דרכי האמורי. לפרשת שלח תשפד

עמלקי וכנעני או אמורי?

אני מבקש הפעם לגעת בנקודה בפרשה שלא ראיתי רבים שמתייחסים אליה, אולי למעט האבן עזרא, בנושא תמוה והוא איננו המרגלים אלא פרט קטן בסיפור המעפילים –

וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶת-הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֶֽל-כָּל-בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּֽתְאַבְּל֥וּ הָעָ֖ם מְאֹֽד. וַיַּשְׁכִּ֣מוּ בַבֹּ֔קֶר וַיַּֽעֲל֥וּ אֶל-רֹאשׁ-הָהָ֖ר לֵאמֹ֑ר הִנֶּ֗נּוּ וְעָלִ֛ינוּ אֶל-הַמָּק֛וֹם אֲשֶׁר-אָמַ֥ר ה' כִּ֥י חָטָֽאנוּ. וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה לָ֥מָּה זֶּ֛ה אַתֶּ֥ם עֹֽבְרִ֖ים אֶת-פִּ֣י ה' וְהִ֖וא לֹ֥א תִצְלָֽח. אַֽל-תַּעֲל֔וּ כִּ֛י אֵ֥ין ה' בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְלֹא֙ תִּנָּ֣גְפ֔וּ לִפְנֵ֖י אֹֽיְבֵיכֶֽם. כִּי֩ הָעֲמָֽלֵקִ֨י וְהַכְּנַֽעֲנִ֥י שָׁם֙ לִפְנֵיכֶ֔ם וּנְפַלְתֶּ֖ם בֶּחָ֑רֶב כִּֽי-עַל-כֵּ֤ן שַׁבְתֶּם֙ מֵאַֽחֲרֵ֣י ה' וְלֹֽא-יִהְיֶ֥ה ה' עִמָּכֶֽם. (במדבר י"ד, ל"ט-מ"ג)

משה מזהיר את העם מפני אויב ספציפי – העמלקי והכנעני. אך הם לא מקשיבים לו –

וַיַּעְפִּ֕לוּ לַֽעֲל֖וֹת אֶל-רֹ֣אשׁ הָהָ֑ר וַֽאֲר֤וֹן בְּרִית-ה֙' וּמֹשֶׁ֔ה לֹא-מָ֖שׁוּ מִקֶּ֥רֶב הַֽמַּחֲנֶֽה. וַיֵּ֤רֶד הָעֲמָֽלֵקִי֙ וְהַֽכְּנַעֲנִ֔י הַיֹּשֵׁ֖ב בָּהָ֣ר הַה֑וּא וַיַּכּ֥וּם וַֽיַּכְּת֖וּם עַד-הַֽחָרְמָֽה. (שם מ"ד-מ"ה)

כולנו זוכרים שבספר דברים משה רבנו חוזר על אירועים היסטוריים רבים וביניהם גם על סיפור המעפילים –

וַֽתַּעֲנ֣וּ ׀ וַתֹּאמְר֣וּ אֵלַ֗י חָטָ֘אנוּ֮ לַ-ה֒' אֲנַ֤חְנוּ נַעֲלֶה֙ וְנִלְחַ֔מְנוּ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוָּ֖נוּ ה' אֱלֹהֵ֑ינוּ וַֽתַּחְגְּר֗וּ אִ֚ישׁ אֶת־כְּלֵ֣י מִלְחַמְתּ֔וֹ וַתָּהִ֖ינוּ לַעֲלֹ֥ת הָהָֽרָה. וַיֹּ֨אמֶר ה' אֵלַ֗י אֱמֹ֤ר לָהֶם֙ לֹ֤א תַֽעֲלוּ֙ וְלֹא־תִלָּ֣חֲמ֔וּ כִּ֥י אֵינֶ֖נִּי בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְלֹא֙ תִּנָּ֣גְפ֔וּ לִפְנֵ֖י אֹיְבֵיכֶֽם. וָאֲדַבֵּ֥ר אֲלֵיכֶ֖ם וְלֹ֣א שְׁמַעְתֶּ֑ם וַתַּמְרוּ֙ אֶת־פִּ֣י ה' וַתָּזִ֖דוּ וַתַּעֲל֥וּ הָהָֽרָה. (דברים מ"א-מ"ג)

נשים לב שכל הזמן מדברים בפסוקים, גם בפרשתנו וגם בדברים על הר מסוים בו נערך הקרב ההוא של המעפילים.

וַיֵּצֵ֨א הָאֱמֹרִ֜י הַיֹּשֵׁ֨ב בָּהָ֤ר הַהוּא֙ לִקְרַאתְכֶ֔ם וַיִּרְדְּפ֣וּ אֶתְכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶׂ֖ינָה הַדְּבֹרִ֑ים וַֽיַּכְּת֥וּ אֶתְכֶ֛ם בְּשֵׂעִ֖יר עַד־חׇרְמָֽה. (שם מ"ד)

הופה! כאן כתוב שזה היה דווקא האמורי, ואילו בפרשתנו ראינו שמדובר בעמלקי ובכנעני. לכאורה זו סתירה גמורה!

נראה רק את המשך הפסוקים שם –

וַתָּשֻׁ֥בוּ וַתִּבְכּ֖וּ לִפְנֵ֣י ה' וְלֹֽא־שָׁמַ֤ע ה֙' בְּקֹ֣לְכֶ֔ם וְלֹ֥א הֶאֱזִ֖ין אֲלֵיכֶֽם. וַתֵּשְׁב֥וּ בְקָדֵ֖שׁ יָמִ֣ים רַבִּ֑ים כַּיָּמִ֖ים אֲשֶׁ֥ר יְשַׁבְתֶּֽם. (שם מ"ה-מ"ו)

ומיד לאחר מכן 'קופץ' משה רבנו לספר על שנת הארבעים ועל הכניסה לארץ, וכולם תמהים שם מהו מהלכו של משה רבנו ומה רוצה לומר לנו וכו'.

עדיין לא נולד

האבן עזרא במקום עונה תשובה שנראית קצת תמוהה, אך היא מסתדרת עם פשט הפסוק –

והעמלקי והכנעני. הוא האמורי, כי כל אמורי הוא כנעני ולא חשש הכתוב להפרישו בעבור העמלקי שהוא מבני שם וכנען שהוא אבי האמורי מבני חם וכן וירד העמלקי והכנעני והעד ויצא האמורי ולא הזכיר העמלקי כי האמורי הוא העיקר. (א"ע במדבר י"ד, כ"ה)

כלומר האמורי הוא החשוב שבכנען. זה פותר קצת את התמיהה לגבי הכנעני אבל עדיין נשאר לנו הקושי לגבי העמלקי. לעניות דעתי, זה סיפור פלא פלאות שלא שמים לב אליו אבל האמורי הזה הוא עניין שעושה הפיכה במחשבה, ואני תפוס בו כבר כמעט שבועיים.

דבר נוסף שהאבן עזרא לא עונה עליו הוא שגם אם נניח והאמורי הוא הכנעני – מדוע שינו את השם מבמדבר לדברים ולא קראו לו באותו שם בשני המקומות? אין איזכור של 'הכנעני' בכלל בדברים.

בואו נתמקד בפסוק אצלנו בפרשה. כתוב שם, וזה מעניין מאד – "וַיֵּ֤רֶד הָעֲמָֽלֵקִי֙ וְהַֽכְּנַעֲנִ֔י הַיֹּשֵׁ֖ב בָּהָ֣ר הַה֑וּא…", וצריך להבין למי הכונה שיושב בהר, לעמלקי או לכנעני?. הטעמים סובלים את שני העמים אך נדמה שהם נוטים לדברי האבן עזרא. אנחנו יודעים שהעמלקי לא יושב בשום הר. כתוב מפורש בפרשה שהוא דווקא ישב בעמק. העמלקי מעולם לא היה בהר. פגשנו אותו בכל מיני מקומות אך לא בהר – בנחל, ברפידים. אנחנו פוגשים אותו לראשונה אפילו לפני שהוא נולד, במלחמת ארבעת המלכים את החמישה בחומש בראשית, שם הם מגיעים אל "שדה העמלקי" –

וַ֠יָּשֻׁ֠בוּ וַיָּבֹ֜אוּ אֶל־עֵ֤ין מִשְׁפָּט֙ הִ֣וא קָדֵ֔שׁ וַיַּכּ֕וּ אֶֽת־כׇּל־שְׂדֵ֖ה הָעֲמָלֵקִ֑י… (בראשית י"ד, ז')

ורש"י מביא שם –

עדיין לא נולד עמלק ונקרא על שם העתיד.

מעניין הוא המשך הפסוק, שם כתוב –

… וַיַּכּ֕וּ אֶֽת־כׇּל־שְׂדֵ֖ה הָעֲמָלֵקִ֑י וְגַם֙ אֶת־הָ֣אֱמֹרִ֔י הַיֹּשֵׁ֖ב בְּחַֽצְצֹ֥ן תָּמָֽר. (שם)

ורש"י במקום מסביר על מקומו של האמורי –

הוא עין גדי. מקרא מלא (בד"ה ב') ביהושפט.

אמנם האמורי כבר נולד אז, בניגוד לעמלקי, אך צריך להבין למה התורה טורחת לומר לנו שהוא יושב בחצצון תמר. נניח את זה בצד בינתיים, ונתמקד בעמלקי. הוא איננו יושב בהר והטעמים סובלים את זה שהכנעני יושב בהר ההוא, ולפי ספר דברים ראינו שהכנעני הוא האמורי, ועליו אנחנו יודעים שהוא יושב בהר, כפי שמשה רבנו אומר בפתיחת ספר דברים –

רַב־לָכֶ֥ם שֶׁ֖בֶת בָּהָ֥ר הַזֶּֽה. פְּנ֣וּ ׀ וּסְע֣וּ לָכֶ֗ם וּבֹ֨אוּ הַ֥ר הָֽאֱמֹרִי֮ וְאֶל־כׇּל־שְׁכֵנָיו֒ … (דברים שם, ו'-ז')

עוד מעט נדבר על ההרים, ובינתיים רק נציין כי מה שכתוב ב'במדבר' לגבי העמלקי "וירד העמלקי והכנעני" – שכנראה שהוא 'כינור שני' פה. הוא מצטרף לכנעני רק כמסייע והירידה שלו היא בעצם ההצטרפות למלחמה. על כל פנים ולמרות שיטת האבן עזרא, עדיין הקושי פה הוא קשה, וכן צריך להבין לעומק את ענין האמורי, את המושג 'אמורי', הר האמורי – מהו ההר שמדברים עליו כל הזמן, וההבנה הזו היא נקודה יסודית מאד.

נמוגו כל יושבי הארץ מפנינו

אגב, גם בהפטרת השבוע, מגיעים שני המרגלים ליריחו, רחב מחביאה אותם על הגג ואומרת להם –

יָדַ֕עְתִּי כִּֽי-נָתַ֧ן ה' לָכֶ֖ם אֶת-הָאָ֑רֶץ וְכִֽי-נָפְלָ֤ה אֵֽימַתְכֶם֙ עָלֵ֔ינוּ וְכִ֥י נָמֹ֛גוּ כָּל-יֹשְׁבֵ֥י הָאָ֖רֶץ מִפְּנֵיכֶֽם. כִּ֣י שָׁמַ֗עְנוּ אֵ֠ת אֲשֶׁר-הוֹבִ֨ישׁ ה' אֶת-מֵ֤י יַם-סוּף֙ מִפְּנֵיכֶ֔ם בְּצֵאתְכֶ֖ם מִמִּצְרָ֑יִם וַאֲשֶׁ֣ר עֲשִׂיתֶ֡ם לִשְׁנֵי֩ מַלְכֵ֨י הָאֱמֹרִ֜י אֲשֶׁ֨ר בְּעֵ֤בֶר הַיַּרְדֵּן֙ לְסִיחֹ֣ן וּלְע֔וֹג אֲשֶׁ֥ר הֶחֱרַמְתֶּ֖ם אוֹתָֽם. וַנִּשְׁמַע֙ וַיִּמַּ֣ס לְבָבֵ֔נוּ וְלֹא-קָ֨מָה ע֥וֹד ר֛וּחַ בְּאִ֖ישׁ מִפְּנֵיכֶ֑ם כִּ֚י ה' אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם ה֤וּא אֱלֹהִים֙ בַּשָּׁמַ֣יִם מִמַּ֔עַל וְעַל-הָאָ֖רֶץ מִתָּֽחַת. (יהושע ב' ט'-י"א)

היא לא מזכירה את הכנעני אלא רק את שני מלכי האמורי, ואז היא אומרת להם כך –

וַתֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ הָהָ֣רָה לֵּ֔כוּ פֶּֽן-יִפְגְּע֥וּ בָכֶ֖ם הָרֹדְפִ֑ים וְנַחְבֵּתֶ֨ם שָׁ֜מָּה שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֗ים עַ֚ד שׁ֣וֹב הָרֹֽדְפִ֔ים וְאַחַ֖ר תֵּלְכ֥וּ לְדַרְכְּכֶֽם. (שם ט"ז)

מי שמכיר את יריחו יודע שאין שם שום הר. מסתבר שהכוונה היא לכיוון ירושלים, הרי ירושלים, שהם הקרובים ליריחו. המרגלים אכן שומעים לה –

וַיֵּלְכוּ֙ וַיָּבֹ֣אוּ הָהָ֔רָה וַיֵּ֤שְׁבוּ שָׁם֙ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים עַד-שָׁ֖בוּ הָרֹדְפִ֑ים וַיְבַקְשׁ֧וּ הָרֹדְפִ֛ים בְּכָל-הַדֶּ֖רֶךְ וְלֹ֥א מָצָֽאוּ. (שם כ"ב)

אבל צריך להבין – מאיפה היא יודעת כמה זמן הם צריכים להתחבא שם?! היא מומחית לענייני השלטון והמשטרה? וכאשר הם חוזרים אל יהושע כתוב –

וַיָּשֻׁ֜בוּ שְׁנֵ֤י הָֽאֲנָשִׁים֙ וַיֵּרְד֣וּ מֵֽהָהָ֔ר וַיַּעַבְרוּ֙ וַיָּבֹ֔אוּ אֶל-יְהוֹשֻׁ֖עַ בִּן-נ֑וּן וַיְסַ֨פְּרוּ-ל֔וֹ אֵ֥ת כָּל-הַמֹּצְא֖וֹת אוֹתָֽם. וַיֹּאמְרוּ֙ אֶל-יְהוֹשֻׁ֔עַ כִּֽי-נָתַ֧ן ה' בְּיָדֵ֖נוּ אֶת-כָּל-הָאָ֑רֶץ וְגַם-נָמֹ֛גוּ כָּל-יֹשְׁבֵ֥י הָאָ֖רֶץ מִפָּנֵֽינוּ. (שם כ"ג-כ"ד)

אגב, "המוצאות אותם" אלו בסך הכל שהייה בגג של אישה ושלשה ימים שהתחבאו במערה שבהר… והמידע שלהם? מאיפה הם יודעים? הם בסך הכל התחבאו שלשה ימים, לא נפגשו עם שום בר סמכא, לא ראו את התכונה ברחובות – מאיפה הם יודעים? אותה אישה שהחביאה אותם סיפרה להם, וגם אם היא מקורבת לשלטון – האם זה מידע אמין שיכול לעמוד בוועדת חקירה אם וכאשר תוקם? תמיד עניתי לעצמי שהתשובה שלהם נבעה מאמונה, וזו תשובה מעולה, הלוואי עלינו, אבל צריך להבין את זה.

אב שהרכיב בנו על כתפו

נחזור לעמלק. את עמלק אנחנו מכירים כבר מזמן. פגשנו אותו לראשונה ברפידים. הוא תמיד מגיע אלינו כשאנחנו 'בדרך' – "בדרך בצאתכם ממצרים", והתפקיד שלו מוגדר – הוא בא לעורר אותנו. הוא לא מיושבי הארץ, לא משבעת העממים אלא הוא עם-לק, כלב שלוקק. חז"ל מתארים ורש"י מביא את זה שם ברפידים –

סמך פרשה זו למקרא זה לומר 'תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם ואתם אומרים היש ה' בקרבנו אם אין? חייכם שהכלב בא ונושך אתכם ואתם צועקים אלי ותדעון היכן אני'. משל לאדם שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך היה אותו הבן רואה חפץ ואומר אבא טול חפץ זה ותן לי והוא נותן לו וכן שניה וכן שלישית פגעו באדם אחד אמר לו אותו הבן ראית את אבא? אמר לו אביו אינך יודע היכן אני? השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו. (רש"י, שמות י"ז, ח')

ההסבר של רש"י כאן נראה ברור, אבל בכל זאת הוא מביא משל, וכנראה שיש משהו שלא ברור מההסבר הפשוט שהוא צריך להסביר לנו בזה. אגב, במשל כל פרט ופרט חשוב, ולכן נשים לב בו לכל מילה. בואו נמשיך את הסיפור של המשל – אחרי שהאבא השליך את הילד ובא הכלב ונשכו, הילד צועק ומה עושה האבא? ברור שהוא בא ולוקח אותו חזרה, אבל הפעם הוא כבר לא מרכיב אותו על כתפיו אלא מחזיק אותו על הידיים, קרוב ללב, כמו שאמא מחזיקה. ההבדל בין קודם לעכשיו הוא שקודם הילד היה במוחין, על הכתפיים, והראש מנותק מהלב ובאמת הוא לא ראה את אביו. היה נתק. הוא לא ראה את אבא. אולי הוא יודע את כל התורה, הוא למד את כל הש"ס, אבל הוא לא ראה את אבא, הוא לא מרגיש את אבא. הוא עובד רק עם השכל. בואו נלמד על הילד הזה סנגוריה על הילד הזה – הוא פוגש בדרך באותו אדם ושואל אותו בתמימות אם הוא ראה את אביו כי המון זמן שהוא לא ראה אותו, הוא לא חש אותו, נעבעך. ולכן הוא שואל – "היש ה' בקרבנו אם אין" – בקישקעס הוא לא נמצא. הוא רק במח. ואז אבא הולך להיות אמא ומקרב אותו ללבו, "כאיש אשר אמו תנחמנו" (ישעיהו ס"ו, י"ג), ואז הוא מרגיש את אבא, הלב פועם. בעברית פשוטה – עמלק בא לעורר אותנו, שנרגיש שוב את הקב"ה בקרבנו. עמלק אין לו מקום קבוע, הוא עם הומלס, בכל פעם הוא פוגש אותנו במקום אחר – ברפידים, בנגב המדברי, בעיי, בגלבוע (אצל שאול) ואפילו בטהרן (המן). הוא חסר מקום. עניינו הוא לעורר אותנו בדרך – הוא פוגש אותנו רגע לפני מעמד הר סיני, רגע לפני בנין מקדש ע"י שאול מלך ישראל, רגע לפני מימוש הצהרת כורש – והוא מנסה לעצור את כל ההתרחשויות האלה. הוא מצדו חייב לקרר את האמבטיה, אבל בעצם תפקידו כאמור הוא לעורר אותנו. על הפסוק "אשר קרך בדרך" רש"י מביא שלשה פירושים – לשון קור, לשון מקרה ולשון קרי (טומאה) ומבאר הרבי מליובאוויטש זי"ע שאין אלו שלשה פירושים סותרים, אלטרנטיביים אלא שלשה שלבים אחד אחרי השני – תחילה הוא טוען שכל הניסים הם מקרה. סטטיסיטיקה. זה מביא אותך להתקרר מהתלהבות ומשם הדרך לטומאה וקרי קצרה מאד.

לעמלק יש מין רפלקס והוא מריח שעם ישראל נמצא בדרך לחיבור של שם ה' וכסאו – "כי יד על כס יה מלחמה לה'".^[1]

הר האמוריה

נעבור עכשיו לאמורי. היכן הוא מקומו של האמורי? בפשרת חוקת כתוב מפורש על שני מלכי האמורי סיחון ועוג, וכי הם יושבים בעבר הירדן. אז מה הכוונה "ובואו הר האמורי"? – הרי הם כבר נמצאים בעבר הירדן! מבחינה היסטורית, האמורי מופיע לראשונה בחומש בראשית, וזה משמעותי מאד שם, אצל אברהם אבינו בברית בין הבתרים. אברהם מקבל הבטחה על ארץ עשרת העממין, ביניהם מופיע גם האמורי, אבל הוא מופיע שם באופן נוסף. אברהם שואל את הקב"ה שאלה שכולם מתחבטים איך להבין אותה –

…בַּמָּ֥ה אֵדַ֖ע כִּ֥י אִֽירָשֶֽׁנָּה. (בראשית ט"ו, ח')

וכבר נגלה כי התפקיד שלנו הוא להוריש את האמורי –

רְאֵ֗ה הַֽחִלֹּ֙תִי֙ תֵּ֣ת לְפָנֶ֔יךָ אֶת־סִיחֹ֖ן וְאֶת־אַרְצ֑וֹ הָחֵ֣ל רָ֔שׁ לָרֶ֖שֶׁת אֶת־אַרְצֽוֹ… (דברים ט', ל"א)

וסיחון כאמור הוא אחד משני מלכי האמורי. אבל נחזור לברית בין הבתרים. הקב"ה אומר שם לאברהם –

וְד֥וֹר רְבִיעִ֖י יָשׁ֣וּבוּ הֵ֑נָּה כִּ֧י לֹא־שָׁלֵ֛ם עֲוֺ֥ן הָאֱמֹרִ֖י עַד־הֵֽנָּה. (בראשית ט"ו, ט"ז)

כלומר כשיושלם עוון האמורי, כשתוגדש סאתו, רק אז הכל יסתיים וצאצאי אברהם יזכו להוריש אותו ולשוב לארץ. אז מה הסיפור של האמורי הזה? מי הוא? הוא לא כנעני, לא חיווי, לא קניזי. התורה לא כותבת 'כי לא שלם עון יושבי הארץ', אלא מדגישה "כי לא שלם עון האמורי"! אגב, בסופו של דבר, אנחנו אכן נצטרך לנצח את שני מלכי האמורי כדי להיכנס לארץ בימי משה. ואני מבקש לומר שכל פרשת דברים ואף ההמשך שלה, עוסקת בדבר אחד – האמורי, וזה ההסבר לכל הקפיצות של משה בין הזמנים שם בפרשה.

רש"י הסביר בפרשת חוקת (כ"א, כ"ג) שכל עמי הארץ היו די חלשים והם שכרו את האמורי כדי שיגן וישמור עליהם מפני התקפות פוטנציאליות של אויבים ומלחמות,^[2] אבל מה הענין שלנו איתו?

בקריאה של הקב"ה אל אברהם לעקדת יצחק כתוב –

וַיֹּ֡אמֶר קַח־נָ֠א אֶת־בִּנְךָ֨ אֶת־יְחִֽידְךָ֤ אֲשֶׁר־אָהַ֙בְתָּ֙ אֶת־יִצְחָ֔ק וְלֶ֨ךְ־לְךָ֔ אֶל־אֶ֖רֶץ הַמֹּרִיָּ֑ה וְהַעֲלֵ֤הוּ שָׁם֙ לְעֹלָ֔ה עַ֚ל אַחַ֣ד הֶֽהָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ. (בראשית כ"ב, ב')

אנחנו יודעים שההר נקרא "מוריה" על שם המור הטוב, על שם שמשם ירדה הוראה לעולם, אבל הרשב"ם מבאר שם –

המוריה. האמוריה, ארץ האמורי, הרבה אלפי"ן חסרין, וימש חשך כמו ויאמש, לא יהל כמו לא יאהל שם ערבי.

תמיד הפירוש הזה הטריד אותי. הרי יש כאלה פירושים יפים על השם, כנ"ל, אז למה הרשב"ם בא 'להרוס' לנו?

שמש בגבעון דום

אני מבקש לדלג לרגע כדי להביא סיוע לרשב"ם, ומיד נבין. הר המוריה הוא הר האמורי, והאמורי בירתו היא בהר המוריה והוא מלך על ירושלים. עבר הירדן זה ה'תל אביב' שלו, שם הוא נלחם, אבל תוכנו הוא ירושלים. זה מופיע בספר יהושע, בסיפור גבעון. ישראל כובשים את העיי, יושבי הערים שומעים על הכיבושים ואז באים יושבי גבעון שבאים ברמאות, מתחפשים ומצטיירים כמסכנים ומבקשים להצטרף, כי הם יודעים שאם יוודע שהם משבעת עממי כנען, הם לא יתקבלו פה –

וַיַּ֨עַשׂ לָהֶ֤ם יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ שָׁל֔וֹם וַיִּכְרֹ֥ת לָהֶ֛ם בְּרִ֖ית לְחַיּוֹתָ֑ם וַיִּשָּׁבְע֣וּ לָהֶ֔ם נְשִׂיאֵ֖י הָעֵדָֽה. (יהושע ט', ט"ז)

אמנם לאחר מכן מתגלה רמאותם, אך כיון שכרתו עמם ברית, הוחלט לעשות אותם לחטובי עצים ושואבי מים –

וַיִּתְּנֵ֨ם יְהוֹשֻׁ֜עַ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא חֹטְבֵ֥י עֵצִ֛ים וְשֹׁ֥אֲבֵי מַ֖יִם לָֽעֵדָ֑ה וּלְמִזְבַּ֤ח ה֙' עַד-הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה אֶל-הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחָֽר. (שם, כ"ז)

"המקום אשר יבחר" הוא ביטוי מהתורה והכוונה בו היא לירושלים. הם מיודעים להיות חוטבי עצים וושואבי מים גם כאשר יבנה המקדש בירושלים. הסיפור שם מרתק אבל נדלג על כל הפרטים ונמשיך לפרק הבא –

וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ אֲדֹֽנִי-צֶ֜דֶק מֶ֣לֶךְ יְרוּשָׁלִַ֗ם כִּֽי-לָכַ֨ד יְהוֹשֻׁ֣עַ אֶת-הָעַי֮ וַיַּחֲרִימָהּ֒ כַּאֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה לִֽירִיחוֹ֙ וּלְמַלְכָּ֔הּ כֵּן-עָשָׂ֥ה לָעַ֖י וּלְמַלְכָּ֑הּ וְכִ֨י הִשְׁלִ֜ימוּ יֹשְׁבֵ֤י גִבְעוֹן֙ אֶת-יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּֽהְי֖וּ בְּקִרְבָּֽם. (שם י', א')

השם אדני-צדק מלך ירושלים מזכיר לנו שם אחר מוקדם יותר – מלכי-צדק מלך שלם, המוזכר בבראשית.

וַיִּֽירְא֣וּ מְאֹ֔ד כִּ֣י עִ֤יר גְּדוֹלָה֙ גִּבְע֔וֹן כְּאַחַ֖ת עָרֵ֣י הַמַּמְלָכָ֑ה וְכִ֨י הִ֤יא גְדוֹלָה֙ מִן-הָעַ֔י וְכָל-אֲנָשֶׁ֖יהָ גִּבֹּרִֽים. וַיִּשְׁלַ֨ח אֲדֹנִי-צֶ֜דֶק מֶ֣לֶךְ יְרוּשָׁלִַ֗ם אֶל-הוֹהָ֣ם מֶֽלֶךְ-חֶ֠בְרוֹן וְאֶל-פִּרְאָ֨ם מֶֽלֶךְ-יַרְמ֜וּת וְאֶל-יָפִ֧יעַ מֶֽלֶךְ-לָכִ֛ישׁ וְאֶל-דְּבִ֥יר מֶֽלֶךְ-עֶגְל֖וֹן לֵאמֹֽר. עֲלֽוּ-אֵלַ֣י וְעִזְרֻ֔נִי וְנַכֶּ֖ה אֶת-גִּבְע֑וֹן כִּֽי-הִשְׁלִ֥ימָה אֶת-יְהוֹשֻׁ֖עַ וְאֶת-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל. וַיֵּאָסְפ֨וּ וַֽיַּעֲל֜וּ חֲמֵ֣שֶׁת | מַלְכֵ֣י הָאֱמֹרִ֗י מֶ֣לֶךְ יְרוּשָׁלִַ֜ם מֶֽלֶךְ-חֶבְר֤וֹן מֶֽלֶךְ-יַרְמוּת֙ מֶֽלֶךְ-לָכִ֣ישׁ מֶֽלֶךְ-עֶגְל֔וֹן הֵ֖ם וְכָל-מַֽחֲנֵיהֶ֑ם וַֽיַּחֲנוּ֙ עַל-גִּבְע֔וֹן וַיִּֽלָּחֲמ֖וּ עָלֶֽיהָ. (שם ב'-ג')

מתהווה כאן קואליציה של חמשת מלכי האמורי, וזה ממש מזכיר לנו את מלחמת ארבעת המלכים את החמישה, שמקיפים את ירושלים. הזכרנו קודם את שנאמר בבראשית שהאמורי מופיע לראשונה במקרא בחצצון תמר ורש"י אמר שזו עין גדי ולא הבנו מה הוא עושה שם – בספר דברי הימים מסופר שבאים להילחם עם יהושפט, ועין גדי היא מקום הכינוס שלהם לקראת המלחמה על ירושלים. עין גדי היא שטח הכינוס, והאמורי ישב בחצצון תמר, ורש"י ביקש שנשים לב לזה ואף הפנה אותנו לפסוק המתאים בדברי הימים!

נשים לב שגם אצל יעקב כשהוא נותן ליוסף את שכם, הוא אומר לו –

וַאֲנִ֞י נָתַ֧תִּֽי לְךָ֛ שְׁכֶ֥ם אַחַ֖ד עַל־אַחֶ֑יךָ אֲשֶׁ֤ר לָקַ֙חְתִּי֙ מִיַּ֣ד הָֽאֱמֹרִ֔י בְּחַרְבִּ֖י וּבְקַשְׁתִּֽי. (בראשית, מ"ח, כ"ב)

היחיד מהאבות שלא מופיע אצלו האמורי במפורש הוא יצחק אבל זה בגלל שהוא עצמו נמצא ונעקד בהר המוריה, ועליו נאמר בסוף העקדה –

… וְיִרַ֣שׁ זַרְעֲךָ֔ אֵ֖ת שַׁ֥עַר אֹיְבָֽיו. וְהִתְבָּרְﬞכ֣וּ בְזַרְעֲךָ֔ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֣י הָאָ֑רֶץ… (שם כ"ב, י"ז-י"ח)

הר האמורי הוא הר המוריה, ו-"ויורש את האמורי" זה להוריש את נקודת ירושלים וזה הר הבית וזה יצחק, ומכוחו של יצחק נצליח להוריש את האמורי, אבל נגיע לזה לאט.

מלחמה משולבת

בואו נחזור לחמשת מלכי האמורי בספר יהושע. זה פשט הכתובים ולא מובן איך לא שמנו לב לזה עד עכשיו. הגבעונים, שכרתו ברית עם יהושע, פונים אליו במצוקתם –

וַיִּשְׁלְח֣וּ אַנְשֵׁי֩ גִבְע֨וֹן אֶל-יְהוֹשֻׁ֤עַ אֶל-הַֽמַּחֲנֶה֙ הַגִּלְגָּ֣לָה לֵאמֹ֔ר אַל-תֶּ֥רֶף יָדֶ֖יךָ מֵֽעֲבָדֶ֑יךָ עֲלֵ֧ה אֵלֵ֣ינוּ מְהֵרָ֗ה וְהוֹשִׁ֤יעָה לָּ֙נוּ֙ וְעָזְרֵ֔נוּ כִּ֚י נִקְבְּצ֣וּ אֵלֵ֔ינוּ כָּל-מַלְכֵ֥י הָאֱמֹרִ֖י יֹשְׁבֵ֥י הָהָֽר. (יהושע, י', ד')

האם שמנו לב כי מלכי האמורי נקראים כאן "יושבי ההר"?! מכן נבין את מה שאמרה רחב למרגלים "ההרה לכו", "ונחבתם שמה שלשת ימים", הכוונה היא – תעלו לירושלים. מי שנמצא שלשה ימים בהר המוריה יידע אם נמוגו כל יושבי הארץ מפנינו או לא! משם הם מעבירים את המסר ליהושע.^[3]

וַיֹּ֨אמֶר ה' אֶל-יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ אַל-תִּירָ֣א מֵהֶ֔ם כִּ֥י בְיָדְךָ֖ נְתַתִּ֑ים לֹֽא-יַעֲמֹ֥ד אִ֛ישׁ מֵהֶ֖ם בְּפָנֶֽיךָ. (שם ח')

זו בכלל לא מלחמה עלינו אלא על גבעון. במלחמה הקודמת עם האמורי היה יהושע יחד עם משה, שם הקב"ה נתן למשה את סיחון ומיד ניזכר מה הוא אמר למשה שם. ומה שקורה שם הוא הסיפור המפורסם הבא –

וַיָּבֹ֧א אֲלֵיהֶ֛ם יְהוֹשֻׁ֖עַ פִּתְאֹ֑ם כָּל-הַלַּ֕יְלָה עָלָ֖ה מִן-הַגִּלְגָּֽל. וַיְהֻמֵּ֤ם ה֙' לִפְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיַּכֵּ֥ם מַכָּֽה-גְדוֹלָ֖ה בְּגִבְע֑וֹן וַֽיִּרְדְּפֵ֗ם דֶּ֚רֶךְ מַעֲלֵ֣ה בֵית-חוֹרֹ֔ן וַיַּכֵּ֥ם עַד-עֲזֵקָ֖ה וְעַד-מַקֵּדָֽה. וַיְהִ֞י בְּנֻסָ֣ם | מִפְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל הֵ֞ם בְּמוֹרַ֤ד בֵּית-חוֹרֹן֙ וַֽ-ה' הִשְׁלִ֣יךְ עֲלֵיהֶם֩ אֲבָנִ֨ים גְּדֹל֧וֹת מִן-הַשָּׁמַ֛יִם עַד-עֲזֵקָ֖ה וַיָּמֻ֑תוּ רַבִּ֗ים אֲשֶׁר-מֵ֙תוּ֙ בְּאַבְנֵ֣י הַבָּרָ֔ד מֵאֲשֶׁ֥ר הָרְג֛וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בֶּחָֽרֶב. (שם ט'-י"א)

כלומר היתה שם מלחמה משולבת וכולם רואים את זה – אנחנו עם החרב והקב"ה מלמעלה. היתה שם לא רק הסכמה אלוקית אלא פעולה אלוקית (אגב, גם בית המקדש עתיד לירד אבנים מן השמיים). ואז –

אָ֣ז יְדַבֵּ֤ר יְהוֹשֻׁעַ֙ לַֽ-ה' בְּי֗וֹם תֵּ֤ת ה֙' אֶת-הָ֣אֱמֹרִ֔י לִפְנֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֹּ֣אמֶר | לְעֵינֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל שֶׁ֚מֶשׁ בְּגִבְע֣וֹן דּ֔וֹם וְיָרֵ֖חַ בְּעֵ֥מֶק אַיָּלֽוֹן. (שם י"ב)

הפעם הקודמת שהמילה "תת" מופיע במקרא היתה "רְאֵ֗ה הַֽחִלֹּ֙תִי֙ תֵּ֣ת לְפָנֶ֔יךָ אֶת־סִיחֹ֖ן וְאֶת־אַרְצ֑וֹ…" (דברים ב', ל"א). אבל לא מובן מדוע מבקש יהושע מהקב"ה לייצר את הנס הזה?

וַיִּדֹּ֨ם הַשֶּׁ֜מֶשׁ וְיָרֵ֣חַ עָמָ֗ד עַד-יִקֹּ֥ם גּוֹי֙ אֹֽיְבָ֔יו… (שם י"ג)

לכאורה הגוי הוא גבעון, והאויבים הם אויבי גבעון. ולמה בלשון עתיד? וההמשך –

הֲלֹא-הִ֥יא כְתוּבָ֖ה עַל-סֵ֣פֶר הַיָּשָׁ֑ר וַיַּעֲמֹ֤ד הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ בַּחֲצִ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְלֹא-אָ֥ץ לָב֖וֹא כְּי֥וֹם תָּמִֽים. וְלֹ֨א הָיָ֜ה כַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ לְפָנָ֣יו וְאַחֲרָ֔יו לִשְׁמֹ֥עַ ה' בְּק֣וֹל אִ֑ישׁ כִּ֣י ה' נִלְחָ֖ם לְיִשְׂרָאֵֽל. (שם י"ג-י"ד)

אמנם לא היה לפניו ולאחריו, אבל חז"ל^[4] אומרים שמה שהיה ליהושע בפרשת גבעון קרה למשה בסיחון, ורש"י בדברים אומר –

הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ. כָּפָה שַׂר שֶׁל אֱמוֹרִיִּים שֶׁל מַעְלָה תַּחַת רַגְלָיו שֶׁל מֹשֶׁה, וְהִדְרִיכוֹ עַל צַוָּארוֹ. (דברים ב', ל"א)

אגב, בפרשת חוקת בהקשר עם האמורי, מופיע 'משחק,' בין הקריא לכתיב – כתוב "ויירש" אבל קוראים את זה "ויורש", ומיד נכנס לזה. על כל פנים, זה פלא אדיר – למה צריך את הנס הזה של עצירת השמש?

לכבוש את הארץ במלחמה

האמת היא שלא ברור לנו אנחנו מתפלאים. משה רבנו מתחיל את ספר דברים ואומר לעם ישראל "רב לכם שבת בהר הזה. פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי ואל כל שכניו…". שני הרים יש – הר סיני והר המוריה. כל יתר ההרים הם שכנים, טפלים. משה אומר לנו – 'אתה הולך לרשת את האמורי, להוריש את האמורי', ואז בא סיפור המרגלים שעוצר את הכל. לפני סיפור המרגלים אמר משה לעם ישראל –

רְאֵ֛ה נָתַ֥תִּי לִפְנֵיכֶ֖ם אֶת־הָאָ֑רֶץ בֹּ֚אוּ וּרְשׁ֣וּ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֣ע ה' לַאֲבֹ֨תֵיכֶ֜ם… (דברים א', ח')

והכוונה היא לשבועה שנשבע הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים. ואומר שם רש"י במקום –

באו ורשו. אין מערער בדבר ואינכם צריכים למלחמה. אילו לא שלחו מרגלים לא היו צריכים לכלי זיין.

המלחמה באמורי היא המלחמה הרוחנית המהותית על ירושלים. היא המהות. בדברים כתוב "האמורי" ולא "העמלקי", כי העמלקי לא משמעותי, וגם הכנעני הולך הצידה ואז מופיע החשוב שבעמים – האמורי. יכול להיות שבפועל יצאו לקראת המעפילים באמת הכנעני והעמלקי אבל את כוחם הם שאבו מהאמורי, זה שיושב בהר –

וַֽתַּעֲנ֣וּ ׀ וַתֹּאמְר֣וּ אֵלַ֗י חָטָ֘אנוּ֮ לַ-ה֒' אֲנַ֤חְנוּ נַעֲלֶה֙ וְנִלְחַ֔מְנוּ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוָּ֖נוּ ה' אֱלֹהֵ֑ינוּ וַֽתַּחְגְּר֗וּ אִ֚ישׁ אֶת־כְּלֵ֣י מִלְחַמְתּ֔וֹ וַתָּהִ֖ינוּ לַעֲלֹ֥ת הָהָֽרָה. (שם מ"א)

זה מופיע רק בדברים. אומר החתם סופר זיע"א שהמעפילים, שהכירו בחטאם וביקשו לעשות תשובה, טענו כך – 'אנחנו מבינים שבעקבות החטא הפסדנו את היכולת להיכנס לארץ ללא מלחמה. היינו אמורים להיכנס ללא כלי זין, אז עכשיו נמסור את הנפש וניכנס לארץ עם מלחמה! חטאנו – נתקן. לא נאסר לנו להיכנס ע"י מלחמה'. אומר להם משה רבנו – 'אבל אין ה' בקרבכם'. הם באמת רוצים למסור את הנפש, ואז בא האמורי וטוען – 'אין לכם שום זכות לרשת. תוכלו ליירש אותי רק כשתהיה לכם הזכות. ההוראה יוצאת מהר האמורי והוא שולח את הפרוקסיס, השלוחות שלו, לבצע את זה – את העמלקי ואת הכנעני. אדוני-צדק של אז מוציא הוראה – עופו מפה. אתם עוד לא יכולים לרשת. אתם לא תירשו אותי לפני שאתם ראויים – "כי לא שלם עוון האמורי". עוד לא תיקנתם מה שצריך ואין לכם מה לחפש פה עכשיו'.

כשמסתיים סיפור המרגלים והמעפילים, ועוברים לפרק ב' בחומש דברים, פתאום מתברר שאנחנו לא יכולים ליירש את מי שלא מגיע לנו לירש אותו – לא את העוים ולא את הזמזומים, ויש גם את עמון ועוד, ואת כל אלה אנחנו לא יורשים. ואז בא סיחון והקב"ה איפשר לנו לרשת אותו ולכן הוא אמר –

וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֵלַ֔י רְאֵ֗ה הַֽחִלֹּ֨תִי֙ תֵּ֣ת לְפָנֶ֔יךָ אֶת-סִיחֹ֖ן וְאֶת-אַרְצ֑וֹ הָחֵ֣ל רָ֔שׁ לָרֶ֖שֶׁת אֶת-אַרְצֽוֹ. (דברים ב', ל"א)

האמורי הוא נקודת הירושה ועוד מעט נחזור אליו.

שבעת העממין שבתוכנו

האם אנחנו יודעים מהי "ארץ מורשה"? למה היא נקראת "ארץ מורשה"? מורשה בפשטות היא ירושה, אבל אם כן – למה 'מורשה' ולא 'ירושה'? בעל הטורים, והזכרנו אותו בעבר, אומר ש'מורשה' זה בגלל שבני ישראל שיצאו ממצרים לא ירשו מאבותם (כי הם היו הראשונים לנחול את הארץ) אלא רק הורישו לבניהם. מורשה זה באופן אקטיבי – 'מוריש', לעומת ה'יורש' שהוא פאסיבי. זה פירוש יפה אבל יש פסוק שיהיה קשה לפי זה –

תּוֹרָ֥ה צִוָּה־לָ֖נוּ מֹשֶׁ֑ה מוֹרָשָׁ֖ה קְהִלַּ֥ת יַעֲקֹֽב. (דברים ל"ג, ד')

איך בעל הטורים יבאר את הפסוק הזה? הוא לא עונה על זה.

הורשת הארץ מופיעה רק בהקשר של האמורי. הזכרנו קודם את הבדלי הקריא והכתיב בפרשת חקת –

וַיִּשְׁלַ֤ח מֹשֶׁה֙ לְרַגֵּ֣ל אֶת-יַעְזֵ֔ר וַֽיִּלְכְּד֖וּ בְּנֹתֶ֑יהָ (ויירש) וַיּ֖וֹרֶשׁ אֶת-הָֽאֱמֹרִ֥י אֲשֶׁר-שָֽׁם. (במדבר כ"א, ל"ב)

ובכן, זו מהפכת עולם, חידוש גדול; למילה "מורשה" יש שתי משמעויות שהן בעצם שלש. האחת היא ירושה כפי שאמרנו, Heritage. השניה היא במשמעות של –

וְה֨וֹרַשְׁתֶּ֜ם אֶת־כׇּל־יֹשְׁבֵ֤י הָאָ֙רֶץ֙ מִפְּנֵיכֶ֔ם… (שם ל"ג, נ"ב)

זו מילה אחרת לגמרי. לגרש. להוריש זה גם לגרש את יושבי הארץ. זו אותה מילה אך במשמעות שונה לגמרי. ועדיין צריך להבין לאיזה מובן התכוון אברהם אבינו כאשר הוא שאל את הקב"ה לפני ברית בין הבתרים "במה אדע כי אירשנה?".

כאשר אדם יורש ירושה מאבותיו הוא פאסיבי. הוא יכול להיות בסוף העולם ועדיין הוא הפך להיות היורש החוקי של נכס בקצה השני של העולם. לכן התורה היא ירושה – היא שלי כמו שהיא של משה רבנו. מופיע בגמרא וכך נפסק להלכה שמי שמונע מבנו או מתלמידו ללמוד תורה "גוזלו מנחלת אבותיו" (סנהדרין צ"א:). התורה היא ירושה של הבן והאב גוזל ממנו את הירושה. במקרה שיש אחרים שיודעים שירשתי אמנם את הנחלה באוסטרליה אבל אני לא נמצא שם והם משתלטים לי על הנכס – אני צריך להוריש אותם, לגרש אותם, כדי שהירושה דה יורה תהיה שלי דה פקטו.

שתי המשמעויות הללו קיימות גם בתורה. התורה היא אמנם ירושה לכל אחד ואחת מאיתנו אבל אצל כולנו יש בתוכנו שבעה עממין – חיוי'לה, פריזי'לה, גירגשי'לה וכו'. אפשר ללמוד את התורה בראש, במוחין, בין הכתפיים כפי שראינו במשל של רש"י, אבל כדי שהיא תחדור פנימה צריך להוריש את 'יושבי הקישקעס' הללו ורק אז התורה תהיה מורשה.

ארץ מורשה

ועכשיו נגיע לעיקר – למילה מורשה יש גם משמעות שלישית, שהיא נגזרת מהמשמעות השניה. לארץ הזו, ארץ ישראל, יש בחירה. זו ארץ לא נורמלית. בדרך כלל כאשר אדם עוזב מקום מישהו אחר נכנס במקומו וממשיך לחיות שם, אבל לארץ ישראל יש תכונה 'מוזרה' – היא מקיאה את מי שהיא איננה חפצה בו. היא ארץ מורישה. היא ארץ מגרשת. היא לא מאפשרת ליורש להוריש בלי שהיא מאשרת את ההורשה. שמענו?! אם אתה לא יכול לרשת ואתם צריכים לחכות ארבעים שנה – לא יעזור גם אם תבואו עם כל החימושים של ההוא מהבית הלבן. הארץ היא ארץ מורשה. זה מעצבן, כי היא לא מקבלת אף אומה כבר שלשת אלפים וחמש מאות שנה. היא לא משחקת לפי כללי המשחק הרגילים.

זה לא סיפורים מלפני מאתיים שנה. תראו מה היה בגוש קטיף יבנה ויכונן ב"ב. כשהגענו אליו בתשכ"ז מצאנו שם חול ים, ימין ושמאל רק חול וחול, הערבים קראו לו "האדמה המכושפת" או המקוללת, והוא הפך להיות חבל הארץ הכי פורה בארץ, כל חסה צמחה שם לגובה שני מטר, וכשיצאנו משם תוך יום הוא חזר להיות חול, וחוץ מטינופת הם לא הרימו שם שום דבר. תוך יום! פרח אחד הארץ לא נתנה שם יום אחד אחרי שיצאנו משם. ארץ מוזרה. ארץ שלא תיתן את פירותיה במשך אלפיים שנה, היא לא תקבל אף אחד ואבל גם אותי היא לא תקבל אם אני לא שייך לשם עכשיו. אני לא יכול לרשת את האמורי כי יש לי עכשיו כלי מלחמה ואפילו אם עשיתי תשובה. גם המעפילים הרי עשו תשובה, ואמרו "אשמנו בגדנו" – "הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו"! ונדקדק – הם לא אומרים "אל הארץ אשר אמר ה'" אלא אל המקום אשר אמר ה'"! לירושלים – "אל המקום אשר יבחר" (דברים י"ב, ה'). הם יודעים בדיוק לאן הם רוצים ללכת – ההרה!

מבחן הירושה וההורשה

וכשמשה מספר את הסיפור על סיחון ועוג ואיך אנחנו הורשנו ואתם וירשנו אותם, הוא מסכם ואומר –

ה' אלקים אַתָּ֤ה הַֽחִלּ֙וֹתָ֙ לְהַרְא֣וֹת אֶֽת־עַבְדְּךָ֔ אֶ֨ת־גׇּדְלְךָ֔… (שם ג', כ"ד)

ומבאר שם רש"י –

… לפי פשוטו אתה החלות להראות את עבדך מלחמת סיחון ועוג כדכתיב (דברים ב) ראה החלותי תת לפניך הראני מלחמת ל"א מלכים.

כלומר עכשיו הוכחת שאתה מוריש את האמורי, "החילות", ואיך הוא ממשיך? –

אֶעְבְּרָה־נָּ֗א וְאֶרְאֶה֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן הָהָ֥ר הַטּ֛וֹב הַזֶּ֖ה וְהַלְּבָנֹֽן. (שם כ"ה)

ואומר רש"י (וכן התרגום) –

הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה. זוֹ יְרוּשָׁלַיִם. וְהַלְּבָנֹן. זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ.

הוא לא ביקש לראות את ביירות אלא את ההר הטוב והלבנון, ועל זה כל הסיפור! האמורי הוא מבחן הירושה וההורשה. הוא יושב על נקודת בית המקדש, הוא אדוני-צדק מלך ירושלים והוא זה שיראה אם אנחנו כבר ראויים או עדיין לא. לכן אצלו צריך לגלות לכל העמים – "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון".

לכן בספר במדבר, הניתוח הוא שהעמלקי והכנעני הגיעו מול המעפילים, כי באמת הם אלו שהגיעו לשם, אבל בספר דברים לוקח אותנו משה רבנו ואומר לנו – 'עכשיו אחרי ארבעים שנה אתם רואים שזה היה האמורי?'. האמורי היה זה שיצא משם כדי לעצור את המעפילים. העמלקים באמת ירד עם הכנעני אבל הם הגרורות שלו, הפרוקסיס, הסיפור האמיתי הוא שעכשיו ניצחנו את סיחון מלך האמורי ולכן אנחנו יכולים להמשיך הלאה ליעד האמיתי – להר.

ועליתם את ההר – הר הבית

בשליחת המרגלים כתוב –

וַיִּשְׁלַ֤ח אֹתָם֙ מֹשֶׁ֔ה לָת֖וּר אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם עֲל֥וּ זֶה֙ בַּנֶּ֔גֶב וַעֲלִיתֶ֖ם אֶת־הָהָֽר. (במדבר, י"ג, י"ז)

ומופיע על זה במדרש 'ילקוט פתרון תורה' דבר מופלא –

ועליתם את ההר. אמר ר' אלעזר לפי שהייתה בדעתו של משה באים מרגלים ומספרים לשון הרע על ארץ ישראל, לפיכך אמר להם אין לכם רשות לעלות אלא על בית המקדש, ועליתם את ההר, ואין הר אלא בית המקדש שנא' ההר הטוב הזה והלבנון, והם לא עשו כן אלא עלו ורגלו את ארץ ישראל וכו'. (תורה שלמה, שלח, ע"ז)

כתוב פה בעצם שני דברים. האחד, ש-"ועליתם את ההר" הכוונה היא לבית המקדש, והשני והוא עיקר – שרואים שהם לא קיימו את שליחותם, את דברו של משה, וזה מה שרחב אומרת למרגלי יהושע – צריך לגלות בעולם שה' הוא האלוקים בשמיים מעל ועל הארץ מתחת, ולכן "ההרה לכו", לבית המקדש, ושם תקבלו את הראיה הנכונה. וכל עניינו של האמורי הוא לעצור את הדבר הזה. כי אמנם הוא יושב בשלוחותיו בעבר הירדן אבל מקור כוחו הוא בירושלים, וכשנעלה אנחנו להר האמורי הרי כל המציאות תיראה ותראה אחרת!

ואיך מסתיימת שם הפרשה הזו? –

עַ֠ד אֲשֶׁר־יָנִ֨יחַ ה' ׀ לַֽאֲחֵיכֶם֮ כָּכֶ֒ם וְיָרְשׁ֣וּ גַם־הֵ֔ם אֶת־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֨ר ה' אֱלֹהֵיכֶ֛ם נֹתֵ֥ן לָהֶ֖ם בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן וְשַׁבְתֶּ֗ם אִ֚ישׁ לִֽירֻשָּׁת֔וֹ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לָכֶֽם. וְאֶת־יְהוֹשׁ֣וּעַ צִוֵּ֔יתִי בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר עֵינֶ֣יךָ הָרֹאֹ֗ת אֵת֩ כׇּל־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֜ה ה' אֱלֹהֵיכֶם֙ לִשְׁנֵי֙ הַמְּלָכִ֣ים הָאֵ֔לֶּה כֵּֽן־יַעֲשֶׂ֤ה ה֙' לְכׇל־הַמַּמְלָכ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה עֹבֵ֥ר שָֽׁמָּה. לֹ֖א תִּֽירָא֑וּם כִּ֚י ה' אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם ה֖וּא הַנִּלְחָ֥ם לָכֶֽם. (דברים ג', כ'-כ"ב)

ציווי יהושע לכבוש ולנצח את מלכי האמורי. זה פלאי פלאות.

'דער זאגער'

זוכרים שבפרשת משפטים הקב"ה אומר לנו שהוא ישלח את צרעה לפנינו? –

וְשָׁלַחְתִּ֥י אֶת־הַצִּרְעָ֖ה לְפָנֶ֑יךָ וְגֵרְשָׁ֗ה אֶת־הַחִוִּ֧י אֶת־הַֽכְּנַעֲנִ֛י וְאֶת־הַחִתִּ֖י מִלְּפָנֶֽיךָ. (שמות, כ"ג, כ"ח)

ורש"י מבאר שם –

…והצרעה לא עברה את הירדן והחתי והכנעני הם ארץ סיחון ועוג לפיכך מכל ז' אומות לא מנה כאן אלא אלו …

וכן אומר עמוס הנביא –

וְאָ֨נֹכִ֜י הִשְׁמַ֤דְתִּי אֶת־הָאֱמֹרִי֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֨ר כְּגֹ֤בַהּ אֲרָזִים֙ גׇּבְה֔וֹ וְחָסֹ֥ן ה֖וּא כָּאַלּוֹנִ֑ים וָאַשְׁמִ֤יד פִּרְיוֹ֙ מִמַּ֔עַל וְשׇׁרָשָׁ֖יו מִתָּֽחַת. (עמוס ב', ט')

זה פלא – ארץ הארזים היא כידוע לבנון, ולבנון זהו גם כינויו של בית המקדש, ושם האמורי "אשר כגבה ארזים גבהו". ורש"י שם מבאר, שימו לב –

ואשמיד פריו ממעל. שרים העליונים. ושרשיו מתחת. שרים התחתונים ד"א הצרעה היתה מסמא עיניהם מלמעלה ומסרסתן מלמטן.

לא אתם השמדתם את האמורי אלא אני, אומר הקב"ה. הבנו כבר בתחילת השיעור מהו עמלק, אבל שאלנו מהו האמורי. האמורי, ובכן, כשמו כן הוא. אנחנו מכירים את הפסוק –

אֶת־ה' הֶאֱמַ֖רְתָּ הַיּ֑וֹם לִהְיוֹת֩ לְךָ֨ לֵֽאלֹהִ֜ים… וַֽ-ה' הֶאֱמִֽירְךָ֣ הַיּ֗וֹם לִהְי֥וֹת לוֹ֙ לְעַ֣ם סְגֻלָּ֔ה… (דברים כ"ו, י"ז-י"ח)

מי יהיה כאן האֶמיר – האמורי או אני? זו השאלה. איחוד אמירויות, האמוריים. אדמו"ר הזקן אומר שקליפת האמורי היא כשמו, והוא אומר את זה ביידיש – "דער זאגער". המדבר, המספר, המקשקש. נסביר, כי זה דבר עמוק. האמורי הוא אמירה, הוא האמיר. כשרש"י מבקש להסביר שם את המילה "האמרת" הוא אומר שאין מקבילה נוספת במקרא –

הֶאֱמַרְתָּ וְהֶאֱמִירְךָ. אֵין לָהֶם עֵד מוֹכִיחַ בַּמִּקְרָא. וְלִי נִרְאֶה שֶׁהוּא לְשׁוֹן הַפְרָשָׁה, [הַמְשָׁכָה] וְהַבְדָּלָה: הִבְדַּלְתָּ לְךָ מֵאֱלֹהֵי הַנֵּכָר לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים, וְהוּא הִפְרִישְׁךָ אֵלָיו מֵעַמֵּי הָאָרֶץ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה. וּמָצָאתִי לָהֶם עֵד, וְהוּא לְשׁוֹן תִּפְאֶרֶת, כְּמוֹ "יִתְאַמְּרוּ כָּל פּוֹעֲלֵי אָוֶן" (תהלים צד, ד). (שם י"ז ברש"י)

בעשרה מאמרות נברא העולם, אומרים חז"ל במסכת אבות. התפקיד שלנו הוא "וידבר אלקים אל משה לאמר". מוסבר בספרים פנימיים כי האמירה, כמו האמיר של העץ, היא החלק הגבוה. הדיבור, לעומת זאת, הוא תחתון, הוא ההנהגה – "ידבר עמים תחתינו". מובא בספר יצירה שהאותיות אמ"ר הן ראשי תיבות של אש, מים ורוח. אנחנו יודעים שיש ארבעה יסודות, וכאן חסר העפר. האמורי זה הדיבורים. אדני-צדק? אז אומרים. אותו אדני-צדק מנסה לומר ולהציג כאילו הוא המנהל – 'אני מנהל את היום שלפני ואת היום של אחרי. אני אומר!'. האמורי לא תמיד 'מלכלך את ידיו'. בשביל זה יש לו גנרל אדיר, סיחון מלך חשבון שיושב בעבר הירדן ועושה לו את העבודה, ואילו לאמורי יש את הכח האמירתי, האֶמירי, והוא יושב בנקודת האמירות – והוא מודע בדיוק לכוחה ולחשיבותה של הנקודה הזו!

אביך האמורי ואמך חתית

יש פסוק ביחזקאל בפרק קשה מאד (עד כדי כך שיש שאינם קוראים אותו בהפטרת פרשת אחרי מות) –

בֶּן־אָדָ֕ם הוֹדַ֥ע אֶת־יְרוּשָׁלִַ֖ם אֶת־תּוֹעֲבֹתֶֽיהָ. וְאָמַרְתָּ֞ כֹּה־אָמַ֨ר ה' אֱלֹהִים֙ לִיר֣וּשָׁלִַ֔ם מְכֹרֹתַ֙יִךְ֙ וּמֹ֣לְדֹתַ֔יִךְ מֵאֶ֖רֶץ הַֽכְּנַעֲנִ֑י אָבִ֥יךְ הָאֱמֹרִ֖י וְאִמֵּ֥ךְ חִתִּֽית. (יחזקאל ט"ז, ב'-ג')

"אביך" הוא אברהם, "ואמך" היא שרה. אבל אמורי וחתית?! רש"י אומר שם –

…. אברהם ושרה משם נטלו גדולתם ובני חת נתנו לה קבר.

והפירוש הוא – כשאברהם בא לקנות את מערת המכפלה. כך מביאים חז"ל בסיפור של יהושע על היבוסי בירושלים – למה צריך היה לחכות עד שארוונה, ארניה, ימכור לדוד את ההר? למה צריך לחכות? למה צריך מגפה של דבר ושבעים אלף איש צריכים למות שם כדי שנוכל לקנות את המקום? עד שנגיע לנקודת האמירות שלנו?

חז"ל אומרים שכשאדני-צדק רצה לכבוש את חברון שותפיו היו הוהם מלך חברון ואדני-צדק. השם 'אדני-צדק' נשמע טוב, לעומת 'הוהם' שמזכיר לנו מהומה – זה בדיוק הדיבור. המלך השלישי שם היה פיראם מלך ירמות. אף אחד מאיתנו לא קרא לבנו פיראם, נכון? המלך חמישי שם הוא דביר. כן – דביר, קדש הקדשים. דביר הוא דיבור. הכל כאילו אותו דבר. זה לעומת זה. חז"ל אומרים שם שכשהוא רצה לקנות את חברון אז הם עשו איתו תנאי – 'אנחנו יודעים שהארץ שלך אבל תבטיח לנו שלא תיגע בירושלים וביושביה האמוריים והיבוסיים', והוא מבטיח להם זאת, ולכן יש לאמורי שם כח – וזה הפירוש "אביך האמורי ואמך חתית". מבני חת קונים את חברון. אברהם אבינו לא עושה סתם בלאגן שם ח"ו – זאת השאלה "במה אדע כי אירשנה". אני מבין שאני אינסוף, אני מבין שזרעי הוא אינסוף, אז איך אדע שאנחנו ראויים לרשת ולהוריש? גם אנגליה יכולה לרשת כשיש לה חימושים, אבל אז צרפת יוצאת נגדה וזורקת אותה ואז באה רומא וזוקרת אותם וכן הלאה – וגם את ביידן בסוף יזרקו, וכולם יישכנו בסופו של דבר במוזיאונים מכובדים ויעלו אבק…, ולכן "במה אדע כי אירשנה"?!

והקב"ה נותן לו תשובה – כשיושלם עוון האמורי. אתם תעברו את הזיכוך שלכם. האם על דעתא דהכי אתה לוקח על עצמך את הפקיד להיות אבי האומה הזאת?

אדעתא דהכי

ברית בין הבתרים מופיעה בתורה אחרי מלחמת ארבעת המלכים את החמישה אבל באמת היא התרחשה הרבה לפני כן – בגיל שבעים של אברהם אבינו. חמש שנים לפני שהקב"ה אומר לו "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", ומבאר שם הרמב"ן שחייבים להסביר שכאשר הוא נמצא בחרן ומגייר את כל העולם, הקב"ה לוקח אותו לטיסה ישירה, שם אותו בארץ ישראל ומראה לו את מחזה ברית בין הבתרים ומבטיח לו "כי גר יהיה זרעך ועבדום…' ועוד שלשים שנה יוולד לך ילד וכו'. זה לא עונש. האם אתה מקבל את זה? האם אתה מקבל שאתם יורשים ומורישים? שאתם ארץ מורשה? "מורשה קהילת יעקב"? חסד לאברהם. אברהם אבינו בברית בין הבתרים ראה את שמחת תורה תשפ"ד, הוא ראה את כל ההיסטוריה העתידית של עם ישראל ואמר "אדעתא דהכי". 'אם כך יתגלה אינסוף בעולם אז אני מקבל על עצמי על דעת זה'.

ומתי הקב"ה מבטיח לו שיירש זרעו את שער אויביו? – בהר המוריה, בעקדה. שם העוקד, הנעקד והמזבח הופכים לאחד. שם זה לא אמירות בעלמא, דער זוגער, לא דיבורים ושקרים.

יש סוגיות שלמות על דרכי האמורי. יש שני פרקים בתוספתא במסכת שבת שנקראים "פרקי אמוריי". הדיבור הלא מחייב, הדיבור של 'אני אלו-ה'. "כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת".

אומר משה לישראל – 'ואם חשבתם שבתשעה באב של השנה השניה היו אלו העמלקי והכנעני שיצאו נגדכם, זה מה שהבנתם אז, עכשיו אני יכול לומר לכם שזה היה האמורי'. וכשעם ישראל שומע את זה בראש חודש שבט של השנה הארבעים, זה היה כזה בום עבורם, עד שאני בטוח שהם כן שמו לב להבדל בפסוקים… ואז הם פתאום קלטו – 'וואו! זה מה שעכשיו יהושע עומד לעשות? אנחנו הולכים עכשיו ל-'שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון'? "עד ייקום גוי אויביו"? אנחנו הולכים לחבר את ירושלים איתך, להאמיר אותך?' – "אנו מאמירך ואתה מאמירנו".

אש, מים, רוח

זה כל הסיפור כולו. ונאמירך. כל הניצחון על האמורי זה סיפור אחר לגמרי מעמלק. עמלק הוא הכלב שבא לעורר אותי, לחבר את הראש עם הלב, הוא לא משבעת העממין, הוא בא בדרך. זו נקודה אחרת – הוא זה שמריח, שמרגיש שהם באים להתחבר והוא בא למנוע את זה. הוא ימ"ש ייצר מלכות, הוא ייצר את מעמד הר סיני – "אשר עשה לך בדרך", אבל האמורי הוא סיפור אחר לגמרי.

לאמורי יש שלוחות בעבר הירדן, שני המלכים הכי גדולים, סיחון ועוג, שמשניהם משה רבנו ירא והקב"ה צריך לתת לו חיזוקים כנגדם. לעוג יש זכויות מאברהם, הוא הפליט, "אביך האמורי". אכן יש כוחות לאמוריים האלה, הם האמירה שלא קשורה לדיבור.

איזה עומק זה ספר יצירה. מה קורה כשיש אש, מים ורוח אבל אין עפר, אין חיבור לאדמה? – איזו התחשמלות יכולה להיות פה, איזה פיצוץ אדיר! איזה מילים יפות אפשר להגיד, איזו פטפטת יכולה להיות, איזה 'דברי צדק' ו'דיבורי צדק' ו'בית דין גבוה לצדק' של כל האדני-צדק ומלכיצדק למיניהם, והשאלה היא האם האמורי ילך עם מלכי צדק לאברהם או לאדני-צדק. לכן את חמש מלכי האמורי האלה מכניס יהושע למערה וחותם אותה כדי להוקיע אותם וכדי להבין את סוגיית האמורי.

עד יקום גוי אויביו

אל תכעסו עלי אבל בעצם כולנו קצת חולים בדברת הזאת, באמוריות הזאת. בכח לומר בלי להעביר את זה לדיבור. הרבי מליובאוויטש זיע"א כותב שהכח הגדול של הדיבור של יהודי הוא דיבור שבא משתיקה. אני מדבר את מה שהקב"ה אומר ולכן יש משמעות לאמירה שלי. זה לא שאני עצמי אומר. "וידבר אלקים אל משה לאמר" – תעבירו את האמירה שלכם לדיבור, תחברו את זה כך שזו תהיה מציאות אלוקית ולא סתם מלל. אנחנו חווים את זה כל רגע. הרבה זמן שאני מנסה להבין את הקשר בין 'אמריקה' ל'אמורי'… יש שם אפילו אוניברסיטה, גדולה ומכובדת, בשם "אמורי", אבל אני משאיר את זה לחוקרים לבדוק מה הקשר בין הדברים, ואכמ"ל.

האמוריות שבאה בלי הדיבור היא אויב לא פחות מסוכן מעמלק. המהרי"ק מגדיר מה הם דרכי האמורי – "דיבורים של תוהו שאין להם יישות". יש ברב קוק זצ"ל בעין אי"ה יש על זה פסקאות מדהימות שכדאי לחפש וללמוד, אך השעה כעת מאוחרת.

זה האמורי, זה ענין ההורשה והירושה, זה עניינה של ירושלים וההר. מישהו הזכיר פה בהתחלה את עזה – הם העזתים קוראים למלחמה הזו "מבול אל אקצה". הם מבינים טוב מאד את שורש העניין. המלחמה היא על ההר, והם רק השלוחות שמייצגים את האמוריות של העולם, את הצדק המעוות, את האמירות המנופחות שאין להם שום קשר למוסר אלוקי, לאיך בונים עולם של צדק. ולהוריש את האמורי זה התפקיד של אברהם, ויהושע מבין שהוא צריך לפעול מול אדני-צדק שמשתלב עם סיפור האמוריים, וכשזה מתרחש הרי ש – "…יקום גוי אויביו", בב"א.

1. אמנם יהושע הרג רק את הגיבורים שבעמלק ולא את כולם, אך היה זה על פי ציווי שכינה כדי שישאר עמלק בעולם שיעורר אותנו בעתיד. בניגוד לשאול, שעליו היה להרוג את כל העמלקים ולא להשיר מהם זכר, כי תפקידו כמלך בישראל היה להיות משיח ולבנות את בית המקדש, ואכמ"ל. ↑

2. "ולא נתן סיחון וגו'. לפי שכל מלכי כנען היו מעלין לו מס שהיה שומרם שלא יעברו עליהם גייסות.." (רש"י שם) ↑

3. אגב, דוד כידוע קנה את הר הבית מארונה היבוסי, אבל בכתיב שם מופיע – "וַיָּבֹא־גָ֥ד אֶל־דָּוִ֖ד בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ עֲלֵה֙ הָקֵ֤ם לַֽיהֹוָה֙ מִזְבֵּ֔חַ בְּגֹ֖רֶן (ארניה) אֲרַ֥וְנָה הַיְבֻסִֽי. (שמו"ב כ"ד, י"ח). ארון-י'ה. זה השם. שם ארון ה', אבל איך אפשר ללומר את זה?! – לכן הוא נקרא ארוונה. ↑

4. עי' תענית כ'. ↑