העונג שבציווי. פרשת לך לך תשפו

פרשה שמחה

אנחנו נכנסים לפרשת לך לך, הפרשה שאיתה אנחנו מתחילים את החיים שלנו. הרבי מליובאוויטש אומר ב'היום יום' –

"בראשית" היא פרשה שמחה, למרות שהסוף אינו "נעים" כל כך; "נח" – המבול, אך סוף-שבוע שמח: לידת אברהם אבינו; פרשת "לך" היא השבוע השמח באמת, בכל יום מימי השבוע 'חיים' עם אברהם אבינו, הראשון שמסר נפשו על פרסום אלוקות בעולם. ומסירות הנפש שלו הוריש אברהם אבינו בירושה לכל ישראל. (היום יום, ג' מרחשוון)

בפרשת לך לך אנחנו מתחילים לחיות עם אבא שלנו, אברהם אבינו. הוא הראשון שמסר את הנפש על פרסום האלוקות בעולם ומסתבר שבין יתר הדברים שירשנו ממנו, גם את מסירות הנפש שלו קיבלנו ממנו בירושה, לעשות אור וטוב. מעכשיו אנחנו כבר עומדים להיות אנחנו עצמנו.

נפתח בשאלה ידועה על הפסוק הראשון –

וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל-אַבְרָ֔ם לֶךְ-לְךָ֛ מֵֽאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל-הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ. (בראשית י"ב, א')

היטיב להגדיר את השאלה המהר"ל, ששואל בשם הרמב"ן ואומר שיש כאן דבר מוזר –

כאשר בחר השם יתברך מתחלה באברהם, והוציאו מאור כשדים לתת לו הארץ, כתיב "ויאמר ה' אל אברם, לך לך מארצך וממולדתך, אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב א). והקשה הר"ם ז"ל, שתימה הוא שלא זכר הכתוב קודם זה שהיה אברהם צדיק, ולכך נגלה עליו השכינה ואמר לו "לך מארצך וממולדתך וגו'", כי בלא זה, לא נגלה עליו השכינה ואמר לו לך מארצך, לכך ראוי היה לכתוב קודם צדקת אברהם. וכמו שתמצא בנח "ונח מצא חן בעיני ה'" (בראשית ו ח), ואחר כך כתיב (שם שם ט) "אלה תולדות נח וגו'", הזכיר קודם צדקת נח, קודם שהזכיר שדבר השם יתברך עמו. (נצח ישראל י"א)

הרי אברהם בתחילת הפרשה איננו ילד בן שלש. הוא בנאדם בן שבעים וחמש שנה, והקב"ה לא נגלה עליו סתם כך! אצל נח התורה מפרטת את ייחוסו – שהיה צדיק תמים, ושהוא מצא חן בעיני ה'. זו ציפיה מאד פשוטה. נקצין את השאלה – הדבר היחיד שאנחנו יודעים על אברהם אבינו הוא רק שהוא ממשפחתו של תרח. זה כל הייחוס שלו. על תרח כתוב שהוא לקח את "אברם בנו ואת שרי כלתו" ואת לוט והם יצאו מאור כשדים ללכת ארצה כנען. אברהם הוא רק אחד מהחבורה הזו.

אגב, יש פער אדיר בין איך שהתורה שבכתב מפגישה אותנו לראשונה עם אברהם – "לך לך מארצך וממולדתך…", לעומת התורה שבעל פה ואיך שאנחנו מכירים אותו ממדרשי חז"ל – שאברהם היה בכבשן האש, עם נמרוד, ועם הפסילים באור כשדים, אנחנו מכירים את זה מהגן אבל שום דבר מזה לא כתוב בפרוש. אם נעשה חשבון, נגיע גם למסקנה שכאשר אברהם נצטווה "לך לך" הוא כבר היה אחרי ברית בין הבתרים,^[1] לא ניכנס לכל החשבון אך כל הראשונים דנים בזה, ומכל מקום עולה שמכל הדברים הגדולים שעשה אברהם עד גיל שבעים, שהיה מכניס בחרן את האנשים תחת כנפי השכינה ומגיירם^[2], לא כתוב כלום!

בחירה פרטית, בחירה כללית

המהר"ל נותן תשובה שצריך להעמיק בה מאד והיא נשמעת כנוסחה –

כי אצל נח לא היה, רק בחירה פרטי, והבחירה הפרטית הוא לפי מה שהוא, והכל הוא לפי מעשה צדקות שלו. אבל באברהם לא היה בחירה פרטית, רק באומה הישראלית, שהם זרעו. שהרי כתיב באותה בחירה (בראשית יב, ב) "ואעשה אותך לגוי גדול", וזה בחירה כללית, ובחירה כמו זאת אין תולה במעשה כלל, ולא בחטא, כי המעשה הוא לפרט. אף כי בודאי זכות אבות מועיל, מכל מקום עיקר הבחירה, בחירה כללית בו ובזרעו. (שם)

בעברית אחרת, מה שבדרך כלל קובע את קרבתך לאלו-ה הוא המקום הרוחני שלך, כמה הזדככת והתרוממת, אבל באברהם זו לא היתה בחירה פרטית אלא זה שהוא היה היהודי הראשון. כלומר בחירה פרטית היא שאני בוחר בך כי אתה הכי חמוד, הכי צדיק וכו' אבל הבחירה באברהם היא בחירה כללית. זו נוסחא שצריך להעמיק בה, וננסה לתרגם אותה.

מה שאומר המהר"ל בעצם הוא – 'נכון, לא יכול להיות שאברהם פתאום בגיל שבעים וחמש מתחיל את החיים. ודאי שכמו שתיאר הרמב"ם שכבר בגיל שלש הוא שאל מיהו בעל הבירה, ושיבר את הפסילים של אביו והודיע לכל העולם את אמונתו בה' וכו', אבל מה הייחוס הגדול שלו? כדי לענות תשובה לכך, נשתמש בביטוי שמחדש הרבי מליובאוויטש זיע"א בדברי המהר"ל – הייחוס שלו הוא שהקב"ה פונה אליו ומצווה אותו מצווָה, וזה שונה מכל מצווה אחרת שהוא ציווה כל אחד בעולם. אברהם אבינו לא נבחר כי הוא צדיק אלא הוא נבחר כי הקב"ה בחר בעם ישראל, כי הם עם בחירה, וכן – בנוסף הם גם עם צדיק אבל החטא לא יכול לבטל את הבחירה הזו או להעלים אותה. אולי החטא יעכב ונהיה בגלות אלפיים שנה, אבל המהות של בחירת העם הזה היא מהותו של העם הזה. "ויאמר ה' אל אברם" בלי שאמרו עליו כלום ובלי שאנחנו יודעים עליו כלום "לך לך מארצך וממולדת ומבית אביך את הארץ אשר אראך".

את דברי המהר"ל העמוקים הללו, מביא ומעלה הרבי בשיחה פלאית ובשפה פשוטה, בדברים שכשחושבים עליהם לעומק האמת שלא תמיד חשבנו עליהם כך ולאט לאט מתחילים להבין את זה;

ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו

הרבי אומר שכאשר הקב"ה קורא לאברהם ומפגיש אותנו לראשונה איתו זה בא לידי ביטוי בכך שאברם מקבל ציווי והציווי הזה שונה מכל מצווה אחרת שעושים בני נח. הם מובאים על דברי המהר"ל אבל הם כתובים באופן אחר והם מדייקים את הדברים לנקודה אחרת –

כל שאר האומות [ונשים לב לזה טוב כי גם אנחנו לפעמים בבחינת "שאר האומות", ואכמ"ל] קירובם ושייכותם אל בורא העולם תלויות בידיעתם והכרתם בבורא ועי"כ הם מתקשרים אל הקב"ה ומקיימים את מצוותיו. [זה השכל, זה ההגיון – אתה מכיר ולכן אתה מתקשר ומגיע אליו] מה שאין כן אצל עם ישראל עיקר קרבתם לאלוקות ומציאותם כיהודים, לא בכך שהם מצד עצמם מתעלים עד שמגיעים להכרה בבורא העולם ולהתקשרות עמו אלא בכך שהקב"ה ייחדם והבדילם, ובלשון חז"ל "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו". (ליקו"ש כ"ה, לך לך שיחה א')

כולנו זוכרים את שכתוב בהגדה של פסח –

מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא לַעֲבוֹדָתו. (הגדה של פסח)

לכאורה היינו מצפים שיהיה כתוב "מתחילה היו עובדי ע"ז אבותינו ואז חזרנו בתשובה ועכשיו בא אברהם ועכשיו אנחנו אנשים טובים ומתקרבים לקב"ה" – אבל לא זה הסיפור של יציאת מצרים. הסיפור של יציא"מ הוא שהקב"ה הוציא אותנו ממצרים. אנחנו מצידנו היינו שקועים במ"ט שערי טומאה, "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו". הרמב"ם מנסח את הדברים בהלכותיו וכותב –

…מתחיל ומספר בתחלה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים וטועין אחר ההבל ורודפין אחר עבודת אלילים. ומסיים בדת האמת שקרבנו המקום לו והבדילנו מהאומות וקרבנו ליחודו. (הל' חמץ ומצה ז', ד')

לא מכך שמצד עצמם הם מתעלים להכרה בבורא עולם אלא מצד שהוא בוחר. והדברים עמוקים וצריך להסביר אותם לאט ולענ"ד כל הפרשה, כל סיפור אברהם אבינו, מתחיל במילה הזו;

ומכיוון שדבר זה בא מצד הבורא [ולא מצד הנברא], מובן שבני ישראל אינם רק סוג נוסף בבריאה שהוא עדיין בדוגמת שאר הנבראים שנעשה קרוב יותר אל הקב"ה משאר בני האדם, אלא הם מהות אחרת לגמרי. (ליקו"ש, שם)

מהות אחרת למצוות

חז"ל מתארים את זה במילים פשוטות – "חלק אלו-ה ממעל ממש", וזה לא נאמר רק על הנשמה – "ובנו בחרת מכל עם ולשון". המשמעות היא שהקב"ה בחר בבני ישראל, בגוף שלהם. נסביר את זה דרך נושא המצוות. אנחנו לא הראשונים שנצטוונו במצוות. קדמו לנו בני נח ואולי גם היה מישהו לפניהם, אבל יש הבדל מהותי בין שבע מצוות בני נח לבין המצוות שנצטוו בני ישראל – שבע מצוות בני נח^[3] קשורות ליישוב העולם, ובעומק – לזיכוך האדם, איך האדם מזדכך – למדבר יש כח נעלה על יתר הנבראים (דומם, צומח וחי) והוא ראוי להנהיג את העולם, המצוות מזככות ומרוממות אותו לכן חובה על כל אדם בעולם לקיים את המצוות הבסיסיות הללו. הרמב"ם אומר שאת שבע מצוות בני נח ניתן לקיים "בהכרע הדעת", כלומר – זה הגיוני, זה פשוט, זה בא מצד האדם. לעומת זאת המצוות של בני ישראל מהותן אינה כדי לזכך את האדם או את העולם. כן, גם זה נמצא שם, אבל לא זו המהות העיקרית. המהות העיקרית של מצווה שיהודי מקיים היא שהנברא והבורא מצטוותים יחד. במצוה אני נעשה צוותא עם הבורא. זה חידוש מופלא בחיים שמפתחת תורת החסידות. ב-"היום יום" של ח' מרחשוון כתוב הדבר הבא –

'מצוה' לשון צוותא וחיבור, והעושה מצוה מתחבר עם העצמות ברוך הוא, שהוא המצווה את הציווי הוא. וזהו "שכר מצוה מצוה", דזה מה שנתחבר עם עצמות אין סוף מצווה הציווי, זהו שכרו. (היום יום ח' מרחשוון)

שכר המצווה היא ההצטוותות של הנברא והבורא, עכשיו אתה מגלה את רצונו ית'. זה עמוק מאד – אני יכול לקיים מצווה בגלל שאני מבין אותה, מתחבר אליה. אני יכול לאהוב את ה' או לירא אותו. אבל האם זו המהות שלי? איך כתוב בסוף קהלת? –

ס֥וֹף דָּבָ֖ר הַכֹּ֣ל נִשְׁמָ֑ע אֶת־הָאֱלֹהִ֤ים יְרָא֙ וְאֶת־מִצְוֺתָ֣יו שְׁמ֔וֹר כִּי־זֶ֖ה כׇּל־הָאָדָֽם. (קהלת י"ב, י"ג)

המהות שלי היא שאני והבורא מצוותים בחיבור אחד. הרבי הריי"צ ממשיך וממשיל את זה במשל הבא –

ויובן במשל גשמי: איש פשוט ביותר יש לו ביטול פנימי אל החכמה ומעלת חכם, בביטול דהעדר תפיסת מקום לגמרי וכן גם בהרגש ההחכם הרי איש הפשוט אינו נכנס אצלו בגדר אנושי כלל – ואין זה דמבטלו ודוחה אותו, חס ושלום, דזהו מידה רעה – ונחשב בעיניו שאין לו קשר של יחס עמו כלל. והיה כאשר החכם יצווה לאיש הפשוט לעשות איזה דבר בשבילו, הנה בציווי זה נולד מציאותו של האיש הפשוט, הן לעצמו – שמרגיש מציאותו אשר ההוא יכול לקיים מצות החכם ולו ציווה החכם לעשות דבר, והן בעיני החכם נחשב למציאות אשר אליו ידבר ויצווה, ולבד זאת הרי ציווי זה מאחד החכם הרם ונעלה עם ההאיש הפשוט ביותר, והנמשל המובן. ומובן גם כן אשר ביחס להנ"ל, אין הבדל כלל במה יהיה הציווי, אם דבר גדול ונעלה או קטן ופשוט. (שם)

החיבור של אותו אדם קטן עם האדם הגדול היא ע"י אותו ציווי שהוא מצווה אותו. האיש הפשוט שמח כי הוא מבין שהחכם צריך אותו, ואילו החכם עושה את זה כי הוא רוצה להתקשר עם הפשוט. בהתקשרות הזו נולד אדם, כי היא הופכת אותך למבטא רצונו של הקב"ה. הקב"ה לא יכול להופיע בעולם בלעדיך. הוא נותן לך את המצוות והמהות שלך היא ההצטוותות איתו. לא כי ע"י זה אתה מזדכך.

הרבי מבאר בהמשך לדברי המהר"ל ואומר ש"לך לך " היא ההתחלה של תיאור אברהם אבינו במקרא ואומר שכיון שהוא היהודי הראשון התורה רוצה להדגיש שהמעלה הראשונה שלו איננה מתחילה במעלות שלו, לא בכך שהוא מתקרב לאלוקות ע"י עבודתו, לא ע"י מעשיו שהוא צדיק ותמים – כל זה יתואר בהמשך – אלא שמעלתו היא "ויאמר ה' אל אברם", היינו שהקב"ה מצידו מבדיל אותו ומייחד אותו. הדבקות שלו בקב"ה התחילה כאשר הוא מצטווה ע"י הקב"ה ובעצם קיום הציווי הוא נדבק בו. זה דבר כל כך עמוק.

להתחבר עם הקב"ה

בואו נדבר לרגע על פגישה של שני יהודים. האחד רחוק מתורה ומצוות, לא מכיר ואולי אפילו מתנגד, והשני – ירא שמיים. איך תהיה הדרך שלי לדבר עם יהודי רחוק כזה? בדרך כלל מתחילים לדבר על דברים גדולים. הסברה שלי אומרת שכדי שניתן יהיה לדבר איתו אחרי זמן על מצוות ולקרב אותו לקב"ה, מתחילים לדבר על יהדות באופן כללי, על אמונה, על הקב"ה, על עם ישראל, על משמעות המצוות – על הרעיון של התפילין ושל שבת וכו' ואחרי אפשר יהיה לעבור ולדבר איתו על פרטי המצוות. אבל לפעמים אני מרגיש עם התפיסה הזו קצת "לא טוב", אז כשאנחנו מסיבים יחד לשולחן שבת אני גם אומר לו שאנחנו מברכים 'המוציא', אבל בגדול מדברים על עניינים ברומו של עולם ורק בשלב בהמשך מדברים על המצוות והפרטים.

לעומת זאת באה התורה ואומרת לנו "ויאמר ה' אל אברם לך לך" – עדיין לא ידוע כלום אודות מעלותיו של אברהם. יש לו רק מעלה אחת – הוא יהודי. הוא מתחיל את עם ישראל. הייחוס שלו הוא "אעשך לגוי גדול", ואיך מקרבים אותו לקב"ה כבר בהתחלה? אומרים לו 'תעשה את ציווי ה". לא עם אקדח לרקה חלילה, אלא מסבירים לו שהמצווה הזו מקשרת אותך עם הקב"ה. בקיום המצווה שאתה מקיים נוצר צוותא, נוצר חיבור בין הבורא לנברא. העולם כולו מתעלה. דמיינו לעצמכם את משה רבנו נוחת פה לחדר ואומר לנו – 'חבר'ה, עוד לא הנחתי תפילין הבוקר. יש למישהו פה תפילין?'. בואו נחשוב – יש הרי פער עצום בין ההבנות שלי וההשגות שלי במצוות התפילין לבין ההבנות וההשגות של משה רבנו, אבל משה רבנו ייקח את התפילין שלי ויניח אותם כי אנחנו מצווים ומצוותים באותו ציוות. אנחנו עושים את אותו מעשה. בדביקות, במחשבה, ברעיון יש פער ענק אבל המפגש של יהודי עם הקב"ה הוא בציווי עצמו. ברור שאני צריך לספר ולדבר ולשכנע וללמוד ולאהוב יחד, אבל זה לא רק ענין טכני של מה אני עושה ראשון אלא זו ההבנה שהעיקר בעבודת ה' באמת היא שיהודי מתחבר עם הקב"ה בעולם המעשה, ע"י עצם קיום ציווי הבורא. זה פלא פלאות.

כאשר צוה אותו א-להים

יש פרט קטן ששמתי לב אליו והוא מדהים – בסוף הפרשה מסופר מסופר על ברית המילה. הקב"ה קורא לאברהם אבינו ואומר לו שצריך למול את כל מקנת כספו ויליד ביתו ואת עצמו כמובן. הוא מל את עצמו בן תשעים ותשע שנים ואת ישמעאל בנו –

וַיִּקַּ֨ח אַבְרָהָ֜ם אֶת-יִשְׁמָעֵ֣אל בְּנ֗וֹ וְאֵ֨ת כָּל-יְלִידֵ֤י בֵיתוֹ֙ וְאֵת֙ כָּל-מִקְנַ֣ת כַּסְפּ֔וֹ כָּל-זָכָ֕ר בְּאַנְשֵׁ֖י בֵּ֣ית אַבְרָהָ֑ם וַיָּ֜מָל אֶת-בְּשַׂ֣ר עָרְלָתָ֗ם בְּעֶ֨צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אִתּ֖וֹ אֱלֹהִֽים. (בראשית י"ז, כ"ג)

בפרשה הבאה יוולד יצחק אבינו, ושם יקיים אברהם את מצוות ה' למול אותו בן שמונת ימים –

וַיָּ֤מָל אַבְרָהָם֙ אֶת-יִצְחָ֣ק בְּנ֔וֹ בֶּן-שְׁמֹנַ֖ת יָמִ֑ים כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה אֹת֖וֹ אֱלֹהִֽים. (שם כ"א, ד')

שמנו לב? למה אצלנו בפרשה כתוב "כאשר דיבר איתו אלהים", ואילו אצל יצחק -"כאשר צוה אותו אלהים"? – זה ההבדל בין ברית עולם שהקב"ה יקים עם יצחק לבין המצווה הזו שיכולה להיות קיימת אצל כל אחד אחר בעולם, אבל זו לא אותה הברית של היהודי.

וזה מופיע בפעם הראשונה כבר בבריאה, שהקב"ה מופיע כמצווה, ואנחנו פעמים רבות מפספסים את זה. כבר אצל אדם הראשון, לפני תיאור החטא של האכילה מעץ הדעת –

וַיִּקַּ֛ח ה' אֱלֹהִ֖ים אֶת-הָֽאָדָ֑ם וַיַּנִּחֵ֣הוּ בְגַן-עֵ֔דֶן לְעָבְדָ֖הּ וּלְשָׁמְרָֽהּ. וַיְצַו֙ ה' אֱלֹהִ֔ים עַל-הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵץ-הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל. (שם ב', ט"ו-ט"ז)

"ויצו ה' אלהים על האדם לאמר" – הוא ציווה על האדם, כלומר על כל האנושות ואילו לא היינו חוטאים שם בעץ הדעת היינו נשארים בזה. הקשר הראשון של הקב"ה עם האדם הא ציווי. אין קשר, אין יצירת זיקה, בין האלוקים לאדם לפני כן. במשל שהזכרנו קודם עם החכם והפשוט שהקשר ביניהם מתהווה בציווי של החכם לאיש הפשוט, ולא משנה מה הוא יבקש ממנו, דבר גדול או קטן, כוס מים או לבנות מגדל עצום, בעצם אומר לו שם הקב"ה – 'אני לא רק אומר לך מה אתה צריך אלא אני רציתי לומר לך שאני צריך אותך!'. אני נזכר כל פעם בשבועות האחרונים בעדויות של שורדי השבי ובין היתר סיפר שם עומר שם טוב שהוא היה מתבודד שם עם הקב"ה כל בוקר ומדבר איתו – 'כולם אומרים לקב"ה מה הם רוצים ממנו, אבל אני בשניות הראשונות של ההתבודדות שלי הייתי שואל אותו – ה', מה איתך היום? איך אתה? אתה צריך ממני משהו? מה אני יכול לעשות עבורך?'. תחשבו על זה מבחינה פסיכולוגית – כשהקב"ה מצווה ומחכה שאתה תקיים את זה, ואומר לך 'הרעיון שלי לא יכול לבוא לידי ביטוי ממשי בלי הפעולה שלך. אתה חלק אלו-ה ממעל ממש. אנחנו צוותא, אנחנו מצַווה ומצוּוה. צוותא. אנחנו אינסוף'.

ויצו ה' א-להים על האדם

גם לאהבה שלך וליראה שלך ולדבקות שלך ולרעיונות שלך ולפילוסופיה שלך – לכל זה יש סוף, אבל ל'ויצו' אין סוף. ובואו נראה מה קורה לאדם הראשון כשהוא מצווה – המצווה היתה לאכול מכל עץ הגן. זו מצוות עשה – בכל מה שתאכל, אתה מקיים מצווה. "מכל עץ הגן אכל תאכל". אכלת שוקולד? קיימת מצוה. ככה זה בגן עדן. זה קשר וחיבור גמור בין האכילה שלי, החיים שלי, לבין היותי מצווה. "ויצו ה' אלהים" – ה' הוא השם אליו אני מתקשר ואלוקים הוא הבורא. הוא בורא אותי כמו שהוא ברא את שאר הנבראים, את הדגים, אבל להם לא כתוב בשום מקום "ויאמר ה' אלוקים אל החיות". כן, הוא ברך את כל החיות בפריה ורביה אבל אין ציווי כזה כמו אל האדם –

וַיְצַו֙ ה' אֱלֹהִ֔ים עַל-הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵץ-הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל. וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֨עַת֙ טוֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכָלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת. (שם ט"ז-י"ז)

ומה עושה הנחש? הוא הפילוסופיה המזויפת שאני חולה בה שמפחיתה את ערך הציווי והופכת אותי לעיקר, ולא מבינה שכאשר אני העיקר – אין לי קיום. בא הנחש אל האשה ואומר לה כך –

וְהַנָּחָשׁ֙ הָיָ֣ה עָר֔וּם מִכֹּל֙ חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה ה' אֱלֹהִ֑ים וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל-הָ֣אִשָּׁ֔ה אַ֚ף כִּֽי-אָמַ֣ר אֱלֹהִ֔ים לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל עֵ֥ץ הַגָּֽן. (שם ג', א')

שמנו לב מה הוא עשה? הוא בא אל האשה אומר לה – 'אני אגיד לך מה הקשר שלך עם אלוקים. קודם כל אלוקים לא מצווה אלא אומר'. זה נכון, בבריאת העולם לפני שנברא האדם הקב"ה אמר – "יהי אור ויהי אור", הוא אמר "יהי רקיע" והיה רקיע, אבל מאז הגיע האדם אל העולם הוא לא אמר אלא ציווה על האדם, הוא הצטוות איתו, והנחש מנסה לתקוע טריז בין האדם לקב"ה ולכן הוא אומר שהקב"ה אמר גם לאדם ולא ציווה אותו, ומה הוא אמר – "לא תאכלו מכל עץ הגן". זה שקר מוחלט! הרי לא יכול להיות שלא נאכל מכל עץ הגן. אין לנו משהו אחר שמותר לנו לאכול (החיות כידוע נאסרו לאדה"ר והותרו לאכילה רק לנח ובניו אחרי המבול), אז מה הכוונה שלך? הרי הקב"ה אמר הפוך, ואף לא אמר אלא ציווה – "מכל עץ הגן אכל תאכל"! הוא ציווה – זו הנקודה הבסיסית.

הפספוס של חוה

אבל האשה כבר נפלה ברשתו –

וַתֹּ֥אמֶר הָֽאִשָּׁ֖ה אֶל-הַנָּחָ֑שׁ מִפְּרִ֥י עֵץ-הַגָּ֖ן נֹאכֵֽל. וּמִפְּרִ֣י הָעֵ֘ץ אֲשֶׁ֣ר בְּתוֹךְ-הַגָּ֒ן אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים לֹ֤א תֹֽאכְלוּ֙ מִמֶּ֔נּוּ וְלֹ֥א תִגְּע֖וּ בּ֑וֹ פֶּ֖ן-תְּמֻתֽוּן. (שם ב', ג')

היא לא ענתה לו שהציווי היה "מכל עץ הגן אכל תאכל" אלא רק "מפרי הגן נאכל", היא לא אמרה לו 'באכילתנו מפרי עץ הגן אנחנו נעשים מצוותים עם הקב"ה, יא חתיכת נחש כמותך שאתה לא מבין מהחיים שלך. אתה יודע מה קורה לנו כשאנחנו אוכלים גויאבות, מנגו או ליצ'י? אנחנו עושים את ציוויו של הקב"ה ומצוותים אליו', אלא היא אמרה – 'כן, אנחנו יכולים לאכול מהפירות, כמו הבהמות והחיות, כמו הנחשים', והיא ממשיכה ומפספסת – "ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר א-להים לא תאכלו". היא היתה צריכה לומר "ציוה אלוקים לא תאכלו", והיא פספסה לגמרי את ענין הציווי. המילה "ציווה" לא מופיעה בתשובה שלה וברגע שהציווי נעלם מהעולם שלי ויש רק את ענין העבודה שלי בעולם, הנחש כבר השיג את הישגיו, הוא "על הסוס", והוא ממשיך להכניס את הטריז בין האשה לקב"ה –

 וַיֹּ֥אמֶר הַנָּחָ֖שׁ אֶל-הָֽאִשָּׁ֑ה לֹא-מ֖וֹת תְּמֻתֽוּן. כִּ֚י יֹדֵ֣עַ אֱלֹהִ֔ים כִּ֗י בְּיוֹם֙ אֲכָלְכֶ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְנִפְקְח֖וּ עֵֽינֵיכֶ֑ם וִֽהְיִיתֶם֙ כֵּֽאלֹהִ֔ים יֹֽדְעֵ֖י ט֥וֹב וָרָֽע. (שם ד'-ה')

'אם תאכלו אתם תהיו בדיוק כמוהו, כלומר יש פה איזה מתח ביניכם…', ומשם זה מתגלגל ומתפתח –

וַתֵּ֣רֶא הָֽאִשָּׁ֡ה כִּ֣י טוֹב֩ הָעֵ֨ץ לְמַֽאֲכָ֜ל וְכִ֧י תַֽאֲוָה-הוּא לָֽעֵינַ֗יִם וְנֶחְמָ֤ד הָעֵץ֙ לְהַשְׂכִּ֔יל וַתִּקַּ֥ח מִפִּרְי֖וֹ וַתֹּאכַ֑ל וַתִּתֵּ֧ן גַּם-לְאִישָׁ֛הּ עִמָּ֖הּ וַיֹּאכַֽל. (שם ו')

כל הענין זה להיות מצווה. האם אתה מסוגל לכך? "את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם". ומה כתוב שם בקהלת בפסוק הקודם? –

וְיֹתֵ֥ר מֵהֵ֖מָּה בְּנִ֣י הִזָּהֵ֑ר עֲשׂ֨וֹת סְפָרִ֤ים הַרְבֵּה֙ אֵ֣ין קֵ֔ץ וְלַ֥הַג הַרְבֵּ֖ה יְגִעַ֥ת בָּשָֽׂר. (קהלת י"ב, י"ב)

תיזהר בני מספריות וספרים, תיזהר מהפילוסופיות. תהיה ממוקד במצוּוֵה-מצַווֵה. 'אני', אומר שלמה, 'כל מה שנפלתי זה בגלל שלא הייתי ממוקד במצוּוֵה-מצַווֵה. הקב"ה אמר "לא ירבה לו נשים", ואני אומר – אני ארבה ולא אסור. ושם נפלתי. וכן בענין הרבות סוסים – שם נפלתי. ולכן אני קהלת הייתי מלך, בעבר, ולכן אני אומר לך תיזהר מכל מיני דברים, אבל הכי הרבה צריך להיזהר מלהפוך את העיקר ממצוּוֵה-מצַווֵה לנברא שמזדכך ע"י מצוות, ומטהר את העולם וכו' – וזה בסדר גמור וזה נכון לזכך את עצמך ואת העולם, אבל לא זה הייחוס שלנו, לא זו המהות.

וכאשר הקב"ה קורא לאדם אחרי שחטא, הוא אומר לו משפט אחד שאותו האדם לא יודע לתקן –

… הֲמִן-הָעֵ֗ץ אֲשֶׁ֧ר צִוִּיתִ֛יךָ לְבִלְתִּ֥י אֲכָל-מִמֶּ֖נּוּ אָכָֽלְתָּ. (בראשית שם י"א)

"אשר ציויתיך" – פספסת את עונג המצווה. גדול המצווה ממי שאינו מצווה. פספסת את עונג הצוותא, ולכן אתה מתחיל לחפש כל מיני דברים מסביב – אתה מחפש עלי תאנה, ובגדים, ומכוניות, ואתה לא יודע איפה ומה לעשות, ואיך לעשות. מעכשיו נתחיל לייצר עולם ובעוד אלפיים שנה יבוא אדם שירומם את העולם למדרגה שמעל נח, שמעל בני נח. הרי הם כבר מצווים בשבע מצוות, אבל הוא יבוא והציווי שלו יהיה הצוותא והחיבור. נגיד את זה בניסוח חריף – כל ניסיונותיו של אברהם אבינו היו לקחת את כל מה שהבנתי עד היום, את כל הקונספציה שלי, לזרוק וללכת במצוּוֵה-מצַווֵה, כשהשיא של הכל זה בעקדת יצחק. הקב"ה אומר לי עכשיו -'קח את כל האמונה שלך, את כל מה שבנית בעולם, קח את עם ישראל, הוא יצחק – והעלהו לעולה", וזה יהיה הקרבן הראשון על המזבח. זה פלא פלאות.

לזרוק את כל הקונספציות

לפני עקדת יצחק, יש שיחה מרתקת שמביא רש"י ע"פ המדרש, בין הקב"ה לאברהם –

וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְהָ֣אֱלֹהִ֔ים נִסָּ֖ה אֶת-אַבְרָהָ֑ם… (כ"ב, א')

רש"י מנסה להסביר מה זה "אחר הדברים", אחרי מה? והוא מביא מדרש –

… ויש אומרים אחר דבריו של ישמעאל, שהיה מתפאר על יצחק שמל בן י"ג שנה ולא מיחה, אמר לו יצחק באבר אחד אתה מיראני? אילו אמר לי הקב"ה זבח עצמך לפני, לא הייתי מעכב. (שם)

ואז הקב"ה מנסה את יצחק. וקשה הרי בפסוק כתוב ש"האלהים ניסה את אברהם"?! זה מדהים – ישמעאל אומר לו 'אין הבדל ברמת הקשר שלי בציוויים לרמת הקשר שלך בציוויים. אני הלכתי לברית המילה מתוך תובנה של נער בן שלש עשרה. הייתי נער, בנו של אברהם אבינו, והלכתי לזה בשמחה. ומה איתך?'. עונה לו יצחק את התשובה של כל יהודי; חז"ל אומרים שכאשר דוד המלך היה בבית המרחץ, ערום מן המצוות הוא אמר את הפסוק "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב" (תהילים קי"ט, קס"ב), והוא התכוון לברית המילה. הוא אמר את זה לא בתוך בית המרחץ כי שם אסור לדבר בדברי תורה אלא לאחר מכן על הסיטואציה שהיה בה, ולמה הוא אמר את זה? – הוא ראה את עצמו ערום, בלי שום מצווה, בלי ציצית, בלי תפילין ואז הוא ראה את המילה ושמח – 'וואו! אני נימול!'. זה לא סתם ווארט – יצחק אומר לישמעאל 'בוא ואסביר לך מה הרעיון שיהודי נימול בגיל שמונה ימים. זה באמת מוזר שהמצווה הראשונה שיהודי עושה, וזו מצווה שעם ישראל מוסר עליה את נפשו לאורך כל ההיסטוריה, כשהוא במצב שאין לו שום תובנה, כשהוא בכלל לא מעורב או מבין, הוא לא מופיע. הרעיון הוא שלא אני הולך לזבוח את עצמי לפני הקב"ה. גם כל זרעי וזרע זרעי הולכים להבין מהי מסירות נפש. המצווה הראשונה שלנו היא היכולת להבין שאני מביא את רצונו של הקב"ה בעולם. לא כי אני מזכך את העולם או מטהר אותו. כל זה הוא נכון אבל זה משני, אלו הסברים יפים, אבל במהות – אני מל את עצמי כמו משה רבנו וכמו אברהם אבינו וכמו כל יהודי שיודע או לא יודע קרוא וכתוב, כי אני מצווה – והמצוה ושכר המצווה היא עצם הצוותא והחיבור. לא שאני מצידי מביא זיכוך והתעלות לעולם. אתה מייראני במצווה אחת, באבר אחד שעשית? אם יבוא הקב"ה ויאמר לי לזבוח את עצמי אני אעשה זאת'.

ומה זאת אומרת "זבח עצמך לפני"? הרי גם יצחק פה עכשיו בן שלשים ושבע, בעל הבנה! ואיפה אתה עם כל התפקידים שלך, ואיפה כל עם ישראל שצריך לצאת ממך? ומה תגידו לכל העולם כשישאלו על איך לקחתם את הילד שלכם למולך?, ומה תגיד לשרה? וכל השאלות שצפות ועולות ואנו חשים אותן – וזו כל הפרשה האדירה האדירה הזו של ניסיונותיו של אברהם. הרי מהם הניסיונות? כבר הזכרנו כמה וכמה פעמים שהניסיון הגדול של "לך לך מארצך וממולדתך" אינו ללכת לארץ. זה לא כל כך קשה לו. הרי הוא בן שבעים וחמש, הוא בדרך לארץ כנען כבר עם אבא שלו. הוא רוצה להגיע לשם מכל מיני סיבות ברורות והוא גם יודע שהוא יקבל שם כזו ברכה גדולה, שאם היו מברכים אותי בברכה הזו הייתי רץ לשם בלי לחשוב פעמיים. אני משוכנע שההורים שלנו שהגיעו לכאן לארץ לפני חמישים, שבעים ושמונים שנה היו להם ניסיונות יותר קשים, אז מה הניסיון של אברהם? – הניסיון הוא לבוא לאברהם אבינו, שבחרן עשה את הדבר הגדול ביותר בעולם – הוא פרסם את אלוקותו של הקב"ה בעולם – ולומר לו 'תודה רבה, עכשיו תפסיק את זה. סגור את הבאסטה ותעשה את מה שאני אגיד לך', ולשאלה – 'וכשאגיע לשם אני אמשיך להפיץ שם שם ה' בעולם כמו בחרן?', התשובה היא 'הצחקת אותי', כלשון הילדים. הולך להיות שם רעב בארץ, אתה תגיע לשכם ויהיו שם מחסומים, תגיע לקלנדיה, בית אל. על מה אתה מדבר בכלל?', והוא לא אומר – 'רבש"ע, אולי עדיף שאני אמשיך לפרסם את שמך ואת האמונה בך לעוד מיליארד אנשים פה בחרן?'. זה לא מתחיל בכלל.

יש ביטוי מדהים ויחידאי בכל התורה שמובא על אליעזר בפרשה – "וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו" (שם י"ד, י"ד) ורש"י אומר שם "חניכו כתיב, זה אליעזר שחינכו למצוות". כלומר הפעם היחידה במקרא שמתואר מחנך שחינך מישהו – זה בעצם תיאור של מצוות. בן שלש עשרה מחויב במצוות ולפני כן הוא ב'גיל חינוך' – חינוך למצוות!

רמ"ח פיקודין דמלכא

ועכשיו הדבר המדהים הבא. לפני שאברהם אבינו מצטווה בברית המילה, בא אליו הקב"ה ואומר לו ששמו משתנה מאברם לאברהם, ומסביר שם רש"י באחד ההסברים שלו, שעכשיו משהוא מקבל את האות ה', אברהם, הוא זוכה לעוד חמישה איברים – שתי עיניים, שתי אזניים וראש הגויה, היינו הברית. כלומר עכשיו הוא יוכל למלוך על "ולא תתורו" וכו'. אברה"ם בגימט' זה 248 – כולנו יודעים שזה גם מנין מצוות עשה, רמ"ח מצוות, והן כנגד איבריו של האדם, רמ"ח איברים, אבל הזוה"ק אומר דבר נוסף – רמ"ח המצוות "אינון הן רמ"ח איברים דמלכא" (תיקוני זוהר תיקון ל (עד, א)). הם איבריו של המלך. וצריך להבין – האם לקב"ה יש חלילה איברים? מה הכוונה? – הכוונה פה היא אדירה. האיברים הם עושי רצונו של המוח, והמוח לא יכול לבוא לידי ביטוי בלי האיברים. אברם אלו האיברים שמביאים לידי ביטוי את המוח הזה. "רמ"ח פיקודין אינון איברים דמלכא" – לאיברים אין מהות עצמית, הם דוממים בלי המוח. הביטול שלהם אל המצווה הוא שנותן להם את כל הקיום. והדבר היחיד שנותן למוח את יכולת ההתבטאות בעולם אלו האיברים שמקיימים את רצונו. את זה אין לבני נח. רמ"ח מצוות עשה יש רק לבני ישראל, וכשבא לעולם אברהם והביא לעולם את הכח הזה שהופך את המצווה והמצווה לצוותא, לחיבור אחד, נוצרה בעולם התכלית של הבריאה. נוצרה בעולם המציאות שבשבילה הוא בכלל נברא. יסוד עבודתו הרוחנית של היהודי הוא הכח האמוני של קבלת העול הפשוטה, לזכות ולבצע ולקיים את ציווי ה' בעולם. והידיעה הזו הופכת את האדם למציאות אחרת לגמרי.

התניא מתאר באופן נפלא שכאשר יהודי מקיים מצוות הוא "נכלל באור ה' ורצונו ומיוחד בו בייחוד גמור".^[4] אני לא אומר שהאצבע שלי הדליקה את החשמל אלא אני הדלקתי חשמל. האצבע שלי מילאה פקודה. לא עלינו, כשיש איזה קצר בין המוח לאיברים קורות תגובות קשות בעולם. וכשהמוח והאיברים פועלים יחד, זו תכלית העולם.

זה מה שמצווה הקב"ה את אברהם "לך לך.. אל הארץ אשר אראך". בתורת החסידות מוסבר כל כך יפה – "מארצך" – מרצונך. לך לך מרצונותיו. "וממולדתך" – מולדת היא המידות וההרגלים. תבנית נוף מולדתך. "ומבית אביך" – אבא בתורה הפנימית זה כינוי לחכמה, לך מהמוחין. כלומר לך לך מהמציאות שאתה הנקודה – "אל הארץ אשר אראך". אין מי שהגיע לזה שארצו, מולדתו ובית אביו במובן הרוחני הזה היו הכי קרובים לרצון האלוקי כמו אברהם אבינו בגיל שבעים וחמש, ובכל זאת הוא מצווה – 'שים את כל זה בצד עכשיו. כי מעכשיו התפקיד שלך הוא ללכת כי אני ציויתי'. ומה כתוב בפסוק הבא? לא שמים אליו לב בדר"כ אבל זה מרגש מאד –

וַיֵּ֣לֶךְ אַבְרָ֗ם כַּֽאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר אֵלָיו֙ ה'… (שם י"ב, ד')

אברהם לא הלך לארץ ישראל ואז ראה את התכלית, הוא גם לא הלך מפני שהוא כבר למד בפרשת נח שארץ כנען שייכת לבני שם והוא צריך לכבוש את הארץ וכו' – הוא הלך כמו שילד בן שלש עשרה מניח תפילין, כמו שילדה יהודיה מדליקה נר של שבת. הוא הלך כי הוא הבין ש-"כאשר ציוה אותו א-להים". זה פלא פלאות. "אל הארץ אשר אראך", כאילו כתוב – 'לך לך מהארץ, מהרצון שלך אל הרצון שלי'. איך עושים את זה? – נהיים איברים שממלאים את התפקיד. ואז -"אעשך לגוי גדול ואברכך.. ואברכה מברכיך". הרמב"ן שואל – יהודי בסך הכל קיים מצווה, אז על זה הוא מקבל כל כך הרבה ברכות גדולות כאלה?! יותר מובן היה אם הציווי היה 'אם תביא לי מיליארד מאמינים בחרן, על זה אעשך לגוי גדול', אבל על זה?! – זה מדהים. אם תצליח ללכת מארצך אל ארצי, אם תצליח ללכת מרצונותיך אל רצוני – אז אתה תהיה אינסוף, כי אתה תהיה לגוי גדול, אתה תהפוך למצווה, אחרת תוכל לכתוב המון ספרים, אבל "יותר מהמה בני היזהר מעשות ספרים הרבה אין קץ – סוף דבר את הא-להים ירא ואת מצוותיו שמור". אתה יודע מה יקרה לך אז? – אז "ואברכך מברכך ומקללך אאור". אז "ונברכו בך כל משפחות האדמה" כי בעצם מה שהן צריכות משפחות האדמה הוא החיבור לאלוקות. ומה הייחוס שלך בחיבור לאלקות? תרי"ג מצוות. שכל אבר ואבר בך כאילו מבטא את איבריו של הקב"ה.

"לך לך מארץ אל הארץ אשר" אני "אראך". אני משער שאם היו שואלים את אברהם אבינו בגיל שבעים וחמש פחות יום, ערב יום ההולדת שלו – 'תן לנו הסבר קצת על ארץ ישראל, דבר איתנו קצת על ארץ כנען', מן הסתם היו כמה שיעורים טובים לתת על זה, אבל אז אמר לו הקב"ה – שים הכל בצד, ועכשיו תעשה את זה רק כי זו הארץ שלי. "אל הארץ אשר אראך".

כח החיבור

עד מתי יכול יהודי להיות מצווה? האם גם כאשר אברהם בן מאה שלשים ושבע נמצא במדרגה העליונה הזו שלו, אחרי כל הניסיונות שהוא עובר, הוא עדיין צריך לעמוד בניסיון הזה של להניח את כל הקונספציות, את כל התפיסות, את כל עבודת ה' שלי והכוחות שלי ולהבין שלמעלה למעלה מכל זה נמצא כח הצוותא, החיבור. זה דבר מופלא.

פרשת לך לך היא המפגש עם רמ"ח המצוות שבא לתקן אברהם וזרעו את מה שהתחיל העולם ב-"ויצוו ה' אלהים את האדם" ואת מה שהתפספס מאז בוא הנחש ומאז בוא "עשות ספרים הרבה אין קץ".

אני מרגיש את זה מבפנים – כשחווה עמדה שם ואמרה "ונחמד העץ להשכיל", זה היה הספר הראשון שנכתב בעולם. ספר "הפלסף" הראשון על איך אנחנו מחוברים לקב"ה ועל מי אמר מה ואיך ומתי איפה וכו'. וכשבא אברהם לעולם והפך מאברם לאברהם וכשהגיע יצחק לעולם ונימול "כאשר ציווה אותו א-להים" והפך את מילתו ל-"אם יאמר לי זבח עצמך לפני אני עושה", הוא בעצם אמר 'זה לא אני, זה כל יהודי, זה הקשר האמיתי והעמוק של כל יהודי עם הקב"ה ואי אפשר להתנתק מזה', כשזה הופיע בעולם נוצר עולם חדש.

כן יכנס לתורה, חופה ומעשים טובים

ונסיים את הלימוד במשפט מפורסם. בברית מילה נוהגים לומר –

כשם שנכנס לברית, כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים. (נוסח ברית מילה)

בשם הגדולים הסבירו – מה ענין המשפט הזה בברית דווקא? למה לא אומרים על כל מצווה שיהודי עושה – "כשם שקיים מצווה זו כן יזכה למצווה אחרת. כשם שהתפלל מנחה – כן יזכה להתפלל ערבית"? ומבארים – זו המצווה היחידה והאחרונה שהוא עשה בלי לשאול שום שאלה. זו המצווה הראשונה האחרונה שהוא עשה בכזו תמימות בכזו "הבנה" מוחלטת, שאני מצווה, שאני איברין דמלכא, אני הברית. כשם שאם תלך באותה תמימות לחופה – כל החיים שלך ייראו אחרת. ונדייק – גם לא כתוב "כך יקיים עוד מצוות" אלא "כן יכנס לתורה" – לסברה, להגיון. כלומר מעכשיו תפעיל את כל השכל שלך ואת כל מה שהקב"ה נתן לך, עם כל הספרים שבעולם, אבל תבוא מהמקום של המצווה והמצווה. אנחנו יודעים שהארץ חרבה על שלא ברכו בתורה תחילה – הבינו סברות, אמרו חידושים, אבל הכל היה האני שלי, האגו, ולא אמרו "ברוך אתה ה' אשר בחר בנו מכל העמים" – כי הוא בחר והוא נתן והוא נותן התורה, ורק אחרי זה אני יכול לומר כמה סברות שאני רוצה. ועל זה, כמו אצל חוה, אבדה הארץ.

כשם שנכנס לברית כך יכנס לתורה חופה ומעשים טובים ונזכה אנחנו בעז"ה לקיים את כל התורה והמצוות באהבה ובשמחה ונגיע כבר לגאולה השלמה בב"א.

1. הברית נערכה חמש שנים קודם הציווי "לך לך", כשהיה אברהם בן שבעים, עי' רש"י על שמות י"ב, מ' ד"ה שלשים שנה וארבע מאות שנה, ואכמ"ל. ↑

2. הרמב"ם בתחילת הל' עבודה זרה מתאר איך הגיע אברהם עם רבבות מאמיניו לארץ כנען ועושה מהפכה בעולם האלילי של אז. ↑

3. הקמת בתי דין, איסור לקלל את ה', גזל, שפיכות דמים, עבודה זרה, גילוי עריות ואבר מן החי. ↑

4. "אך כדי להמשיך אור והארת השכינה גם על גופו ונפשו הבהמית שהיא החיונית המלובשת בגופו ממש צריך לקיים מצוות מעשיות הנעשות על ידי הגוף ממש שאז כוח הגוף ממש שבעשייה זו נכלל באור השם ורצונו ומיוחד בו בייחוד גמור…" (תניא ל"ה) ↑