ולבן ביקש לעקור את הכל. פרשת ויצא תשפה

פרשה ללא הפסקה

כשאנחנו נכנסים לפרשת ויצא אנחנו בעצם הולכים יחד עם יעקב אל השלב הבא בהיסטוריה. אחרי שפגשנו ב'פרטנרים' הקודמים, עוד מימי קין והבל ולאחר מכן בהתמודדויות עם לוט, נמרוד, ישמעאל ועשו – בפרשה הזו אנחנו נתקלים בהתמודדות חדשה – אנחנו ולבן. התמודדות מופלאה ומחודשת שצריך ללמוד אותה לעומק. ההבדל בין כל מה שקרה עד עכשיו לבין ההתמודדות הזו הוא שעד עכשיו כל ההתמודדויות היו מול גורמים זרים. בהתחלה זה היה מול לוט, בן אחי-אברהם, אחר כך – יצחק וישמעאל, אחים, בהמשך יעקב ועשו – אחים תאומים, ועכשיו זה מגיע להתמודדות מול סבא לבן הארמי. זו התמודדות מול הדנ"א שלי בעצמי. לבן שהוא אביהן של רחל ולאה, ולפי חז"ל גם של זלפה ובלהה – מאה אחוז התמודדות עם משהו שנמצא ומקנן בתוכי.

לא לחינם פותחת ההגדה של פסח במילים –

צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּש לָבָן הָאֲרַמִי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ, שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל.

והאמת שהפתיחה הזו כפתיחה להגדה של פסח מוזרה, שהרי ההגדה תעסוק בפרעה ובמצרים. פרעה איננו לבן הארמי, אז למה מספרים לנו על ירידתו של יעקב לחרן, חזרתו לישראל וירידתם שוב למצרים? בשביל מה הסיבוב הזה? למה בכלל לפתוח את כל סיפור החירות, את היכולת שלי להגיע לחירות, בלבן הארמי? זו סוגיית הסוגיות, שקיימת ורלוונטית תמיד, כולל בימים ובשעות שלנו שהיא מתעצמת בהם, ומחייבת הבנה והעמקה.

אני מבקש לפתוח את הכל במשהו אישי. פרשת 'ויצא' היא פרשת בר המצווה שלי, ואני זוכר שכאשר למדתי לבר מצווה – מאד אהבתי ללמוד את הקריאה אמנם, אבל לא התחברתי לפרשה, ולמרות שלא ידעתי לשים את האצבע ולהצביע על הבעיה הספציפית שלי איתה. לכאורה, יש בה תוכן מרתק – כל עם ישראל, למעט בנימין, נולד בפרשה, חלומות על מלאכים, סיפורים על דודאים, על עדרי צאן וכו'. ורק לאחרונה 'נפל לי האסימון' – פרשת ויצא היא הפרשה היחידה בתורה (וכן פרשת מקץ, וכדלהלן) שאיננה מחולקת לפרשיות סתומות או פתוחות. היא כולה פרשה אחת ארוכה, בלי אתנחתאות, בלי הפסקות, והנפש זקוקה להפסקות הללו. רש"י מגדיר את זה יפה ואומר שלכל דיבור של הקב"ה אל משה קדמה קריאה, אך לא להפסקות. ואם כן מה תפקידן של ההפסקות? –

… ומה היו הפסקות משמשות? ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין, ק"ו להדיוט הלומד מן ההדיוט. (ויקרא א', א', ברש"י)

זה כל כך יפה ועמוק – אדם צריך רווח בין דיבור לדיבור כדי להתבונן. ממש כמו שבמוסיקה אתה חייב רווחים, הפסקות. זה צורך נפשי וזו כל המוסיקה. וקל וחומר ממשה אלינו – אם משה רבנו, אביהם של כל הנביאים זקוק להפסקות בין פרשה לפרשה כדי ללמוד מהקב"ה, אז בוודאי שאנחנו. נו, אז למה בבר מצוה שלי אין הפסקות?

מוחא סתימאה

צריך לברר את זה ברצינות. האמת היא שיש עוד פרשה אחת בתורה שכולה רצופה וללא הפסקות – פרשת מקץ. חודש כסלו פותח בפרשת ויצא וחותם בפרשת מקץ בחנוכה, שתי פרשות שאינן נפסקות, שאי אפשר להתבונן. ונאמר עוד דבר כהקדמה ונברר אותו בהמשך – כמדומני שרש"י מדייק מאד בלשונו כשהוא אומר שצריך את ההפסקות כדי "להתבונן". בעולם הספירות, ספירת הבינה, ההתבוננות, היא ההתערבות שלי שבאה להוריד את החכמה העילאה, האלוקית החכמה שסתומה ממני, בכלים שאני יכול להבין, בבנין, בלבנים, לבנות. המילה "פרשה" עצמה, איך שלא נפרש אותה, מתארת הפסקה – פרישה, מפרש, פירוש, לפרוש. אם אני רוצה להיות מובן אני צריך לפרש את עצמי, פרשה פרשה. זה עצם המושג פרשה – לשם זה נוצרו פרשיות. יש מאות פרשיות אליהם מחולקות הפרשות – סתומות ופתוחות, ופרשה שאין בה רווח כפרשת ויצא^[1] היא בעצם משהו שהוא למעלה מההתבוננות, למעלה מספירת הבינה. הוא החכמה בעצמה. כמעט אפשר לומר 'מוחא סתימאה' – הוא חייב להיות סתום, במוחין. אני לא יכול להתבונן ואף לא מצופה ממני להתבונן אלא רק לבלוע את הדברים כמות שהם, כדי שלא אבלע. צריך להסביר את הדברים לאט ואי"ה בהמשך נגיע לכך. זה למעלה מההתבוננות, וזה קיים כאמור רק בשתי פרשיות לארוך התורה – אלו שפותחות וחותמות את החודש שלנו, חודש החנוכה, את מלחמת ישראל ויוון, אל חודש ה'ויהי אור'.

מגמתו של לבן

בואו נתחיל מההתחלה. פתחנו בכך שלבן הוא אויב פנימי שלנו. כמעט והייתי קורא לו "מחלה אוטו-אמונית". בעל ההגדה רואה שלא נוכל להבין את לבן באופן הרגיל, כי כפי שאמרנו לבן הוא למעלה מההתבוננות. הזוה"ק אומר שלבן זה 'לא-בן', גם כלפי אביו אבל כמי שאינו שייך לספירת הבינה אלא למעלה מזה, וכדי להבין אותו אני צריך נקודת השוואה שאותה אני כן אבין. ולכן הוא לא אומר "צא ולמד את מה שביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו – לעקור את הכל", אלא דווקא משווה אותו לפרעה – "שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן ביקש לעקור את הכל". השאלה הקטנה היא מה בכלל לבן קשור לפסח שבעל ההגדה מכניס אותו, אבל השאלה היותר גדולה היא על פרעה – אם כבר החלטת לדבר על לבן, אז למה דווקא דרך ההשוואה לפרעה? למה לא דרך סנחריב או נבוכדנצר שביקשו להילחם ולהשמיד את ישראל? לאדם קשה עד בלתי אפשרי להבין את המושג" לעקור את הכל", זה לא בתחום ההתבוננות. כדי להבין את זה אתה צריך לראות דברים אחרים ודרכם להבין מה ביקש לבן הארמי לעשות, וכן הפוך – כדי להבין את כל ההיסטוריה ומה פרעה רצה, ואיך התגלגלנו למצרים ואיך יוצאים משם, אי אפשר להתחיל בסיפור פרעה מבלי להבין את עניינו של לבן, כי גם אם תצא ממצרים, הרי שמצרים לא תצא ממך אלא תלך איתך. אתה חייב להבין את לבן כדי לגמור את סיפור מצרים בעולם. אכן אין קשר ביניהם אבל חייבים להבין את סיפור לבן.

אז נתחיל. את לבן פגשנו כבר בפרשת חיי שרה. שם היה זה כאשר אליעזר הגיע לחרן לקחת אישה ליצחק. בתחילת פרשת תולדות שוב נפגשנו בו, אבל הפעם לכאורה בלי קשר לכלום –

וְאֵ֛לֶּה תּֽוֹלְדֹ֥ת יִצְחָ֖ק בֶּן-אַבְרָהָ֑ם אַבְרָהָ֖ם הוֹלִ֥יד אֶת-יִצְחָֽק. וַיְהִ֤י יִצְחָק֙ בֶּן-אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּקַחְתּ֣וֹ אֶת-רִבְקָ֗ה בַּת-בְּתוּאֵל֙ הָֽאֲרַמִּ֔י מִפַּדַּ֖ן אֲרָ֑ם אֲח֛וֹת לָבָ֥ן הָֽאֲרַמִּ֖י ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה. (בראשית כ"ה, י"ט-כ')

וצריך להבין – למה הכתוב מפרש את כל הייחוס של רבקה שוב, כאילו שאנחנו לא יודעים את זה? הרי הפרשה הקודמת עסקה בזה באריכות! ועוד – מילא לציין את שם אביה, אולי כהקבלה לציון שמו של יצחק בן אברהם, אבל מה הצורך להדגיש את לבן אחיה? כאילו התורה אומרת – אם לא תבין את לבן, לא תוכל להבין את סיפור יעקב ועשו!

רעי ואהובי, מהי תעודת הזהות של לבן? מה הכוונה ב-"לעקור את הכל"? – מגמתו של לבן היא אחת והיא מהות חייו. הוא נברא לצורך זה והמגמה הזו היא 50% מהגנים של כל אחד ואחת מאיתנו. לפעמים זה פעיל יותר, לפעמים פחות, יש מה שמפעיל את זה יותר ועלינו להכיר בזה – המגמה היא להפריד בין הדבקים כל הזמן. הוא רוצה למנוע מיצחק את זיווגו, כדי שביתו של אברהם יישאר עקר. כשהוא לא מצליח בכך, הוא, אותו לבן ענק, אומר את המילים הכי אלוקיות וגבוהות שיש –

…מֵֽ-ה' יָצָ֣א הַדָּבָ֑ר לֹ֥א נוּכַ֛ל דַּבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ רַ֥ע אוֹ-טֽוֹב. (שם כ"ד, נ')

הוא זה שמברך את רבקה – "אחותנו את היי לאלפי רבבה", פלא פלאות, אבל המגמה שלו היא לנסות למנוע את זה. ברגע שזה נכשל, אנחנו כאילו לא שומעים ממנו אבל התורה עושה לנו 'תרגיל'. היא אומרת לנו בתחילת פרשת תולדות – 'שכחתם מלבן? – אל תשכחו ממנו. הוא הסיפור!'.

היהדות על פי לבן

אנחנו זוכרים עד כמה שאברהם התנגד לקחת אשה ליצחק מבנות כנען? הוא ציוה את אליעזר לנסוע לחרן, ורש"י מסביר שם ששמה נגזר מכיון שזהו מקום של חרון אף, אבל שם נמצאת משפחתו ומולדתו של אברהם. שם נמצא לבן. אברהם עוד לא רוצה לומר את שמו. אברהם גם מתנגד מאד לירידת יצחק מהארץ וכאשר שואל אותו אליעזר מה לעשות במקרה שהכלה אכן תהיה כלילת המעלות אבל המשפחה תרצה שיצחק יישאר שם, הוא עונה לו –

… הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּן-תָּשִׁ֥יב אֶת-בְּנִ֖י שָֽׁמָּה. (שם ו')

לרגע אחד אסור ליצחק להישאר שם!^[2]

מצד שני, כאשר רבקה שולחת את יעקב לחרן היא מצווה עליו להתעכב שם זמן ממושך –

וְיָֽשַׁבְתָּ֥ עִמּ֖וֹ יָמִ֣ים אֲחָדִ֑ים עַ֥ד אֲשֶׁר-תָּשׁ֖וּב חֲמַ֥ת אָחִֽיךָ. עַד-שׁ֨וּב אַף-אָחִ֜יךָ מִמְּךָ֗ וְשָׁכַח֙ אֵ֣ת אֲשֶׁר-עָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ וְשָֽׁלַחְתִּ֖י וּלְקַחְתִּ֣יךָ מִשָּׁ֑ם לָמָ֥ה אֶשְׁכַּ֛ל גַּם-שְׁנֵיכֶ֖ם י֥וֹם אֶחָֽד. (שם כ"ז מ"ד-מ"ה)

רש"י מסביר שהברכות ניתנו ליעקב ועשו כאשר הם היו בני שישים ושלוש, וכדי לסדר את הזמנים, מבאר רש"י שלפני שיעקב יוצא ללבן הוא הולך לאהלי שם ועבר, ללמוד תורה ארבע עשרה שנה ורק לאחר מכן הוא יוצא לעשרים שנה לבית לבן. מדוע הוא לא הולך לחרן מיד אלא מתעכב כל כך הרבה זמן אצל עבר? הסיבה היא מפני שלבן אמר לעצמו בלבו באופן הכי נחרץ – 'גם אם ישלח אלי יצחק, גיסי, חמישים מיליון איש כדי לשכנע אותי למסור את בתי/בנותי לבניו, אני אותן לא שולח לשם. אני אחכה כאן לסיטואציה עד שהוא יבוא אלי ואז אני אבקש לעקור את הכל. אני לא טיפש, אני לא אלחם בזרעו של אברהם ויצחק. אני מבין לגמרי מה המשמעות של הגניוס הזה שגם אני קשור אליו שהרי אני מבני שם, אני נין של תרח, נכדו של נחור – אחיו של אברהם, ואני רוצה להשתלט על זה. אני היהדות האמיתית'. איך יאמר לבן ליעקב אחרי שהוא יברח ממנו בתום עשרים שנות עבודה? –

… הַבָּנ֨וֹת בְּנֹתַ֜י וְהַבָּנִ֤ים בָּנַי֙ וְהַצֹּ֣אן צֹאנִ֔י וְכֹ֛ל אֲשֶׁר-אַתָּ֥ה רֹאֶ֖ה לִי-ה֑וּא… (שם ל"א, מ"ג)

'ואתה יעקב, "נכסוף נכספת לבית אביך"? הכיסופים האלה לאבא לא עברו לך אחרי עשרים שנות טיפול לָבָני? עשרים שנה אני מטפל בזה שאתה תקים את הק"ק שלך בחרן ולאט לאט תפסיק לכסוף לאבא שלך יצחק!'.

ויש בדבריו נקודה עמוקה ועצומה – 'אני רוצה שתהיה קוסמופוליטי. איש העולם הגדול. אני רוצה שנהיה מה שבאמת המגמה שלנו – הרי הקב"ה שלח את אברהם במטרה להקים תפילה בית תפילה לכל העמים! האם הדרך לזה היא בהליכה לארץ כנען? בהיבדלות? בגירוש ישמעאל ובהוצאת עשו? בוא נקים עכשיו בית תפילה לכל העמים! אני אכתוב את תכנית הליבה החינוכית ונוביל עולם יפה, שיוויוני, בלי יצחק. זו הסיבה שרציתי אותך פה לידי. לכן נתתי לך את לאה, אני יודע מי אתה – יש לך כוחות פלאיים' –

…  נִחַ֕שְׁתִּי וַיְבָֽרֲכֵ֥נִי ה' בִּגְלָלֶֽךָ. (שם ל', כ"ז)

נשים לב למה שעושה פה לבן – הוא משים את עצמו כאלו-ה. "יש לאל ידי לעשות עמכם רע", הוא אומר ליעקב כשהוא משיג ומדביק את יעקב ומשפחתו,^[3] "וא-להי אביכם אמש אמר אלי השמר לך". תגיד, אתה נורמלי?! – אם הקב"ה אמר לך בחלום להישמר, אז איך "יש לאל" ידך? כלומר אתה לא באמת מאמין בקב"ה…

אוניברסליות בלא עם

אגב, מה הכוונה – "אלהי אביכם"? נשים לב; יעקב ולבן כורתים ברית ביניהם, ברית שונה מכל שאר הבריתות שבתנ"ך. בדר"כ עושים ברית שלום, אבל כאן זו ברית שאומרת – 'אתה לא תתקרב אלי ואני לא תתקרב אליך'. הם מקימים שם גלעד, ולבן מתעקש לקרוא לו "יגר סהדותא" – תרגום של גלעד לארמית, ובמה הם נשבעים בברית הזו? –

אֱלֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם וֵֽאלֹהֵ֤י נָחוֹר֙ יִשְׁפְּט֣וּ בֵינֵ֔ינוּ אֱלֹהֵ֖י אֲבִיהֶ֑ם וַיִּשָּׁבַ֣ע יַֽעֲקֹ֔ב בְּפַ֖חַד אָבִ֥יו יִצְחָֽק. (שם ל"א, נ"ג)

יעקב נשבע בפחד אביו יצחק, ולבן, החכמולוג, במה הוא נשבע? יש הלכה בכתיבת ספר תורה, שכאשר כותבים 'אלו-ה' על הסופר לכוון שזהו שם קדוש. "א-להי אברהם" ברור שזה שם קודש, "אלהי נחור" – ברור שזה חול, עבודת אלילים, אבל מה זה "אלהי שניהם"? חצי חצי? אומר רש"י –

אלהי אברהם. קדש. ואלהי נחור. חול. אלהי אביהם. חול.

'א-להי אברהם' עם ערבוב של אחוז אחד של אלהי נחור זו תחילתה של המחלה האוטו-אימונית שנקראת לבן ומקננת בכל אחד מאיתנו. המשכה הוא יצר השמדה עצמי, שיש רק אצל יהודים. וזה יצר מופלא וחזק.

רק נגיד – זה מעבר לבינה, מעבר להתבוננות. ההתמודדות עם זה לא תבוא מהתבוננות, כמו בכל דבר אחר בעולם. בשביל להתמודד עם זה צריך לצאת – מהמציאות, מהגלקסיה. "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו". לא מצרים, לא אשור, לא קטאר, לא חמאס ולא חיזבאללה – רק מול לבן, מול סבא לבן שבתוכי. "נצח ישראל לא ישקר", אין הכוונה שננצח את איראן ואת חיזבאללה בסוף. זה וודאי. "נצח ישראל לא ישקר" הכוונה היא שננצח גם את המחלה של ההשמדה העצמית שבתוכנו, כי היא נובעת ממוחא סתימאה, מהמקום הכי גבוה, מעומק העומקים, מהרצון האוניברסלי הכי יפה בעולם שהוא בעצם בסיס חייו של היהודי – להקים בית תפילה לכל עמים. אנחנו לא נבראנו כדי להיות עוד מדינה באו"ם.

אגב – מאיזה עם לבן? הוא פלישתי? חיווי? יבוסי? ישמעאלי? טורקיה? חז"ל אומרים שבלעם הוא לבן הארמי (סנהדרין ק"ה.) – בלעם הוא בלא עם, אין לו עם. הוא רוצה לבלוע אותנו, לעקור את הכל, לבולל את הכל. ההבדל בינו לבין פרעה הוא שפרעה "גוזר על הזכרים" וכשגוזרים נשארים סימנים, יש דם, יש שרידים, אפשר לקום מזה אבל כשבולעים לא נשאר כלום. כשעוקרים – אתה פשוט נעלם. זה לכאורה יותר אלגנטי, יפה אבל זה אכזרי.

אז בלעם זה בלי עם, ולבן מהו? לבן הוא הצבע שבעצם מכיל את כל הצבעים יחד, הוא מטשטש את הייחודיות של כל הצבעים. הוא סופח אליו הכל ונתן לך לבן. זה לא שחור, הוא לא שואב וגומר אותך, אלא אתה מרגיש כאילו שכל הכוחות שלך באים לידי ביטוי. להיפך – "זו היהדות המקורית, היפה", הוא טוען. "רק שהבנות בנותי והבנים בני…"

זה נכון שפרעה הרג המוני יהודים וגם האיראנים וכו' – אבל האם אפשר להשוות מול הכמות שנעלמת לעם ישראל בידי לבן הארמי? מול אלו שנעקרו והתבוללו?

מחלה אוטו-אימונית

לבן הוא מציאות שנמצאת בתוכך. מחלות אוטו-אימונית הן בדרך כלל מחלות חשוכות מרפא, עדיין לא זיהו את הגורמים להן והטיפול הוא בעיקר בסימפטומים, טיפול שלא מתיימר לרפא אותך אלא רק להקל, ועל אף שהמחקר מתקדם ויש התקדמות בפתרונות ותרופות, התחושה היא שהיכולת לרפא את זה היא רק במוחין, זה מעל ההתבוננות. זה מה שאמרנו בתחילת השיעור – כאן אין מה לתת רווח להתבונן בין פרשה לפרשה. אין אפשרות להתבונן. זה עומק דברי רש"י בתחילת הפרשה, על המילים "וישכב במקום ההוא" (שם כ"ח י"א) –

וישכב במקום ההוא. לשון מעוט, באותו מקום שכב, אבל י"ד שנים ששמש בבית עבר, לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה. (שם ברש"י)

רש"י עוצר בזה אבל המדרש מוסיף –

וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר כָּאן שָׁכַב אֲבָל כָּל אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה שֶׁהָיָה טָמוּן בְּבֵית עֵבֶר לֹא שָׁכָב. וְרַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר כָּאן שָׁכַב, אֲבָל כָּל עֶשְׂרִים שָׁנָה שֶׁעָמַד בְּבֵיתוֹ שֶׁל לָבָן לֹא שָׁכָב… (ב"ר ס"ח, י"א)

מה הכוונה שהוא לא שכב בארבע עשרה שנה קודם ועשרים שנה אחרי זה? – זו פרשה אחת. אי אפשר לעצור באמצע. אי אפשר להתבונן בין פרשה לפרשה. אתה צריך לדעת מאיפה אתה יוצא ולאן אתה הולך. פרשת ויצא היא פרשת הקמת העם היהודי. תקשיבו טוב, למרות שאולי זה לא מסתדר לנו כל כך עם מה שניסו ללמד אותנו בשיעורי אזרחות – בחרן "קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית הדתית והמדינית"…! וכדי להקים שם עם יהודי אתה צריך להיות כל כולך בריכוז מוחלט, ריכוז של זיווג, ניתוק גמור מהבינה. פרשה אחת. מהרגע הראשון שם אתה פוגש מלאכי א-להים עולים ויורדים ומבין שאתה בדרך להקמת בית המקדש, ועל מנת להקים את בית התפילה לכל העמים אתה צריך להתפלל –

… אִם-יִֽהְיֶ֨ה אֱלֹהִ֜ים עִמָּדִ֗י וּשְׁמָרַ֨נִי֙ בַּדֶּ֤רֶךְ הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר אָֽנֹכִ֣י הוֹלֵ֔ךְ וְנָֽתַן-לִ֥י לֶ֛חֶם לֶֽאֱכֹ֖ל וּבֶ֥גֶד לִלְבֹּֽשׁ. (שם כ')

ויציל אותי מלבן ויציל אותי מבלעם ומהמחלה הבסיסית הזו. בפרשת ויצא מציעים פתרון למחלה האוטו-אימונית הגדולה בעולם – להיות ארבע עשרה שנה בבית המדרש של עבר ועשרים שנה בבית לבן.

תהילים בלילה

ומה עשה שם יעקב? זה לא יאמן – בימים הוא למד, ומה בלילות? ואגב, אם הוא למד כל הזמן – איך הוא עבד בצאנו של לבן? – "לא ישן" הכונה היא שהוא לא 'שבר שמירה'. הוא היה בכוננות רוחנית ללא הפסקה. ממשיך המדרש ומספר –

וּמָה הָיָה אוֹמֵר? רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שִׁיר הַמַּעֲלוֹת שֶׁבְּסֵפֶר תְּהִלִּים, מַאי טַעְמֵיהּ (תהלים קכד, א) 'שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד לוּלֵי ה' שֶׁהָיָה לָנוּ יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל', יִשְׂרָאֵל סָבָא. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר כָּל סֵפֶר תְּהִלִּים הָיָה אוֹמֵר, מַה טַּעַם (תהלים כב, ד) 'וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל',^[4] יִשְׂרָאֵל סָבָא. (שם)

זה יעקב כשהוא מופיע במובן הפנימי, במוחין – ישראל סבא. הוא אמר תהילים כל לילה, כל הלילה! למה הוא הלך לאהלי עבר? מאותה סיבה שאמא שלו הלכה לשם לדרוש את ה' כשהיא לא הבינה את ההתרוצצות בקרבה, וכפי שרש"י מביא שם שהקב"ה אמר לה את פשר ההתרוצצות ע"י שם, ע"י שליח. ולמה הוא היה צריך שליח ולא אמר לה באופן ישיר? – "ולתך לדרוש" זה לבית מדרש, וזה הרעיון בעומקו שהלכה לדרוש. היא לא הלכה לשאול את הרבי מה הסגולה ומה יהיה ובאיזו דקה יגיע משיח ואיזה קפיטל תהילים לומר כדי שהוא באמת יבוא. היא שאלה מה לעשות? איך לפעול? איך חיים את זה? איך לומדים את זה? מה עושים כדי להקים בעולם את היעקב שהוא גם יעקב וגם עשו – איך מייצרים את זה? יש כאן בתוכי שני כוחות – של עבודה זרה מחד ושל בתי כנסת מאידך, והם מתרוצצים, אז איך לומדים את זה?

"ויעקב איש תם יושב אהלים", ומבאר רש"י שהיה יושב באהלי שם ועבר מצעירותו – אז למה הוא צריך ללכת לשם עכשיו לעוד ארבע עשרה שנה? התשובה מפעימה – כדי ללמוד איך מתמודדים עם לבן! ושם הוא למד לומר את שירי המעלות – איזה עומק מחודש בשירי המעלות! הוא היה אומר –

ה' הַצִּילָה נַפְשִׁי מִשְּׂפַת שֶׁקֶר מִלָּשׁוֹן רְמִיָּה. (תהילים ק"כ, ב')

אוֹיָה לִי כִּי גַרְתִּי מֶשֶׁךְ שָׁכַנְתִּי עִם אָהֳלֵי קֵדָר. רַבַּת שָׁכְנָה לָּהּ נַפְשִׁי עִם שׂוֹנֵא שָׁלוֹם. (שם ה')

ואז הוא היה ממשיך –

שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי. (שם קכ"א, א')

אל ההרים – אל ההורים. "מאין" זה למעלה מההתבוננות. בכל פרשה צריך ליתן רווח כדי להתבונן בין פרשה לפרשה אבל בפרשת ויצא אין רווח. אַין.

יעקב קראו בית

והוא לא שכח לשניה את מגמתו ש'אם יהיה א-להים עמדי' –

וְהָאֶ֣בֶן הַזֹּ֗את אֲשֶׁר-שַׂ֨מְתִּי֙ מַצֵּבָ֔ה יִֽהְיֶ֖ה בֵּ֣ית אֱלֹהִ֑ים… (בראשית שם כ"ב)

חז"ל אומרים –

לא כאברהם שכתוב בו הר שנאמר (בראשית כב, יד) 'אשר יאמר היום בהר ה' יראה' ולא כיצחק שכתוב בו שדה שנאמר (בראשית כד, סג) 'ויצא יצחק לשוח בשדה' אלא כיעקב שקראו בית שנאמר (בראשית כח, יט) 'ויקרא את שם המקום ההוא בית אל'. (פסחים פ"ח.)

בית הוא הדבר שלבן רצה שיעקב לא יקים! "נכסוף נכספת אל בית אביך" הוא אומר ליעקב. יעקב היה אז בן תשעים ושבע – הוא לא רצה בית בשביל לתלות על קירותיו תמונות. הוא נכסף להקים בית – בבית יש דלתות וקירות. בית הוא מקום מוגדר, מופרד, הוא שורש – ההיפך מהתופעה הלבנית. לבן טוען – אנחנו הרי כל העולם. כל העולם זה הבית שלי. "הבנות בנותי והבנים בני", ואילו יעקב כנגדו מתפלל –

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ. (תהילים קכ"ב, א')

הוא יושב בחרן כבר עשרים שנה אבל אומר –

עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלָ͏י͏ם. (שם ב')

הוא זוכר את הסולם מהחלום ואומר –

יְרוּשָׁלַי͏ם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו. (שם ג')

שחוברה לה יחדיו – שמים וארץ.

הוא אומר –

שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל… (שם ד')

עדות לישראל – ישראל סבא.

הוא אומר –

חָנֵּנוּ ה' חָנֵּנוּ כִּי רַב שָׂבַעְנוּ בוּז. רַבַּת שָׂבְעָה לָּהּ נַפְשֵׁנוּ הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים הַבּוּז לִגְאֵיוֹנִים (שם קכ"ג, ג'-ד')

והוא ממשיך ואומר –

לוּלֵי ה' שֶׁהָיָה לָנוּ יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל. לוּלֵי ה' שֶׁהָיָה לָנוּ בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם. (שם קכ"ד, א'-ב')

אז מה היה קורה חס וחלילה? –

אֲזַי חַיִּים בְּלָעוּנוּ בַּחֲרוֹת אַפָּם בָּנוּ. (שם ג')

בלעונו – בלעם. לעקור את הכל.

הוא אומר –

כִּי לֹא יָנוּחַ שֵׁבֶט הָרֶשַׁע עַל גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים לְמַעַן לֹא יִשְׁלְחוּ הַצַּדִּיקִים בְּעַוְלָתָה יְדֵיהֶם. (שם קכ"ה, ג')

הוא מתפלל –

הֵיטִיבָה ה' לַטּוֹבִים וְלִישָׁרִים בְּלִבּוֹתָם. (שם ד')

טיהור אתני

הוא מתפלל על עצמו ועלינו –

שׁוּבָה ה' אֶת שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב. (שם קכ"ו, ד')

הוא מתפלל על כל אחד מאיתנו שבהתמודדות שלו עם הלבן שבתוכו יצליח להתמודד איתו. אתה שומע כל מיני דברים מבחוץ, ואתה מבין שזו מין תכונה יהודית כזו של השמדה עצמית, לא פחות! כל מיני אמירות חסרות אחריות, כאילו אנחנו, חיילנו הקדושים עושים "טיהור אתני" בעזה, ה' ירחם.^[5] ואין אלו יהודים רעים – אלו אנשים חשובים. אתם יודעים איפה היה טיהור אתני? – באוושויץ! ואתה לא חוזר בך מהאמירה הזו גם כשמעמתים אותך מולה כי זה הלבן שבתוכך, זה חמישים אחוז ממך, זה סיפור פנימי. כי זו לא פרשה של התבוננות. בכל פרשה אחרת צריך להתבונן בשכל ואילו כאן אתה חייב להיבלע לתוך האמונה כדי לצלוח את המאבק באויב הפנימי הזה. פה זה להיסתם לתוך מוחין סתימאה, להיכנס למוח האלוקי ולהרגיש את האינסוף. זה להיבלע לתוך בית עבר. לכן כל הפרשה היא "ויצא יעקב מבאר שבע" – צריך לצאת מבאר שבע, וכמו שאומר האור החיים הק' בתחילת הפרשה, שהנשמה יוצאת ממקורה, מהשבועה שמשביעים אותו "תהי צדיק ואל תהי רשע", השבועה האלוקית שנותנת לו כח לחיות. הוא יוצא מבאר שבע והולך חרנה – ושם דווקא קם העם היהודי, כי הוא יכול להרים את כל העולם כולו.

כשעוברים עכשיו על כל שירי המעלות וחושבים על יעקב אבינו אומר אותם בלילות בשנות אהל שם ועבר ובשנותיו בחרן עולה קריאה חדשה לגמרי –

אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַ-ה' נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב. אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי. אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה. עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַ-ה' מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב. (שם קל"ב, ב'-ד')

בואו נהיה עם יעקב כשנאמר –

כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיֹּרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה… יְבָרֶכְךָ ה' מִצִּיּוֹן עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ… יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל ה'…

ישראל הוא ישראל סבא. כל אחד זה ישראל.

צא ולמד

כך המדרש פותח את הפרשה –

וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתְּ סִימָן לְבָנֶיךָ, מָה אַתָּה בְּצֵאתְךָ הִשְׁקַעְתִּי חַמָּה וּבַחֲזִירָתְךָ הֶחֱזַרְתִּי לְךָ גַּלְגַּל חַמָּה, כָּךְ בָּנֶיךָ בְּצֵאתָם (ירמיה טו, ט) אֻמְלְלָה יֹלֶדֶת הַשִּׁבְעָה, וּבַחֲזִירָתָן (מלאכי ג, כ) וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי וגו'. (ב"ר שם י')

כל אחד יכול להיות בבחינה הזו של 'צא'. ומתי אומרים לאדם צא? – כשאבא אומר לבנו "צא ולמד"! צא מכל המידות ותגיע אל השורש של הכל. צא גם מהבינה. ההתבוננות טובה לכל הפרשות – חוץ מהפרשה של לבן. לא לפרשה של הקמת עם ישראל.

מתי אמרו למישהו צא? כאברהם התבונן יותרר מדי וספר את הכוכים והבין שהוא לא יוכל להוליד, אמר לו הקב"ה –

וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ. (בראשית ט"ו, ה')

וברש"י שם –

…אָמַר לוֹ: צֵא מֵאִצְטַגְנִינוּת שֶׁלְּךָ, שֶׁרָאִיתָ בַּמַּזָּלוֹת שֶׁאֵינְךָ עָתִיד לְהַעֲמִיד בֵּן. אַבְרָם אֵין לוֹ בֵן, אֲבָל אַבְרָהָם יֵשׁ לוֹ בֵן…

תפסיק להתבונן, אברהם, זו פרשה אחת, ללא רווחים.

הרב צבי יהודה קוק זצ"ל היה חוזר על זה כל פעם מחדש, כי זה דבר כל כך עמוק – לבן הצליח לעשות דבר שאף אדם אחר, גם אויבינו הגדולים ביותר, לא הצליח לעשות. לבן הוא היחיד שהצליח להכניס לשון זרה שאינה לשון הקדש לתוך התורה – "יגר סהדותא". הוא 'הכניס לנו', הוא הצליח להכניס את התרגום הזה. היש עוד פסוק כזה? יעקב קורא לזה גלעד ומיסטר ביידן קורא לזה מוניומנט! ממתי בכלל צריך תרגום? – זו ההצלחה של לבן, זו תכנית הליבה שלו.

להקים בית יהודי

רעי ואהובי, בפרשת מקץ מגיע החלק השני של המחלה האוטו-אימונית הזו וצריך שיעור נוסף נפרד עבור זה אך אנו נסתפק כעת רק בעוד משפט אחד. מה שקורא בפרשת ויצא – מתרחש גם בפרשת מקץ. בפרשת ויצא יעקב מצליח מאד –

וַיִּפְרֹ֥ץ הָאִ֖ישׁ מְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַֽיְהִי-לוֹ֙ צֹ֣אן רַבּ֔וֹת וּשְׁפָחוֹת֙ וַֽעֲבָדִ֔ים וּגְמַלִּ֖ים וַֽחֲמֹרִֽים. (שם ל', מ"ג)

יש לו הכל הכל, ולמרות זאת הוא ממשיך לא לישון בלילה, לא נותן תנומה לעפעפיו אלא הוא נמצא בתודעה תמידית שהוא הולך להקים את בית ה' ואת האבן להפוך ממצבה לבית. איזה עומק יש פה – מרן הרב קוק זצ"ל כותב אגרת שלמה פלאית על זה.^[6] הרי כתוב מפורש "לא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלהיך", אז איך זה שהאבות הקימו מצבה? מבאר הרב קוק – בימי האבות היה צריך לעשות מצבה כי זו אבן אחת שמתקבצים כולם סביבה וקוראים שם בשם ה' אל עולם, אבל ברגע שיעקב הקים את מיטתו השלמה, את עמו – מעכשיו צריך להקים בית, וזה כל עניינו של לבן, לעצור אותו מלהקים 'בית', ולומר לו 'אתה חלק מהעולם הגדול', או יותר מדויק – 'תפקידו של הגניוס היהודי הוא להיות כל העולם. תפסיק את השטויות, תעזוב את ההיבדלות הקטנונית הזו'. וזה כל כך חכם ומתוחכם, כל כך מפתה, כי באמת זה הרבה יותר קרוב לבית תפילה לכל העמים מכל בתי הכנסת וההבדלות וכו'. זה מפתה מאד.

וכך בפרשת מקץ – יוסף מגיע למצרים, עומד לפני מלך האימפריה כשרק אתמול הוא היה אסיר פוליטי עם מאסר עולם, הוא מסובב בכל חרטומי מצרים, היינו כל חכמת העולם, וגם הוא אומר שם את ט"ו שירי המעלות –

בִּלְעָדָ֑י אֱלֹהִ֕ים יַעֲנֶ֖ה אֶת־שְׁל֥וֹם פַּרְעֹֽה. (שם מ"א, ט"ז)

זה הכי רחוק מפוליטיקלי קורקט, זה לא תבוני, זה לא חכם. בוא יוסף, תיכנס קודם כל לעניינים, למערכת, ואז אחרי שבועיים תגיד את זה. ובפרשת מקץ, כמו בפרשת ויצא, ממשיכים להיוולד שבטי י-ה – אפרים ומנשה.

ומה קורה בהפטרה של פרשת ויצא? זו הפטרה מוזרה מאד שנראית כלא קשורה בכלל לעניין הפרשה. רק הפסוק הפותח, לפי שיטת האשכנזים, מזכיר את הפרשה^[7] –

וַיִּבְרַ֥ח יַעֲקֹ֖ב שְׂדֵ֣ה אֲרָ֑ם וַיַּעֲבֹ֤ד יִשְׂרָאֵל֙ בְּאִשָּׁ֔ה וּבְאִשָּׁ֖ה שָׁמָֽר. (הושע י"ב, י"ג)

כל שאר ההפטרה מדברת על אפרים –

סְבָבֻ֤נִֽי בְכַ֙חַשׁ֙ אֶפְרַ֔יִם וּבְמִרְמָ֖ה בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל… (שם א')

הפטרת 'ויצא' אומרת –

שׁ֚וּבָה יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד ה' אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֥י כָשַׁ֖לְתָּ בַּעֲוֺנֶֽךָ. (שם י"ד, ב')

היא עוסקת במה קורה כאשר הגן הלבני מתגבר. "הבן יקיר לי אפרים".

אל מול כוחה של יוון

לכן זו הפרשה שפותחת את חודש כסלו – כי מהמלחמה שהייתה לנו עם אשור או בבל אנחנו לא זוכרים כמעט כלום,^[8] וגם לא מהמלחמה מול פרס. אבל את הלא-מלחמה עם יון אני חי כל יום, עשרים וארבע שבע, ללא הפסקה.

אלו הפרשות של חודש כסלו. מצד ההתבונות, מצד הפילוסופיה, מצד החכמה, כבר אמר המהר"ל ש-'יון' בגימטרי'ה עולה ס"ו ואילו 'היכל' עולה ס"ה –

שכך כח יון מיוחד להתגבר על ההיכל יותר מכל האומות. וסימן לדבר 'היכל' עולה למספרו ס"ה, ו'יון' מספרו ס"ו, להורות כי יש למלכות יון כח גובר על ההיכל (מהר"ל נר מצוה ח"ב)

נו, אז איך מתמודדים מול יון? – לא מצד ההתבוננות אלא עם שירי המעלות, עם "ואתה קדוש יושב תהילות ישראל" –

כי כהן גדול יש לו קדושה על קדושה, כי כהן גדול נכנס לפני ולפנים לקדש הקדשים, וזהו קדושה על קדושה ומצד זה אין ליונים כח על ההיכל… (שם)

עם "וישכב בלילה ההוא". את יון מנצחים עם לקחת את האבנים ולהניח אותן סביב לראש כדי שהמוחין שלי לא ייפגם. המוחין הסתום – כי את הבעיה האוטו-אימונית שאני יכול חלילה ליפול בה – אפשר לפתור רק עם 'מדעי המוח'. צריך לחזור לשורש של הכל. אין טעם לספר את סיפור הגדה של פסח בלי לספר קודם כל את סיפורו של לבן, כי אם אתה לא מבין את סיפורו של לבן – אתה אולי תצא ממצרים אבל אתה לא תגיע ל-"הביאנו לארץ ישראל ובנה לנו את בית הבחירה לכפר לנו על כל עוונותינו". אתה לא תגיע ליעד אלא תיתקע באיזה מקום באמצע, עם סתם עוד איזה סיפור היסטורי ועם עוד אלבום ותכניה יפה, ואז תתבלבל לגמרי.

מעל להתבוננות

זה הפן האחד. בפן השני של מנגנון ההשמדה העצמית, נעסוק אי"ה לפני פרשת מקץ – שם נתמודד עם מכירת אח. ואלו שני דברים שמעוררים ומזינים האחד את השני; כאשר אני לא זוכר את עצמי, את מהותי, אז אני לא זוכר שאנחנו אחד. פרשת מקץ תסתיים בהצעתו של יוסף – 'בואו ניפרד. אתם תהיו בירושלים, אנחנו נהיה בתל אביב. יוסף ובנימין יהיו פה ובני לאה שם'. מקץ ו-ויצא הן פרשיות זהות. סבא לבן מנחש עם התרפים בפ' ויצא, ויוסף מנחש בגביע בפר' מקץ – 'גם אני א-לוה' אומר יוסף לאחים. אתם מבינים שאתם מציאות שהיא למעלה מהכל? שהיא לא נפרדת? – אבל זה כבר אי"ה בחלק הבא של הלימוד שגם הוא שייך לסיפור החשמונאים ולחנוכה.

אנחנו נכנסים לחודש כסלו יחד עם הפרשיות שמתאימות לחודש. אין רווח להתבונן, יש מעל ההתבוננות. שנזכה באמת לשמוח באומרים לנו בית ה' נלך ולראות באמת בעינינו את משיח צדקנו הולך לפנינו בעגלא ובזמן קריב.

1. ואפילו פרשת ויחי שכידוע נסתמה (עיי"ש ברש"י בתחילת הפרשה), ואיננה פותחת כפרשה בפני עצמה אבל בהמשכה יש הרבה מאד פרשיות. וברור שיעקב מברך את כל השבטים יחד אבל כל שבט מקבל ברכה בפרשה נפרדת בפני עצמו. ↑

2. והסיבה כאן איננה האיסור של יצחק לצאת מהארץ, שהרי את זה מצווה אותו הקב"ה רק שנים רבות לאחר מכן, ואחרי שיעקב ועשו נולדו, ואכמ"ל. ↑

3. לא שזו חכמה גדולה להשיג משפחה עם ילדים קטנים ונשים המתנהלת לאיטה… ↑

4. הפסוק הזה מופיע במזמור כ"ב – "אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי… וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל. בְּךָ בָּטְחוּ אֲבֹתֵינוּ בָּטְחוּ וַתְּפַלְּטֵמוֹ…". וכשקוראים את זה בהקשר של יעקב זה מופלא! ↑

5. הרב מתכוון לאמירה אומללה שהשמיע השבוע הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר משה (בוגי) יעלון. ↑

6. אגרות ראי"ה, אגרת תשמו, י"ג טבת תרע"ו. ↑

7. ובחלק משיטות הספרדים זהו הפסוק החותם את ההפטרה. ↑

8. ואם אנחנו זוכרים משהו זה בגלל שלמדנו קצת ספר ירמיהו, מלכים, קינות של תשעה באב אבל זה לא חי בי כל רגע. ↑