. וקרקר כל בני שת. לפרשת פנחס תשפה

זה מלך המשיח

אני מבקש להתחיל היום בשלהי הפרשה הקודמת, וממנה להיכנס להבנה מה אמור לעשות פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, שרק הפסוקים הראשונים בפרשה עוסקים בו, ולכאורה הם גם חוזרים על מה שנאמר בשבוע שעבר. המשך הפרשה עוסק בנושאים אחרים ורק בשבת הבאה, בפרשת מטות, נחזור אליו כרמטכ"ל המלחמה במדין כשכלי הקודש והחצוצרות בידו.

נתמקד בארבע מילים מתוך מקבץ הברכות האחרון של בלעם, שם הוא מדבר על העתיד, על המשיח^[1] –

נְאֻ֗ם שֹׁמֵ֨עַ֙ אִמְרֵי-אֵ֔ל וְיֹדֵ֖עַ דַּ֣עַת עֶלְי֑וֹן מַֽחֲזֵ֤ה שַׁדַּי֙ יֶֽחֱזֶ֔ה נֹפֵ֖ל וּגְל֥וּי עֵינָֽיִם. אֶרְאֶ֨נּוּ֨ וְלֹ֣א עַתָּ֔ה אֲשׁוּרֶ֖נּוּ וְלֹ֣א קָר֑וֹב דָּרַ֨ךְ כּוֹכָ֜ב מִֽיַּעֲקֹ֗ב וְקָ֥ם שֵׁ֨בֶט֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל וּמָחַץ֙ פַּֽאֲתֵ֣י מוֹאָ֔ב וְקַרְקַ֖ר כָּל-בְּנֵי-שֵֽׁת. (במדבר כ"ד, ט"ז-י"ז)

המילים בהם אני מבקש לעסוק בהן היום הן האחרונות – "וקרקר כל בני שת". רש"י והרמב"ם אומרים שהנבואה הזו נחלקת לשניים – "ומחץ פאתי מואב" מדבר על דוד המלך ומלחמתו במואב, ואילו "וקרקר כל בני שת" מדבר על העתיד לבוא, על המשיח –

כל בני שת. כל האומות, שכלם יצאו מן שת, בנו של אדם הראשון. (רש"י שם)

וכך גם ברמב"ם –

…'אשורנו ולא קרוב' זה מלך המשיח, 'דרך כוכב מיעקב' זה דוד, 'וקם שבט מישראל' זה מלך המשיח, 'ומחץ פאתי מואב' זה דוד, וכן הוא אומר 'ויך את מואב וימדדם בחבל'. 'וקרקר כל בני שת' זה המלך המשיח שנאמר בו 'ומשלו מים עד ים'… (הל' מלכים ומלחמותיהם י"א, א')

והרמב"ם ממשיך ומתאר מה יעשה המשיח ומה תפקידו –

לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי שירדו בעכו"ם ולא כדי שינשאו אותם העמים ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל כדי שיזכו לחיי העולם הבא כמו שביארנו בהלכות תשובה… ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם שנאמר 'כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים'. (שם י"ב, ד'-ה')

בני שת

עכשיו עלינו לברר איך כל זה מופיע במילים "וקרקר כל בני שת". ראשית נשאל למה כל האנושות נקראת "בני שת"? אני מבין שהמשיח ישנה את כל העולם ויביא אותו לגאולתו השלמה וכו' ויש על זה פסוקים רבים שמתארים זאת, אבל איך זה בא לידי ביטוי בביטוי "בני שת"? רש"י מביא ששת הוא בנו של אדם הראשון והוא נקרא כך –

…וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ שֵׁ֑ת כִּ֣י שָֽׁת־לִ֤י אֱלֹהִים֙ זֶ֣רַע אַחֵ֔ר תַּ֣חַת הֶ֔בֶל כִּ֥י הֲרָג֖וֹ קָֽיִן. (בראשית ד' כ"ה)

זה מובן אבל הקושי הוא למה לא לומר בפשטות "כל בני האדם"? ונזכור שזו פעם יחידאית בכל התנ"ך שהעולם נקרא "בני שת". המושג שת מוסבר על ידי חווה כאמור כשהיא קוראת כך לבנה. אונקלוס מתרגם –

וּקְרָת יָת שְׁמֵיהּ שֵׁת אֲרֵי אֲמַרַת יְהַב לִי ה' בַּר אָחֳרָן…

כלומר 'שת' זה נתן. חלק מהמפרשים ובראשם הרש"ר הירש זצ"ל רואים כאן תשובה גדולה שעושה חווה, אחרי שלבנה הראשון היא קראה קין, ותיארה שם "קניתי איש את ה'". היא התפעלה מכך שנוצר בעולם ייצור שהוא בעצם שיתוף של הקב"ה יחד עם אביו ואמו, 'קניתי' לשון שותפות, ואילו כאן היא חוזרת בה, עושה תשובה ואומרת – 'אני רק קיבלתי מה' את הכל. אני לא פה'. היא גם זוכרת את הבל שבניגוד לקין מבטא את הביטול של האדם, את אפסותו של האדם אל מול הבורא. ואכן הבל באמת הביא גם הוא מבכורות צאנו והוא היה בטל אל הבורא.

משום מה חז"ל למדו מזה מושג אחר לגמרי והם אומרים ששת הילד נקרא על שם זה שממנו הושתת העולם. הוא התשתית, היסוד של העולם. "כִּי הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן צַדִּיק מַה פָּעָל" (תהילים י"א, ג'), וכן על דוד המלך כתוב שהוא חפר את היסודות למקדש – כרת את השיתין, לשון תשתיות (גמ' סוכה ולהלן). זה יפה אבל זה שונה לגמרי מהפירוש הראשון שהזכרנו. הרמב"ן עונה על שאלה זו מתוך תשומת לב למשהו אחר שלא תמיד שמים לב אליו למרות שזה כל כך ברור. יש פעמים במקרא שהאמא מעניקה את השם לתינוק הנולד, כך אצל רוב השבטים שנקראו בשמם ע"י האמהות, לפעמים האבא קורא בשם הילד ("ויקרא אברם שם בנו אשר ילדה הגר ישמעאל", בראשית ט"ז, ט"ו), לפעמים שניהם נותנים את השם ("ויקראו את שמו עשו", שם כ"ה, כ"ה), לפעמים הקב"ה קורא שם ("על כן קרא שמו לוי", שם כ"ט, ל"ד), אבל זו הפעם היחידה שאנחנו פוגשים מן שילוב מוזר כזה שהאמא נותנת את השם עם הסבר ואחר כך האבא נותן את השם פעם נוספת. בואו נראה את תחילת פרק ה', שם מתוארת תחילת התפתחות תולדות האדם בעולם –

זֶ֣ה סֵ֔פֶר תּוֹלְדֹ֖ת אָדָ֑ם בְּי֗וֹם בְּרֹ֤א אֱלֹהִים֙ אָדָ֔ם בִּדְמ֥וּת אֱלֹהִ֖ים עָשָׂ֥ה אֹתֽוֹ. זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בְּרָאָ֑ם וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָ֗ם וַיִּקְרָ֤א אֶת־שְׁמָם֙ אָדָ֔ם בְּי֖וֹם הִבָּֽרְאָֽם. וַיְחִ֣י אָדָ֗ם שְׁלֹשִׁ֤ים וּמְאַת֙ שָׁנָ֔ה וַיּ֥וֹלֶד בִּדְמוּת֖וֹ כְּצַלְמ֑וֹ וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ שֵֽׁת. (שם ה', א'-ג')

אז מי קרא לו בשם 'שת'? אומרים המפרשים בפירוש הרמב"ן שזו כוונת חז"ל שאמרו שממנו הושתת העולם. חווה קראה לו שת כי היא רצתה לתאר שהיא פאסיבית כלפי ה' ביצירת הבן הזה, 'אני רק קיבלתי', ואילו אדם התכוון לתפקידו של הילד הזה – הוא היסוד, הוא השת, התשתית של העולם. יפה מאד.

השכנים אותם שכנים

אבל למילה שת יש עוד משמעות בעברית, וממש לא חיובית. פעמים בנביא מופיע המילה שת במובן של ערווה, ויותר מכך – כהשפלה של מישהו. הפעם האחת היא בספר ישעיהו, שם מתואר איך תיראה גלות מלך מצרים. הוא מתאר איך לוקח אותם בשבי מלך אשור, סוחב אותם, ואז הוא רואה –

כֵּ֣ן יִנְהַ֣ג מֶֽלֶךְ־אַ֠שּׁ֠וּר אֶת־שְׁבִ֨י מִצְרַ֜יִם וְאֶת־גָּל֥וּת כּ֛וּשׁ נְעָרִ֥ים וּזְקֵנִ֖ים עָר֣וֹם וְיָחֵ֑ף וַחֲשׂוּפַ֥י שֵׁ֖ת עֶרְוַ֥ת מִצְרָֽיִם. (ישעיהו כ', ד')

"חשופי שת" היינו שערוותם חשופה והוא מבזה ומשפיל אותם. חלק מהמפרשים אומרים שהשת הוא האחוריים, מקום הישיבה של האדם, ולפיכך זה כאילו מקום היסוד, המקום עליו יושב האדם, אבל בפשטות "חשופי שת" זה לשון ערווה ויש להבין מאיפה זה בא. הפעם השניה שזה מופיע היא בהקשר שקרוב לימים שלנו, של מי שראה בימים האחרונים את החדשות מסוריה (ולהבדיל זה הופיע בהיסטוריה היהודית באופן טראומטי ומשפיל מאד). בספר שמואל ב' מופיע שמלך בני עמון מת, וחנון בנו מולך תחתיו, ואז דוד אומר –

וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶעֱשֶׂה־חֶ֣סֶד עִם־חָנ֣וּן בֶּן־נָחָ֗שׁ כַּאֲשֶׁר֩ עָשָׂ֨ה אָבִ֤יו עִמָּדִי֙ חֶ֔סֶד וַיִּשְׁלַ֨ח דָּוִ֧ד לְנַחֲמ֛וֹ בְּיַד־עֲבָדָ֖יו אֶל־אָבִ֑יו וַיָּבֹ֙אוּ֙ עַבְדֵ֣י דָוִ֔ד אֶ֖רֶץ בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן. (שמו"ב, י', ב')

אבל שרי חנון לא מאמינים לדוד –

וַיֹּאמְרוּ֩ שָׂרֵ֨י בְנֵי־עַמּ֜וֹן אֶל־חָנ֣וּן אֲדֹנֵיהֶ֗ם הַֽמְﬞכַבֵּ֨ד דָּוִ֤ד אֶת־אָבִ֙יךָ֙ בְּעֵינֶ֔יךָ כִּֽי־שָׁלַ֥ח לְךָ֖ מְנַחֲמִ֑ים הֲ֠ל֠וֹא בַּעֲב֞וּר חֲקֹ֤ר אֶת־הָעִיר֙ וּלְרַגְּלָ֣הּ וּלְהׇפְכָ֔הּ שָׁלַ֥ח דָּוִ֛ד אֶת־עֲבָדָ֖יו אֵלֶֽיךָ. (שם ג')

ולכן –

וַיִּקַּ֨ח חָנ֜וּן אֶת־עַבְדֵ֣י דָוִ֗ד וַיְגַלַּח֙ אֶת־חֲצִ֣י זְקָנָ֔ם וַיִּכְרֹ֧ת אֶת־מַדְוֵיהֶ֛ם בַּחֵ֖צִי עַ֣ד שְׁתוֹתֵיהֶ֑ם וַֽיְשַׁלְּחֵֽם. וַיַּגִּ֤דוּ לְדָוִד֙ וַיִּשְׁלַ֣ח לִקְרָאתָ֔ם כִּי־הָי֥וּ הָאֲנָשִׁ֖ים נִכְלָמִ֣ים מְאֹ֑ד וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ שְׁב֣וּ בִירֵח֔וֹ עַד־יְצַמַּ֥ח זְקַנְכֶ֖ם וְשַׁבְתֶּֽם. (שם ד'-ה')

אלו השכנים שלנו, עד היום, אותו דרעק… אגב, הפסוק הזה מופיע בדברי הימים ושם במקום "עד שתותיהם" כתוב "עד המפשעה" (דבה"י א', י"ט, ד'). הנה לנו המילה 'שת' במובן של ערווה ודווקא באפון של השפלה. אם אנחנו כבר לומדים עברית, נזכור שהמילה שת מופיעה פעם אחת נוספת עם האות א' בתוכה כשהאות הזו נחה ואיננה נשמעת –

פַּ֧חַד וָפַ֛חַת הָ֥יָה לָ֖נוּ הַשֵּׁ֥את וְהַשָּֽׁבֶר. (איכה ג' מ"ז)

השאת כאן זה במובן של השפלה וביזיון. עד כאן על ביטוי 'בני שת' – במובן שת תשתית, של נתינה, ושל ערווה. נניח את זה בינתיים בצד ונזכור גם שרק בתיאור המשיח כתוב שהוא יבוא ויקרקר את "כל בני שת".

משיח ישלוט על כל בני אנוש

נעבור עכשיו לנסות להבין מה זה "קרקר". אונקלוס מתרגם את זה –

…כַּד יְקוּם מַלְכָּא מִיַּעֲקֹב וְיִתְרַבַּא מְשִׁיחָא מִיִּשְׂרָאֵל וִיקַטֵּיל רַבְרְבֵי מוֹאָב וְיִשְׁלוֹט בְּכָל בְּנֵי אֲנָשָׁא.

וישלוט בכל בני אנוש. הוא יהיה המלך שישלוט על כל האנושות, המשיח. ברור שאין הכוונה לשליטה באופן של רודנות וכיו"ב, כמו שראינו לעיל ברמב"ם ("לא כדי שישלטו בכל העמים ולא כדי שירדו בהם"), אלא הכוונה היא שילמדו את העולם על מציאות ה' ועל שהוא יחיד בעולמו, אבל מאיפה אונקלוס למד שהמושג שליטה, ניהול, הובלה, קשור למילה 'קרקר'? מה המקור האטימולוגי של המילה הזו? אולי זה יישמע קצת כמו בדיחה אבל אולי המילה הלועזית 'קְרֶקֶר' או הפועל to crack (לפצח באנגלית) קשור לזה? אינני יודע. אולי.

האבן עזרא אומר כאן דבר מרתק מבחינת העברית אבל מבחינת ההבנה של ההקשר נשמע מוזר –

וקרקר. כמו 'מקרקר קיר', והטעם הורס הקיר כמו מסעף.

הוא מתבסס על פסוק בישעיהו כ"ב שמתאר את חורבן ירושלים, והכוונה היא למי שמשבר והורס את החומות. אבל רגע, נניח שהבנתי את הביאור בעברית, אבל האם זה מה שאכן יעשה המשיח? הוא יבוא להרוס את כל בני שת?! זה לא עולה על הדעת! הרי למדנו ש-"ורחמיו על כל מעשיו", וכן כל מה שאנחנו יודעים ומתפללים ש"יכירו וידעו כל יושבי תבל" – איך הם יכירו וידעו אם הוא יהרוס חלילה את כולם? ואם מישהו חושב שהכוונה היא לדין שיהיה ברשעים, גם זה לא מסתדר כי כתוב פה "כל בני שת", היינו כולם. זו שאלה גדולה מאד – למה מתכוון האבן עזרא?

אז ראינו שאונקלוס אומר שהכוונה זה לשליטה, ולא הבנו איך הוא הגיע לזה מבחינת העברית ואילו האבן עזרא אומר שזה להרוס וזה מובן מבחינת העברית אבל לא מובן ההסבר עצמו, ואגב, אם אין לאונקלוס מקור אחר גם הוא צריך להביא את המקור שהא"ע הביא –

מַשָּׂ֖א גֵּ֣יא חִזָּי֑וֹן מַה־לָּ֣ךְ אֵפ֔וֹא כִּי־עָלִ֥ית כֻּלָּ֖ךְ לַגַּגּֽוֹת. (ישעיהו כ"ב א')

גיא חיזיון זה תיאור פיוטי לירושלים. אולי כיון שהרים סביב לה אז היא נדמית כמו גיא, העיר שבה החזון הגדול. נראה את ההמשך –

תְּשֻׁא֣וֹת מְלֵאָ֗ה עִ֚יר הֽוֹמִיָּ֔ה קִרְיָ֖ה עַלִּיזָ֑ה חֲלָלַ֙יִךְ֙ לֹ֣א חַלְלֵי־חֶ֔רֶב וְלֹ֖א מֵתֵ֥י מִלְחָמָֽה. כׇּל־קְצִינַ֥יִךְ נָֽדְﬞדוּ־יַ֖חַד מִקֶּ֣שֶׁת אֻסָּ֑רוּ כׇּל־נִמְצָאַ֙יִךְ֙ אֻסְּר֣וּ יַחְדָּ֔ו מֵרָח֖וֹק בָּרָֽחוּ. עַל־כֵּ֥ן אָמַ֛רְתִּי שְׁע֥וּ מִנִּ֖י אֲמָרֵ֣ר בַּבֶּ֑כִי אַל־תָּאִ֣יצוּ לְנַֽחֲמֵ֔נִי עַל־שֹׁ֖ד בַּת־עַמִּֽי. (שם ב'-ד')

זו אחת מנבואות החורבן הכי קשות! 'אתם קופצים ושמחים על הגגות?! עוד מעט תראו את החורבן' –

כִּ֣י יוֹם֩ מְהוּמָ֨ה וּמְבוּסָ֜ה וּמְבוּכָ֗ה לַֽ-ה' אלהים צְבָא֖וֹת בְּגֵ֣י חִזָּי֑וֹן מְקַרְקַ֥ר קִ֖ר וְשׁ֥וֹעַ אֶל־הָהָֽר. (שם ה')

ההר הוא הר הבית, והוא מתאר איך יבקעו את החומות. אז האבן עזרא צודק, ואיך נסביר את הביטוי 'קרקר'? זה מרתק ללמוד עברית, לשון הקודש. רש"י לכאורה לא הולך בדרכו של אונקלוס ולא לפי האבן עזרא. אמנם גם הוא טוען במהלך הכללי שזה משיח שיגלה את שם ה' בעולם, אבל הוא לא מצטט את הפסוק הנ"ל מישעיהו אלא אומר –

וְקַרְקַר. לְשׁוֹן כּוֹרֶה [ספרים אחרים: קוֹרֶה], כְּמוֹ: "אֲנִי קַרְתִּי" (מל"ב יט, כד), "מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם" (ישעיהו נא, א) "יִקְּרוּהָ עוֹרְבֵי נַחַל" (משלי ל, יז), פוריי"ר [forjier = לנקב, לקדוח] בְּלַעַ"ז.

הפסוק הראשון הוא ממלכים והכוונה בו 'אני חפרתי את המעיין ושתיתי ממנו מים נובעים'. זה כמו לכרות בור אבל דווקא בכוונה להגיע למקור. הפסוק השני שהוא מביא הוא מישעיהו –

… הַבִּ֙יטוּ֙ אֶל־צ֣וּר חֻצַּבְתֶּ֔ם וְאֶל־מַקֶּ֥בֶת בּ֖וֹר נֻקַּרְתֶּֽם. הַבִּ֙יטוּ֙ אֶל־אַבְרָהָ֣ם אֲבִיכֶ֔ם וְאֶל־שָׂרָ֖ה תְּחוֹלֶלְכֶ֑ם… (ישעיהו נ"א, א'-ב')

כלומר אברהם הוא הצור שממנו נחצבנו, והאמא, שרה, היא הבור ממנו נוקרנו, שזהו המקור שלנו.^[2] לפי רש"י מקור המילה 'וקרקר' היא המילה מקור, אורגינל, אבל צ"ל למה הכפילות במילה 'קרקר'? ורש"י הרי הכיר את הפסוק בישעיהו שהביא האבן עזרא, אז למה הוא מתעלם ממנו? האם הוא מתכוון לפירוש אונקלוס "וישלוט" למרות שהוא לא מזכיר אותו?

הלא יקיר מקרקר קיר

ומשפט אחרון לפני שנתחיל לבאר, כדי שנראה עד להיכן מגיעה העברית שלנו. תוך כדי שלמדתי את זה נזכרתי באחת הסליחות האשכנזיות הקשות (ורובן אכן קשות…) –

שִׁוִּיתִי עֶזְרָתִי, עַל גִּבּוֹר וְנִשָּׂא. לִפְנֵי גֹחִי אֶשְׁפֹּךְ שִׂיחִי, אוּלַי פָנַי יִשָּׂא. מִדָּתִי כִּוַּנְתִּי, כַּסֵּדֶר אֲשֶׁר־עָשָׂה. הֲלֹא יַקִּיר מְקַרְקֵר קִיר, עוֹד זָכוֹר תִּזְכְּרֶנּוּ. ה' הֱיֵה עוֹזֵר לָנוּ. (סליחות ליום רביעי לעשי"ת, לרבי שלמה ב"ר שמואל)

זו סליחה שהרבה 'יורדים' עליה שהיא לא מובנת. "עוד זכור תזכרנו" מופנה לכאורה לקב"ה, ולפי זה הקב"ה הוא מקרקר הקיר ולא מישהו שחופר וגם לא הגויים שהורסים. זה מענין – המשיח שיביא את הגאולה. מה מקורו של הפייטן? בואו נראה גמרא מרתקת, סיפור נורא –

תנו רבנן: משחרב הבית בראשונה נתקבצו כיתות כיתות של פרחי כהונה ומפתחות ההיכל בידן ועלו לגג ההיכל ואמרו לפניו 'רבונו של עולם, הואיל ולא זכינו להיות גזברין נאמנים יהיו מפתחות מסורות לך', וזרקום כלפי מעלה ויצתה כעין פיסת יד וקיבלתן מהם והם קפצו ונפלו לתוך האור, ועליהן קונן ישעיהו הנביא (ישעיהו כב, א) 'משא גיא חזיון מה לך איפוא כי עלית כולך לגגות תשואות מלאה עיר הומיה קריה עליזה חלליך לא חללי חרב ולא מתי מלחמה', אף בהקב"ה נאמר (ישעיהו כב, ה) מקרקר קיר ושוע אל ההר. (תענית כ"ט:)

שמענו איך המדרש לומד את הפסוק? לא במובן של שמחה על הגגות ואז חוטפים חורבן, אלא מדובר פה על שרופי באש, פרחי הכהונה שעלו לגגות בקדושה, ולא רק הם זועקים ולא רק המלאכים והפמליה של מעלה אלא הקב"ה עצמו, עליו נאמר "מקרקר קיר", ובדקדוקי סופרים כתוב "ואף הקב"ה מקרקר עליהם כתרנגולים", זועק, בוכה. התרנגול מקרקר, קורא, בשעת סכנה, בקול גדול. לפעמים היא חולפת, לפעמים לא, אבל התרנגול הקורא הוא זה שמקבל על עצמו את האחריות מלמעלה. אז מה זה "מקרקר קיר"? הפייטן רואה את זה כקריאה של הקב"ה, וזה מזכיר לנו שהוא יקרא בקול גדול, אבל איך זה מסתדר עם להרוס? עם מקור?

ומי מעכב? שאור שבעיסה

בואו נבאר את הענין הזה, ונתחיל מהאחרון. זה לא ייאמן – האבן עזרא צודק, ואונקלוס צודק, ואלו ואלו דברי אלוקים חיים, והכל דבר אחר. את מה שאומר כעת, אני חושב שכולנו מרגישים בימים האלה, כל מי שאמיתי עם עצמו, בימים שבין המיצרים, ימים של חורבן וגאולה ותשובה.

מה הכוונה 'לאפשר למשיח להופיע'? – למשיח יש שני תפקידים. מי שמעכב את המלאותה של הארץ דעה את ה' הוא לא ג'ולאני בסוריה או חמינאי באיראן, ימ"ש, אלא אני. כדי שתימלא הארץ דעה את ה' ראשית צריך להרוס את הקונספציות הקודמות שלי. הכניסה ליום הכיפורים, תפילת 'כל נדרי', אצל כולנו, זו התפילה הכי מרגשת למרות שלא כולם מבינים את תוכנה. מה אנחנו אומרים שם? אנחנו אומרים שם בעצם 'רבש"ע, אנחנו עדיין לא עייפים ולא רעבים, אבל אנחנו רוצים לדבר איתך דוגרי. יש לנו בעיה אחת – כל נדרי ואסרי וקונמי, כל ההתחייבויות הקודמות שלנו, כל הקונספציות הקודמות שלנו – קשה לנו באמת באמת להשתחרר מהן ולקבל רק אותך. בשכל אנחנו באמת יודעים ש-"אין עוד מלבדו", בשכל אני מבין שאני רוצה "ומלאה הארץ דעה את ה'", שאני רוצה משיח, בשכל אני יודע שאני רוצה גאולה ולא את השטויות שלי, אבל יש משהו שמפריע'. חז"ל אומרים "ריבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה…" (ברכות י"ז.). במילים יותר עמוקות, הדבר שמעכב הוא עצם זה שאני מאפשר לדברים אחרים להיות מציאות בפני עצמם. תיאורטית אני יודע הכל – "והיה ה' אחד ושמו אחד", "והיה ה' למלך על כל הארץ", יש לי גם מנגינות יפות, אבל אני עדיין נותן יישות לדברים בעולם בפועל.

'הקב"ה יצילנו גם מהמשיח'

לפעמים אנחנו אומרים 'משיח', אבל בפועל מאד מפחדים ממנו. הבדיחה היהודית המפורסמת מספרת על אותו יהודי שהיה בבית הכנסת בפולין והגיע השד"ר מארץ ישראל ונתן דרשה מלהיבה על המשיח – "יהודים, אוטוטו משיח מגיע!", והיהודי הזה , מלא תמימות ומתיקות, רץ הביתה ומתחיל לארוז את החפצים שלו. פתאום נכנסת אשתו, הבעלבוסטע של הבית, ושואלת אותו – "משוגע, מה אתה עושה?", והוא עונה לה – "לא משעת? המשיח מגיע, אנחנו הולכים לירושלים". היא נמצאת בעיירה ליד ורשה, לקחה את הנבוט ונתנה לבעלה בראש – "אתה לא נורמלי! משיח? ומה יהיה עם התרנגולות? ומה עם החנות שיש לנו בוורשה?". היהודי התמים הזה, נפל לו בראש שאולי היא באמת צודקת אשתו, אז באותה התלהבות הוא התחיל לבכות, ולשאלתה הוא ענה – "משיח עומד להגיע. ומה באמת יהיה לנו עם החנות בוורשה ועם התרנגולות?", והיא בוכה יחד איתו, אבל אז היא מתעשתת ואומרת לו – "בערל'ה, אתה לא מאמין בקב"ה? הקב"ה שהציל אותנו מפרעה, והוציא אותנו ממצרים ומכל מי שעמד לכלותנו – הוא גם יציל אותנו מהמשיח. אמונה, יהודי, אמונה!".

מה יעשה המשיח? המשיח יהרוס את כל בני שת. אנחנו כל העולם הננו בני שת. יש לנו קונספציות, "שתות", יש לנו תשתיות, יש לנו יסודות, והמשיח, כדי להתגלות צריך לערער לי את כל הקונספציות, השביעי באוקטובר, אבל כשלוקחים ליהודי את הקונספציות שלו הוא נבהל ואומר – 'רבש"ע, תציל אותי! כמו שהצלת אותי מפרעה, כך תציל אותי גם מהמשיח"!

הקונספציה שהכי קשה להשתחרר ממנה

חווה קרא לבנה 'שת' כי היא הבינה שזה יחד שה' נתן לה אותו. היא לא קראה לו הבל – כי הוא חייב להיות התשתית של העולם. הבל מת. אנחנו לא הבל. אבל אחרי זה בא אדם, זה שקרוי כך משום "אדמה לעליון", וקרא לו שוב פעם 'שת' ואמר – 'על זה מושתת העולם ואנחנו בני שת'.

מה שרש"י באר את המילה 'וקרקר' הוא שזה מלשון "מקבת בור נוקרתם" – נחפור, נחפור ונחפור עד שנגיע למעיין, למקור המים, לפי השיתין, לפני היסודות.

הזכרנו את המדרש שדוד קרא "שיתין" למקדש, אבל הגמרא שם במסכת סוכה מרחיבה –

הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּשָׁעָה שֶׁכָּרָה דָּוִד שִׁיתִין קְפָא תְּהוֹמָא וּבָעֵי לְמִשְׁטְפֵיהּ לְעָלְמָא אָמַר דָּוִד חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת וְהוֹרִידָן אִי הָכִי חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת יוֹרְדוֹת מִיבְּעֵי לֵיהּ אֲמַר לֵיהּ הוֹאִיל וְאַדְכַּרְתַּן (מִלְּתָא) הָכִי אִתְּמַר בְּשָׁעָה שֶׁכָּרָה דָּוִד שִׁיתִין קְפָא תְּהוֹמָא וּבְעָא לְמִשְׁטְפֵיהּ לְעָלְמָא אָמַר דָּוִד מִי אִיכָּא דְּיָדַע אִי שְׁרֵי לְמִכְתַּב שֵׁםאַחַסְפָּא וְנִשְׁדְּיֵהּ בִּתְהוֹמָא וּמַנַּח לֵיכָּא דְּקָאָמַר לֵיהּ מִידֵּי אֲמַר דָּוִד כׇּל דְּיָדַע לְמֵימַר וְאֵינוֹ אוֹמֵר יֵחָנֵק בִּגְרוֹנוֹ נָשָׂא אֲחִיתוֹפֶל קַל וָחוֹמֶר בְּעַצְמוֹ וּמָה לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ אָמְרָה תּוֹרָה שְׁמִי שֶׁנִּכְתַּב בִּקְדוּשָּׁה יִמָּחֶה עַל הַמַּיִם לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם לְכׇל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה אֲמַר לֵיהּ שְׁרֵי כָּתֵב שֵׁם אַחַסְפָּא וְשָׁדֵי לִתְהוֹמָא וּנְחֵית תְּהוֹמָא שִׁיתְּסַר אַלְפֵי גַּרְמִידֵי כִּי חָזֵי דְּנָחֵית טוּבָא אֲמַר כְּמָה דְּמִידְּלֵי טְפֵי מִירְטַב עָלְמָא אֲמַר חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת וְאַסְּקֵיהּ חֲמֵיסַר אַלְפֵי גַּרְמִידֵי וְאוֹקְמֵיהּ (באלפי) [בְּאַלְפָּא] גַּרְמִידֵי אָמַר עוּלָּא שְׁמַע מִינַּהּ סוּמְכָא דְאַרְעָא אַלְפָּא גַּרְמִידֵי וְהָא חָזֵינַן דְּכָרֵינַן פּוּרְתָּא וְנָפְקִי מַיָּא אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא הָהוּא מִסּוּלָּמָא דִפְרָת. (סוכה נ"ג)

הוא חפר עמוק כל כך עד שהוא הגיע לתהום, למקור, למים המקוריים והוא התחיל ואמר את ט"ו שירי המעלות כדי לעלות חזרה למעלה. זה פלא פלאות – המשיח, לפי אונקלוס, ישלוט, כי הוא מתרגם את הרעיון, אבל כדי לשלוט צריך שני דברים; ראשית אם אתה רוצה לשלוט עלי, זה אומר שאני מציאות! אתה הרי לא יכול לשלוט על משהו שהוא איננו קיים, על הבל. אמנם אתה צריך לגלות לי שהמקור של המציאות הזו הוא שאין עוד מלבדו.

חשבתי לעצמי, ואולי לא צריך לומר את זה כי זה מפחיד, שהמילה 'שת' מתארת ערווה ודווקא במובן של ההשפלה, "חשופי שת", כי זה מתאר את בני מצרים וכוש הולכים חשופי שת ע"י אשור, וחז"ל והמפרשים אומרים על זה שזה התיקון של חם שראה את ערוות נח. ומה נעשה עם עבדי דוד, שחנון מלך עמון (איזה ביטוי נוראי. הוא חנון?!), חותך להם את חצי זקנם ואת מדוותיהם הוא כורת על שתותיהם, עד הערווה? – אולי כי זה היסוד, ואולי כי זו הקונספציה שהכי קשה לנו לשבור ולהשתחרר ממנה. אולי בלעם ידע שהדרך לקעקע מאיתנו את האמונה במשיח, שהוא עצמו מנבא עליו, היא "לך איעצך" – נביא להם עבודה זרה, עם הרבה זונות מואביות, ונפיל אותם בשתות.

שת הוא יסוד העולם, ובמובן הזה הערווה היא אכן היסוד שכך העולם נבנה. זה המקור. "מקבת בור נוקרתם" מתאר בעדינות את המקור, את הרחם. חז"ל קוראים לרחמה של האשה בשם "מקור". זה פסוק מפורש " את מקורה הערה" (ויקרא כ', י"ח). ואלי באמת באמת זה גם המקור וגם היסוד שאני בונה ולא מסוגל להשתחרר ממנו. הרהורי עבירה שאתה לא מצליח להשתחרר מהן, קונספציות שאתה לא יכול לצאת מהן.

והוא יושב ממולי

כשבלק פונה אל בלעם באמצעות המלאכים הוא אמר לו –

…הִ֠נֵּ֠ה עַ֣ם יָצָ֤א מִמִּצְרַ֙יִם֙ הִנֵּ֤ה כִסָּה֙ אֶת־עֵ֣ין הָאָ֔רֶץ וְה֥וּא יֹשֵׁ֖ב מִמֻּלִֽי. (במדבר כ"ה, ב')

כל המפרשים שואלים ממה היה לבלק לפחד? הרי על מואב נאמר לישראל "אל תתגר בהם מלחמה", לך הם לא יעשו כלום! רש"י מבאר –

וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי. חָסֵר כְּתִיב, קְרוֹבִים הֵם לְהַכְרִיתֵנִי, כְּמוֹ: "כִּי אֲמִילַם" (תהלים קיח, י, תנחומא שם).

כלומר זה מה שאנחנו קוראים ממול – כנגד, אלא לשון הכרתה, מילה, ברית מילה. אבל קשה – ישראל לא באו להכרית אותו. האם לבלק מלך מואב לא היה מודיעין מינימלי כזה?! אלא זה לשון כריתת הערלה, כמו בברית מילה. כך היה אצל ציפורה^[3] –

וַתִּקַּ֨ח צִפֹּרָ֜ה צֹ֗ר וַתִּכְרֹת֙ אֶת־עׇרְלַ֣ת בְּנָ֔הּ… (שמות ד', כ"ה)

אז מהו "להכריתני" שאומר בלק? – בלק אומר לבלעם – 'איתך אני יכול לדבר חופשי, אתה איש של שכל ולא של אלימות. אתה יודע מה זה לשנוא באמת יהודים, כי אתה מכיר את המקור שלהם. אתה יודע מה הבעיה שלי עם העם הזה? הוא הולך למול אותי. הוא יושב ממולי. כל מה שהוא מחכה לקראת כניסתו לארץ הוא כדי למול את העולם, לכרות את ערלת הלב של העולם ולמול את כולנו. הוא משוגע. כבר היה אחד כזה אצלם לפני כן, יוסף הצדיק, שמל את כל המצרים וכפי שאברהם אבינו מל את כל אנשי ביתו מקנת כספו, כי כך הקב"ה ציווה אותו. למול את העולם מעורלתו'.

שהיו שבטים מבזים אותו

למה התורה צריכה לפתוח את הפרשה שלנו ב-"פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן", על כל התארים והייחוס והשבח, למרות שאנחנו יודעים את זה כבר מהפרשה הקודמת? – כי השבטים היו מבזים אותו, ויש שני מדרשים על זה. האחד אומר שהיו מבזים אותו ואומרים –

פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן. לְפִי שֶׁהָיוּ הַשְּׁבָטִים מְבַזִּים אוֹתוֹ: הַרְאִיתֶם בֶּן פּוּטִי זֶה, שֶׁפִּטֵּם אֲבִי אִמּוֹ עֲגָלִים לַעֲבוֹדַת אֱלִילִים, וְהָרַג נְשִׂיא שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל! לְפִיכָךְ בָּא הַכָּתוּב וְיִחֲסוֹ אַחַר אַהֲרֹן (ספרי קלא; מדרש תנחומא פינחס א; סנהדרין פ"ב ע"ב; סוטה מ"ג ע"א). (רש"י במדבר כ"ה, י"א)

הכוונה היא כמובן לדעה שפוטיאל הוא יתרו שעבד כל עבודה זרה שבעולם לפני שבא והתגייר, ועל זה היו מבזים אותו השבטים – מה הוא בא עכשיו להטיף לנו נגד העבודה זרה של הפעור? הסבא שלו היה "האבא של העבודה זרה"!

אבל יש מדרש נוסף שרש"י מביא במקום אחר –

מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל. מִזֶּרַע יִתְרוֹ שֶׁפִּטֵּם עֲגָלִים לַעֲבוֹדָה זָרָה, וּמִזֶּרַע יוֹסֵף שֶׁפִּטְפֵּט בְּיִצְרוֹ (שמות רבה ז, ה; בבא בתרא ק"ט ע"ב). (רש"י שמות ו', כ"ה)

אגב, זה לא בהכרח סותר – מצד אחד פנחס היה נכד מיוסף ומצד שני מיתרו. שמנו לב מהם שני הדברים שהציע בלעם לבלק? – פעור, היינו עבודה זרה (שאגב, עבודתו היא בפעירת הגוף לפניו, שת), ויצר עריות – זנות. לכן מי שייבחר להנהיג את המלחמה במדין לא יהיה אלעזר הכהן הגדול, וגם לא יהושע שכבר היה רמטכ"ל ברפידים אלא דווקא פנחס והוא שייקח את כלי הקודש והחצוצרות, כי פנחס הוא גם נכד של יוסף וגם נכד שיתרו. הוא מכיר את היסוד גם של הפעור וגם של המילה! הוא יודע את תיקון יוסף בעולם ולכן יש לו כח להילחם בבנות מדין. הוא יושב ממולי.

ולמה מכל העבודות הזרות שבעולם נבחר כאן הפעור? זה לא ייאמן. הרי בינינו, הפעור זו עבודה זרה שכל אדם נורמלי ייגעל ממנה. זה פשוט דוחה, גועל נפש. לפעור בפניו?! אלא הרעיון בו הוא הדבר הכי עמוק שיש – העבודת אלילים הזו אומרת שגם הפסולת היא מציאות. תעצום עיניים רגע ותחשוב לכמה פסולת בחייך אתה משתחווה בחיים? לכמה פסולת אתה נותן מציאות? לכמה קונספציות שכבר מזמן הן פסולת ממוחזרת אתה עדיין כבול? כמה ספרי פסולת אתה משאיר על המדף כי 'אולי יום אחד נצטרך להשתמש בזה'? כמה צריך לקרקר את כל בני שת!

וכשהקב"ה רואה את פרחי הכהונה זורקים את המפתחות וקופצים לאש, הלא יקיר כשהוא רואה את הבן יקיר, הוא מקרקר קיר. כשאנחנו רואים את החומות נפרצות, מקרקר קיר הורס חומות – הוא בקולו, בקול גדול ולא יסף, כמו התרנגול, הוא קורא בקול שלו וזועק – "הלא יקיר מקרקר קיר, עוד זכור תזכרנו".

'ותמלא הארץ חמס' – 'ומלאה הארץ דעה'

כן, גם האבן עזרא צודק – מה יעשה המשיח? יהרוס. את האמונה שלך בתרנגולות מוורשה. עד כמה הוא יצליח להרוס? בעז"ה הוא יהרוס את כל אותה פסולת למיניה שאנחנו, שאני, כל אחד מאיתנו, לא יכולים להשתחרר ממנה. "חשופי שת". ואז הוא יביא לכך שתימלא "הארץ דעה את ה" – הוא לא יהרוס אף אחד אלא הוא פשוט יחזיר את הכל אל המקור, אל "מקבת בור נוקרתם", אל המים שם בתהום העמוקה אליהם חותר דוד המלך כשהוא מקים את יסודות המקדש.

ואז תמלא "הארץ דעה את ה'" – פתאום נבין כאן בפסוק הזה הבנה חדשה; במבול כתוב ש"ותימלא הארץ חמס" (בראשית ו', י"א), וחז"ל מבארים שם שאפילו ג' טפחים בתוך הקרקע היה הכל מושחת, חמס, הצמחים, הכל היה מושחת, ולכן הארץ נמחתה שלשה טפחים. ואילו לעתיד לבוא כשתימלא "הארץ דעה את ה'" זה יהיה בדיוק הפוך – הארץ בתוך תוכה, כל מה שתפס מציאות, כל בני שת, יקורקרו ע"י המקרקר הגדול ה' יתברך שמו, שיופיע את הכל ע"י משיח בן דוד שיקרא לכולם "לעובדו שכם אחד", ואז "יהיה ה' אחד ושמו אחד", כי מה שמפריע לזה כרגע הוא שאני מחשיב את עצמי גם קצת 'אחד'. וכשהוא יקרא כמו התרנגול הקורא מתוך האש, השתות, והצ'טים, והוא ירים את הכל אל המקור הראשון שלו, פתאום נבין שאנחנו מציאות, אבל אז תישבר המציאות החיצונית ותופיע המציאות האמיתית, שהיא שת המקורי. בני שת יקורקרו, אבל המקור הראשוני, ההתחלה, יופיע דרך עכל מה שאצלנו הוא מציאות.

שבר שמוליד עולם חדש

ומשפט אחרון שאולי יישמע קצת מחוייך אבל הוא רציני. ברי לי שלא מעט מילים בלע"ז מתחילות ומגיעות מעברית ואולי גם פה, אני לא יודע מה זה קרקר אבל כשאתה אוכל קרֶקֶר אתה רוצה לשמוע את זה מתפצח בפה, אתה צריך לשמוע את זה נשבר – ואם זה לא, כנראה שזה ישן, מלא לחות וכבר לא ראוי לאכילה. 'קרקר כל בני שת' זה כשאתה רוצה את השבירה הזו ורק אז אתה מרגיש את המציאות האמיתית, כמו שבר, שהוא בעצם המקום בו נשבר משהו קודם ומתגלה העולם החדש והשלם.^[4]

"ומחץ פאתי מואב" זה דוד, אבל הוא ימחץ רק את פאתי מואב, ואילו כשיבוא המשיח – "וקרקר כל בני שת". שנזכה בעגלא ובזמן קריב כבר לשמוע את הקול הזה מקרקר ואומר לנו "ענווים הגיע זמן גאולתכם ואם אין אתם מאמינים ראו באורי שזורח עליכם" (ילקו"ש ישעיהו רמז תצט).

1. כפי שלומד הרמב"ם ורש"י עצמו בפרושו לפרשתנו. ↑

2. והוא ממשיך ומביא פס' נוסף ממשלי שמבאר באופן דומה, ואכמ"ל. ↑

3. אגב, במאמר המוסגר, ציפורה היא המדיינית הראשונה שמצטרפת לעם ישראל ואותה מזכירים בני שבט שמעון כשהם באים לזלזל חלילה במשה רבנו. זה מדהים שהיא ציפורה (בלק בן ציפור) שלוקחת צור (הוא צור אבא של כזבי). ע"כ. ↑

4. ולכן מקום הלידה נקרא "משבר", כי שם צעקות השוד והשבר הגדולות אבל שם מתגלה המקור (גם במובן של הרחם) ונוצר ונולד ילד חדש. ↑