זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ – אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ. פרשת בשלח תשפה

שני חגי פסח

השבת הקרובה מכונה 'שבת שירה' בגלל שבה אנו קוראים את שירת הים. פסח הוא החג היחיד שמצוין בשני חגים לכאורה נפרדים; יום טוב הראשון של החג, ליל הסדר, בו אנו עוסקים ביציאה ממצרים שמתוארת בפרשת השבוע הקודמת – "בא", ויום טוב האחרון, שביעי של פסח, שהמאורעות בו מתוארים בפרשתנו. תחילתה של הפרשה היא בדרך לים סוף, ורש"י שם עושה את החשבון של הימים מתי בדיוק הגענו לשפת ים סוף. בכל יום ויום אנחנו מזכירים את יציאת מצרים ובכל יום ויום אנחנו גם מזכירים את קריעת ים סוף – את שני החלקים של חג הפסח. אגב, זה מענין שרק השבת הזו זכתה לכינוי משלה – 'שבת שירה' כאמור, ולא שבת שעברה שאיננה נקראת 'שבת יציאת מצרים' או משהו דומה. וצריך להתעכב על עומק שני החלקים הללו – וכבר מתחילת הפרשה.

בהמשך הלימוד נבקש להגיע ולברר גם מהו ארגז הכלים שאיתו אנו נוכל לחיות את שני החלקים הנ"ל, האורות של יציאת מצרים ושל קריעת ים סוף, ביום-יום שלנו. איך אנחנו חיים את זה.

המילים הראשונות של השירה מתארות את מה שקרה בים, ואילו המילים הראשונות של האדם שמשבח את הקב"ה הן –

…זֶ֤ה אֵלִי֙ וְאַנְוֵ֔הוּ אֱלֹהֵ֥י אָבִ֖י וַֽאֲרֹֽמְמֶֽנְהוּ. (שמות ט"ו, ב')

המילה "ואנווהו" מתבארת בפשטות – 'אתנאה לפניו בשירות ותשבחות' כפי שמבאר רש"י, או בפירוש השני – אבנה לו בית מקדש', לשון נווה (וכמו שמתרגם אונקלוס).

יש בשירה הזו, כמו גם בשירות אחרות, צורת התבטאות מכופלת – "ימינך ה'… ימינך ה'", "מי כמכה באלים… מי כמכה..", "ה' איש מלחמה – ה' שמו" וכן הלאה, אך כאן אין זו כפילות רגילה אלא תיאור של שני דברים שונים – ראשית היחס שלי לקב"ה ולאחר מכן לאל של אבי, ולענ"ד בהמשך נראה שזו בדיוק נקודת שני החלקים של הפסח ושל יציאת מצרים בה פתחנו.

פניית פרסה

נתחיל את כל הלימוד בתחילת הפרשה כאמור;

וַיְהִ֗י בְּשַׁלַּ֣ח פַּרְעֹה֘ אֶת-הָעָ֒ם וְלֹֽא-נָחָ֣ם אֱלֹהִ֗ים דֶּ֚רֶךְ אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֔ים כִּ֥י קָר֖וֹב ה֑וּא כִּ֣י | אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים פֶּן-יִנָּחֵ֥ם הָעָ֛ם בִּרְאֹתָ֥ם מִלְחָמָ֖ה וְשָׁ֥בוּ מִצְרָֽיְמָה. (שם י"ג, י"ז)

הקב"ה לא לקח אותנו ממצרים בדרך הקצרה – מסיני דרך ארץ פלישתים – אלא בדרך הארוכה, בסיבוב ממזרח. אבל חוץ מזה שהסב הקב"ה את ישראל דרך ים סוף, קרה שם דבר נוסף באופן מיידי –

וַיִּסְע֖וּ מִסֻּכֹּ֑ת וַיַּֽחֲנ֣וּ בְאֵתָ֔ם בִּקְצֵ֖ה הַמִּדְבָּֽר. (שם כ')

אנחנו יוצאים מסוכות, ובמקום להמשיך ישר למעלה, צפונה, פונים מזרחה ושם חונים באיתם. שם אנחנו עושים מעין פניית פרסה קטנה, 'ברך', (עי' מפה), במקום להמשיך ישר –

וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר. דַּבֵּר֘ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֒ל וְיָשֻׁ֗בוּ וְיַֽחֲנוּ֙ לִפְנֵי֙ פִּ֣י הַֽחִירֹ֔ת בֵּ֥ין מִגְדֹּ֖ל וּבֵ֣ין הַיָּ֑ם לִפְנֵי֙ בַּ֣עַל צְפֹ֔ן נִכְח֥וֹ תַֽחֲנ֖וּ עַל-הַיָּֽם. (שם י"ד, א'-ב')

נחשוב על הרגע הזה שבו הקב"ה מצווה על ישראל לעשות את הפרסה הזו. זה רגע קשה מאד – אמנם הם כבר הבינו שלא הולכים בדרך הכי קצרה, כי כשאתה עם כל העם והילדים וכו' לא תמיד נוח לקחת את הדרך הקצרה והמאתגרת, אלא הולכים דרך מסלול יותר ארוך אמנם אבל נוח להליכה. אבל פתאום הם מתחילים לחזור למצרים לבעל צפון. אומר שם רש"י –

לפני בעל צפון. הוא נשאר מכל אלהי מצרים כדי להטעותן, שיאמרו קשה יראתן…

הקב"ה הרג את כל אלהי מצרים למעט בעל צפון שהיה האל המצרי האחראי על זה שעבדים לא ייצאו ממצרים. חז"ל מתארים את המקום הזה בו הוא היה נמצא ומספרים שהיו שם סלעים אדירים מרובעים באופן שלא היה ניתן לעבור אותם. זה היה מקום 'מיתולוגי' ומפחיד.

עם שרידי חרב

כל זה היה כדי להטעות את פרעה –

וְאָמַ֤ר פַּרְעֹה֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל נְבֻכִ֥ים הֵ֖ם בָּאָ֑רֶץ סָגַ֥ר עֲלֵיהֶ֖ם הַמִּדְבָּֽר. וְחִזַּקְתִּ֣י אֶת-לֵב-פַּרְעֹה֘ וְרָדַ֣ף אַֽחֲרֵיהֶ֒ם… (שם ג'-ד')

אמנם כבר ראינו במהלך המכות שהקב"ה מחזק את לב פרעה, אבל עכשיו הקב"ה אומר את זה למשה שיאמר לבני ישראל – 'אתם תרימו לי להנחתה. אתם תגרמו לפרעה לחשוב שטעיתם בשטח, 'סגר עליהם המדבר',^[1] פרעה יגיע עם כל רכבי מצרים, סוס פרעה ופרשיו', ואז הקב"ה יטביע אותם –

וַיִּקַּ֗ח שֵׁשׁ-מֵא֥וֹת רֶ֨כֶב֙ בָּח֔וּר וְכֹ֖ל רֶ֣כֶב מִצְרָ֑יִם וְשָֽׁלִשִׁ֖ם עַל-כֻּלּֽוֹ. וַיְחַזֵּ֣ק ה' אֶת-לֵ֤ב פַּרְעֹה֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם וַיִּרְדֹּ֕ף אַֽחֲרֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל יֹֽצְאִ֖ים בְּיָ֥ד רָמָֽה. (שם ז'-ח')

אגב, אם נביט במפה נראה שכשבני ישראל חוצים את ים סוף הם בעצם חוזרים אל אותו מקום בו הם היו לפני ההטעיה של פרעה, אלא שכעת הם ממשיכים למרה, אילים ומדבר סין וכו'.

חשוב מאד לשים לב לסיפור הזה, כי מבחינה מסוימת המוטיבים הם מוטיבים חוזרים שאנחנו כבר מכירים – הקב"ה מכביד את לב פרעה וכו' – אבל כאן זו הפעם הראשונה שעם ישראל הם אלו שאמורים לגרום לזה לקרות – וזה מבחן מאד מאד קשה, כי בני ישראל אמורים לנסות להבין את זה לכאורה מעצמם. בפסוקים לא כתוב שהקב"ה אמר את זה להם אלא למשה. הם היו מאתים ועשר שנים במקום המאיים והמפחיד הזה שכל הסיפורים עליו היו שמי שהגיע לשם 'התחשמל' ומת במקום. וכעת דור שרידי השואה הנוראית ביותר, כעשרים אחוז בלבד, כל מי שנמצא פה – ארבעה אחים שלו מת במכת החושך – צריך לחזור למצרים!

אגב, כאשר נאמר בראש השנה את הפסוק מירמיהו –

…כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה' זָכַ֤רְתִּי לָךְ֙ חֶ֣סֶד נְעוּרַ֔יִךְ אַהֲבַ֖ת כְּלוּלֹתָ֑יִךְ לֶכְתֵּ֤ךְ אַֽחֲרַי֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּאֶ֖רֶץ לֹ֥א זְרוּעָֽה. (ירמיהו ב', ב')

רש"י אומר כבר בפרשה הקודמת וחוזר על זה שוב בפרשתנו שהמילים הללו נאמרו על הסיטואציה הזו בדיוק. על האמונה המופלאה שגילו בני ישראל אז במדבר. לפעמים אנחנו טועים לחשוב שבני ישראל היו קטני אמונה, צעקו, בכו והתלוננו – והנה כעת אנו מבינים שזה ממש לא נכון. "אין לנו אלא דברי בן עמרם".

ויצעקו בני ישראל אל ה'

אבל בעומק, למה הפרט הזה כל כך חשוב? "פי החירות" הוא פיתום, אבל שם גם מתחילה החירות האמיתית. זה הרגע הקשה ביותר שמהווה הקדמה למה שיקרה לאחר מכן – "ויצעקו בני ישראל אל ה'", "ויצעק משה".

כל המפרשים שואלים כאן – גם אם נאמר שהם צועקים כי הם מפחדים ולא יודעים מה יהיה ומה לעשות, והם נחלקים לארבע כתות, אבל הרי משה וודאי יודע את התכנית של הקב"ה! וגם לגבי בני ישראל – על מה בדיוק הזעקה? האם זו סתם צעקה כללית על הקושי או שיש פה משהו יותר מזה? רש"י אומר –

ויצעקו. תפשו אומנות אבותם (מכילתא פ"ב) באברהם הוא אומר, אל המקום אשר עמד שם (בראשית יט, כז.) ביצחק, לשוח בשדה (שם כד, סג) ביעקב, ויפגע במקום (שם כח, יא). (רש"י שם י')

הם לא סתם צעקו סתם כי היה להם קשה, כי אם זה היה הפירוש, רש"י היה צריך לומר את זה הרבה לפני כן. במצרים למשל כתוב "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱ-לֹהִים" (שם ב', כ"ג), ושם רש"י לא מסביר שהם "תפסו אמנות אבותם בידם", לכן אנחנו צריכים להבין מהי בדיוק הצעקה פה.

בהמשך, אחרי שהם צועקים ומשה עונה להם "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון", פרעה מגיע עם כל החבורה שלו, ועם ישראל נכנסים לים, כאשר "המים להם חומה", וחז"ל מסבירים כפי שכולנו זוכרים שנחשון בן עמינדב שזינק למים הוא כל אחד ואחת מאיתנו והנחשון שבו, עד שהמים מגיעים עד לחוטם שלנו, ואז הקב"ה בוקע את הים וכו'. וצריך להבין מה עומק הסיפור.

יציאת מצרים גרסה 2.0

בתחילת השבוע החולף ציינו את יום הילולת הבבא סאלי זיע"א (ד' שבט), למחרת את יום ההילולא של מרן השפת אמת זיע"א (ה' שבט), ובשבת הקרובה, י' שבט, נציין את יום הסתלקותו של האדמו"ר הקודם מליובאוויטש, הריי"צ זיע"א, שהוא גם יום תחילת נשיאותו של הרבי מליובאוויטש האחרון זיע"א. בואו ננוע ונלמד את התורות של הצדיקים הללו אבל מתוך הסתכלות פנימית שנעה בתוכנו.

השפת אמת אומר כאן דבר פלאי. היו שתי יציאות מצרים; הראשונה, זו שהייתה בט"ו בניסן, אחרי שבחצות הלילה עוד היינו במצרים, היתה בזכות אבות, בדילוג ונס מופלא, וזה היה הפסח – הקב"ה פסח, "אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ה' ולא אחר". אחרי שלשת הימים הראשונים בהם יצאנו ממצרים התחלנו לחזור למצרים חזרה ומבאר השפת אמת שהמטרה היתה לצאת ממצרים פעם נוספת – בזכות עצמנו. חוזרים למצרים כדי לעשות את "יציאת מצרים גרסה 2.0". אין לנו שני חגי סוכות, אין "שביעי של סוכות", גם אין שני חגי שבועות, אבל יש ראשון של פסח ושביעי של פסח – אלו שני ימים טובים נפרדים שהם אחד. שתי בחינות.

לקבל כח כדי לפעול מעצמי

כאשר נאמר לישראל לחזור למצרים פנימה, בעצם נאמר בתוכנו הדבר הבא -'מה שיצאתי ממצרים בהתחלה היה בפסיחה. זה לא היה בהדרגה, זה לא היה ביכולת שלי לעכל את זה, לפי הכלים והמדרגה שלי. זה היה נס אדיר, אקסטזה מטורפת, רגע מופלא (שלפעמים אדם יכול לחוות)' – ובאמת הם מקבלים מזה כח עצום להליכה בת שלשה ימים, אבל המטרה האמיתית היא להגיע למצב שיהיה לי כח מעצמי לשלב הבא, לדבר האמיתי. ולכן עכשיו אתה צריך לחזור לא סתם למצרים אלא לליבה של מצרים, לסופר-מצרים, למה שנשאר מא-להי מצרים. הלב שלך מפרפר, וכמו שאמר רש"י "אמרו קשה יראתן" (שם י"ד, ב') – אחרי שהקב"ה השמיד את כל המצרים ובא-להיהם עשה שפטים – הוא עוד נשאר, את בעל צפון הוא השאיר ודווקא הוא "נכחו תחנו על הים", לעמוד עכשיו מולו. כמו שיש "שיויתי ה' לנגדי תמיד", ככה באופן הפוך אתה עומד מול הסטרא אחרא, לפני בעל צפון. אגב, אני רוצה לטעון שה-'צפון' של ליל הסדר הוא כנגד הבעל צפון הזה (ולהלן).

וכשאתה עומד מולו – אתה עצמך יוצא ממצרים בעבודה שלך. בעבודת האדם. ביציאה הראשונה ממצרים יצאת מהמיצר, אבל המיצר עצמו עדיין לא נדחה. אתה חשבת אמנם שהמיצר נדחה, אמרת – 'וואו! הם נגמרו, אין יותר מצרים, אין בית אשר אין שם מת', אבל המיצר לא באמת נגמר, ופתאום גם אלו שהיו כשרים ויראים את דבר ה' והניסו את עבדיהם ומקניהם – פתאום נמצאים מהם שש מאות רכב בחור (ועל זה אומר רבי שמעון – "כשר שבמצרים הרוג, טוב שבנחשים רצוץ את מוחו", רש"י שם ז'), פתאום כל ה-'לא מעורבים' קיימים ומרימים ראש! ולכן אתה חוזר חזרה לנקודת המיצר כי כדי שהמיצר עצמו יידחה – לזה צריך את עבודת האדם, ולא בזכות אבות. אבל כדי שיהיה לך כח לעשות את העבודה הזו אתה צריך לקבל הארה אלוקית מעל ההדרגה, את ההארה של הפסח – "ופסחתי עליכם", ואז אתה תוכל לצאת באקסטזה שכבר אין פרעה בעולם, ואתה שר שירים ואתה מסתובב בליל הסדר מבסוט 'פרעה בפיג'מה באמצע הלילה', אבל פתאום אתה מגלה שפרעה חי, בועט ונושך, וכאילו אתה חוזר, מתגרה בו ומוציא אותו.

החידוש הגדול בסיפור פה הוא שזו הפעם הראשונה שבה הקב"ה מבקש מישראל לראות איך הם מפעילים את המנגנון של "וחיזקתי את לב פרעה". המנגנון האלוקי הזה פעול הפעם על ידכם, אתם מפעילים אותו. זה דבר פלאי.

קריעת ים סוף – מכוחם של ישראל

השפת אמת אומר כאן דבר מופלא –

ולכך צוה שיחזרו ויעלו מעצמותם… (שפ"א, בשלח תרל"א, ד"ה דבר אל בנ"י)

שאלנו בתחילת השיעור למה באמת בני ישראל צעקו, והשפת אמת מבאר שהצעקה שלהם לא היתה כי הם לא ידעו מה יקרה. הם הרי כבר ראו והכירו את נפלאות הקב"ה, הם מאמינים בני מאמינים, הם אלה שנשאלו 'חמושים' ממכת החושך, אלו שלקחו לפני כמה ימים את א-להי מצרים ושחטו אותו. הם ערכו את ליל הסדר במצרים ומתוך אמונה עצומה, אז איך זה שהם אומרים –

… הֲמִבְּלִ֤י אֵין-קְבָרִים֙ בְּמִצְרַ֔יִם לְקַחְתָּ֖נוּ לָמ֣וּת בַּמִּדְבָּ֑ר מַה-זֹּאת֙ עָשִׂ֣יתָ לָּ֔נוּ לְהֽוֹצִיאָ֖נוּ מִמִּצְרָֽיִם. הֲלֹא-זֶ֣ה הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁר֩ דִּבַּ֨רְנוּ אֵלֶ֤יךָ בְמִצְרַ֨יִם֙ לֵאמֹ֔ר חֲדַ֥ל מִמֶּ֖נּוּ וְנַֽעַבְדָ֣ה אֶת-מִצְרָ֑יִם כִּ֣י ט֥וֹב לָ֨נוּ֙ עֲבֹ֣ד אֶת-מִצְרַ֔יִם מִמֻּתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּֽר. (שם י"א-י"ב)

אומר השפת אמת בגאונותו – הם לא אמרו 'טוב לנו עבוד את מצרים' חס ושלום, הם לא כופרים! אלו האליטה של העם, מי שעבר את דם המילה ואת פסח ויצא ממצרים. אלא הם אומרים 'אנחנו לא מאמינים שאנחנו יכולים לגבור מעצמנו' –

…ולכך ויצעקו. ולכאורה מאחר שראו נפלאותיו שאין להם שיעור למה יראו?! אך כי ידעו שעתה צריכין לגבור מעצמם… ואפשר ז"ש בנ"י טוב לנו עבוד כו'. פי' שחששו שלא יוכלו לגבור מעצמם. והי' רצונם שבמצרים עצמו יאריך הזמן עד שיהיו ראוין מעצמם… (שפ"א שם)

כלומר לכן הם התייראו ולכן אמרו – בואו נחזור למצרים עד שנקבל את הכוחות לפעול מכח עצמנו. אנחנו עדין לא מסוגלים לפעול בכח עצמנו. אנחנו יכולים בזכות אבות, יכולים בפסיחה, יכולים כשאין הדרגה, אבל לא מעצמנו. איזה דבר פלאי! הכח הזה של שני השלבים של יציאת מצרים הוא הכח שמתרחש ב-"וישובו ויחנו לפני פי החירות", ואז מגיעים לקריעת ים סוף. ומה קורה בקריעת ים סוף? זוכרים מה שכתוב בהגדה של פסח –

אִלוּ הוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא עָשָׂה בָּהֶם שְׁפָטִים, דַּיֵינוּ… אִלוּ קָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם וְלֹא הֶעֱבִירָנוּ בְּתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה, דַּיֵינוּ.

מה הרעיון פה? הרי אילו קרע לנו את הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה אז בסך הכל היינו נרטבים קצת ברגליים, זה הכל. הרי הים כן היה נקרע! כל שאר השורות בפיוט זה הן במהות, אבל השורה הזו?! אומר השפת אמת שההבדל הוא שאם הוא קורע לנו את הים הרי שבאמת זה היה נס מופלא והיינו עוברים שם והכל היה נראה אותו דבר, אבל עכשיו הוא עשה את זה כי אנחנו נכנסו לים! זה החידוש הגדול! כלומר, אילו היה קורע לנו את הים וזה לא היה באופן שזה נעשה ע"י ישראל, שישראל נכנסו לים, וככה הוא נהיה לחרבה – דיינו. אבל כעת זה היה כי אנחנו האמנו בה' ובמשה עבדו ונכנסו לים ומכוחנו הים הפך לחרבה! מכח האמונה שלנו, ועכשיו הקב"ה בעקבות הכניסה שלנו לים עשה אותו לחרבה. אם זה היה שוב פעם נס מופלא וגדול, כמו במכת ברד, ארבה וחושך, שהכל היה מהקב"ה וגם כאן הוא היה קורע את הים בעצמו – היינו מגלים שוב שהקב"ה שוב יכול לעשות את הכל שלא בהדרגה, אבל אז לא היתה קריעת ים סוף! אז לא היינו יודעים ומודעים לכח שלנו ואז לא היה המיצר באמת נדחה לגמרי, ומעולם לא היינו עוברים את השלב השני בנפש של יציאת מצרים! זה געוואלד. ואילו עכשיו, שהוא קרע לנו את הים רק מפני שאנחנו נכנסנו – עכשיו אנחנו יכולים להמשיך לשלבים הבאים, להמשך הישועה – "והכניסנו לארץ ישראל ונתן לנו את בית הבחירה" בב"א.

משמרין שתי שבתות

יש לאדם בעולם שני שלבים ביציאת המצרים שלו, בכל יום, כל החיים. אלמלא יש לי התעוררות מלמעלה אין לי שום סיכוי לשום דבר אחר כך, אבל אם אני נשאר שם בהתעוררות שמלמעלה – אני לא באמת יוצא לגאולה. זה רק נס, אקסטזה רגעית של 'פסחתי'. זה בדילוג, אבל כדי שהדילוג האלוקי הזה יחדור בי, הקב"ה לוקח אותי, עושה לי סיבוב פרסה ומחזיר אותי לרגעים שנראים לי הכי קשים בעולם – אני חוזר לבעל צפון אחרי שכבר לכאורה יצאתי משם, אבל זה בא על מנת שזה יחדור אותי, לתוך הנשמה שלי, שזה יהיה ממני, מעבודת האדם. עכשיו מצרים תתהפך. זה כל החיים.

יש לשפת אמת ביטוי שם –

וכן רצון הש"י תמיד מכל איש ישראל. לעת מצוא השעה [שמשהו גדול מתרחש] שאין לך אדם שאין לו שעה [אין אדם שאין לו איזו הארה גדולה מלמעלה פתאום, והיא בבחינת 'פסחתי. נס גדול, חלום, אירוע שקרה, לא משהו מתוכנן]. ואז צריך לקבוע בלבו על אח"כ שידע להתנהג גם בעת ההסתר [ולהתרומם מזה]. (שם)

לכן מצווה עלינו הקב"ה שנחזור ונעלה הפעם מעצמותנו. במקום אחר מסביר השפת אמת את מאמר חז"ל –

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים. (שבת קי"ח:)

למה דווקא שתי שבתות ולא יותר ולא פחות? השפ"א מסביר שהאדם נברא כידוע ביום שישי, בערב שבת אחרי חצות היום, ולכן לא הספיק להתכונן כראוי לשבת. חז"ל מסבירים שהוא נברא אחרון כדי שכאשר יגיע האדם הכל כבר יהיה מוכן לכבודו, והוא ייכנס ישר לשבת, אבל מה עם ההכנה לשבת, לימוד, טבילה במקווה? – השבת הראשונה היא השבת שאתה מקבל הכל בהתעוררות מלמעלה – איזה כוחות, איזה ניגונים, איזו הארה! אבל לכל שבת יש מוצאי שבת, ואז מתחילים ששה ימי עבודה לקראת השבת הבאה – יום ראשון בשבת, יום שני בשבת וכן הלאה. השבת השניה כבר באה מכח עצמותך, מכוחך. אמנם היא לא היתה באה לעולם אם לא הייתה ההתעוררות שמלמעלה שבשבת הראשונה. אתה היית חייב את ה-"ופסחתי", אבל כעת תבוא השבת השניה אליה אתה עצמך התכוננת. אומר השפת אמת – "אלמלא משמרין ישראל שתי שבתות", אם הם מבינים את היסוד הזה, מיד הם נגאלים!

שתי השבתות הראשונות בהיסטוריה של עם ישראל מאז יצאנו ממצרים היו פסח, שנקרא שבת,^[2] ושביעי של פסח. השבת הראשונה היתה ההארה מלמעלה, "ופסחתי", ואז הגענו בעצמנו אל השבת השניה. הוא כבר קרע לנו את הים לא כמו במכות הקודמות אלא בגלל שאנחנו מכוחנו הלכנו ששה ימים ונכנסנו פנימה למים. עכשיו אפשר להגיע למימונה, לסעודת משיח, אחרי שעשינו את שתי השבתות. זה דבר נפלא מאד!

לכל אדם ניגון משלו

כולם מכירים את הגמרא המפורסמת שדנה באם שהלך במדבר ואיבד את ספירת הימים – מתי הוא עושה שבת. הוא עכשיו יצא מהמנהרה, מהשבי, והוא לא יודע איזה יום היום. יש שם בגמרא שתי דעות –

אמר רב הונא היה מהלך (בדרך או) במדבר ואינו יודע אימתי שבת, מונה ששה ימים ומשמר יום אחד. חייא בר רב אומר משמר יום אחד ומונה ששה. במאי קמיפלגי? מר סבר כברייתו של עולם ומר סבר כאדם הראשון. (שבת ס"ט:)

לפי חייא בר רב הולכים לפי השבת של האדם – מה היה לאדם בשבת הראשונה לבריאתו. הוא נכנס ישר לשבת, בהתעוררות מלמעלה. ולפי רב הונא, שסופר ששה ימים ורק אחרי זה עושה שבת – זו השבת שהאדם כבר יצר והתכונן אליה בכוחותיו.

ממילא מובן לנו מה נאמר בשירת הים. אחרי שאמרנו שהקב"ה "גאה גאה", וש-"סוס ורוכבו רמה בים", ו-"עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה", הרי ש -"זה אלי ואנווהו, אלהי אבי וארוממנהו". "זה אלי ואנווהו" – עכשיו בשירת הים ראינו אנחנו ואפילו שפחה ראתה מה שלא ראה בן בוזי הנביא, כי זה היה אחרי שנקרע הים בעצמותנו, בעבודתנו. אבל "לֹא אֲנִי תְּחִלַּת הַקְּדֻשָּׁה, אֶלָּא מֻחְזֶקֶת וְעוֹמֶדֶת לִי הַקְּדֻשָּׁה וֶאֱלֹהוּתוֹ עָלַי מִיְּמֵי אֲבוֹתַי" (רש"י על הפסוק). קודם כל, אומר היהודי, אני פה כי יש לי ניגון משלי, חידוש משלי בעולם, אבל אז הוא מודה שכל כוחו להגיע לזה נובע מזכות אבות, שהכל בא מהשבת הראשונה, שהקב"ה הוציא אותי משם. זה כח פנימי עמוק ועליון שעכשיו מופיע בי. ומול הכח הזה אי אפשר, וכשהוא מופיע בשלמותו, היינו שמקורו הוא למעלה אך כעת הוא מופיע פה למטה, אז הוא מתאר את שניהם – "זה אלי ואנווהו אלהי אבי וארוממנהו".

מודה אני

עד כאן חלק ראשון של השיעור שהוא בעצם הקדמה. עכשיו צריך להמשיך ולברר האם יש לנו דרך להתחזק בעניין הזה, ואם כן – מה היא. הרי אנחנו יודעים שעלינו לצאת כל יום ויום ממצרים – אז איך זה מתרחש בפועל? להבנת העניין הזה ניכנס לאמירה קצרה אך מופלאה מספר "היום יום" של הרבי הריי"צ מליובאוויטש. לענ"ד זה ממש קאוצ'ינג, ארגז כלים שנתנו לנו רבותינו כדי שאני אדע את שני הכוחות הללו, שאדע שיש לי את הכח שהקב"ה פוסח עלי ונותן לי אבל אז אני עובר תהליכים לא פשוטים על מנת שיהיה לי כח וזה יתגלה עכשיו ממני, ויגיע לקדושה מופלאה ושלמה.

אמרנו שיש שתי בחינות בפסח, ואמרנו שיש "זה אלי ואנווהו – אלהי אבי וארוממנהו". גם בסדר היום שלנו יש תפילה שנאמרת פעמיים, בסמיכות, בשני נוסחים שונים, אבל היא בעצם אותו עניין. כשיהודי קם בבוקר, דבר ראשון שהוא אומר זה –

מודֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ.

ואז אני קם, נוטל ידיים, מתפנה, ומברך על נטילת ידיים, אשר יצר את האדם בחכמה, ועוד ברכה –

אֱלֹהַי! נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ‏ בִּי טְהוֹרָה הִיא. אַתָּה בְרָאתָהּ, אַתָּה יְצַרְתָּהּ, אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי, וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי, וְאַתָּה עֲתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי, וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבוֹא. כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְּקִרְבִּי מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי, רִבּוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים אֲדוֹן כָּל הַנְּשָׁמוֹת. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, הַמַּחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים מֵתִים.

התוכן של שתי תפילות אלו דומה מאד. האמת היא ש"מודה אני" כלל לא מופיעה בגמרא (אלא רק 'אלקי נשמה') והמקור שלה מאוחר מאד, בספר "סדר היום" של רבי משה בן המכירי שהיה מגורי האריז"ל בצפת. בסך הכל כחמש מאות שנה.^[3] בפוסקים יש הסבר מדוע אומרים 'מודה אני' מיד כשקמים ובנוסף אומרים לאחר מכן גם 'אלוקי נשמה', ולפי ההסבר הזה, 'מודה אני' הוא יותר נמוך מ-'אלוקי נשמה'. נסביר – ב-'מודה אני' שם ה' לא מופיע. ההסבר ההלכתי המפורסם הוא שכיון שאדם רק התעורר וידיו טמאות, הוא עדיין "בעפיצות" שלו מהלילה, רוח רעה שורה על ידיו, ולכן הוא לא מזכיר את שם ה'. רק אחרי שהוא נוטל את ידיו במים ומברך הוא יכול להמשיך ב-אלוקי נשמה'.

במאמר המוסגר רק נוסיף, מה הקשר בין 'אלקי נשמה' לברכת 'אשר יצר'? – זה לא רק טכני, אלא יש כאן דבר עמוק. מה אנחנו מברכים ב'אשר יצר'? – "אם יסתם אחד מהם או יפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים". הקב"ה יצר מערכת בעולם שבה באים לידי ביטוי כל הדברים שצריכים להופיע. קודם כל ברמה הפיסית הכי פשוטה – מה שלא יכול להופיע גורם לאדם סבל גדול. הוא מרגיש חנוק, חסום. לפעמים אפילו צריך כדי לפתור את זה לעבור ניתוח. האם חשבנו שגם הנפש האלוקית, זו שהקב"ה ברא בי "אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא", שהיא נמצאת בתוך מצרים, בפנים? זוהי יציאת מצרים ברוחניות. מצרים מקיפה אותה על ידי הנפש הבהמית שבי. הנפש הבהמית רוצה וצריכה את כל צרכיה, ובצדק – לאכול, לשתות, לישון ולפעמים גם דברים נוספים, טובים יותר או פחות. בסביבה הזו חיה הנפש האלוקית. "ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא". יציאת מצרים ברוחניות זה שהנפש האלוקית לא יכולה להתבטא. אם אתה רוצה להבין איך היא מרגישה – תאמר "אשר יצר" בכוונה. ככה היא מרגישה, אבל תכפיל את זה בטריליון.

מקום בו אין טומאה כלל

על כל פנים נחזור למודה אני. בואו נראה איך מנתח הרבי הריי"צ זיע"א בשנת תש"ג, באמצע החושך הכי גדול של העולם, את הדבר הזה ובעצם מתאר את הכלי של כל מה שאמרנו קודם –

סדר היום^[4] מתחיל ב"מודה אני", ואומרים זאת קודם לנטילת ידים שחרית, אפילו בידים טמאות – מפני שכל הטומאות שבעולם אין בכוחם לטמא ה"מודה אני" של יהודי. אפשר שחסר בזה או בזה, אך ה"מודה אני" נשאר בשלמותו. (היום יום י"א שבט)

כלומר לא שאין ב'מודה אני' את שם ה' כי הידיים טמאות, אלא כי ב'מודה אני' אין שום טומאה. זה מצד היחידה שבנפש, החלק הכי גבוה ושם אין כלל טומאה. זה בהפוך על הפוך! "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרתך בי נשמתי – בחמלה". אמנם כל מה שהקב"ה עושה הוא בחמלה, אז למה מופיעה החמלה הזו דווקא כאן? – רש"י מסביר את המילה "ופסחתי עליכם" – "וחמלתי" (שם י"ב, י"ג)! גם אונקלוס מתרגם כך – "ואחוס עליכון" (שם). ארחם, אחמול. זה געוואלד – אני מודה לך רבש"ע, שהחזרתי בי את נשמתי ברחמים ואתה מאמין בי. אני הוא הנושא של התפילה. לעומת זאת, ב'אלוקי נשמה' הנושא הוא הקב"ה – "אתה בראת, אתה יצרת, אתה נפחת". לכל זה אין התייחסות ב'מודה אני'. 'מודה אני' הוא לא השלב שאני יוצא בו מהמיצר אלא שהמיצר נדחה לגמרי. מצד היחידה שבנפש, אני והקב"ה זה "יחידה לייחדך", זה נעול וחתום יחד. כשאני קם על הבוקר, בשניה הראשונה ועוד לפני שאני בודק במה אני חסר ומה אני צריך לתקן, מה אני צריך להוסיף ומה יכול להיות יותר טוב – אני מודה לך. בשלב הבא אני לוקח את שתי ידי, "עשר אצבעות לי יש", אני נוטל אותן – מרים אותן, ומברך 'אשר יצר' ואלוקי נשמה". 'מודה אני' זה "זה אלי ואנווהו", 'אלוקי נשמה' זה "אלוקי אבי וארוממנהו". 'מודה אני' זה קריעת ים סוף, זה "וישובו ויחנו לפני פי החירות" – אני עדיין נמצא בתוך הטומאה, כי יש מקום שבו יתגלה שאין שום טומאה ששייכת במודה אני. במהות אני יכול לקרוע את הים. הוא ייקרע כי אנחנו נכנסים לתוכו. הקב"ה לקח אותי את כל הסיבוב הארוך, ואני מתחיל במודה אני.

ויסב א-להים את העם

בשיחה מרתקת שואל הרבי מליובאוויטש זיע"א, אם כן, לפי הסברנו, מדוע אם המעלה של 'מודה אני' כל כך גבוהה, למה הוא לא התחבר ונוסד מוקדם יותר, בזמן הש"ס למשל, אלא רק לפני כחמש מאות שנה בגלות? [בעולם ההלכתי זה הפוך – בגלל הטומאה של הידיים אני לא יכול לומר את שם ה' ולכן הוא חסר במודה אני, אבל ברמה הפנימית, בתורת החסידות, אין שם ה' במודה אני כדי להראות שאין שם בכלל שום אפשרות של טומאה! שביעי של פסח זה כבר משיח, זה הכוח שאני הבאתי את כל העולם לידי ביטוי, הים הפך ליבשה כי אני נכנסתי לתוכו]. והתשובה היא –

וזה שבזמן הש"ס לא אמרו מודה אני אף שעל פי פנימיות העניינים יש בזה מעלה שאינה בברכת אלהי נשמה, יש לומר בדרך אפשר לפי שהתעוררות וביטוי היחידה [המדרגה העליונה] הוא דווקא כאשר גם מישהו טמא ונמצא בטומאתו ומכל מקום הוא מודה [הוא בביטול] ועל דרך הידוע שכח המסירות נפש הבא מצד היחידה הוא בגילוי יותר בזמן הגלות ובפרט בעקבתא דמשיחא יותר מאשר בזמן הבית. (ליקו"ש)

ולכן תיקנו את 'מודה אני' דווקא כשהחושך הופך לסמיך, עבה וקשה יותר. דווקא כאשר "וישובו ויחנו לפני פי החירות", והים סוגר מצד אחד והמצרים מצד שני והמדבר מצד שלישי – ואין כלום.

איך אמרנו כבר פעם? –

וַיַּסֵּ֨ב אֱלֹהִ֧ים ׀ אֶת־הָעָ֛ם דֶּ֥רֶךְ הַמִּדְבָּ֖ר יַם־ס֑וּף… (שם י"ג, י"ח)

מופיע בחז"ל שבליל הסדר "וַאֲפִלּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיָּסֵב" (משנה פסחים י', א') – בליל הסדר כולם צריכים להיות מסובין, כמו מלאכים. אמנם זה לא דאורייתא אבל יש לזה רמז בתורה –

ויסב אלהים את העם. מכאן אמרו רבותינו (פסחים צט, ב) "אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב" שכך עשה להם הקדוש ברוך הוא שנאמר "ויסב אלהים". (שמו"ר כ', י"ח)

שואל על זה הכתב סופר זיע"א – הרי "ויסב אלהים את העם" זה להחזיר אותי לבעל צפון, להחזיר אותי למצרים. אחרי שהגעתי לאיתם, לקצה המדבר, פתאום אני מתחיל לחזור אחורה, רגרסיה?! והוא מבאר – כשעם ישראל הגיעו לשם, ל-"ויסב א-להים את העם דרך ים סוף", זה היה השלב שבו הבנו ש"אין עוד מלבדו". אין מצרים לפנות אליה, אין מומחים במדבר, כל הקונספציות התרסקו, ונשאר רק דבר אחד – "מודה אני לפניך".

במקום הכי נמוך בעולם הזה התגלה שאני במהותי הנני בן חורין. הלילה הזה כולנו מסובין – לא כי יש לכולנו וולבו אלא כי עכשיו שוחררנו מכל מה שמפריע בעולם, מכל הדמיונות שחשבתי שאני יכול לבנות – על זה ועל זה ועל זה. אין מצרים, אין מדבר, אין סוסו ורוכבו. יש רק דבר אחד – "אין עוד מלבדו", ומכל הסיבוב הזה, מכל ה"ויסב", מהחזרה למצרים פעם נוספת כדי לצאת ממנה פעם שניה אבל הפעם מכח עצמי, עכשיו הפכנו מסובים.

לחיות את שתי הבחינות כל יום

כשיהודי אומר "מודה אני" בבוקר, ובמיוחד בחורף כעדיין חושך בחוץ ולפעמים זו באמת קריעת ים סוף, לפני 'אלוקי נשמה' – זה השביעי של פסח שנאמר לפני ליל הסדר. זה הכח בלי שם ומלכות. שם ליד בעל צפון, מהמקום ממנו אני מגיע ואני נכנס לים והקב"ה קורע לנו את הים היא העבירנו אחרי זה בתוכו בחרבה. לא כמו שהיה עד עכשיו וראיתי את ידו החזקה, את הגודל האלוקי – "אתה בראת, אתה יצרת" – אלא עכשיו זה חודר אלי עוד ועוד ועוד.

הכח הזה הוא הכלי להחדיר בי ביום יום, על הבוקר, את התוכן הכפול הזה של שתי השבתות שכאשר אני יודע לשמר אותן – מיד נגאלים. אני לא מתבלבל לרגע ולא חושב שהשבת השניה היא בזכותי. אני יודע שהיא מכח ההתעוררות מלעילא שקיבלתי, אבל מאידך אני לא מתבלבל לשניה ולא חושב שעם ההתעוררות הזו והאקסטזה הזו סיימתי את העבודה. אני יודע שאני עוד אעבור רגעים קשים מאד שכל כולם לא נועדו אלא כדי שעכשיו מכח העבודה שלי ייבקע הים, כל המים שבעולם, ויציאת מצרים תהפוך להיות מציאות – ממני.

שנזכה לראות ולהתבשר בעגלא ובזמן קריב בגאולה שלמה עלינו ועל כל ישראל.

1. חלק מהפרשנים הפשטנים אומרים שהכוונה היא שפרעה יחשוב שבעל צפון הוא זה שסגר על בני ישראל את המדבר, שהוא עדיין נשאר לו מכל האלילים, וכמו במכת הברד שהוא חשב שנשארה החיטה. ↑

2. "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת…" (ויקרא כ"ג, ט"ו) ↑

3. מענין שמתקופה זו יש לנו עוד תפילות ופיוטים שנכנסו חזק מאד לנוסח שלנו, כמו למשל "לכה דודי לקראת כלה" ועוד. ↑

4. יתכן שהרבי רומז כאן לספר סדר היום" לרבי משה המכירי, שקדם לו כחמש מאות שנה ובו מופיעה לראשונה תפילת "מודה אני". ↑