כוחם של עשרת הימים. האזינו תשפז

עם תחילתה של השנה, בעיצומם של עשרת ימי התשובה, ניכנס היום אי"ה לענייני התשובה ולקראת יום הכיפורים ואולי גם קצת לפרשת השבוע האזינו. אנחנו נמצאים בין כסה לעשור ונתחיל את הלימוד בדבר שייראה קצת אולי כמו "אתרוג אחרי סוכות" – בצום גדליה ועניינו, אבל כשניכנס לזה לעומק נראה שזה בעצם מהות עשרת ימי תשובה.

מישהו סיפר לי השבוע על אמירה שמישהו אמר השבוע באיזו מדיה, כנראה שלא בחכמה גדולה, כשדיברו איתו על צום גדליה, שהוא מכיר את גדליה רק מהסרט 'צ'רלי וחצי'. מי שמכיר את סרט הבורקס הישן הזה מן הסתם מחייך עכשיו וזוכר את המשפט ההוא מהסרט – 'נגמר הצום, גדליה', אבל יש פה עניין ואי"ה, עוד נחזור לסיפור הזה בהמשך ונלמד ממנו עד כמה עם ישראל גדול וקדוש, עד כמה שזה נשמע מוזר.

הרוע שיונק מניצוצות הקדושה

הסיפור עם גדליה בן אחיקם התרחש בראש השנה, והאמת היא שזה אירוע כל כך חשוב ולא מספיק למדנו עליו – זה אירוע יסוד מכונן לכל מושג התשובה. יש כידוע ארבעה צומות לאורך השנה בענייני החורבן הראשון – בטבת, הצום העשירי, החל המצור על ירושלים והיום הזה, י' טבת, מוזכר בנביא יחזקאל במפורש. המצור הזה נמשך כשנתיים וחצי עד י"ז תמוז, שאז הובקעו החומות. במהלך שלשה שבועות מאז הם שורפים ומחריבים את היישוב היהודי בעיר עד שבט' באב הם שורפים את המקדש ועם ישראל מוגלה לבבל, אחרי שהיו פה מאות שנים מאז נכנסו לארץ שבהן פעל המשכן (450 שנים) והמקדש (410 שנים) מאז עלו ממצרים. אלו שלשת הצומות במתארים ומזכירים לנו את החורבן. בספר מלכים התיאורים על החורבן קצר ומצומצם אבל הנביא ירמיה בספר ירמיהו מקדיש לזה למעלה מארבעה פרקים שלמים.

אלא שמעט מאד זמן לאחר מכן, לפי חז"ל בסדר עולם רבה כחודשיים בסך הכל לאחר מכן (או כשנה לפי אפשרות אחרת) קורה פה דבר שצריך להבין אותו; אותו נבוכדנצר שרוצה לשרוף את ירושלים ולהגלות את ישראל, יש לו עוד אינטרס גדול והוא להשאיר כאן בארץ ישראל חבורה יהודית –

וּמִן-הָעָ֣ם הַדַּלִּ֗ים אֲשֶׁ֤ר אֵין-לָהֶם֙ מְא֔וּמָה הִשְׁאִ֛יר נְבוּזַרְאֲדָ֥ן רַב-טַבָּחִ֖ים בְּאֶ֣רֶץ יְהוּדָ֑ה וַיִּתֵּ֥ן לָהֶ֛ם כְּרָמִ֥ים וִֽיגֵבִ֖ים בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא. (ירמיהו ל"ט, י')

הוא עשה את זה לא מאהבת ישראל אלא מאהבת האימפריה שלו. הוא יודע בתוך תוכו, והיום קל לנו להבין את זה, שכשאתה מחובר לניצוצות הקדושה של היהודים יש לך כוחות. אתה רוצה להשמיד אותם אבל אתה יודע שסוד הכח שלך לא נובע מהרצח והטומאה שלך אלא מכך שאתה שואב מניצוצות הקדושה על עם ישראל ואתה מחזיק אותם אצלך. כך היה אצל אליעזר עבד אברהם שנשלח להוציא את רבקה מבית לבן, את השושנה מבין החוחים, וגם שם ניסו לעכב בעדו, וכך גם כפי שראינו כמה פעמים שאונקלוס בפרשת נח מתרגם את המילה "חמס" כ-"חטופין". החמס משאיר אצלו חטופים כי הוא יודע שמהם הוא שואב את הכח שלו. לכן נבוכדנצר משאיר פה שארית פליטה. זה גם אינטרס מדיני-פליטי – באותם הימים בבל שנמצאת בצפון רחוקה מארץ ישראל ומצרים שבדרום הארץ לוטשת עיניים אליה. הם לא היו היחידים – גם מלך בני עמון, בעליס שמו, גם הוא רצה לקדם פה כל מיני אינטרסים. ולכן יחד עם החורבן משאיר נבוכדנצר כאן קבוצה של אנשים יהודים, שיהיו תחת חסותו. הוא קורא לירמיהו לקרוא לגדליה ולהפקיד אותו על שארית הפליטה.^[1]

רצח בין בני דודים

ואכן גדליה בן אחיקם בן שפן הסופר שהיה מזרע בית דוד, בן דוד של מלכי יהודה האחרונים, מתמנה למשול, ומתחילה להיווצר כאן שארית פליטה, מדלת הארץ אשר לא הוגלו מהארץ –

וַיָּשֻׁ֣בוּ כָל-הַיְּהוּדִ֗ים מִכָּל-הַמְּקֹמוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר נִדְּחוּ-שָׁ֔ם וַיָּבֹ֧אוּ אֶֽרֶץ-יְהוּדָ֛ה אֶל-גְּדַלְיָ֖הוּ הַמִּצְפָּ֑תָה וַיַּאַסְפ֛וּ יַ֥יִן וָקַ֖יִץ הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד. (שם מ', י"ב)

יש שמסבירים שהם היו כ"כ מסכנים שלא יכלו אפילו לצאת מהארץ. ממש כמו אותם אלו שעלו לארץ עם נחמיה – דלת העם, כל מיני כאלה שאפילו קצבת ביטוח לאומי לא הצליחו לקבל. ואז קורה פלא עצום – בזמן קצר מאד אותה שארית הפליטה מייצרת כאן יישוב פורח, ויחד איתם נשארים פה כמה כשדים וזה גורם לבעליס, מלך בני עמון, להבין שלאט לאט מתוך כל המציאות הנוראית הזו, אחרי החורבן, היהודים עתידים לחזור לפה, והוא חושש מהחזרה שלהם. הקבוצה הזו הולכת וגדלה – זה לא הרבה זמן, זה כמו יהודים שהגיעו לגוש קטיף והפריחו שם את הכל תוך זמן קצר.

באחד הימים, מגיע מעמון ישמעאל בן נתניה שהיה בן דוד של גדליה, גם הוא מזרע בית דוד, לבקר – חברים, צ'אפחות וכו'. אצל גדליה היה שם איש מרכזי בשם יוחנן בן קרח שכל החיילים היו סרים למרותו והיה ראש המודיעין, והוא בא להזהיר את גדליה שישמעאל נשלח בעצם ע"י בעליס מלך בני עמון והוא בא כדי לרצוח אותו. את כל זה לא סיפרו לנו בגן, כי אולי באמת יותר נעים להישאר בתודעה שנבוכדנצר חיסל אותנו ולא אנחנו חיסלנו את עצמנו… גדליה שהיה צדיק מאיים על יוחנן הוא לא מוכן לשמוע את הדברים –

וַיֹּ֨אמֶר גְּדַלְיָ֤הוּ בֶן-אֲחִיקָם֙ אֶל-יוֹחָנָ֣ן בֶּן-קָרֵ֔חַ אַֽל-תַּעֲשֵׂ֖ה אֶת-הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה כִּֽי-שֶׁ֛קֶר אַתָּ֥ה דֹבֵ֖ר אֶל-יִשְׁמָעֵֽאל. (שם ט"ז)

ואז בראש השנה מתרחש המאורע הבא –

וַיְהִ֣י | בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֗י בָּ֣א יִשְׁמָעֵ֣אל בֶּן-נְתַנְיָ֣ה בֶן-אֱלִישָׁמָ֣ע מִזֶּ֣רַע הַ֠מְּלוּכָה וְרַבֵּ֨י הַמֶּ֜לֶךְ וַעֲשָׂרָ֨ה אֲנָשִׁ֥ים אִתּ֛וֹ אֶל-גְּדַלְיָ֥הוּ בֶן-אֲחִיקָ֖ם הַמִּצְפָּ֑תָה וַיֹּ֨אכְלוּ שָׁ֥ם לֶ֛חֶם יַחְדָּ֖ו בַּמִּצְפָּֽה. וַיָּקָם֩ יִשְׁמָעֵ֨אל בֶּן-נְתַנְיָ֜ה וַעֲשֶׂ֥רֶת הָאֲנָשִׁ֣ים | אֲשֶׁר-הָי֣וּ אִתּ֗וֹ וַ֠יַּכּוּ אֶת-גְּדַלְיָ֨הוּ בֶן-אֲחִיקָ֧ם בֶּן-שָׁפָ֛ן בַּחֶ֖רֶב וַיָּ֣מֶת אֹת֑וֹ אֲשֶׁר-הִפְקִ֥יד מֶֽלֶךְ-בָּבֶ֖ל בָּאָֽרֶץ. וְאֵ֣ת כָּל-הַיְּהוּדִ֗ים אֲשֶׁר-הָי֨וּ אִתּ֤וֹ אֶת-גְּדַלְיָ֙הוּ֙ בַּמִּצְפָּ֔ה וְאֶת-הַכַּשְׂדִּ֖ים אֲשֶׁ֣ר נִמְצְאוּ-שָׁ֑ם אֵ֚ת אַנְשֵׁ֣י הַמִּלְחָמָ֔ה הִכָּ֖ה יִשְׁמָעֵֽאל. (שם מ"א, א'-ג')

רש"י אומר שזה היה בסעודת ראש השנה, ב-א' תשרי.^[2] ישמעאל מגיע עם עוד חברים ובהתחלה הם היו נחמדים והתחילה הסעודה ואז באמצע הסעודה הוא קם ורוצח את כל מי שהיה שם בארוחה – את גדליה, את הכשדים ואת כל אנשי המלחמה שהיו שם, והכל נשמר בסוד עד למחרת.

רצח אנשי השומרון

ביום השני, כשכל גופות הנרצחים עדיין שוכבים שם בפנים, מגיעים אנשים לשם משכם, משילה ומשומרון, שמונים איש –

וַיְהִ֛י בַּיּ֥וֹם הַשֵּׁנִ֖י לְהָמִ֣ית אֶת-גְּדַלְיָ֑הוּ וְאִ֖ישׁ לֹ֥א יָדָֽע. וַיָּבֹ֣אוּ אֲ֠נָשִׁים מִשְּׁכֶ֞ם מִשִּׁל֤וֹ וּמִשֹּֽׁמְרוֹן֙ שְׁמֹנִ֣ים אִ֔ישׁ מְגֻלְּחֵ֥י זָקָ֛ן וּקְרֻעֵ֥י בְגָדִ֖ים וּמִתְגֹּֽדְדִ֑ים וּמִנְחָ֤ה וּלְבוֹנָה֙ בְּיָדָ֔ם לְהָבִ֖יא בֵּ֥ית ה'. (שם ד'-ה')

הם ככל הנראה באים לבכות על החורבן, זה כל כך טרי. החורבן היה לפני פחות מחודשיים. אולי הם היו בדרך לעליה לרגל לסוכות. אין אינטרנט ואין וואטסאפ – ואולי הם שומעים על החורבן רק כשהם מתקרבים לירושלים. ישמעאל בן נתניה יוצא אליהם עושה את עצמו בוכה, שקרן ורמאי, רס"ג מכנה אותו בפיוט הסליחות שלו "שורש צפע", מזמין אותם לבית גדליה ושם הוא שוחט אותם ומשאיר רק עשרה מהם ששיכנעו אותו בממון שלא יהרוג אותם –

וַיְהִ֕י כְּבוֹאָ֖ם אֶל-תּ֣וֹךְ הָעִ֑יר וַיִּשְׁחָטֵ֞ם יִשְׁמָעֵ֤אל בֶּן-נְתַנְיָה֙ אֶל-תּ֣וֹךְ הַבּ֔וֹר ה֖וּא וְהָאֲנָשִׁ֥ים אֲשֶׁר-אִתּֽוֹ. וַעֲשָׂרָ֨ה אֲנָשִׁ֜ים נִמְצְאוּ-בָ֗ם וַיֹּאמְר֤וּ אֶל-יִשְׁמָעֵאל֙ אַל-תְּמִתֵ֔נוּ כִּֽי-יֶשׁ-לָ֤נוּ מַטְמֹנִים֙ בַּשָּׂדֶ֔ה חִטִּ֥ים וּשְׂעֹרִ֖ים וְשֶׁ֣מֶן וּדְבָ֑שׁ וַיֶּחְדַּ֕ל וְלֹ֥א הֱמִיתָ֖ם בְּת֥וֹךְ אֲחֵיהֶֽם. (שם ז'-ח')

בור ענק של חללים, ויש שם סיפור על יוחנן בן קרח שרץ אחרי ישמעאל לעמון, ולא מסופר מה היה בסוף ימיו של ישמעאל, רק שהוא חזר למלך בני עמון –

וְיִשְׁמָעֵ֣אל בֶּן-נְתַנְיָ֗ה נִמְלַט֙ בִּשְׁמֹנָ֣ה אֲנָשִׁ֔ים מִפְּנֵ֖י יֽוֹחָנָ֑ן וַיֵּ֖לֶךְ אֶל-בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן. (שם ט"ו)

עד כאן הסיפור הנוראי הזה.

אנחנו הרגנו את עצמנו

מי שעוצר פה – כבר משתנים לו החיים, אבל אנחנו עוד לא התחלנו. אנחנו רק בהקדמה לסרט. צריך להבין שכאשר ישמעאל שובה את גדליה, הוא שובה בעצם את כל שארית העם אשר במצפה –

וַיִּ֣שְׁבְּ | יִ֠שְׁמָעֵאל אֶת-כָּל-שְׁאֵרִ֨ית הָעָ֜ם אֲשֶׁ֣ר בַּמִּצְפָּ֗ה אֶת-בְּנ֤וֹת הַמֶּ֙לֶךְ֙ וְאֶת-כָּל-הָעָם֙ הַנִּשְׁאָרִ֣ים בַּמִּצְפָּ֔ה אֲשֶׁ֣ר הִפְקִ֗יד נְבֽוּזַרְאֲדָן֙ רַב-טַבָּחִ֔ים אֶת-גְּדַלְיָ֖הוּ בֶּן-אֲחִיקָ֑ם וַיִּשְׁבֵּם֙ יִשְׁמָעֵ֣אל בֶּן-נְתַנְיָ֔ה וַיֵּ֕לֶךְ לַעֲבֹ֖ר אֶל-בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן. (שם י')

נבוזרדן עוד כאן, המלחמה בדרך. עד כאן שלב א'. מי שתופס את הנקודה הזו מבין שלא בט' באב חרב הבית סופית אלא אז, עם הרצחו של גדליה, כי אחרי ט' באב עוד היתה פה שארית פליטה שאילו היינו יכולים – היינו יכולים להתחיל ממנה את הגאולה.

רבי סעדיה גאון בסליחה שהוא כתב לצום גדליה הנאמרת ע"י כל הנוסחים כותב –

אָבְלָה נַפְשִׁי וְחָשַׁךְ תָּאֳרִי / בֵּית תִּפְאַרְתִּי כְּנָשַׁף בּוֹ הָאֲרִי / גַּם פְּלֵיטָתִי אֲשֶׁר עָזְבוּ וּשְׁאֵרִי / דֹּעֲכוּ כְּהַיּוֹם בִּשְׁלשָׁה בְּתִשְׁרִי. (פיוט סליחות לצום גדליה)

הוא מתאר את חורבן המקדש שהתרחש בעצם בג' בתשרי.

טֹרְפוּ דַלַּת עַם הָאָרֶץ / יֶתֶר הַגָּזָם אָכַל הָאַרְבֶּה בְּמֶרֶץ / כּוֹרְמִים וְיוֹגְבִים פְּקֻדַּת מַרְגִּיז הָאָרֶץ / לֹהֲטוּ וְלֹא הָיָה בָם גּוֹדֵר גָּדֵר וְעוֹמֵד בַּפֶּרֶץ. (שם)

'יתר הגזם' זה משל לכל מי שנשארו מכל השבויים והפליטים היהודים שבאו ואכלו אותם. ואז הוא ממשיך ובוכה –

שֻׁדַדְנוּ מִדּוֹר לְדוֹר וּמִקֵּץ לְקֵץ / שֹׁרֶשׁ צֶפַע מְעוֹפֵף אוֹתָנוּ עוֹקֵץ / תַּקִּיף לְמִשְׁפָּטֵנוּ הָעֵר וְהָקֵץ / תְּכַפֵּר לַעֲוֹנוֹתֵינוּ וְתֹאמַר קֵץ. (שם)

מי שלא רואה את רצח גדליה כסיום החורבן, מי שלא תופס את זה, לא הבין כלום.

והנקודה הזו כוללת בתוכה את ההבנה שאנחנו עצמנו הרגנו אותנו. ברור שפוליטית יש למלך בני עמון לשלוח את ישמעאל, אבל מה היה בין ישמעאל לבין גדליה – את זה אנחנו לא יודעים. לא כתוב על מה הם רבו, והאמת שגם בבית שני בקמצא ובר קמצא לא כתוב על מה הם רבו. וגם היום לא בדיוק זוכרים על מה אנחנו רבים…

אמונה עצומה בה'

אבל כל זה הקדמה. זוכרים שאמרנו שצום גדליה הוא המהות של כל עשרת ימי תשובה? הנה אנחנו מגיעים לזה. ירמיהו ממשיך לאתר שם מה מתרחש אחרי שישמעאל בן נתניהו נמלט למלך בני עמון –

וַיִּקַּח֩ יוֹחָנָ֨ן בֶּן-קָרֵ֜חַ וְכָל-שָׂרֵ֧י הַחֲיָלִ֣ים אֲשֶׁר-אִתּ֗וֹ אֵ֣ת כָּל-שְׁאֵרִ֤ית הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר הֵ֠שִׁיב מֵאֵ֨ת יִשְׁמָעֵ֤אל בֶּן-נְתַנְיָה֙ מִן-הַמִּצְפָּ֔ה אַחַ֣ר הִכָּ֔ה אֶת-גְּדַלְיָ֖ה בֶּן-אֲחִיקָ֑ם גְּבָרִ֞ים אַנְשֵׁ֣י הַמִּלְחָמָ֗ה וְנָשִׁ֤ים וְטַף֙ וְסָ֣רִסִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הֵשִׁ֖יב מִגִּבְעֽוֹן. וַיֵּלְכ֗וּ וַיֵּֽשְׁבוּ֙ בְּגֵר֣וּת (כמוהם) כִּמְהָ֔ם אֲשֶׁר-אֵ֖צֶל בֵּ֣ית לָ֑חֶם לָלֶ֖כֶת לָב֥וֹא מִצְרָֽיִם. (ירמיהו שם ט"ז-י"ז)

אלו השורדים, השארית, נחשוב מה הם עברו – את המצור על הירושלים, את חורבן בית ראשון, והיתה להם תקווה, ומיד נראה שהתקווה היתה של כולנו, שמהמקום הנמוך הזה ייצמח לנו. ואת התקווה הזו גודעים.

על כל פנים יוחנן בן קרח לוקח את כולם, אולי לאיזה ריטריט לטפל בפוסט טראומה של כל מי שהיו שם אחרי הרצח הנורא. שם המקום הוא – גרות כמהם. נשים לב שהקרי הוא 'כמהם', שם של אדם, אבל הכתיב הוא 'כמוהם' – נזכיר רק במילה שדוד המלך בבורחו מצא את ברזילי הגלעדי שהציל אותו ודוד לא הספיק לגמול לו טובה על כך ובסוף ימיו הוא מצווה את שלמה שיגמול לו טובה. חז"ל אומרים שכמהם היה בנו של ברזילי ודוד נתן לו את המקום הזה שנקרא גרות. מטרת הגעתם לגרות כמהם היא כדי ללכת משם למצרים. כלומר הם האומללים מגיעים לשם כדי להמשיך משם למצרים. זה קצת מזכיר לי את יצחק אבינו שהגיע לבאר שבע כדי ללכת למצרים ואז הגיע אליו הקב"ה בלילה ואמר לו להישאר בארץ. למה כאן הם רוצים לרדת למצרים? –

מִפְּנֵי֙ הַכַּשְׂדִּ֔ים כִּ֥י יָרְא֖וּ מִפְּנֵיהֶ֑ם כִּֽי-הִכָּ֞ה יִשְׁמָעֵ֣אל בֶּן-נְתַנְיָ֗ה אֶת-גְּדַלְיָ֙הוּ֙ בֶּן-אֲחִיקָ֔ם אֲשֶׁר-הִפְקִ֥יד מֶֽלֶךְ-בָּבֶ֖ל בָּאָֽרֶץ. (שם י"ח)

הם מפחדים מהבבלים, הכשדים, במיוחד עכשיו אחרי שיוודע שישמעל היכה את גדליה שהופקד ע"י נבוכדנצר. אז הם ניגשים לירמיהו להתייעץ איתו –

וַֽיִּגְּשׁוּ֙ כָּל-שָׂרֵ֣י הַחֲיָלִ֔ים וְיֽוֹחָנָן֙ בֶּן-קָרֵ֔חַ וִֽיזַנְיָ֖ה בֶּן-הוֹשַֽׁעְיָ֑ה וְכָל-הָעָ֖ם מִקָּטֹ֥ן וְעַד-גָּדֽוֹל. וַיֹּאמְר֞וּ אֶֽל-יִרְמְיָ֣הוּ הַנָּבִ֗יא תִּפָּל-נָ֤א תְחִנָּתֵ֙נוּ֙ לְפָנֶ֔יךָ וְהִתְפַּלֵּ֤ל בַּעֲדֵ֙נוּ֙ אֶל-ה' אֱלֹהֶ֔יךָ בְּעַ֖ד כָּל-הַשְּׁאֵרִ֣ית הַזֹּ֑את כִּֽי-נִשְׁאַ֤רְנוּ מְעַט֙ מֵֽהַרְבֵּ֔ה כַּאֲשֶׁ֥ר עֵינֶ֖יךָ רֹא֥וֹת אֹתָֽנוּ. וְיַגֶּד-לָ֙נוּ֙ ה' אֱלֹהֶ֔יךָ אֶת-הַדֶּ֖רֶךְ אֲשֶׁ֣ר נֵֽלֶךְ-בָּ֑הּ וְאֶת-הַדָּבָ֖ר אֲשֶׁ֥ר נַעֲשֶֽׂה (שם מ"ב א'-ב')

לפי הפרשנים אנחנו נמצאים כעת בג' או מקסימום בד' בתשרי. איזה צדיקים – הם מתייעצים עם ירמיהו, אחרי כל מה שהם עברו. הם רוצים לשמוע מה ה' אומר לפני שהם יורדים סופית. כולנו זוכרים מה עבר ירמיהו בירושלים והם אומרים לו 'אתה נביא האמת ואנחנו רוצים לעשות מה שה' אומר'.

וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵיהֶ֜ם יִרְמְיָ֤הוּ הַנָּבִיא֙ שָׁמַ֔עְתִּי הִנְנִ֧י מִתְפַּלֵּ֛ל אֶל-ה' אֱלֹהֵיכֶ֖ם כְּדִבְרֵיכֶ֑ם וְֽהָיָ֡ה כָּֽל-הַדָּבָר֩ אֲשֶׁר-יַעֲנֶ֨ה ה' אֶתְכֶם֙ אַגִּ֣יד לָכֶ֔ם לֹֽא-אֶמְנַ֥ע מִכֶּ֖ם דָּבָֽר.

אנחנו בעשרת ימי תשובה, זוכרים?

וְהֵ֙מָּה֙ אָמְר֣וּ אֶֽל-יִרְמְיָ֔הוּ יְהִ֤י ה֙' בָּ֔נוּ לְעֵ֖ד אֱמֶ֣ת וְנֶאֱמָ֑ן אִם-לֹ֡א כְּֽכָל-הַ֠דָּבָר אֲשֶׁ֨ר יִֽשְׁלָחֲךָ֜ ה' אֱלֹהֶ֛יךָ אֵלֵ֖ינוּ כֵּ֥ן נַעֲשֶֽׂה. אִם-ט֣וֹב וְאִם-רָ֔ע בְּק֣וֹל | ה' אֱלֹהֵ֗ינוּ אֲשֶׁ֨ר (אנו) אֲנַ֜חְנוּ שֹׁלְחִ֥ים אֹתְךָ֛ אֵלָ֖יו נִשְׁמָ֑ע לְמַ֙עַן֙ אֲשֶׁ֣ר יִֽיטַב-לָ֔נוּ כִּ֣י נִשְׁמַ֔ע בְּק֖וֹל ה' אֱלֹהֵֽינוּ

איזו מדרגה! יהודים שהגיעו הכי נמוך שיש, אחרי השחיטה של ישמעאל בן נתניה, אחרי הריגה של נבוכדנצר וירושלים השרופה. נתאר לעצמנו מה עברו אותם אנשים מסכנים, אנחנו חודשיים אחרי החורבן של תשעה באב ושלשה ימים אחרי ראש השנה, ואיזו אמונה עצומה יש להם.

הבטחה על הגאולה

וַיְהִ֕י מִקֵּ֖ץ עֲשֶׂ֣רֶת יָמִ֑ים וַיְהִ֥י דְבַר-ה' אֶֽל-יִרְמְיָֽהוּ.

למה צריך להזכיר שזה היה אחרי עשרה ימים? ולמה בכלל הקב"ה המתין עשרה ימים לתת לירמיהו תשובה?

וַיִּקְרָ֗א אֶל-יֽוֹחָנָן֙ בֶּן-קָרֵ֔חַ וְאֶ֛ל כָּל-שָׂרֵ֥י הַחֲיָלִ֖ים אֲשֶׁ֣ר אִתּ֑וֹ וּלְכָ֨ל-הָעָ֔ם לְמִקָּטֹ֥ן וְעַד-גָּדֽוֹל. וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֔ם כֹּֽה-אָמַ֥ר ה' אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁ֨ר שְׁלַחְתֶּ֤ם אֹתִי֙ אֵלָ֔יו לְהַפִּ֥יל תְּחִנַּתְכֶ֖ם לְפָנָֽיו. אִם-שׁ֤וֹב תֵּֽשְׁבוּ֙ בָּאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וּבָנִ֤יתִי אֶתְכֶם֙ וְלֹ֣א אֶהֱרֹ֔ס וְנָטַעְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם וְלֹ֣א אֶתּ֑וֹשׁ כִּ֤י נִחַ֙מְתִּי֙ אֶל-הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי לָכֶֽם.

שמענו מה הוא אומר להם? חודשיים אחרי החורבן הקב"ה מבטיח שהוא לא יעזוב אותם. 'אתם תהיו הנקודה שממנה תתחיל הגאולה מחדש, אתם הפליטים'. והם תמהים – 'מה? לא לרדת למצרים? אבל ההגיון אומר שהכשדים יבואו לשחוט אותנו?'. וירמיהו ממשיך –

אַל-תִּֽירְא֗וּ מִפְּנֵי֙ מֶ֣לֶךְ בָּבֶ֔ל אֲשֶׁר-אַתֶּ֥ם יְרֵאִ֖ים מִפָּנָ֑יו אַל-תִּֽירְא֤וּ מִמֶּ֙נּוּ֙ נְאֻם-ה' כִּֽי-אִתְּכֶ֣ם אָ֔נִי לְהוֹשִׁ֧יעַ אֶתְכֶ֛ם וּלְהַצִּ֥יל אֶתְכֶ֖ם מִיָּדֽוֹ. וְאֶתֵּ֥ן לָכֶ֛ם רַחֲמִ֖ים וְרִחַ֣ם אֶתְכֶ֑ם וְהֵשִׁ֥יב אֶתְכֶ֖ם אֶל-אַדְמַתְכֶֽם. וְאִם-אֹמְרִ֣ים אַתֶּ֔ם לֹ֥א נֵשֵׁ֖ב בָּאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את לְבִלְתִּ֣י שְׁמֹ֔עַ בְּק֖וֹל ה' אֱלֹהֵיכֶֽם. לֵאמֹ֗ר לֹ֚א כִּ֣י אֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ נָב֔וֹא אֲשֶׁ֤ר לֹֽא-נִרְאֶה֙ מִלְחָמָ֔ה וְק֥וֹל שׁוֹפָ֖ר לֹ֣א נִשְׁמָ֑ע וְלַלֶּ֥חֶם לֹֽא-נִרְעָ֖ב וְשָׁ֥ם נֵשֵֽׁב. וְעַתָּ֕ה לָכֵ֛ן שִׁמְע֥וּ דְבַר-ה' שְׁאֵרִ֣ית יְהוּדָ֑ה כֹּֽה-אָמַר֩ ה' צְבָא֜וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אִם-אַ֠תֶּם שׂ֣וֹם תְּשִׂמ֤וּן פְּנֵיכֶם֙ לָבֹ֣א מִצְרַ֔יִם וּבָאתֶ֖ם לָג֥וּר שָֽׁם. וְהָיְתָ֣ה הַחֶ֗רֶב אֲשֶׁ֤ר אַתֶּם֙ יְרֵאִ֣ים מִמֶּ֔נָּה שָׁ֛ם תַּשִּׂ֥יג אֶתְכֶ֖ם בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְהָרָעָ֞ב אֲשֶׁר-אַתֶּ֣ם | דֹּאֲגִ֣ים מִמֶּ֗נּוּ שָׁ֣ם יִדְבַּ֧ק אַחֲרֵיכֶ֛ם מִצְרַ֖יִם וְשָׁ֥ם תָּמֻֽתוּ.

'אתם חושבים להגיע לניו יורק? למצרים ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות של זהרן מאמדני ימ"ש?- שם תשיג אתכם החרב ושם תמותו!' הם חושבים שהוא חולה נפש, הזוי. הרי מצרים פורחת, ומאידך יש סכנה ממשית פה ממלך בני עמון. אפשר להגיע למצרים ולעשות שם 'מכה', לעבוד בעגלות ואחרי זה לחזור עם המון כסף.

פתאום ירמיהו הופך את שארית הפליטה המסכנים האלה למי יכולים להיות היסוד של כל הגאולה הגדולה, חודשיים אחרי החורבן, להקים מחדש מדינה. לא בית שני ולא גלות – אתם מתחילים את כל הנחמה. לא רומא ולא אדום ולא אלפיים שנה. מישהו מאיתנו פעם למד את זה? שמע את על זה? – אבל אם לא תעשו כן חלילה –

כִּי֩ כֹ֨ה אָמַ֜ר ה' צְבָאוֹת֮ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ כַּאֲשֶׁר֩ נִתַּ֨ךְ אַפִּ֜י וַחֲמָתִ֗י עַל-יֹֽשְׁבֵי֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם כֵּ֣ן תִּתַּ֤ךְ חֲמָתִי֙ עֲלֵיכֶ֔ם בְּבֹאֲכֶ֖ם מִצְרָ֑יִם וִהְיִיתֶ֞ם לְאָלָ֤ה וּלְשַׁמָּה֙ וְלִקְלָלָ֣ה וּלְחֶרְפָּ֔ה וְלֹֽא-תִרְא֣וּ ע֔וֹד אֶת-הַמָּק֖וֹם הַזֶּֽה. דִּבֶּ֨ר יְהוָ֤ה עֲלֵיכֶם֙ שְׁאֵרִ֣ית יְהוּדָ֔ה אַל-תָּבֹ֖אוּ מִצְרָ֑יִם יָדֹ֙עַ֙ תֵּֽדְע֔וּ כִּי-הַעִידֹ֥תִי בָכֶ֖ם הַיּֽוֹם. כִּ֣י (התעתים) הִתְעֵיתֶם֮ בְּנַפְשֽׁוֹתֵיכֶ֒ם כִּֽי-אַתֶּ֞ם שְׁלַחְתֶּ֣ם אֹתִ֗י אֶל-ה' אֱלֹֽהֵיכֶם֙ לֵאמֹ֔ר הִתְפַּלֵּ֣ל בַּעֲדֵ֔נוּ אֶל-ה' אֱלֹהֵ֑ינוּ וּכְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יֹאמַ֜ר ה' אֱלֹהֵ֛ינוּ כֵּ֥ן הַגֶּד-לָ֖נוּ וְעָשִֽׂינוּ. וָאַגִּ֥ד לָכֶ֖ם הַיּ֑וֹם וְלֹ֣א שְׁמַעְתֶּ֗ם בְּקוֹל֙ ה' אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וּלְכֹ֖ל אֲשֶׁר-שְׁלָחַ֥נִי אֲלֵיכֶֽם. וְעַתָּה֙ יָדֹ֣עַ תֵּֽדְע֔וּ כִּ֗י בַּחֶ֛רֶב בָּרָעָ֥ב וּבַדֶּ֖בֶר תָּמ֑וּתוּ בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר חֲפַצְתֶּ֔ם לָב֖וֹא לָג֥וּר שָֽׁם. (שם י"ח-כ"ב)

להעליל רוע על הצדיק

ומה היתה התשובה שלהם? הם הרי הבטיחו לעשות את מה שה' אומר וה' אמר להם דרך ירמיהו להישאר פה. וזה לא שיש להם הצעה קונקרטית לעבוד בעגלות בחמשת אלפים דולר לשבוע במצרים. הם רק נוסעים לשם לנסות את מזלם. אולי שם יקבלו אותם.

וַיְהִי֩ כְּכַלּ֨וֹת יִרְמְיָ֜הוּ לְדַבֵּ֣ר אֶל-כָּל-הָעָ֗ם אֶת-כָּל-דִּבְרֵי֙ ה' אֱלֹהֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֧ר שְׁלָח֛וֹ ה' אֱלֹהֵיהֶ֖ם אֲלֵיהֶ֑ם אֵ֥ת כָּל-הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה. וַיֹּ֨אמֶר עֲזַרְיָ֤ה בֶן-הוֹשַֽׁעְיָה֙ וְיוֹחָנָ֣ן בֶּן-קָרֵ֔חַ וְכָל-הָאֲנָשִׁ֖ים הַזֵּדִ֑ים אֹמְרִ֣ים אֶֽל-יִרְמְיָ֗הוּ שֶׁ֚קֶר אַתָּ֣ה מְדַבֵּ֔ר לֹ֣א שְׁלָחֲךָ֞ ה' אֱלֹהֵ֙ינוּ֙ לֵאמֹ֔ר לֹֽא-תָבֹ֥אוּ מִצְרַ֖יִם לָג֥וּר שָֽׁם. כִּ֗י בָּרוּךְ֙ בֶּן-נֵ֣רִיָּ֔ה מַסִּ֥ית אֹתְךָ֖ בָּ֑נוּ לְמַעַן֩ תֵּ֨ת אֹתָ֤נוּ בְיַֽד-הַכַּשְׂדִּים֙ לְהָמִ֣ית אֹתָ֔נוּ וּלְהַגְל֥וֹת אֹתָ֖נוּ בָּבֶֽל.. (שם מ"ב א'-ג')

תראו איך יהודים יכולים להתהפך ברגע, זה מדהים! 'הכל אינטרסים פוליטיים, יש לכם אינטרסים איזורים, אתה רוצה לשמור על השלטון שלך'. אגב, זה הטקטיקה הכי בטוחה – להפוך את הצדיק לרשע, להעליל עליו עלילות וסיפורים, ואז אתה פטור מהכל…

וְלֹֽא-שָׁמַע֩ יוֹחָנָ֨ן בֶּן-קָרֵ֜חַ וְכָל-שָׂרֵ֧י הַחֲיָלִ֛ים וְכָל-הָעָ֖ם בְּק֣וֹל ה' לָשֶׁ֖בֶת בְּאֶ֥רֶץ יְהוּדָֽה. וַיִּקַּ֞ח יוֹחָנָ֤ן בֶּן-קָרֵ֙חַ֙ וְכָל-שָׂרֵ֣י הַחֲיָלִ֔ים אֵ֖ת כָּל-שְׁאֵרִ֣ית יְהוּדָ֑ה אֲשֶׁר-שָׁ֗בוּ מִכָּל-הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁ֣ר נִדְּחוּ-שָׁ֔ם לָג֖וּר בְּאֶ֥רֶץ יְהוּדָֽה. אֶֽת-הַ֠גְּבָרִים וְאֶת-הַנָּשִׁ֣ים וְאֶת-הַטַּף֮ וְאֶת-בְּנ֣וֹת הַמֶּלֶךְ֒ וְאֵ֣ת כָּל-הַנֶּ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֤ר הִנִּ֙יחַ֙ נְבוּזַרְאֲדָ֣ן רַב-טַבָּחִ֔ים אֶת-גְּדַלְיָ֖הוּ בֶּן-אֲחִיקָ֣ם בֶּן-שָׁפָ֑ן וְאֵת֙ יִרְמְיָ֣הוּ הַנָּבִ֔יא וְאֶת-בָּר֖וּךְ בֶּן-נֵרִיָּֽהוּ. וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם כִּ֛י לֹ֥א שָׁמְע֖וּ בְּק֣וֹל יְהוָ֑ה וַיָּבֹ֖אוּ עַד-תַּחְפַּנְחֵֽס. (שם ד'-ז')

הם לוקחים את כולם, גם את מי שלא רצה ללכת – אפילו את ירמיהו ואת ברוך בן נריה הם חטפו ולקחו איתם בזינזנה! עוד עוד מעט נדבר גם על מה שקרה להם במצרים.

גרות כמהם

בתחילה הם ביקשו לירמיהו שיתפלל ויתן להם תשובה. האברבנאל שואל את השאלה שאנחנו שאלנו – למה צריך לציין שזה היה אחרי עשרה ימים, והוא עונה שזה לא היה אחרי עשרה ימים מתפילתו של ירמיהו, אלא שהרצח היה בראש השנה, ב-ב' היתה השחיטה של אלו שבאו מהשומרון, ב-ג' המלחמה, ב-ד' הם באו לירמיהו וירמיהו התפלל עליהם באותם הימים שבין ר"ה ליוה"כ, ו-"ויהי מקץ עשרת הימים" אלו הם עשרת ימי תשובה –

ואני אחשוב שגדליה בן אחיקם מת בחודש הז' ביום השני ממנו כי ביום הראשון היה יום תרועה וביום השני נהרג, ובא יוחנן באותם עשרת ימי תשובה להלחם עם ישמעאל והציל את השביה מידו, ומיד דיברו אל ירמיהו שיתפלל אל ה' מה יעשו כי היו יראים מאד מהכשדיים שיהרגום כולם בעבור הריגת גדליהו והכשדים שהיו אתו בחשבם שהיו כל השרים והעם במרד עם ישמעאל, והתפלל ירמיהו באותם עשרת ימי תשובה שבין ר"ה לי"ה עליהם ונתרצה השם לו ביום הצום, ולכן אמר מקץ עשרת ימים רוצה לומר בסוף עשרת ימי תשובה שהסוף הוא ביום הכפורים, אז בא דבר ה' אל ירמיהו לא שיאמר שנתאחרה תשובתו עשרה ימים אלא שניתנה לו בסוף עשרת הימים הנזכרים והנעשים בשנה ההיא (אברבנאל, שם מ"ב ז')

האם הוא אמר להם את הדברים באותו יום, ביום הכיפורים? אולי כשהוא אמר להם 'אני לא אתן לכן תשובה מיידית אלא חכו', הוא בעצם אמר להם 'חבר'ה, עברנו את ראש השנה הכי קשה בעולם. אנחנו רצחנו את עצמנו בעיצומו של יום במצפה' – הרי האנשים האלה היו עצמם בסעודה במצפה. הם שרידי הנשחטים – 'עכשיו תתפללו, תתבוננו ותחליטו שאתם באמת מתכוונים למה שאתם אומרים. בר"ה המלכנו את הקב"ה עלינו ועכשיו יש לכם עשרה ימים להתבונן ולהתפלל ולבקש שזה יהיה באמת. גם אם מצרים קורצת יותר וההגיון הפוליטי שלכם אומר משהו – האם "אין עוד מלבדו" או יש? אין חצי קפה-חצי תה', כך אומר להן ירמיהו. כשאתה לא רוצה להקשיב לקב"ה אתה אומר שירמיהו מוטה פוליטית, ובכך אתה פוטר את כל הבעיות שלך. עם השכל המעוות שלי שלא מוכן לקב"ה למלוך. איך אומר הפסוק? "לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר" (תהילים פ"א, י') – כשבך יש אל זר הפחד מובן, אבל הייתם שם ושם בבית לחם באתם לשאול את השאלה.

ותחזיקו טוב. "גרות כמהם" קרי, "גרות כמוהם" כתיב. ראינו שזה היה המקום לפני ירידתם למצרים ממנו, ולפני שהם יורדים למצרים הקב"ה נגלה אלינו דרך ירמיהו. אל יצחק הוא נגלה ישירות בנבואה אבל אנחנו לא במדרגה כזו גבוהה. אבל בכל זאת באתם לשאול את ירמיהו ולא התחדש שום נתון כעת למעט חוסר היכולת שלכם לקבל את דבר ה'.

המילה כמהם לפי הקרי מזכירה כמיהה. "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי". ואילו המילה "כמוהם" היא כמו הם, כלומר כמו ההם של כולם, כל אותם אנשים שזרקו את ירמיהו לחצר המטרה והטיחו בו שיש לו אינטרסים, 'לך ולחבר שלך ברוך בן נריה, הרבי שלך'. הם נמצאים במקום שנקרא 'גרות' – ומשמעו שאני פה גר, אני זמני. הם נמצאים ב-"גרות כמהם אשר אצל בית לחם", וירמיהו אשר מן הענתות אומר לאנשים ההם, בבית לחם, עירו של דוד וישי בית הלחמי – 'מכאן יכולה לצמוח גאולה. נכון שיש עכשיו רעב, אבל כבר היה פעם רעב בבית לחם, זוכרים? אצל אלימלך ונעמי ובניהם, והיו גם אז כאלו שירדו לשדות מואב, אנשים חשובים. ואילו אנו כעת – כולנו מהסבתא ההיא שחזרה הנה, סבתו של דוד המלך. והנה עכשיו, במקום הזה שנתן דוד לבנו של ברזילי הגלעדי אתם צריכים להחליט אם אתם 'כמו הם' או שאתם 'כמהם'.

זה מה שקורה לי בעשרת ימי תשובה. וכל זה מתרחש בצום גדליה ובעשרת ימי תשובה שנמשכים ממנו, והשיא הוא ביום הכיפורים. עשרת הימים באים לקיצם לא אחרי עשרה ימים אלא ביום הכיפורים כשה' מתגלה לירמיהו ואומר לו את הדברים הללו. ומה קורה ביום הכיפורים, זוכרים? – זה היום שבו כולם יוצאים לחירות, כל העבדים אחרי חמישים שנה של עבדות, תוקעים ביובל וכולם יוצאים מבית האסורים. זה היום שבו גומרים להמליך את הקב"ה, יום הכיפורים!

עקשנותם של היורדים למצרים

והנה אנחנו מגיעים להמשך הסיפור – הם יורדים למצרים ומגיעים לתחפנחס, שהיתה העיר המרכזית על גבול הדלתא, שם היה ארמון. ושם אומר הקב"ה לירמיהו ומצווהו –

וַיְהִ֤י דְבַר-ה' אֶֽל-יִרְמְיָ֔הוּ בְּתַחְפַּנְחֵ֖ס לֵאמֹֽר. קַ֣ח בְּיָדְךָ֞ אֲבָנִ֣ים גְּדֹל֗וֹת וּטְמַנְתָּ֤ם בַּמֶּ֙לֶט֙ בַּמַּלְבֵּ֔ן אֲשֶׁ֛ר בְּפֶ֥תַח בֵּית-פַּרְעֹ֖ה בְּתַחְפַּנְחֵ֑ס לְעֵינֵ֖י אֲנָשִׁ֥ים יְהוּדִֽים. וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֡ם כֹּֽה-אָמַר֩ ה' צְבָא֜וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל הִנְנִ֤י שֹׁלֵ֙חַ֙ וְ֠לָקַחְתִּי אֶת-נְבוּכַדְרֶאצַּ֤ר מֶֽלֶךְ-בָּבֶל֙ עַבְדִּ֔י וְשַׂמְתִּ֣י כִסְא֔וֹ מִמַּ֛עַל לָאֲבָנִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֲשֶׁ֣ר טָמָ֑נְתִּי וְנָטָ֥ה אֶת-(שפרורו) שַׁפְרִיר֖וֹ עֲלֵיהֶֽם. (ובאה) וּבָ֕א וְהִכָּ֖ה אֶת-אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁ֧ר לַמָּ֣וֶת לַמָּ֗וֶת וַאֲשֶׁ֤ר לַשְּׁבִי֙ לַשֶּׁ֔בִי וַאֲשֶׁ֥ר לַחֶ֖רֶב לֶחָֽרֶב. וְהִצַּ֣תִּי אֵ֗שׁ בְּבָתֵּי֙ אֱלֹהֵ֣י מִצְרַ֔יִם וּשְׂרָפָ֖ם וְשָׁבָ֑ם וְעָטָה֩ אֶת-אֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם כַּאֲשֶׁר-יַעְטֶ֤ה הָֽרֹעֶה֙ אֶת-בִּגְד֔וֹ וְיָצָ֥א מִשָּׁ֖ם בְּשָׁלֽוֹם. וְשִׁבַּ֗ר אֶֽת-מַצְּבוֹת֙ בֵּ֣ית שֶׁ֔מֶשׁ אֲשֶׁ֖ר בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְאֶת-בָּתֵּ֥י אֱלֹהֵֽי-מִצְרַ֖יִם יִשְׂרֹ֥ף בָּאֵֽשׁ. (שם מ"ג, ח'-י"ג)

זו נבואת ירמיהו בבואו אל מצרים. אולי זה היה בסוכות. הוא מתנבא שבבל תכבוש את מצרים ובדרך היא תחסל גם את עמון. אולי גם את ישמעאל ואת החבר'ה שלו. ומה יהיה עם היורדים היהודים? –

הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר הָיָ֣ה אֶֽל-יִרְמְיָ֔הוּ אֶ֚ל כָּל-הַיְּהוּדִ֔ים הַיֹּשְׁבִ֖ים בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הַיֹּשְׁבִ֤ים בְּמִגְדֹּל֙ וּבְתַחְפַּנְחֵ֣ס וּבְנֹ֔ף וּבְאֶ֥רֶץ פַּתְר֖וֹס לֵאמֹֽר. כֹּה-אָמַ֞ר ה' צְבָאוֹת֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֗ם אֵ֤ת כָּל-הָֽרָעָה֙ אֲשֶׁ֤ר הֵבֵ֙אתִי֙ עַל-יְר֣וּשָׁלִַ֔ם וְעַ֖ל כָּל-עָרֵ֣י יְהוּדָ֑ה וְהִנָּ֤ם חָרְבָּה֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה וְאֵ֥ין בָּהֶ֖ם יוֹשֵֽׁב. מִפְּנֵ֣י רָעָתָ֗ם אֲשֶׁ֤ר עָשׂוּ֙ לְהַכְעִסֵ֔נִי לָלֶ֣כֶת לְקַטֵּ֔ר לַעֲבֹ֖ד לֵאלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֑ים אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יְדָע֔וּם הֵ֖מָּה אַתֶּ֥ם וַאֲבֹתֵיכֶֽם. וָאֶשְׁלַ֤ח אֲלֵיכֶם֙ אֶת-כָּל-עֲבָדַ֣י הַנְּבִיאִ֔ים הַשְׁכֵּ֥ים וְשָׁלֹ֖חַ לֵאמֹ֑ר אַל-נָ֣א תַעֲשׂ֗וּ אֵ֛ת דְּבַֽר-הַתֹּעֵבָ֥ה הַזֹּ֖את אֲשֶׁ֥ר שָׂנֵֽאתִי. וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ וְלֹא-הִטּ֣וּ אֶת-אָזְנָ֔ם לָשׁ֖וּב מֵרָֽעָתָ֑ם לְבִלְתִּ֥י קַטֵּ֖ר לֵאלֹהִ֥ים אֲחֵרִֽים. וַתִּתַּ֤ךְ חֲמָתִי֙ וְאַפִּ֔י וַתִּבְעַר֙ בְּעָרֵ֣י יְהוּדָ֔ה וּבְחֻצ֖וֹת יְרֽוּשָׁלִָ֑ם וַתִּהְיֶ֛ינָה לְחָרְבָּ֥ה לִשְׁמָמָ֖ה כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה. וְעַתָּ֡ה כֹּֽה-אָמַ֣ר ה' אֱלֹהֵ֨י צְבָא֜וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לָמָה֩ אַתֶּ֨ם עֹשִׂ֜ים רָעָ֤ה גְדוֹלָה֙ אֶל-נַפְשֹׁ֣תֵכֶ֔ם לְהַכְרִ֨ית לָכֶ֧ם אִישׁ-וְאִשָּׁ֛ה עוֹלֵ֥ל וְיוֹנֵ֖ק מִתּ֣וֹךְ יְהוּדָ֑ה לְבִלְתִּ֛י הוֹתִ֥יר לָכֶ֖ם שְׁאֵרִֽית. לְהַכְעִסֵ֙נִי֙ בְּמַעֲשֵׂ֣י יְדֵיכֶ֔ם לְקַטֵּ֞ר לֵאלֹהִ֤ים אֲחֵרִים֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם אֲשֶׁר-אַתֶּ֥ם בָּאִ֖ים לָג֣וּר שָׁ֑ם לְמַ֙עַן֙ הַכְרִ֣ית לָכֶ֔ם וּלְמַ֤עַן הֱיֽוֹתְכֶם֙ לִקְלָלָ֣ה וּלְחֶרְפָּ֔ה בְּכֹ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ. הַֽשְׁכַחְתֶּם֩ אֶת-רָע֨וֹת אֲבוֹתֵיכֶ֜ם וְאֶת-רָע֣וֹת | מַלְכֵ֣י יְהוּדָ֗ה וְאֵת֙ רָע֣וֹת נָשָׁ֔יו וְאֵת֙ רָעֹ֣תֵכֶ֔ם וְאֵ֖ת רָעֹ֣ת נְשֵׁיכֶ֑ם אֲשֶׁ֤ר עָשׂוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ יְהוּדָ֔ה וּבְחֻצ֖וֹת יְרוּשָׁלִָֽם. לֹ֣א דֻכְּא֔וּ עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וְלֹ֣א יָרְא֗וּ וְלֹֽא-הָלְכ֤וּ בְתֽוֹרָתִי֙ וּבְחֻקֹּתַ֔י אֲשֶׁר-נָתַ֥תִּי לִפְנֵיכֶ֖ם וְלִפְנֵ֥י אֲבוֹתֵיכֶֽם. (שם מ"ד, א'-י')

הם התחילו לעבוד עבודה זרה במצרים הרבה יותר מהר ממה שאנחנו מסוגלים לדמיין!

לָכֵ֗ן כֹּֽה-אָמַ֞ר ה' צְבָאוֹת֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הִנְנִ֨י שָׂ֥ם פָּנַ֛י בָּכֶ֖ם לְרָעָ֑ה וּלְהַכְרִ֖ית אֶת-כָּל-יְהוּדָֽה. וְלָקַחְתִּ֞י אֶת-שְׁאֵרִ֣ית יְהוּדָ֗ה אֲשֶׁר-שָׂ֨מוּ פְנֵיהֶ֜ם לָב֣וֹא אֶֽרֶץ-מִצְרַיִם֮ לָג֣וּר שָׁ֒ם וְתַ֨מּוּ כֹ֜ל בְּאֶ֧רֶץ מִצְרַ֣יִם יִפֹּ֗לוּ בַּחֶ֤רֶב בָּֽרָעָב֙ יִתַּ֔מּוּ מִקָּטֹן֙ וְעַד-גָּד֔וֹל בַּחֶ֥רֶב וּבָרָעָ֖ב יָמֻ֑תוּ וְהָיוּ֙ לְאָלָ֣ה לְשַׁמָּ֔ה וְלִקְלָלָ֖ה וּלְחֶרְפָּֽה. וּפָקַדְתִּ֗י עַ֤ל הַיּֽוֹשְׁבִים֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם כַּאֲשֶׁ֥ר פָּקַ֖דְתִּי עַל-יְרֽוּשָׁלִָ֑ם בַּחֶ֥רֶב בָּרָעָ֖ב וּבַדָּֽבֶר. וְלֹ֨א יִהְיֶ֜ה פָּלִ֤יט וְשָׂרִיד֙ לִשְׁאֵרִ֣ית יְהוּדָ֔ה הַבָּאִ֥ים לָגֽוּר-שָׁ֖ם בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְלָשׁ֣וּב | אֶ֣רֶץ יְהוּדָ֗ה אֲשֶׁר-הֵ֜מָּה מְנַשְּׂאִ֤ים אֶת-נַפְשָׁם֙ לָשׁוּב֙ לָשֶׁ֣בֶת שָׁ֔ם כִּ֥י לֹֽא-יָשׁ֖וּבוּ כִּ֥י אִם-פְּלֵטִֽים. (שם י"א-י"ד)

'אף אחד לא יחזור משם. כולם יאבדו'. ואיך העם מקבלים את הדברים החריפים האלה? בואו נראה מה אומרים אותם יהודים שרק לפני כמה ימים, בעשרת ימי תשובה, אמרו 'כל מה שה' אומר אנחנו נעשה ונשמע' –

וַיַּעֲנ֣וּ אֶֽת-יִרְמְיָ֗הוּ כָּל-הָאֲנָשִׁ֤ים הַיֹּֽדְעִים֙ כִּֽי-מְקַטְּר֤וֹת נְשֵׁיהֶם֙ לֵאלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וְכָל-הַנָּשִׁ֥ים הָעֹמְד֖וֹת קָהָ֣ל גָּד֑וֹל וְכָל-הָעָ֛ם הַיֹּשְׁבִ֥ים בְּאֶֽרֶץ-מִצְרַ֖יִם בְּפַתְר֥וֹס לֵאמֹֽר. הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר-דִּבַּ֥רְתָּ אֵלֵ֖ינוּ בְּשֵׁ֣ם ה' אֵינֶ֥נּוּ שֹׁמְעִ֖ים אֵלֶֽיךָ. כִּ֩י עָשֹׂ֨ה נַעֲשֶׂ֜ה אֶֽת-כָּל-הַדָּבָ֣ר | אֲשֶׁר-יָצָ֣א מִפִּ֗ינוּ לְקַטֵּ֞ר לִמְלֶ֣כֶת הַשָּׁמַיִם֮ וְהַסֵּֽיךְ-לָ֣הּ נְסָכִי֒ם כַּאֲשֶׁ֨ר עָשִׂ֜ינוּ אֲנַ֤חְנוּ וַאֲבֹתֵ֙ינוּ֙ מְלָכֵ֣ינוּ וְשָׂרֵ֔ינוּ בְּעָרֵ֣י יְהוּדָ֔ה וּבְחֻצ֖וֹת יְרוּשָׁלִָ֑ם וַנִּֽשְׂבַּֽע-לֶ֙חֶם֙ וַנִּֽהְיֶ֣ה טוֹבִ֔ים וְרָעָ֖ה לֹ֥א רָאִֽינוּ. וּמִן-אָ֡ז חָדַ֜לְנוּ לְקַטֵּ֨ר לִמְלֶ֧כֶת הַשָּׁמַ֛יִם וְהַסֵּֽךְ-לָ֥הּ נְסָכִ֖ים חָסַ֣רְנוּ כֹ֑ל וּבַחֶ֥רֶב וּבָרָעָ֖ב תָּֽמְנוּ. וְכִֽי-אֲנַ֤חְנוּ מְקַטְּרִים֙ לִמְלֶ֣כֶת הַשָּׁמַ֔יִם וּלְהַסֵּ֥ךְ לָ֖הּ נְסָכִ֑ים הֲמִֽבַּלְעֲדֵ֣י אֲנָשֵׁ֗ינוּ עָשִׂ֨ינוּ לָ֤הּ כַּוָּנִים֙ לְהַ֣עֲצִבָ֔ה וְהַסֵּ֥ךְ לָ֖הּ נְסָכִֽים. (שם ט"ו-י"ט)

אנחנו נמשיך לעבוד עבודה זרה בערי יהודה ובחוצות ירושלים! איך הם התהפכו ככה?

ונשבע לחם ונהיה טובים

הספרדים בינינו מן הסתם מכירים את הביטוי "ונשבע לחם ונהיה טובים". זה מופיע בתפילה על הפרנסה שנאמרת בליל ראש השנה ובליל יום הכיפורים אחרי ערבית, זו שעולה הרבה כסף לקנות את פתיחת ההיכל עבורה. תמיד חשבתי שזה מילים יפות של איזו סבתא מרוקאית טובה – "וְיִהְיֶה בֵיתֵנוּ מָלֵא בִּרְכַּת ה', וְנִשְׂבַּע לֶחֶם וְנִהְיֶה טובִים", ופתאום ראיתי שזה מפה. היהודים במצרים אומרים לירמיהו – 'מה אתה מדבר? אנחנו בזכות העבודה הזרה קיבלנו הכל. אוכל בשפע וכו". והנה הם מצדיקים את כל העבודה זרה שהיתה בירושלים לפני החורבן. 'היה לנו טוב פעם בזכות העבודה זרה ורק בגלל אנשים כמוך נהיה לנו רעב!'.

אגב, אני חשבתי על הביטוי הזה שבתפילה בליל ראש השנה ש-'ונשבע לחם ונהיה טובים' שאולי זה לא רק בקשה שגם נהיה שבעים וגם נהיה טובים, וודאי שזה הפשט, אלא לפעמים כאשר אדם שבע לחם, טבעו של האדם – כמו שמופיע בפרשת השבוע – לבעוט – "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱ-לוֹהַּ עָשָׂהוּ.." (דברים ל"ב, ט"ו), ואנחנו מתפללים 'רבש"ע, תן לנו לשבוע לחם ולהמשיך להיות טובים גם אחרי השביעה. לא לדבר כמו שדיברו אבותינו פה שהגיעו למצרים'. הם אמרו "ונשבע לחם ונהיה טובים" בזכות עבודת האלילים ל"ע, ואילו אנו פה, בליל ראש השנה ובליל יום הכיפורים מול הארון הפתוח בתפילת הפרנסה, עומדים ואומרים "ונשבע לחם ונהיה טובים". וזה פלאי פלאות שאנחנו אומרים את התפילה הזו בעשרת ימי תשובה.

תכרות לה ברית חדשה

רבותי, אנחנו תופסים מהו צום גדליה? זה לא רק מותו של גדליה, "קשה מיתת צדיקים לפני ה' אלוקינו כשריפת בית אלוקינו", זה לא רק מות שארית הפליטה וסוף החורבן, אלא זהו הניתוח מהו ה-"אין עוד מלבדו" שלנו. צום גדליה איננו רק אבדן התקווה שהיתה בעקבות שארית הפליטה ודלת הארץ שקיבלו רשות להיות שם, אלא הוא אובדן התקווה שבאה אחרי שכבר היינו עוד יותר נמוך, שארית של שארית, וירמיהו נשבע לנו בשם ה' – אם רק תתבטלו לה' ותקבלו את מלכותו – "ניחמתי אל המקום הזה". זה לא ייאמן.

ואלו היו תפילות עשרת ימי תשובה ואלו היו עשרת הימים. איזה מבחן עצום. מבחן שאז נגמר לא טוב אבל היה זה ירמיהו הנביא ולא אחר שמבטיח לנו – "הנה ימים באים נאם ה'".

זוכרים את תפילת כהן גדול ביום הכיפורים? יש שם כמה פיוטים שאת אחד מהן רובנו שרים היום, שיר כל כך יפה –

תִּתֵּן אַחֲרִית לְעַמֶּךָ / תָּשִׁיב מִקְדָּשׁ לְתוֹכֵנוּ (פיוט ארץ ישראלי קדום)

וכשמגיעים לאות כ' כתוב –

תִּכְרֹת לָהּ בְּרִית חֲדָשָׁה.

מאיפה בא הביטוי הזה? זה ביטוי מבהיל שיכול לעשות לנו אסוציאציות לא חיוביות חלילה. הנה המקור –

הִנֵּ֛ה יָמִ֥ים בָּאִ֖ים נְאֻם-ה' וְכָרַתִּ֗י אֶת-בֵּ֧ית יִשְׂרָאֵ֛ל וְאֶת-בֵּ֥ית יְהוּדָ֖ה בְּרִ֥ית חֲדָשָֽׁה. (ירמיהו ל"א, ל')

זה עומק יום הכיפורים. זה היובל בו יוצאים לחירות. מה זה ברית חדשה? הנוצרים הסבירו שזה תורה חדשה או עם חדש. בואו נראה מה אומר הנביא –

לֹ֣א כַבְּרִ֗ית אֲשֶׁ֤ר כָּרַ֙תִּי֙ אֶת-אֲבוֹתָ֔ם בְּיוֹם֙ הֶחֱזִיקִ֣י בְיָדָ֔ם לְהוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֖רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁר-הֵ֜מָּה הֵפֵ֣רוּ אֶת-בְּרִיתִ֗י וְאָנֹכִ֛י בָּעַ֥לְתִּי בָ֖ם נְאֻם-ה'. (שם ל"א)

"הברית אשר כרתי את אבותם" היא הברית של הר סיני. ביום הכיפורים אנחנו מקבלים את הלוחות השניים.

כִּ֣י זֹ֣את הַבְּרִ֡ית אֲשֶׁ֣ר אֶכְרֹת֩ אֶת-בֵּ֨ית יִשְׂרָאֵ֜ל אַחֲרֵ֨י הַיָּמִ֤ים הָהֵם֙ נְאֻם-ה' נָתַ֤תִּי אֶת-תּֽוֹרָתִי֙ בְּקִרְבָּ֔ם וְעַל-לִבָּ֖ם אֶכְתֲּבֶ֑נָּה וְהָיִ֤יתִי לָהֶם֙ לֵֽאלֹהִ֔ים וְהֵ֖מָּה יִֽהְיוּ-לִ֥י לְעָֽם. וְלֹ֧א יְלַמְּד֣וּ ע֗וֹד אִ֣ישׁ אֶת-רֵעֵ֜הוּ וְאִ֤ישׁ אֶת-אָחִיו֙ לֵאמֹ֔ר דְּע֖וּ אֶת-ה' כִּֽי-כוּלָּם֩ יֵדְע֨וּ אוֹתִ֜י לְמִקְטַנָּ֤ם וְעַד-גְּדוֹלָם֙ נְאֻם-ה' כִּ֤י אֶסְלַח֙ לַֽעֲוֹנָ֔ם וּלְחַטָּאתָ֖ם לֹ֥א אֶזְכָּר-עֽוֹד. (שם ל"ב-ל"ג)

זה אותו ירמיהו!

המלבי"ם אומר שמעמד הר סיני נקרא הברית הישנה כי אם חלילה היינו חוטאים היא היתה יכולה להיות מופרת, אמנם רק באופן זמני, אבל מופרת, ואילו הברית החדשה נקראת "חדשה" מפני שהיא מתארת אדם חדש – אתם באמת תצאו לחירות. בזמן העבר היה אפשרויות לחטוא ולעתיד זה כמו אדם שכבר עשה תשובה כזו גדולה שזה יהיה בכלל בלתי אפשרי אצלו, זה מופקע אצלו לגמרי שהוא יחטא. זו תהיה ברית חדשה "על לבם אכתבה", היא תהיה חקוקה בהם.

נגמר הצום, גדליה

ומההבנה הענקית הזו תרשו לי לחזור בסיום לאנקדוטה הקטנה שבה פתחנו, כי זה כל כך עמוק אצלי. לא הבאתי את זה בשביל לקטר חלילה,את גדליה מצ'רלי וחצי. זה באמת שטויות, אבל מי היו השחקים בסרט? היו אלו יהודה ברקן וזאב רווח, שניהם כבר ז"ל – ושניהם עשו תשובה, כל אחד בדרכו. שני מודלים לעשרת ימי תשובה. יהודה ברקן הוסיף את האות א' לשם משפחתו, בארקן, 'כי הכל זה אלופו של עולם', וכששאלו אותו אם הוא חזר בתשובה הוא אמר – "חזרתי בתשוקה". לך אלי תשוקתי.

ואילו זאב רווח, לא חזר באותה תשובה אמנם אבל הסיפורים הכי מרגשים שלו היו על השמחה האדירה שהיתה לו לשבת יחד עם בנותיו שחזרו בתשובה ונכדיו שגדלו כבני תורה, ללכת איתם לתפילות ולהיות איתם. בטח בשמי רום מעבירים שם על צום גדליה, רק כדי להרגיע אותנו שגם גדליה מצ'רלי וחצי זו רק טעות אופטית. הלחץ מובן, אבל כל עם ישראל בדרך לשם – "הנה ימים באים נאם ה' וכרתי להם ברית חדשה על לבם אכתבנה, ולא ילמדו איש את רעהו". זו באמת התחושה היום – לא רוצים ללמוד את זה מאף אחד אלא רוצים להרגיש את זה מבפנים, "כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם".

שנזכה לתשובה שלמה ולגאולה שלמה תכף ומיד ממש עלינו ועל כל ישראל.

1. עיי"ש תחילת פרק מ'. ↑

2. ולכן כתוב "ויהי בחודש השביעי – הכוונה לראש החודש. ↑