו זוכרים שמכל המועדים רק פסח נקרא 'שבת'. בפסח אנחנו מתחילים לספור ספירת העומר – "ממחרת השבת", ממחרת יום טוב ראשון של הפסח. רגע, אבל זה לא שבת! השנה זה יוצא ביום חמישי ואנחנו נספור את העומר ביום שישי – איך זה שבת?! עד היום ידעתי ששבת זה היום השביעי, היום בו שבת ה' מכל מלאכתו ולא אני! 'הראשון', היינו הקב"ה, הוא יכול לשבות, אבל אני?!.

יודעים להיכן יכול יהודי להגיע בי"ד בניסן? – הוא יכול להגיע ליכולת להשבית במוקדם לפסח, בראשון!

כולנו מכירים את השאלה המופיעה בהגדה של פסח –

וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. יָכוֹל מֵראשׁ חֹדֶשׁ [מהראשון לראשון]? תַּלְמוּד לוֹמַר בַּיּוֹם הַהוּא. אִי בַיּוֹם הַהוּא יָכוֹל מִבְּעוֹד יוֹם [כלומר בארבעה עשר, בזמן ההשבתה]? תַּלְמוּד לוֹמַר בַּעֲבוּר זֶה – בַּעֲבוּר זֶה לֹא אָמַרְתִּי, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ מַצָּה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ. (הגדה של פסח)

כלומר ההווא אמינא, המחשבה המוקדמת של הדרשן היתה שהזמן הטוב ביותר לספר ביציאת מצרים, הזמן המתאים לראות את כל המציאות מושבתת ומתרוממת לאלוקות, הוא או י"ד בניסן או א' בניסן אך בוודאי שלא בט"ו, כי בט"ו "ה' הכה כל בכור", ואילו בי"ד – אנחנו השבתנו.

אתערותא דלעילא באתערותא דלתתא

ננסה להעמיק; בי"ד אני מקריב קרבן פסח. בתחילת הפרשה אומרים לנו שניקח שה לבית אבות שה לבית ונקריב אותו. עדיין אנחנו לא יודעים ששמו הוא פסח. בעקבות הקרבן הזה שאני בעצם שוחט את אלהי מצרים ומשבית את החמץ, בעקבות האיתערותא דלתתא שלי, בחצות הלילה הקב"ה יראה את הדם של קרבן הפסח שבא אחרי השבתת החמץ – ואז "ופסחתי עליכם", וזה הפסח.

לפסוח בעברית משמעו לדלג, ובתורת החסידות מוסבר בזה יסוד גדול; יש שתי דרכים בעולם. הרגילה היא בדרך הסדר וההדרגה, שלב אחרי שלב. גם הקב"ה מצטמצם בסדר ובהדרגה, סדר ההשתלשלות והצמצומים של הקב"ה מעולמות עליונים ביותר ועד שהוא מגיע אלינו כאן, אבל יציאת מצרים לא היתה בסדר והדרגה –

"וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה, וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי ה'". וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה – אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ. וְהִכֵּיתִי כָּל בְכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם – אֲנִי וְלֹא שָׂרָף. וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים – אֲנִי ולֹא הַשָּׁלִיחַ. אֲנִי ה' – אֲנִי הוּא ולֹא אַחֵר. (הגדה של פסח)

המלאך, השרף והשליח מביאים את הדברים באופן של צמצום והדרגה כדי שאני אוכל להבין, אבל בחצות ליל הסדר שאז נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה – ראינו שהיתה התגלות שלא לפי הסדר והמדרגה. מעל כל העולמות. בתורת הסוד כתוב שמלכי המלכים זה שתיים ועוד שתיים,^[1] כלומר שאז הוא עבר בארבע עולמות, ומלך ארבעת העולמות הוא למעלה מכל העולמות נגלה עליהם. מה שקרה לנו בחצות אותו הלילה ביציאת מצרים הוא שהקב"ה נגלה עלינו, מעין מה שיהיה במעמד הר סיני ושם נעמוד באופן דומה ונראה שאין עוד מלבדו. אבל מי הביא את העולם למציאות כזו של פסח, של דילוג, שלמרות שהיינו במ"ט שערי טומאה נגלה עליהם מלך מלכי המלכים, מעל העולמות ומעל הדרגות ומעל הסדר? – זה התאפשר רק בגלל שאני מלמטה הקרבתי קרבן פסח. הגם שלא ידעתי בכלל שקוראים לו כך ורק אחר כך באו וגילו לי שכאשר בניכם ישאלו אתכם "מה העבודה הזאת לכם?", תגידו להם –

וַאֲמַרְתֶּ֡ם זֶֽבַח־פֶּ֨סַח ה֜וּא לַֽ-ה' אֲשֶׁ֣ר פָּ֠סַ֠ח עַל־בָּתֵּ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בְּמִצְרַ֔יִם בְּנׇגְפּ֥וֹ אֶת־מִצְרַ֖יִם וְאֶת־בָּתֵּ֣ינוּ הִצִּ֑יל. (שמות י"ב, כ"ז)

אבל הילדים החכמים שלנו, אם הם ישימו לב, יגידו לנו – 'אבל רגע! הרי הקרבתם את זה לפני שה' פסח – איך ידעתם להקריב זבח פסח? הרי פסח היה בחצות הלילה ואתם הקרבתם מחצות היום בי"ד!', ואנחנו נענה לילדים – כי לנו יש כח להגיע ל-'ראשון' במובן העמוק של המילה, "אני ראשון ואני אחרון" – הראשון לא של סדר השתלשלות אלא הראשון שקדם וממנו נוצרו שבעת הימים האלה – זה י"ד. זה פלא פלאות.

מעתה נבין את הפסוק בו פתחנו – "שבעת ימים מצות תאכלו", זה לפי סדר ההדרגה בעולם, לאט לאט, אבל אנחנו יודעים שפתאום יבוא האדון אל היכלו – "אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם". הראישון בכתיב, הראשון בקרי – הכתיבה של זה היא עם י' שמוסיפה משמעות של ראיה בתוך המילה ראשון. "הראשון אדם תיולד". ואין אפשרות בכלל לתרגם את זה לשפות אחרות. זה לא 'האם נולדת כמה שעות לפני האדם' אלא – 'האם אתה מוקדם ממהות האדם? הרי רק הקב"ה הוא מוקדם ממהות האדם'. "אך ביום הראשון תשביתו" – אתם תייצרו שבת. פסח יהפוך לשבת.

לא לפי סדר השתלשלות

לפי זה נוכל להבין את משמעותו של ר"ח ניסן –

לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל… (רש"י בראשית א', א')

"החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה", וכולם דנים במשמעות של זה – עד היום ספרו לתשרי ומהיום לזה וכו'. מה המהות? ראיתי מי שאומר "ראשון הוא לכם לחדשי השנה" זה החודש שמעלה אותנו להבין את הפסח, את "הראשון אדם תיולד".

ומה באמת עניינו של היום הזה? ראינו שהיום הזה היה בין היתר "ראשון לנשיאים", והוא נחשון בן עמינדב, שזכה להיות ראשון לנשיאים כי הוא הראשון שזכה ונכנס לים, כך על פי חז"ל. כלומר, הראשון הוא לא זה שנולד כך אלא בגלל שהוא מסר את נפשו וקיבל על עצמו. גם בכהונה – מעתה אהרן מחליף בכהונה את הבכורות. לפי סדר ההשתלשלות, העובדים בבית המקדש היו צריכים להיות הבכורות אבל שבט לוי שקפץ ואמר "מי לה' אלי" ובא – הוא זה שזוכה מעתה להיות הראשון. כמו נחשון.

ומהו ראשון להשראת שכינה? – אנחנו משכנים את השכינה בעולם. ר"ח ניסן. זהו היום שבו אנחנו מגלים לאן האדם יכול להגיע ויש רק דבר אחד שמעיב על יום ראש חודש ניסן – חטא נדב ואביהוא, ואין זה במקרה. הכח של ר"ח ניסן הוא להעלות למעלה מהעולם, "בקרבתם לפני ה'". ביום זה נדב ואביהוא הגדולים והעליונים מבקשים לעלות אל השורש של הכל, אל הלמעלה מהכל, אבל הם יוצאים מהכלים, הם מגיעים לרצוא בלי שוב, ובתיקון של ר"ח ניסן אנחנו צריכים להשרות פה למטה את השכינה. בעומקו, המושג הזה הוא הרעיון שלעם ישראל יש כח להביא משהו שהוא למעלה מכל הסדר ואיננו נתפס במציאות. הוא מייצר את הפסח של העולם. הקב"ה פוסח – אבל רק אחרי שהוא רואה את הדם של קרבן שהקרבנו אחרי שהשבתנו את החמץ, כי אי אפשר להקריב את קרבן הפסח אם אני לא משבית את החמץ. ורק אם אני מאמין שאני יכול להשבית את החמץ אני יכול לשחוט את אלהי מצרים.

שורש הרוע בעולם

רעים ואהובים, ר"ח ניסן הוא גם סופו של חודש אדר, ואני חייב "לגנוב" עוד רגע אחד עבור חודש אדר. אנחנו ברגעים כל כך גדולים ומופלאים. הרוע העולמי, הרצון החולני להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, בלי תחפושות ומסכות, הרוע הצרוף הזה – הולך וכלה ב"ה. אם היו מספרים לנו לפני שנה-שנתיים שנהיה במציאות כזו היינו אומרים שזה הזוי. זה בכלל לא לפי סדר ולא לפי הדרגה ולא לפי השתלשלות. זה לא הגיוני.

כל מה שאמרנו עד עתה הוא הקדמה למשהו שרציתי לפתוח בו – אנחנו יוצאים מחודש אדר, ובסיומו של החודש אנחנו צריכים להבין שרק מתוך אדר מגיעים לפסח. כבר אמרנו את זה לא אחת – כל נס פורים התרחש בפסח. בי"ג בניסן כתב המן הרשע את האגרות, ליל הסדר התבטל כי צמו שלשה ימים ואז 'איפסו' את המנוע מחדש, והפסח הבא יהיה פסח שמגיע אחרי פורים. כלומר העולם צריך היה לעבור איזה פורים, ירדנו כ"כ נמוך, מעין מ"ט שערי טומאה אבל הרבה יותר חזק, ועכשיו צריך להעלות את כל העולם לגובה עצום שממנו מתחילים את הכל מחדש.

בואו נראה מדרש מדהים שמנתח את המציאות שסביבנו. מה הלוגיקה, מה קורה לעולם שמסביב? לא רק באלו שרוצים ומובילים בפועל את רעיון ההשמדה, ברשעים הרשמיים, אלא במסביב, בעולם. פתאום כל העולם עומד ברגע הירואי שהכל סובב סביב מי רוצה להשמיד את היהודים ובאיזה צד אתה – בצד הטובים או בצד הרעים, בצד היהודים או בצד המשמידים. חז"ל מתארים במדרש את כל הסיפור שהתרחש בין המן ואחשורוש בשאלת הפתרון הסופי לבעיית היהודים –

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הָמָן הָרָשָׁע לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בּוֹא וּנְאַבֵּד אֶת יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם [פה טמון העומק והשורש של הרעיון הנורא של השמדת ישראל כולם. לכאורה, מאיפה מגיע הרעיון הזה? – ], אָמַר לוֹ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, לָא יָכֹלְתָּ לְהוֹן, בְּדִיל דֶּאֱלָהֲהוֹן לָא שָׁבֵיק לוֹן כָּל עִקָּר, תָּא חֲזֵי מָה עֲבֵיד לוֹן לְמַלְכִין קַמָּאֵי דַּהֲווֹן קוֹמֵינָן דַּהֲווֹן פָּשְׁטִין יְדֵיהוֹן עֲלֵיהוֹן, דַּהֲווֹן מַלְכַיָא רַבְרְבַיָא וְגוּבְרַיָא טְפֵי מִינָּן, וְכָל מַאן דְּאָתֵי עֲלֵיהוֹן לְמֵבְדִּינְהוּ מִן עָלְמָא וּדְיָעַץ עֲלֵיהוֹן, מִיבַּטֵּל מִן עָלְמָא וַהֲוֵי לִמְתָל לְכָל דָּרֵי עָלְמָא, וַאֲנַן דְּלָא מַעֲלֵינַן כְּוָתַיְהוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, שְׁבֵיק לָךְ מִלְמַלָּלָא, תּוּב בְּפִתְגָּמָא דְּנָא. וְאַף עַל פִּי כֵן הָיָה הָמָן הָרָשָׁע מְטָרֵד עַל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַל פִּתְגָּמָא דְּנָא כָּל שַׁעְתָּא וְשַׁעְתָּא וּמְיָעֲצוֹ עֵצוֹת רָעוֹת עַל יִשְׂרָאֵל. [עד שאחשורוש נשבר ואמר] אָמַר לוֹ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הוֹאִיל וְכָךְ נִמָּלֵךְ בַּחֲכָמִים וּבַחַרְטֻמִּים. מִיָּד שָׁלַח וְקִבֵּץ אֶת כָּל חַכְמֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם [הוא קרא לאיחוד האירופי, קרא לאמריקאים, למועצת האו"ם, לכל החכמים של כל העולם. שנים הוא מתכנן את זה], בָּאוּ כֻלָּן לְפָנָיו, אָמַר לָהֶם אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, רְצוֹנְכֶם שֶׁנְּאַבֵּד אֻמָּה זוֹ מִן הָעוֹלָם, אָמְרוּ לוֹ כֻּלָּן בְּבַת אַחַת מִי הוּא זֶה וְאֵיזֶה הוּא אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן וְרוֹצֶה לְהַשְׁלִיךְ בְּדָבָר זֶה, שֶׁאִם אַתָּה מְאַבֵּד יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בִּשְׁבִיל הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה לג, כה) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹבְדֵי גִּלּוּלִים נִקְרְאוּ נָכְרִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, [וישראל נקראים קרובים], הֲדָא הוּא דִכְתִיב (מלכים א ח, מא) וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְךָ יִשְׂרָאֵל הוּא. וְיִשְׂרָאֵל נִקְרְאוּ קְרוֹבִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קמח, יד) לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות ד, כב) בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל (דברים יד, א) בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְרָא קָרוֹב לְיִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קמה, יח) קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת. וְאֵין אֻמָּה קְרוֹבָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד, ז) כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו, וְאָדָם שֶׁרוֹצֶה לִשְׁלֹחַ יָד בִּקְרוֹבָיו וּבְבָנָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵיךְ יִמָּלֵט, לְפִי שֶׁהוּא שַׁלִּיט בָּעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וְנֶפֶשׁ כָּל חַי, בְּיָדוֹ לְהַגְבִּיהַּ וּלְהַשְׁפִּיל, לְהָמִית וּלְהַחֲיּוֹת. לֵךְ הִתְבּוֹנֵן בַּמְלָכִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁעָבְרוּ עַל שֶׁפָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בְּיִשְׂרָאֵל, מָה עָלְתָה בָּהֶם, כְּמוֹ פַּרְעֹה וְסַנְחֵרִיב. מִיָּד אָמַר לוֹן הָמָן, אֱלוֹהַּ שֶׁטִּבַּע פַּרְעֹה בַּיָּם וְעָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל נִסִּים וּגְבוּרוֹת שֶׁשְּׁמַעְתֶּם, כְּבָר הוּא זָקֵן וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כְּלוּם, שֶׁכְּבָר עָלָה נְבוּכַדְנֶצַּר וְהֶחֱרִיב בֵּיתוֹ, וְשָׂרַף אֶת הֵיכָלוֹ, וְהִגְלָה אֶת יִשְׂרָאֵל וּפִזְרָן בֵּין הָאֻמּוֹת, וְהֵיכָן כֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ שֶׁכְּבָר הִזְקִין, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צד, ז) וַיֹּאמְרוּ לֹא יִרְאֶה יָהּ וְלֹא יָבִין אֱלֹהֵי יַעֲקֹב. כֵּיוָן שֶׁאָמַר לָהֶם כֵּן כָּעִנְיָן הַזֶּה, מִיָּד קִבְּלוּ דְבָרָיו וְהִסְכִּימָה דַעְתָּם לְכַלּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, וְכָתְבוּ אִגְרוֹת וְחָתְמוּ. וְכֵן כָּתְבוּ בְּאוֹתָן אִגְרוֹת [חכמי האומות כתבו את האגרות האלה, לא המן. הוא הצליח לעשות להם הנדסת תודעה והם כתבו את האיגרות!], שָׁלוֹם לָכֶם עַד אֵין חֵקֶר, יִוָּדַע לָכֶם שֶׁאָדָם יֵשׁ בֵּינֵינוּ, וְלֹא מִמְקוֹמֵנוּ הוּא אֶלָּא מִזֶּרַע הַמְלוּכָה הוּא [הוא מהשורש של ישראל. הוא כמו ישראל], וּמִזַּרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק וּמִגְּדוֹלֵי הַדּוֹר הוּא, וְהָמָן שְׁמוֹ… (אסת"ר ז', י"ג)

ראשית גוים עמלק

כתוב בתורה "ראשית גוים עמלק". עמלק הוא ראשית כמו ישראל שנקראו ראשית כי הם היחידים שמתעסקים בראשון, בראשית, ב-"ראשון אדם תיולד". מתי אנחנו מתחילים לעסוק בהלכות חמץ? בפורים, כשמוחים את עמלק, כי עמלק הוא החמץ של העולם.

כיום, אחרי שסנחריב בלבל את האומות, אין אנו יודעים מיהו עמלק, אבל אנחנו יודעים שמי שכל עניינו הוא שהוא בא להשמיד ולהרוג את ישראל הוא מבטא את זרע עמלק. כך מובא בחתם סופר. מהו עמלק? יש בעולם כידוע שבעים אומות, אבל לפניהם יש את הראשית של הגוים, הראשון. זה לא המספר הראשון מבין השבעים אלא מה שקשור לשורש. כמו שישראל נקראים 'ראשית' והם באים לידי ביטוי "בראשון תשביתו שאור", המוקדם, ונגלה עליהם מלך מלכי המלכים מכח הראשון הזה – כך יש את הזה לעומת זה, את הקליפה הטמאה שכנגדה שהיא ראשית גוים עמלק. "לא ממקומנו" פירושו – אין לעמלק מקום, אין לו ממלכה או טריטוריה. תעברו על כל התנ"ך ותראו שבכל פעם הם מופיעים במקום אחר. בגלבוע, בשושן, ברפידים. ממש כמו עם ישראל – אין להם ענין בלהקים מדינה, אין להם ענין בארץ. הם רוצים להפיץ את שם ההפך מה' בעולם ומי שמפריע להם הם מי שרוצים להשבית את החמץ.

הינדוס תודעה היסטורית

הייחוס של המן הוא שהוא 'מזרע המלוכה'. הוא נכדו של אברהם, אל תזלזלו בו הוא מגדולי הדור^[2] –

…וְשָׁאַל מִמֶּנּוּ שְׁאֵלָה קְטַנָּה וְקַלָּה עַל עַם אֶחָד אֲשֶׁר יֵשׁ בֵּינֵינוּ [והופ, פתאום אומות העולם שלפני רגע הצביעו על מדינה ליהודים באו"ם, תמכו בהצהרת כורש, עשו קולות מזויפים של אירופה נחמדה, האמינו שבאמת לא כדאי להסתבך עם האלוקים של היהודים, פתאום הם מתהפכים למשרתים בזויים של המן-המינאי. איך זה קרה?], נִבְזֶה מִכָּל הָעַמִּים, וְדַעְתָּם גַּסָּה עֲלֵיהֶם, חֲפֵצִים בְּרָעָתֵנוּ וְקִלְּלַת הַמֶּלֶךְ שְׁגוּרָה בְּפִיהֶם, וּמַהוּ קְלָלָה שֶׁמְקַלְּלִין אוֹתָנוּ? (תהלים י, ט) "ה' מֶלֶךְ עוֹלָם וָעֶד אָבְדוּ גוֹיִם מֵאַרְצוֹ". וְעוֹד אוֹמְרִים (תהלים קמט, ז) "לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַּגּוֹיִם תּוֹכֵחוֹת בַּלְאֻמִּים" [כל היהודים אומרים את זה כל בוקר בתפילה. לא רק בן גביר]. וְכוֹפְרִים בְּמִי שֶׁעָשָׂה לָהֶם טוֹבָה, [והנה, נוכיח לכם מההיסטוריה -] בּוֹאוּ וּרְאוּ מֵאוֹתוֹ עָנִי פַּרְעֹה [בחור טוב, נעבעך, מסכן] מֶה עָשׂוּ? כְּשֶׁיָּרְדוּ לְמִצְרַיִם קִבְּלָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת, וְהוֹשִׁיבָם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ, וְזָן אוֹתָן בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן, וְהֶאֱכִילָם כָּל טוּב שֶׁבְּאַרְצוֹ, פַּלְטֵרִים הָיוּ לוֹ לִבְנוֹת וְהָיוּ בּוֹנִין שָׁם, בְּכָל זֹאת לֹא הָיָה יָכוֹל לָהֶם, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁבָּאוּ בַּעֲלִילָה [הוא עשה להם שואה? עזבו את הפרטים הקטנים….] וְאָמְרוּ לוֹ (שמות ה, ג) לִזְבֹּחַ לַה' אֱלֹהֵינוּ נֵלֵךְ דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים, אַחַר כָּךְ נָשׁוּב, אִם רְצוֹנְךָ הַשְׁאִילֵנוּ כְּלֵי כֶסֶף וכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלוֹת, וְהִשְׁאִילוּם כַּסְפָּם וּזְהָבָם וְכָל הַבְּגָדִים הַטּוֹבִים שֶׁלָּהֶם, וְטָעֲנוּ כָּל אֶחָד כַּמָּה חֲמוֹרִים שֶׁלָּהֶם לְאֵין מִסְפָּר, עַד שֶׁנִּצְּלוּ אֶת מִצְרַיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות יב, לו) וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם, וּבָרְחוּ לָהֶם. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע פַּרְעֹה שֶׁהָיוּ בּוֹרְחִים, הָלַךְ אַחֲרֵיהֶם לְהָשִׁיב אֶת מָמוֹנוֹ, מֶה עָשׂוּ לוֹ, הָיָה עִמָּהֶם אָדָם אֶחָד וּשְׁמוֹ משֶׁה בֶּן עַמְרָם, וּבִכְשָׁפָיו נָטַל מַקֵּל אֶחָד וְלָחַשׁ עָלָיו וְהִכָּה בּוֹ אֶת הַיָּם עַד שֶׁנֶּחֱרַב, וְנִכְנְסוּ כֻּלָּם בַּיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְעָבְרוּ כֻלָּם, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה עָבְרוּ, וּבַמֶּה יִבְּשׁוּ הַמַּיִם. כֵּיוָן שֶׁרָאָה פַּרְעֹה נִכְנַס אַחֲרֵיהֶם לְהַחֲזִיר אֶת מָמוֹנוֹ, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה דְּחָפוּהוּ בְּתוֹךְ הַיָּם, וְנִטְבַּע הוּא וְכָל חֵילוֹ בַּיָּם, וְלֹא זָכְרוּ הַטּוֹבָה שֶׁעָשָׂה לָהֶם, הֲלֹא תִשְׁמְעוּ שֶׁהֵם כְּפוּיֵי טוֹבָה! וְעוֹד מֶה עָשׂוּ לַעֲמָלֵק אֲבִי אַבָּא,^[3] בְּשָׁעָה שֶׁבָּא עֲלֵיהֶם לַמִּלְחָמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יז, ח) וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִים, וּמֵהֵיכָן בָּא עֲמָלֵק, אָמַר רַבִּי כְּרוּסְפְּדָאי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן שֶׁבָּא מֵאֵצֶל בִּלְעָם הָרָשָׁע, שֶׁבָּא לִטֹּל עֵצָה מִמֶּנּוּ, וְאָמַר לוֹ יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁבַּעַל עֵצָה אַתָּה וְגַם בַּעַל מַחְשָׁבוֹת רָעוֹת, וְכָל הַנּוֹטֵל עֵצָה מִמְךָ אֵינוֹ נִכְשָׁל. אָמַר לוֹ רְאֵה מֶה עָשׂוּ אֻמָּה זוֹ לְמִצְרַיִם, שֶׁעָשׂוּ לָהֶם כַּמָּה טוֹבוֹת, וּמַה לְּמִצְרַיִם שֶׁעָשׂוּ לָהֶם כַּמָּה טוֹבוֹת עָשׂוּ לָהֶם כָּךְ, לִשְׁאָר אֻמּוֹת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, הֵיאַךְ אַתָּה יוֹעֲצֵנִי ['חייבים להציל את העולם מהיהודים האלה. היהודים האלה עם שם ה' שלהם יהפכו את העולם ולא יתנו לאגו לשלוט! מה עושים?' -], אָמַר לוֹ בִּלְעָם, לֵךְ וַעֲשֵׂה עִמָּהֶם מִלְחָמָה, וְאִם אֵין אַתָּה עוֹשֶׂה עִמָּהֶם מִלְחָמָה אֵין אַתָּה יָכוֹל לָהֶם, מִפְּנֵי שֶׁהֵן תְּלוּיִין בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אֲבִיהֶם, וְאַף אַתָּה שֶׁהוּא בֶּן בְּנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, תָּלוּי בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם [אתה תוכל לנצח אותם בתנאי שתמסור על זה את הנפש, גם אם יהרגו ממך חמש מאות אלף. שלא יהיה לך אכפת].^[4] מִיָּד בָּא עֲלֵיהֶם לַמִּלְחָמָה. מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ משֶׁה פַּרְנָס שֶׁלָּהֶם, הָיָה לוֹ תַּלְמִיד אֶחָד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן שְׁמוֹ, וְהָיָה אַכְזָרִי עַד מְאֹד וְלֹא הָיָה לוֹ רַחֲמִים, אָמַר לוֹ אוֹתוֹ משֶׁה (שמות יז, ט) בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק, אֵינִי יוֹדֵעַ אוֹתָן אֲנָשִׁים שֶׁבָּחַר אִם בַּעֲלֵי כְשָׁפִים הֵם, אוֹ אִם גִּבּוֹרֵי מִלְחָמָה, מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ משֶׁה נָטַל מַקֵּל בְּיָדוֹ וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֶה עָשָׂה בוֹ, וְכֵיוָן שֶׁבָּא עֲלֵיהֶם אֵינִי יוֹדֵעַ מַה לָּחַשׁ עֲלֵיהֶם וְרָפוּ יְדֵיהֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות יז, יג) וַיַּחֲלשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב. בָּאוּ עַל סִיחוֹן וְעוֹג גִּבּוֹרֵי אַרְצֵנוּ, שֶׁאֵין כָּל בְּרִיָּה הָיְתָה יְכוֹלָה לַעֲמֹד בִּפְנֵיהֶם, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגוּם. בָּאוּ עֲלֵיהֶם מַלְכֵי מִדְיָן, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגָן. וְעוֹד מֶה עָשָׂה תַּלְמִיד שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ משֶׁה, הִכְנִיס אֶת יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ כְּנַעַן, וְלֹא דַי שֶׁנָּטַל אֶת אַרְצָם, אֶלָּא שֶׁהָרַג מֵהֶם שְׁלשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים, וְחִלֵּק אֶת אַרְצָם לְיִשְׂרָאֵל, וְלֹא חָמַל עֲלֵיהֶן, וְאוֹתָן שֶׁלֹא בִּקֵּשׁ לַהֲרֹג הָיוּ לוֹ לַעֲבָדִים. בָּאוּ עֲלֵיהֶם סִיסְרָא וַהֲמוֹנוֹ וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֶה עָשׂוּ לוֹ לְנַחַל קִישׁוֹן שֶׁגְּרָפָם וּשְׁטָפָם וְהִשְׁלִיכָם לַיָּם הַגָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים ה, כא) נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם. וְהָיָה לָהֶם מֶלֶךְ רִאשׁוֹן שָׁאוּל שְׁמוֹ, וְהָלַךְ וְנִלְחַם בְּאֶרֶץ אֲבִי אַבָּא עֲמָלֵק, וְהָרַג מֵהֶם מֵאָה אֲלָפִים פָּרָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, וְגַם לֹא חָמַל עַל אִישׁ וְעַל אִשָּׁה וְלֹא עַל עוֹלֵל וְיוֹנֵק, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגָם. וְעוֹד מֶה עָשָׂה לַאֲגַג זְקֵנִי שֶׁחָמְלוּ עָלָיו תְּחִלָּה, לַסּוֹף בָּא אָדָם מֵהֶם וּשְׁמוֹ שְׁמוּאֵל, חֲתָכוֹ וְנָתַן בְּשָׂרוֹ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם, כְּדִכְתִיב (שמואל א טו, לג) וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגוֹ מִיתָה מְשֻׁנָּה כָּזֹאת שֶׁשְּׁמַעְתֶּם. וְאַחַר זֹאת הָיָה לָהֶם מֶלֶךְ אֶחָד דָּוִד בֶּן יִשַּׁי שְׁמוֹ, וְהָיָה מַשְׁחִית וּמְכַלֶּה אֶת כָּל הַמַּמְלָכוֹת וְלֹא הָיָה חוֹמֵל עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כז, יא) אִישׁ וְאִשָּׁה לֹא יְחַיֶּה דָּוִד. וְעָמַד אַחֲרָיו שְׁלֹמֹה בְּנוֹ וּבָנָה לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל בַּיִת אֶחָד וְקָרָא לוֹ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֶה הָיָה לָהֶם בְּתוֹכוֹ, כְּשֶׁבָּאִין לְמִלְחָמָה נִכְנָסִין בְּתוֹכוֹ וּמְכַשְׁפִים בְּתוֹכוֹ, וּכְשֶׁהֵן יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ הוֹרְגִים וּמַחֲרִיבִים אֶת הָעוֹלָם [זו מטרת המקדש שלהם – להחריב את העולם!]. וּמֵרֹב טוֹבָה שֶׁהָיָה לָהֶם מָרְדוּ בֵּאלֹהֵיהֶם, וְעוֹד שֶׁהִזְקִין אוֹתוֹ אֱלוֹהַּ שֶׁלָּהֶם, וּבָא נְבוּכַדְנֶצַּר וְשָׂרַף אוֹתוֹ בַּיִת שֶׁלָּהֶם, וְהִגְלָם מֵעַל אַדְמָתָם וְהֵבִיאָם בֵּינֵינוּ, וַעֲדַיִּן לֹא שִׁנּוּ מַעֲשֵׂיהֶם הַמְכֹעָרִין. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵם בַּגָּלוּת בֵּינֵינוּ, מַלְעִיגִין אוֹתָנוּ וְאֶת אֱמוּנַת אֱלֹהֵינוּ, וְעַכְשָׁיו הִסְכַּמְנוּ כֻּלָּנוּ לְדֵעָה אַחַת [ועכשיו יש לנו מנהיג אחד שיש לו מסירות נפש, יש לו תרבוש והוא מציג את עצמו כאיש דת כשבפועל הוא מייצג דת של רוע, לכלוך ומוות – והוא יוכל להשמיד אותם] וְהִפַּלְנוּ גוֹרָלוֹת לְאַבְּדָן מִן הָעוֹלָם, וּבְאֵיזֶה זְמַן יִתָּכֵן לָנוּ לְכַלּוֹתָם, וְנָפַל עֲלֵיהֶם הַגּוֹרָל בְּחֹדֶשׁ אֲדָר בִּשְׁלשָׁה עָשָׂר בּוֹ. וְעַכְשָׁו כְּשֶׁיַּגִּיעוּ אֲלֵיכֶם הָאִגְּרוֹת הַלָּלוּ תִּהְיוּ מְזֻמָּנִים לְאוֹתוֹ הַיּוֹם, לְהַשְּׁמִיד לַהֲרֹג אֶת כָּל הַיְּהוּדִים שֶׁבֵּינֵיכֶם, מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, וְלֹא תַשְׁאִירוּ מֵהֶם שָׂרִיד וּפָלִיט… (שם)

להמן חשוב להשמיד את כל היהודים כולם ביום אחד כי הוא יודע שהגאולה צריכה לבוא ברגע אחד – "וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן" (מלאכי ג', א') – והוא המקבילה של זה מסטרא אחרא.

להוביל את העולם בדילוג

שלשים יום קודם החג מביא אותנו הקב"ה בין פורים לפסח לזכור את נקודת הראשון, והיום התאריך הוא הראשון לראשון. לזכור את נקודת הראשון, ההתחלה, נקודת הראשית של "תשביתו שאור", ושל ההבנה שכאשר אנחנו פועלים בנקודה הזו אז אנחנו, מלמטה, מקרבן הפסח, מביאים את הקב"ה להוביל את העולם בלי סדר, בלי הדרגה, בדילוג אל למעלה מכל הגיון, תחזית והבנה שאפשר היה להבין שבשכל אנושי.

ראשון להשראת שכינה, ראשון למסירות נפש של נחשון בן עמינדב, ראשון לכהונה. בעז"ה נזכה בחודש הזה לגאולה שלמה וישועה שלמה מעל הדרגה, מעל סדר והגיון. וב"ה שאנחנו מתחילים לראות את זה כבר בעיניים – "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" תכף ומיד ממש, עלינו ועל כל ישראל.

1. כלומר "מלכי" זה ברבים ומיעוט רבים זה שניים, ובאופן דומה גם "המלכים" זה שניים. ↑

2. פירוש המילה "המן" בעברית ע"פ רש"י (שמות ט"ז, ט"ו) – לשון מוכן ומזומן. הוא ממונה ע"י הממנה העליון. המן. ↑

3. ראינו שהאומות כתבו את האגרות הללו אבל הם אומרים פה "אבי אבא" כלומר קולו של המן בוקע מגרונם. הוא הצליח להנדס את התודעה ולעוות את ההיסטוריה כך שהם כבר מדבררים אותו. ועל כך נאמר "אין ה' שלם ואין כסאו שלם עד שימחה זכרו של עמלק" במהרה בימינו. חמץ צריך להשבית ויש לך כח להשבית אך ורק אם אתה תופס שהוא איננו שבעים האומות. הם לא רעים – אלא אם אתה, עם ישראל, לא מופיע, אז המן נכנס לוואקום הזה. אנחנו היינו עסוקים בסעודתו של אחשורוש – ולכן הוא הופיע. כל יצור מחפש ראשית והשאלה היא מי יהיה הראשית עמלק, המן מגדולי הדור, או שהראשית יהיה העם הזה ש-"ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך". ↑

4. היום כולם יודעים שכל אלו שאנחנו מחסלים כיום אצל אויבינו – אנחנו רק חוסכים להם מלהרוג אלו את אלו. זו המציאות וכיום כבר כולם מכירים בה. זה המן – הוא בן בנו של אברהם והוא מוכן למסור את הנפש. הוא מוכן לקפוץ ולקרר את האמבטיה, הוא מוכן להכוות ואף למות. תנו לו תקציבים של מליארדי דולרים והוא ישקיע את הכל במוכנות למות כדי להשמיד את היהודים. והוא ימציא תורה מקבילה. החמינאי הזה ובנו מוג'תבא ימ"ש הם אלו שאמורים להעביר את השרביט לגואל הגדול לאחרית הימים. הם ממציאים תורת טומאה במקביל לקודש. זה לעומת זה. זה לא יאמן. ↑