טועמיה לפרשת פנחס תשפג

שִׁבְטֵי יָהּ – עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל

פרשה, חצי פרשה
אני מבקש לעסוק הפעם בחלק "המשעמם" של הפרשה – קריאת 'שני', בה מתואר המפקד של בני ישראל. לכאורה אלו פסוקים שלא מחדשים שום דבר, המילים חוזרות על עצמן, והתוכן כולל בעיקר מספרים יבשים. אך לפני כן נאמר כמה הערות והארות יסוד על מהותה של הפרשה.
דבר ראשון, הפרשה שלנו נקראת "פינחס", והיא הפרשה האחרונה בתורה שקרויה על שם אדם. אמנם הפסוקים היחידים שמדברים על פנחס ועוסקים בסיפורו הם בסך הכל ארבעת הפסוקים הראשונים. הפעם הבאה בה ניתקל בפנחס תהיה רק בפרשת מטות, לא בפרשתנו. צריך לתת על זה את הדעת בעיקר משתי סיבות – האחת, הפרשה ממש מחולקת באמצעיתה. חציה מופיע בפרשה הקודמת, פרשת בלק, שם מתואר המעשה שהביא את פנחס למעשה קנאותו, ואילו בפרשה שלנו מופיע השכר שהוא מקבל מאת הקב"ה. למה מחלקים את זה לשתי פרשות?
יותר מזה, נדמה כאילו התורה לא רצתה לספר לנו את שמות החוטאים ואחרי זמן מישהו מתוך החמ"ל החליט 'להדליף' לנו אותם. כלומר, בסוף פרשת בלק מופיע הסיפור אבל בלי שמות האנשים החוטאים (רק מופיע "איש מבני ישראל" ו-"המדיינית") ואילו אצלנו, אחרי שבוע, התורה כותבת במפורש – זמרי בן סלוא וכזבי בת צור.
אז השאלה היא גם טכנית – למה פנחס מקבל את שם הפרשה בעוד הוא מוזכר רק בארבעת הפסוקים הראשונים שבה, אבל מעבר לזה – למה לא מסיימים את הפרשה כולה בתוך פרשת בלק או שהיו מעבירים את כל העניין לפרשה הזו.
מתוך זה עולה עוד שאלה קטנה. יש כלל גדול שפרשה צריכה לפתוח בטוב ולסיים בטוב, אך נדמה שהמקום הכי בולט של פרשה שמסתיימת בדבר ממש לא טוב הוא בחתימתה של פרשת בלק –
וַיִּֽהְי֕וּ הַמֵּתִ֖ים בַּמַּגֵּפָ֑ה אַרְבָּעָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים אָֽלֶף. (במדבר כ"ה, ט')
וזה רק חיזוק למה שאמרנו – האם לא היה ראוי יותר לסיים את הפרשה בהבטחת הקב"ה לפנחס ובנתינתו לו "ברית כהונת עולם", "את בריתי שלום"?
לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי
שאלה לפני אחרונה. פנחס פועל פעולה קנאית, ונכון שהיא מוצדקת ומובנת אבל השכר שהוא מקבל לכאורה מנוגד לפעולה שלו. הקב"ה נותן לו – "ברית שלום". מה זה קשור? מה הרעיון? ועוד – הרי הברית הזו היא "ברית כהונת עולם", והרי הוא כבר היה כהן לפני כן לכאורה? הוא בנו של אלעזר ונכדו של אהרן הכהן! רש"י אומר במקום –
ברית כהנת עולם. שאף על פי שכבר נתנה כהונה לזרעו של אהרן, לא נתנה אלא לאהרן ולבניו שנמשחו עמו, ולתולדותיהם שיולידו אחר המשחתן, אבל פינחס שנולד קודם לכן ולא נמשח, לא בא לכלל כהונה עד כאן, וכן שנינו בזבחים (קא:) לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי. (רש"י שם, י"ג)
כלומר, כאשר אהרן קיבל את הכהונה זה היה יחד עם בניו שנולדו וכן למי שיוולד לאחר מכן, אבל פנחס "נפל בין הכסאות" – הוא כבר היה בעולם ולכן הוא לא נחשב מזרעם ולכן לא נתכהן איתם. אמנם על זה יש שביארו שהקב"ה רצה שפנחס יקבל את הכהונה בדין, כשכר על מעשיו, ולא מצד ייחוסו, ולכן הוא לא נתכהן עם אבותיו. ברור שיש כאן משהו עמוק שמחייב הבנה – זה נכון שהוא עשה פעולה חיובית ורצויה, אבל יש כלל בהלכה שכהן של"ע הרג את הנפש, גם אם בנסיבות שחייבו אותו, נפסל מלעלות לדוכן ולשאת כפיים (ברכות ל"ב:, וכן נפסק להלכה)! למה הכהונה של פנחס באה דרך זה?!
ושאלה אחרונה. אנחנו יודעים שההפטרה צריכה להיות "מעין הפרשה", כלומר שהיא מתאימה בתכניה לתכנים של הפרשה (ולא לנקודה אחת בה בלבד). ההפטרה של פנחס עוסקת באליהו הנביא, וכולנו יודעים ש"פנחס הוא אליהו" (שהש"ר ב. ילקוט ריש פנחס. פדר"א טז'. וראה רש"י ב"מ קיד ע"ב). כלומר גם חז"ל שקבעו את ההפטרות הבינו שפנחס הוא כל מהות הפרשה. אנחנו יודעים שאליהו גם הוא קנאי, והוא מלאך הברית והוא זה שישיב לב אבות על בנים וכו' – אבל למה זה עניינה של כל הפרשה?
מפקד היוצאים לצבא
שאלנו את השאלות, וכעת ניכנס לחלק "המשעמם" של הפרשה – המפקד. הקב"ה אומר למשה ולאלעזר בן אהרן את הדברים הבאים –
שְׂא֞וּ אֶת-רֹ֣אשׁ | כָּל-עֲדַ֣ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֗ל מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֛ה וָמַ֖עְלָה לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם כָּל-יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵֽל. (שם כ"ו, ב')
כלומר זהו מפקד שמיועד לכל יוצא צבא בישראל מעל גיל עשרים. נשים לכאורה לא קשורות למפקד, והמפקד גם לא אמור לספר לנו סיפורים היסטוריים ונוסטלגיים – זהו מפקד של אנשי צבא נטו. והנה משה ואלעזר מתחילים לספור את העם. כדי לראות את המבנה של המפקד, נראה ראשית את שבט שמעון דווקא –
בְּנֵ֣י שִׁמְעוֹ֘ן לְמִשְׁפְּחֹתָ֒ם לִנְמוּאֵ֗ל מִשְׁפַּ֨חַת֙ הַנְּמ֣וּאֵלִ֔י לְיָמִ֕ין מִשְׁפַּ֖חַת הַיָּֽמִינִ֑י לְיָכִ֕ין מִשְׁפַּ֖חַת הַיָּֽכִינִֽי. לְזֶ֕רַח מִשְׁפַּ֖חַת הַזַּרְחִ֑י לְשָׁא֕וּל מִשְׁפַּ֖חַת הַשָּֽׁאוּלִֽי. אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֣ת הַשִּׁמְעֹנִ֑י שְׁנַ֧יִם וְעֶשְׂרִ֛ים אֶ֖לֶף וּמָאתָֽיִם. (שם י"ב-י"ד)
מפקד נטו – אין שום פרטים נוספים. אגב, המספר הקטן של בני השבט ממש זועק אל מול שבטים האחרים, והוא בא ומעיד על המגפה שהייתה לפני רגע ובה מתו עשרים וארבעה אלף מבני השבט הזה, וראש השבט, זמרי בן סלוא, הוא שלומיאל בן צורישדי ע"פ חז"ל.
בדומה לכך, נראה כדוגמא נוספת גם את בני גד –
בְּנֵ֣י גָד֘ לְמִשְׁפְּחֹתָ֒ם לִצְפ֗וֹן מִשְׁפַּ֨חַת֙ הַצְּפוֹנִ֔י לְחַגִּ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחַגִּ֑י לְשׁוּנִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַשּׁוּנִֽי. לְאָזְנִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הָֽאָזְנִ֑י לְעֵרִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הָֽעֵרִֽי. לַֽאֲר֕וֹד מִשְׁפַּ֖חַת הָֽאֲרוֹדִ֑י לְאַ֨רְאֵלִ֔י מִשְׁפַּ֖חַת הָֽאַרְאֵלִֽי. אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת בְּנֵֽי-גָ֖ד לִפְקֻֽדֵיהֶ֑ם אַרְבָּעִ֥ים אֶ֖לֶף וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת. (שם ט"ו-י"ח)
עכשיו בואו נראה איך מתארת התורה את המפקד של שבט ראובן –
רְאוּבֵ֖ן בְּכ֣וֹר יִשְׂרָאֵ֑ל בְּנֵ֣י רְאוּבֵ֗ן חֲנוֹךְ֙ מִשְׁפַּ֣חַת הַֽחֲנֹכִ֔י לְפַלּ֕וּא מִשְׁפַּ֖חַת הַפַּלֻּאִֽי. לְחֶצְרֹ֕ן מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶצְרוֹנִ֑י לְכַרְמִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַכַּרְמִֽי. אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֣ת הָרֽאוּבֵנִ֑י וַיִּֽהְי֣וּ פְקֻֽדֵיהֶ֗ם שְׁלֹשָׁ֤ה וְאַרְבָּעִים֙ אֶ֔לֶף וּשְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת וּשְׁלֹשִֽׁים. (שם ה'-ח')
לכאורה זה דומה לשבטים שראינו ובכך היתה התורה צריכה להפסיק, אולם היא ממשיכה ומספרת לנו –
וּבְנֵ֥י פַלּ֖וּא אֱלִיאָֽב. וּבְנֵ֣י אֱלִיאָ֔ב נְמוּאֵ֖ל וְדָתָ֣ן וַֽאֲבִירָ֑ם הֽוּא-דָתָ֨ן וַֽאֲבִירָ֜ם קְרִיאֵ֣י הָֽעֵדָ֗ה אֲשֶׁ֨ר הִצּ֜וּ עַל-מֹשֶׁ֤ה וְעַֽל-אַהֲרֹן֙ בַּֽעֲדַת-קֹ֔רַח בְּהַצֹּתָ֖ם עַל-ה'. וַתִּפְתַּ֨ח הָאָ֜רֶץ אֶת-פִּ֗יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֛ם וְאֶת-קֹ֖רַח בְּמ֣וֹת הָֽעֵדָ֑ה בַּֽאֲכֹ֣ל הָאֵ֗שׁ אֵ֣ת חֲמִשִּׁ֤ים וּמָאתַ֨יִם֙ אִ֔ישׁ וַיִּֽהְי֖וּ לְנֵֽס. וּבְנֵי-קֹ֖רַח לֹא-מֵֽתוּ. (שם ט'-יא)
מה פתאום מספרים לנו על האנשים האלה ועל מעלליהם פה? מה הקשר? וגם אין כאן שום מידע חדש. אגב, רש"י לא שואל את השאלה הזו. ובני קורח למה מוזכרים פה – גם בתוך בני ראובן וגם שלא בפרשת קרח?! למעט דתן ואבירם אין שום סיפור נוסף במהלך המפקד על אנשים שמתו במדבר. למה מזכירים אותם?
נמשיך לשבט יהודה –
בְּנֵ֥י יְהוּדָ֖ה עֵ֣ר וְאוֹנָ֑ן וַיָּ֥מָת עֵ֛ר וְאוֹנָ֖ן בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן. (שם י"ט)
למה התורה מספרת לנו את הסיפור הזה? מה הוא קשור למפקד?
גיוס נשים?
החריגה הבאה במפקד היא בשבטי יוסף. באמצע מניית משפחות שבט מנשה, חורגת התורה ומפרטת –
וּצְלָפְחָ֣ד בֶּן-חֵ֗פֶר לֹא-הָ֥יוּ ל֛וֹ בָּנִ֖ים כִּ֣י אִם-בָּנ֑וֹת וְשֵׁם֙ בְּנ֣וֹת צְלָפְחָ֔ד מַחְלָ֣ה וְנֹעָ֔ה חָגְלָ֥ה מִלְכָּ֖ה וְתִרְצָֽה. (שם ל"ג)
גם אם הן חשובות – הן לא יוצאות לצבא. מדוע הן מוזכרות פה? ואם תרצו לומר שבהמשך הפרשה הן תבואנה ותגידנה על אביהן שמת במדבר והן דורשות נחלה, זה רק מחזק את השאלה שלנו – שידברו על זה שם ולא פה. ורש"י גם הוא לא מתייחס לזה! ועוד – את שמות הבנות אנחנו חוזרים ומספרים גם בסוף הפרק וגם בסוף החומש, בסדר שונה, אז למה זה צריך להופיע במפקד?
בחריגה נוספת מנושא המפקד אנו נתקלים בשבט אשר –
בְּנֵ֣י אָשֵׁר֘ לְמִשְׁפְּחֹתָ֒ם לְיִמְנָ֗ה מִשְׁפַּ֨חַת֙ הַיִּמְנָ֔ה לְיִשְׁוִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַיִּשְׁוִ֑י לִבְרִיעָ֕ה מִשְׁפַּ֖חַת הַבְּרִיעִֽי. לִבְנֵ֣י בְרִיעָ֔ה לְחֵ֕בֶר מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶבְרִ֑י לְמַ֨לְכִּיאֵ֔ל מִשְׁפַּ֖חַת הַמַּלְכִּֽיאֵלִֽי. וְשֵׁ֥ם בַּת-אָשֵׁ֖ר שָֽׂרַח. (שם מ"ד-מ"ו)
מדוע שרח בת אשר מוזכרת פה? גם היא מגויסת לצבא? אגב, היא צריכה להיות פה כבת שלש מאות שנה. היא האדם המבוגר ביותר במקרא – היא מופיעה כבר בפר' ויגש בין אלו שירדו עם יעקב למצרים. היא זו שמספרת ליעקב שיוסף חי. מה היא עושה פה? גם תשובתו של רש"י תמוהה –
ושם בת אשר שרח. לפי שהיתה קיימת בחיים, מנאה כאן. (שם)
את ער ואונן הזכרנו כי הם מתו – ואותה מזכירים כי היא בחיים?! מה העיקרון של המפקד הזה? את מי פוקדים?
השם מעיד עליהם
הערה נוספת שנעיר בבני אשר היא שאצלם המשפחה הראשונה מופיעה בשמה – "ימנה" ולא בתוספת י' בסוף. רש"י אומר על זה כבר בתחילת הפרשה –
משפחת החנכי. לפי שהיו האומות מבזין אותם, ואומרים, מה אלו מתייחסין על שבטיהם, סבורין הן שלא שלטו המצריים באמותיהם, אם בגופם היו מושלים קל וחומר בנשותיהם, לפיכך הטיל הקב"ה שמו עליהם, ה"א מצד זה ויו"ד מצד זה לומר, מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם, וזה הוא שמפורש על ידי דוד, שבטי יה עדות לישראל (תהלים קכב, ד) השם הזה מעיד עליהם לשבטיהם, לפיכך בכולם כתב החנכי הפלאי, אבל בימנה לא הוצרך לומר משפחת הימני, לפי שהשם קבוע בו, יו"ד בראש וה"א בסוף. (רש"י שם ה')
אגב, שאלה יפה ששואל כאן הכלי יקר – הגוים שמבזים אותנו טענו שהמצרים היו שולטים בנשותינו. אבל הרי היינו במצרים מאתים ועשר שנים מתוכם שמונים ושש שנה והם שלטו בגופנו ובנפשנו – אז למה האותיות הללו ה' ו-י' לא מופיעות בשמות המשפחות של עם ישראל במפקדים שהיו בספר שמות ולפני ארבעים שנה?
ועוד שאלה מעניינת, למרות שהיא נראית צדדית או טכנית – למה תמיד מתחילים ב-ה', וה-י' באה בסוף? הרי הפסוק אותו מצטט רש"י הוא "שבטי י'ה עדות לישראל", ושם ה-י' ראשונה וה-ה' שניה.
והחריגה האחרונה של התורה במפקד היא בשבט לוי –
אֵ֣לֶּה | מִשְׁפְּחֹ֣ת לֵוִ֗י מִשְׁפַּ֨חַת הַלִּבְנִ֜י מִשְׁפַּ֤חַת הַֽחֶבְרֹנִי֙ מִשְׁפַּ֤חַת הַמַּחְלִי֙ מִשְׁפַּ֣חַת הַמּוּשִׁ֔י מִשְׁפַּ֖חַת הַקָּרְחִ֑י וּקְהָ֖ת הוֹלִ֥ד אֶת-עַמְרָֽם. וְשֵׁ֣ם | אֵ֣שֶׁת עַמְרָ֗ם יוֹכֶ֨בֶד֙ בַּת-לֵוִ֔י אֲשֶׁ֨ר יָֽלְדָ֥ה אֹתָ֛הּ לְלֵוִ֖י בְּמִצְרָ֑יִם וַתֵּ֣לֶד לְעַמְרָ֗ם אֶֽת-אַהֲרֹן֙ וְאֶת-מֹשֶׁ֔ה וְאֵ֖ת מִרְיָ֥ם אֲחֹתָֽם. וַיִּוָּלֵ֣ד לְאַֽהֲרֹ֔ן אֶת-נָדָ֖ב וְאֶת-אֲבִיה֑וּא אֶת-אֶלְעָזָ֖ר וְאֶת-אִֽיתָמָֽר. וַיָּ֥מָת נָדָ֖ב וַֽאֲבִיה֑וּא בְּהַקְרִיבָ֥ם אֵשׁ-זָרָ֖ה לִפְנֵ֥י ה'. (שם נ"ח-ס"א)
כאן יש הדגשה מיוחדת – לא רק שמופיע כאן שמה אלא אף מודגש "ושם אשת עמרם". אגב, לא כתוב האם היא בחיים. ולמה היא בכלל כתובה כאן? וגם ההמשך לא ברור – "אשר ילדה אותה ללוי במצרים". זו הפעם היחידה בכל התורה שמסופר על אשתו של אחד השבטים שילדה את הבת שלה. חז"ל במדרש מביאים ששם אשת לוי היה "אותה".
מי הכריז חזל"ש?
השינויים התמוהים הללו מחייבים תשובה, ואם הם כל כך מרובים הם מחייבים שהתשובה תהיה אחת. התשובה האחת תופיע מיד, אחרי שנשים לב לפסוק בו מתחילה פרשתנו, פרשת פנחס, וזו הולכת להיות 'מהפכת עולם' של ממש בהבנה. זה געוואלד.
לפני שמשה ואלעזר מצטווים לפקוד את בני ישראל, מקבל משה בתחילת הפרשה, את הפקודה הבאה –
וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר. צָר֖וֹר אֶת-הַמִּדְיָנִ֑ים וְהִכִּיתֶ֖ם אוֹתָֽם. כִּ֣י צֹֽרְרִ֥ים הֵם֙ לָכֶ֔ם בְּנִכְלֵיהֶ֛ם אֲשֶׁר-נִכְּל֥וּ לָכֶ֖ם עַל-דְּבַר-פְּע֑וֹר וְעַל-דְּבַ֞ר כָּזְבִּ֨י בַת-נְשִׂ֤יא מִדְיָן֙ אֲחֹתָ֔ם הַמֻּכָּ֥ה בְיוֹם-הַמַּגֵּפָ֖ה עַל-דְּבַר-פְּעֽוֹר: (שם כ"ה, ט"ז-י"ח)
לאחר הציווי הזה בא הציווי על המפקד. כאשר מצטווה משה "צרור את המדיינים", היינו מצפים שמשה מיד ייצא למלחמה עליהם, שיהיה אקשן. לכאורה ייתכן היה לחשוב שהמפקד הוא לקראת המלחמה הזו, אבל בהמשך יסתבר שהמפקד הזה לא רלוונטי בכלל למלחמת מדיין. בפרשת מטות יסופר לנו שלמלחמת מדיין ייצאו שנים עשר אלף חיילים "אלף למטה, אלף למטה" (שם ל"א, ד'), בלי שום קשר לגודל השבט.
ועוד – גם אף אחד לא מבצע את הצווי "צרור את המדיינים". דיברנו על זה כבר בעבר וזו הנקודה, זו המהפכה של הפרשה – אחרי הציווי "צרור את המדיינים" עוברת התורה למפקד בני ישראל, ואחריו עוד פרשות ועניינים – חלוקת הארץ, בנות צלפחד, מינוי יהושע, קרבנות מוספי החגים וכו'. איך זה קשור לציווי 'צרור את המדיינים'? ביטלו את המלחמה? חזל"ש? -עד סוף הפרשה אין מלחמה. גם תחילת פר' מטות עוסקת בנדרים "בין איש לאשתו ובין אב לבתו", ורק בקריאת שני של פרשת מטות, פרק ל"א, חמישה פרקים אחרי הציווי, יבוא הקב"ה למשה ויאמר לו –
נְקֹ֗ם נִקְמַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֖ת הַמִּדְיָנִ֑ים אַחַ֖ר תֵּֽאָסֵ֥ף אֶל-עַמֶּֽיךָ. (שם ל"א, ב')
רגע, אז מה היה הציווי בפרשת פנחס? למה הוא מצווה אותו פעם שניה ורק בפעם הזו הם באמת יוצאים על המדיינים –
וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל-הָעָ֣ם לֵאמֹ֔ר הֵחָֽלְצ֧וּ מֵֽאִתְּכֶ֛ם אֲנָשִׁ֖ים לַצָּבָ֑א וְיִֽהְיוּ֙ עַל-מִדְיָ֔ן לָתֵ֥ת נִקְמַת-ה' בְּמִדְיָֽן.אֶ֚לֶף לַמַּטֶּ֔ה אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה לְכֹל֙ מַטּ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֔ל תִּשְׁלְח֖וּ לַצָּבָֽא. וַיִּמָּֽסְרוּ֙ מֵֽאַלְפֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה שְׁנֵים-עָשָׂ֥ר אֶ֖לֶף חֲלוּצֵ֥י צָבָֽא. וַיִּשְׁלַ֨ח אֹתָ֥ם מֹשֶׁ֛ה אֶ֥לֶף לַמַּטֶּ֖ה לַצָּבָ֑א אֹ֠תָ֠ם וְאֶת-פִּ֨ינְחָ֜ס בֶּן-אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ לַצָּבָ֔א וּכְלֵ֥י הַקֹּ֛דֶשׁ וַחֲצֹֽצְר֥וֹת הַתְּרוּעָ֖ה בְּיָדֽוֹ. (שם ג'-ו')
האם שמנו לב שמשה שולח פה את החיילים – ואיתם את פנחס בן אלעזר הכהן! רגע, אבל יהושע הרמטכ"ל נמצא שם, אז למה לא הוא מוביל את הכח?! לא, לא – צריך את פנחס. ואז ממשיך כל סיפור מלחמת מדיין –
וַֽיִּצְבְּא֨וּ עַל-מִדְיָ֔ן כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה' אֶת-מֹשֶׁ֑ה וַיַּֽהַרְג֖וּ כָּל-זָכָֽר. וְאֶת-מַלְכֵ֨י מִדְיָ֜ן הָֽרְג֣וּ עַל-חַלְלֵיהֶ֗ם אֶת-אֱוִ֤י וְאֶת-רֶ֨קֶם֙ וְאֶת-צ֤וּר וְאֶת-חוּר֙ וְאֶת-רֶ֔בַע חֲמֵ֖שֶׁת מַלְכֵ֣י מִדְיָ֑ן וְאֵת֙ בִּלְעָ֣ם בֶּן-בְּע֔וֹר הָֽרְג֖וּ בֶּחָֽרֶב. וַיִּשְׁבּ֧וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת-נְשֵׁ֥י מִדְיָ֖ן וְאֶת-טַפָּ֑ם וְאֵ֨ת כָּל-בְּהֶמְתָּ֧ם וְאֶת-כָּל-מִקְנֵהֶ֛ם וְאֶת-כָּל-חֵילָ֖ם בָּזָֽזוּ. וְאֵ֤ת כָּל-עָֽרֵיהֶם֙ בְּמ֣וֹשְׁבֹתָ֔ם וְאֵ֖ת כָּל-טִֽירֹתָ֑ם שָֽׂרְפ֖וּ בָּאֵֽשׁ. וַיִּקְחוּ֙ אֶת-כָּל-הַשָּׁלָ֔ל וְאֵ֖ת כָּל-הַמַּלְק֑וֹחַ בָּֽאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָֽה. וַיָּבִ֡אוּ אֶל-מֹשֶׁה֩ וְאֶל-אֶלְעָזָ֨ר הַכֹּהֵ֜ן וְאֶל-עֲדַ֣ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֗ל אֶת-הַשְּׁבִ֧י וְאֶת-הַמַּלְק֛וֹחַ וְאֶת-הַשָּׁלָ֖ל אֶל-הַֽמַּחֲנֶ֑ה אֶל-עַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל-יַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ. (שם ז'-י"ב)
אז נשאל שוב – מה היה צורך בציווי הראשון בפר' פנחס "צרור את המדיינים"?
מלחמת מדיין – מלחמת ה'
מורי ורבותי, על כל מה שדיברנו ושאלנו – רש"י כבר ענה ואפילו קראנו את התשובה שלו. בואו נראה. "צרור את המדיינים" אין פירושו 'לך להילחם בהם'. 'נקום' – זה לך עכשיו וצא למלחמה. הנקמה במדיינים צריכה להיות נקמת ה', אומר משה, כדי שלא תהיה כאן שום התערבות אישית שלי. לא את נקמתי אני נוקם אלא את נקמת ה'. המודל הגדול ביותר לזה הוא פנחס עצמו. הוא היה צריך לנקום את נקמת ה' בזמרי בלי שום נגיעה אישית, כי אם היה מתערבב שם שמץ של נגיעה אישית זה היה רצח, הוא היה נטמא. הוא קינא את קנאת ה'. למלחמת מדיין יוצא כרמטכ"ל בנו של הכהן הגדול. והוא לא מחזיק כלי נשק בידו אלא את כלי הקודש והחצוצרות. זה בניגוד ליהושע שבמלחמת עמלק לפני ארבעים שנה וחלש "את עמלק ואת עמו לפי חרב", וכשמשה בא להילחם בעוג מלך הבשן ובסיחון מלך האמורי הוא שולח מלאכים לרגל את יעזר וכו', ואז נלחמים וכובשים.
המלחמה הזו במדיין היא המלחמה בסיפור של בנות מדיין, בזמרי בן סלוא וכזבי בת צור.
רש"י שואל למה יצא למלחמה הזו פנחס ולא אלעזר, והוא עונה תשובה מרתקת –
ומפני מה הלך פינחס ולא הלך אלעזר אמר הקב"ה, מי שהתחיל במצוה, שהרג כזבי בת צור, יגמור. דבר אחר, שהלך לנקום נקמת יוסף אבי אמו, שנאמר והמדנים מכרו אותו (בראשית לז, לו) ומנין שהיתה אמו של פינחס משל יוסף, שנאמר מבנות פוטיאל (שמות ו, כה) מזרע יתרו שפיטם עגלים לעבודת אלילים, ומזרע יוסף שפטפט ביצרו (סוטה מג.)… (שם ברש"י ו')
אלעזר לקח מבנות פוטיאל לו לאישה. לדעה אחת פוטיאל זה יוסף והוא נקרא כך כיון שהוא פטפט ביצרו. מה הקשר? – יוסף הגיע למצרים כי המדיינים מכרו אותו, ופנחס בא לנקום את סבא רבא שלו. לדעה אחרת פוטיאל הוא יתרו ופנחס הוא אחיין של משה רבנו גם מהצד השני, ויתרו פיטם עגלים לע"ז, והשבטים היו מבזים אותו בשל כך.
יש כאן דבר פלא פלאות. הסיבה שבגללה מספרים לנו במפקד על ער ואונן היא פשוטה – הם מתו כי הם פגמו בברית, הם נפלו. הם היו בארץ כנען, בבית, גאולה כבר היתה יכולה לבוא. מיתתם של ער ואונן היא חיונית לסיפור "צרור את המדיינים", שמשמעותו – 'בוא ונגדיר את המלחמה ובוא נפתח באופן פוזיטיבי, באהבה, בעומק, את הייחוד שלנו'.
נשות ישראל הצדקניות
בואו נחזור ונענה על השאלות ששאלנו על החריגות במפקד, לאו דווקא לפי הסדר שהן נשאלו לעיל. שאלנו על כך שהאותיות ה' ו-י' לא הופיעו במפקד הקודם ביציאת מצרים, ומדוע דווקא כאן, ערב הכניסה לארץ, הן מוספות לשמות המשפחות, והסיבה היא, על פי הכלי יקר, כי כל עוד לא הגענו, עם ישראל, לשיטים, והתחלנו לזנות בהמונינו אל בנות מואב ומדיין – "לא היו חשודים בזנות", אבל עכשיו, אחרי שנכשלנו בכך, מתעוררים כל אומות העולם ימ"ש שטוענים כלפינו – 'אם עכשיו הלכתם לשיטים מיוזמתכם, הרי שסופו מעיד על תחילתו, ומסתבר שלא הייתם גדורים בעריות מעולם, ורק רציתם להראות כלפי חוץ שכאילו הייתם כך'. ולכן בא הקב"ה ומעיד עליהם וחותם את שמותיהם באותיות י"ה, ששם זה הוא לא רק שם ה' אלא זהו השם שמתווך בין איש לאִשה – י' המתווסף לאותיות א"ש ב'איש', ו-ה' המתווספת לא"ש ב'אִשה'. וזהו כל רעיון המפקד פה בפרשה – "החנוכי", "הפלואי", "הכרמי" וכו'.
ממשיך הכלי יקר ושואל, אם כך, מדוע הה"א קודמת ליו"ד, והרי בשם הוי"ה ה-י' קודמת ל-ה'?! והתשובה היא שה-ה' באה אצל האישה. כל המלחמה בבנות מדיין היא – 'בואו וראו מה בין הנשים שלנו לנשים שלהן. וכל הקדושה אצלנו מתחילה בנשים –
וקדימת ה"א ליו"ד בא להודיע כשרות הנשים כי הה"א נתונה לאשה והיו"ד לאיש, ובאמת היו הנשים יותר גדורין מעריות מן האנשים מדפרסמה הכתוב את שלומית בת דברי ש"מ שזו לבדה היתה פרוצה וכולם צנועות (ויק"ר לב, ה) אבל האנשים היו בוכים למשפחותיהם על עסקי עריות שנאסרו להם ונכשלו הרבה מהם בשטים, ע"כ הקדים ה"א של י"ה ליו"ד כי עיקר הדבר שבא להודיע כשרות הנשים שלא שלטו המצרים באמותם… (כלי יקר, במדבר כ"ו, ב')
אשה אחת בכל ההיסטוריה היהודית היתה שיכול היה הכתוב לבוא ולספר עליה – שלומית, ואילו הגברים –
וַיֵּ֥שֶׁב יִשְׂרָאֵ֖ל בַּשִּׁטִּ֑ים וַיָּ֣חֶל הָעָ֔ם לִזְנ֖וֹת אֶל־בְּנ֥וֹת מוֹאָֽב. (במדבר כ"ה, א')
קשה לומר את זה ולכן אני רק מציע את הדבר הבא – לפי החשבון שעולה מרש"י בסוף פרשת בלק, חוץ מעשרים וארבעה האלף שמתו במגפה היו עוד למעלה ממאה ושבעים אלף שנהרגו על ידי שופטי ישראל –
הרגו איש אנשיו. כל אחד ואחד מדייני ישראל היה הורג שנים, ודייני ישראל שמונה רבוא ושמונת אלפים, כדאיתא בסנהדרין. (שם ה')
מדובר בכמעט מאתיים אלף איש יחד!
מאותה סיבה מופיעות כאן במפקד שלנו שרח בת אשר ובנות צלפחד – 'אלה הסבתות שלנו, אלה הגיבורותו שלנו מול הגיבורות שלכם'. על זה המלחמה.
מה שמגלה פינחס
שאלנו למה הפרשה נקראת כולה על שם פנחס למרות שהוא מופיע רק בארבעת הפסוקים הראשונים, והתשובה היא מפני שכל הפרשה כולה עוסקת במהות שבא פנחס לגלות לעולם, הגם שהוא יביא את זה לידי מימוש בפועל רק בפרשת מטות כאשר הוא יצא לנקום את נקמת ישראל מאת המדיינים.
השם פינחס בפרשת פנחס מופיע בכתיב מלא, עם יו"ד. יש מסורת מסוימת שה-י' הזו היא י' זעירא, ואומר הזוה"ק למה נכנסה הי' הזו בפנחס –
אוּף הָכָא י' אִתּוֹסַף בְּפִנְחָס, עַל דְּקַנֵּי בְּהַאי. (זוה"ק פנחס, רי"ג:)
על זה שהוא קינא בברית. היה עוד אחד בעולם שקיבל תוספת של אות לשמו –
כָּל מַאן דְּנָטִיר גַּרְמֵיהּ מֵהַאי, אִתְקְשַׁר בָּהּ בִּשְׁכִינְתָּא, וְאָחִיד בְּהַהוּא עֵדוּת. וּמַאי הוּא. ה' דְּאִתּוֹסַף בֵּיהּ. דִּכְתִיב, עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ. (שם)
הה"א הזו התווספה לשמו של יוסף על ששמר עצמו, והתקשר בשכינה. יוסף גילה במצרים בעצם למה שלחו אותו המדיינים לשם. זה מדהי םלגלות ממתי המדיינים רודפים אותנו – פינחס עם י' הולך לנקום את נקמת סבו יהוסף, וזה בדיוק תוספת האותיות לשמות משפחות בני ישראל, ה"א מפה ויו"ד מפה – החנוכי והפלואי וכו'.
מעתה נבין מדוע מוזכרות פה בנות צלפחד ועוד בהדגשה שהן "למשפחות בני מנשה בן יוסף" (כ"ז א'). הכתוב מספר לנו שהן התחתנו בסופו של דבר עם בני דודיהן. לפי ההלכה, "אין האשה מתקדשת אלא לרצונה" (רמב"ם הל' אישות ד', א'), ואם כן, איך אפשר להכריח אותן להתחתן לבני דודיהן? אולי היא התאהבה במישהו משבט נפתלי? – אומרת הגמרא שאכן מהדור שלאחריהן בנות השבט לא תצטרכנה להינשא דווקא לבני אותו שבט, ועדיין צריך להבין מה על בנות צלפחד עצמן? הרי כדי שהקידושין יחולו הן צריכות לרצות את זה, זה צריך להיות על דעתן. והתשובה בזה היא אחת – בנות צלפחד התחתנו עם בני דודיהן, כי אם זה מה שהקב"ה רוצה אז זה לרצונן, זה לדעתן, זה מה שהן רוצות. אלו הן הפמיניסטיות האמיתיות – "בטל רצונך מפני רצונו" (אבות ב', ד'). נקמת בני ישראל היא נקמת ה'. רצון בנות צלפחד הוא רצון ה'.
"הוא דתן ואבירם" – "הוא אהרן ומשה"
עכשיו תחזיקו חזק, יש פה מהפכה. הבנו כבר את בנות צלפחד, הבנו את ער ואונן, הבנו אפילו את שרח בת אשר ואת 'החנוכי', אבל שכחנו את דתן ואבירם. מה הם קשורים למפקד? בואו נראה שוב את הפסוק, שמופיע אחרי סיכום משפחות הראובני –
אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֣ת הָרֽאוּבֵנִ֑י וַיִּֽהְי֣וּ פְקֻֽדֵיהֶ֗ם שְׁלֹשָׁ֤ה וְאַרְבָּעִים֙ אֶ֔לֶף וּשְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת וּשְׁלֹשִֽׁים. וּבְנֵ֥י פַלּ֖וּא אֱלִיאָֽב. וּבְנֵ֣י אֱלִיאָ֔ב נְמוּאֵ֖ל וְדָתָ֣ן וַֽאֲבִירָ֑ם הֽוּא-דָתָ֨ן וַֽאֲבִירָ֜ם קְרִיאֵ֣י הָֽעֵדָ֗ה אֲשֶׁ֨ר הִצּ֜וּ עַל-מֹשֶׁ֤ה וְעַֽל-אַהֲרֹן֙ בַּֽעֲדַת-קֹ֔רַח בְּהַצֹּתָ֖ם עַל-ה'. וַתִּפְתַּ֨ח הָאָ֜רֶץ אֶת-פִּ֗יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֛ם וְאֶת-קֹ֖רַח בְּמ֣וֹת הָֽעֵדָ֑ה בַּֽאֲכֹ֣ל הָאֵ֗שׁ אֵ֣ת חֲמִשִּׁ֤ים וּמָאתַ֨יִם֙ אִ֔ישׁ וַיִּֽהְי֖וּ לְנֵֽס. (שם ה'-י')
מי הוא נמואל המוזכר בפסוק כאחיהם של דתן ואבירם? מבאר בעל "מאור האפלה" – זהו און בן פלת. און הוא נמואל, ודתן ואבירם מוזכרים פה כדי להדגיש לנו שאת און הצילה אשתו. את זה אתם רוצים למכור למדיינים? את טשטוש הזהות הזה? אגב, לכאורה היה צריך להיות כתוב "הם דתן ואבירם" ולא "הוא דתן ואבירם"?! מה הכוונה 'הוא'? ועל מי הם היצו – על משה ועל אהרן או על ה'? – אלא להצות על משה ועל אהרן זה בדיוק להצות על ה'. היחידים הנוספים שמופיע עליהם בכל המקרא הביטוי 'הוא' – הם משה ואהרן –
ה֥וּא אַהֲרֹ֖ן וּמֹשֶׁ֑ה… הֵ֗ם הַֽמְדַבְּרִים֙ אֶל־פַּרְעֹ֣ה מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֔יִם… ה֥וּא מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹֽן. (שמות ו', כ"ו-כ"ז)
דתן ואבירם הם ה-"זה לעומת זה" של משה ואהרן. צד הקדושה מול הסטרא אחרא. ומה טענו דתן ואבירם? הם טענו שהכל אותו דבר, שאין זהות, שאין ארץ מצרים ואין ארץ ישראל – הכל זה זבת חלב ודבש, הכל אותו דבר. אנחנו זוכרים שחשדו את משה רבנו באשת איש. ומדוע מופיע כאן "ובני קרח לא מתו"? – כדי לומר לנו שיש בעולם תשובה ויש בעולם תיקון. בני קרח הם גם בני אשתו של קרח; אשתו של און בן פלת הצילה את און בעלה ואילו אשתו של קרח – היא זו שהפילה את קרח, אבל "בני קרח לא מתו", כי הם נדבקו במשה אמת ותורתו אמת.
מלחמה נגד טשטוש הגבולות
פרשת פנחס איננה ההמשך של מה שהיה אלא כולה היא סיפור "צרור את המדיינים", ולכן אנו באים לתאר את "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן", ולכן הגיע הזמן שנתאר את מיהו הצד ההפוך, ולכן צריך לספר את השמות – "זמיר בן סלוא, נשיא בית אב לשמעוני". אנחנו זוכרים מיהו שבט שמעון ומה היא עוצמתו? שבט שמעון הוא זה שהלך יחד עם לוי להרוג את שכם ונימוקם היה –
…הַכְזוֹנָ֕ה יַעֲשֶׂ֖ה אֶת־אֲחוֹתֵֽנוּ. (בראשית ל"ד, ל"א)
ופתאום פינחס בן אלעזר משבט לוי ושלומיאל בן צורישדי משבט שמעון עומדים בויכוח של העולם. האם אנחנו מבינים מה עושות בתוכי בנות מדיין, מה הן מחלחלות בי? הן מייצרות מציאות של זמרי בן סלוא וכזבי בת צור. 'הכל אחד'.
הפרשה שלנו מתחילה בהבטחת הקב"ה –
לָכֵ֖ן אֱמֹ֑ר הִנְנִ֨י נֹתֵ֥ן ל֛וֹ אֶת-בְּרִיתִ֖י שָׁלֽם. (במדבר כ"ה, י"ב)
זה פסוק קשה מאד. בכל התורה המילה "אמור" מופיעה אך ורק בצירוף עם מילת יחס – "אמור אל הכהנים", "אמור להם". למי הכוונה "אמור" בלי לומר למי לומר? הפסוק אצלנו הוא היחיד שמופיע כך. אומרים חלק מהמפרשים שהכוונה היא שהקב"ה אומר למשה שיאמר לפנחס – 'אמור לו הנני נותן לך את בריתי שלום'. אבל קשה, זה לא מה שכתוב בפסוק.
אשאל שאלה קצת לא יפה. תגידו – למי מגיע פרס נובל לשלום, לפנחס בן אלעזר הכהן שבא עם חרבו ודקר אותו ואותה אל קבתה עד מותם או לזמרי בן סלוא שהביא את האהבה ואת המזרח התיכון החדש אל פתח אהל מועד יחד עם כזבי בת צור והראה שהכל אחד – עולם אחד, שכולם שווים?
והתשובה – "לכן אמור" לא מכוון למישהו ספציפי, לא פנחס ולא למשה – אלא לכולנו. לי, לךָ, לךְ, לעוד שלשת אלפים שנה, בכל בוקר לכל אחד ואחת מאיתנו. בכל אחד ואחת מאיתנו יש שני כוחות האחד הוא כח אוניברסלי, כח ששיאו הוא השלום של אחרית הימים של זמרי בן סלוא וכזבי בת צור, בפתח אהל מועד, והכח השני שהוא הכח של פנחס בן אלעזר. לכן אמור כלי מילת קישור – לעצמך, כל יום, הנני נותן לךָ ולךְ ולכולנו – ולא למי שאתה חשבת.
בין איש לאשתו
שאלנו למה רש"י לא שאל את כל השאלות האלה, על ער ואונן וכו'? – הוא שאל וענה שכל המפקד בא בשביל ללמד את היו"ד והה"א. וממילא מובן למה ער ואונן מופיעים פה – כי שם זה מתחיל.
ובני קרח – כדי ללמד שיש תיקון, יש תשובה. תפקידו של פנחס בן אלעזר הוא להיות קנאי לאהבת ישראל קנאי לשלום. הוא יזכה בכהונה כי הוא יודע איך להופיע את השלום האמיתי הזה בתוכנו מתוך הבירור האמיתי וההבנה שלאן יכול להוביל אותנו ח"ו השקר המדומיין הזה של הזמרי והכזבי שבפתח אהל מועד.
חז"ל אומרים, ורש"י מביא את זה בפרשה, שבנות צלפחד מופיעות כאן כי הם חיבבו את הארץ, וכיון שכך –
ובאלה לא היה איש וגו'. אבל על הנשים לא נגזרה גזרת המרגלים, לפי שהן היו מחבבות את הארץ, האנשים אומרים נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד, ד) והנשים אומרות תנה לנו אחוזה. (שם כ"ו, ס"ד)
אומר הכלי יקר – הנשים הן הה"א שלפני היו"ד ולכן סיפור בנות צלפחד מופיע פה. כל הפרשה עד סופה (ומפאת קוצר הזמן לא נרחיב איך זה ממשיך לקרבנות המוספין וליהושע וכו') קשור לאותה נקודה. עד שלא נברר בתחילת הפרשה הבאה את עניין הנדרים "בין איש לאשתו ובין אב לבתו" לא נגיע ל-"נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים". זה דבר מופלא.
פינחס הוא אליהו
ההפטרה של הפרשה עוסקת כולה באליהו, מלאך הברית, שמקנא לה' ומשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, עולה בסערה השמיימה ומגלה איך בסופו של דבר מוחדרת האמונה הכי עמוקה ופנימית לכל אחד ואחת מאיתנו.
המלך שמולו מתמודד אליהו הוא אחאב, שכל נפילותיו באות מאשתו – "אִיזֶבֶל בַּת אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידֹנִים" (מל"א ט"ז, ל"א). ולאן שולח הקב"ה את אליהו בפסוקים שלפני תחילת ההפטרה, בימים ההם בהם לא היה טל ומטר בארץ? –
וַיְהִ֥י דְבַר־ה' אֵלָ֥יו לֵאמֹֽר. לֵ֣ךְ מִזֶּ֔ה וּפָנִ֥יתָ לְּךָ֖ קֵ֑דְמָה וְנִסְתַּרְתָּ֙ בְּנַ֣חַל כְּרִ֔ית אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הַיַּרְדֵּֽן. וְהָיָ֖ה מֵהַנַּ֣חַל תִּשְׁתֶּ֑ה וְאֶת־הָעֹרְבִ֣ים צִוִּ֔יתִי לְכַלְכֶּלְךָ֖ שָֽׁם. וַיֵּ֥לֶךְ וַיַּ֖עַשׂ כִּדְבַ֣ר יְהֹוָ֑ה וַיֵּ֗לֶךְ וַיֵּ֙שֶׁב֙ בְּנַ֣חַל כְּרִ֔ית אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הַיַּרְדֵּֽן. וְהָעֹרְבִ֗ים מְבִאִ֨ים ל֜וֹ לֶ֤חֶם וּבָשָׂר֙ בַּבֹּ֔קֶר וְלֶ֥חֶם וּבָשָׂ֖ר בָּעָ֑רֶב וּמִן־הַנַּ֖חַל יִשְׁתֶּֽה. וַיְהִ֛י מִקֵּ֥ץ יָמִ֖ים וַיִּיבַ֣שׁ הַנָּ֑חַל כִּ֛י לֹא־הָיָ֥ה גֶ֖שֶׁם בָּאָֽרֶץ. (מל"א י"ז, ב'-ז')
ואחרי שהנחל מתייבש מצווה אותו הקב"ה –
ק֣וּם לֵ֤ךְ צָֽרְפַ֙תָה֙ אֲשֶׁ֣ר לְצִיד֔וֹן וְיָשַׁבְתָּ֖ שָׁ֑ם הִנֵּ֨ה צִוִּ֥יתִי שָׁ֛ם אִשָּׁ֥ה אַלְמָנָ֖ה לְכַלְכְּלֶֽךָ. וַיָּ֣קׇם ׀ וַיֵּ֣לֶךְ צָֽרְפַ֗תָה וַיָּבֹא֙ אֶל־פֶּ֣תַח הָעִ֔יר וְהִנֵּה־שָׁ֛ם אִשָּׁ֥ה אַלְמָנָ֖ה מְקֹשֶׁ֣שֶׁת עֵצִ֑ים וַיִּקְרָ֤א אֵלֶ֙יהָ֙ וַיֹּאמַ֔ר קְחִי־נָ֨א לִ֧י מְעַט־מַ֛יִם בַּכְּלִ֖י וְאֶשְׁתֶּֽה. וַתֵּ֖לֶךְ לָקַ֑חַת וַיִּקְרָ֤א אֵלֶ֙יהָ֙ וַיֹּאמַ֔ר לִֽקְחִי־נָ֥א לִ֛י פַּת־לֶ֖חֶם בְּיָדֵֽךְ. וַתֹּ֗אמֶר חַי־ה' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אִם־יֶשׁ־לִ֣י מָע֔וֹג כִּ֣י אִם־מְלֹ֤א כַף־קֶ֙מַח֙ בַּכַּ֔ד וּמְעַט־שֶׁ֖מֶן בַּצַּפָּ֑חַת וְהִנְנִ֨י מְקֹשֶׁ֜שֶׁת שְׁנַ֣יִם עֵצִ֗ים וּבָ֙אתִי֙ וַעֲשִׂיתִ֙יהוּ֙ לִ֣י וְלִבְנִ֔י וַאֲכַלְנֻ֖הוּ וָמָֽתְנוּ. וַיֹּ֨אמֶר אֵלֶ֤יהָ אֵלִיָּ֙הוּ֙ אַל־תִּ֣ירְאִ֔י בֹּ֖אִי עֲשִׂ֣י כִדְבָרֵ֑ךְ אַ֣ךְ עֲשִׂי־לִֽי־מִ֠שָּׁ֠ם עֻגָ֨ה קְטַנָּ֤ה בָרִֽאשֹׁנָה֙ וְהוֹצֵ֣את לִ֔י וְלָ֣ךְ וְלִבְנֵ֔ךְ תַּעֲשִׂ֖י בָּאַחֲרֹנָֽה. כִּ֣י כֹה֩ אָמַ֨ר ה' אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל כַּ֤ד הַקֶּ֙מַח֙ לֹ֣א תִכְלָ֔ה וְצַפַּ֥חַת הַשֶּׁ֖מֶן לֹ֣א תֶחְסָ֑ר עַ֠ד י֧וֹם (תתן) [תֵּת־]ה' גֶּ֖שֶׁם עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה. וַתֵּ֥לֶךְ וַֽתַּעֲשֶׂ֖ה כִּדְבַ֣ר אֵלִיָּ֑הוּ וַתֹּ֧אכַל (הוא והיא) [הִֽיא־וָה֛וּא] וּבֵיתָ֖הּ יָמִֽים. כַּ֤ד הַקֶּ֙מַח֙ לֹ֣א כָלָ֔תָה וְצַפַּ֥חַת הַשֶּׁ֖מֶן לֹ֣א חָסֵ֑ר כִּדְבַ֣ר יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר בְּיַ֥ד אֵֽלִיָּֽהוּ. (שם ט-ט"ז)
והוא מביא אל העולם את התגלית – מי האשה האלמנה המייצגת את כנסת ישראל שהייתה כאלמנה ומי היא האשה האיזבלית שמייצגת את בעל מלך צידונים. הוא הולך אל "צרפתה אשר לצידון" ומגלה שבעומק בעומק האלמנה עם הילד היחיד, שהופך להיות יונה בן אמיתי הנביא, והוא הילד אותו מחזיר אליהו לחיים. הוא בורח מפני שאיזבל מבקשת להרוג אותו, ומול דמותה של איזבל הצידונית הוא מגלה את הדמות השקטה, את השרח בת אשר, את בנות צלפחד, את האשה האלמנה ובנה שבאמונתה האדירה באיש האלוקים ובקב"ה היא נותנת לו את כף הקמח האחרונה ואת טיפת השמן האחרונה – ובאמונתה זו כד הקמח לא כלה וצפחת השמן לא נחסרת.
זו ההפטרה של כל הפרשה, לא רק של תחילתה, כי פינחס הוא אליהו.
שנזכה מהרה ללמוד וללמד שלמור ולעשות ולקיים, ולתשובה שלמה ולגאולה שלמה, לאליהו מלאך הברית ישיב את כולנו לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.

[1] בניגוד לאחרים שהפרשה נקראת על שמם אך כולה מלאה עליהם – בלק, נח, קרח וכו'. [1] " כל העולה לקרות בתורה פותח בדבר טוב ומסיים בדבר טוב" (רמב"ם הל' תפילה י"ג, ה') [1] זו ההפטרה הרגילה של פר' פנחס (מל"א, י"ח, מ"ו – י"ט, כ"א), שאמנם אותה לא נקרא השנה כיון שכבר החלו ימי בין המצרים ונפטיר בתלתא דפורענותא (ירמיהו, א', א').