טועמיה לפרשת דברים תשפג

ראשי חודשים לעמך נתת

הפעם אני מבקש לחרוג מפרשיות השבוע ולעסוק בעניינו של ראש החודש – ראש חודש בכלל, ור"ח מנחם אב בפרט. עניינו של ראש חודש מנחם אב הוא מיוחד – מצד אחד הוא חלק מתשעת הימים אבל מצד שני ראש חודש הוא יום שיש בו חגיגיות. סוגיית ראש חודש היא מעניינת ומרתקת. מצד אחד הפגישה הראשונה שלנו עם המצוות עוברת דרך ראשי חודשים  – הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחׇדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה. (שמות י"ב, ב') זה נאמר אמנם על ראש חודש ניסן אבל אנחנו שומעים שם גם את הפגישה עם קידוש החודש וקידוש הלבנה. התורה מדברת גם על – וּבְרָאשֵׁי֙ חׇדְשֵׁיכֶ֔ם תַּקְרִ֥יבוּ עֹלָ֖ה לַ-ה'… (במדבר כ"ח, י"א)

לפייס את הלבנה

יש בראש חודש דבר מרתק שקשה לומר אותו, אבל רש"י בעקבות חז"ל מביא את זה; בתוך קריאת הקרבנות בפרשת פנחס,מופיע פסוק שנראה בקריאה ראשונה רגיל, אבל יש בו שינוי במילה אחת מהותית – וּבְרָאשֵׁי֙ חׇדְשֵׁיכֶ֔ם תַּקְרִ֥יבוּ עֹלָ֖ה לַ-ה' פָּרִ֨ים בְּנֵֽי־בָקָ֤ר שְׁנַ֙יִם֙ וְאַ֣יִל אֶחָ֔ד כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵי־שָׁנָ֛ה שִׁבְעָ֖ה תְּמִימִֽם… וְנִסְכֵּיהֶ֗ם חֲצִ֣י הַהִין֩ יִהְיֶ֨ה לַפָּ֜ר וּשְׁלִישִׁ֧ת הַהִ֣ין לָאַ֗יִל וּרְבִיעִ֥ת הַהִ֛ין לַכֶּ֖בֶשׂ יָ֑יִן זֹ֣את עֹלַ֥ת חֹ֙דֶשׁ֙[1] בְּחׇדְשׁ֔וֹ לְחׇדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה. וּשְׂעִ֨יר עִזִּ֥ים אֶחָ֛ד לְחַטָּ֖את לַ-ה' עַל־עֹלַ֧ת הַתָּמִ֛יד יֵעָשֶׂ֖ה וְנִסְכּֽוֹ. (שם, י"א-ט"ו) כלומר חוץ מעולת התמיד שקרבה כל יום, מביאים ביום ראש החודש גם שעיר אחד לחטאת, ורש"י ישר מסב את תשומת לבנו לכך שבכל המקומות האחרים שהפסוק הזה מופיע (ברגלים, בחגים אחרים) – והוא מופיע בהרבה מקומות – לא מופיע בשום מקום הביטוי "שעיר עיזים אחד לה'", אלא "שעיר עיזים אחד לכפר". למה בר"ח מופיעה לשון אחרת "לחטאת לה'"? – וּשְׂעִיר עִזִּים וְגוֹמֵר. כָּל שְׂעִירֵי הַמּוּסָפִין בָּאִין לְכַפֵּר עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, הַכֹּל כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּמַסֶּכֶת שְׁבוּעוֹת (ב' ע"א–ע"ב) וְנִשְׁתַּנָּה שְׂעִיר רֹאשׁ חֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: לַה', לְלַמֶּדְךָ שֶׁמְּכַפֵּר עַל שֶׁאֵין בּוֹ יְדִיעָה לֹא בִּתְחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף, שֶׁאֵין מַכִּיר בַּחֵטְא אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּלְבַד; וּשְׁאָר הַשְּׂעִירִין לְמֵדִין מִמֶּנּוּ. וּמִדְרָשׁוֹ בָּאַגָּדָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הָבִיאוּ כַּפָּרָה עָלַי עַל שֶׁמִּעַטְתִּי אֶת הַיָּרֵחַ (ב"ר ו, ג, שבועות ט' ע"א). התשובה הראשונה בפשוטו של מקרא לא מספיקה לרש"י, אז הוא מביא את המדרש המופיע בגמרא – רבי שמעון בן פזי רמי: כתיב (ברא' א, טז) "ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים" וכתיב "את המאור הגדול ואת המאור הקטן,. אמרה ירח לפני הקב"ה רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה לכי ומעטי את עצמך. אמרה לפניו רבש"ע הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי? אמר לה לכי ומשול ביום ובלילה. אמרה ליה מאי רבותיה דשרגא בטיהרא מאי אהני? אמר לה זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים. אמרה ליה יומא נמי אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא דכתיב (ברא' א, יד) "והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים". זיל ליקרו צדיקי בשמיך (עמוס ז, ב) "יעקב הקטן שמואל הקטן" (שמו"א יז, יד) "דוד הקטן". חזייה דלא קא מיתבא דעתה, אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח והיינו דאמר ר"ש בן לקיש מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו (במד' כח, טו) לה'? אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח. (חולין ס:) שכאשר ברא הקב"ה את שני המאורות הם היו שווים בגודלם, ואז באה הלבנה לפני הקב"ה ואמרה לו "אין שני מלכים משמשים בכתר אחד" ואמר לה הקב"ה "לכי ומעטי עצמך". שאלה הלבנה – מה הבעיה עם מה שאמרתי? אתה רוצה שנריב בהמשך? והקב"ה ניסה לפייס אותה – קטן זה טוב, הצדיקים נקראים קטנים, כמו שמואל הקטן, יעקב הקטן – אך היא לא קיבלה את זה. המשיך ואמר לה עם ישראל נקרא קטן, שנא' – "קטון יעקב ודל" – וגם זה לא עוזר. אמר לה – השמש מושלת ביום, ואת תמשלי גם ביום וגם בלילה, והיא לא מתפייסת, הציע לה 'פרס ניחומים' בדמות הרבה כוכבים סביבה וכו', כיון שראה שהיא לא מתפייסת בא לבני ישראל ואמר – אתם כל חודש צריכים לפייס אותה, 'הביאו כפרה עלי על שמיעטתי את הירח'. זה לא 'סתם' מדרש בגמרא אלא כך רש"י מבין את הפסוק. צריך להבין את זה.

לא חודש ולא שבת

אני מבקש לעסוק במהותו של היום. נניח לקרבנות בינתיים. ראש חודש שונה מכל הימים האחרים. צריך להבין – הוא חג או לא? לכאורה הוא יום רגיל, הוא לא אסור במלאכה, הוא גם לא כחול המועד, אז מה הוא? והוא היום היחיד שנקרא בתורה 'ראש' (ראש השנה נקרא בתורה זיכרון). "ובראשי חדשיכם". מה פירוש המושג? אמרנו לא אחת שבשפות אחרות אין שימוש במילה ראש. באנגלית למשל, לא אומרים Head of the Month/Year, אלא New Year. כבר כתבו גדולי העולם שרק לעתיד לבוא נזכה ותתגלה מעלתו של ראש החודש. ר' צדוק הכהן מלובלין זיע"א בספר 'רסיסי לילה' אומר שזה יהיה אחד הגילויים של העתיד ונבין שר"ח הוא הדבר העיקרי. האמת, שאלו פסוקים מפורשים בסוף ספר ישעיהו – כִּ֣י כַאֲשֶׁ֣ר הַשָּׁמַ֣יִם הַ֠חֲדָשִׁ֠ים וְהָאָ֨רֶץ הַחֲדָשָׁ֜ה אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י עֹשֶׂ֛ה עֹמְדִ֥ים לְפָנַ֖י נְאֻם־ה' כֵּ֛ן יַעֲמֹ֥ד זַרְעֲכֶ֖ם וְשִׁמְכֶֽם. וְהָיָ֗ה מִֽדֵּי־חֹ֙דֶשׁ֙ בְּחׇדְשׁ֔וֹ וּמִדֵּ֥י שַׁבָּ֖ת בְּשַׁבַּתּ֑וֹ יָב֧וֹא כׇל־בָּשָׂ֛ר לְהִשְׁתַּחֲוֺ֥ת לְפָנַ֖י אָמַ֥ר ה'. (ישעיהו ס"ו, כ"ב-כ"ג) הנביא מדלג על כל המועדים ומדבר רק על ראש חודש ושבת. שבת היא הפעולה שהקב"ה עושה בעולם וראשי חודשים הם הפעולה שלנו, קידוש החודש. "כל בשר" זה ביטוי מדהים – הכל, כל הבריאה, יבואו להשתחוות לקב"ה. והסיום – וְיָצְא֣וּ וְרָא֔וּ בְּפִגְרֵי֙ הָאֲנָשִׁ֔ים הַפֹּשְׁעִ֖ים בִּ֑י כִּ֣י תוֹלַעְתָּ֞ם לֹ֣א תָמ֗וּת וְאִשָּׁם֙ לֹ֣א תִכְבֶּ֔ה וְהָי֥וּ דֵרָא֖וֹן לְכׇל־בָּשָֽׂר. (שם כ"ד) הפסוק מתאר איך אז יראו שכל הרשע, כל הקליפות, הם בעצם פגר מובס. זה הפסוק שחותם את ישעיהו ולכן כשאנחנו קוראים את ההפטרה הזו בשבת שחל בה ראש חודש, אנחנו חוזרים וכופלים את הפסוק הקודם – "והיה מדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו וכו'" – כדי לא לסיים בכזה סיום קשה. מה יקרה אז? בתנ"ך אנחנו לא פוגשים הרבה פעמים בראש חודש. יש את המפגש המפורסם של דוד ויהונתן בסעודת ראש חודש. כאשר אנחנו מקדשים את הלבנה אנחנו נזכרים מאד בדוד המלך – דוד המלך והלבנה הולכים יחד. זו ספירת המלכות. אבל מה הוא היום הזה? אנחנו פוגשים בתנ"ך שאנשים מיוחדים היו הולכים אל הנביא, אל איש האלוקים, בראש חודש – בסיפור המפורסם של האשה השונמית ואלישע הנביא, אחרי שהיא נפקדת בתינוק, שלימים יהיה חבקוק הנביא, כאשר הוא מאבד את ההכרה היא רצה אל הנביא ובדרך שואל אותה בעלה – וַיֹּ֗אמֶר מַ֠דּ֠וּעַ אַ֣תְּ הֹלֶ֤כֶת אֵלָיו֙ הַיּ֔וֹם לֹא־חֹ֖דֶשׁ וְלֹ֣א שַׁבָּ֑ת וַתֹּ֖אמֶר שָׁלֽוֹם. (מל"ב ד', כ"ג). כלומר בעלי מדרגות גבוהות כנראה ניחנים ביכולת לחוות את ראש חודש ולהבין את מהותו כפי שהוא יהיה לעתיד לבוא. אני רוצה לנסות להגדיר את ייחודיותו של ראש חודש ולהבין תחילה את ראש חודש בהגדרה האסטרונומית שלו. הוא הראש של החודש – המולד. ב'שבת מברכים', לפני ששליח הציבור מכריז על יום ראש החודש "הבא עלינו לטובה", אנחנו נוהגים להזכיר ולהכריז בקול רם את המולד. המולד הוא הרגע שבו מתחיל מסלול הירח של החודש הקרוב – וכשהוא מתחיל אנחנו לא רואים כלום. הגמרא אומרת שאם באו עדים ומעידים שהם ראו את המולד, גם אם הם שני גדולי עולם או חתני פרס נובל באסטרונומיה, הרי הם עדי שקר בוודאות, כי לא ניתן לראות בעיני אדם את מולד הלבנה. אנחנו יודעים שהשמש היא המאירה את הירח, ואור הלבנה הוא בעצם אור חוזר מהשמש. ברגע המולד אנחנו מקבלים את הירח בצדו האפל לגמרי. אין הארה של השמש על הירח בצד שלנו, ואז הכל מתחיל מחדש. וצריך לדעת את המולד לפני שמברכים את החודש, יש לו חשיבות רבה. אם היינו שואלים ילד, מתי לדעתו הוא הזמן המתאים לחגוג ללבנה, נדמה שאף אחד לא היה מציע את רגע המולד, הרגע החשוך הזה. לא רואים שם כלום, הלבנה לא מאירה כלפינו. אבל אנחנו צריכים לדעת ע"פ החישובים, מבחינה אסטרונומית, מתי הוא מועד המולד – יום, שעה, דקות, חלקים – ורק אז ראש חודש.

אויר אחר

בואו ננסה להבין את המושג הזה דווקא מצד העולם ההלכתי. יש דיון בהלכה מתי הוא זמן קריאת שמע של שחרית. התורה אומרת שצריך לקרוא קריאת שמע "בשכבך ובקומך", וחז"ל מבארים שאין זה בעת פעולת הקימה אלא בזמן שבני אדם קמים – מהרגע שאדם מכיר את חברו בריחוק ארבע אמות (כחמישים דק' לפני הנץ החמה) ועד לסוף שלש שעות זמניות של היום, כי אז דרך בני מלכים לעמוד ממיטתם. אמנם יש מצווה מן המובחר לקרוא קריאת שמע כוותיקין – לפני הנץ החמה, כדי שנסיים את הברכה שלאחריה (גאל ישראל) עם הנץ, נסמוך גאולה לתפילה ונתחיל מיד את התפילה בנץ. כך מגדיר מרן השו"ע – זמן קריאת שמע של שחרית משיראה את חבירו הרגיל עמו קצת ברחוק ד' אמות ויכירנו ונמשך זמנה עד סוף ג' שעות שהוא רביע היום. ומצוה מן המובחר לקרותה כוותיקין (פירוש תלמידים. ורש"י פירש אנשים ענוים ומחבבים המצות) שהיו מכוונים לקרותה מעט קודם הנץ החמה (פירוש יציאת החמה כמו הנצו הרמונים) כדי שיסיים קריאת שמע וברכותיה עם הנץ החמה ויסמוך התפלה מיד בהנץ החמה, ומי שיוכל לכוין לעשות כן שכרו מרובה מאד. (שו"ע או"ח נ"ח, א') אמנם גם מי שלא קיים מן המובחר וקרא שמע לאחר הנץ, קיים את המצווה לכל הדעות, אך לא מן המובחר. הרמב"ם לעומת זאת, לומד את זה אחרת לגמרי – ואיזה הוא זמנה ביום? מצוותה שיתחיל לקרות קודם הנץ החמה, כדי שיגמור לקרות ולברך ברכה אחרונה עם הנץ החמה. ושיעור זה, כמו שיעור (נ"א – עישור) שעה קודם שתעלה השמש (היינו כשש דקות, שהם עשירית השעה). ואם איחר וקרא אחר שעלתה השמש – יצא ידי חובתו, שעונתה עד סוף שלוש שעות ביום למי שעבר ואיחר. (רמב"ם הל' קריאת שמע א', י"א) הרמב"ם לא מזכיר פה בכלל את ענין התפילה (הרמב"ם הזה לא מומלץ לכולם…). הוא אומר שמצוות קריאת שמע של שחרית הוא לפני הנץ. זהו. ואם עבר ואיחר, לא התעורר, הוא יוצא ידי חובה אם קרא שמע עד שלש שעות – אבל רק בדיעבד. הוא אפילו לא משתמש בביטוי לסמוך גאולה לתפילה, זה כאילו לא מעניין אותו. זה חידוש גדול מאד. בהמשך, כאשר יעסוק הרמב"ם בהלכות תפילה בענייני סדר היום הוא יגיד שזה טוב לסמוך גאולה לתפילה, אבל מה שבאמת מעניין אותו זה שקריאת שמע וברכותיה יהיו לפני הנץ החמה, לפני הופעת השמש. וצריך להבין – מה, הוא לא מכיר את הפסוק "ובשכבך ובקומך"? הוא חולק על חז"ל?! התשובה היא פלא פלאות. בישיבות קוראים לחילוק הזה 'שני דינים'. למצוות קריאת שמע של שחרית יש שני עניינים – וזה מה שמחדש הרמב"ם. האחד, והוא העיקר, לקבל עליו עול מלכות שמים. במצוות יחוד ה' הרמב"ם מגדיר את זה שזה מתקיים באמירת "שמע ישראל ה" אלוקינו ה' אחד". מתי אדם מקבל על עצמו עול מלכות שמיים ואיך? – כל עוד השמש, המערכת, המציאות, עדיין לא מופיעה, זה הזמן הנכון לקבל על עצמו עול מלכות שמיים. אני לא כפוף לשמש ולא לשום דבר שהשמש מכפיפה את המציאות אליה. אני שייך למעלה מהשמש, למעל השמש. הגאולה שלי, הברכה השניה שאחרי קריאת שמע, היא שאני לא מוכפף לשמש, אלא שהתורה התחשבה במציאות ואמרה שאם אדם לא קם בשעה הזו אז יש גם מצווה שמתרחשת עד זמן קימה, היינו עד סוף שלש שעות. אבל מהות המצווה היא דווקא לפני הופעת השמש בעולם. כשהשמש מופיעה האיזון משתנה, זה לא אותו אויר. השמש כבר מתחילה להשפיע על האויר שאני נושם, וודאי עלי. בדיעבד אני יוצא ידי חובה גם עד סוף שלש שעות אבל זה רק "יוצא זיין" – חצי קלאץ', כמו שאומרים היום. מי שמכיר את השעה הזו שלפני הנץ יודע כמה זה נכון. זה לא אותו אויר.

להתחדש באמת

נחזור לראש חודש. שאלנו מהו ראש חודש; המולד הוא השניה שבה הירח לא מושפע מהשמש. עכשיו הוא מקבל יניקה ישירה מהאינסוף. מבחינתי כאדם יש לשמש עכשיו אפס השפעה עליו. עכשיו הלבנה מתחדשת. תחת השמש אין התחדשות בעולם, יש הסתברות, יש ססטיסטיקה, יש אולי, יש קר וחם, יש חיים ומוות – אבל למעלה מן השמש יש יתרון, כך אומרים חז"ל על הפסוק המפורסם בקהלת – … וְאֵ֥ין יִתְר֖וֹן תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ. (קהלת ב', י"א) מה היתרון שיש למעלה מן השמש? הכח להתחדש. נסביר את המושג הזה כי לא תמיד מבינים אותו – להתחדש פירוש באמת באמת להתחדש. הכל יכול להתחיל מחדש לגמרי. הכל הפיך, אני מאמין בךָ ובךְ, הכל יכול להתחדש בעולם. ראש חודש נקרא 'ראש' כי הוא קשור לגזע הנשימה שבמוח ולא לחיים שבלב. זה בראש. ראש חודש הוא רגע המולד שבו אין לשמש השפעה על הארת הירח. באופן טבעי זה לא זמן לצאת ולעשות באותו זמן מסיבות ללבנה אלא דווקא כשהיא עגולה ויפה – אבל אז היא לא מתחדשת, אז היא כבר מתחילה לאבד את החידוש שלה, היא כבר במיעוט. יש מחלוקת בפוסקים מתי מתחילים לומר את ברכת הלבנה, קידוש לבנה, אבל לכל הדעות העיקר הוא שקידוש לבנה עושים לא במולד אלא אחריו, כשהיא כבר צריכה לברכה. והברכה שמברכים אותה היא שהיא תזכה להתחדש – 'שתתחדשי', ושאנחנו נזכה להתחדש. לעתיד לבוא, תתגלה מעלת ראש חודש, אך בעולם שלנו צריך כל כך הרבה קדושה כדי לתפוס את ראש חודש. בתנ"ך זה מופיע אצל דוד ויהונתן, במקום שבו אומר יהונתן לדוד שהוא יהיה ספירת המלכות, שהוא משיח, שהעולם יתחדש.

לחודשיו יבכר

אמרתי לחבר'ה שאנחנו בעצם חיים את זה כל רגע. דוגרי, כשאתה נכנס למחלקה בבית רפואה, מח' סיעודית, גריאטרית, אנשים זקנים, ואתה אף פעם לא רואה שם בלונים, ליצנים, ריקודים וכיו"ב. לעומת זאת במחלקת ילדים או תינוקות הכל שמח – פיצות, בלונים. לא נעים לומר את התשובה – אלה הולכי למות בין כה וכה. אני לא מאמין בהתחדשות. שלא נטעה, השוני איננו בריח ולא בחוויות. אלו דמיונות שלנו. פשוט את התינוק אנחנו תופסים כמשהו מתוק, גם אם הוא חולה הרבה יותר מהזקן שיש לו סיכויי החלמה גדולים. למה זה כך? כי אין לנו ראש חודש. חג הוא מועד שיש לו זהות, מאפיין – יציאת מצרים אז אוכלים מצות, ישבנו בענני כבוד אז יוצאים לסוכה, ניצחנו את היוונים ולכן מדליקים נרות. אבל איך אפשר לתאר את גזע המשינה שבמוח? איך אפשר לתאר את ההתחדשות ואת החיבור אליה? לעתיד לבוא המועדים יהיו בטלים אבל ראשי חודשים לא – וְהָיָ֗ה מִֽדֵּי־חֹ֙דֶשׁ֙ בְּחׇדְשׁ֔וֹ וּמִדֵּ֥י שַׁבָּ֖ת בְּשַׁבַּתּ֑וֹ יָב֧וֹא כׇל־בָּשָׂ֛ר לְהִשְׁתַּחֲוֺ֥ת לְפָנַ֖י אָמַ֥ר ה'. לפני שנגיע לעניינו של ראש חודש אב שהוא אולי הכי ראש חודש מכל ראשי החודשים, הזכרנו פעם את הפרק ביחזקאל שבו מתואר איך יורדים מים חיים מהמקדש. הוא עומד שם והאיש מראה לו את נבואת העתיד, את הבית השלישי, ופתאום בבית השלישי שהוא נמצא בתוכו ומכיר את מידותיו, מתחילים לפכות מים – וַיְשִׁבֵ֘נִי֮ אֶל־פֶּ֣תַח הַבַּ֒יִת֒ וְהִנֵּה־מַ֣יִם יֹצְאִ֗ים מִתַּ֨חַת מִפְתַּ֤ן הַבַּ֙יִת֙ קָדִ֔ימָה כִּֽי־פְנֵ֥י הַבַּ֖יִת קָדִ֑ים וְהַמַּ֣יִם יֹרְדִ֗ים מִתַּ֜חַת מִכֶּ֤תֶף הַבַּ֙יִת֙ הַיְמָנִ֔ית מִנֶּ֖גֶב לַמִּזְבֵּֽחַ׃ וַיּוֹצִאֵ֘נִי֮ דֶּֽרֶךְ־שַׁ֣עַר צָפ֒וֹנָה֒ וַיְסִבֵּ֙נִי֙ דֶּ֣רֶךְ ח֔וּץ אֶל־שַׁ֣עַר הַח֔וּץ דֶּ֖רֶךְ הַפּוֹנֶ֣ה קָדִ֑ים וְהִנֵּה־מַ֣יִם מְפַכִּ֔ים מִן־הַכָּתֵ֖ף הַיְמָנִֽית. בְּצֵאת־הָאִ֥ישׁ קָדִ֖ים וְקָ֣ו בְּיָד֑וֹ וַיָּ֤מׇד אֶ֙לֶף֙ בָּֽאַמָּ֔ה וַיַּעֲבִרֵ֥נִי בַמַּ֖יִם מֵ֥י אׇפְסָֽיִם. וַיָּ֣מׇד אֶ֔לֶף וַיַּעֲבִרֵ֥נִי בַמַּ֖יִם מַ֣יִם בִּרְכָּ֑יִם וַיָּ֣מׇד אֶ֔לֶף וַיַּעֲבִרֵ֖נִי מֵ֥י מׇתְנָֽיִם. וַיָּ֣מׇד אֶ֔לֶף נַ֕חַל אֲשֶׁ֥ר לֹא־אוּכַ֖ל לַעֲבֹ֑ר כִּֽי־גָא֤וּ הַמַּ֙יִם֙ מֵ֣י שָׂ֔חוּ נַ֖חַל אֲשֶׁ֥ר לֹא־יֵעָבֵֽר. וַיֹּ֥אמֶר אֵלַ֖י הֲרָאִ֣יתָ בֶן־אָדָ֑ם וַיּוֹלִכֵ֥נִי וַיְשִׁבֵ֖נִי שְׂפַ֥ת הַנָּֽחַל. בְּשׁוּבֵ֕נִי וְהִנֵּה֙ אֶל־שְׂפַ֣ת הַנַּ֔חַל עֵ֖ץ רַ֣ב מְאֹ֑ד מִזֶּ֖ה וּמִזֶּֽה. וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י הַמַּ֤יִם הָאֵ֙לֶּה֙ יוֹצְאִ֗ים אֶל־הַגְּלִילָה֙ הַקַּדְמוֹנָ֔ה וְיָרְד֖וּ עַל־הָעֲרָבָ֑ה וּבָ֣אוּ הַיָּ֔מָּה אֶל־הַיָּ֥מָּה הַמּוּצָאִ֖ים וְנִרְפּ֥אוּ הַמָּֽיִם. (יחזקאל מ"ז, א'-ו) המים עולם ממי אפסיים (מים רדודים המגיעים עד לקרסול הרגל) דרך הברכיים עד למתניים, והוא חייב לברוח והוא רואה פתאום שהוא נמצא בתוך נחל אדיר בתוך בית המקדש, עם עץ רב מזה ומזה ואז באה לאיו הנבואה והוא רואה שהמים האלה יוצאים מהמקדש ויורדים אל הערבה ומגיעים אל ים המלח – ונרפאו המים. אל תכעסו עלי – למה בכל השפות קוראים לים המלח 'ים המוות'? כי אף אחד לא מבין את הביטוי ים המלח. השם הזה 'ים המלח' מופיע כבר בתורה בגבולות הארץ (פר' מסעי) – והוא מקור החיים. הוא מופיע כמוות כי הוא מחכה למים החיים שייצאו מהמקדש, ואז  – וְהָיָ֣ה כׇל־נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֣ה אֲֽשֶׁר־יִשְׁרֹ֡ץ אֶ֣ל כׇּל־אֲשֶׁר֩ יָב֨וֹא שָׁ֤ם נַחֲלַ֙יִם֙ יִֽחְיֶ֔ה וְהָיָ֥ה הַדָּגָ֖ה רַבָּ֣ה מְאֹ֑ד כִּי֩ בָ֨אוּ שָׁ֜מָּה הַמַּ֣יִם הָאֵ֗לֶּה וְיֵרָֽפְאוּ֙ וָחָ֔י כֹּ֛ל אֲשֶׁר־יָ֥בוֹא שָׁ֖מָּה הַנָּֽחַל. וְהָיָה֩ עָמְד֨וּ עָלָ֜יו דַּוָּגִ֗ים (דייגים) מֵעֵ֥ין גֶּ֙דִי֙ וְעַד־עֵ֣ין עֶגְלַ֔יִם מִשְׁט֥וֹחַ לַחֲרָמִ֖ים יִֽהְי֑וּ לְמִינָהֿ֙ תִּֽהְיֶ֣ה דְגָתָ֔ם כִּדְגַ֛ת הַיָּ֥ם הַגָּד֖וֹל רַבָּ֥ה מְאֹֽד. בִּצֹּאתָ֧ו וּגְבָאָ֛יו וְלֹ֥א יֵרָפְא֖וּ, לְמֶ֥לַח נִתָּֽנוּ. וְעַל־הַנַּ֣חַל יַעֲלֶ֣ה עַל־שְׂפָת֣וֹ מִזֶּ֣ה ׀ וּמִזֶּ֣ה ׀ כׇּל־עֵֽץ־מַ֠אֲכָ֠ל לֹא־יִבּ֨וֹל עָלֵ֜הוּ וְלֹֽא־יִתֹּ֣ם פִּרְי֗וֹ לׇחֳדָשָׁיו֙ יְבַכֵּ֔ר כִּ֣י מֵימָ֔יו מִן־הַמִּקְדָּ֖שׁ הֵ֣מָּה יוֹצְאִ֑ים וְהָיָ֤ה פִרְיוֹ֙ לְמַאֲכָ֔ל וְעָלֵ֖הוּ לִתְרוּפָֽה. (שם ז'-י"ב) תהיה שם דגה, גדולה יותר מזו שבים הגדול, והספא ימשיך לעבוד במלוא המרץ. עצי פרי, ודגים ומלח. איך זה יבוא? מאיפה? – המים יצאו מהמקדש, מים חיים, ומהם ובזכותם לא יבול יותר אף עץ, וביכורי העץ יהיו לא אחת לשנה אלא כל חודש – כל הטבע יתחדש כל הזמן. כל חודש יהיה חג הביכורים – "לא יתום פריו לחודשיו יבכר". אין עלה מיותר, אין יותר מציאות שהפרי הוא התכלית ואת העלים מורידים. צריך להבין את זה לעומק. במזמור לראש חודש אנחנו אומרים – תְּשַׁלַּ֣ח ר֭וּחֲךָ יִבָּרֵא֑וּן וּ֝תְחַדֵּ֗שׁ פְּנֵ֣י אֲדָמָֽה. (תהילים ק"ד, ל') האדמה מתחדשת כשמבינים את המולד, כשהאור יונק מהקדושה עצמה. כשעול מלכות שמיים מופיע לפני הופעת השמש. זה הרמב"ם – פה בעולם יש "ובקומך", אבל מצוות "שמע ישראל", מה פירושו של המשפט הזה? – פירושו הוא 'שמע, אתה הרי ישראל, אתה ששורה עם אלוקים ועם אנשים. אתה מבין שאם אתה מקבל את חיותך מהקדושה ולא מהקליפה – אז ה' שהוא למעלה מהזמן, שהוא היה הווה ויהיה, הוא מקור כוחנו, והוא אחד?'.

אכפרה פניו

ראש חודש הוא האמונה שבאמת הכל יכול להתחדש – לא בלב, שם זה כבר מאוחר מדי, אלא במוח. במוחין, במקום שהמוחין שלי נמצאים. הקב"ה מבקש "הביאו כפרה עלי" – וזה נשמע משפט קשה. אין הכוונה לכפרה כי ח"ו הקב"ה חטא אלא – 'אתם עם ישראל שאתם עתידים להתחדש כמותה, כמו הלבנה'. 'כפרה' בעברית יש לה שתי משמעויות. האחד – כופר, איטום, כפי שנח כפר את התיבה, והשני – הוצאת האיטום (כמו מילים רבות בעברית שיש להן שתי משמעויות מנוגדות). כשיעקב שולח מנחה לעשו אחיו הוא אומר – … כִּֽי־אָמַ֞ר אֲכַפְּרָ֣ה פָנָ֗יו בַּמִּנְחָה֙ הַהֹלֶ֣כֶת לְפָנָ֔י וְאַחֲרֵי־כֵן֙ אֶרְאֶ֣ה פָנָ֔יו אוּלַ֖י יִשָּׂ֥א פָנָֽי. (בראשית ל"ב, כ"א) ומביא שם רש"י – אֲכַפְּרָה פָנָיו. אֲבַטֵּל רָגְזוֹ. וְכֵן: "וְכֻפַּר בְּרִיתְכֶם אֶת מָוֶת" (ישעיהו כח, יח), "לֹא תוּכְלִי כַּפְּרָהּ" (ישעיהו מז, יא). וְנִרְאֶה בְעֵינַי שֶׁכָּל כַּפָּרָה שֶׁאֵצֶל עָוֹן וָחֵטְא וְאֵצֶל פָּנִים, כֻּלָּן לְשׁוֹן קִנּוּחַ וְהַעֲבָרָה הֵן. וְלָשׁוֹן אֲרַמִּי הוּא, וְהַרְבֵּה בַּגְּמָרָא: "וְכַפַּר יְדֵיהּ" (בבא מציעא כ"ד ע"א), "בָּעִי לְכַפּוּרֵי יְדֵיהּ בְּהַהוּא גַבְרָא" (גיטין נו ע"א). וְגַם בִּלְשׁוֹן הַמִּקְרָא נִקְרָאִים הַמִּזְרָקִים שֶׁל קֹדֶשׁ "כְּפוֹרֵי זָהָב" (עזרא א, י), עַל שֵׁם שֶׁהַכֹּהֵן מְקַנֵּחַ יָדָיו בָּהֶן בִּשְׂפַת הַמִּזְרָק (זבחים צ"ג ע"ב). אכפרה – אסיר את האיטום בינינו, אנקה. אני יכול לכפור את התיבה כמו את תיבת נח או את תיבתו של משה – ואני יכול לגלות שאני יכול להסיר את האיטום הזה לגמרי. הקב"ה בא ואומר 'הביאו כפרה עלי' כי העולם לא מבין את סוד המולד, את סוד ההתחדשות. "מקדש ישראל וראשי חודשים" – הביאו כפרה עלי. כשהקב"ה אמר ללבנה "לכי ומעטי את עצמך" הוא בקש שכל העולם יגלה את סוד המולד, סוד ההתחדשות, סוד ההתהפכות. האם יש בכלל סיכוי לקבל את החיות מקדושה ולא מהקליפה? הקליפה היא לא דבר רע. הקליפה היא כל מה שאנחנו רואים, כל מה שמהשמש ולמטה וכל זה – הֲבֵ֤ל הֲבָלִים֙ אָמַ֣ר קֹהֶ֔לֶת הֲבֵ֥ל הֲבָלִ֖ים הַכֹּ֥ל הָֽבֶל. (קהלת א', ב') ולכן – ס֥וֹף דָּבָ֖ר הַכֹּ֣ל נִשְׁמָ֑ע אֶת-הָאֱלֹהִ֤ים יְרָא֙ וְאֶת-מִצְוֹתָ֣יו שְׁמ֔וֹר כִּי-זֶ֖ה כָּל-הָאָדָֽם. (שם י"ב, י"ג) אותו 'כל' כן נשמע. "כי זה כל האדם" – "זה" משמעו "זה אלי ואנוהו", כשאתה יכול להתחיות מהקדושה ולהצביע על נקודת הקדושה. מה הכח של התדבקות בצדיק האמת? אני חש את זה בזמנים האחרונים. ממה אני מתחייה – האם אני מקבל את חיותי מצד הקדושה או מצד הקליפה? וכל אחד יבחן את עצמו בנפשו פנימה בנקודה הזו. זה יקבע את כל החיים שלנו. כמה אני מתרגש מהרעש שמסביב? ממה אני יונק את מקור חיי? המולד הוא בזמן שבשר ודם לא יכול להעיד עליו כי בשר ודם עטוף בקליפה. ואם יבוא בשר ודם ויעיד לנו שהוא ראה את המולד, הרי הוא עד שקר, כי דבר זה הוא אינו ביכולתו של בשר ודם. הוא לא יכול. וזה החידוש שלכם, זה ראש החודש.[2]

מי מנחם את מי באב?

מה עניינו של ראש חודש 'מנחם אב'? – מי מנחם את מי, אנחנו את אבא או אבא אותנו? לנחם זה לא רק לתת חיזוק, חיבוק או להציע את עצמי, לתת אהבה ולהיות יחד עם השני, אלא זה דבר נוסף – וַיִּנָּ֖חֶם ה' עַל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר לַעֲשׂ֥וֹת לְעַמּֽוֹ. (שמות ל"ב, י"ד) השורש נ.ח.מ. בעברית משמעו לחשוב דבר אחד ואז להפך את המחשבה. בעומק, כשאני רוצה לנחם את החבר, את הידיד, זה כולל שני דברים. האחד – להיות איתו, לתת לו את מה שאני יכול, גם אפ לפעמים אני יודע שבאמת מה שהוא רוצה לומר לי זה 'לך מפה כבר, אתה אף פעם לא תבין את מה שאני חסר', ולכן אני רוצה גם עוד דבר, אבל אותו קשה לי לבטא. אני רוצה לומר לו – 'אולי נחשוב הפוך? אולי מה שאני רואה כמוות הוא בעצם תעצומת חיים שלא ניתן להסביר אותה בעולם הזה? ואני יודע שזה יכול לעצבן וזה לא שייך לפעמים, ואני ממש לא אוהב שאומרים לי את זה, ולכן לפני שאגיד את זה אני מקדים – 'מחילה, סליחה, זה לא אני – המקום ינחם אותך. מן השמיים תנוחמו'. אני יכול רק לתת לך איזו כוס קפה, ורק הקב"ה יוכל להביא אותך ואותי לשלב שבו נראה איך הכל מתחדש. איך הכול הפוך. מנחם אב זה כשאבא בא לנחם אותנו – כן, הגיע הזמן. וכשהוא יבוא לנחם אותנו הוא לא יראה לנו שעד עכשיו היה חורבן ומעכשיו יהיה טוב. את זה גם אני יכול להראות. אלא הוא יראה לנו איך החורבן עצמו יתהפך לגאולה. איך השועל שיוצא מבית קדשי הקדשים הוא בשורת הגאולה – על פחות מזה אני לא מבין מדוע הנשמה בכלל ירדה הנה לעולם הזה. זה 'מנחם אב', אבל הנה העיקר – אולי 'מנחם אב' זה גם שאבא רוצה שאנחנו ננחם אותו. איך זה יקרה? פשוט שנתחיה מהקדושה, שנאמין בהתחדשות, שנאמין ב"וינחם". שאנחנו ניתן לו את הכח הזה. שזזנו כבר מספיק כדי לנחם את אבא. ועכשיו, אחרי כל הלימוד הזה שלנו, ארבע המילים האלה – ראש חודש מנחם אב – מקבלות משמעות עמוקה ואחרת לגמרי.

משיח נולד

אולי זה ראש החודש שיש. המדרש מספר – עובדא הוה בחד בר נש דהוה קא רדי, געת חדא תורתיה, עבר עלוי חד ערבי, אמר ליה מה את, אמר ליה יהודאי אנא, אמר ליה שרי תורך ושרי פדנך, אמר ליה למה, אמר ליה דבית מקדשון דיהודאי חרב. אמר ליה מנא ידעת, אמר ליה ידעית מן געייתא דתורך. עד דהוה עסיק עמיה געת זימנא אחריתי, אמר לו אסר תורך אסר פדנך דאתייליד פריקהון דיהודאי. אמר ליה ומה שמיה, אמר לו מנחם שמיה… (איכה רבה א', נ"א) תרגום – מעשה באדם אחד שהיה חורש את שדהו (בערב החורבן). געתה פרתו. עבר ערבי אחד ואמר לו: מי אתה? אמר לו: יהודי אני. אמר לו: התר שורך והתר מחרשתך. אמר לו: למה? אמר לו: שהרי נחרב בית המקדש. אמר לו: מאין לך? אמר לו: יודע אני מגעיית פרתך. בינתיים געתה הפרה שנית. אמר לו: אסור פרתך ואסור מחרשתך, שהרי נולד משיח היהודים. אמר לו: ומה שמו? אמר לו: מנחם שמו… זה שהערבי ההוא מזהה לפי געיית הפרה זה פלא פלאות – כי החורבן הוא שים המלח הוא ים המוות. שהפרה לא גועה בהתחדשות, הטבע לא מתחדש. לא לחודשיו יבכר. ובתוך נקודת החורבן, שם, כשמגיע המולד והשמש לא מאירה והכל חשוך – דווקא שם, כשהשמש לא מפריעה, אז נולד המנחם. ראש חודש מנחם אב הוא היום בו 'הרומן' בינינו לבין אבינו שבשמיים נשאר פתוח. אבא תנחם, ואבא תקבל ניחומים. אנחנו רוצים לנחם אותך. אנחנו רוצים שתקבל את הניחומים שלנו – ושתנחם אותנו. שנזכה לחודש של גאולה שלמה, התחדשות אמיתית "שתחדש פני אדמה", ונזכה לראות בעינינו אהבת חינם, אמונה שלנו בעצמנו ובנין שלם עומד על תילו, ונחמה שלמה עלינו ועל כל ישראל ועל כל העולם.

[1] המילה חודש היא במובן של ר"ח.[2] בעומק זה גם עניינו של ראש השנה, אבל לא נכנס לכך הפעם.