התקופה הנעלמה. פרשת שמות תשפה

חור שחור בהיסטוריה

אנו מתחילים השבוע ספר חדש, ספר הגלות והגאולה, וגם נכנסים לתקופה שנקראת תעניות שובבי"ם, שיש בה כח ועניין להיטהר ולתקן.

פרשת שמות היא הפתיחה של הכל. הכל מתחיל עכשיו, אבל בואו נעשה ראשית סדר בזמנים. ספר בראשית עסק בראשית ההיסטוריה, מבריאת העולם ועד פטירת יעקב. ספר שמות, או ליתר דיוק פרשת שמות, עוסקת בשלש תקופות, ואני מבקש לגעת בהן. הראשונה היא 'חור שחור' שאין לנו כמעט ידיעות עליה. מאז שירדנו למצרים ועד שיצאנו משם עוברים מאתיים ועשר שנים. אנחנו יודעים שי"ז השנה הראשונות יעקב עדיין היה במצרים ובסופם לקחנו אותו לארץ, קברנו אותו במערת המכפלה וחזרנו למצרים. נותרו לנו עוד מאה תשעים ושלש שנים – מה קורה בתקופה הזו? אנחנו יודעים ששמונים שנה לפני שיצאנו ממצרים נולד משה. אנחנו יודעים גם שאהרן נולד שלש שנים לפני כן ושמרים נולדה שש שנים לפני כן, אבל מה קורה בעם ישראל? זו תקופה משמעותית שלכאורה אין לנו עליה שום מידע. אנחנו מתחילים את ההיסטוריה שלנו לכאורה בשתי נקודות זמן שונות; האחת היא תקופת האבות, עד שהגענו למצרים, והשניה – מיציאת מצרים. אבל יש שם מאתיים שנה באמצע! אני יודע שהיתה שם שואה קשה, אולי הקשה ביותר, אבל מה אנחנו עשינו? מה יש לנו ללמוד מזה? האם זו תקופה חשוכה שאף אחד לא מדבר עליה? הדבר היחיד שאנחנו יודעים הוא –

וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל פָּר֧וּ וַֽיִּשְׁרְצ֛וּ וַיִּרְבּ֥וּ וַיַּֽעַצְמ֖וּ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ אֹתָֽם. (שמות א', ז')

ואחרי כן קם "מלך חדש במצרים אשר לא ידע את יוסף" והנה עולה האנטישמיות על מפת ההיסטוריה, אבל מה היה באמצע? מה שלומנו? מה עשינו או מה לא עשינו? יש לנו מה ללמוד על התקופה? אפשר לנסות לצמצם את התקופה – ממיתת יוסף ואחיו וכל הדור ההוא. לוי מת בגיל מאה שלושים ושבע (עי' שמות ו', ט"ז), ורש"י אומר שגילו מופיע כי הוא אחרון השבטים שמת וכל השעבוד הקשה התחיל רק אחרי שכל השבטים מתו, היינו אחרי מות לוי. נאמר בקיצור – כשירדנו למצרים יוסף היה בן שלשים ותשע,^[1] ולוי היה כידוע גדול מיוסף בסה"כ בארבע שנים, כלומר בן ארבעים ושלש – לפי זה יש לנו תשעים וארבע שנים שחי לוי במצרים, ולפי זה יוצא שפחות או יותר אחרי סוף דור השבטים יש לנו מאה ושש עשרה שנים שאנחנו לא יודעים עליהם כלום. בסדר, אז הבנו שהשעבוד צומצם מארבע מאות ועשר שנים עליהן דובר בברית בין הבתרים למאה ושש עשרה שנה, אבל מה היה לנו בתקופה הזו? זו נקודה מרתקת, וכמדומני שיש לברר אותה, לא רק מחז"ל אלא גם במקראות. האם יש לנו בנביאים איזה דיבור או סיפור של הקב"ה על זה? אגב, זו 'לקונה' כמעט יחידאית בהיסטוריה שיש לנו ענין לדעת אותה. נכון שאנחנו לא יודעים מה היה בזמן שבין מתושלח לארפכשד אבל זה פחות מעניין אותנו. כאן אנחנו מדברים על השואה הקשה בהיסטוריה שעבר עם ישראל. איפה היינו? מה יש לנו לתקן? האם היו נביאים שנשלחו אלינו? הרי לא שמענו על אף אחד כזה. בבית ראשון נשלחו אלינו הושע, ירמיהו, יחזקאל, ישעיהו וכו'. וגם בבית שני יש את זכריה ואת מלאכי, אבל מה קורה פה?

שלש תקופות

התקופה הזו תחומה מתחילת החומש ועד הגעתו של משה לסנה. כאשר מגיע משה לסנה וממנו לפרעה הוא בן שמונים וכאן מגיעה התקופה השניה שעליה נדבר מיד, ואחריה מופיעה התקופה השלישית שמתחילה בצאתנו ממצרים ועד לסוף התורה, ארבעה חומשים, תקופה שמשתרעת על פני פחות מארבעים שנה, מתוכן אנחנו עוסקים בפועל בשנתיים וקצת – בשנה וקצת הראשונות שמיציאת מצרים, בפסח בשנה הראשונה, ועד לחטא המרגלים,^[2] ובשנה האחרונה – שנת הארבעים. באמצע לא מסופר לנו כלום. כלומר התורה מאריכה ארבעה חומשים כדי ללמד אותנו את כל התורה, מ"החודש הזה לכם" שהיא מצווה ראשונה. כשרש"י אמר בתחילת פירושו על התורה "לא היתה צריכה התורה להתחיל אלא מהחודש הזה לכם" הוא התכוון לומר שסיפורי ההיסטוריה אכן חשובים אבל לא זו מגמת התורה. מגמת התורה היא לתאר לנו איך נתאווה הקב"ה שתהיה לו דירה בתחתוניים ואין אנחנו עושים את זה על ידי מצוותיו.

התקופה האמצעית אותה הזכרנו מדבר על הזמן שבין מעמד הסנה לבין "החודש הזה לכם". משה רבנו בא לעם ישראל ואומר להם "פקוד פקדתי" – 'יוצאים לגאולה', וכאן עלינו לשאול שאלה קשה – למה אתה אומר להם את זה עכשיו? הרי מרגע שאתה אומר "פקד פקדתי" יש לנו עוד יותר משנה במצרים לפני הגאולה! בהתחלה פרעה רק מכביד על ישראל יותר ואחר כך עשר המכות שעל פי חז"ל אורכות שנה, ורק אחרי זה יוצאים. כלומר חייבים להבין שגם התקופה הזו נכללת בתוך ה-"פקד פקדתי" ועם ישראל צריך לעבור את מה שקורה שם. וזו השאלה הבסיסית והגדולה בה נפתח – מה קורה לנו, לעם ישראל, בשנה הזו במצרים?

לכאורה, כפי שאמרנו התורה לא מספרת לנו דבר למעט שיוסף מת "ובני ישראל פרו וישרצו", "ויקם מלך חדש", אבל עוד מעט נראה שבקריאה מדויקת יותר התורה בעצם מספרת הרבה מאד.

נבואת יחזקאל

נפתח את הכל בלימוד משותף של דבר העומד להתרחש בעוד כתשע מאות שנה. יחזקאל הנביא מתנבא בזמן חורבן הבית הראשון וקצת לפניו; הוא נביא ייחודי מכל הנביאים והוא היחיד שמתנבא גם בחוץ לארץ. חורבן הבית הראשון עובר בעצם שתי פעימות מרכזיות; הגלות הראשונה נקראת "גלות יכניה מלך יהודה", וכמו שאנחנו זוכרים ממגילת אסתר –

אֲשֶׁ֤ר הׇגְלָה֙ מִיר֣וּשָׁלַ֔יִם עִם־הַגֹּלָה֙ אֲשֶׁ֣ר הׇגְלְתָ֔ה עִ֖ם יְכׇנְיָ֣ה מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֑ה אֲשֶׁ֣ר הֶגְלָ֔ה נְבוּכַדְנֶצַּ֖ר מֶ֥לֶךְ בָּבֶֽל. (אסתר ב', ו')

היא נקראת גם "גלות החרש והמסגר" והיא התרחשה כאחד עשרה שנים לפני החורבן. בלי להיכנס לפרטים, מלך בבל הגלה את המלך יהויכין (הוא יכניה) ואחר כך ממשיכים למלוך פה עוד כמה מלכים כשבסוף אחד עשרה שנים מגיע החורבן הגדול, הבבלים נכנסים לירושלים ומחריבים את המקדש, ובעשור לחודש החמישי בשנה האחת עשרה לגלות יהויכין חרב הבית ואנחנו גולים וציון שדה תחרש. בשנים האלה, שלפני חורבן הבית, עם ישראל שבבבל נמצא במצב מעניין. לכאורה המצב מאיר להם פנים והם לא נטהרים באמת מטומאת הגילולים אלא ממשיכים בעבודה זרה שלהם, ובשלב מסוים, בשנה השישית ולאחר מכן בשנה השביעית לגלות הזו, מגיעה קבוצה של זקנים אל יחזקאל לדרוש את ה'. בפעם השלישית הם מגיעים וניכר שהם לא מבינים מה כל כך קשה במצב שלהם.

בדרך כלל אנחנו רגילים ללמוד את עניין החורבן דרך הנביא ירמיהו שמתנבא בחצר המטרה, בירושלים, בענתות, בבנימין, ואילו כאן מדובר על היהודים שנמצאים בגולה, באמריקה, בבבל שלפני החורבן. פרק כ' בספר יחזקאל מתאר את זה –

וַיְהִ֣י בַּשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֗ית בַּֽחֲמִשִׁי֙ בֶּעָשׂ֣וֹר לַחֹ֔דֶשׁ בָּ֧אוּ אֲנָשִׁ֛ים מִזִּקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לִדְרֹ֣שׁ אֶת-ה' וַיֵּשְׁב֖וּ לְפָנָֽי. (יחזקאל כ', א')

נשים לב לתאריך – י' באב ארבע שנים לפני החורבן. בהמשך נראה שהם רוצים דברים שיחזקאל מתקצף עליהם בצורה נוראית, אבל הנה ההתחלה –

וַיְהִ֥י דְבַר-ה' אֵלַ֥י לֵאמֹֽר. בֶּן-אָדָ֗ם דַּבֵּ֞ר אֶת-זִקְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י א-להים הֲלִדְרֹ֥שׁ אֹתִ֖י אַתֶּ֣ם בָּאִ֑ים חַי-אָ֙נִי֙ אִם-אִדָּרֵ֣שׁ לָכֶ֔ם נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י א-להים. הֲתִשְׁפֹּ֣ט אֹתָ֔ם הֲתִשְׁפּ֖וֹט בֶּן-אָדָ֑ם אֶת-תּוֹעֲבֹ֥ת אֲבוֹתָ֖ם הוֹדִיעֵֽם. (שם ב'-ד')

כלומר, בעוד הם יושבים לפני יחזקאל, נגלה אליו הקב"ה ואומר לו לענות להם כך – 'אתם רוצים לדרוש אלוקים? במצב הזה שבו אתם שרויים? אין מצב', והוא מוסיף ליחזקאל – 'תספר להם את תועבות אבותם'. והנה כעת עובר יחזקאל מנבואה לתיאור היסטורי שתחילתנו במצרים באותו 'חור שחור', אותה תקופה עלומה עליה אנחנו מדברים. זה סיפור מקראי מופלא –

וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֗ם כֹּֽה-אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י א-להים בְּיוֹם֙ בָּחֳרִ֣י בְיִשְׂרָאֵ֔ל וָאֶשָּׂ֣א יָדִ֗י לְזֶ֙רַע֙ בֵּ֣ית יַֽעֲקֹ֔ב וָאִוָּדַ֥ע לָהֶ֖ם בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וָאֶשָּׂ֨א יָדִ֤י לָהֶם֙ לֵאמֹ֔ר אֲנִ֖י ה' אֱלֹהֵיכֶֽם. בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא נָשָׂ֤אתִי יָדִי֙ לָהֶ֔ם לְהֽוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֶל-אֶ֜רֶץ אֲשֶׁר-תַּ֣רְתִּי לָהֶ֗ם זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ צְבִ֥י הִ֖יא לְכָל-הָאֲרָצֽוֹת. וָאֹמַ֣ר אֲלֵהֶ֗ם אִ֣ישׁ שִׁקּוּצֵ֤י עֵינָיו֙ הַשְׁלִ֔יכוּ וּבְגִלּוּלֵ֥י מִצְרַ֖יִם אַל-תִּטַּמָּ֑אוּ אֲנִ֖י ה' אֱלֹהֵיכֶֽם. (שם ה'-ז')

כלומר אנחנו נמצאים פה בתוך מצרים, בתוך התקופה העלומה שמאז מות השבטים ולפני משה רבנו. זה לא מה שנלמד בפרשה הבאה "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי", אלא עשרות שנים הרבה לפני מעמד הסנה, והיו שם דברי נבואה -"ואומר אלהם", כלומר מישהו התנבא שם!

לפעמים אנחנו שואלים את עצמנו מאיפה חז"ל למדו על מ"ט שערי טומאה שהיו שרויים בהם ישראל במצרים, והמדרש שמלאכי השרת אמרו על ישראל "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה" (מדרש שוח"ט ט"ו), ושמשה רבנו היה צריך למול אותם כדי שיהיה פסח וכו' – זה מופיע בנבואה שמתאר כאן יחזקאל שנאמרה לישראל במצרים, מאה או מאה וחמישים שנה לפני יציאת מצרים! ומה קרה בעקבות זאת? הנה מידע היסטורי חדש שלא ידענו –

וַיַּמְרוּ-בִ֗י וְלֹ֤א אָבוּ֙ לִּשְׁמֹ֣עַ אֵלַ֔י אִ֣ישׁ אֶת-שִׁקּוּצֵ֤י עֵֽינֵיהֶם֙ לֹ֣א הִשְׁלִ֔יכוּ וְאֶת-גִּלּוּלֵ֥י מִצְרַ֖יִם לֹ֣א עָזָ֑בוּ וָאֹמַ֞ר לִשְׁפֹּ֧ךְ חֲמָתִ֣י עֲלֵיהֶ֗ם לְכַלּ֤וֹת אַפִּי֙ בָּהֶ֔ם בְּת֖וֹךְ אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם. (שם ח')

אנחנו מהגן יודעים על חטא העגל, על חטא המרגלים, אבל רבותי, הנה לנו מידע מאוחר – הקב"ה כבר ביקש לכלות אפו ולהשמיד אותם בתוך מצרים, שלא יצאו משם!

תמיד אנחנו מדברים על זה שהגענו למ"ט שערי טומאה והקב"ה היה חייב להוציא אותנו כי עוד רגע ואי אפשר כבר היה לצאת משם, אבל פה אנחנו מדברים על הרבה לפני כן, והוא שלח אלינו נביאים ולא קיבלנו! נו, אז למה הוא באמת לא כילה אותנו ח"ו? –

וָאַ֙עַשׂ֙ לְמַ֣עַן שְׁמִ֔י לְבִלְתִּ֥י הֵחֵ֛ל לְעֵינֵ֥י הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁר-הֵ֣מָּה בְתוֹכָ֑ם אֲשֶׁ֨ר נוֹדַ֤עְתִּי אֲלֵיהֶם֙ לְעֵ֣ינֵיהֶ֔ם לְהוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם. (שם ט')

רק כדי ששמי לא יתחלל בגויים, שהכירו בישראל שהיו במצרים שהם בניו של ה', ולא יאמרו בגויים שהקב"ה לא יכול להוציא אותם. זה לא יאמן – יש כאן בפסוקים הקצרים האלה שמתארים את התקופה המוקדמת שבע פעמים נשיאת יד של הקב"ה!

לפרק את החוזה מול הקב"ה

בפסוקים הבאים יחזקאל ממשיך ומספר להם מה היה בהמשך כשישראל יצאו למדבר, וכשנתן להם הקב"ה את התורה וששוב הם מרו בו, ואז הוא אומר לזקנים 'עכשיו אתם באים', ובעצם מגלה לנו מה הם רצו ממנו כך –

וְהָֽעֹלָה֙ עַל-ר֣וּחֲכֶ֔ם הָי֖וֹ לֹ֣א תִֽהְיֶ֑ה אֲשֶׁ֣ר אַתֶּ֣ם אֹמְרִ֗ים נִֽהְיֶ֤ה כַגּוֹיִם֙ כְּמִשְׁפְּח֣וֹת הָאֲרָצ֔וֹת לְשָׁרֵ֖ת עֵ֥ץ וָאָֽבֶן. (שם ל"ב)

פששש! 'אתם חושבים שאתם מייצגים את הקדמה? שבאתם לעשות דברים חדשים? – נדמה לכם'. עוד הרבה לפני יצאנו ממצרים "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו".

חַי-אָ֕נִי נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֣י א-להים אִם-לֹ֠א בְּיָ֨ד חֲזָקָ֜ה וּבִזְר֧וֹעַ נְטוּיָ֛ה וּבְחֵמָ֥ה שְׁפוּכָ֖ה אֶמְל֥וֹךְ עֲלֵיכֶֽם. (שם ל"ג)

חז"ל אומרים פה דבר מדהים. הזקנים הללו באו ליחזקאל ואמרו לו 'בוא נעשה ביזנס. בוא נפרק את החוזה – אנחנו לא צריכים את הגורל שלך רבש"ע, לא רוצים את היעוד. תן לנו להיות ככל העמים. תן לנו להיות בבלים, מצריים'. אומר להם יחזקאל – 'זו טענה ישנה. זה מה שהיה בחור השחור הזה של המאה וחמישים שנה מאז שמת כל הדור ההוא'. אבל מה כן אני אעשה, אומר הקב"ה? –

וְהוֹצֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ מִן-הָ֣עַמִּ֔ים וְקִבַּצְתִּ֣י אֶתְכֶ֔ם מִן-הָ֣אֲרָצ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר נְפוֹצֹתֶ֖ם בָּ֑ם בְּיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבְחֵמָ֖ה שְׁפוּכָֽה. (שם ל"ד)

'אני אביא גאולה אבל היא תבוא ביד חזקה ובחמה שפוכה. אתם חושבים שיש לכם אפשרות לצאת? בואו ואראה לכם מה יקרה עכשיו ומה זה יגרום' –

וְהֵבֵאתִ֣י אֶתְכֶ֔ם אֶל-מִדְבַּ֖ר הָֽעַמִּ֑ים וְנִשְׁפַּטְתִּ֤י אִתְּכֶם֙ שָׁ֔ם פָּנִ֖ים אֶל-פָּנִֽים. כַּאֲשֶׁ֤ר נִשְׁפַּ֙טְתִּי֙ אֶת-אֲב֣וֹתֵיכֶ֔ם בְּמִדְבַּ֖ר אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם כֵּ֚ן אִשָּׁפֵ֣ט אִתְּכֶ֔ם נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י א-להים. (שם ל"ה-ל"ו)

"מדבר העמים" אין הכוונה למדבר אליו יצאנו ממצרים, אלא לגלות.

וְהַעֲבַרְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם תַּ֣חַת הַשָּׁ֑בֶט וְהֵבֵאתִ֥י אֶתְכֶ֖ם בְּמָסֹ֥רֶת הַבְּרִֽית. (שם ל"ז)

'שבט' זה לשון קשה, חמה שפוכה, יד חזקה. זו הפעם היחידה שהמילה 'מסורת' מופיעה במקרא, ואין פירושה tradition. 'מסורת' על פי רש"י, המצודות ואחרים, הכוונה למאסר. לקשר הברית – 'והבאתי אתכם בקשר הפנימי של הברית'. זה הקשר שנמסר מדור לדור. אין הכוונה לפולקלור והווי של מה שהיה פעם עם עוד וגיטרה. ובמסורת הברית הזו יהיו דברים לא קלים –

וּבָרוֹתִ֣י מִכֶּ֗ם הַמֹּרְדִ֤ים וְהַפּֽוֹשְׁעִים֙ בִּ֔י מֵאֶ֤רֶץ מְגֽוּרֵיהֶם֙ אוֹצִ֣יא אוֹתָ֔ם וְאֶל-אַדְמַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֣א יָב֑וֹא וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּי-אֲנִ֥י ה'. (שם ל"ח)

גם ממצרים יצאנו "חמושים" – אחד מחמישה או מחמישים, ויש אף דעות קיצוניות יותר במדרש. ומי שלא יצא, כך על פי רש"י, מת בשלשת ימי האפלה כי הוא רצה להיות חלק ממצרים ולא רצה לצאת.

שנאה כבושה

אבל זה לא הסוף –

וְאַתֶּ֨ם בֵּֽית-יִשְׂרָאֵ֜ל כֹּֽה-אָמַ֣ר אֲדֹנָ֣י א-להים אִ֤ישׁ גִּלּוּלָיו֙ לְכ֣וּ עֲבֹ֔דוּ וְאַחַ֕ר אִם-אֵינְכֶ֖ם שֹׁמְעִ֣ים אֵלָ֑י וְאֶת-שֵׁ֤ם קָדְשִׁי֙ לֹ֣א תְחַלְּלוּ-ע֔וֹד בְּמַתְּנֽוֹתֵיכֶ֖ם וּבְגִלּוּלֵיכֶֽם. כִּ֣י בְהַר-קָדְשִׁ֞י בְּהַ֣ר | מְר֣וֹם יִשְׂרָאֵ֗ל נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י א-להים שָׁ֣ם יַעַבְדֻ֜נִי כָּל-בֵּ֧ית יִשְׂרָאֵ֛ל כֻּלֹּ֖ה בָּאָ֑רֶץ שָׁ֣ם אֶרְצֵ֔ם וְשָׁ֞ם אֶדְר֣וֹשׁ אֶת-תְּרוּמֹֽתֵיכֶ֗ם וְאֶת-רֵאשִׁ֛ית מַשְׂאוֹתֵיכֶ֖ם בְּכָל-קָדְשֵׁיכֶֽם. בְּרֵ֣יחַ נִיחֹחַ֮ אֶרְצֶ֣ה אֶתְכֶ֒ם בְּהוֹצִיאִ֤י אֶתְכֶם֙ מִן-הָ֣עַמִּ֔ים וְקִבַּצְתִּ֣י אֶתְכֶ֔ם מִן-הָ֣אֲרָצ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר נְפֹצֹתֶ֖ם בָּ֑ם וְנִקְדַּשְׁתִּ֥י בָכֶ֖ם לְעֵינֵ֥י הַגּוֹיִֽם. וִֽידַעְתֶּם֙ כִּֽי-אֲנִ֣י ה' בַּהֲבִיאִ֥י אֶתְכֶ֖ם אֶל-אַדְמַ֣ת יִשְׂרָאֵ֑ל אֶל-הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת-יָדִ֔י לָתֵ֥ת אוֹתָ֖הּ לַאֲבֽוֹתֵיכֶֽם. וּזְכַרְתֶּם-שָׁ֗ם אֶת-דַּרְכֵיכֶם֙ וְאֵת֙ כָּל-עֲלִיל֣וֹתֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר נִטְמֵאתֶ֖ם בָּ֑ם וּנְקֹֽטֹתֶם֙^[3] בִּפְנֵיכֶ֔ם בְּכָל-רָעוֹתֵיכֶ֖ם אֲשֶׁ֥ר עֲשִׂיתֶֽם. וִֽידַעְתֶּם֙ כִּֽי-אֲנִ֣י ה' בַּעֲשׂוֹתִ֥י אִתְּכֶ֖ם לְמַ֣עַן שְׁמִ֑י לֹא֩ כְדַרְכֵיכֶ֨ם הָרָעִ֜ים וְכַעֲלִילֽוֹתֵיכֶ֤ם הַנִּשְׁחָתוֹת֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י א-להים. (שם ל"ט-מ"ד)

רבותי, יחזקאל מגלה לנו תגלית היסטורית. זו מהפכה. 'הדלפה' מפנים. למה עד היום אף אחד לא ידע על זה? יש פסוק מפורסם בספר משלי שאומר –

שִׂנְאָה תְּעוֹרֵר מְדָנִים וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה. (משלי י', י"ב)

הפסוק בפני עצמו, בלי לראות את הפסוקים שלפניו ושלאחריו, נשמע שמדבר על שנאה כבושה שמתחילה להתעורר, להשתחרר, וזה מביא מריבות ומדון, ואם יש אהבה הרי שגם כשיש כמה פשעים הרי שהיא מכסה עליהם. זה פירוש יפה אבל ההקשר של הפסוק הוא הצדיק מול הרשע –

בְּ֭רָכוֹת לְרֹ֣אשׁ צַדִּ֑יק וּפִ֥י רְ֝שָׁעִ֗ים יְכַסֶּ֥ה חָמָֽס. זֵ֣כֶר צַ֭דִּיק לִבְרָכָ֑ה וְשֵׁ֖ם רְשָׁעִ֣ים יִרְקָֽב. חֲכַם-לֵ֭ב יִקַּ֣ח מִצְוֹ֑ת וֶאֱוִ֥יל שְׂ֝פָתַ֗יִם יִלָּבֵֽט. הוֹלֵ֣ךְ בַּ֭תֹּם יֵ֣לֶךְ בֶּ֑טַח וּמְעַקֵּ֥שׁ דְּ֝רָכָ֗יו יִוָּדֵֽעַ. קֹ֣רֵֽץ עַ֭יִן יִתֵּ֣ן עַצָּ֑בֶת וֶאֱוִ֥יל שְׂ֝פָתַ֗יִם יִלָּבֵֽט. מְק֣וֹר חַ֭יִּים פִּ֣י צַדִּ֑יק וּפִ֥י רְ֝שָׁעִ֗ים יְכַסֶּ֥ה חָמָֽס. (שם ו'-י"א)

אגב, נשים לב שכאשר הפסוקים מדברים על הצדיק מדברים בלשון יחיד ואילו לגבי הרשע – פעמים רבות שזה מופיע בלשון רבים. לאחר זה בא הפסוק שציטטנו – "שנאה תעורר מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה". על איזו שנאה מדובר? בין מי למי? חז"ל, ורש"י מביא שם את המדרש הזה, אומרים במדרש רבה –

שנאה שנתנו ישראל ביניהם בין אביהם שבשמיים היא עוררה להם דיני דינין. דאמר רבי שמואל בר נחמן קרוב לתשע מאות שנה היתה השנאה כבושה בין ישראל לבין אביהם שבשמיים. מיום שיצאו ישראל ממצרים ועד אותה שעה שנתעוררה עליהן בימי יחזקאל… (ויקרא רבה צו)

אנחנו קולטים מה הולך פה? ארבע מאות ושמונים שנה היו מיציאת מצרים ועד הקמת בית המקדש הראשון, ועוד ארבע מאות שנה עד שנחרב – וארבע שנים לפני כן, ביום ההוא בפרק כ' בספר יחזקאל, הקב"ה כאילו מוציא את השנאה הכבושה ו-'נכנס בנו באלף קמ"ש'! שנאה יוצאת פתאום ואתה מזכיר דברים מלפני כמעט אלף שנה, שבכלל לא ידעתי שנמצאים בך באיזה מקום פנימי. וכאשר הולך יחזקאל להתנבא על החורבן, הוא עומד ומזכיר להם דברים שהיו במצרים ושמעולם לא דיברנו עליהם. הקב"ה רצה להשתיק את זה, "על כל פשעים תכסה אהבה", והנה אז זה התפוצץ.

…הדא הוא דכתיב (יחזקאל כ) ואומר אליהם איש שקוצי וגו', והם לא עשו כן, אלא (שם) וימרו בי ולא אבו וגו', ועשיתי עמהם בעבור שמי הגדול שלא יתחלל, שנאמר (שם)  ואעש למען שמי וגו'. ועל כל פשעים תכסה אהבה, שאוהב המקום את ישראל, שנאמר (מלאכי א') אהבתי אתכם אמר ה'. (שם)

מדהים שהפסוק "אהבתי אתכם אמר ה'" הוא מנבואת מלאכי שמתנבא בבית שני – כלומר זה ממשיך קדימה. שאלנו מי ניבא לישראל באותה תקופה במצרים? גם זה כתוב בנביא. בספר שמואל מסופר על עלי הכהן בשילה. הוא כבר זקן, הוא יושב בשילה ובניו לא הולכים בדרכיו, והנביא מתאר בהרחבה את חטאי בני עלי, ואז דרך שמואל הקטן הקב"ה אומר לעלי שבניו לא ימשיכו אלא יכרתו, ושבית עלי יכרת, טרגדיה נוראית, ואז מופיע המשפט הבא –

… כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה' הֲנִגְלֹ֤ה נִגְלֵ֙יתִי֙ אֶל-בֵּ֣ית אָבִ֔יךָ בִּֽהְיוֹתָ֥ם בְּמִצְרַ֖יִם לְבֵ֥ית פַּרְעֹֽה. וּבָחֹ֣ר אֹ֠תוֹ מִכָּל-שִׁבְטֵ֨י יִשְׂרָאֵ֥ל לִי֙ לְכֹהֵ֔ן לַעֲל֣וֹת עַֽל-מִזְבְּחִ֗י לְהַקְטִ֥יר קְטֹ֛רֶת לָשֵׂ֥את אֵפ֖וֹד לְפָנָ֑י וָֽאֶתְּנָה֙ לְבֵ֣ית אָבִ֔יךָ אֶת-כָּל-אִשֵּׁ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל. (שמו"א, ב', כ"ז-כ"ח)

"בית אביך" הכוונה היא לאהרן הכהן, הוא בית אביו של עלי, והוא זה שאמר לישראל "איש שיקוצי עיניו השליכו". כאשר הקב"ה בא למשה במעמד הסנה ואומר לו "שמעתי את נאקת בני ישראל מפני נוגשיו", ואני רוצה להוציא אותם אל ארץ זבת חלב ודבש, וזו הפעם הראשונה שאנחנו שומעים את הביטוי הזה, מגלה לנו יחזקאל שהביטוי הזה נאמר כבר לפני כן כאשר הקב"ה רצה להוציא אותנו משם אל ארץ זבת חלב ודבש. וכשחז"ל מספרים לנו שהיינו במצרים במ"ט שערי טומאה זו לא סתם דרשה או רעיון.

אבל אשמים אנחנו

ותחזיקו טוב. האם יש קשר בין "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד" לבין "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף", או שסתם פתאום קמה האנטישמיות בעולם? אגב, איזה מן ביטוי זה "וישרצו"? אמנם היו 'יולדות ששה בכרס אחת' אבל למה להשתמש בשורש ש.ר.ץ.? הפסוקים הראשון של ספר שמות, ספר השמות, מדברים על ויעצמו וירבו וכו' – אבל מה נשאר מהם? "ותמלא הארץ אותם" – לכאורה מדובר על ארץ מצרים. יש עוד פסוק שדומה לפסוק הזה ונאמר בסוף פרשת ויגש –

וַיֵּ֧שֶׁב יִשְׂרָאֵ֛ל בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם בְּאֶ֣רֶץ גּ֑שֶׁן וַיֵּאָֽחֲז֣וּ בָ֔הּ וַיִּפְר֥וּ וַיִּרְבּ֖וּ מְאֹֽד. (בראשית מ"ז כ"ז)

כשיעקב אבינו ירד למצרים הוא שלח את יהודה לפניו אל יוסף להורות לפניו גושנה, וכולם שואלים מה הצורך שיעקב ישלח אותו לפניו, הרי יוסף כבר אמר לאחים ופרעה אמר ליוסף שאחיו יישבו בארץ גושן במיטב הארץ? – והתשובה היא – כי יעקב אמור ליהודה 'אתה אחראי על העם הזה, ואנחנו לא יורדים למצרים אלא לגושן. אנחנו ניבדל מהמצרים. אנו נבוא לגור בארץ גושן כי זו ארץ מקנה וכו' והקב"ה גלגל הכל בהשגחה שתועבת מצרים כל רעה צאן ולכן נהיה לבד, נפרדים מהם'. הזכרנו בשבוע שעבר בשיעור שיוסף שלח את אפרים לארץ גושן ללמוד יחד עם יעקב ומנשה עם כוחותיו נשאר עם יוסף. עם ישראל היה בגושן, וכאשר יעקב חולה הוא שולח מארץ גושן את אפרים לארמון ויוסף מגיע מקהיר לגושן. זה היה בהתחלה, אבל כאשר בני ישראל "פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד" אז "ותמלא הארץ אותם", ואומר כאן הנצי"ב מוולוז'ין דבר מופלא –

ותמלא הארץ אתם. מהם מיבעי וכן תרגם אונקלוס מנהון. אבל לשון הפסוק 'אותם'. בא ללמד דלא ארץ גושן לבד שהיה מיוחד לישראל ומלאה מישראל לבד. אלא אפילו כל ארץ מצרים שהיה עיקר ישיבת עם מצרים מכל מקום מלאה הארץ את ישראל… (העמק דבר שם)

ומדוע כתוב "ותמלא הארץ אותם" ולא "ותמלא הארץ מהם"? –

…ובא הכתוב להקדים בזה סיבת שנאת מצרים וגזרת המלכות. ומחשבת חשד מה שלא עלה על דעת ישראל. כ"ז בא משום שבקשו לצאת מרצון יעקב אביהם שישבו דוקא בארץ גושן כדי שיהיו בדד ונבדל ממצרים, כמו שכתבתי בפרשת ויגש. אבל הם לא רצו כן. ובשמות רבה איתא עוד שפסקו למול מזה הטעם שאמרו נהיה כמצרים. דאחר שקבעו דירתם בקרבם מצאו טוב להם להשתוות למצרים ולא יהיו ניכרים שהמה יהודים, ומשום זה ביאר המדרש שהפך ה' לבם לשנוא עמו… (שם)

קשה לומר את זה, אבל זה חז"ל מפורש וזה פסוקים ביחזקאל ובשמואל. ומי ששואל איך זה שעם ישראל לא העריך את המצב נכון ולא הבין שעומד לקום פה מלך חדש ואנטישמיות? מה קרה, הרי אירופה היתה נאורה, הכל היה יפה? – אלא הכל בא בגלל שרצו להיות ככל הגוים והפסיקו למול את עצמם עם מותו של יוסף. המלך החדש אשר לא ידע את יוסף קם כי אנחנו כבר לא ידענו את יוסף. יוסף הרי מל את כל המצרים ומי שהפסיק את זה – זה אנחנו!^[4] מאז מות יוסף בני ישראל לא נימולו לכן היה צורך לפני היציאה שמשה יבוא וימול אותם – מאה ושבעים שנה שהם לא ידעו בכלל מה זה ברית מילה. זה נשאר אצל בודדים, בעיקר משבט לוי. וכך מתאר הרמב"ם שכמעט כולם ללא יוצא דופן הפכו להיות עובדי עבודה זרה לגמרי, ואלמלא שבט לוי היינו נעלמים במצרים, וכל מי שחושב שזה 'רק' דברי חז"ל או רמב"ם – הרי זה מה שמנבא הקב"ה מפורש ליחזקאל. שנאה כבושה שמתפוצצת על אלף קמ"ש בין ישראל לאביהם שבשמיים. איזה ביטוים נוראיים.

פסקו מלימול

נראה את המשך המדרש –

לְלַמֶּדְךָ, כְּשֶׁמֵּת יוֹסֵף הֵפֵרוּ בְּרִית מִילָה, אָמְרוּ נִהְיֶה כַּמִּצְרִים. מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁמשֶׁה מָלָן בִּיצִיאָתָן מִמִּצְרַיִם, וְכֵיוָן שֶׁעָשׂוּ כֵן, הָפַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָאַהֲבָה שֶׁהָיוּ הַמִּצְרִיִּים אוֹהֲבִין אוֹתָן, לְשִׂנְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קה, כה) הָפַךְ לִבָּם לִשְׂנֹא עַמּוֹ לְהִתְנַכֵּל בַּעֲבָדָיו, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (הושע ה, ז) עַתָּה יֹאכְלֵם חֹדֶשׁ אֶת חֶלְקֵיהֶם. (שמו"ר א', ח')

המצרים אהבו את היהודים! ואנחנו חשבנו שאם ניכנס לשם ונהיה שם כמותם אז הכל יהיה בסדר. בואו נראה את המדרש תנחומא במקום –

ותמלא הארץ אותם. שנתמלאו בתי טרטיאות ובתי קרקסאות מהם. (מדרש תנחומא ישן שמות א', ו')

הם, היהודים מילאו את כל התיאטרונים, את כל האולמות, הם כל כך רצו ועשו הכל כדי להרגיש מקומיים, עד שהודיעו להם – "די, לא רוצים לראות אתכם. לאיצטדיון הזה נכנסים כולם חוץ מכלבים ויהודים" (ובהמשך התירו לכלבים להיכנס). אנחנו מכירים את זה מההיסטוריה הקרובה שלנו. וזה מה שמופיע בתהילים –

הָפַךְ לִבָּם לִשְׂנֹא עַמּוֹ לְהִתְנַכֵּל בַּעֲבָדָיו. (תהילים ק"ה, כ"ה)

כלומר תחילה הם אהבו את היהודים, את עמו, ולאחר מכן הקב"ה הפך את לבם שישנאו אותם. ואז עמד עליהם מלך חדש – שעמד וחידש עליהם גזרותיו, וכמו שמופיע במדרש – "אמר אתם חידשתם על עצמכם עבודה לקבל גזרות פרעה אף אני אעמיד עליכם מי שמעמיד עליכם שיעבוד".

נחזור לנצי"ב מוולוז'ין –

והוא תמוה – מה גרם מיתת יוסף לזה [שבגלל שמת יוסף פסקו מלמול עצמם]? אלא כמו שכתבתי שכל זמן שהיה יוסף חי לא היה מניח לעדת ישראל לדור בקרב מצרים על כן שמרו מילה אבל משמת יוסף וקבעו דירתם במצרים כולה [כל מי שביקר בפולין יכול לראות מה קרה ליהודים כשיצאו החוצה מהשטייטל בקרקוב, ועוד קצת החוצה ועוד קצת…] ומשום הכי פסקו מלימול ואמרו נהיה כמצרים, ואחרי שקבעו דירתם בקירבם מצאו שטוב להם להשתוות למצרים ולא יהיה ניכר שהם יהודים [ההתייוונות לא התחילה ביוון אלא כבר במצרים, באותה תקופה נעלמה!] ומשום כך באר המדרש שהפך לבם לשנוא עמו. (שם)

הנצי"ב מחדש שזה מה שאמר הקב"ה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים – 'אם גר יהיה זרעך בארץ לא להם, כלומר הם יזכרו שהם גרים, אז הם לא יצטרכו להגיע ל-"ועבדום ועינו ואתם", אבל אם הם חלילה ישכחו שהם גרים הרי שהם יצטרכו ל"ועבדום"'.

"ותמלא הארץ אותם" משמע שמצרים התמלאו בישראל וישראל במצרים, הארץ התמלאה אותם, עמם. מצרי שרצה לדעת איך להיות מצרי אסלי – הלך ליהודי שילמד אותו.

מסורת הברית

עכשיו נבין מה התרחש אצל יחזקאל כשבאו אליו הזקנים, וביקשו להיות כמשפחות האדמה, כגוים. המפרשים מסבירים שהם אמרו – 'אנחנו רוצים לחזור לארץ, אנחנו לא מאמינים בחורבן הזה שאתה מדבר עליו'. זו שיחה באמריקה, בגלות, לא בירושלים תוך כדי האש, והוא עונה להם – 'יש מושג שנקרא "מסורת הברית". אתם חושבים שאתם מחדשים משהו?'. בעצם מתנהל פה ויכוח בין שתי תפיסות עולם שמי שלא מבין מה מתרחש פה לא מבין מהחיים שלו. אני אומר מילים קשות – הויכוח האמיתי בחברה הישראלית בימינו איננו בין דתיים לחילונים או בין ימין ושמאל, אלא בין ליברליות למסורת, במובן העמוק שלה (לא tradition). מסורת שכן נתפסת כטרדישן היא ההבנה של יהודי שמבין שהוא נמצא במסורת הברית, שיש קשר בלתי ניתן לניתוק, וכדי שהקשר הזה יתגלה לפעמים מגיעה חמה שפוכה ויד חזקה, וכך נוצרת מציאות של "ברותי מכם המורדים והפושעים" (לשון ברירה) – אתם תיכנסו והקב"ה באהבתו, "על כל פשעים תכסה אהבה", "כי לא יידח ממנו נידח" – הוא יביא את כולנו אל המקום.

הויכוח בין התפיסה הליברלית למסורתית הוא מי במרכז. לתפיסה הליברלית, האדם, האני, נמצא במרכז. 'החופש שלי להיות מה שאני רוצה'. כלומר הוצאת האלוקים ממרכז המשוואה.

אני מאד אוהב את המושג 'מסורת' במובן הפשוט שלו, כי בקשר הזה של המסורת האמיתית זה בכלל לא ענין דתי אלא הרבה יותר עמוק. הזקנה שעמדה בקרית שמונה ליד המזוזה וברכה בכל בוקר את כל מי שעבר שם, כולל את מי שיצא לשחות בים בשבת – זו הבנת עומק "מסורת הברית". יש קשר ברית ולא יעזור לאף אחד. הלוואי עלינו האמונה הזו. אנחנו עם השכל האשכנזי המתנשא שלנו לקח לנו שמונים שנה להבין מהו עומק המסורת הזו…

המילה "קדימה" איננה מופיעה בכל התנ"ך אף לא פעם אחת במובן של forward, אלא רק במובן של קדמה, מזרחה, לפנים. נכון, אני הולך לפנים אבל זה בגלל שאני יודע מאיפה אני בא. "מסורת" כפי שהיא תוארה בסרטים ובסיפורים של לפני חמישים ושבעים שנה, של 'כנר על הגג' ו-'סלאח שבתי', זה משהו שיצרו אנשים עם הבנה רדודה של פעם, אבל מסורת באמת זהו הכח שלנו למסור קדימה, הכח של קשר הברית להמשיך הלאה. ועומק הויכוח בחברה שלנו איננו האם אני צריך לשמור על המסורת או לא, אלא מה יקדם אותי – הליברליות או שהיא דווקא תסיג אותי אחורה ל-"מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו"? האם הליברליות תקדם אותי או שדווקא המסורת, הברית, היא זו שתקדם אותי? מהי הנקודה הבסיסית והמהותית?

זה מאה ושש עשרה או מאה ותשעים שנה של ישראל במצרים. יש שתי שיטות חישוב ברש"י. בפרשת "ויחי" הוא אומר שמרגע שמת יעקב התחיל השעבוד (ולכן זו פרשה סתומה) ובפרשת וארא הוא אומר שמשמת לוי התחיל השעבוד. אלו שתי דעות או שמא זו דעה אחת ורק זה היה בשלבים. והנה עכשיו שמענו דעה שלישית – משמת יוסף התחיל השעבוד. והמשותף הוא – שם הפסקנו להיות עם ישראל שנמצא בגושן בדיעבד בדרך הביתה, והבנו שהדרך שלנו להפוך ולהיות 'לא אנחנו' היא זו שתקדם את העולם.

זה עומק המלחמה בין משה לבין דתן ואבירם וכל מי שהצטרפו אליהם כשהם מבקשים את חייו של משה, וזה שהוא נאלץ לחכות במדין עד גיל שמונים ולא יכול לחזור למצרים כי עוד יש כוחות דתנים ואבירמים. מי שמסר את משה לפרעה היינו אנחנו עצמנו!

אהבת ישראל של משה

אני מבקש לסיים את הלימוד שלנו בנקודה פלאית אחת. במעמד הסנה בא הקב"ה למשה ואומר לו להוציא את בני ישראל ממצרים. שואל אותו הקב"ה –

…מִ֣י אָנֹ֔כִי כִּ֥י אֵלֵ֖ךְ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְכִ֥י אוֹצִ֛יא אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם. (שמות ג' י"א)

ורש"י במקום מבאר –

…מה זכו ישראל שתעשה להם נס ואוציאם ממצרים?

וצריך להבין – איזה מין ביטוי זה? וחלילה לנו להבין את זה באופן הרדוד והנמוך שהיה מי שניסה לפרש – 'מה זכו ישראל שאני בכבודי ובעצמי, ממרום מעמדי, אוציא אותם ממצרים?'. תגידו, אם יבוא הקב"ה לכל אחד מאיתנו ויורה לנו להוציא את ישראל ממצרים או שבוי אחד מהמנהרות בעזה – יש לנו ספק אם לצאת לדרך מיד? ברור שעלינו לעשות כל מה שרק אפשר ואף מעבר לכך כדי לשחרר יהודי, כל יהודי! אז שמשה רבנו ישאל שאלות כאלה?

ראינו שהקב"ה אמר לו שהוא רוצה להוציא את ישראל "אל ארץ זבת חלב ודבש". הארץ הזו היא ארץ זבה^[5] – לזוב זו מחלה, זו טומאה. הארץ הזו היא ארץ קשה מאד והיא מקיאה את מי שלא שייך אליה. יכול להיות שאתה מגיע אליה ונדמה לך שהכל בסדר – זה רק מעיד שאתה לא מבין שתפקידך הוא להפוך בה טמא לטהור, אתה צריך להפוך זב לחלב, דם לחלב.

מה ששאל משה רבנו את הקב"ה זה דבר אדיר – 'מה זכו ישראל שאוציאם ממצרים? הרי אני נמצא במדין כבר ששים שנה' – הרמח"ל אומר שכל מה שעשה משה במדין באותן שנים ארוכות היה להתפלל על עם ישראל עוד ועוד. הדבר היחיד שאנחנו יודעים על משה רבנו שהוא מוסר את נפשו כנסיך בארמון המצרי כדי להציל איש עברי, והוא מנסה להחדיר את זה אלינו והוא לא מצליח. הוא עכשיו בן שמונים והוא מגיע אחרי שאהרן כבר שישים-שבעים שנה מנבא את העם הזה ואומר להם "אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִ֔יכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל-תִּטַּמָּאוּ… וַיַּמרוּ-בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי…", הוא בא אחרי שכבר יש חמה שפוכה והוא מכיר את הנבואה, הוא יודע את סיבת החמה השפוכה, ואז הוא אומר לקב"ה – 'רבש"ע, חייבים להוציא כבר את העם הזה ממצרים. אתה תוציא אותם, כי אם אני אוציא אותם והם לא יזדככו^[6] מספיק, וככה הם יבואו לארץ זבת חלב ודבש הרי ששוב הם יחטפו מכה ושוב – ואני לא מוכן לזה'. זה לא 'אני לא רוצה' חלילה אלא זו אהבת ישראל העצומה שיש למשה על ישראל בסנה!

ומה עונה לו הקב"ה? –

… בְּהוֹצִֽיאֲךָ֤ אֶת־הָעָם֙ מִמִּצְרַ֔יִם תַּֽעַבְדוּן֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים עַ֖ל הָהָ֥ר הַזֶּֽה. (שם י"ב)

עד לרגע הזה במעמד הסנה לא נאמר בשום מקום שעם ישראל הולכים לקבל תורה. כל מה שנאמר הוא שישראל עומדים לצאת ממצרים וללכת לארץ זבת חלב ודבש. אומר פה משה רבנו – 'אני מוכן לקבל על עצמי את המשימה רק אם אני יודע שאני יכול לעזור לפעולת הזיכוך ולהיכנס לארץ זבת חלב ודבש מבלי ליפול. תן להם כלים לזה. הם אחרי טרגדיה נוראית של מאה ושש עשרה שנות שואה איומה. אני ילד שנולד והושם ביאור. אני גדלתי בארמון ואני יודע מה התכניות של השמדת ישראל שרצות שם. עלי לא יעבדו – אני לא מהקונספציות, ואני יודע שהם צריכים ויכולים להזדכך, אז תעשה את זה אתה ריבונו של עולם'. אומר לו הקב"ה – 'לא. כשהם יגיעו להר סיני אתה תראה שאתה תעביר להם תורה מהשמיים ועל ההר הזה אתם תעבדון את האלקים ואתה תראה עד כמה שהשנים האלה פעלו בהם'.

ליברליות מול מסורת

שאלנו בהתחלה למה משה אומר לישראל כבר בהתחלה "פקד פקדתי" למרות שתעבור עוד שנה עד שהם באמת יצאו ממצרים, והתשובה היא כי המכות שהמצרים עומדים לחטוף ושעם ישראל יראו את זה, "את אשר התעללתי במצרים", התהליך הזה הוא תחילת תהליך הזיכוך לקראת היכולת להגיע אל ארץ זבת חלב ודבש, וכל השיחות שיהיו בכל החומשים בהמשך הם עוד שלב בזיכוך ועוד שלב. וזה המשך הפרק שם ביחזקאל – "והבאתי אתכם על מדבר העמים ונשפטתי אתכם שם פנים אל פנים" (שם כ', ל"ו). עוד שלב ועוד שלב.

וכמו שמשה רבנו הדבר הראשון שהוא עושה כדי שנוכל בליל יציאת מצרים לאכול מהפסח, הוא למול את כל ישראל – " וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי" (שם ט"ז" ו') וכפי שמופיע בהגדה ובחז"ל שאלו הם דם המילה ודם הפסח. וכן יהושע, הדבר הראשון שהוא עושה כאשר נכנסים ישראל לארץ הוא למול את כל ישראל. וכן להיפך – הדבר הראשון שהמתיוונים עשו היה למשוך בערלותיהם כי הפעולה הזו במהותה היא הדיון האם אני נבדל. האם דווקא כאשר אני אמול את עצמי אני אשפיע על העולם? מה יקדם וישפיע על העולם – שאני אמול את עצמי או שאהיה ליברל ולא אמול את עצמי? מסורת הברית, ברית המילה, או שנהיה כמצרים, כגוים, כמשפחות האדמה. 'טוב, לא לגמרי, רק חצי חצי'. הזקנים לא ביקשו לגמרי אלא רצו גם לחזור לארץ. הם הבטיחו ללכת למנחה-מעריב כל יום ובין התפילה להעביר שיעור יפה… 'בלבלות' קוראים לזה בעברית של ימינו.

זה מדהים. משה רבנו אומר לקב"ה – 'אתה רוצה שניקח אותם אל ארץ זבת חלב ודבש, אבל אני לא אעשה את הטרגדיה הזו לעם אם לא תבטיח לי שאתה תתן לי את הכלים להעביר אותו, לזכות אותו, לזכך אותו, עם כלי העבודה שלא היו לו עד עכשיו. בלי כלי העבודה וכמו שהיה להם במצרים הוא לא מסוגל לעשות את זה'.

ומה שאצלנו ההיסטוריה מתחילה מאז שהגיע משה ויצאנו איתו ממצרים זה בגלל שמאז יש לנו כלי עבודה, יש תורה מסודרת. אבל באמת גם במצרים היתה תורה והרמב"ם מתאר איך ששבט לוי היה מלמד תורה לישראל במצרים, איך משה רבנו חילק להם 'גיליונין' והם למדו תורה, אבל תורה מסודרת שהקב"ה יורד על הר סיני וכל העם רואים את הקולות – כשזה נוצר אנחנו יכולים לעמוד "ואין לנו שיור רק התורה הזו".

חלב עברי

ונסיים במשפט אחרון. זה פלא עצום – הניסיונות שלנו להתייפיף לפני פרעה הביאו את "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף". היחיד שהצליח לחדור את פרעה, בעל כרחו של פרעה, היה משה רבנו שגדל בבית פרעה. זה מופלא! משה נלקח למיינקת מן העבריות, זקנה בת כמאה ושלשים בשם יוכבד, כי כאשר היא ילדה אותו, היא היחידה שיכולה להיניק את בנה והוא היחיד והאחרון בעולם שיונק חלב ממישהי שעוד גדלה אצל יעקב אבינו. בת לוי. רק עם החלב העברי הזה אפשר יהיה להוציא את ישראל ואת העולם כולו ממצרים.

האם אנחנו מבינים שאלמלא היה משה רבנו מל את בנו בהמשך הפרשה, לא היה לנו משה רבנו?! זו נקודה מופלאה – בא הקב"ה למשה רבנו במלון בדרך ואומר לו – 'הלו, אתה רץ להציל את עם ישראל אבל אם אתה לא מל את בנך – אין שום דבר!', ואז הוא מבקש להמיתו. בסוף, "משה אמת ותורתו אמת" – משה הוא זה שחודר לבית פרעה, הוא הנסיך בבית פרעה והכח הדתני ואבירמי שבנו לא יכול לשאת ולקבל את זה. לא יכול לקבל את האמת הפשוטה הזו, שהדבר היחיד שיכול למשות את בת פרעה מפרעה ואת העולם כולו מפרעה ל-"בית תפילה לכל העמים" זה רק משה אמת ותורתו אמת, רק כוחו של משה.

הלקונה הבאה, החור הנעלם הבא, הוא איך מקבל התורה הוא היחיד שלא גדל אצלנו בשטיבלך, אנחנו לא יודעים מי היה המלמד שלו. דווקא ההוא שגדל אצל פרעה, שהיה במדיין. מה היה כתוב בויקיפדיה על מי היו רבותיו? איך זה שדווקא הוא יהיה מי שייהפך את הכל ויחזיר אותנו להימשות ולמשות את כל העולם מאיתנו, מהכח שלנו ששכח את יוסף? איך דווקא הוא ייקח את עצמות יוסף עמו וילמד אותנו כאשר אנחנו חלילה נשכח את יוסף – נקים בכך מלכים אשר לא יידעו את יוסף, ולהיפך. אבל זו סוגיה שראוי לקדיש לה שיעור נפרד.

1. הוא נמכר כשהיה בן שבע עשרה, בן שלושים כשעמד על מצרים ועוד שבע שנות שובע ושנתיים רעב. ↑

2. שהתרחש בט' באב בשנה השניה לצאת ישראל ממצרים. ↑

3. ע"פ רש"י שם – תעשו קטטה עם עצמכם, אתם תבררו את הכל. תהליך שלם שאתם תעברו. ↑

4. ואולי מכאן המקור לתענית שובבי"ם בימים האלה ואכמ"ל. ↑

5. עי' באריכות בשיחתן של הרב שליט"א "ארץ זבה" בגיליון מה למעלה לפר' ראה תשפ"ד. ↑

6. וזה הפירוש של "מה זכו ישראל" – מה הזדככו. ↑