טועמיה לפרשת מטות מסעי תשפג

מלחמת הקיום הנצחית

הציווי האחרון למשה

השבת אנו מסיימים לקרוא את חומש במדבר, זוהי שבת 'חזק', זו גם השבת השניה של תלתא דפורענותא לקראת הנחמה והתשובה והשמחה, ואני מבקש לעסוק בשיעורנו במלחמת מדיין של אז ושל היום ובעצם של כל יום. יה"ר שהשיעור הזה ייתן כוחות לכולנו, ולכל לוחמי ישראל. בפרשה הקודמת צווה משה "צרור את המדינים" והנה כעת הוא מצווה – נְקֹ֗ם נִקְמַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֖ת הַמִּדְיָנִ֑ים אַחַ֖ר תֵּֽאָסֵ֥ף אֶל-עַמֶּֽיךָ. (במדבר ל"א, ב') זה בעצם הציווי האחרון למשה – "ואחר תאסף אל עמיך". אני מבקש לעבור בכמה תחנות במלחמה הזו ובספיחיה,  ולשאול עליהן שאלות בפשוטו של מקרא, ומתוכן להגיע לתובנות מה לנו ולמלחמה הזו. ובכן, משה רבנו שולח בפרק ל"א את שנים עשר אלף החיילים, "אלף למטה אלף למטה", כולם יוצאים וחוזרים לשלום – דבר שהוא פלא עצום בפני עצמו, כאשר איתם נשלח המצביא פנחס בן אלעזר – וַיִּשְׁלַ֨ח אֹתָ֥ם מֹשֶׁ֛ה אֶ֥לֶף לַמַּטֶּ֖ה לַצָּבָ֑א אֹ֠תָ֠ם וְאֶת-פִּ֨ינְחָ֜ס בֶּן-אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ לַצָּבָ֔א וּכְלֵ֥י הַקֹּ֛דֶשׁ וַחֲצֹֽצְר֥וֹת הַתְּרוּעָ֖ה בְּיָדֽוֹ. (שם ו') כבר בהתחלה מתואר הסיכול הממוקד שאותו עושים הלוחמים לראשי הקרב על חלליהם – וַֽיִּצְבְּא֨וּ עַל-מִדְיָ֔ן כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה' אֶת-מֹשֶׁ֑ה וַיַּֽהַרְג֖וּ כָּל-זָכָֽר. (שם ז') עדיין לא מדובר פה על הנשים. הרי המלחמה באה בגלל הבעיה עם נשות מדין ראשית הם באים והורגים את הזכרים – וְאֶת-מַלְכֵ֨י מִדְיָ֜ן הָֽרְג֣וּ עַל-חַלְלֵיהֶ֗ם אֶת-אֱוִ֤י וְאֶת-רֶ֨קֶם֙ וְאֶת-צ֤וּר וְאֶת-חוּר֙ וְאֶת-רֶ֔בַע חֲמֵ֖שֶׁת מַלְכֵ֣י מִדְיָ֑ן וְאֵת֙ בִּלְעָ֣ם בֶּן-בְּע֔וֹר הָֽרְג֖וּ בֶּחָֽרֶב. (שם ח') עד כאן מפורט את מי הרגו. בהמשך יתואר את מי הם שבו.  

מה בלעם עושה בשדה הקרב?

תחנה ראשונה, שאלה ראשונה – בלעם אינו ממלכי מדין והוא אף לא חלק מהציווי "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים" אז למה הרגו אותו? איפה הם צוו על הריגתו אם אכן הם צוו? אנחנו לא פרו-בלעם, אלא פשוט מנסים לברר לפי מה הם עשו את זה – האם 'סתם התחשק להם', על הדרך להוסיף את הריגתו? מעבר לכך, מה עושה שם בלעם בשדה הקרב? הוא הרי לא ממדין. הוא גורש ע"י בלק וכתוב מפורש שבלעם הלך אל מקומו, כלומר לארם, כפי שכתוב "מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק" (שם כ"ג, ז'), אז מה הוא עושה פה? רש"י מביא תשובה שהיא דוגמא קלאסית לזה שאנחנו זוכרים רק חצי או שליש מפירושו של רש"י אבל מפספסים את המכלול – … בלעם הלך שם ליטול שכר עשרים וארבעה אלף שהפיל מישראל בעצתו… (שם ברש"י) הוא אמנם נכשל בניסיון שלו לקלל אותו ובלק העיף אותו ואמר לו 'אתה לא תראה ממני גרוש' – וְעַתָּ֖ה בְּרַח־לְךָ֣ אֶל־מְקוֹמֶ֑ךָ אָמַ֙רְתִּי֙ כַּבֵּ֣ד אֲכַבֶּדְךָ֔ וְהִנֵּ֛ה מְנָעֲךָ֥ ה' מִכָּבֽוֹד. (כ"ד, י"א) אבל אחר כך הוא הציע לבלק הצעה חדשה – להושיב את ישראל בשיטין, "אלוהיהן של אלה שונא זימה הוא", והוא ארגן הגפה של עשרים וארבעה אלף איש, ימח שמו, ועל זה הוא בא כעת לקבל תשלום. רש"י מביא את זה בשם הספרי, אבל לפי זה צריך להבין – ראשית, למה הוא צריך ללכת? שיעשו לו העברה בנקאית. וחוץ מזה – הוא רואה שעם ישראל יוצא שם למלחמה עם מדיין, אז למה הוא לא בורח? הוא הרי לא טיפש – תברח, תלך משם! על זה רש"י לכאורה לא עונה (האמת היא שרש"י כן עונה על זה ונראה את זה להלן). נזכיר לרגע את דברי יונתן בן עוזיאל על הפסוק שם, שמי שהרג את בלעם היה פנחס בשם הקדוש ובלעם עף לשמיים, ופנחס אמר לו הרי אתה לבן הארמי – וְיַת בִּלְעָם בַּר בְּעוֹר קְטָלוּ בְּסַיְיפָא וַהֲוָה כֵּיוַן דְחָמָא בִּלְעָם חַיָיבָא יַת פִּינְחָס כַּהֲנָא רָדִיף מִן בַּתְרוֹי עָבַד מִלְתָא דְקוּסְמִין וּפָרַח בְּאַוִיר שְׁמַיָא מִן יַד אִידְכַּר פִּינְחָס שְׁמָא רַבָּא וְקַדִישָׁא וּפָרַח בַּתְרוֹי וְאַחְדֵיהּ בְּרֵישֵׁיהּ וְאַחְתֵיהּ שְׁלַף סַיְיפָא וּבְעָא לְמִקְטְלֵיהּ. פָּתַח פּוּמֵיהּ בְּמִילֵי תַחֲנוּנִין וַאֲמַר לְפִינְחָס אִין תְּקַיֵים יַת נַפְשִׁי מִשְׁתַּבַּעְנָא לָךְ דְכָל יוֹמִין דַאֲנָא קְיַים לֵית אֲנָא מְלַטֵיט יַת עַמָךְ. עָנֵי וַאֲמַר לֵיהּ הֲלָא אַנְתְּ הוּא לָבָן אֲרַמָאָה דְבָעִית לְמֵישֵׁיצַיָא יַת יַעֲקב אָבוּנָן וּנְחָתַת לְמִצְרַיִם בְּגִין לְמוֹבְדָא זַרְעָא וּמִן בָּתַר דִנְפָקוּ מִמִצְרַיִם גָרֵיתָא בְּהוֹן עֲמָלֵק רַשִׁיעָא וּכְדוֹן אִיתְגְרָתָא אִיתְגְרָא לְמֵילוֹט יַתְהוֹן וְכֵיוַן דְחָמִיתָא דְלָא אַהַנְיַן עוֹבָדָךְ וְלָא קַבֵּיל מֵימְרָא דַיְיָ מִינָךְ אִמְלִיכַת מַלְכָּא בִּישָׁא יַת בָּלָק לְמוּקְמָא יַת בְּנָתֵיהּ בְּפַרְשַׁת אוֹרְחָתָא לְמִטְעַיָא יַתְהוֹן וּנְפָלוּ בְּגִין כֵּן מִנְהוֹן עֶשְרִין וְאַרְבְּעָא אַלְפִין בְּגִין כֵּן לֵית אֶפְשַׁר תּוּב לִמְקַיְימָא יַת נַפְשָׁךְ וּמִן יַד שָׁלַף סַיְיפֵיהּ מִן תְּיָקָא וְקַטְלֵיהּ. (תרגום יונתן שם ל"א, ח') תרגום – ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב. וכיון שראה בלעם את פנחס הכהן רודף אחריו, עשה מילות קסמים ופרח באויר השמים. מיד הזכיר פנחס בשם הגדול והקדוש ופרח אחריו לשמים ואחזו בראשו והורידו, ושלף חרב ורצה להורגו. פתח בלעם פיו בתחנונים ואמר לפנחס – 'אם תשאיר אותי בחיים, אני נשבע לך שכל ימי חיי לא אקלל את עמך'. ענה ואמר לו פנחס – 'הלוא אתה הוא לבן הארמי, שרצה להרוג את יעקב אבינו וגרמת לו לרדת למצרים כדי לאבד את זרעו ואחרי שיצאו ממצרים גירית בהם את עמלק הרשע, שניסה גם הוא לקלל אותם, וכיון שראית שלא הצליחו מעשיך ולא קיבל ה' ממך, ייעצת למלך הרשע בלק שיושיב את בנותיו על פרשת דרכים להחטיא את ישראל ונפלו בגלל זה עשרים וארבעה אלף מהם. לכן אין אפשרות להחיות אותך', ומיד שלף את חרבו מהנרתיק והרגו. אמנם נקודת בלעם היא מהותית במלחמה אך הוא לא מופיע בצווי ולכן צריך להבין מדוע הוא מופיע כאן בין ההרוגים הממוקדים שהרגו ישראל.

למה קצף משה?

הפסוקים ממשיכים לתחנה הבאה – הלקיחה בשבי של נשות מדין ובניהם – וַיִּשְׁבּ֧וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת-נְשֵׁ֥י מִדְיָ֖ן וְאֶת-טַפָּ֑ם וְאֵ֨ת כָּל-בְּהֶמְתָּ֧ם וְאֶת-כָּל-מִקְנֵהֶ֛ם וְאֶת-כָּל-חֵילָ֖ם בָּזָֽזוּ. וְאֵ֤ת כָּל-עָֽרֵיהֶם֙ בְּמ֣וֹשְׁבֹתָ֔ם וְאֵ֖ת כָּל-טִֽירֹתָ֑ם שָֽׂרְפ֖וּ בָּאֵֽשׁ. וַיִּקְחוּ֙ אֶת-כָּל-הַשָּׁלָ֔ל וְאֵ֖ת כָּל-הַמַּלְק֑וֹחַ בָּֽאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָֽה. וַיָּבִ֡אוּ אֶל-מֹשֶׁה֩ וְאֶל-אֶלְעָזָ֨ר הַכֹּהֵ֜ן וְאֶל-עֲדַ֣ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֗ל אֶת-הַשְּׁבִ֧י וְאֶת-הַמַּלְק֛וֹחַ וְאֶת-הַשָּׁלָ֖ל אֶל-הַֽמַּחֲנֶ֑ה אֶל-עַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל-יַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ. (שם ט'-י"ב) מתוארת פה מדרגה רוחנית מוסרית גבוהה ביותר, שלא לקחו לעצמם שום דבר וכפי שרש"י אכן מביא בשם חז"ל – ויקחו את כל השלל וגו'. מגיד שהיו כשרים וצדיקים ולא נחשדו על הגזל לשלוח יד בבזה שלא ברשות, שנאמר את כל השלל וגו', ועליהם מפורש בקבלה 'שניך כעדר הרחלים' וגו', אף אנשי המלחמה שביך כולם צדיקים. (שם רש"י) אבל אז מתחיל 'אקסידנט'. משה קוצף על בני החיל – וַיִּקְצֹ֣ף מֹשֶׁ֔ה עַ֖ל פְּקוּדֵ֣י הֶחָ֑יִל שָׂרֵ֤י הָֽאֲלָפִים֙ וְשָׂרֵ֣י הַמֵּא֔וֹת הַבָּאִ֖ים מִצְּבָ֥א הַמִּלְחָמָֽה. וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵיהֶ֖ם מֹשֶׁ֑ה הַֽחִיִּיתֶ֖ם כָּל-נְקֵבָֽה. הֵ֣ן הֵ֜נָּה הָי֨וּ לִבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ בִּדְבַ֣ר בִּלְעָ֔ם לִמְסָר-מַ֥עַל בַּֽ-ה' עַל-דְּבַר-פְּע֑וֹר וַתְּהִ֥י הַמַּגֵּפָ֖ה בַּֽעֲדַ֥ת ה'. (שם י"ד-ט"ז) הוא רואה את הנשים בשבי וקוצף כעס גדול. כאן יוצא המרצע מן השק, למה משה כעס – 'הן, הנשים הללו, היו אלו שבגלל היה כל הבלגן אז איך החייתם אותן?!", ולכן – וְעַתָּ֕ה הִרְג֥וּ כָל-זָכָ֖ר בַּטָּ֑ף וְכָל-אִשָּׁ֗ה יֹדַ֥עַת אִ֛ישׁ לְמִשְׁכַּ֥ב זָכָ֖ר הֲרֹֽגוּ (שם י"ז) איך יודעים מי הייתה בסיפור הזנות ומי לא? – וכל אשה יודעת איש. ראויה להבעל אף על פי שלא נבעלה, ולפני הציץ העבירום, והראויה להבעל פניה מוריקות (יבמות סב:) (שם רש"י) על מה בעצם הויכוח בין משה לשרי החיל? מה הדיון ביניהם? ואכן הם מקבלים את סברת משה והורגים את כל הנשים.

פירוט ארוך מיותר

תחנה שלישית. עצם מהלך המלחמה מתואר בפסוקים בקיצור ואילו ההרחבה באה לאחר מכן, בתחנות שאחריהן. התחנה הבאה מדברת על ההלכות גיעולי כלים וטבילת כלים ממלחמה – איך מטבילים כלים,  כלים שקונים מגויים שצריך להטביל אותם וכו', הכל מופיע אצלנו בפרשה. הם בזזו את השלל ואלעזר הכהן מלמד אותם את כל זה. הרמב"ן שואל – אלעזר, למה התעוררת פה? הרי היו מלחמות קודמות – לא מזמן לחמנו בסיחון ובעוג וכו' וגם שם היו כלי מלחמה, שלל וכו', אז למה פה הוא מלמד אותם את ההלכות הללו ולא קודם לכן? נמשיך לתחנה רביעית. משה נצטווה שאחרי שילחמו במדין הוא יאסף אל עמיו, ואנחנו רואים שהוא מעורב במלחמה הזו מעורבות מלאה. אנחנו גם רואים שאת המלחמה הזו מנהל לא יהושע אלא פנחס. זו מלחמה פלאית, מלחמה כהנית. אבל עכשיו צריך משה לפעול את הפעולה האחרונה שלו – לחלק את כל השלל יחד עם אלעזר. למה דווקא משה? זו פעולה טכנית לגמרי, ולמה לא ממנים מישהו אחר? אבל כאן קורה דבר מעניין. הקב"ה אומר להם – תספרו את כל השבי, תחלקו אותו לשניים, חצי לאנשי הצבא וחצי לשאר העדה. "חלק כחלק יאכלו" (דברים י"ח, ח'). אחרי זה, מתוך השלל צריך להרים מכס שהולך לכהנים. ממחצית השלל שחל אנשי המלחמה לוקחים אחד מחמש מאות – וַהֲרֵֽמֹתָ֨ מֶ֜כֶס לַֽ-ה' מֵאֵ֞ת אַנְשֵׁ֤י הַמִּלְחָמָה֙ הַיֹּֽצְאִ֣ים לַצָּבָ֔א אֶחָ֣ד נֶ֔פֶשׁ מֵֽחֲמֵ֖שׁ הַמֵּא֑וֹת מִן-הָֽאָדָם֙ וּמִן-הַבָּקָ֔ר וּמִן-הַֽחֲמֹרִ֖ים וּמִן-הַצֹּֽאן. (שם כ"ח) ומתוך החלק של עם ישראל אחד מחמישים מכל סוג וזה הולך ללווים – וּמִמַּֽחֲצִ֨ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֜ל תִּקַּ֣ח | אֶחָ֣ד | אָחֻ֣ז מִן-הַֽחֲמִשִּׁ֗ים מִן-הָֽאָדָ֧ם מִן-הַבָּקָ֛ר מִן-הַֽחֲמֹרִ֥ים וּמִן-הַצֹּ֖אן מִכָּל-הַבְּהֵמָ֑ה וְנָֽתַתָּ֤ה אֹתָם֙ לַלְוִיִּ֔ם שֹֽׁמְרֵ֕י מִשְׁמֶ֖רֶת מִשְׁכַּ֥ן ה'. (ל') ואז התורה מפרטת פירוט שלם שבסופו מספר התורה כך – וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה וְאֶלְעָזָ֖ר הַכֹּהֵ֑ן כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה' אֶת-מֹשֶֽׁה. (שם ל"א) לכאורה, כך היה צריכה הפרשה הזו להסתיים אבל פתאום התורה באה ומפרטת בדייקנות כל סוג מהשלל ובפירוט נפרד כמה יוצא כל מין וכמה יוצא המכס של אנשי הצבא וכמה של בני ישראל, כמה יוצא אחד מחמש מאות. לכאורה כל אחד יכול לחשב את זה לבד בעזרת חשבוניה של פעם, אבל התורה מקדישה לזה איזה עשרים פסוקים! כל מי שקורא בתורה מרגיש בקושי – בשביל מה? למה האריכות הזו? תגיד "ויעש משה ואלעזר הכהן ככל אשר צווה ה' את משה" וגמרנו. כל הפרשנים דנים בזה, והרמב"ן מבאר באופן מעניין, שהתורה מבארת בזה שמאז שהתחילו למנות את המלקוח ועד שחצו אותו והפרישו ממנו את המכס, לא מת אפילו לא בעל חיים אחד מכל השבי העצום הזה למרות שעבר לא מעט זמן (כי אם מת אחד הרי החצאים לא היו שווים). אומר הרמב"ן – תראו איזה נס גדול זה היה שלא מת אף אחד לאורך כל הזמן הזה. האמת שאם ממשיכים את זה יוצא נס אפילו יותר גדול. יוצא שהמספרים של הצאן של מדיין, אחרי שחצו אותם, כולם התחלקו בדיוק בחמש מאות ובחמישים בלי שארית. הקב"ה לא אמר מה לעשות עם היתרה, עם השארית שתישאר כשיחלקו בחמישים או בחמש מאות, ובאמת היה נס סטטיסטי (נס בתוך הטבע) שלא מת אף בפרט מהשבי והמלקוח ולא היתה שארית, וזה התחלק בדיוק. שואל הרבי מליובאוויטש זיע"א – זה נס יפה מאד ומה התכלית שלו?  הרי הקב"ה לא עושה ניסים סתם. ומה זה בכלל מעניין? אנחנו נסתדר עם חצי כבש פחות או חצי כבש יותר.

זיכרון לפני ה'

תחנה חמישית ואחרונה. אחרי שמביאים את כל השבי, בני ישראל, הנשיאים וראשי המטות, מביאים למשה את הכל ואומרים לו כך – וַֽיִּקְרְבוּ֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה הַפְּקֻדִ֕ים אֲשֶׁ֖ר לְאַלְפֵ֣י הַצָּבָ֑א שָׂרֵ֥י הָֽאֲלָפִ֖ים וְשָׂרֵ֥י הַמֵּאֽוֹת. וַֽיֹּאמְרוּ֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה עֲבָדֶ֣יךָ נָֽשְׂא֗וּ אֶת-רֹ֛אשׁ אַנְשֵׁ֥י הַמִּלְחָמָ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּיָדֵ֑נוּ וְלֹֽא-נִפְקַ֥ד מִמֶּ֖נּוּ אִֽישׁ. וַנַּקְרֵ֞ב אֶת-קָרְבַּ֣ן ה' אִישׁ֩ אֲשֶׁ֨ר מָצָ֤א כְלִֽי-זָהָב֙ אֶצְעָדָ֣ה וְצָמִ֔יד טַבַּ֖עַת עָגִ֣יל וְכוּמָ֑ז לְכַפֵּ֥ר עַל-נַפְשֹׁתֵ֖ינוּ לִפְנֵ֥י ה'. (שם מ"ח-מ"ט) "קרבן ה'" זה מושג מעניין. הכוונה היא לא לקרבן למזבח אלא למה שהולך לבדק הבית, לשיפוצים, כסף. זה המקור שבדק בית נקרא גם הוא קרבן ה'. ונשים לב שמדובר בכל התכשיטים של נשות מדיין – אצעדה (צמיד של רגל), צמיד (של יד), טבעת, עגיל (באוזן) וכומז (דפוס של בית הרחם, מקום הערוה). קרבן בא לכפר על חטאים ואילו אנחנו הבאנו את 'קרבן ה". קרבן חטאת מכפר, אבל איך זה מכפר לפני ה'? מבאר רש"י – לכפר על הרהור הלב של בנות מדין. (שם רש"י) כנראה הכוונה להרהור עברה שהיה בעת המלחמה, ממש כעת, שהסתכלו בבנות מדין. ניזכר שכאשר בני ישראל הביאו בהקמת המשכן למשה את המראות הצובאות, בהתחלה משה לא רצה לקבל והקב"ה היה צריך לשכנע אותו ובסוף מהן צופה הכיור, ואילו כאן הוא מקבל את זה בלי בעיות, באהבה ובשמחה – וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה וְאֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ אֶת-הַזָּהָ֔ב מֵאֵ֛ת שָׂרֵ֥י הָֽאֲלָפִ֖ים וְהַמֵּא֑וֹת וַיָּבִ֤אוּ אֹתוֹ֙ אֶל-אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד זִכָּר֥וֹן לִבְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל לִפְנֵ֥י ה'. (ל"א נ"ד) לזכרון לפני ה', ממש כמו צנצנת המן שירד מהשמיים או מטה אהרן שפרח עם הציץ והשקדים – "לזכרון לפני ה'". ותמוה – איך התכשיטים האלה, העגילים, הכומז, הם זיכרון לפני ה'?! עד כאן השאלות, וכעת נכנס להבנת הענין.

עצתו האמיתית של בלעם

צריך להפנים שסיפור מלחמת מדין הוא לא עוד מלחמה. זהו הציווי האחרון שבו מצווה משה – "ואחר תאסף אל עמיך". הציווי הזה הוא תכלית הבריאה, תכלית התורה, מהות כל העבודה שלנו בעולם. כל החלוקה בין משה לבלעם, בינינו לבין בלעם, כל הויכוח הזה הוא בינינו לבין מה שמתגלה בבנות מדיין ותחילתו בבלעם. שאלנו בהתחלה מה עשה שם בלעם במדיין. בואו נראה שוב את רש"י, אבל את כולו – … בלעם הלך שם ליטול שכר עשרים וארבעה אלף שהפיל מישראל בעצתו, ויצא ממדין לקראת ישראל [כלומר הוא כבר היה במדין קיבל את הכסף שלו ויצא ממדין, עם שיק בכיס, ועכשיו הוא בא לקראת ישראל!] ומשיאן עצה רעה [הוא בא לתת לנו, לעם ישראל, עצות. שניים עשר אלף חיילים עם פנחס יוצאים למלחמה והוא מבקש לתת להם עצות. עייצעס גיבער]. אמר להם 'אם כשהייתם ששים רבוא לא יכולתם להם, ועכשיו בי"ב אלף אתם באים להילחם?'… (שם ח' ברש"י) מי שפספס את הרש"י הזה פספס בעצם את כל הפרשה. כלומר הוא אמר להם – 'אתם נורמליים? רק בשבוע שעבר בפרשת בלק הייתם שישים ריבוא. אני הצעתי לבלק להושיב בשיטים את בנות מואב ומדיין – והם אכלו אתכם בלי מלח. בלי חיילים מולכם נפלתם כמו זבובים רק עם העצה שלי, אז עכשיו תצליחו? יצאתם מאיזה 'סמינר התחזקות' בענייני יצרים ועכשיו אתם באים רק שניים עשר אלף כדי להיכנס פנימה לשטח של מדיין ולהילחם בהם? עכשיו יהיה להם הרבה יותר קל מולכם!'. שמענו את בלעם? זו לא מלחמה של פעם, זו מלחמה של היום בבוקר. אז מה העצה שלו? הנה – שמעתי על הרעיונות שלכם לעבודה עצמית על התאוות וכו'. תרגעו עם זה כבר. אי אפשר. 'לשבר את הטבע' אתם רוצים? אין לכם סיכוי. תשחררו. תתקדמו, אנחנו ב-2023… אין לכם סיכוי. תקשיבו לי טוב, אני יודע מה אני מדבר. יש לי העצה בשבילכם וזה גם לא ייצא לכם יקר, כי כמו שאתם הולכים – כולכם תחוסלו שם. אני זה שאמר לבלק מי הם עם ישראל ושש מאות אלף בחור ממצרים לא הצליחו לנצח אותם, ושבשביל לנצח אותם אפשר רק בדרך של בנות מדיין שיחטיאו אותן. אני יודע מה אני מדבר. גם אמרתי לו שלעתיד לבוא עם ישראל חי, ויש לכם סיכוי, ונצח ישראל לא ישקר, ו-'עם הנצח לא מפחד מדרך רחוקה' ואולי הוא גם רקד איתם את זה במעגלים. בלעם היה עם שטריימל, אבל הוא אמר להם – אבל אתם לא תצליחו. אין דבר כזה שאדם ישבור את הטבע שלו. תפסיקו עם זה. מי שאמר לכם שיקר. תירגעו'. כולנו מכירים את הבלעם הפנימי הזה. הוא בא להשיא להם עצה רעה ולכן הם הרגו אותו כי מלחמת מדין זה הילחם בזה, בתפיסה של אותה זונה מדיינית שאומרת לך "מה איכפת לך? מה אני מבקשת ממך אלא פיעור"[1]. שחרר.

קליפה טמאה לגמרי

זה הציווי למשה "אחר תאסף אל עמיך" – משה רבנו אתה באת לעולם כדי לגלות איך משברים את הטבע ועולים למקום בואיש האלוקים מתגלה בכל אחד ואז מגיעים לחירות שאפשר להגיע אליה כל אחד ואחד. וכאשר תיאסף אל עמך תהיה קבור מול  בית פעור ותמשיך לתת לנו כוחות משם, אבל לפני כן אתה חייב למגר את העוצמה של הקליפה המדיינית הזו, כי בלי שאתה תמגר אותה זה אי אפשר יהיה להיות פה. המשך העבודה יהיה אחרי מותך מול בית פעור, ובכל פעם שהפעור יעלה משה יוריד אותו, אבל לפני כן צריך את החלק המרכזי שעדיין לא נגמר – "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים" אמר הקב"ה למשה, "אחר תאסף אל עמיך", ומשה משנה את הציווי – וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל-הָעָ֣ם לֵאמֹ֔ר הֵחָֽלְצ֧וּ מֵֽאִתְּכֶ֛ם אֲנָשִׁ֖ים לַצָּבָ֑א וְיִֽהְיוּ֙ עַל-מִדְיָ֔ן לָתֵ֥ת נִקְמַת-ה' בְּמִדְיָֽן. (ל"א, ג') ומשה אף חוזר על השינוי הזה שוב כשהוא קוצף על פקודי החיל – הֵ֣ן הֵ֜נָּה הָי֨וּ לִבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ בִּדְבַ֣ר בִּלְעָ֔ם לִמְסָר-מַ֥עַל בַּֽ-ה' עַל-דְּבַר-פְּע֑וֹר וַתְּהִ֥י הַמַּגֵּפָ֖ה בַּֽעֲדַ֥ת ה'. (שם ט"ז) "הן הנה היו לפני ישראל", כלומר הן באו כנגד בני ישראל, אבל המגפה היתה "בעדת ה'" – לא בעדת ישראל אלא בעדת ה'! צריך להפנים שאני הוא עדת ה', ונקמת בני ישראל היא נקמת ה'. הקב"ה הקים פה את עם ישראל לכדי לגלות שיש נפש אלוקית פעילה ודומיננטית ויכולה לעבוד פה בעולם ואני יכול לשבר את הטבע – של הכעס, של הניאוף, של ראיית העיניים, של ההרהור. אני צריך להכיר את זה, לדעת את הסכנה. העצה האחרונה של בלעם, ומי שמפספס את זה פיספס את כל האירוע (ככה קוראים לזה היום, 'אירוע'), הייתה לא על מגפה של עשרים וארבעה אלף אלא – 'חבר'ה אין לכם סיכוי. תשחררו. שישים ריבוא לא התגברתם על בנות מדיין, אז שניים עשר אלף תתגברו?…". ומסיים שם רש"י – …נתנו לו שכרו משלם ולא קפחוהו. (שם ברש"י) זה נשמע ציני אבל זה לא – 'השכר שלך הוא ההריגה שלך, עם השיפוד פנימה והחוצה. זה השכר היחיד שלך. זה השכר, התיקון שלך, כדי שיתקיימו הברכות שלך מפרשת בלק, כדי שתפסיק להשפיע פה בעולם'. זה עומק הויכוח של בלעם עם פנחס – 'תן לי להישאר ואני לא אקלל. אני אשפיע טוב' – 'לא מדובשך ולא מעוקצך, בלעם', עונה לו פינחס. וזה עומק הויכוח בין משה לשרי המאות ושרי האלפים. הם הביאו את הנשים בלי שהיה להם שום הרהור עברה ח"ו. הם הביאו אותם בשבי, מתוך כוונה שהם תהיינה נשות יפת תואר, לגייר אותן, נשים צדקניות, כל אחת תהיה רות המואביה או תמר. גדולות העולם הן יכולות להיות – את הלוחמים ואת המלכים הרגו ואת הנשים שבו. אך אז קוצף משה על פקודי החיל ומזכיר להם "הן הנה היו על בני ישראל בדבר בלעם". הוא מזכיר להם את בלעם כי 'אתם הרגתם את בלעם כי אתם מבינים שחייבים להיאבק ולחסל את הרעיון הבלעמי הזה שטוען – 'אין לך סיכוי. נפלת אתמול בבוקר ואתה תמשיך ותיפול. כבר הייתי בשלושים ימי כיפור שהבטחת לעצמך שאתה כבר יצאת מזה וגמרת עם זה – ובסוף חזרת לזה שוב. תפסיק עם השטויות. תשתחרר, אנחנו כבר ב-2023'. אתם שהרגתם את בלעם, אומר משה, אתם מבינים שאת הקליפה הזאת צריך לחסל. לא את הכל אפשר להעלות'. יש יסוד גדול בתורת הקבלה ובתורת החסידות שאת קליפת נגה אפשר בעבודה נכונה להעלות לצד הקדושה, אבל יש שלש קליפות טמאות לגמרי שאי אפשר להעלות אותם.[2] את החזיר אי אפשר להתיר או להעלות. רק הקב"ה יעשה את זה. רק בדמיונות אפשר. שבתאי צבי שר"י ניסה לטעון את זה שאפשר להעלות הכל, הם היו עושים 'סעודות מצווה' עם חלב במקום עם חלב. שמו הפרטי היה ברוך והוא נהג לברך בעת שהפר איסורים הלכתיים – 'ברוך מתיר אסורים', כאילו שאת הכל אפשר להעלות למעלה.

נס סטטיסטי

מעתה נבין את התשובות לכל השאלות ששאלנו. פרשת הגעלת וטבילת כלים נמצאת פה על אף שמקרים כאלו כבר היו במלחמות קודמות מול סיחון ועוג. לא רק מלחמות – גם אם סתם איזה יהודי במשך שנות הנדודים במדבר החליט לקנות כלי בחנות של גוי במדבר, הם לא שאלו מה עושים עם זה? וודאי שכן. אבל דיני טבילת כלים, מה כן יכול לעלות מגוי ואפילו ממדין? מה שייך לקליפת נגה ומה לקליפות הטמאות – זה למדנו כאן בפרשה ממדיין. "זאת חוקת התורה" (שם ל"א, כ"א) מתחילה הפרשה הזו, כמו פרשת פרה אדומה. "אחר תאסף אל עמיך" – אתה חייב פה לוודא שהקליפה הקשה, העבה נגמרת פה ואחר תיאסף אל עמיך ומשם תתן לנו כח לחיות כל יום. העבודה שלנו הקשה והיומיומית שלנו היא רק אחרי שמשה עשה לנו את מלחמת מדיין. הציווי על חלוקת השלל שנראה לנו כלא קשור, כמיותר – הביאור בזה הוא נפלא. לכאורה, כמה שהקב"ה לא יצווה, מחצית הולך לבני ישראל ומזה אחד מן החמישים, שני אחוז, הולכם ללוויים, והמחצית השניה הולכת ליוצאי המלחמה וממנה מרימים אחד מחמש מאות שהולכים לכהנים – 'ועם היתרה תסתדרו כבר במכולת'. אבל לא. ראינו שהרמב"ן אומר שאם הציווי של הקב"ה היה על חמישים וחמש מאות הרי שזה חייב יהיה להתחלק במספרים האלה בלי שארית. זה פלאי פלאות – התורה מפרטת את עשרים הפסוקים האלה כדי להראות שלא היתה שארית. זה התחלק במדויק לשניים ואז לחמש מאות ולחמישים. כשאנחנו מסתכלים על הפירוט של השלל רואים שסטטיסטית זה כמעט בלתי ניתן להתקיים. זה בא להדגיש שזה היה על פי ציווי ה', כדי שבני ישראל יוכלו לקיים את הציווי אז הקב"ה התערב לא רק במלחמה אלא הרבה לפני כן. הרי אם היה שם כבש אחד יותר או כבש אחד פחות בחמש השנים האחרונות שקדמו לכך זה לא היה מתחלק במדויק. אתה חושב שיש בעולם עובדות, שיש טבע – ויש מצוות. במלחמת מדין התגלה שלפני קיום כל מצווה הקב"ה מכשיר עבורה את הקרקע, מכשיר עבורה את כל העולם ומונע מראש כל מניעה וכל עיכוב כדי שאני אוכל לקיים את מצוות ה'. החיים הם הפוך ממה שנדמה לנו. זה לא שיש עולם ואני מקיים מצוות אלא החחים הם שיש מצוות והעולם נועד כדי שאני אוכל לקיים אותם, כי תכלית הבריאה היא להתקרב אל ה' ולהתענג על ה' והדרך לזה היא דרך מצוותיו ובשביל זה הקב"ה מנהל ממלכות ועולמות שלמים כדי לומר לי שאם הוא רוצה שיהיה אחד חלקי חמש מאות ואחד חלקי חמישים אז כל אז כל משרדי החקלאות, הכלכלה והאנרגיה של מואב ומדיין וחלוקת החלוקות שלהם- יתחלקו לפי זה. בעברית פשוטה – תעזבו קליפות טמאות. גם קליפת נגה היא קליפה. ובואו נהיה אמיתיים עם עצמנו – יהודי, ממה אתה מקבל את החיות שלך – מהקליפה או מהקדושה?. ואם אתה אמיתי – תודה שאתה מקבל את החיות שלך גם מהקליפה. זו הסוגיה. מלחמת המדיין באה לומר שאם אתה באמת מאמין שאתה יכול לקבל את חיותך מצד הקדושה, הרי שהקב"ה יסדר את כל העולם כך כדי שתוכל לקיים את הכל בשלמות המדויקת שלו. ושווה להאריך 'ולבזבז' עשרים פסוקים בתורה על זה.

אנחנו שנינו מאותו הכפר – ובכל זאת…

מלחמת מדיין באה לומר שהעולם והמצוות הם לא שני דברים נפרדים, אלא הכל מתחייה מהאינסוף. הכל מקבל את חיותו מהקדושה. מדיין באה ומראה את האנטיתזה לצד השני – הפעור, שכל זבל הוא אלוה, כל הפרשה יכולה להיות אלוהות, כל קליפה. הפרשה מסתיימת במילים – וַנַּקְרֵ֞ב אֶת-קָרְבַּ֣ן ה' אִישׁ֩ אֲשֶׁ֨ר מָצָ֤א כְלִֽי-זָהָב֙ אֶצְעָדָ֣ה וְצָמִ֔יד טַבַּ֖עַת עָגִ֣יל וְכוּמָ֑ז לְכַפֵּ֥ר עַל-נַפְשֹׁתֵ֖ינוּ לִפְנֵ֥י ה'. (שם מ"ט) 'לכפר על הרהור שהסתכלנו בבנות מדיין'. פירוט כל הכלים האלה הוא ההבנה שאני מכיר את מקומי, אני מכיר בסכנה ואני יודע שאני יכול לפול היום וגם מחר, אני מודע לאיפה אני נמצא – ואני יודע שהקב"ה ברא את העולם באהבה לטובתי כדי שאני אעלה את העולם ואביא אותו אל הטהרה, החירות שלו. "לכפר על נפשותינו". זה כוח מופלא. חז"ל אומרים  – מַה בֵּין תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ לְתַלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע?… (אבות ה', י"ט) יש כמה וכמה נקודות שמפורטות בזה שכולם קשורים למידות האדם – "עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה" מול "עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה" (שם). ר' נחמן שואל – מה זאת אומרת ההשוואה הזו? הרי אלו צדיקים ואלו רשעים, זה בכלל לא דומה. איך אפשר להשוות?! והתשובה היא – זו טעות לחשוב כך. בלעם הרשע היה לו שטריימל גדול, תלמידים ובית מדרש. בדיוק כמו אברהם אבינו. הם גם באו מאותה עיר – "אנחנו שנינו מאותו הכפר", מארם. ההבדל הוא אחד – האם אני עובד על לשבר את הטבע ואת המידות או שאני מושחת ומטונף. בלעם הרשע מדבר עם הקב"ה כאילו שהוא גדול הדור, יש לו שיעורים בקבלה ובאמונה. הוא אומר לשרי מואב – 'חכו הלילה יש לי חברותא עם הקב"ה, תיקון חצות קבוע. אני אשנה אותו קצת – יהיה בסדר'. ההבדל הוא ההבנה של תפקיד האדם בעולם. בלעם הוא אותו כח שבא אלי ואומר לי – 'אח שלי, אם כשהיית 600 אלף נפלת מול בנות מדיין, אז היום ברור שלא יהיה לך סיכוי'. זה בלעם, בקפסולות. הוא עובד בוקר וערב, בלי הפסקה.

ה' שומרנו בשכבנו ובקומנו

ומשפט לסיום. חז"ל בברכות אומרים – אמר רבי אבהו בן זוטרתי אמר רבי יהודה בר זבידא: בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע, ומפני מה לא קבעוה – משום טורח צבור. (ברכות י"ב) אבל מה הייתה הסיבה, ההווא אמינא, שרצו לקבוע אותה? בגלל הפסוק – מאי טעמא? אילימא משום דכתיב בה: "אל מוציאם ממצרים", לימא פרשת רבית ופרשת משקלות דכתיב בהן יציאת מצרים! אלא אמר רבי יוסי בר אבין: משום דכתיב בה האי קרא: "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו". (שם) שואל שם רש"י – כרע שכב. דדמי לבשכבך ובקומך שהקדוש ב"ה שומרנו בשכבנו ובקומנו לשכב שלוים ושקטים כארי וכלביא. (שם) לרש"י קשה מה הקשר לקריאת שמע? והוא מסביר שם שהקב"ה שומרנו בשכבנו ובקומנו לשכב שלמים ושלווים ושקטים, וגם קריאת שמע זה ובשכבך ובקומך, כלומר שבשכבך ובקומך אתה מקבל עול מלכות שמיים. זו המצווה היחידה שיש חיוב אחד בבוקר וחיוב נוסף בלילה. יש רק עוד תמיד של שחר ותמיד של בין ערביים בית המקדש. שמערכות השמים, השמש והירח, לא המציאות משפיעה עליך אלא אתה מקבע את המציאות בעול מלכות השמיים שלך. 'ביקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע' כי הקב"ה נותן לנו את הכח הזה כארי וכלביא. את זה פספס בלעם במשפט האחרון שיצא לו מהפה. הרי זו ברכתו האחרונה לפני שבלק בא וזרק אותו. "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו" זה קבלת עול מלכות שמיים בשכבך ובקומך. זה "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" ולפי ההסבר שאמרנו בזה ע"פ אדמו"ר הזקן – הרי אתה ישראל, אתה הרי למעלה מהטבע, אתה שורר עם אלוקים ועם אנשים ויכול. ה' שהוא למעלה מהזמן, למעלה מהמציאות, למעלה מהטבע, היה הווה ויהיה – "אלוקינו" זה מקור כוחנו. ואני עדיין מודע לכך שאני צריך להביא כפרה קרבן ה' על הרהור עברה על שהסתכלנו בבנות מדין, אני יודע. אני יודע את המידה ואת מפסידיה – כמו שהרמח"ל מלמד אותנו במסילה. את הכח זה ביקשו לקבוע בקריאת שמע. הידיעה הזו היא עצם קבלת עול מלכות שמים שלנו. כשמדברים על מלחמות ישראל במדבר, מזכירים תמיד את עמלק, סיחון ועוג, אבל לא הספיקו להחדיר לנו את מלחמת מדיין. אולי זה טוב כי מדיין זה לא מור"ק של אירועים שהיו פעם אלא זו מלחמה תמידית מהיום בבוקר. זה הסיפור של הרגע. זה מה היה צריך שיתרחש לפני שמשה, תיאסף אל עמיך, כדי שאחרי שתיאסף אל עמך – נוכל להמשיך "בשכבנו ובקומנו" להיות כארי וכלביא.

[1] עי' מדרש ספרי על במדבר כ"ה, א'.[2] עי' תניא פרק ז' ועוד.