טועמיה לפרשת חוקת תשפג

כל מצוותיך אמונה
ע"פ שיחה לפרשת חקת תש"פ

חטא מעומעם

ננסה הפעם ללמוד מחדש את פרשת מי מריבה. איזו עוד פרשה זכתה לכל כך הרבה פירושים – ופירושים מסובכים מאד? המטלה של מי שבא להסביר את הפרשה הזו היא די אכזרית, יש לומר. הוא צריך להסביר בפרשה מעומעמת לחלוטין איזשהו חטא מספיק רציני שמצדיק עונש כזה נורא, אולי הכי נורא שיש. זה לא רק שמשה ואהרן לא יביאו את הקהל לארץ אלא כל ההיסטוריה משתנה בעקבות הסיפור הזה. אם היינו זוכים ומשה היה נכנס עמנו לארץ – זהו, זו הייתה הגאולה השלמה!

משה רבנו נענש "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל" (במדבר כ', י"ב) – זה נורא קשה להבין. דוגרי, אם היינו קוראים את הפרשה מבלי לדעת שמשה בסוף נענש על כך, זה היה מבחינתנו אירוע די ברור; העם מבקש מים, ונכון שכתוב "וירב העם עם משה" (שם ג') אבל זה הרבה פחות קיצוני מהמקומות הקודמים בהם העם רב עם משה, והפעם גם יש 'נסיבות מקלות' – מרים הרי מתה והבאר נסתלקה ובאמת לא היו מים לעדה. גם לא כתוב "ובעיני משה רע", או שחרה אפו, אז מדוע הוא פתאום מתפרץ כלפי העם ואומר להם "שמעו נא המורים"? ועוד – אם החטא היה באמת שהוא לא דיבר אל הסלע אלא היכה בו, למה הוא אכן עשה כך? צריך להבין את הסיבה.

המפרשים מציעים כל מיני הצעות לחטאו של משה. הרמב"ן אומר שמשה אמר "המן הסלע הזה נוציא לכם מים", שמשה תלה את זה בעצמו ולא בקב"ה, הרמב"ם הידוע מדבר על ההתפרצות של משה "שמעו נא המורים" – שמשה רבנו כועס, אבל לא מובן על מה הוא כועס פה ובעקבות מה? לא כתוב.

חטא שמשנה את ההיסטוריה

נכנס לפרשה עם רש"י ונלמד אותה מחדש, כמו ילד שנכנס לכיתה א' ולומד את זה פעם ראשונה. לכאורה, רש"י בפרשה הזו נראה כדרשן ולא כפשטן. הוא מביא שהסלע הלך והתחבא בין הסלעים. האמת? אני מעולם לא ראיתי סלע שמתחבא. אתה מרגיש  את הקושי ורוצה לשאול מה הולך פה?

אין בכוונתי שנבין איזה 'חטא חדש' במה שעשה משה אלא שננסה לתפוס איך הפרשה הזו נוגעת בי, בנו, וחודרת אותנו פנימה. הפרשה הזו היא הרי קובעת שאנחנו לא נכנסים לארץ עם משה, ואת העיכוב בכניסה ארץ. הרי מיד לאחרי הפרשה הזו משה רבנו פונה למלך אדום בבקשה לעבור דרכו לארץ, כשהנחת העבודה שלנו הייתה שהוא יקבל אותנו בזרועות פתוחות –

וַיִּשְׁלַ֨ח מֹשֶׁ֧ה מַלְאָכִ֛ים מִקָּדֵ֖שׁ אֶל-מֶ֣לֶךְ אֱד֑וֹם כֹּ֤ה אָמַר֙ אָחִ֣יךָ יִשְׂרָאֵ֔ל אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֵ֥ת כָּל-הַתְּלָאָ֖ה אֲשֶׁ֥ר מְצָאָֽתְנוּ… נַעְבְּרָה-נָּ֣א בְאַרְצֶ֗ךָ לֹ֤א נַֽעֲבֹר֙ בְּשָׂדֶ֣ה וּבְכֶ֔רֶם וְלֹ֥א נִשְׁתֶּ֖ה מֵ֣י בְאֵ֑ר דֶּ֧רֶךְ הַמֶּ֣לֶךְ נֵלֵ֗ךְ לֹ֤א נִטֶּה֙ יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֔אול עַ֥ד אֲשֶֽׁר-נַעֲבֹ֖ר גְּבֻלֶֽךָ (במדבר כ', י"ד-י"ז)

אך תגובת מלך אדום היא קרירה מאד –

וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֱד֔וֹם לֹ֥א תַֽעֲבֹ֖ר בִּ֑י פֶּן-בַּחֶ֖רֶב אֵצֵ֥א לִקְרָאתֶֽךָ. (שם י"ח)

ואז עם ישראל מתחיל את כל הסיבובים מסביב לארץ.

הלילה הוא גם ליל ג' תמוז, יום ההילולא של הרבי מליובאוויטש זיע"א, ועל פי הכתוב בסדר עולם רבה זהו גם היום שבו אמר יהושע –

שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן. (יהושע, י', י"ב)

ונראה בהמשך איך הדברים מתחברים – כל הפרשה מסתובבת סביב אמונה, מצוות וכו'.

טוב ששמתם לב

נתחיל בקריאת הפסוקים;

וַיָּבֹ֣אוּ בְנֵֽי-יִ֠שְׂרָאֵ֠ל כָּל-הָ֨עֵדָ֤ה מִדְבַּר-צִן֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֔וֹן וַיֵּ֥שֶׁב הָעָ֖ם בְּקָדֵ֑שׁ וַתָּ֤מָת שָׁם֙ מִרְיָ֔ם וַתִּקָּבֵ֖ר שָֽׁם. (במדבר כ', א')

אנחנו לא יודעים בדיוק איפה נמצאת קדש אבל אנחנו יודעים מהפסוקים בהמשך שהיא בקצה גבול אדום.

וְלֹא-הָ֥יָה מַ֖יִם לָעֵדָ֑ה וַיִּקָּ֣הֲל֔וּ עַל-מֹשֶׁ֖ה וְעַֽל-אַהֲרֹֽן (שם ב')

ארבעים שנה אנחנו מסתובבים במדבר ולא היינו מודעים לזה שהמים שאנחנו שותים היו בזכות מרים. רק עכשיו שהיא מתה אנחנו פתאום שמים לב שהכל הזה בזכותה!

וַיָּ֥רֶב הָעָ֖ם עִם-מֹשֶׁ֑ה וַיֹּֽאמְר֣וּ לֵאמֹ֔ר וְל֥וּ גָוַ֛עְנוּ בִּגְוַ֥ע אַחֵ֖ינוּ לִפְנֵ֥י ה'. (שם ג')

רש"י מסביר את ההיגיון של דבריהם. הם לא מבקשים לשוב מצרימה, כמו במקומות אחרים. הם אומרים שמיתת צמא מגונה היא יותר ממיתות אחרות, כמו הדבר, בה מתו אחינו – "נכון, אנחנו נשארנו ארבעים שנה בחיים אבל למות בצמא זה קשה יותר".

וְלָמָ֤ה הֲבֵאתֶם֙ אֶת-קְהַ֣ל ה' אֶל-הַמִּדְבָּ֖ר הַזֶּ֑ה לָמ֣וּת שָׁ֔ם אֲנַ֖חְנוּ וּבְעִירֵֽנוּ. וְלָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֨נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לְהָבִ֣יא אֹתָ֔נוּ אֶל-הַמָּק֥וֹם הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה לֹ֣א | מְק֣וֹם זֶ֗רַע וּתְאֵנָ֤ה וְגֶ֨פֶן֙ וְרִמּ֔וֹן וּמַ֥יִם אַ֖יִן לִשְׁתּֽוֹת. (שם ד'-ה')

תגובת משה רבנו מעניינת מאד –

וַיָּבֹא֩ מֹשֶׁ֨ה וְאַֽהֲרֹ֜ן מִפְּנֵ֣י הַקָּהָ֗ל אֶל-פֶּ֨תַח֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ עַל-פְּנֵיהֶ֑ם וַיֵּרָ֥א כְבוֹד-ה' אֲלֵיהֶֽם. (שם ו')

זה לא כמו אצל קרח שמשה מגיב ומדבר קשות כנגדו, גם לא כתוב פה "ויחר למשה", או "ובעיני משה רע". העם בקשו מים, ולא ברור מה מהות נפילת משה ואהרן. יש מהמפרשים שאמרו שהם נפלו על פניהם בתפילה שיהיה לעם מים.

בקשה לגיטימית

עד כאן הרקע למה שהיה ועכשיו הכל מתחיל –

וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר. קַ֣ח אֶת-הַמַּטֶּ֗ה וְהַקְהֵ֤ל אֶת-הָֽעֵדָה֙ אַתָּה֙ וְאַֽהֲרֹ֣ן אָחִ֔יךָ וְדִבַּרְתֶּ֧ם אֶל-הַסֶּ֛לַע לְעֵֽינֵיהֶ֖ם וְנָתַ֣ן מֵימָ֑יו וְהֽוֹצֵאתָ֨ לָהֶ֥ם מַ֨יִם֙ מִן-הַסֶּ֔לַע וְהִשְׁקִיתָ֥ אֶת-הָֽעֵדָ֖ה וְאֶת-בְּעִירָֽם. (שם ז'- ח')

יש המון שיטות והסברים בפסוקים הללו, אבל אני מבקש שנלמד את הדברים כמו רש"י, ולאט לאט. הקב"ה מבקש ממשה לקחת את המטה, "אתה ואהרן ודיברתם אל הסלע לעיניהם" – כלומר שהכל עם יראו את משה ואהרן מדברים אל הסלע. גם נשים לב שהקב"ה מבקש ממשה לקחת את המטה אבל לא לעשות איתו שום דבר. עד היום, מאז לפני יציאת מצרים, כאשר הקב"ה אמר למשה או לאהרן לקחת את המטה – הם התבקשו לעשות איתו פעולה פיסית. אגב, תגובת הקב"ה – "והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם" רק מעידה שהבקשה של העם היתה לגיטימית. הם באמת צמאו למים.

וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת-הַמַּטֶּ֖ה מִלִּפְנֵ֣י ה' כַּֽאֲשֶׁ֖ר צִוָּֽהוּ. (ט')

צריך להבין את המילים "כאשר צוהו". האם הן באות לומר שלקיחת המטה היתה כפי שציוה ה' אבל מכאן ואילך זה לא היה לפי הציווי של ה'? או שמא זה בא לומר שכאשר הוא לקחת את המטה, מגמתו היתה לעשות את דבר ה' "כאשר ציוהו"?

וַיַּקְהִ֜לוּ מֹשֶׁ֧ה וְאַֽהֲרֹ֛ן אֶת-הַקָּהָ֖ל אֶל-פְּנֵ֣י הַסָּ֑לַע וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם שִׁמְעוּ-נָא֙ הַמֹּרִ֔ים הֲמִן-הַסֶּ֣לַע הַזֶּ֔ה נוֹצִ֥יא לָכֶ֖ם מָֽיִם. (י"א)

למה משה מדבר איתם ככה פתאום? למה הוא בכלל מדבר איתם? הרי הוא לא כעס, וגם הקב"ה לא כעס. מה פתאום הקהל הוא הנושא?!

וַיָּ֨רֶם מֹשֶׁ֜ה אֶת-יָד֗וֹ וַיַּ֧ךְ אֶת-הַסֶּ֛לַע בְּמַטֵּ֖הוּ פַּֽעֲמָ֑יִם וַיֵּֽצְאוּ֙ מַ֣יִם רַבִּ֔ים וַתֵּ֥שְׁתְּ הָֽעֵדָ֖ה וּבְעִירָֽם. וַיֹּ֣אמֶר ה֘' אֶל-מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל-אַהֲרֹ֒ן יַ֚עַן לֹֽא-הֶאֱמַנְתֶּ֣ם בִּ֔י[1] לְהַ֨קְדִּישֵׁ֔נִי לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֵ֗ן לֹ֤א תָבִ֨יאוּ֙ אֶת-הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה אֶל-הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר-נָתַ֥תִּי לָהֶֽם. (י"ב-י"ג)

בדיוק כמו לפני ארבעים שנה

והפסוק האחרון קשה לא פחות –

הֵ֚מָּה מֵ֣י מְרִיבָ֔ה אֲשֶׁר-רָב֥וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת-ה' וַיִּקָּדֵ֖שׁ בָּֽם. (י"ד)

בני ישראל רבו עם ה' פה? המקסימום שכתוב הוא שהם רבו עם משה ולא עם ה'. והמדהים הוא שרש"י בכלל לא מתייחס לזה פה. דממת אלחוט. כל הפרשנים דנים מה היה החטא של משה, אבל הפרשה נקראת "מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה'"! לענ"ד, מי שבאמת מבקש ללמוד פה פשט, זו השאלה הראשונה שצריכה להטריד אותו – איפה מופיע שהם רבו את ה'?! על מי מריבה אומר רש"י –

המה מי מריבה. הם הנזכרים במקום אחר, את אלו ראו אצטגניני פרעה שמושיען של ישראל לוקה במים, לכך גזרו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו (שמות א, כב). (רש"י שם י"ג)

אבל על ההמשך – "אשר רבו בני ישראל את ה'" – הוא לא מתייחס בכלל.

נזכיר רק דבר אחד. לפני כמעט ארבעים שנה, בחורב, בצור, היה לנו דבר דומה. גם שם נצטווה משה לקחת את המטה –

הִנְנִ֣י עֹמֵד֩ לְפָנֶ֨יךָ שָּׁ֥ם ׀ עַֽל־הַצּוּר֮ בְּחֹרֵב֒ וְהִכִּ֣יתָ בַצּ֗וּר וְיָצְא֥וּ מִמֶּ֛נּוּ מַ֖יִם וְשָׁתָ֣ה הָעָ֑ם וַיַּ֤עַשׂ כֵּן֙ מֹשֶׁ֔ה לְעֵינֵ֖י זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל. (שמות י"ז, ו')

שם משה מכה, ושם באמת בני ישראל רבו עם ה'. המקום שם נקרא –

… מַסָּ֖ה וּמְרִיבָ֑ה עַל־רִ֣יב ׀ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְעַ֨ל נַסֹּתָ֤ם אֶת־ה֙' לֵאמֹ֔ר הֲיֵ֧שׁ ה' בְּקִרְבֵּ֖נוּ אִם־אָֽיִן. (שם ז')

ומיד לאחר מכן, כתוצאה מכך הגיע עמלק –

וַיָּבֹ֖א עֲמָלֵ֑ק וַיִּלָּ֥חֶם עִם־יִשְׂרָאֵ֖ל בִּרְפִידִֽם. (שם ח')

נשים לב שגם אצלנו בפרשה, בבמדבר, מיד אחרי מי מריבה אנחנו פוגשים את מלך אדום, וההבדל הוא שאז, אחרי שהם ניסו את ה' ורפו ידיהם וכו' – ניצחנו את עמלק, משה הרים את ידיו, ויהושע חולש את העם וכו', ואילו כאן אנחנו פונים למלך אדום, הכללי,[2] ובסופו של דבר אנחנו בורחים משם עם 'הזנב בין הרגליים' להתחיל לסבוב את ארץ אדום.

שיעור האמונה שלימדו בני ישראל

בואו נראה את רש"י על הפרשה מההתחלה.

ויקהלו וגו'. זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט את המרובה (במ"ר שם). (רש"י שם י')

מה שקשה לרש"י פה הוא שהפסוק אומר "ויקהילו משה ואהרן את כל הקהל אל פני הסלע", כלומר רש"י מבין שכל הקהל ראה את הסלע – וזה אכן פלא עצום. מיליוני בני אדם רואים אבן אחת! בדרך הטבע צריך בשביל דבר כזה לבנות טריבונות ויציעים, שידורים במעגל סגור וכו' וכאן זה קרה בלי כל זה. אגב, זה בדיוק מה שאמר הקב"ה למשה לעשות – "ודיברתם אל הסלע לעיניהם", כלומר שכולם צריכים לראות את הסלע, ולכן זה נקרא "אחד המקומות שהחזיק מועט את המרובה". נמשיך ברש"י –

המן הסלע הזה נוציא. לפי שלא היו מכירין אותו… (שם)

רגע, לפני שניה אמרנו שכולם ראו את הסלע, אז איך עכשיו הם לא מכירים אותו? ממשיך רש"י –

…לפי שהלך הסלע וישב לו בין הסלעים כשנסתלק הבאר, והיו ישראל אומרים להם מה לכם מאיזה סלע תוציאו לנו מים?…

רש"י מביא את המדרש הזה כפשט. הוא לא כותב "ורבותינו דרשו" או "מדרש אגדה" וכיו"ב. בואו ננסה לרגע להיות סנגורים של עם ישראל. לפי מה שאומר רש"י, לא רק שישראל לא רבו עם הקב"ה אלא הם באו ללמד אותנו את שיעור אמונה הגדול ביותר שיש. הם אמרו למשה – 'טוב, אמנם הסלע נעלם, אבל הקב"ה יכול להוציא מים מכל סלע! תלכו לכל סלע אחר בסביבה והקב"ה יוציא מים ממנו". זה מראה על אמונה עצומה של ישראל! אם כן, רש"י מוטרד מהביטוי שאומר משה – "שמעו נא המורים". למה משה אומר את זה? הרמב"ן פה יוצא בחריפות גדולה מאד על פירושו של הרמב"ם שאמר שמשה כעס פה, ושואל – הרי אם הקב"ה כעס מקודם, אז מה הוא רוצה פה עכשיו? על זה ממשיך רש"י ואומר –

…לכך אמר להם המורים, סרבנים, לשון יוני שוטים, מורים את מוריהם, המן הסלע הזה שלא נצטוינו עליו נוציא לכם מים?.

נראה שלרש"י קשה להגדיר את המילה 'מורים' והוא מחפש עוד מילים וביטויים כדי להסביר את כוונתו. מיליוני יהודים עומדים שם ואומרים למשה ולאהרן – 'תוציאו לנו מים מכל סלע, לא איכפת לנו מאיזה סלע'. אומרים להם משה ואהרן – 'אתם מורים את מוריכם'. צריך להבין למה הוא מתכוון, ורק נראה את סופו של רש"י פה –

פעמים. לפי שבראשונה לא הוציא אלא טיפין, לפי שלא צוה המקום להכותו אלא ודברתם אל הסלע, והמה דברו אל סלע אחר ולא הוציא, אמרו שמא צריך להכותו כבראשונה, שנאמר 'והכית בצור' (שמות יז, ו) ונזדמן להם אותו סלע והכהו. (שם י"א, ברש"י)

הרמב"ן אגב מקשה על רש"י ואומר שהכוונה של הקב"ה דווקא היתה שמשה כן יכה על הסלע כי הוא אמר לו לקחת את המטה ועד היום לא ראינו נשיאת המטה בלי שנעשה בו שימוש. אמנם לרש"י התשובה תהיה שמשה נצטווה לקחת את המטה אך הוא צריך להגיע למדרגה שהוא לא יהיה לשימוש. והרמב"ן ישיב – זה לא כתוב בציווי של הקב"ה. וזה מה שאירע למשה – שכאשר הוא דיבר, הסלע לא הוציא מים, ואז הוא אכן חשב שהוא צריך להכות כי כך נצטווה.

יש לי תחושה שהסיפור פה בכלל לא מובן פה לפי הסברו של רש"י – מי התחבא, איך התחבא, למה משה הכה וכו'? ואיך זה הפשט? ואיך זה הפשט? ואיך זה החטא הגדול שבגללו אין לנו משה ואהרון, ו"לא האמנתם בי" ולא זכינו להיכנס לארץ עם משה.

הסלע  בה"א הידיעה

זה דבר לא יאומן. רש"י פה מדויק ברמה שקשה לתפוס; הקב"ה אומר למשה ולאהרן להקהיל את כל הקהל אל פני הסלע – לדבר אל הסלע "לעיניהם", שיראו את הסלע. יש כאן אות אחת חשובה מאד בסיפור והיא ה' הידיעה – "ודברתם אל הסלע", הסלע הידוע. "והוצאת להם מים מהסלע" – הסלע הידוע בה' הידיעה. "ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע" – הסלע הידוע. ואז קרה משהו שבגללו אומר להם משה "שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים". מה קרה?

כל אותם מיליונים מגיעים אחרי שנסתלקה הבאר עם פטירתה של מרים, והם רואים את הסלע! אגב, הזקנים שהיו שם אולי זוכרים את מה שהיה ארבעים שנה קודם לכן בצור – שם הקב"ה אמר למשה "הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר.." (שמות י"ז ו'), כלומר הקב"ה עמד שם על הצור, על הסלע. כאן לא כתוב שהקב"ה עמד על הסלע אבל כולם ראו את הסלע ויודעים שזהו הסלע. ואז קורה הדבר הבא – משה ואהרן עומדים כשמאחוריהם מיליוני עם ישראל  ולפניהם הסלע – ופתאום הסלע נעלם. הם מסתכלים, ולא רואים את הסלע. לא יודע להסביר את זה, אבל הקב"ה עשה פה 'תרגיל' באמונה שהציון שעם ישראל אמור לקבל על העמידה בו הוא מאה פלוס. רק שנזכור – הם עומדים להיכנס לארץ. הם לפני הפניה למלך אדום, בקדש, כדי לומר לו שהם עוברים דרכו לארץ, והם יודעים את זה. והנה הסלע הגדול שממנו אמורים לצאת המים, ושהזקנים שרואים אותו נזכרים במה שהיה ארבעים שנה קודם לכן ואומרים – "וואו! זה הסלע שמוציא מים!", ומשה ואהרן לא הולכים להכות אלא לדבר אבל פתאום הסלע נעלם. כל חברה, כל אדם נורמלי, היה אומר במצב כזה – 'אויש, איפה הסלע? איפה הבית?', והעם אומר – 'זה לא משנה. אם הסלע נעלם והקב"ה אמר לכם לדבר – אז תדברו. זה יכול לצאת מכל סלע'. זו אמונה עצומה!

אבל משה רבנו אומר להם – "שמעו נא המורים", ומסביר רש"י – "המורים את מוריהם", כלומר אומר להם משה – 'אמונה באופן כללי, באופן מקיף, זה דבר עצום, אבל הכח הגדול יותר באמונה הוא שאני מעביר אותה בקיום המצוות במסירות נפש על המצווה שהקב"ה ציווה אותי'. זו השיחה ביניהם עכשיו – אמונה מול מצוות. זה לא יאמן – 'תקשיבו', ממשיך משה רבנו, 'אתם אומרים שהקב"ה יכול הכל וזה יפה מאד אבל אמונה אמיתית פנימית שמגלה שאתה מוסר את הנפש עליה היא זו שאתה מגלה שאתה עושה את מה שאתה מצווה. 'הקב"ה ציווה על 'הסלע' בה' הידיעה, ולכן עד שאני לא אמצא את אותו סלע אני לא יכול לדבר אל אף סלע. אני צריך להגיע לסלע המדויק'.

נחשוב על עם שנמצא ברגע הגדול הזה, והוא ברמת אמונה אדירה, ומשה רבנו אומר להם 'רבותי, אנחנו רגע לפני הבאת הגאולה לעולם, לפני 'בית תפילה לכל העמים', אנחנו בשניה שלפני, אנחנו צריכים לגלות ש-"ה' אחד ושמו אחד" ואין עוד מלבדו, אבל הדרך להגיע לשם עוברת אך ורק דרך "וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת־כׇּל־מִצְוֺ֣ת ה' וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם…" (במדבר ט"ו, ל"ט). זו נקודה אדירה.  האמונה הגדולה והטהורה, גם היא יכולה להיות "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (שם). זה נורא. כי "ולא תתורו" זה לא רק על שלילה. אתה יכול לומר 'עזוב אותך מפרטים עכשיו. באופן כללי זה מה שהקב"ה אמר ? אז קדימה'. אבל עכשיו כשאנחנו נכנסים לארץ ומביאים גאולה לעולם אנחנו צריכים לגלות שהקב"ה נתאווה שתהיה לו דירה בתחתוניים ושהמצווה צריכה להתקיים בדיוק כפי שהוא רוצה שהיא תתקיים.

אמונה במקיף או אמונה פנימית

במאמר של הרבי מליובאוויטש זיע"א על ג' תמוז הוא מברר באופן מדהים ועמוק את המושג "רעיא מהימנא", הרועה שמרעה ומפרנס בנו את האמונה, ומסביר שאמונה באופן 'מקיף' יש בבני ישראל גם בלי משה. הם מאמינים בני מאמינים. עוד בים סוף הם האמינו בה' ונכנסו לים. "כדאי האמונה שהאמינו בי ויצאו ממצרים כדי שאקרע להם את הים" (מכילתא בשלח ג'). מה הם קיבלו מארבעים השנה במדבר? לא אמונה במקיף, אלא את ההבנה שאם הקב"ה אמר לי שזה צריך להופיע בדרך הזו ובאופן הזה, אז צריך להביא את זה דרך הנקודה הפנימית, לא במקיף. ארבע פרשיות בתפילין ולא חמש. "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים…" (דברים ד', ו').

והכח הגדול הזה , אותו הולך עכשיו משה רבנו להעביר לעם ישראל ועל זה מתנהלת השיחה בינו לבינם – האם אתם מורים את מוריכם או שיש כאן הבנה של המצווה.

זה היה הניסיון שעשה הקב"ה – הסלע לא נעלם סתם אלא הוא נעלם אחרי שכולם ראו אותו והם הגיעו למדרגה עצומה כזו במקיף עד שאמרו 'טוב, לא קרה שום דבר, אז משה רבנו לא ירד מההר, אז הסלע לא נמצא, אז בית חרב – לא נורא. אנחנו ממשיכים', אבל זה היה עדיין ברמה אמונית כללית ומשה רבנו רצה להביא אותם למקום של "וזכרתם את כל מצוותי".

יש פסוק בתהילים –

כָּל מִצְו‍ֹתֶיךָ אֱמוּנָה, שֶׁקֶר רְדָפוּנִי עָזְרֵנִי. (תהילים קי"ט, פ"ו)

הפירוש הידוע שאומרים בברסלב הוא שכל מגמת מצוותיך, רבש"ע, היא האמונה. זה העיקר. זה פירוש יפה, אבל יש פירוש נוסף, עמוק יותר – האמונה הקשה באמת, של המסירות נפש היומיומית, של כל ילד וגם שלי להתגבר על היצר הרע, היא לתפוס שמצווה היא ביטוי של האמונה. אם אני מאמין אני יודע שרצון השי"ת מופיע דרך מצוותיו. זה רצונו. והאנטיתזה של זה הוא המשך הפסוק – "שקר רדפוני עזרני", כלומר השקר פה איננו שקר של הרשעים, אלא שקר של אמונה בלי שהיא קשורה למצווה. אתה יכול לתת נאומי עולם חוצבי להבות, אבל כשאתה מגיע לתרגם את זה לקיום מצווה – אתה יכול פתאום לחפף. כולנו מרגישים את זה על עצמנו.

אשר רבו בני ישראל עם ה'

אותה תפיסת אמונה במקיף, שהיא אמונה אדירה ועצומה היא מה שרבו בני ישראל את ה'. מה הכוונה "אשר רבו בני ישראל את ה'"? יש לזה שני הסברים. ההבנה הראשונה והפשוטה בזה היא שהקב"ה מעביר את רצונו דרך מצוותיו. רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה אינן רק כנגד איברי האדם אלא כפי שכתוב בזוה"ק הם איברי המלך, הם הדרך שבה מופיע הקב"ה בעולם, ואם הוא אמר לנו "הסלע" – אז אנחנו יודעים ש"ברצות אלוקים אפילו מטאטא יורה", כפי שכתב המשורר.[3] אבל זו לא אמונה של מסירות נפש, זוהי אמונה כללית. עם זה אי אפשר להיכנס לארץ ולהביא גאולה לעולם. הגאולה לעולם תבוא רק אם נבין שדבר ה' מופיע בפנימית, לא רק במקיף. הרבי מסביר את זה במאמר של ג' תמוז. כפי שאמרנו, ג' תמוז הוא התאריך שבו העמיד יהושע את השמש בגבעון דום, ואין זה "וואו, תראו איזה סיפור צדיקים גדול וטהור, נס ענק", אלא זה יהושע שמקיים את מצוות משה וממשיך את מה שקיבל משה מסיני ויודע ש"כל מצוותיך אמונה". מבחן האמונה הוא במסירות הנפש על המצווה, בדבקות במצווה ובדבר המְצווֵה. והפחד מה-'שקר רדפוני' הוא פחד פנימי, כמו "אך טוב וחסד ירדפוני" שהוא מבפנים. "שקר רדפוני – עזרני", על ידי המצוות שלך. "כל פיקודיך אמת". מי שיעבור במזמור קי"ט יראה שכמה וכמה פעמים שדוד המלך אומר 'הכל טוב יפה אבל העיקר זו השאלה של המצווה עצמה' –

תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ כִּי מִצְו‍ֹתֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי. (תהילים קי"ט, קע"ו)

וזו נקודת האמונה.

הפירוש השני ל-"אשר רבו את ה'" הוא עמוק מאד גם אם הוא על דרך החסידות. 'רבו' זה לשון להרבות. הם עשו את ה' כל כך גדול, מרומם, מנושא. מרן הרב קוק זצ"ל אומר שלפעמים אנחנו זוכרים "מה רבו מעשיך ה'" אבל שוכחים שגם 'מה קטנו מעשיך ה". הם הגדילו את ה', הם לא ניסו את ה' במובן של "היש ה' בקרבנו אם אין", כי זה דור אחר, אנחנו כבר בכניסה לארץ, אבל הם 'רבו את ה" לא כמו "וירב העם עִם משה" שאלא שהם גידלו אותו, ו-"שמעו נא המורים" זה לא כמו שאמר הרמב"ם והרמב"ן לא הבין בצדק, אלא זה על הפרט הזה.

חטאו של משה – כעס דקדושה

מה עושה משה רבנו? הוא לא יוציא מים מסלע שהקב"ה לא אמר לו. אלא כפי שאומר רש"י – "בראשונה לא הוציא אלא טיפין". הם רואים שהסלע נעלם, אז הם מדברים אל סלע אחר והוא לא מוציא מים ולכן הם פונים לחפש את הסלע הנעלם. נחשוב על מורה דרך שיש לו מטה בידו אז הוא מחפש עם המטה שלו ומוצא סלע אחר שבנגיעה קלה בו עם המטה מוציא טיפין, ואז הוא אומר לעצמו את הסברה הבאה – 'רגע, הקב"ה ציווה אותי לדבר. אני מדבר אל הסלע אבל הקב"ה העלים ממנו את הסלע, והקב"ה גם יודע את הרמב"ן – הוא אמר לי לקחת את המטה, אז אולי אני עדיין לא במדרגה של לדבר, ולכן אני גם אדבר וגם אכה כי אולי זה רצון ה'. אם בדיבור שום דבר לא יצא אבל בנגיעה יצאו טיפין אז אולי הוא רוצה שגם אכה וגם אדבר'.

מה שקשה פה שזה אכן פשט יפה ברמב"ן אבל בסופו של דבר הקב"ה אמר "ודיברתם" ולא אמר להכות! ולמה משה רבנו טעה בזה? רש"י עונה על זה בפרשת מטות, בגאונות נפלאה; אחרי המלחמה עם מדיין כתוב –

וַיִּקְצֹ֣ף מֹשֶׁ֔ה עַ֖ל פְּקוּדֵ֣י הֶחָ֑יִל שָׂרֵ֤י הָאֲלָפִים֙ וְשָׂרֵ֣י הַמֵּא֔וֹת הַבָּאִ֖ים מִצְּבָ֥א הַמִּלְחָמָֽה. (במדבר ל"א, י"ד)

היתה שם טעות של משה שאלעזר מתקן בהמשך בפסוק כ"א, ורש"י אומר שם –

ויאמר אלעזר הכהן וגו'. לפי שבא משה לכלל כעס, בא לכלל טעות, שנתעלמו ממנו הלכות גיעולי נכרים, וכן אתה מוצא בשמיני למלואים, שנאמר ויקצוף (משה) על אלעזר ועל איתמר (ויקרא י, יז) בא לכלל כעס, בא לכלל טעות. וכן בשמעו נא המורים ויך את הסלע (במדבר כ, יא) על ידי הכעס טעה. (שם כ"א)

כלומר רש"י מסכים עם הרמב"ם אבל בפשט אחר לגמרי – כעסו של משה היה כעס של קדושה. הוא רצה להביא את העם למדרגת האמונה של "כל מצוותיך אמונה". אם הקב"ה אמר שהציווי הוא כך – אז גם אם המימוש של הציווי מסתבך, אנחנו נמשיך ונגיע דרך הציווי. אבל כיון שהוא טיפ-טיפה כעס, אז באותה נקודה הופיעה הטעות העדינה הזו של 'אני אדבר וגם אכה', במדרגתו של משה שאנחנו לא נוכל להגיע אליה ולא להבין אותה לעולמי עולמים, ושם כביכול הייתה טעותו. זה מדהים איך שרש"י הקטין את החטא של משה אבל נגע בנקודה המהותית ביותר שבו – כל מה שאתה, רעיא מהימנא, רוצה ללמדנו שהמצווה של הקב"ה נעשית בכל מקרה ובכל מצב, אם רואים את הסלע וגם אם לא רואים אותו, עם זה ניכנס לארץ ישראל, עם זה נכניע את קליפת אדום. עם זה נפנה למלך אדום ונאמר לו –

… כֹּ֤ה אָמַר֙ אָחִ֣יךָ יִשְׂרָאֵ֔ל אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֵ֥ת כָּל-הַתְּלָאָ֖ה אֲשֶׁ֥ר מְצָאָֽתְנוּ. (במדבר כ', י"ד)

'אתה הרי זוכר את סבא יעקב ואת סבא עשו. אנחנו שנינו נכדים של שני אחים. וכשהם נפרדו, סבא שלי אמר לסבא שלך – "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה", כלומר – 'אתה תמשיך לדרכך, ואני כבר אגיע אחריך. ותמיד חשבת איפה ההבטחה שלו? אז אני אסביר לך למה התעכבנו. אתה בטח זוכר שירדנו למצרים והיינו שם מאתיים ועשר שנים, אחרי זה היו לנו עוד ארבעים שנה במדבר, והנה אנחנו עכשיו בקדש עיר קצה גבולך'. רש"י בפרשת וישלח (בראשית ל"ג, י"ד) הסביר שיעקב אמר לעשו שהוא יבוא אליו בגאולה כאשר יעלו "מושיעים לשפוט את הר עשו". והנה עכשיו בני ישראל מגיעים לקדש – כי הגענו אז למדרגת הגאולה, וזה מה שאומר משה עכשיו לסיחון – "ועלו מושיעים בהר ציון… והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". כלומר 'בוא נלך יחד לארץ ישראל. הבאנו עם שלם למדרגת אמונה כזו שסלע שהוא רואה לעיניו נעלם, והוא רק מאמין יותר בקב"ה! אמונה במקיף, זה מדהים. "אשר רבו בני ישראל את ה" כלומר שהם רוממו אותו – אבל הם אמרו – 'נו, מה זה משנה עוד מצווה או פחות מצוה?', ובדיוק שם היתה הנפילה שלהם.

שהאמונה תהיה בפנימיות

ואיך משיב לו מלך אדום? – 'מה אמרת, שהייחוס שלכם הוא "וישמע ה' את קולנו"?! המשכתם לקיים מצוות?, 'היינו מצוינים במצוות, ידענו מי אנחנו, אנחנו ממשיכים באמונה, ונגיע למקדש ונגלה איך ה' נמצא בכל המציאות?!' – זה פלאי פלאים, אני איתכם. אבל אם הכח שלכם הוא בדיבור – למה הכית בסלע, משה?, ואם הכח שלכם הוא לא רק הדיבור אלא שצריך גם הכאה – שצריך את הכח שלי, את האגו שלי, את הנקודה שלי[4] – אז באגו אנחנו הרבה יותר חזקים מכם. הירושה שקיבלתי מאבא שלי היא "על חרבך תחיה". כי אם מדובר בידיים אז "הידיים ידי עשו"'. אילו רק הייתם באים עם קולכם – "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל"…

לכבוד ג' תמוז נקרא רק שורה אחת מהמאמר של הרבי –

דהאמונה שיש בישראל מצד עצמם, שישראל הם מאמינים בני מאמינים, אפשר שתהיה בחינת מקיף, וזה שמשה רועה ומפרנס את ישראל בעניין האמונה, הוא שהאמונה תהיה בפנימיות – שהקהיל קהילות לחזק את אמונתם של ישראל בה' ולעמוד חזק בלימוד ובקיום המצוות… (מאמר ואתה תצוה ה'תשמ"א)

וזה היה תפקידו גם של מרדכי היהודי, של המשה רבנו של כל דור, ולפי זה כל סיפור פרשת מי מריבה לפי רש"י הוא מפני שרש"י רואה כאן את כל המכלול. דברנו על זה בפרשת פרה אדומה, שכל הפרשות הקודמות באות ושואלות – מהי בעצם הנקודה של משה? – "כל מצוותיך אמונה". אין למשה כלום מלבו. כלום מלבו.

"גילה הכתוב שאלולי חטא זה בלבד היו נכנסין לארץ" (רש"י שם כ', י"ב) – עם משה רבנו, כי כל מה שהעולם צריך לדעת זה את הקל וחומר הזה –

שאילו דברתם אל הסלע והוציא, הייתי מקודש לעיני העדה, ואומרים מה סלע זה, שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה, מקיים דבורו של מקום, קל וחומר אנו. (רש"י שם)

זאת האמונה הפנימית, זה הרעיא מהימנא. זה מה שמטהר מטומאת המוות כי טומאת המוות היא אותו חזיון שווא שמייצר נתק ותופס שהמוות הוא טומאה, וברגע שאדם קולט שנקודת האלוקות היא חיות אז אין מוות, זה לא קיים, זו הטעיה.

עכשיו אנחנו נמצאים במקום אחר

ואולי בנקודה הזו נסיים. בשבוע שעבר למדנו את הסיפור בפרשת קרח של הקטורת ושל האדמה שבולעת וזה אותו ענין. מה היו טענותיהם – 'בית מלא ספרים, מדוע הוא צריך מזוזה?, טלית שכולה תכלת, אז מה זה משנה עכשיו עוד חוט? כל העדה כולם קדושים?' – הטענות האלה נכונות במקיף אבל אחרי "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם", מה שקורה הוא – "והייתם קדושים לאלוהיכם". נו, אבל אמרנו שאנחנו כבר קדושים? – כן, במקיף אנחנו קדושים, בטח, נצח ישראל לא ישקר, במקיף – ועכשיו צריך בפנימית.

כתוב בחז"ל "אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות", ואומר על זה אדמו"ר הזקן – זה לא יפה לומר כך. למה אתה אומר 'רוח שטות? זו אידיאולוגיה'. והוא מבאר – הרוח שטות היא שכאשר יהודי עובר עבירה אז הוא אומר – 'רבש"ע, הרי אני לא יכול להיפרד מהאלוקות לעולם ואתה לא יכול להיפרד ממני, אז על מצוה אחת שקצת חיפפתי בה אתה רוצה ללכת לרבנות? על זה להסתכסך? – תכיל את זה…'

גם קרח אומר "הכל קודש". איזו מתיקות זו, איזו לשון נהדרת. 'אלו הנפילות שלי'. זה ה-"ולא תתורו". יש מצד אחד "כל העדה כולם קדושים" אבל יש "והייתם קדושים לא-לוהיכם" – "כל מצוותיך אמונה", וזה ענין "שמעו נא המורים" – מורים את מוריהם. עמדו שם מיליונים ואמרו 'תן לנו להוביל', ומשה רבנו – 'כן, זו היתה מצוינת הגישה הזו לפני ארבעים שנה כשיצאנו ממ"ט שערי טומאה, אבל עכשיו אנחנו נמצאים במקום אחר, עכשיו אנחנו הולכים להקים בית מקדש וצריך לדייק בסלע'.

וזו מסירות הנפש – הכח שלי למסור את הנפש על האמונה בפנימיות. זו המצווה שהקב"ה אמר, והמסירות נפש היא שזה לא משנה בכלל אם אתה מבין או לא.

הכרעה בפנדלים

בין פרשת קרח לבין פרה אדומה מופיע שם הסיפור עם הקטורת, שאהרן מצטווה לרוץ עם המטה שלו לתוך הקהל לתוך המגפה, והוא רץ וכתוב –

וַיַּעֲמֹ֥ד בֵּֽין־הַמֵּתִ֖ים וּבֵ֣ין הַֽחַיִּ֑ים וַתֵּעָצַ֖ר הַמַּגֵּפָֽה. (במדבר י"ז, י"ג)

ושני פסוקים אחרי זה כתוב –

וַיָּ֤שׇׁב אַהֲרֹן֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהַמַּגֵּפָ֖ה נֶעֱצָֽרָה. (שם ט"ו)

ורש"י שואל שם במקום –

כבר העיד הכתוב כי מיד שבא אהרן ונתן הקטרת מיד ותעצר המגפה קודם שישוב אל פתח אהל מועד, וא"כ למה הוצרך פסוק זה?

הרי זה כבר מופיע בפסוק הראשון! והוא עונה –

אלא למדך שכפפו אהרן למלאך להוליכו לפני משה פתח אהל מועד. וכן דרשו רז"ל מצא אהרן למלאך עומד ומחבל. עמד כנגדו ולא היה מניחו לחבל אלא ויעמוד בין המתים ובין החיים, אמר לו אהרן, משה שלחני, אמר לו המלאך אתה שלוחו של בשר ודם ואני שלוחו של הקב"ה, אמר לו אהרן הרי הקב"ה ומשה פתח אהל מועד נלך אצלם, לא השגיח המלאך עד שעצרו אהרן במתניו והוליכו לשם, שנאמר וישב אהרן אל משה פתח אהל מועד והמגפה נעצרה, א"ר יצחק מלמד שהוליכו פתח אהל מועד ועצרו לשם, זהו פתח אהל מועד והמגפה נעצרה…

כלומר מי שעמד תחילה בין המתים לבין החיים לא היה אהרן אלא מלאך המוות. אהרן בא, תפס אותו בידיים ודרש ממנו להפסיק. אמר המלאך – 'אני באמצע העבודה, אני שלוחו של הקב"ה'. ענה לו אהרן – 'ואני שלוחו של משה, "ואין משה אומר מלבו כלום"'. שמענו מהי מדרגת משה?

לכאורה יש כאן מצב של 'תיקו' – המלאך אומר כך ואהרן אומר כך. "שניים אוחזין". ואהרן ממשיך – 'אם אתה לא מאמין לי בוא תשאל את הקב"ה, הרי אתה אומר שהוא שלח אותך". ועכשיו זה פלא פלאות – מאיפה משה רבנו יודע את הפטנט של הקטורת? – כתוב שכאשר הוא עלה לשמיים לקבל את התורה באו כל המלאכים ונתנו לו מתנות, והפטנט הזה היה המתנה של מלאך המוות שלימד את משה לעשות כן. הרי בטח מלאת המוות אמר לאהרן משהו בסגנון – 'זו חוצפה ישראלית שלא תיאמן. הרי אני לימדתי אותו את התרגיל זה, את הקטורת שעוצרת מגפה, אז אתה משתמש בזה כנגדי?! וחוץ מזה – נניח שיש בינינו תיקו, 1:1 – אז עכשיו הולכים לפנדלים… בוא נעשה הכרעה'.

אומר אהרן למלאך המוות – 'אני שלוחו של משה. משה הוא המסירות נפש של מי שהגיע למדרגת ש'אין מלבו כלום'. משה הוא זה שהגיע ל"כל מצוותיך אמונה", ולכן אתה אפילו לא מתקרב למגרש שלו. אין פה 'פנדלים' כי אין פה פרטנר מולו. זה מה שרצה הקב"ה. אתה מלאך, ותפקידך הוא להעביר מסרים, ידיעות – בזה אנחנו 'כוחות'. העברת מצוין, אבל התפקיד שלך הסתיים. במקום שיש משה אין לך תפקיד'.

בסיום התורה מופיע במדרש –

…אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ לִסמא"ל, בּוֹא וְהָבֵא נִשְׁמָתוֹ שֶׁל משֶׁה, מִיָּד שָׁלַף חַרְבּוֹ מִתַּעֲרוֹ וְעָמַד עַל משֶׁה, מִיָּד קָצַף עָלָיו משֶׁה וְנָטַל אֶת הַמַּטֶּה בְּיָדוֹ שֶׁחָקוּק בּוֹ שֵׁם הַמְּפֹרָשׁ וּפָגַע בּוֹ בִּסמא"ל בְּכָל כֹּחוֹ, עַד שֶׁנָּס מִלְּפָנָיו, וְרָץ אַחֲרָיו בַּשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ וְנָטַל קֶרֶן הוֹדוֹ מִבֵּין עֵינָיו וְעִוֵּר אֶת עֵינָיו… (מדרש רבה וזאת הברכה י"א, ט')

אתה לא פרטנר. "ויקבור אותו בגיא" – זה רק הקב"ה יכול.

מבחן שבכל יום

איזו עוד תורה קדושה יכולה לקחת את משה רבנו ולומר איפה הטעות? בנקודה הזאת שהוא ביקש להעביר – שאולי הפשט הוא שצריך גם לדבר וגם להכות? 'אני יכול לסמוך על הרמב"ן', אמר משה רבנו, 'זה הפשט, וגם רבנו חננאל מביא את זה'. משה ידע את כל הפרשנים, אני מבטיח לכם.

"שמעו נא המורים" זה כתב שבח שאין לתארו לעם ישראל. 'אתם במדרגה עצומה כזו של אמונה – אבל במקיף, ואנחנו חייבים להעביר את זה למציאות'.

זה המבחן של הכניסה לארץ, מבחן של כל יום ויום של כולנו, להעביר את הדברים מאמונה במקיף לאמונה פנימית שאתה מוכן למסור עליה את הנפש, גם אם זה נגד התכונות שלך, הרצונות שלך, החשקים שלך. אז מתמוטטת מאליה קליפת אדום. אז מלך אדום נותן לך "עבור בגבולו" והולכים לעשות "ה' אחד ושמו אחד". 'אמונה במקיף' זה להסביר לעצמי שהקב"ה הוא מלך על כל העולם, ואילו 'אמונה בפנימיות' זה לדעת שהוא מלך גם עלי. זה המצווה.

להמליך את הקב"ה גם על עצמנו

לכבוד ג' תמוז נסיים בסיפור שמספרים חסידים על ר' משה לייב מסאסוב זיע"א שפעם עבר ליד אברך חשוב, אך הוא, ר' משה לייב ידע בפנימיות עליו מה שידע, ואותו אברך אמר בדיוק את הפסוק הראשון של שמע ישראל. שם ידו על העיניים, וכיוון כפי שמופיע בהלכה ב-א' זה אלופו של עולם, וה-ח' זה שבעה רקיעים והארץ, וב-ד' זה כל הכנפות, כוונות עצומות ומייחד אותו על כולם, וכאשר הוא נמצא בעיצומה של אמירת "א-ח-ד" באמת ובתמים עטוף בטלית ועטור בתפילין, דופק לו הרבי על גבו ואומר לו באוזן – "אל תשכח להמליך אותו גם עליך". שנזכה ביום הגדול והמסוגל הזה לגאולה ולישועה ולשמחה שלמה שיהיה עלינו חודש טוב שיהפך עלינו לששון ולשמחה בעגלא ובזמן קריב.

---

[1] "לא האמנתם" פירושו שלא גרמתם לעם להאמין בי, שאני אהיה נאמן על ידם. והקב"ה אומר את זה על משה רבנו שכינויו הוא "רעיא מהימנא" – הרועה הנאמן. הרועה, שבעומק, מפרנס בנו את האמונה (להלן).

[2] כלומר לא ל'סיירת של צאצאי אדום', עמלק, אלא למלך הכללי, לסבא של עמלק.

[3] מתוך השיר 'אברהם ושרה'. מילים איציק מאנגר.

[4] כפי שמסביר מרן הרב קוק זצ"ל