הארון הגנוז בתוכנו. לפרשת תרומה תשפד

ביום שישי הקרוב, ז' באדר, יחול יום הולדתו ויום פטירתו של משה רבנו, תאריך שכבר המן הרשע הבין את משמעותו וידע ששם הסיכוי שלו אך לא הבין ששם הוא גם יפול. מאידך, פרשתנו היא פרשת המשכן, ונראה בהמשך כיצד דברים אלו משתלבים.

מצווה לבנות ארון או לא?

בואו ניכנס ישר לכלי הראשון עליו מדברת התורה – הארון. רק נזכיר בהתחלה כי המצווה הכללית היא –

וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָֽׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם. (שמות כ"ה, ח')

וממה יעשו את המשכן? מכל נדבת המשכן –

וְזֹאת֙ הַתְּרוּמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּקְח֖וּ מֵֽאִתָּ֑ם זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת. וּתְכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ וְעִזִּֽים. וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאָדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים וַֽעֲצֵ֥י שִׁטִּֽים. שֶׁ֖מֶן לַמָּאֹ֑ר בְּשָׂמִים֙ לְשֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְלִקְטֹ֖רֶת הַסַּמִּֽים. אַבְנֵי-שֹׁ֕הַם וְאַבְנֵ֖י מִלֻּאִ֑ים לָֽאֵפֹ֖ד וְלַחֹֽשֶׁן. (שם ג'-ז')

אחר כך מתחילה התורה לפרט את הכלים ובראשם הארון העתיד להיות בקדש הקודשים (המכונה גם דביר, להלן), והוא הפריט היחיד שנמצא שם – הארון ותכולתו. בפשטות, הארון פותח את סיפור המשכן, מפאת חשיבותו –

וְעָשׂ֥וּ אֲר֖וֹן עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים… (שם י')

נשים לב כבר בהתחלה, שהציווי כאן הוא ברבים, "ועשו", בניגוד לכל יתר כלי המשכן שם הציווי הוא היחיד – "ועשית",^[1] וצריך להבין למה זה נכתב כך. הארון לא בא מתרומת הציבור או ממחצית השקל (כפי שנתרמו לאדנים). אפשר להבין שעניין התורה (היינו הלוחות שנמצאים בתוך הארון) זה ענין של כלל ישראל אבל צריך להבין את זה יותר לעומק. פרט הלכתי נוסף הוא שהרמב"ם בהלכות כלי המקדש מונה את המצוות איך עושים את כל אחד מכלי המקדש, ושם הוא לא מונה את עשיית הארון כמצווה! אין לו מצוות עשה כזו. ההסבר הראשון והפשוט הוא כי אכן לא נאמר בארון "ועשית" אלא "ועשו", אבל עדיין – בסופו של דבר צריך לעשות את הארון, ואם כן, מדוע זה לא נמנה כמצווה?!

נראה את המשך הפסוקים –

וְעָשׂ֥וּ אֲר֖וֹן עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים אַמָּתַ֨יִם וָחֵ֜צִי אָרְכּ֗וֹ וְאַמָּ֤ה וָחֵ֨צִי֙ רָחְבּ֔וֹ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי קֹֽמָתֽוֹ. וְצִפִּיתָ֤ אֹתוֹ֙ זָהָ֣ב טָה֔וֹר מִבַּ֥יִת וּמִח֖וּץ תְּצַפֶּ֑נּוּ וְעָשִׂ֧יתָ עָלָ֛יו זֵ֥ר זָהָ֖ב סָבִֽיב. (שם י'-י"א)

כלומר הארון איננו עשוי זהב אלא רק מצופה זהב, מבחוץ ומבפנים.

וְיָצַ֣קְתָּ לּ֗וֹ אַרְבַּע֙ טַבְּעֹ֣ת זָהָ֔ב וְנָ֣תַתָּ֔ה עַ֖ל אַרְבַּ֣ע פַּֽעֲמֹתָ֑יו וּשְׁתֵּ֣י טַבָּעֹ֗ת עַל-צַלְעוֹ֙ הָֽאֶחָ֔ת וּשְׁתֵּי֙ טַבָּעֹ֔ת עַל-צַלְע֖וֹ הַשֵּׁנִֽית. (שם י"ב)

מצוות בדי הארון

בין הטבעות האלה צריך להעמיד בדים –

וְעָשִׂ֥יתָ בַדֵּ֖י עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים וְצִפִּיתָ֥ אֹתָ֖ם זָהָֽב. (י"ג)

בדים הם מוטות וכפי שיש מוטות גם לכלים נוספים כמו למזבח ולשולחן וכו' בהם היו נושאים את הכלים. אז מה כן חידוש בבדי הארון? – אין מצוות עשה ברמב"ם לבנות ארון כפי שראינו, אבל יש מצוות לא תעשה לפיה שהבדים לא יסורו ממנו –

וְהֵֽבֵאתָ֤ אֶת-הַבַּדִּים֙ בַּטַּבָּעֹ֔ת עַ֖ל צַלְעֹ֣ת הָֽאָרֹ֑ן לָשֵׂ֥את אֶת-הָֽאָרֹ֖ן בָּהֶֽם. בְּטַבְּעֹת֙ הָֽאָרֹ֔ן יִֽהְי֖וּ הַבַּדִּ֑ים לֹ֥א יָסֻר֖וּ מִמֶּֽנּוּ. (שם י"ד-ט"ו)

את זה אין בכלים האחרים. כלומר לפי ההלכה אם רוצים להסיר את בדי השולחן ולהניח אותם בצד במאונך – אין בעיה, אבל בדי הארון חייבים להיות עליו כל הזמן. הם לא פונקציונליים אלא זה הדין.

והסיום –

וְנָֽתַתָּ֖ אֶל-הָֽאָרֹ֑ן אֵ֚ת הָֽעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר אֶתֵּ֖ן אֵלֶֽיךָ. (שם ט"ז)

העדות היא הלוחות ועתיד משה להוריד לישראל בסיום מעמד הר סיני^[2] ומקומם יהיה בארון.

הרמב"ן אגב אומר שהארון פותח את ענין המשכן כיון שהוא מרכזו של המשכן. המשכן נקרא "משכן העדות", היינו התורה המונחת בארון, ובעצם הארון כמו המשכן כולו הוא איך מעבירים את מעמד הר סיני הלאה למציאות, איך הולכים עם הר סיני "בכל מסעיהם".

אם נמשיך ונתבונן בארון ובכפורת שעליו, באמת נראה מן הר סיני מיניאטורי –

וְעָשִׂ֥יתָ כַפֹּ֖רֶת זָהָ֣ב טָה֑וֹר… (שם י"ז)

הארון כאמור היה עשוי עץ מצופה זהב, ואילו הכפורת היא כולה זהב. משקל הכפורת היה עצום למעלה מטון,^[3] כפי שעולה ממידותיה שבהמשך הפסוק –

… אַמָּתַ֤יִם וָחֵ֨צִי֙ אָרְכָּ֔הּ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי רָחְבָּֽהּ. (שם)

וחז"ל למדו שעוביה היה טפח (עיי"ש ברש"י).

וְעָשִׂ֛יתָ שְׁנַ֥יִם כְּרֻבִ֖ים זָהָ֑ב מִקְשָׁה֙ תַּֽעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֔ם מִשְּׁנֵ֖י קְצ֥וֹת הַכַּפֹּֽרֶת. (שם י"ח)

לא קשה לדמיין בהתבוננות בכפורת עם הכרובים שמעליה את הר סיני עם אש הבוערת בפסגתו. כאשר משה רבנו עלה להר, אף אחד לא יכול היה לראות את מה שהיה שם כיון שהוא נכנס מבעד לערפל, הענן והחושך שהיו שם. גם בקדש הקדשים עוברים את הפרוכות האלה של הכניסה וההיכל – ולכאן אפילו משה רבנו לא נכנס, אבל הוא שומע מהכפורת מבין שני הכרובים את הדיבור, את הקול מִדבר אליו, וחז"ל מסבירים שהוא שמע "את הקול" – את אותו הקול שהוא שמע בסיני.

שני כתובים המכחישים זה את זה

הדיבור הוא פרט חשוב כאן, כפי שהזכרנו לעיל. קדש הקדשים נקרא בתנ"ך דביר –

וַיָּבִ֣אוּ הַ֠כֹּהֲנִ֠ים אֶת־אֲר֨וֹן בְּרִית־ה' אֶל־מְקוֹמ֛וֹ אֶל־דְּבִ֥יר הַבַּ֖יִת אֶל־קֹ֣דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֑ים אֶל־תַּ֖חַת כַּנְפֵ֥י הַכְּרוּבִֽים. כִּ֤י הַכְּרוּבִים֙ פֹּרְשִׂ֣ים כְּנָפַ֔יִם אֶל־מְק֖וֹם הָאָר֑וֹן וַיָּסֹ֧כּוּ הַכְּרֻבִ֛ים עַל־הָאָר֥וֹן וְעַל־בַּדָּ֖יו מִלְמָֽעְלָה. וַֽיַּאֲרִ֘כוּ֮ הַבַּדִּי֒ם וַיֵּרָאוּ֩ רָאשֵׁ֨י הַבַּדִּ֤ים מִן־הַקֹּ֙דֶשׁ֙ עַל־פְּנֵ֣י הַדְּבִ֔יר וְלֹ֥א יֵרָא֖וּ הַח֑וּצָה וַיִּ֣הְיוּ שָׁ֔ם עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה. (מל"א ח', ו'-ח')

המדרש אומר כאן –

…דִּכְוָתָהּ דְּבִיר, רַבִּי חִיָּא וְרַבִּי יַנַּאי, חַד אָמַר מִמָּקוֹם שֶׁהַדִּבְּרוֹת יוֹצְאוֹת לָעוֹלָם [כי זהו מקום הלוחות], וְחַד אָמַר מִמָּקוֹם שֶׁהַדִּבּוּר יוֹצֵא לָעוֹלָם [כלומר הדיבור שבין הכרובים]. דִּכְוָתָה אָרוֹן, רַבִּי חִיָּא וְרַבִּי יַנַּאי, חַד אָמַר לַמָּקוֹם שֶׁהָאוֹרָה יוֹצְאָה לָעוֹלָם, וְחַד אָמַר מָקוֹם שֶׁיִּרְאָה יוֹצֵא לָעוֹלָם. (בראשית רבה נ"ה ז')

נמשיך בפרשתנו –

וְנָֽתַתָּ֧ אֶת-הַכַּפֹּ֛רֶת עַל-הָֽאָרֹ֖ן מִלְמָ֑עְלָה וְאֶל-הָ֣אָרֹ֔ן תִּתֵּן֙ אֶת-הָ֣עֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר אֶתֵּ֖ן אֵלֶֽיךָ. וְנֽוֹעַדְתִּ֣י לְךָ֘ שָׁ֒ם וְדִבַּרְתִּ֨י אִתְּךָ֜ מֵעַ֣ל הַכַּפֹּ֗רֶת מִבֵּין֙ שְׁנֵ֣י הַכְּרֻבִ֔ים אֲשֶׁ֖ר עַל-אֲר֣וֹן הָֽעֵדֻ֑ת אֵ֣ת כָּל-אֲשֶׁ֧ר אֲצַוֶּ֛ה אֽוֹתְךָ֖ אֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל. (שמות שם כ"א-כ"ב)

הקב"ה אומר כאן למשה שהוא יתוועד איתו שם, היינו בקדש הקודשים, אבל אנחנו יודעים שמשה לא נכנס מעולם לקודש הקודשים פנימה, כיון שהוא לא כהן גדול, אז מה הפשט בפסוק? הדברות נמצאות בתוך הארון ואילו הדיבור, על פי הפסוק הזה, יוצא מבין שני הכרובים אל משה. חז"ל מעירים כאן הערה מדהימה שרש"י מזכיר גם כאן ובהרחבה יתרה גם בפרשת נשא. אנחנו מכירים את הכלל שנמצא בכללי דרישת התורה של רבי ישמעאל –

…וכן שני כתובים המכחישים זה את זה, עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם. (ברייתא, פתיחה לתורת כהנים)

חז"ל נותנים שתי דוגמאות לזה, והן העיקריות ואולי אף היחידות –

ובמקום אחר הוא אומר 'וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר' (ויקרא א, א) זה המשכן מחוץ לפרכת, נמצאו שני כתובים מכחישים זה את זה, בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם, 'ובבא משה אל אהל מועד וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת' וגו' (במדבר ז, פט) – משה היה נכנס למשכן, וכיון שבא בתוך הפתח, קול יורד מן השמים לבין הכרובים, ומשם יוצא ונשמע למשה באהל מועד. (שם רש"י)

משה עושה צעד קטן לפתח אהל מועד, ועם הכניסה שלו מופעל ה'חשמל' האלוקי והקול יוצא מעל הכפורת. כלומר, משה רבנו לא נמצא בקדש הקדשים ואכן הקב"ה קורא אל משה אבל 'בבוא משה אל אהל מועד' אין אפשרות אחרת שהקול יישמע. והקול הזה "מדבר", וכפי שרש"י מסביר –

מדבר. כמו מתדבר, כבודו של מעלה לומר כן, מדבר בינו לבין עצמו ומשה שומע מאליו. (רש"י במדבר ז', פ"ט)

הקב"ה מדבר בינו לבין עצמו ומשה שומע מאליו. עד כאן נתון א' שנסכם אותו – מבין שני הכרובים בא הקול האלוקי המדבר בינו לבין עצמו, ומשה שומע – ורק משה שומע. הסבר שני – הקול הזה מתפרט עכשיו לפרטים.

ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד

והערה נוספת חשובה; מתי משה נכנס לאהל מועד? האם כל אימת שבא לו? לפי הפסוק לכאורה כן – "ובבא משה אל אהל מועד" ואז הוא שומע את הקול, אבל הנה הדוגמא השניה (ואולי האחרונה) לכלל "שני כתובים המכחישים זה את זה…" – בסוף חומש שמות, משה רבנו מסיים את מלאכת המשכן ושם כתוב –

… וַיְכַ֥ל מֹשֶׁ֖ה אֶת־הַמְּלָאכָֽה. (שם מ', ל"ג)

הלשון כאן מזכירה לנו קצת את הפסוק בבראשית "ויכל אלהים ביום השביעי..". משה רבנו שהוציא אותנו ממצרים וקרע לנו את הים והגיז לנו את השלו והוריד לנו את המן וכו', הנה כאן כאשר הוא מסיים את מלאכת המשכן (ואף אחד אחר לא יכול היה להקימו ואף משה רק 'עשה כאילו' בציוויו של הקב"ה והקב"ה הקימו ואכמ"ל) –

וַיְכַ֥ס הֶעָנָ֖ן אֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וּכְב֣וֹד ה' מָלֵ֖א אֶת־הַמִּשְׁכָּֽן. וְלֹא־יָכֹ֣ל מֹשֶׁ֗ה לָבוֹא֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד כִּֽי־שָׁכַ֥ן עָלָ֖יו הֶעָנָ֑ן וּכְב֣וֹד ה' מָלֵ֖א אֶת־הַמִּשְׁכָּֽן. (שם ל"ד-ל"ה)

אומר שם רש"י –

וכתוב אחד אומר 'ובבא משה אל אהל מועד בא' (במדבר ז), הכתוב השלישי והכריע ביניהם 'כי שכן עליו הענן'. אמור מעתה – כל זמן שהיה עליו הענן לא היה יכול לבוא, נסתלק הענן נכנס ומדבר עמו. (שם)

כל זמן שהענן מכסה את אהל מועד אין למשה אפשרות לבוא ולשמוע את הקול המִדבר בינו לבין עצמו וכאשר מסתלק הענן משה רבנו נכנס ושומע את הקול. עד כאן תיאור חשוב שצריך לזכור אותו על מה שמתרחש בקדש הקדשים. משה רבנו מתדבר, מתוועד, שומע את הקול של הקב"ה אבל הוא לא נכנס לשם אף פעם אחת. זה פלא פלאות.

מתי משה רבנו רואה את הענן? זה מופיע בפסוק החותם את סיפורו של משה רבנו בספר שמות, זה דבר אדיר וצריך לשים לב אליו. אם היו מבקשים מאיתנו לסכם את מה שעשה משה רבנו בספר שמות, זה יהיה מורכב מאד – איך בשר ודם יכול לתאר את עלייתו של משה לשמיים וכו'. ואיך בפועל מסתיים חומש שמות? – "ולא יכול משה". זו גדולתו של משה, הוא יודע שהוא מצדו לא יכול כלום. הוא לא מתבלבל משום דבר. הסיפור של משה בסוף ספר שמות – הוא מפנים את אי היכולת המוחלטת שלו. לא כמוני שאני רק אומר כלפי חוץ שאני לא יכול אבל בפנים בטוח שאני כל יכול. משה רבנו לא יכול!

סיפרנו כבר שפעם היה נשיא אחד בארה"ב, "אוהב ישראל" גדול, שסיסמתו היתה – "yes, I can", ועל סיסמא זו הוא בנה קמפיין שלם ונבחר שם לנשיאות. שמו האמצעי, אגב, היה "חוסיין"… לעומת זאת, אצל משה רבנו המוטו היה הפוך – "I can not". ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שלא עשני ההוא.

שני בתים בנה שלמה

ועכשיו נתחיל. שאלנו על לשון הרבים שבציווי עשיית הארון. בואו נספר קצת על הארון בגלגוליו. הגמרא ביומא מספרת שיאשיהו המלך, שהיה מלך צדיק ומופלא ומשום מה פחות מדי עוסקים בו,^[4] אחרי שקראו לפניו את התוכחה בפרשת כי תבוא, מורה ללויים לגנוז את הארון. זה מידע חשוב – לפי דעה אחת הוא נגנז בבבל, אבל הדעה המרכזית היא שהוא נגנז במחילות שתחת בית המקדש. הוא גם אומר להם לגנוז את הארון –

יאשיהו גנזו מה ראה שגנזו ראה שכתוב (דברים כח, לו) יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך עמד וגנזו שנאמר (דברי הימים ב לה, ג) "ויאמר ללוים המבינים^[5] לכל ישראל הקדושים לה' תנו את ארון הקודש בבית אשר בנה שלמה בן דוד מלך ישראל אין לכם משא בכתף עתה עבדו את ה' אלהיכם ואת עמו ישראל". (יומא נ"ב:)

חז"ל אומרים שאין הכוונה שיאשיהו בא ללויים ואמר להם לשים את הארון חזרה בקדש הקדשים. רש"י מביא שם את ההצעה הזו ומסביר למה זה בלתי אפשרי, אלא הוא אמר להם לגנוז את הארון במקום נמוך שמוכן לו, ומאז ואילך הארון גנוז שם ואין לנו אפשרות להגיע אליו. בואו נקרא את לשון הרמב"ם ובזה נמצאת הנקודה –

אבן היתה בקדש הקדשים [אבן השתיה] במערבו שעליה היה הארון מונח, ולפניו צנצנת המן ומטה אהרן, ובעת שבנה שלמה את הבית וידע שסופו ליחרב [מישהו מאיתנו בנה פעם בית וידע שסופו להיחרב, או חשב כלל על חורבנו?] בנה בו מקום לגנוז בו הארון למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות, ויאשיהו המלך צוה וגנזו במקום שבנה שלמה שנאמר ויאמר ללוים המבינים לכל ישראל הקדושים לה' תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה בן דוד מלך ישראל [כלומר, לפי הרמב"ם, יאשיהו מתכוון למקום שבו הוא רוצה שיגנזו את הארון בשם "הבית אשר בנה שלמה"!] אין לכם משא בכתף עתה עבדו את ה' אלהיכם וגו'.. (הל' ביה"ב ד', א')

שלמה יודע שבית המקדש שהוא בונה עתיד להיחרב, והמשכן הוא משכן העדות, ואם יש משהו אחד שלא ייחרב לעולם, לא יישרף ולא ייגמר, אלא ייגנז ויישאר לעולם – זהו הארון. שני בתים בנה שלמה בבית המקדש. הבית האחד –

לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה (שם א', א')

והוא עתיד להיחרב. אבל צריך להבין שהבית הזה שעליו אנחנו מתפללים, בבית הראשון והשני, הוא רק המעטפת של הבית הגנוז, הבלתי נראה, הבלתי מונגש, הבלתי ניתן לנגיעה, ובבית ההוא גנוזה התורה האינסופית, ארון העדות, מקום הדיבור. ומסיים הרמב"ם –

…ונגנז עמו מטה אהרן והצנצנת ושמן המשחה. וכל אלו לא חזרו בבית שני, ואף אורים ותומים שהיו בבית שני [אבני החושן שבהם שאלו את הכהן הגדול ומהן הוא מקבל את תשובות. זה החשמל] לא היו משיבין ברוח הקדש ולא היו נשאלין בהן שנאמר 'עד עמוד כהן לאורים ותומים', ולא היו עושין אותן אלא להשלים שמנה בגדים לכהן גדול כדי שלא יהא מחוסר בגדים. (שם ד', א')

כלומר בנגלה האורים והתומים לא פעלו בבית שני, זו היתה סוג של 'הצגה' כדי שלא יחסר לו בסט הבגדים. אבל הארון גנוז.

צדקותו של יאשיהו

כדי להבין את הענין הזה אנחנו חייבים לחזור לסיפור של יאשיהו המלך, המופיע גם בספר מלכים וגם בדברי הימים, ונתאר את השתלשלות המלוכה בקצרה – בשושלת בית דוד מלכו הרבה אחרי שלמה ורחבעם, מלכו עוזיהו שבנה הרבה מגדלים בירושלים ומלך שנים רבות, יותם ואחז. בימי אחז המצב היה קטסטרופלי ובנו שמלך אחריו הוא חזקיהו הצדיק. בימיו ולאחר שהגלה את עשרת השבטים הגיע סנחריב לירושלים וניסה לכבוש אותה אך אז הוא נופל, מאה שמונים וחמישה אלף חייליו שצרו על העיר מתו בלילה אחד, ממלכתו יורדת. חזקיהו מולך עשרים ותשע שנים ומצליח להפוך לטובה את כל מה שהזיקו אבותיו – הוא מחזיר עטרה ליושנה וראוי היה שיהיה משיח, ע"פ חז"ל, חוץ מבעיה אחת – בנו שמלך אחריו היה מנשה. הוא מולך זמן ארוך מאד, יותר מכל מלכי בית דוד – חמישים וחמש שנה, והמצב שהוא יוצר הופך לנורא. הוא מעמיד צלם בהיכל, אך בסוף ימיו הוא עושה חקירה תחת כסא הכבוד ויש אצלו נקודת תשובה מסוימת אך בנו, אמון, שמולך רק שנתיים, מספיק לעשות הרע בעיני ה' הרבה יותר מאביו.

אחרי חמישים ושבע שנות חורבן רוחני, מגיע יאשיהו שמומלך על ירושלים כשהוא בסך הכל ילד בן שמונה. הוא מולך שלשים ושתים שנה והוא המלך המשמעותי האחרון. בניו הולכים ונופלים. שניים מהם מולכים שלשה חודשים בלבד כל אחד, אחריהם יהויקים וצדקיהו מולכים אחד עשרה שנה כל אחד ואז מגיע החורבן הגדול ע"י מלכות בבל שבראשה עומד נבוכדנצאר, שם מעוורים את עיני צדקיהו ומגלים את כל בני ירושלים. נחזור ליאשיהו –

בֶּן-שְׁמוֹנֶ֥ה שָׁנִ֖ים יֹאשִׁיָּ֣הוּ בְמָלְכ֑וֹ וּשְׁלֹשִׁ֤ים וְאַחַת֙ שָׁנָ֔ה מָלַ֖ךְ בִּירוּשָׁלִָֽם. וַיַּ֥עַשׂ הַיָּשָׁ֖ר בְּעֵינֵ֣י ה' וַיֵּ֗לֶךְ בְּדַרְכֵי֙ דָּוִ֣יד אָבִ֔יו וְלֹא-סָ֖ר יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאול. וּבִשְׁמוֹנֶ֨ה שָׁנִ֜ים לְמָלְכ֗וֹ וְהוּא֙ עוֹדֶ֣נּוּ נַ֔עַר הֵחֵ֕ל לִדְר֕וֹשׁ לֵאלֹהֵ֖י דָּוִ֣יד אָבִ֑יו וּבִשְׁתֵּ֧ים עֶשְׂרֵ֣ה שָׁנָ֗ה הֵחֵל֙ לְטַהֵ֔ר אֶת-יְהוּדָה֙ וִיר֣וּשָׁלִַ֔ם מִן-הַבָּמוֹת֙ וְהָ֣אֲשֵׁרִ֔ים וְהַפְּסִלִ֖ים וְהַמַּסֵּכֽוֹת. (דברי הימים ב', ל"ד, א'-ג')^[6]

בהמשך מתואר שם איך במשך כמעט עשרים שנה הוא מטהר את כל הממלכה חזרה, ועוד דבר אדיר – למרות שממלכת ישראל כבר גלתה, מצליח יאשיהו להרחיב את ממלכתו, ממלכת יהודה, עד השטחים של נפתלי (הכנרת) ומנשה (פרדס חנה ורמות מנשה) ודרומה עד לאזור של שבט שמעון (באר שבע), ומחזיר לשם יידישקייט. הוא מגלה את דברי התורה ומגייס את כל היושבים בערי ירושלים ובערי ישראל שנשארו כשארית הפליטה אחרי גלות אשור, לחזק ולשפץ את בית המקדש. ואז תוך כדי שהוא מתעסק במקדש המבוזה בעקבות חמישים ושבע שנות ההפקרות של אביו (אמון) וסבו (מנשה), מוצאים שם ספר תורת ה' ישן, והוא נופל ונפתח בתוכחת 'כי תבוא' והם קוראים את זה לפניו –

וּבְהוֹצִיאָ֣ם אֶת-הַכֶּ֔סֶף הַמּוּבָ֖א בֵּ֣ית ה' מָצָא֙ חִלְקִיָּ֣הוּ הַכֹּהֵ֔ן אֶת-סֵ֥פֶר תּֽוֹרַת-ה' בְּיַד-מֹשֶֽׁה. וַיַּ֣עַן חִלְקִיָּ֗הוּ וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל-שָׁפָ֣ן הַסּוֹפֵ֔ר סֵ֧פֶר הַתּוֹרָ֛ה מָצָ֖אתִי בְּבֵ֣ית ה' וַיִּתֵּ֧ן חִלְקִיָּ֛הוּ אֶת-הַסֵּ֖פֶר אֶל-שָׁפָֽן. ..  וַיַּגֵּ֞ד שָׁפָ֤ן הַסּוֹפֵר֙ לַמֶּ֣לֶךְ לֵאמֹ֔ר סֵ֚פֶר נָ֣תַן לִ֔י חִלְקִיָּ֖הוּ הַכֹּהֵ֑ן וַיִּקְרָא-ב֥וֹ שָׁפָ֖ן לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ. וַיְהִי֙ כִּשְׁמֹ֣עַ הַמֶּ֔לֶךְ אֵ֖ת דִּבְרֵ֣י הַתּוֹרָ֑ה וַיִּקְרַ֖ע אֶת-בְּגָדָֽיו. (שם י"ד-י"ט)

יאשיהו שומע את הקריאה בפחד עצום ומבין שהדברים מכוונים כלפיו, למרות שהוא שינה את כל הממלכה לטובה. אין לו שאלות על הקב"ה.

"ותיכנע מלפני א-להים"

הוא מבין ושולח את חלקיהו לחולדה הנביאה שתסביר להם מה הולך לקרות –

לְכוּ֩ דִרְשׁ֨וּ אֶת-ה' בַּעֲדִ֗י וּבְעַד֙ הַנִּשְׁאָר֙ בְּיִשְׂרָאֵ֣ל וּבִֽיהוּדָ֔ה עַל-דִּבְרֵ֥י הַסֵּ֖פֶר אֲשֶׁ֣ר נִמְצָ֑א כִּֽי-גְדוֹלָ֤ה חֲמַת-ה' אֲשֶׁ֣ר נִתְּכָ֣ה בָ֔נוּ עַל֩ אֲשֶׁ֨ר לֹא-שָׁמְר֤וּ אֲבוֹתֵ֙ינוּ֙ אֶת-דְּבַ֣ר ה' לַעֲשׂ֕וֹת כְּכָל-הַכָּת֖וּב עַל-הַסֵּ֥פֶר הַזֶּֽה. (שם כ"א)

הוא ממש נשבר בענווה ממה שקרה. אנחנו כנראה היינו חושבים שאחרי עשרים שנה של הפיכה לטובה שהמצב אחר לגמרי, אבל יאשיהו מתנהג בצדיקות ומצדיק עליו את הדין. תשובת הנביאה נחרצת –

וַתֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ם כֹּה-אָמַ֥ר ה' אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אִמְר֣וּ לָאִ֔ישׁ אֲשֶׁר-שָׁלַ֥ח אֶתְכֶ֖ם אֵלָֽי. כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה' הִנְנִ֨י מֵבִ֥יא רָעָ֛ה עַל-הַמָּק֥וֹם הַזֶּ֖ה וְעַל-יוֹשְׁבָ֑יו אֵ֤ת כָּל-הָאָלוֹת֙ הַכְּתוּב֣וֹת עַל-הַסֵּ֔פֶר אֲשֶׁ֣ר קָֽרְא֔וּ לִפְנֵ֖י מֶ֥לֶךְ יְהוּדָֽה. תַּ֣חַת | אֲשֶׁ֣ר עֲזָב֗וּנִי וַֽיְקַטְּרוּ֙ לֵֽאלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים לְמַ֙עַן֙ הַכְעִיסֵ֔נִי בְּכֹ֖ל מַעֲשֵׂ֣י יְדֵיהֶ֑ם וְתִתַּ֧ךְ חֲמָתִ֛י בַּמָּק֥וֹם הַזֶּ֖ה וְלֹ֥א תִכְבֶּֽה.  וְאֶל מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֗ה הַשֹּׁלֵ֤חַ אֶתְכֶם֙ לִדְר֣וֹשׁ בַּֽ-ה' כֹּ֥ה תֹאמְר֖וּ אֵלָ֑יו כֹּֽה אָמַ֤ר ה֙' אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר שָׁמָֽעְתָּ. יַ֠עַן רַךְ-לְבָ֨בְךָ֜ וַתִּכָּנַ֣ע | מִלִּפְנֵ֣י אֱלֹהִ֗ים בְּשָׁמְעֲךָ֤ אֶת-דְּבָרָיו֙ עַל-הַמָּק֤וֹם הַזֶּה֙ וְעַל-יֹ֣שְׁבָ֔יו וַתִּכָּנַ֣ע לְפָנַ֔י וַתִּקְרַ֥ע אֶת-בְּגָדֶ֖יךָ וַתֵּ֣בְךְּ לְפָנָ֑י וְגַם-אֲנִ֥י שָׁמַ֖עְתִּי נְאֻם-ה'. הִנְנִ֨י אֹֽסִפְךָ֜ אֶל-אֲבֹתֶ֗יךָ וְנֶאֱסַפְתָּ֣ אֶל-קִבְרֹתֶיךָ֮ בְּשָׁלוֹ֒ם וְלֹא-תִרְאֶ֣ינָה עֵינֶ֔יךָ בְּכֹל֙ הָֽרָעָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י מֵבִ֛יא עַל-הַמָּק֥וֹם הַזֶּ֖ה וְעַל-יֹשְׁבָ֑יו וַיָּשִׁ֥יבוּ אֶת-הַמֶּ֖לֶךְ דָּבָֽר. (שם כ"ג,-כ"ח)

כלומר תשובתה היא שזו אכן היתה ההשגחה האלוקית שקראו לפניו את האלות שבפרשת התוכחה והן אכן עומדות להתרחש, ה' יעזור. אמנם, לא בגלל עשרים שנה שאתה הולך בדרכי ה' אלא בגלל שבשעה שאתה שומע כעת את כל מה שיגיע, ולבך נשבר מלפני ה' ושום דבר לא גורם לך להרהורי כפירה ופקפוק אלא אתה ממשיך להאמין בקב"ה, לכן אתה תאסף בשלום אל אבותיך ולא תראה בכל הרעה. זו הנקודה פה – ההישברות שלך מלפני ה'!

מעין זה ראינו בפרשת יתרו על הפסוק "וישמע יתרו חתן משה", וכולם שואלים – מה שמועה שמע ובא? הרי כל העמים כולם שמעו וראו את ישועת ה' ("שמעו עמים ירגזון…"), אז מה גרם דווקא לו לבוא, אומר הזוה"ק – "דאיתבר ליביה", הוא נשבר לבו ושאר העמים לא נשבר לבם.

פסח שעשה יאשיהו

עכשיו אני שואל אתכם – מלך צדיק כזה, כדוד ושלמה אביו, ובהמשך משווים אותו לשמואל הנביא, ואף למשה ולאהרן, אומרים לו 'אתה תמות בשלום אל אחריך המבול' – מה אתה תעשה? האם זה לא יביא אותך לידי יאוש? לא אצל יאשיהו –

וַיִּשְׁלַ֖ח הַמֶּ֑לֶךְ וַיֶּאֱסֹ֕ף אֶת-כָּל-זִקְנֵ֥י יְהוּדָ֖ה וִירוּשָׁלִָֽם. וַיַּ֣עַל הַמֶּ֣לֶךְ בֵּית-ה' וְכָל-אִ֨ישׁ יְהוּדָ֜ה וְיֹשְׁבֵ֣י יְרוּשָׁלִַ֗ם וְהַכֹּֽהֲנִים֙ וְהַלְוִיִּ֔ם וְכָל-הָעָ֖ם מִגָּד֣וֹל וְעַד-קָטָ֑ן וַיִּקְרָ֣א בְאָזְנֵיהֶ֗ם אֶת-כָּל-דִּבְרֵי֙ סֵ֣פֶר הַבְּרִ֔ית הַנִּמְצָ֖א בֵּ֥ית ה'. (שם כ"ט-ל')

מה תגיד להם? שיהיה חורבן? כן, זה מה שהוא אומר להם, שהכל דבר ה', וכך הוא ממשיך –

וַיַּעֲמֹ֨ד הַמֶּ֜לֶךְ עַל-עָמְד֗וֹ וַיִּכְרֹ֣ת אֶֽת-הַבְּרִית֮ לִפְנֵ֣י ה' לָלֶ֜כֶת אַחֲרֵ֣י ה' וְלִשְׁמ֤וֹר אֶת-מִצְוֹתָיו֙ וְעֵֽדְוֹתָ֣יו וְחֻקָּ֔יו בְּכָל-לְבָב֖וֹ וּבְכָל-נַפְשׁ֑וֹ לַעֲשׂוֹת֙ אֶת-דִּבְרֵ֣י הַבְּרִ֔ית הַכְּתוּבִ֖ים עַל-הַסֵּ֥פֶר הַזֶּֽה. וַיַּעֲמֵ֕ד^[7] אֵ֛ת כָּל-הַנִּמְצָ֥א בִירוּשָׁלִַ֖ם וּבִנְיָמִ֑ן וַֽיַּעֲשׂוּ֙ יֹשְׁבֵ֣י יְרוּשָׁלִַ֔ם כִּבְרִ֥ית אֱלֹהִ֖ים אֱלֹהֵ֥י אֲבוֹתֵיהֶֽם. וַיָּ֨סַר יֹֽאשִׁיָּ֜הוּ אֶת-כָּל-הַתּוֹעֵב֗וֹת מִֽכָּל-הָאֲרָצוֹת֮ אֲשֶׁ֣ר לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וַֽיַּעֲבֵ֗ד אֵ֤ת כָּל-הַנִּמְצָא֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל לַעֲב֖וֹד אֶת-ה' אֱלֹהֵיהֶ֑ם כָּל-יָמָ֕יו לֹ֣א סָ֔רוּ מֵֽאַחֲרֵ֕י ה' אֱלֹהֵ֥י אֲבוֹתֵיהֶֽם. (שם ל"א-ל"ג)

ומה הוא עוד עושה? שמענו על פסח יאשיהו? – זה היה הפסח הגדול ביותר שהיה בירושלים מאז ימי שמואל הנביא. חוקרים מדברים על שמונה מיליון איש שהגיעו לשם –

וַיַּ֨עַשׂ יֹאשִׁיָּ֧הוּ בִֽירוּשָׁלִַ֛ם פֶּ֖סַח לַ-ה' וַיִּשְׁחֲט֣וּ הַפֶּ֔סַח בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר לַחֹ֥דֶשׁ הָרִאשֽׁוֹן. (שם ל"ה, א')

במצרים גם עשינו כזה פסח אבל שם אמרו לנו שאנחנו יוצאים ממצרים, ואילו ליאשיהו אומרים שמגיע חורבן, אך הוא עושה פסח לה'. "משכו וקחו" – משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן של מצווה.

וַיַּעֲמֵ֥ד הַכֹּהֲנִ֖ים עַל-מִשְׁמְרוֹתָ֑ם וַֽיְחַזְּקֵ֔ם לַעֲבוֹדַ֖ת בֵּ֥ית ה'. (שם ב')

והנה אנחנו מגיעים למשפט המרכזי, זה שהגמרא לעיל ציטטה אותו –

וַיֹּ֣אמֶר לַ֠לְוִיִּם הַמְּבִינִ֨ים לְכָל-יִשְׂרָאֵ֜ל הַקְּדוֹשִׁ֣ים לַ-ה' תְּנ֤וּ אֶת-אֲרוֹן-הַקֹּ֙דֶשׁ֙ בַּ֠בַּיִת אֲשֶׁ֨ר בָּנָ֜ה שְׁלֹמֹ֤ה בֶן-דָּוִיד֙ מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל אֵין-לָכֶ֥ם מַשָּׂ֖א בַּכָּתֵ֑ף עַתָּ֗ה עִבְדוּ֙ אֶת-ה' אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְאֵ֖ת עַמּ֥וֹ יִשְׂרָאֵֽל. (שם ג')

כלומר – 'לצערנו אין לכם כבר יותר משא בכתף, לא תצטרכו יותר ללמד את ישראל תורה, אתם לא מעבירים את התורה בפועל ולכן לכו עבדו את ה' אלהיכם את עמו ישראל'.

במאמר המוסגר, אספר סיפור אישי קצר. בערב לפני שהתגייסתי לצה"ל, לפני כך וכך שנים, הלכתי לקבל ברכה מהרב צבי יהודה זצ"ל. הוא מאד התרגש ולקח אותי לספריה, למרות שהוא רצה שאני אשאר עוד בישיבה ולא אתגייס בינתיים. אני לא הייתי בדיוק בסדר אז… הוא הוציא את דברי הימים מהספריה ואמר לי – 'אין לכם משא בכתף עתה לכו עבדו את ה' ואת עמו ישראל', אתה מבין? שמה אפשר ללמוד מה זה להיות עבד לה' ולעמו גם יחד. שנים שלא הבנתי למה הוא התכוון.

ארון – אור החמישים

יאשיהו הוא עבד לעם ישראל והוא עבד ה', ועם ישראל זה לא מה יקרה לילד שלי אלא איך אני אחראי על הנצח, יאשיהו אחראי לגנוז את הארון. הוא יודע ששלמה המלך בנה בית ומה שאנחנו רואים במציאות הגשמית הוא רק המעטפת החיצונית של המציאות המטאפיסית הרוחנית האינסופית שהיא המציאות האמיתית שלנו. כמו האור הגנוז. יודעים מהו ארון ברית ה'? – ארון זה אותיות או"ר ו-נ'. זה האור הגנוז, האור של החמישים. ארון זה גם א' – רון. א' זו אלוקות, מלוכה, ורון – שמחה. וגם אם הרון והשמחה האלה מופיעים במה שאני לא מבין בכלל – אני הולך ועושה פסח בירושלים. אני גונז את הארון ומגלה שהארון הזה איננו נמנה בין מצוות העשה כי מצווה היא דבר מוגדר, שניתן לגעת בו, ואילו הארון הוא הנצח. "ועשו לי מקדש" זה כלל ישראל, "ועשו לי ארון עצי שיטים" זו כנסת ישראל. שלמה המלך בונה מעטפת שעליה למדנו בספרים והיא בית המקדש ובתוך המעטפת הוא בונה בית שהוא בית נצחי, בית לעולם, עד שתימלא "הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" והאור הגנוז יפציע במהרה בימינו. אך זהו העומק של "ועשו ארון עצי שיטים". אם בארון הזה יש שני כרובים שה' מידבר מהם אל משה והם ממשיכים את מעמד הר סיני, אז צריך לבנות מקום גנוז במטמוניות ועקלקלות.

יהודי צדיק אחד אמר לי פעם משפט נכון אך קשה לומר אותו. יימח שמם של אותם שונאי ישראל הנאצים האלה, אל-חוסייני ומרעיו, אב דבר אחד טוב בנגלה שאפשר להבין בכך שלהם נתן הקב"ה לשלוט בהר הבית הקדוש, כי אם אנחנו היינו שולטים שם, בג"צ מן הסתם היה מחייב אותנו לחפור ולחפש את הארון, כי זו 'זכות הציבור', זה 'נכס לאומי'. אבל לפגוע בהיסטוריה של העם הפלסטיני "העתיק" וברגשותיו – זה אסור. וכך סובב הקב"ה שמה שגנוז יישאר גנוז.

רוחניות וגשמיות

רבותי אנחנו אומרים 'גנוז' חושבים שזה לא נראה כי אנחנו רואים את עצמנו כיצורים גשמיים בעלי חוויות רוחניות אלא אנחנו יצורים רוחניים שחווים חוויות גשמיות.^[8] ההבנה הזו שמה שגנוז הוא לא קיים איננה נכון. להיפך – מה שבנוי איננו קיים, מה שבנוי הוא חרב. הגנוז הוא אותו אור אין סוף שהוא הקיים הנצחי. האור של היום הרביעי, והבית שבנוי לקרבנות על קרבנותיו יכולים להיבטל.

איך שר אברהם פריד? –

עשינו לך מנורה בימי משה וכבתה, עשינו לך מנורה בימי שלמה וכבתה, מכאן ואילך אין אנו ממתינין אלא לאורך. (ילקוט שמעוני, ישעיהו ס)

מכאן ואילך אין אנו ממתינים אלא לאור הגנוז. יש לנו טעות אמונית ומוסרית גדולה – תמיד אנחנו מסמנים עם היד בתנועת זריקה ממנו והלאה כאשר אנחנו מדברים על "האור הגנוז לעתיד לבוא", אבל התנועה האמיתית שאנחנו צריכים היא הפוכה, כלפינו פנימה, כמו שהרופא אומר לפציינטים המחכים בתור – "יבוא".

לפעמים אני ממש מרגיש שהמשיח אומר 'גם אם אתם לא רוצים שאני אבוא, לפחות אל תזרקו אותי רחוק מכם…'. לעמוד ולגנוז את הארון זה לומר – זה לא חרב.

בת יחידה

על הפסוק "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" אומרים חז"ל במדרש מדהים, שזה מוסב על התורה –

מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בַּת יְחִידָה, בָּא אֶחָד מִן הַמְּלָכִים [נ"א – בן כפר אחד (וזו פדיחה רצינית. היא בת מלך ובא אחד עם ריח של פרות ותרנגולות, והיא עוד מאוהבת בו!)] וּנְטָלָהּ, בִּקֵּשׁ לֵילֵךְ לוֹ לְאַרְצוֹ וְלִטֹּל לְאִשְׁתּוֹ. אָמַר לוֹ: בִּתִּי שֶׁנָּתַתִּי לְךָ יְחִידִית הִיא, לִפְרשׁ מִמֶּנָּה אֵינִי יָכוֹל (כיון שהיא מעולמות עליונים, היא לא קשורה לעולם התחתון ממנו אתה מגיע), לוֹמַר לְךָ אַל תִּטְלָהּ אֵינִי יָכוֹל לְפִי שֶׁהִיא אִשְׁתֶּךָ, אֶלָּא, זוֹ טוֹבָה עֲשֵׂה לִי, שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה הוֹלֵךְ קִיטוֹן אֶחָד עֲשֵׂה לִי, שֶׁאָדוּר אֶצְלְכֶם, שֶׁאֵינִי יָכוֹל לְהַנִּיחַ אֶת בִּתִּי. (שמות רבה ל"ג, א')

זה הדביר, זה קדש הקדשים, זה משכן העדות. תעשו לי קיטון אחד כדי שאוכל לדור עמכם, אנחנו תופסים? בתו של המלך היא התורה, כי המלך הוא התורה שלו. על הפסוק "אנכי ה' אלהיך" אומרים חז"ל – "רַבִּי יוֹחָנָן דִּידֵיהּ אָמַר: ״אָנֹכִי״, נוֹטָרִיקוֹן אֲנָא נַפְשִׁי כְּתַבִית יְהַבִית" (שבת ק"ה.). אני את עצמי כתבתי ונתתי, הוא זה התורה והתורה זה הוא. ולמה בתו היחידית מאוהבת בבן הכפר? כי "נתאווה הקב"ה שתהיה לו דירה בתחתוניים" (תנחומא נשא), ולמרות שהיא מן העליונים. אנחנו מבינים את הענין? כשאנחנו לומדים פסוק בתורה, כל פסוק, כל פסיק, זהו פסיק מהאינסוף. איך אפשר לפסוק אינסוף?! פרק, פרשה, פסוק, פסיק – האור הגנוז הוא מקור החיים שלי והוא לא עתיד להיחרב. "ויקחו לי תרומה", מופיע בזוה"ק שתרומה זה אותיות 'תורה מ' – תורה שנתנה בארבעים ימים. "ויקחו לי" – אותי אתם לוקחים. הקב"ה צריך תרומה? הרי הכל שלו. אלא קחו אותי.

יאשיהו הולך לעשות את הפסח הכי גדול בעולם עד שנאמר בו –

וְלֹֽא-נַעֲשָׂ֨ה פֶ֤סַח כָּמֹ֙הוּ֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל מִימֵ֖י שְׁמוּאֵ֣ל הַנָּבִ֑יא וְכָל-מַלְכֵ֣י יִשְׂרָאֵ֣ל | לֹֽא-עָשׂ֡וּ כַּפֶּ֣סַח אֲשֶׁר-עָשָׂ֣ה יֹֽ֠אשִׁיָּהוּ וְהַכֹּהֲנִ֨ים וְהַלְוִיִּ֤ם וְכָל-יְהוּדָה֙ וְיִשְׂרָאֵ֣ל הַנִּמְצָ֔א וְיוֹשְׁבֵ֖י יְרוּשָׁלִָֽם. (דברי הימים שם י"ח)

נדמיין איזו תחושת התעלות של שארית הפליטה שמגיעים מכל קצווי הארץ, ומה קרה אחרי הפסח הזה? מלך מצרים פרעה נכה בא להילחם במלך בבל, יאשיהו מחליט לצאת למלחמה והוא נהרג בבקעת מגידו. הקרב החל בכלל בכרכמיש (בטורקיה על גבול סוריה) –

וַיֹּרוּ֙ הַיֹּרִ֔ים לַמֶּ֖לֶךְ יֹאשִׁיָּ֑הוּ וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֤לֶךְ לַעֲבָדָיו֙ הַעֲבִיר֔וּנִי כִּ֥י הָחֳלֵ֖יתִי מְאֹֽד. (שם כ"ג)

'תפנו אותי לתאג"ד', והם נענים לו –

וַיַּֽעֲבִירֻ֨הוּ עֲבָדָ֜יו מִן-הַמֶּרְכָּבָ֗ה וַֽיַּרְכִּיבֻהוּ֮ עַ֣ל רֶ֣כֶב הַמִּשְׁנֶה֮ אֲשֶׁר-לוֹ֒ וַיּוֹלִיכֻ֙הוּ֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם וַיָּ֕מָת וַיִּקָּבֵ֖ר בְּקִבְר֣וֹת אֲבֹתָ֑יו וְכָל-יְהוּדָה֙ וִיר֣וּשָׁלִַ֔ם מִֽתְאַבְּלִ֖ים עַל-יֹאשִׁיָּֽהוּ. (שם כ"ד)

נדמה שלא היה אבל כזה גדול שכולם התאבלו על המנהיג מאז אהרן הכהן.

וַיְקוֹנֵ֣ן יִרְמְיָהוּ֮ עַל-יֹאשִׁיָּהוּ֒ וַיֹּאמְר֣וּ כָֽל-הַשָּׁרִ֣ים | וְ֠הַשָּׁרוֹת בְּקִינ֨וֹתֵיהֶ֤ם עַל-יֹאשִׁיָּ֙הוּ֙ עַד-הַיּ֔וֹם וַיִּתְּנ֥וּם לְחֹ֖ק עַל-יִשְׂרָאֵ֑ל וְהִנָּ֥ם כְּתוּבִ֖ים עַל-הַקִּינֽוֹת. (שם כ"ה)

בדרך כלל כתוב על יתר תולדות המלכים שלא פורטו ש-"יתר דברי… כתובים על ספר דברי הימים", אבל על יאשיהו כתוב –

וְיֶ֛תֶר דִּבְרֵ֥י יֹאשִׁיָּ֖הוּ וַחֲסָדָ֑יו כַּכָּת֖וּב בְּתוֹרַ֥ת ה'. (שם כ"ו)

"ולא יכול משה" – "ויכל משה"

יאשיהו יודע את מה שידע משה רבנו – "ולא יכול". אני יודע ומודע לכל המגבלות שלי, אני נכנע ונשבר, יודע שהחורבן עומד להגיע, מאמין מוחלט אבל יודע שזה הדבר הכי זמני שעומד להיות. אני יודע שנצח ישראל לא ישקר והתורה גנוזה ומזה יש לי ולכל יהודי מכל ישראל וירושלים כח לעשות פסח כפי שלא נעשה מעולם. ואין הכוונה בלעשות פסח לבוא ולרקוד אלא לשחוט את הפסח, לשחוט את העבודה הזרה. הם הגיעו למדרגה שהם שחטו את העבודה הזרה שבקרבם, ויש לי אפס דיונים באיך זה ישפיע מבחינה עובדתית בעוד שעה. זה לא ענייני. אני מתפלל, אני זועק, אני יודע שאני לא יכול, ורק כאשר משה רבנו מפנים שהוא לא יכול – רק אז קורא הקב"ה למשה פנימה אל הקדש. מי שנאמר בו "לא יכול" נאמר בו "ויכל משה את המלאכה". רק על בשר ודם אחד נאמר "ויכל" – על זה שהוא "לא יכול".

אנחנו מבינים למה קברו של משה גנוז? מהו האור גנוז? למה הארון גנוז? אנחנו עוסקים באבנים, בבית. בוודאי שאנחנו מתפללים לבית אבנים בפועל, אבל בתוככי הבית החיצוני שבנה שלמה להקריב בו קורבנות לה' הוא בנה בית שלעולם לא יחרב. שם תיכנס העדות היא התורה שקדמה לעולם תתקע"ד דורות (זבחים קט"ז) ובה הסתכל הקב"ה וברא את העולם, שבה השתעשע הקב"ה לפני בריאתו את העולם, והתורה הזו איננה נחרבת, היא דבר ה' וזה חודר אותנו מהמקום הגנוז. בלי חפירות, בלי ארכיאולוגיות, בלי אבנים – לא הכל אבנים. "ועשו ארון עצי שיטים". את הארון הזה יביאו אל הדביר שממנו יוצא הדיבור, ואת הקול הזה שנשמע בהר סיני, "קול גדול ולא יסף", הקול שממשיך להידבר כל הזמן. אילו היה יכול אדם לעצום את עיניו, אומר הבעל שם טוב, היה רואה לא שמיים רקיע ועננים אלא רק את האותיות שבוראות את העולם.

לעולם ה' דיבורך ניצב בשמיים

כשאנחנו פותחים את ארון הקודש לפני תפילת נעילה אנחנו אומרים –

לְעוֹלָם ה' דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם. (תהילים קי"ט פ"ט)

הדיבור לעולם ניצב בשמיים, והדיבור עם המאמרות, עם הקול המִדבר המקיים כל רגע את העולם והם התורה הקדושה. זהו הארון הגנוז.

עכשיו אנחנו מבינים למה אין זה נמנה בין המצוות – אין לזה התחלה, אין לזה אמצע ואין לזה סוף. זהו האינסוף שמעיר אותי ומאפשר לי גם ברגעים הכי קשים להתחבר למקום של יאשיהו שמצווה על גניזת הארון בבית שבנה שלמה, למטה, במטמוניות ועקלקלות. כמה עקלקלות, כמה פיתולים וכאבים נעשים ואני אפילו לא מבין שהכל זה בסך הכל מעטפות כדי שלא לפגוע באור הגנוז.

שיזכנו הקב"ה שיופיע ויפציע האור הגנוז ותימלא הארץ דעה ונזכה בנגלה ממש לאור חדש שבציון יאיר ונזכה כולנו יחד מהרה לאורו.

1. אכן הציווי הכללי "ועשו לי מקדש" הוא ברבים, אך זה מובן כי הכוונה היא שיעשו את המשכן מכל החומרים שיביאו, ואכמ"ל. ↑

2. כל הפרשה הזו כזכור נאמרת למשה כאשר הוא עולה להר להוריד לישראל את התורה. ↑

3. אפילו אם נחשב את המידות הקטנות ביותר לגבי האמה והטפח (אמה = 44 ס"מ, טפח = 7.33 ס"מ), יתקבל שנפח הכפורת הוא 53,215 סמ"ק, וכשנכפיל את הנפח הנ"ל במשקל הסגולי של הזהב (19.32 גרם לסמ"ק), נקבל שמשקל הכפורת הוא 1,027 ק"ג, היינו יותר מטונה של זהב. ↑

4. ירמיהו הנביא מקונן עליו ועל מותו וכנראה שחלק ניכר מהקינות באיכה נתחברו עליו. למשל – " רוח אפינו משיח ה' …בצילו נחיה בגוים" (איכה ד', כ') הכוונה היא יאשיהו. ↑

5. תפקיד הלווים היה כפול. האחד להורות משפטי ה' ("יורו משפטיך ליעקב"), והשני לשורר במקדש ולפתוח ולסגור את שעריו. ↑

6. ננסה להבין את הרקע של הדברים בממלכה שאחרי כמעט שישים שנה של ע"ז, כאשר אמר יאשיהו ללויים לשים את ארון הברית בבית, המפרשים הבינו שבימי מלכותו של מנשה כבר הוציאו את הארון, הסירו אותו ולא השתמשו בו בבית המקדש והעמידו במקומו צלם בהיכל. אבל המפרשים ההולכים לפי חז"ל מדקדקים שזה לא כתוב "תחזירו את הארון" אלא "תנו את ארון הקדש בבית" ומשם לומדים את עניין הגניזה. מיד נגיע לזה. ↑

7. הוא מעמיד את כולם, הוא נותן לכולם כח עמידה במצב הקשה הזה. ↑

8. ע"פ מה שאמרה השבוע באופן מעורר השראה מעל בימת הכנסת ח"כ גלית דיסטל-אטבריאן. ↑