כי חדוות ה' היא מעוזכם. לפרשת נצבים תשפה

נטילת הציפורניים

היום, כ"ה באלול הוא יום בריאת העולם, והיום בעז"ה בשיעורנו נתחיל בהכנות לקראת בריאת האדם ביום ראש השנה. נפתח באמירה חסידית של הרבי הריי"צ מליובאוויטש זיע"א, מתוך הספר היום יום, ולמרות שזה לא נראה קשור בדווקא לראש השנה אלא באופן כללי לגבי תוכחה –

תורת החסידות דורשת, כי תחילה להוכחה, צריכים להסיר את הצפרנים, לא לדקור, כי [הקליפות הטמאות] בטופרהא אחידן [=בצפרנים נאחזות], כל דקירה היא קליפה וסטרא אחרא; ואחר נטילת הצפרנים צריך להיות הנטילת ידים, כמבואר ענינה בדא"ח – המשכת המוחין למדות. (היום יום, כ"ב אלול)

בציפרניים יש את החלק שמחובר בגוף ויש את החלק העודף אותו אנחנו גוזזים. החלק שמחובר לגוף מגן עליו ונקרא מגן הקדושה ואילו בחלק החיצוני נאחזות הקליפות. הרבי הריי"צ מדבר שם באותה שיחה על כך שחסידים נוהגים להתוועד ולומר לחיים יחד וכאשר המחיצות נופלות יכולה לצאת תוכחה מסוימת זה כלפי זה שאם היא באה מצד הקדושה זה נפלא אך צריך להיזהר שלא תהיה שם חלילה פגיעה ולו הקטנה ביותר שתדקור את הזולת ובמקום לתקן היא מקלקלת.

נטילת הידיים שאחרי הסרת הציפורניים מסמלת את המשכת המוחין למידות. הידיים הן המידות כמופיע בתיקוני זוהר, וכאשר הן ניטלות, מורמות, אנו מרימים את המידות אל המוח, ושם אני מעביר את הדברים דרך פילטר של רוגע, של המוח והשורש באופן אמיתי, עמוק וטוב.

השלמת חומות ירושלים

בהמשך הדברים נחזור גם ללימוד הזה וכעת נעבור לענייני ראש השנה. באירוע היסטורי מדהים שהתרחש בר"ה נאמר נאום התוכחה הגדול ביותר. אנחנו יודעים שכ"ה באלול הוא יום בריאת העולם כפי שפתחנו, בו נברא האור, והוא גם יום ההילולא של רבי אלעזר, בנו של רשב"י, אבל ביום זה התרחש דבר נוסף בתקופת שיבת ציון; בספר נחמיה מתוארת עליית עזרא ונחמיה אחרי ניסיון ממושך להניא את העם ישראל מלעלות חזרה לארץ, ושמונים ושמונה שנים אחרי חורבן בית ראשון, משלים נחמיה את בנין חומות ירושלים ביום כ"ה באלול –

וַתִּשְׁלַם֙ הַֽחוֹמָ֔ה בְּעֶשְׂרִ֥ים וַחֲמִשָּׁ֖ה לֶאֱל֑וּל לַחֲמִשִּׁ֥ים וּשְׁנַ֖יִם יֽוֹם. (נחמיה ו', ט"ז)

ההשלכה המדינית של המאורע הזה מתוארת מיד לאחר מכן-

וַיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֤ר שָֽׁמְעוּ֙ כָּל-א֣וֹיְבֵ֔ינוּ וַיִּֽרְא֗וּ כָּל-הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁ֣ר סְבִֽיבֹתֵ֔ינוּ וַיִּפְּל֥וּ מְאֹ֖ד בְּעֵינֵיהֶ֑ם וַיֵּ֣דְע֔וּ כִּ֚י מֵאֵ֣ת אֱלֹהֵ֔ינוּ נֶעֶשְׂתָ֖ה הַמְּלָאכָ֥ה הַזֹּֽאת. (שם י"ז)

קצת רקע; כורש הצהיר את הצהרתו המפורסמת ונתן לנו רשות לחזור לעלות ולבנות את ירושלים אך אנחנו לא כל כך רצינו. העשירים והמיוחסים נשארו בבבל, על אף קריאתו של עזרא, ומי שעלו היו דלת העם – גרים, ממזרים וכו'. "עשרה יוחסין". נחמיה, שהיה שר בכיר בממלכת כורש, נקרא ע"י אנשי ירושלים וקיבל רשות מהמלך ללכת לשם אך גם לחזור, והמגמה שלו היא לעזור ולבנות את חומות ירושלים. בשנים שקדמו לזה היו כאן רשעים גדולים, עשרת בני המן לפי חז"ל, שכתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלים, וששמו להם לתפקיד לעצור את הצהרת כורש ואת שיבת עם ישראל לארצו מתוך זריעת פחד בעם. אכן בהתחלה רוב העם לא עלה אך עם השלמת בניית החומות התרחשה מהפכה גדולה וכדלהלן.

אמנם אז מופיעים שני פרקים ארוכים בהם מתוארים כל השמות של כל אלו שעלו ובאו, וכמה ימים לאחר מכן, בא' בתשרי, כאשר עם ישראל שב לציון, מתרחש הדבר הבא –

וַיֵּשְׁב֣וּ הַכֹּהֲנִ֣ים וְהַלְוִיִּ֡ם וְהַשּׁוֹעֲרִים֩ וְהַמְשֹׁרְרִ֨ים וּמִן-הָעָ֧ם וְהַנְּתִינִ֛ים וְכָל-יִשְׂרָאֵ֖ל בְּעָרֵיהֶ֑ם וַיִּגַּע֙ הַחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֔י וּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּעָרֵיהֶֽם. וַיֵּאָסְפ֤וּ כָל-הָעָם֙ כְּאִ֣ישׁ אֶחָ֔ד אֶל-הָ֣רְח֔וֹב אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֣י שַֽׁעַר-הַמָּ֑יִם וַיֹּֽאמְרוּ֙ לְעֶזְרָ֣א הַסֹּפֵ֔ר לְהָבִ֗יא אֶת-סֵ֙פֶר֙ תּוֹרַ֣ת מֹשֶׁ֔ה אֲשֶׁר-צִוָּ֥ה ה' אֶת-יִשְׂרָאֵֽל. וַיָּבִ֣יא עֶזְרָ֣א הַ֠כֹּהֵן אֶֽת-הַתּוֹרָ֞ה לִפְנֵ֤י הַקָּהָל֙ מֵאִ֣ישׁ וְעַד-אִשָּׁ֔ה וְכֹ֖ל מֵבִ֣ין לִשְׁמֹ֑עַ בְּי֥וֹם אֶחָ֖ד לַחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִֽי. וַיִּקְרָא-בוֹ֩ לִפְנֵ֨י הָרְח֜וֹב אֲשֶׁ֣ר | לִפְנֵ֣י שַֽׁעַר-הַמַּ֗יִם מִן-הָאוֹר֙ עַד-מַחֲצִ֣ית הַיּ֔וֹם נֶ֛גֶד הָאֲנָשִׁ֥ים וְהַנָּשִׁ֖ים וְהַמְּבִינִ֑ים וְאָזְנֵ֥י כָל-הָעָ֖ם אֶל-סֵ֥פֶר הַתּוֹרָֽה. וַֽיַּעֲמֹ֞ד עֶזְרָ֣א הַסֹּפֵ֗ר עַֽל-מִגְדַּל-עֵץ֮ אֲשֶׁ֣ר עָשׂ֣וּ לַדָּבָר֒ וַיַּֽעֲמֹ֣ד אֶצְל֡וֹ מַתִּתְיָ֡ה וְשֶׁ֡מַע וַ֠עֲנָיָה וְאוּרִיָּ֧ה וְחִלְקִיָּ֛ה וּמַעֲשֵׂיָ֖ה עַל-יְמִינ֑וֹ וּמִשְּׂמֹאל֗וֹ פְּ֠דָיָה וּמִֽישָׁאֵ֧ל וּמַלְכִּיָּ֛ה וְחָשֻׁ֥ם וְחַשְׁבַּדָּ֖נָה זְכַרְיָ֥ה מְשֻׁלָּֽם. (שם, ז',ע"ג – ח', ד')^[1]

כל זה התרחש ברחוב שלפני שער המים ולא בתוך בית המקדש, כמופיע בפסוק.

שם המפורש ברחובה של עיר

וַיִּפְתַּ֨ח עֶזְרָ֤א הַסֵּ֙פֶר֙ לְעֵינֵ֣י כָל-הָעָ֔ם כִּֽי-מֵעַ֥ל כָּל-הָעָ֖ם הָיָ֑ה וּכְפִתְח֖וֹ עָֽמְד֥וּ כָל-הָעָֽם. וַיְבָ֣רֶךְ עֶזְרָ֔א אֶת-ה' הָאֱלֹהִ֖ים הַגָּד֑וֹל וַיַּֽעֲנ֨וּ כָל-הָעָ֜ם אָמֵ֤ן | אָמֵן֙ בְּמֹ֣עַל יְדֵיהֶ֔ם וַיִּקְּד֧וּ וַיִּשְׁתַּחֲוֻּ֛ לַ-ה' אַפַּ֥יִם אָֽרְצָה. (שם ה'-ו')

עזרא מברך את ה', וחז"ל שואלים ביומא ס"ט לפשר הביטוי "ה' האלוקים הגדול" ועונים דבר לא ייאמן – באותה קריאה בתורה לפני כל העם השתמש עזרא הכהן הסופר בשם ה' המפורש כמו כהן גדול בבית המדרש ביום הכיפורים! זה התאפשר רק בגלל שזו היתה הוראת שעה, שהרי אסור לומר את השם המפורש מחוץ למקדש. בזה מובן גם למה העם מניפים את ידיהם ומשתחווים אפים ארצה. הוא גם הוסיף ושלח אנשים להסביר לעם את הקריאה –

וְיֵשׁ֡וּעַ וּבָנִ֡י וְשֵׁרֵ֥בְיָ֣ה | יָמִ֡ין עַקּ֡וּב שַׁבְּתַ֣י | הֽוֹדִיָּ֡ה מַעֲשֵׂיָ֡ה קְלִיטָ֣א עֲזַרְיָה֩ יוֹזָבָ֨ד חָנָ֤ן פְּלָאיָה֙ וְהַלְוִיִּ֔ם מְבִינִ֥ים אֶת-הָעָ֖ם לַתּוֹרָ֑ה וְהָעָ֖ם עַל-עָמְדָֽם. וַֽיִּקְרְא֥וּ בַסֵּ֛פֶר בְּתוֹרַ֥ת הָאֱלֹהִ֖ים מְפֹרָ֑שׁ וְשׂ֣וֹם שֶׂ֔כֶל וַיָּבִ֖ינוּ בַּמִּקְרָֽא. (שם ז'-ח')

זה היה אירוע מכונן ומרגש מאד ולכאורה העם צריך לשמוח בהתרגשות אך בפועל מה שקרה הוא –

וַיֹּ֣אמֶר נְחֶמְיָ֣ה ה֣וּא הַתִּרְשָׁ֡תָא וְעֶזְרָ֣א הַכֹּהֵ֣ן | הַסֹּפֵ֡ר וְהַלְוִיִּם֩ הַמְּבִינִ֨ים אֶת-הָעָ֜ם לְכָל-הָעָ֗ם הַיּ֤וֹם קָדֹֽשׁ-הוּא֙ לַ-ה' אֱלֹהֵיכֶ֔ם אַל-תִּֽתְאַבְּל֖וּ וְאַל-תִּבְכּ֑וּ כִּ֤י בוֹכִים֙ כָּל-הָעָ֔ם כְּשָׁמְעָ֖ם אֶת-דִּבְרֵ֥י הַתּוֹרָֽה (שם ט')

נזכור שאנחנו נמצאים בראש השנה, יום שמח ומיוחד מאד. הרב נריה זצ"ל מספר על הרב קוק זצ"ל שלא היה מאחל חג שמח בראש השנה אלא איחל "חג מבורך". ראש השנה זה דבר עמוק משמחה, עמוק מהכל.

העם לא בוכה כאן סתם. מצבם הרוחני היה נורא אחרי שבעים שנות גלות בבל –

וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֡ם לְכוּ֩ אִכְל֨וּ מַשְׁמַנִּ֜ים וּשְׁת֣וּ מַֽמְתַקִּ֗ים וְשִׁלְח֤וּ מָנוֹת֙ לְאֵ֣ין נָכ֣וֹן ל֔וֹ כִּֽי-קָד֥וֹשׁ הַיּ֖וֹם לַאֲדֹנֵ֑ינוּ וְאַל-תֵּ֣עָצֵ֔בוּ כִּֽי-חֶדְוַ֥ת ה' הִ֥יא מָֽעֻזְּכֶֽם. (שם י')

החוזק שלנו, ההגנה שלנו, המעוז שלנו היא חדוות ה'! זה לא עזר מספיק ולכן גם הלווים הצטרפו להסבר והלכו לדבר כל אחד עם קבוצה מהעם –

וְהַלְוִיִּ֞ם מַחְשִׁ֤ים לְכָל-הָעָם֙ לֵאמֹ֣ר הַ֔סּוּ כִּ֥י הַיּ֖וֹם קָדֹ֑שׁ וְאַל-תֵּעָצֵֽבוּ. וַיֵּלְכ֨וּ כָל-הָעָ֜ם לֶאֱכֹ֤ל וְלִשְׁתּוֹת֙ וּלְשַׁלַּ֣ח מָנ֔וֹת וְלַעֲשׂ֖וֹת שִׂמְחָ֣ה גְדוֹלָ֑ה כִּ֤י הֵבִ֙ינוּ֙ בַּדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הוֹדִ֖יעוּ לָהֶֽם. (שם י"א-י"ב)

רק אז הלכו העם לאכול ולשתות בחצות היום. הם בכו כי עזרא נגע בהם בנקודות הכי רגישות שלהם – אבל בלי לדקור בציפורניים.

חידוש ושמו חג הסוכות

והנה לנו בפסוק הבא, עדות תנ"כית על שני ימי ראש השנה, למרות שבתורה אנו מצווים רק על יום אחד –

וּבַיּ֣וֹם הַשֵּׁנִ֡י נֶאֶסְפוּ֩ רָאשֵׁ֨י הָאָב֜וֹת לְכָל-הָעָ֗ם הַכֹּֽהֲנִים֙ וְהַלְוִיִּ֔ם אֶל-עֶזְרָ֖א הַסֹּפֵ֑ר וּלְהַשְׂכִּ֖יל אֶל-דִּבְרֵ֥י הַתּוֹרָֽה. וַֽיִּמְצְא֖וּ כָּת֣וּב בַּתּוֹרָ֑ה אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה ה' בְּיַד-מֹשֶׁ֔ה אֲשֶׁר֩ יֵשְׁב֨וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֧ל בַּסֻּכּ֛וֹת בֶּחָ֖ג בַּחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִֽי. (שם י"ג-י"ד)

אבל שמענו מה כתוב פה? – כתוב פה שרבים מהעומדים שם כלל לא ידעו שיש חג כזה שנקרא סוכות בעוד שבועיים. זו היתה 'מציאה', חידוש עבורם! רבותי, אנחנו לפעמים מסתכלים מלמעלה על אחינו שהתבוללו בגלות רוסיה במשך שבעים שנה – והנה לנו שגם אחרי שבעים שנות גלות בבל היתה התבוללות כזו ושכחת התורה כזו!

וַאֲשֶׁ֣ר יַשְׁמִ֗יעוּ וְיַעֲבִ֨ירוּ ק֥וֹל בְּכָל-עָרֵיהֶם֮ וּבִירוּשָׁלִַ֣ם לֵאמֹר֒ צְא֣וּ הָהָ֗ר וְהָבִ֙יאוּ֙ עֲלֵי-זַ֙יִת֙ וַעֲלֵי-עֵ֣ץ שֶׁ֔מֶן וַעֲלֵ֤י הֲדַס֙ וַעֲלֵ֣י תְמָרִ֔ים וַעֲלֵ֖י עֵ֣ץ עָבֹ֑ת לַעֲשֹׂ֥ת סֻכֹּ֖ת כַּכָּתֽוּב. וַיֵּצְא֣וּ הָעָם֮ וַיָּבִיאוּ֒ וַיַּעֲשׂוּ֩ לָהֶ֨ם סֻכּ֜וֹת אִ֤ישׁ עַל-גַּגּוֹ֙ וּבְחַצְרֹ֣תֵיהֶ֔ם וּבְחַצְר֖וֹת בֵּ֣ית הָאֱלֹהִ֑ים וּבִרְחוֹב֙ שַׁ֣עַר הַמַּ֔יִם וּבִרְח֖וֹב שַׁ֥עַר אֶפְרָֽיִם. וַיַּֽעֲשׂ֣וּ כָֽל-הַ֠קָּהָל הַשָּׁבִ֨ים מִן-הַשְּׁבִ֥י | סֻכּוֹת֮ וַיֵּשְׁב֣וּ בַסֻּכּוֹת֒ כִּ֣י לֹֽא-עָשׂ֡וּ מִימֵי֩ יֵשׁ֨וּעַ בִּן-נ֥וּן כֵּן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַה֑וּא וַתְּהִ֥י שִׂמְחָ֖ה גְּדוֹלָ֥ה מְאֹֽד. (שם ט"ו-י"ז)

חז"ל מסבירים שלא ייתכן שלא עשו את חג הסוכות בכלל מאז ימות יהושע ועד לאותו יום, אלא ברמה הזו זה לא נעשה (או אולי שיחידים עשו ולא הכלל). ומה עשו שם? –

 וַ֠יִּקְרָא בְּסֵ֨פֶר תּוֹרַ֤ת הָאֱלֹהִים֙ י֣וֹם | בְּי֔וֹם מִן-הַיּוֹם֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן עַ֖ד הַיּ֣וֹם הָאַחֲר֑וֹן וַיַּֽעֲשׂוּ-חָג֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים וּבַיּ֧וֹם הַשְּׁמִינִ֛י עֲצֶ֖רֶת כַּמִּשְׁפָּֽט. (שם י"ח)

נסכם לרגע; אחרי בנין החומות בכ"ה באלול, עם ישראל, אלו שעלו לארץ, נמצאים בהתרגשות עצומה. המציאות העולמית היא שהעמים אשר סביבותינו הבינו שהתהליך הוא תהליך אלוקי, ומה עושה עם ישראל שנמצא במקום רוחני כל כך נמוך? –

וּבְיוֹם֩ עֶשְׂרִ֨ים וְאַרְבָּעָ֜ה לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֗ה נֶאֶסְפ֤וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֙ בְּצ֣וֹם וּבְשַׂקִּ֔ים וַאֲדָמָ֖ה עֲלֵיהֶֽם. וַיִּבָּֽדְלוּ֙ זֶ֣רַע יִשְׂרָאֵ֔ל מִכֹּ֖ל בְּנֵ֣י נֵכָ֑ר וַיַּעַמְד֗וּ וַיִּתְוַדּוּ֙ עַל-חַטֹּ֣אתֵיהֶ֔ם וַעֲוֹנ֖וֹת אֲבֹתֵיהֶֽם. וַיָּק֙וּמוּ֙ עַל-עָמְדָ֔ם וַֽיִּקְרְא֗וּ בְּסֵ֨פֶר תּוֹרַ֧ת ה' אֱלֹהֵיהֶ֖ם רְבִעִ֣ית הַיּ֑וֹם וּרְבִעִית֙ מִתְוַדִּ֣ים וּמִֽשְׁתַּחֲוִ֔ים ל-ה' אֱלֹהֵיהֶֽם. (שם ט', א'-ג')

את הבכיות של ראש השנה שעצרנו ואצרנו, אנחנו הולכים להוציא עכשיו החוצה. יש מהמפרשים שלומדים מכאן שזהו האזכור הראשון לקיום 'אסרו-חג', שכן באסרו חג אסור להיות בצום ומספד וכו',^[2] ולכן הם דחו את זה ליום כ"ד בתשרי ולא עשו זאת בכ"ג בתשרי, יום אחרי שמיני עצרת, יום אסרו חג. הם לא רק בכו אלא גם נבדלו "מכל בני נכר" כלומר מכל נישואי התערובת שפשטו שם! הם לא יוצאים לאכול ולשתות אלא נמצאים בצום ותפילה.

נאום התוכחה של נחמיה

ואז מתחיל הנאום הגדול של הלווים אל העם –

וַיָּ֜קָם עַֽל-מַֽעֲלֵ֣ה הַלְוִיִּ֗ם יֵשׁ֨וּעַ וּבָנִ֜י קַדְמִיאֵ֧ל שְׁבַנְיָ֛ה בֻּנִּ֥י שֵׁרֵבְיָ֖ה בָּנִ֣י כְנָ֑נִי וַֽיִּזְעֲקוּ֙ בְּק֣וֹל גָּד֔וֹל אֶל-ה' אֱלֹהֵיהֶֽם. וַיֹּאמְר֣וּ הַלְוִיִּ֡ם יֵשׁ֣וּעַ וְ֠קַדְמִיאֵל בָּנִ֨י חֲשַׁבְנְיָ֜ה שֵׁרֵֽבְיָ֤ה הֽוֹדִיָּה֙ שְׁבַנְיָ֣ה פְתַֽחְיָ֔ה ק֗וּמוּ בָּרֲכוּ֙ אֶת-ה' אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם מִן-הָעוֹלָ֖ם עַד-הָעוֹלָ֑ם וִיבָֽרְכוּ֙ שֵׁ֣ם כְּבוֹדֶ֔ךָ וּמְרוֹמַ֥ם עַל-כָּל-בְּרָכָ֖ה וּתְהִלָּֽה. אַתָּה-ה֣וּא ה֮' לְבַדֶּךָ֒ אַתָּ֣ה עָשִׂ֡יתָ אֶֽת-הַשָּׁמַיִם֩ שְׁמֵ֨י הַשָּׁמַ֜יִם וְכָל-צְבָאָ֗ם הָאָ֜רֶץ וְכָל-אֲשֶׁ֤ר עָלֶ֙יהָ֙ הַיַּמִּים֙ וְכָל-אֲשֶׁ֣ר בָּהֶ֔ם וְאַתָּ֖ה מְחַיֶּ֣ה אֶת-כֻּלָּ֑ם וּצְבָ֥א הַשָּׁמַ֖יִם לְךָ֥ מִשְׁתַּחֲוִֽים. אַתָּה-הוּא֙ ה' הָאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֤ר בָּחַ֙רְתָּ֙ בְּאַבְרָ֔ם וְהוֹצֵאת֖וֹ מֵא֣וּר כַּשְׂדִּ֑ים וְשַׂ֥מְתָּ שְּׁמ֖וֹ אַבְרָהָֽם. וּמָצָ֣אתָ אֶת-לְבָבוֹ֮ נֶאֱמָ֣ן לְפָנֶיךָ֒ וְכָר֨וֹת עִמּ֜וֹ הַבְּרִ֗ית לָתֵ֡ת אֶת-אֶרֶץ֩ הַכְּנַעֲנִ֨י הַחִתִּ֜י הָאֱמֹרִ֧י וְהַפְּרִזִּ֛י וְהַיְבוּסִ֥י וְהַגִּרְגָּשִׁ֖י לָתֵ֣ת לְזַרְע֑וֹ וַתָּ֙קֶם֙ אֶת-דְּבָרֶ֔יךָ כִּ֥י צַדִּ֖יק אָֽתָּה. וַתֵּ֛רֶא אֶת-עֳנִ֥י אֲבֹתֵ֖ינוּ בְּמִצְרָ֑יִם וְאֶת-זַעֲקָתָ֥ם שָׁמַ֖עְתָּ עַל-יַם-סֽוּף. וַ֠תִּתֵּן אֹתֹ֨ת וּמֹֽפְתִ֜ים בְּפַרְעֹ֤ה וּבְכָל-עֲבָדָיו֙ וּבְכָל-עַ֣ם אַרְצ֔וֹ כִּ֣י יָדַ֔עְתָּ כִּ֥י הֵזִ֖ידוּ עֲלֵיהֶ֑ם וַתַּֽעַשׂ-לְךָ֥ שֵׁ֖ם כְּהַיּ֥וֹם הַזֶּֽה. וְהַיָּם֙ בָּקַ֣עְתָּ לִפְנֵיהֶ֔ם וַיַּֽעַבְר֥וּ בְתוֹךְ-הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָׁ֑ה וְֽאֶת-רֹ֨דְפֵיהֶ֜ם הִשְׁלַ֧כְתָּ בִמְצוֹלֹ֛ת כְּמוֹ-אֶ֖בֶן בְּמַ֥יִם עַזִּֽים. (שם ד'-י"א)

אנחנו מכירים היטב את הפסוקים הללו – אומרים אותם בכל בוקר בפסוקי דזמרא וזהו נאום ההשלמה של כ"ד תשרי, ההשלמה של ראש השנה. שם התחילה התוכחה אבל נעצרה בהנחיה ברורה לשמוח והנה כעת היא שבה ונשלמת. הוא מספר לנו את ההיסטוריה של עם ישראל – ונזכור שאנחנו כעת אחרי שחזרנו לארץ ישראל ובנינו את חומות ירושלים באופן פלאי שאף אחד לא האמין שזה יוכל להיות. אנחנו עוצרים בפסוקי דזמרא בפסוק הנ"ל, אבל נחמיה ממשיך –

וּבְעַמּ֣וּד עָנָ֔ן הִנְחִיתָ֖ם יוֹמָ֑ם וּבְעַמּ֥וּד אֵשׁ֙ לַ֔יְלָה לְהָאִ֣יר לָהֶ֔ם אֶת-הַדֶּ֖רֶךְ אֲשֶׁ֥ר יֵֽלְכוּ-בָֽהּ. וְעַ֤ל הַר-סִינַי֙ יָרַ֔דְתָּ וְדַבֵּ֥ר עִמָּהֶ֖ם מִשָּׁמָ֑יִם וַתִּתֵּ֨ן לָהֶ֜ם מִשְׁפָּטִ֤ים יְשָׁרִים֙ וְתוֹר֣וֹת אֱמֶ֔ת חֻקִּ֥ים וּמִצְוֹ֖ת טוֹבִֽים. וְאֶת-שַׁבַּ֥ת קָדְשְׁךָ֖ הוֹדַ֣עַתָ לָהֶ֑ם וּמִצְו֤וֹת וְחֻקִּים֙ וְתוֹרָ֔ה צִוִּ֣יתָ לָהֶ֔ם בְּיַ֖ד מֹשֶׁ֥ה עַבְדֶּֽךָ. וְ֠לֶחֶם מִשָּׁמַ֜יִם נָתַ֤תָּה לָהֶם֙ לִרְעָבָ֔ם וּמַ֗יִם מִסֶּ֛לַע הוֹצֵ֥אתָ לָהֶ֖ם לִצְמָאָ֑ם וַתֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם לָבוֹא֙ לָרֶ֣שֶׁת אֶת-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר-נָשָׂ֥אתָ אֶת-יָדְךָ֖ לָתֵ֥ת לָהֶֽם. וְהֵ֥ם וַאֲבֹתֵ֖ינוּ הֵזִ֑ידוּ וַיַּקְשׁוּ֙ אֶת-עָרְפָּ֔ם וְלֹ֥א שָׁמְע֖וּ אֶל-מִצְוֹתֶֽיךָ. וַיְמָאֲנ֣וּ לִשְׁמֹ֗עַ וְלֹא-זָכְר֤וּ נִפְלְאֹתֶ֙יךָ֙ אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֣יתָ עִמָּהֶ֔ם וַיַּקְשׁוּ֙ אֶת-עָרְפָּ֔ם וַיִּתְּנוּ-רֹ֛אשׁ לָשׁ֥וּב לְעַבְדֻתָ֖ם בְּמִרְיָ֑ם וְאַתָּה֩ אֱל֨וֹהַּ סְלִיח֜וֹת חַנּ֧וּן וְרַח֛וּם אֶֽרֶךְ-אַפַּ֥יִם וְרַב-חֶ֖סֶד וְלֹ֥א עֲזַבְתָּֽם. אַ֗ף כִּֽי-עָשׂ֤וּ לָהֶם֙ עֵ֣גֶל מַסֵּכָ֔ה וַיֹּ֣אמְר֔וּ זֶ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר הֶעֶלְךָ֖ מִמִּצְרָ֑יִם וַֽיַּעֲשׂ֔וּ נֶאָצ֖וֹת גְּדֹלֽוֹת. וְאַתָּה֙ בְּרַחֲמֶ֣יךָ הָֽרַבִּ֔ים לֹ֥א עֲזַבְתָּ֖ם בַּמִּדְבָּ֑ר אֶת-עַמּ֣וּד הֶ֠עָנָן לֹא-סָ֨ר מֵעֲלֵיהֶ֤ם בְּיוֹמָם֙ לְהַנְחֹתָ֣ם בְּהַדֶּ֔רֶךְ וְאֶת-עַמּ֨וּד הָאֵ֤שׁ בְּלַ֙יְלָה֙ לְהָאִ֣יר לָהֶ֔ם וְאֶת-הַדֶּ֖רֶךְ אֲשֶׁ֥ר יֵֽלְכוּ-בָֽהּ. וְרוּחֲךָ֨ הַטּוֹבָ֔ה נָתַ֖תָּ לְהַשְׂכִּילָ֑ם וּמַנְךָ֙ לֹא-מָנַ֣עְתָּ מִפִּיהֶ֔ם וּמַ֛יִם נָתַ֥תָּה לָהֶ֖ם לִצְמָאָֽם. וְאַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֛ה כִּלְכַּלְתָּ֥ם בַּמִּדְבָּ֖ר לֹ֣א חָסֵ֑רוּ שַׂלְמֹֽתֵיהֶם֙ לֹ֣א בָל֔וּ וְרַגְלֵיהֶ֖ם לֹ֥א בָצֵֽקוּ. וַתִּתֵּ֨ן לָהֶ֤ם מַמְלָכוֹת֙ וַעֲמָמִ֔ים וַֽתַּחְלְקֵ֖ם לְפֵאָ֑ה וַיִּֽירְשׁ֞וּ אֶת-אֶ֣רֶץ סִיח֗וֹן וְאֶת-אֶ֙רֶץ֙ מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֔וֹן וְאֶת-אֶ֖רֶץ ע֥וֹג מֶֽלֶךְ-הַבָּשָֽׁן. וּבְנֵיהֶ֣ם הִרְבִּ֔יתָ כְּכֹכְבֵ֖י הַשָּׁמָ֑יִם וַתְּבִיאֵם֙ אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר-אָמַ֥רְתָּ לַאֲבֹתֵיהֶ֖ם לָב֥וֹא לָרָֽשֶׁת. וַיָּבֹ֤אוּ הַבָּנִים֙ וַיִּֽירְשׁ֣וּ אֶת-הָאָ֔רֶץ וַתַּכְנַ֨ע לִפְנֵיהֶ֜ם אֶת-יֹשְׁבֵ֤י הָאָ֙רֶץ֙ הַכְּנַ֣עֲנִ֔ים וַֽתִּתְּנֵ֖ם בְּיָדָ֑ם וְאֶת-מַלְכֵיהֶם֙ וְאֶת-עַֽמְמֵ֣י הָאָ֔רֶץ לַעֲשׂ֥וֹת בָּהֶ֖ם כִּרְצוֹנָֽם. וַֽיִּלְכְּד֞וּ עָרִ֣ים בְּצֻרוֹת֮ וַאֲדָמָ֣ה שְׁמֵנָה֒ וַיִּֽירְשׁ֡וּ בָּתִּ֣ים מְלֵֽאִים-כָּל-ט֠וּב בֹּר֨וֹת חֲצוּבִ֜ים כְּרָמִ֧ים וְזֵיתִ֛ים וְעֵ֥ץ מַאֲכָ֖ל לָרֹ֑ב וַיֹּאכְל֤וּ וַֽיִּשְׂבְּעוּ֙ וַיַּשְׁמִ֔ינוּ וַיִּֽתְעַדְּנ֖וּ בְּטוּבְךָ֥ הַגָּדֽוֹל. (שם י"ב-כ"ה)

הוא מלמד את העם את ההיסטוריה שלנו אבל הוא לא מסתפק בנאום ציוני נלהב אלא ממשיך להיסטוריה הקרובה אליהם, את הסיבות לחורבן הבית הראשון –

וַיַּמְר֨וּ וַֽיִּמְרְד֜וּ בָּ֗ךְ וַיַּשְׁלִ֤כוּ אֶת-תּוֹרָֽתְךָ֙ אַחֲרֵ֣י גַוָּ֔ם וְאֶת-נְבִיאֶ֣יךָ הָרָ֔גוּ אֲשֶׁר-הֵעִ֥ידוּ בָ֖ם לַהֲשִׁיבָ֣ם אֵלֶ֑יךָ וַֽיַּעֲשׂ֔וּ נֶאָצ֖וֹת גְּדוֹלֹֽת. וַֽתִּתְּנֵם֙ בְּיַ֣ד צָֽרֵיהֶ֔ם וַיָּצֵ֖רוּ לָהֶ֑ם וּבְעֵ֤ת צָֽרָתָם֙ יִצְעֲק֣וּ אֵלֶ֔יךָ וְאַתָּה֙ מִשָּׁמַ֣יִם תִּשְׁמָ֔ע וּֽכְרַחֲמֶ֣יךָ הָֽרַבִּ֗ים תִּתֵּ֤ן לָהֶם֙ מֽוֹשִׁיעִ֔ים וְיוֹשִׁיע֖וּם מִיַּ֥ד צָרֵיהֶֽם. וּכְנ֣וֹחַ לָהֶ֔ם יָשׁ֕וּבוּ לַעֲשׂ֥וֹת רַ֖ע לְפָנֶ֑יךָ וַתַּֽעַזְבֵ֞ם בְּיַ֤ד אֹֽיְבֵיהֶם֙ וַיִּרְדּ֣וּ בָהֶ֔ם וַיָּשׁ֙וּבוּ֙ וַיִּזְעָק֔וּךָ וְאַתָּ֞ה מִשָּׁמַ֧יִם תִּשְׁמַ֛ע וְתַצִּילֵ֥ם כְּֽרַחֲמֶ֖יךָ רַבּ֥וֹת עִתִּֽים. וַתָּ֨עַד בָּהֶ֜ם לַהֲשִׁיבָ֣ם אֶל-תּוֹרָתֶ֗ךָ וְהֵ֨מָּה הֵזִ֜ידוּ וְלֹא-שָׁמְע֤וּ לְמִצְוֹתֶ֙יךָ֙ וּבְמִשְׁפָּטֶ֣יךָ חָֽטְאוּ-בָ֔ם אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂ֥ה אָדָ֖ם וְחָיָ֣ה בָהֶ֑ם וַיִּתְּנ֤וּ כָתֵף֙ סוֹרֶ֔רֶת וְעָרְפָּ֥ם הִקְשׁ֖וּ וְלֹ֥א שָׁמֵֽעוּ. וַתִּמְשֹׁ֤ךְ עֲלֵיהֶם֙ שָׁנִ֣ים רַבּ֔וֹת וַתָּ֨עַד בָּ֧ם בְּרוּחֲךָ֛ בְּיַד-נְבִיאֶ֖יךָ וְלֹ֣א הֶאֱזִ֑ינוּ וַֽתִּתְּנֵ֔ם בְּיַ֖ד עַמֵּ֥י הָאֲרָצֹֽת. וּֽבְרַחֲמֶ֧יךָ הָרַבִּ֛ים לֹֽא-עֲשִׂיתָ֥ם כָּלָ֖ה וְלֹ֣א עֲזַבְתָּ֑ם כִּ֛י אֵֽל-חַנּ֥וּן וְרַח֖וּם אָֽתָּה. וְעַתָּ֣ה אֱ֠לֹהֵינוּ הָאֵ֨ל הַגָּד֜וֹל הַגִּבּ֣וֹר וְהַנּוֹרָא֮ שׁוֹמֵ֣ר הַבְּרִ֣ית וְהַחֶסֶד֒ אַל-יִמְעַ֣ט לְפָנֶ֡יךָ אֵ֣ת כָּל-הַתְּלָאָ֣ה אֲֽשֶׁר-מְ֠צָאַתְנוּ לִמְלָכֵ֨ינוּ לְשָׂרֵ֧ינוּ וּלְכֹהֲנֵ֛ינוּ וְלִנְבִיאֵ֥נוּ וְלַאֲבֹתֵ֖ינוּ וּלְכָל-עַמֶּ֑ךָ מִימֵי֙ מַלְכֵ֣י אַשּׁ֔וּר עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה. וְאַתָּ֣ה צַדִּ֔יק עַ֖ל כָּל-הַבָּ֣א עָלֵ֑ינוּ כִּֽי-אֱמֶ֥ת עָשִׂ֖יתָ וַאֲנַ֥חְנוּ הִרְשָֽׁעְנוּ. וְאֶת-מְלָכֵ֤ינוּ שָׂרֵ֙ינוּ֙ כֹּהֲנֵ֣ינוּ וַאֲבֹתֵ֔ינוּ לֹ֥א עָשׂ֖וּ תּוֹרָתֶ֑ךָ וְלֹ֤א הִקְשִׁ֙יבוּ֙ אֶל-מִצְוֹתֶ֔יךָ וּלְעֵ֣דְוֹתֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר הַעִידֹ֖תָ בָּהֶֽם. וְהֵ֣ם בְּמַלְכוּתָם֩ וּבְטוּבְךָ֨ הָרָ֜ב אֲשֶׁר-נָתַ֣תָּ לָהֶ֗ם וּבְאֶ֨רֶץ הָרְחָבָ֧ה וְהַשְּׁמֵנָ֛ה אֲשֶׁר-נָתַ֥תָּ לִפְנֵיהֶ֖ם לֹ֣א עֲבָד֑וּךָ וְֽלֹא-שָׁ֔בוּ מִמַּֽעַלְלֵיהֶ֖ם הָרָעִֽים (שם כ"ו-ל"ה)

כמה פסוקי סליחות וימים נוראים יש כאן בנאום הזה!

כריתת אמנה

ואז הוא מגיע אליהם –

הִנֵּ֛ה אֲנַ֥חְנוּ הַיּ֖וֹם עֲבָדִ֑ים וְהָאָ֜רֶץ אֲשֶׁר-נָתַ֣תָּה לַאֲבֹתֵ֗ינוּ לֶאֱכֹ֤ל אֶת-פִּרְיָהּ֙ וְאֶת-טוּבָ֔הּ הִנֵּ֛ה אֲנַ֥חְנוּ עֲבָדִ֖ים עָלֶֽיהָ. וּתְבוּאָתָ֣הּ מַרְבָּ֗ה לַמְּלָכִ֛ים אֲשֶׁר-נָתַ֥תָּה עָלֵ֖ינוּ בְּחַטֹּאותֵ֑ינוּ וְעַ֣ל גְּ֠וִיֹּתֵינוּ מֹשְׁלִ֤ים וּבִבְהֶמְתֵּ֙נוּ֙ כִּרְצוֹנָ֔ם וּבְצָרָ֥ה גְדוֹלָ֖ה אֲנָֽחְנוּ. (שם ל"ו-ל"ז)

החומות נבנו אבל העם עוד לא מרגישים את הגאולה – אנחנו בצרה גדולה, עדיין אנחנו עבדים ולא בגאולה השלמה, ולכן –

וּבְכָל-זֹ֕את אֲנַ֛חְנוּ כֹּרְתִ֥ים אֲמָנָ֖ה וְכֹתְבִ֑ים וְעַל֙ הֶֽחָת֔וּם שָׂרֵ֥ינוּ לְוִיֵּ֖נוּ כֹּהֲנֵֽינוּ. וְעַ֖ל הַחֲתוּמִ֑ים נְחֶמְיָ֧ה הַתִּרְשָׁ֛תָא בֶּן-חֲכַלְיָ֖ה וְצִדְקִיָּֽה. שְׂרָיָ֥ה עֲזַרְיָ֖ה יִרְמְיָֽה. (שם י', א-ג')

כולם חתומים על האמנה הזו. עשרים פסוקים של חתימות מופיעים שם! והם חותמים על התחייבות ללכת בדרכי ה'. זה בדיוק תוכן הפרשה שאנחנו קוראים כל שנה בערב ראש השנה – "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם… לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם… פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ… אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה… וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה" (דברים כ"ט, ט'-י"ח). הם באים ומחדשים את הברית –

וּשְׁאָ֣ר הָעָ֡ם הַכֹּהֲנִ֣ים הַ֠לְוִיִּם הַשּׁוֹעֲרִ֨ים הַמְשֹׁרְרִ֜ים הַנְּתִינִ֗ים וְֽכָל-הַנִּבְדָּ֞ל מֵעַמֵּ֤י הָאֲרָצוֹת֙ אֶל-תּוֹרַ֣ת הָאֱלֹהִ֔ים נְשֵׁיהֶ֖ם בְּנֵיהֶ֣ם וּבְנֹתֵיהֶ֑ם כֹּ֖ל יוֹדֵ֥עַ מֵבִֽין. מַחֲזִיקִ֣ים עַל-אֲחֵיהֶם֮ אַדִּירֵיהֶ֒ם וּבָאִ֞ים בְּאָלָ֣ה וּבִשְׁבוּעָ֗ה לָלֶ֙כֶת֙ בְּתוֹרַ֣ת הָאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֣ר נִתְּנָ֔ה בְּיַ֖ד מֹשֶׁ֣ה עֶֽבֶד-הָֽאֱלֹהִ֑ים וְלִשְׁמ֣וֹר וְלַעֲשׂ֗וֹת אֶת-כָּל-מִצְוֹת֙ ה' אֲדֹנֵ֔ינוּ וּמִשְׁפָּטָ֖יו וְחֻקָּֽיו. (שם כ"ט-ל')

וזה לא נגמר בהצהרות כלליות אלא הם ממשיכים בפרטים –

וַאֲשֶׁ֛ר לֹא-נִתֵּ֥ן בְּנֹתֵ֖ינוּ לְעַמֵּ֣י הָאָ֑רֶץ וְאֶת-בְּנֹ֣תֵיהֶ֔ם לֹ֥א נִקַּ֖ח לְבָנֵֽינוּ. וְעַמֵּ֣י הָאָ֡רֶץ הַֽמְבִיאִים֩ אֶת-הַמַּקָּח֨וֹת וְכָל-שֶׁ֜בֶר בְּי֤וֹם הַשַּׁבָּת֙ לִמְכּ֔וֹר לֹא-נִקַּ֥ח מֵהֶ֛ם בַּשַּׁבָּ֖ת וּבְי֣וֹם קֹ֑דֶשׁ וְנִטֹּ֛שׁ אֶת-הַשָּׁנָ֥ה הַשְּׁבִיעִ֖ית וּמַשָּׁ֥א כָל-יָֽד. וְהֶעֱמַ֤דְנוּ עָלֵ֙ינוּ֙ מִצְוֹ֔ת לָתֵ֥ת עָלֵ֛ינוּ שְׁלִשִׁ֥ית הַשֶּׁ֖קֶל בַּשָּׁנָ֑ה לַעֲבֹדַ֖ת בֵּ֥ית אֱלֹהֵֽינוּ. לְלֶ֣חֶם הַֽמַּעֲרֶ֡כֶת וּמִנְחַ֣ת הַתָּמִ֣יד וּלְעוֹלַ֣ת הַ֠תָּמִיד הַשַּׁבָּת֨וֹת הֶחֳדָשִׁ֜ים לַמּוֹעֲדִ֗ים וְלַקֳּדָשִׁים֙ וְלַ֣חַטָּא֔וֹת לְכַפֵּ֖ר עַל-יִשְׂרָאֵ֑ל וְכֹ֖ל מְלֶ֥אכֶת בֵּית-אֱלֹהֵֽינוּ. (שם ל"א-ל"ד)

הם מתחייבים לפרוש מנשותיהם הגויות, מתחייבים שלא לשאת ולתת בשבת ועם מחללי שבת, מתחייבים לשמור שמיטה. אגב – אין יובל לכל הדעות אבל הם מקבלים על עצמם שמיטה דרבנן. כלומר הם מקבלים על עצמם דם דינים דרבנן, גם שמיטת כספים ("משא יד", היינו חובות), ועוד. והספר ממשיך בפרקים שלמים נוספים בתיאור כל האמנה הגדולה הזו – כ"ה אלול, החומות מושלמות וזה הסיום של התנ"ך, סיום בריאת העולם הוא שכחומות ירושלים מושלמות. כלומר כשאויבינו רוצים 'מבול אל אקצה' ימ"ש הם בעצם רוצים להחריב את העולם כולו ומגם מי שהתכחש לזה פעם כבר לא יכול לשלא להבין את זה. אירופה ואוסטרליה – הכל מושפע מחומות ירושלים האם תיבננה או שחלילה יכתבו שטנה על יושבי ירושלים. הכל מתחיל ונגמר כאן. ושרי החוץ ונשיאי מדינות העולם צריכים לבוא לכאן לעיר דוד ולהבין שפה נמצאת הנקודה. זוהי בריאת העולם, בכ"ה באלול – "יהי אור" או חלילה להיפך.

ואחרי השלמת בנית חומות העיר בכ"ה באלול מגיע ראש השנה ואז עזרא צריך לקיים את התפקיד האמיתי והוא מתקן לישראל שיקראו את פרשת התוכחה לפני ראש השנה – "תכלה שנה וקללותיה". כך אומרת הגמרא במגילה.

זה פלא גדול שהרי בזמנו קראו את התורה במחזוריות בת שלש וחצי שנים והנה עזרא הוא זה שתיקן לנו לקרוא את פרשת ניצבים לפני ראש השנה, ללכת בברית האלוקים – זה היה ראש השנה שלו! לא שמים לזה לב בדרך כלל כשלומדים את הנושא.

משלוח מנות בראש השנה

ועל מה הוא רוצה לדבר איתנו בראש השנה? – הוא רוצה שנקבל על עצמנו עול מלכות שמיים, ולכאורה כדי להשיג את המטרה הזו הוא היה צריך לייסר אותנו ולצעוק עלינו שנפרוש מנשותינו ונתחזק במצוות כאלה ומצוות אחרות וכו', אבל הדרך שלו היא אחרת לגמרי. חלילה מלרדות בעם, אלא – לכו הביתה לאכול ולשתות "ושלחו מנות איש לאין נכון לו". מאיפה הוא לקח את המצווה הזו? לא שמענו ולא ראינו בשום מקום שיש מצוות משלוח מנות בראש השנה! אבל לשלוח מנות זה לא רק מנות פיסיות. כאשר נכנסים לאוירה של תוכחה אז אתה מסתכל על הסובבים אותך במבט כזה – ההוא רשע, וההוא כופר, וההוא מתבולל וההוא מחלל שבת, שמאלני, ימני, חרדי וכו', ואילו עזרא כאשר הוא קורא בספר תורת האלקים הוא אומר את השם המפורש בהוראת שעה. הוראת שעה דומה אבל בענין אחר לגמרי היתה אצל אליהו בהר הכרמל כאשר הוא הלך והקריב את הקרבנות מול נביעי הבעל והשקר של איזבל ואחאב, היתה זו הוראת שעה שאפשר להקריב מחוץ למקדש, שחוטי חוץ, וכך גם עכשיו לקרא בשם ה' המפורש ברחוב שער המים – כדי להחזיר את עם ישראל לעצמו. ואיך מתחילה התוכחה שלו ? – קודם כל דעו שאתם בנים של מלך עשוים מאבנים טובות ומרגליות. תשמחו! "חדוות ה' היא מעוזכם", אתם אינסוף. והלווים הולכים ומחשים את העם – 'לא לבכות, לא לבכות, היום לא בוכים'.

ובואו נראה מה קרה להם כשהם התחילו את האמנה הזו בכ"ד בתשרי. כתוב בפסוק שכאשר הם באו הם התאספו וקראו בספר תורת אלוקיהם –

… וַֽיִּזְעֲקוּ֙ בְּק֣וֹל גָּד֔וֹל אֶל-ה' אֱלֹהֵיהֶֽם. (נחמיה ט' ד')

קודם הסברנו את הביטוי "ה' אלקים הגדול" שזה היה השם המפורש, ומה זה כאן שהם זעקו "בקול גדול"? חז"ל מבארים (יומא ס"ט:) שהם צרחו, צעקו וביקשו שייעקר יצר הרע מהעולם – יצר הרע של עבודה זרה ויצר הרע של עריות. הם תפסו פתאום את המצב הרוחני שלהם. והגמרא מספרת שאכן בוטל יצר הרע של עבודה זרה אבל יצר הרע של עריות רק הוחלש כי כאשר ניסו לבטלו לגמרי לא מצאו למחרת בבוקר שום ביצה שנולדה מדן ועד באר שבע, ולכן החזירו את יצר הרע של עריות עם צ'ופר – ביטלו את היצר הרע כלפי קרובות משפחה. אמנם לגבי יצר הרע של עבודה זרה – בקשתם ניתנה להם. זה התפקיד היחיד של ראש השנה – להמליך את הקב"ה עלינו. "המליכוני עליכם ובמה בשופר". זו מהות היום. בראש השנה עזרא הביא אותם לתוכחה כזו שפעלה עליהם עמוק פנימה.

להיזכר שאנו בניו של מלך

פעם כבר הגדרנו שתוכחה זו הוכחה. על הפסוק במשלי –

אַל־תּ֣וֹכַח לֵ֭ץ פֶּן־יִשְׂנָאֶ֑ךָ, הוֹכַ֥ח לְ֝חָכָ֗ם וְיֶאֱהָבֶֽךָּ. (משלי ט', ח')

מבאר האלשיך הק' שאין מדובר בשני אנשים נפרדים, שכן מה יעזור לי להוכיח מי שאין לי איתו בעיה? אלא הכוונה היא לאותו אדם. כבר רבי עקיבא אמר "העבודה! אם יש בדור הזה יודע היאך מוכיחים" (מדרש ספרא קדושים ב', ד'),^[3] ולמה? – כי כדי לקיים את מצוות תוכחה "הוכח תוכיח את אחיך" (ויקרא י"ט י"ז, באמצע הפסוק) אתה צריך להיות בכזה "לא תשנא את אחיך בלבבך" (תחילת אותו פסוק). והסוף הוא "ולא תשא עליו חטא" – הפירוש הפשוט הוא אם לא תוכיח את אחיך למרות שיכולת לעשות כן הרי שאתה נושא את חטאו, אמנם בעומק הסביר הרבי הריי"צ, שאם התוכחה שלך לא עבדה הרי שזה רק בגלל שאתה עדיין חוטא בשנאה אליו, עדיין מקננת בך שנאה מסוימת כלפיו. צריך להגיע לכזה "ואהבת" כדי להוכיח. נחזור לאלשיך – כאשר אתה עומד להוכיח את החבר שלך, את הבן שלך, את עצמך, אתה יכול לעשות את זה בשני אופנים; האחת היא – "יא חתיכת לץ שכמותך. איך אתה מתנהג?! מה עשית?!", אבל ככה אתה גורם לכך שהוא רק יתרחק ממך, כי אתה דוקר ושורט אותו עם הציפורניים, עם הס"א. נגיד באופן יותר חריף – באופן כזה לא בטוח שמה שבאמת מעניין אותך זה לקיים את מצוות ה' אלא יותר הצד החיצוני-אישי-אגואיסטי. והשלב הבא יהיה "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", הרי שגם הוא ישנא אותי. קצת השנאה שיש בתוכך כלפי האחר תמנע ממך מלקיים את מצות תוכחה ורק תגרום ליותר שנאה. לכן, עליך להוכיח באופן השני – "הוכח לחכם". בוא ותגיד לו – 'אח שלי, אתה הרי כזה חכם, אתה מופלא, יש לך כוחות מופלאים – לא מתאים לך לעשות כאלה שטויות". ואם תוכיח אותו באופן כזה – הוא יאהב אותך. אולי אפילו אתה הראשון מזה זמן (או מעולם) שאומר לו שהוא חכם? אולי אתה הראשון שמזכיר לו שהוא בן של מלך? במצב שלו, אחרי שבעים שנות גלות בבבל, הוא כבר לא זוכר שיש סוכות ואתה פתאום מספר לו מי הוא, ואתה לוקח אותו לשער המים ושם אתה יכול לומר את השם המפורש כי במצב כזה כל הגבולין הם בית המקדש. זה כה"ג בקדש הקדשים. "כשהיו שומעים את השם גדול מפורש יוצא" – כך כל העם שמע את עזרא קורא בתורה, וכאשר הוא ראה שאולי זה טיפ-טיפה הולך לכיוון התוכחה של הציפורניים, הוא החזיר את זה למקור ואמר – 'התפקיד שלי הוא להביא אותך לקבל עול מלכות שמיים, שתכיר מי אתה ומה אתה, לאהוב אותך – אני אותך ואתה את עצמך'.

לאחר נטילת הציפורניים, כשנשארת רק הציפורן של לבוש הקדושה, כשנשאר רק כח להרים אותך, נוטלים ידיים – המשכת המוחין למידות. המוחין זה השורש של הכל. שם נמצאים החיים, גזע הנשימה נמצא במוח. המוחין זה קדש הקודשים, כך ע"פ התניא. ועזרא הסופר מחזיר אותו על קדש הקדשים וכל אחד ואחת מאיתנו, ומגלה לנו שחדוות ה' היא מעוזנו, והיום קדוש לה'.

וכשנקרא בתורה ביום הכיפורים ששה עולים ניזכר שהם זכר לאותה קריאה מופלאה בראש השנה עם ששה מימינו וששה משמאלו של עזרא. ואז אתה מביא את האנשים לבוא מראש השנה ומיום הכיפורים אל סוכות, וכל יום בסוכות קוראים בתורה ושמחים ללא הפסקה, ומגיעים לשמחת תורה ולאסרו חג, ואז מאליהם מתכנסים כולם בכ"ד תשרי כשהם לבושים שקים ואדמה עליהם וכורתים אמנה ומקבלים על עצמם את הכל מחדש.

"ויזעקו בקול גדול" – שזעקו לקב"ה שיבטל מהם את יצר הרע של עבודה זרה, ובראש השנה ההוא בשנת ג' תת"ג, אחרי שנבנו והושלמו חומות ירושלים וה' המפורש נאמר גם בגבולין ועזרא הסופר רומם אותנו לקבל עול מלכות שמיים, הוא לימד אותנו איך צריך להיראות בראש השנה. אני חושב שזה המקור ראשון שמלמד אותנו איך באמת צריך להיראות ראש השנה שלנו – לא מזכירים חטאים, לא מזכירים את עצמי, לא עוסקים בי בעצמי, אלא רק מזכירים שכולנו בניו של הקב"ה ואנחנו עם ישראל מתרגשים מזה.

"הוכח לחכם". אמרנו שתוכחה והוכחה זו אותה מילה כי כדי להצליח בתוכחה כזו אתה צריך להוכיח לי שאני באמת בן של מלך, כי לפעמים כל כך קשה לי עד שאני לא מאמין בזה. תוכיח לי שאתה באמת חושב שאני כזה טוב, שאני כזה חכם – זה מה שילד מבקש מאבא כשאבא בא לתת לו תוכחה. 'תוכיח לי'. ואחרי שתוכיח לי בראש השנה – תוכיח אותי בהמשך בכ"ד בתשרי. זה מופלא.

האופי הנכון של ראש השנה

כ"ה אלול עד כ"ד תשרי. חודש. חומות ירושלים נבנות ויש טעם לעולם שנברא. מהרסי ירושלים ומהרסי העולם רואים את חומות ירושלים נבנות ואז בלי התחשב בכלל במי עלה לארץ ומי לא, עומדים דלת העם ברחוב שער המים, ושם המפורש חודר כל יהודי ויהודיה בגבולין. הם עדיין לא נבדלו מנשותיהם הנוכריות, הם עדיין לא קבלו עליהם מצוות מעשיות, הם עדיין לא אמרו "שבת קדש" ולא כלום. עזרא גם לא רוצה שיאמרו את זה בינתיים. איזו הדרכה מופלאה! איזה ראש השנה!

ומתוך הימים הללו של ראש השנה, יום הכיפורים סוכות ושמחת תורה של שמחה עצומה כזו, בא התיקון הגדול. תחילת להוכחה – ליטול את הציפורנים, כי בחלק החיצוני של הציפורניים אחוזות הקליפות. הקליפות של החשק להעיר, לדקור, ורק כשהן נטולות אפשר להוכיח. ואחרי שנוטלים ידיים ומעלים את המידות וממשיכים את המוחין למידות – נדבקים בעזרא הסופר ובשם המפורש של ראש השנה, ואז בכ"ד בתשרי זוכים לקבל שהקב"ה יעקור מאיתנו יצר עבודה זרה ויקהה לנו את יצרא דעריות – כדי שקבלת עול מלכות שמיים של השופר בראש השנה תתחיל להתממש במציאות.

יש לי תחושה ברורה לחלוטין שאת ראש השנה, את המבנה, את חגי תשרי ואת האחרי החגים, "ויעקב הלך לדרכו", את התוצאות – צריך ללמוד מראש השנה של שיבת ציון, של ימי עזרא ונחמיה ובעז"ה אנחנו רואים בשוב ה' את שיבת ציון ורואים במלחמה הגדולה הזו איך חוזרים בעז"ה לבנות את חומות ירושלים, מתוך ההבנה העמוקה הזו של מה זה עם ישראל ומה זה כל יהודי ויהודי, ואיך בראש השנה – "חדוות ה' היא מעוזכם" – לא עוסקים בכלל בחטאים אלא נטו נטו בקבלת עול מלכות שמיים והמלכתו על כל אחד ואחד מאיתנו, באמונה שזה קיים בכל אחד ואחד מישראל גם אם הוא רחוק מאד, ומתוך זה יקויימו בנו כמו אצל עזרא אבל בעז"ה בשלמות כל הברכות והבשורות הללו, והאמנה הזו תבוא מאיתנו לישועה ולגאולה שלמה עלינו ועל כל ישראל בב"א.

1. יש כאן בפירוט השמות שבפסוק האחרון דבר נפלא. הגמרא במסכת מגילה שואלת כמה עולים לתורה ביום הכיפורים. אנו יודעים שבכל שבת עולים שבעה, בימים טובים חמישה, בראש חודש ארבעה, בשני וחמישי ובשבת במנחה שלשה, ואילו ביום הכיפורים עולים ששה – כנגד ששה שעמדו מימינו של עזרא וששה משמאלו, ולמרות שהפסוקים הללו מתארים את מה שהתרחש בראש השנה. נזכור שביום הכיפורים הכהן הגדול בשיא סדר העבודה שלו קורא בתורה לפני כל העם ושם עולים ששה. ↑

2. אמנם מנהגנו היום הוא שלא אומרים תחנון עד סוף חודש תשרי, ואכמ"ל. ↑

3. ועי' ערכין טז: – "אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח". ↑