כי שם ה' אקרא – הבו גדל לאלהינו. לערב יום כיפור תשפה

השם המפורש יוצא מפי כהן גדול

יש חיבור וקשר גדול בין יום הכיפורים לפרשה אותה קראנו בשבת שעברה. במהלך יום הכיפורים כולנו נופלים על פנינו ומשתחווים, והרמב"ם מגדיר את הדברים כפי שאנחנו זוכרים מהתפילה –

כל הכהנים והעם העומדים בעזרה כשהם שומעים את השם המפורש יוצא מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם ואומרים בשכמל"ו שנאמר "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו"… (הל' יוה"כ ב', ז')

המקור לכך שהעם והכהנים שהיו בעזרה ענו "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", הוא בפרשת האזינו בפסוק הנזכר, שפירושו הוא שקיבלו בקבלה שמשה רבנו אמר לעם ישראל שבשעה שהוא מזכיר את שם ה', עליהם לתת גודל להקב"ה, וכך מביא רש"י על התורה –

… כשאקרא ואזכור שם ה' אתם הבו גודל לאלהינו וברכו שמו. מכאן אמרו שעונין ברוך שם כבוד מלכותו אחר ברכה שבמקדש. (על דברים ל"ב, ג')

הרמב"ם מדייק אף יותר ואומר שהכהן הגדול היה "מתכוין לגמור את השם כנגד המברכין" (שם), כלומר שהיה מכוון לסיים את אמירת השם המפורש בעת שאנחנו מסיימים לענות "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". צריך להבין את הענין הזה בעומק. וכידוע אמירת בשכמל"ו בקול רם היא אחד העניינים המיוחדים אצלנו ביום הכיפורים^[1].

המשפט הזה של חז"ל שראינו ברמב"ם "השם המפורש יוצא מפי כהן גדול…", מופיע בשם האריז"ל ששם ה' היה יוצא מעצמו מפיו של הכה"ג, ולכן מדויק "שהיה יוצא" ולא 'שהיה אומר'. דבר זה מופיע גם במפרשי הנגלה, בתפארת ישראל למשל, על המשנה ביומא שאומר שביום הזה, ברגע הזה, היתה זו השכינה שהיתה מדברת מתוך גרונו של הכהן הגדול, ואנו ענינו בשכמל"ו. השל"ה הק' כותב שזה פירוש המשפט –

וְאַף הוּא הָיָה מִתְכַּוֵּן כְּנֶגֶד הַמְבָרְכִים לִגְמר אֶת הַשֵּׁם… (נוסח עבודת כה"ג, מוסף ליום הכיפורים)

"ולא אמר 'להזכיר' או 'לומר' כי ה' היה משים את הדברים בפיו". "ואף הוא היה מתכוון לגמור" – זו נקודה מאד עמוקה שיש להבין את עניינה – בואו נחשוב על הפלא הגדול הזה. הכהן הגדול מכין את עצמו שבעה ימים קודם יום הכיפורים. בעצם לאורך כל השנה הוא מתכונן לרגע הגדול בו הוא מתוודה ומזכיר את השם המפורש, ובסוף השם המפורש יוצא מפי עצמו! אם זה נס שמתרחש מעצמו, אז מדוע כל ההכנות? עשר טבילות וקידושי ידיים ורגליים וכו', והכל מתנקז לשניה המקודשת הזו שבה השם המפורש יוצא מפי כהן גדול מעצמו, כנ"ל. ויש לומר שעומק ההכנה הוא להגיע למצב כזה, להתעלות כזו, שאתה מבין שלך מצד עצמך אין שום השגה. כל ההכנות שלנו אינן כדי להגיע לנקודה שבה אני משיג, אלא כדי להבין שאני מכין את עצמי – ואז שכינה מדברת מגרונו של כהן גדול. איזו הכנה עצומה, איזו מציאות!

בשכמל"ו בקול

אם נחשוב לעומק, ניזכר שכהן גדול ביום הכיפורים בשעה הזו איננו הראשון בהיסטוריה ששכינה מדברת מתוך גרונו. ביום הזה קיבל משה רבנו את התורה, את הלוחות השניים. כל ההכנות, כל מה שנעשה בעולם, מביא את עצמו לנקודה המיוחדת הזאת שבה שכינה מדברת מתוך גרונו של משה.

אגב, אחת העבודות המיוחדות של הכהן הגדול היתה בשעה שהשעיר המשתלח היה מגיע למדבר, אז היה הכהן הגדול יוצא לעזרת הנשים וקורא בתורה לעיני כל ישראל את הפרשות שאנחנו קוראים, וזו עבודה מעניינת שיש לעמוד על טיבה. אולי אפשר להכניס את הנקודה הזו שהכהן הגדול הוא מקבל התורה ובעצם שכינה מדברת מתוך גרונו, ואני חוזר שוב על הנקודה הזו – אתה מכין את עצמך עוד ועוד ובסוף זה לא אתה. הכח האינסופי חודר אותך ומופיע דרכך, כי לך עצמך אין שום כח. מכאן נוכל להיכנס לאמירת בשכמל"ו. ראינו שהרמב"ם לומד את זה מהפסוק –

כִּ֛י שֵׁ֥ם ה' אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ. (דברים ל"ב, ג')

אנחנו, שלא זכינו עדיין להיות במקדש, אומרים בשכמל"ו, אך לא בעת אמירת שם ה' ע"י החזן.^[2] יש דיון האם השם המפורש הוא שם הוי"ה או שם בן ארבעים ושתים אותיות. בסוגריים נעיר כי פעם אחת בשבוע אנחנו מזכירים את המשפט הזה בקול רם, בקבלת שבת, אחרי אמירת הפיוט "אנא בכח", פיוט קדוש המיוחס לתנא רבי נחוניא בן הקנה. מופיע בראשונים שהפיוט הזה רומז את ארבעים ושניים אזכרות השם המפורש. יש בו מ"ב מילים, שש מילים כפול שבע שורות. גם בספירת העומר אנחנו אומרים את הפיוט הזה, אבל רק בקבלת שבת אנחנו אומרים את המשפט בשכמל"ו בחתימת את הפיוט בקול. מה פירוש "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"? הזוה"ק אומר ש"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" הוא "ייחודא עילאה" ואילו בשכמל"ו זהו "יחודא תתאה". ננסה להסביר מעט ומשם נחזור;

יחוד עליון – יחוד תחתון

אנחנו מבקשים לייחד את ה' הנורא, ובעומק זוהי כל עבודת היום הכיפורים – לייחד את ה'.^[3] כל עבודת היהודי בעולם, ובשל כך נבראנו ולשם כך לקחנו הקב"ה להר סיני, היא כדי לראות כי "אתה הראת לדעת כי ה' הוא הא-להים אין עוד מלבדו". למושג "אין עוד מלבדו" יש שני הסברים – בעומק בעומק יש יחוד עליון (עילאה) וייחוד תחתון (תתאה). לפי הייחודא עילאה אין עולם פה, כלומר הכל הוא 'אין מיש' (ולפי ייחודא תתאה זה בדיוק הפוך – הכל הוא יש מאין). היש היחיד הוא האלוקות, ואפשר לראות את זה כל רגע וכל שניה – דבר שאתמול חשבת שהוא עצום וחזק ומפחיד מתברר כעורבא פרח, ככלום. עומק המושג "אין עוד מלבדו" כשזה בא מלמעלה הוא שכל מה שפה, בעולם שלנו, הוא אין. אבל לאדם קשה לחיות ככה והוא גם לא אמור לחיות כך בעולם שלנו התחתון, ולכן הוא מדבר על 'יש מאין' – כלומר שכל מה שיש פה בעולם הוא יש והוא נברא מאין, כלומר שהעולם נברא כדבר שהוא נתפס, מושג – מאין, ממשהו שאיננו מושג, שאינו מוחשי. גם המלאכים לא יכולים להבין את זה, גם משה רבנו לא יכול להבין את זה, כי זהו האין מבחינתנו. ברגע שאני, בשר ודם, אני 'יש' פה במציאות, הרי שכל הכח שלי נובע מזה שאני בטל אל האין, אל מקור החכמה, אל הלא מושג, אל הלפני המושג – וזה ייחודא תתאה. כשאני מדבר על דבר שהוא מושג – זה כבר איננו ה-"אין עוד מלבדו", אבל אני חי פה, ולכן אני צריך להבין ש-"ברוך אתה השם" הוא ה-"אלקינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו". "ה' הוא האלוקים" פירושו ש-ה' הוא המהווה, הוא המחייה הכל מאין. דמיין לעצמך את האין – אתה פה כדי לתפוס שאתה יש אבל המקור הוא האין. זה קשה מאד מאד. יש עולם ובוודאי שיש מציאות ויש חשיבות לכל רגע במציאות וצריך לפעול במציאות ולקיים בה מצוות וכו', אבל כל המציאות מיוחדת במקורה, שהוא איננו נתפס. המקור שלי איננו הזרע, מקור הצומח איננו באדמה – כי אם באין. היש הוא לעולם איננו המקור. ואני צריך לתפוס שזה אין. זה נקרא "ייחודא תתאה", שצריך לעשותו מלמטה, והוא קשה מאד עד שכל יום אנחנו אומרים אותו בלחש. אנחנו לא מתגאים לומר שאנחנו מבינים את זה, שאנחנו במדרגה הזו, אבל אנחנו רוצים להגיע לשם, כמהים להגיע לשם.

ייחודא עילאה הוא "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". כלומר תפנים לעצמך, גם אם אתה לא יכול לתפוס או לראות, שמלמעלה באמת כל מה שיש פה הוא אין, כי הכל חולף, עובר וכלה. התפקיד שלך פה בעולם הוא לקחת כל דבר ולייחד אותו בקב"ה, ולהעלות אותו למקורו. את הכל להעלות למקור. ואם נחזור למה שפתחנו בו – כל מה שאני מתכונן, כל ההכנות של הכה"ג (ובעומק -כל אחד מאיתנו הוא כהן גדול), זה להכין את עצמי לכך שבסוף השם המפורש יוצא מפי בעצמו. אין לי שום השגה בכך, אפס. כל עוד נדמה לי שיש לי איזו השגה בזה – אני תקוע. וזה הסיכום שאומר משה רבנו לבני ישראל, וזו ההקדמה לשירת האזינו;

אנחנו רגילים שמשמעות המשפט 'ה' הוא האלוקים" היא מידת הרחמים ומידת הדין, אבל בעצם זה אותו דבר. מידת הרחמים זה לא איזו נחמדות. מידת הרחמים היא החסד של בריאת הכל מהאין.

אין מציאות שאי אפשר להפך אותה

המושג שם ה', שהוא החסד, הוא בעצם ההוי"ה, היינו להבין שבכל רגע ורגע הכל נברא עכשיו. הקב"ה מהווה את העולם עכשיו בחסד אינסופי והכל בעצם נוצר מאין ולכן הכל יכול להתהפך ולהשתנות. ולכן אין שום דבר שהוא מציאות מחייבת וסופית אלא הכל יכול להתהפך, לכן יש תשובה בעולם. ולהבין ש-"ה' הוא האלוקים" זה להבין שהחסד הזה מופיע פה בצורות שאני לא מבין. לפעמים זה מופיע באופנים של דינים, בצורה קשה, אבל הקב"ה כל הזמן מהווה את הכל, גם אם אני לא מבין את זה ורואה את הדברים בצורה הקשה שלהם.

נשים לב למה שאומר משה רבנו בתחילת פר' האזינו, וזה כל כך קשור לכל מה שאנו חווים בימים המיוחדים בהם אנו מצויים; מהפסוק שהזכרנו בהתחלה – "כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלוקינו" נלמדות לא מעט הלכות. למשל, כאשר אדם עולה לתורה ומברך "ברכו את ה' המבורך" והציבור עונה לו "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", וחז"ל לומדים שהמקור לברכה זו הוא מהפסוק הזה. כך גם בזימון שבסוף הסעודה – המזמן אומר "רבותי נברך", ואנחנו עונים לו "יהי שם ה' מבורך.." וכו'. אצל הספרדים הנוסח הוא "הב לן ונבריך". בפשטות התרגום הוא 'בואו נברך', אבל 'הב' זה כמו שאומרים בעברית 'הבו גודל'. 'הב' זה יחיד 'הבו' – תנו שבח לה'. כאילו המברך מבקש החזרה – 'תנו לנו, תחזירו לנו – ונברך את שם ה'. מיד נבאר את זה.

שירה קשה

שירת האזינו עוסקת בעצם בכל ההיסטוריה – עבר, הווה ועתיד – והיא "התוכנית האסטרטגית" שלנו. יש בה חסד עצום – "כי חלק ה' עמו" איך הוא ברא את העולם, את ישראל, ומאידך יש בה דינים קשים מאד, תיאורים נוראים – "אשביתה מאנוש זכרם", "מחוץ תשכל חרב", "חיצי אכלה בם", "לי נקם ושילם", "כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם" – יש סדר לעולם. הרמב"ן אומר על השירה הזו שאם היא היתה נכתבת על ידי אחד מן החוזים בכוכבים – ללא ספק היינו מאמינים בה כי כל מה שיש התקיים, עבר הווה ועתיד, והחלק האחרון שבה הם ימות המשיח –

הַרְנִ֤ינוּ גוֹיִם֙ עַמּ֔וֹ כִּ֥י דַם־עֲבָדָ֖יו יִקּ֑וֹם וְנָקָם֙ יָשִׁ֣יב לְצָרָ֔יו וְכִפֶּ֥ר אַדְמָת֖וֹ עַמּֽוֹ. (שם ל"ב, מ"ג)

זו שירה קשה, וכולה היא בעצם כלשונו של הרמב"ן "אין בה תנאי בתשובה ועבודה", היא לא עוסקת בתשובה או בעבודה, אלא היא –

והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה רק היא שטר עדות שנעשה הרעות – ונוכל. ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה – אבל לא ישבית זכרנו, וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה, ויכפר על חטאתינו למען שמו. אם כן השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה על כרחן של מינין. (רמב"ן שם מ')

חז"ל למדו מפה את כל הגלויות והשואות – כל הפרטים נמצאים פה. זו שירה קשה. את השירה הזו היו הלווים אומרים מדי שבת בשבתו בעת הקרבת קרבן מוסף. בכל שבת פסקה אחת, קריאות 'ראשון' עד 'שישי'. ועומק השירה, ולא תמיד שמים לב לזה – משה רבנו אומר לעם ישראל 'אני עומד לומר לכם עכשיו שטר שיש בו שם הוי"ה ויש בו "אלוקינו". יש בו חסד ויש בו דין. יש בו איך הקב"ה מהווה את העולם בכל שניה, אבל במציאות פה זה יכול להיראות הכי הפוך' – "האזינו השמיים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי". דיבור זו לשון קשה.^[4] "יערוף כמטר לקחי" – לשון קשה, "תיזל כטל אמרתי" – לשון רכה. בטל כולם שמחים. "כשעירים עלי דשא" – לשון רוח סערה, "וכרביבים עלי עשב" – טיפות קטנות, נעימות. ואז הוא אומר לעם ישראל את העיקרון של תפקידנו בשירה. זו השירה שלא אומרים אותה ב'מכה אחת'. את שירת הים כולה היו אומרים במנחה של שבת, שירה מרגשת שבה "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה בן בוזי", אבל שירת האזינו – אם היינו מגיעים בשבת בה היו קוראים את 'ראשון', היינו מבסוטים, שירה יפה, אבל אם היינו מגיעים בשבת הרביעית – זה היה נשמע כמו ערב מלחמת עולם.^[5] וצריך להבין שזה הכל אותה שירה! ואז בא משה ואומר לעם ישראל – "כי שם ה' אקרא", כאשר אני אקרא בשם ה', במידת הרחמים, המהווה את כל העולמות, אתם – "הבו גודל לאלוקינו", הבו גודל לאיך שזה מתגלה פה בעולם. איך אתם תגדילו את השירה כאשר תתנו גודל לאלוקינו. זה המקור אומר הרמב"ם, לכך שכאשר הכהן הגדול היה אומר את השם המפורש (וכנ"ל כפי שפתחנו שאחרי ההכנות המרובות היה השם יוצא מעצמו ושכינה מדברת מגרונו והוא קולט שאין לו שום השגה בזה), היו עונים לו בשכמל"ו. כלומר, לא רק שהכהן היה אומר ומבין שהוא רק מכין את עצמו להופעת האלוקות מעצמה, אלא הוא היה אומר לעם – 'הכח שזה יופיע זה אתם שנותנים גודל לאלוקינו. אתם שמבינים שהתכנית האסטרטגית היא שהאסטרטג היחיד הוא י-ה, ואנחנו לי-ה ועינינו י-ה'. שואלים היום כולם – 'מה התכנית האסטרטגית' ליום שאחרי – אז זו התכנית. האסטרטגיה היא שירת האזינו. אני מכין את עצמי למה שאני בכלל לא יכול. כל עבודתי היא להכין את עצמי לדבר שאין לי שום יכולת להגיע אליו.

עבודת היום בגורלות

מופיע בזוה"ק ביטוי מפורסם -"פורים – כיפורים", שיום הכיפורים הוא כמו יום הפורים. זה לא סתם ווארט. פור הוא גורל, ועיקר עבודת הכה"ג היא הגורלות שהוא מטיל על שני השעירים, האחד ל-ה' והאחד לעזאזל. אם נניח שהכהן הגדול בחר את השעירים בלי גורל, אז אין יום כיפור! וצריך להבין למה. ההלכה היא מרתקת –

טרף בקלפי והעלה שני הגורלות בשתי ידיו לשם שני השעירים ופותח ידיו. אם של שם עלה בימינו הסגן אומר אישי כהן גדול הגבה ימינך ואם בשמאל עלה ראש בית אב אומר לו אישי כהן גדול הגבה שמאלך ונותן שני הגורלות על שניהם של ימין על ימין ושל שמאל על של שמאל ואם לא נתן לא עיכב אלא שחיסר מצוה שההנחה מצוה שאינה מעכבת וההגרלה מעכבת אף על פי שאינה עבודה לפיכך ההנחה כשירה בזר והעליית הגורלות מן הקלפי פסולה בזר. (רמב"ם הל' יום הכיפורים ג', ג')

ההגרלה אינה עבודה, והקלפי יכול להיות גם מעץ. הוא רק חייב שניתן יהיה להכניס לתוכו שתי ידיים כי הכהן הגדול – כי הכהן רוצה שהגורל ל-ה' ייצא בימין, אבל הגורל אומר בעצם שגם השעיר לעזאזל, כל העברות והקשיים וכל מה שאנו עוברים בדרך – הכל זה גורל, זה מה'. גורל משמעו שלמרות כל ההכנות שלי, בסוף אני מפנים שהכל זה הקב"ה. לפעמים 'גורל' נשמע לנו כמו משהו ילדותי, ששייך למי שלא יודע לקבל החלטות בעצמו – וזה נכון! אני לא יודע להחליט, אני לא יודע כולם! אני יכול רק להכין את עצמי להבין שאין לי שום כח. כמה הכנה צריך לזה…

"כי שם ה' אקרא", פונה משה בתחילת שירת האזינו לעם ישראל ואומר להם שמה שייתן את הכח להופיע את שירת האזינו עד "וכיפר אשמתו עמו" זה שאתם תתנו "גודל לאלוקינו". זה כל כך עמוק. לכן מי שעולה לתורה מקיים את ברכת התורה בקריאת שם ה', כי התורה היא שמותיו של הקב"ה אבל היא הגילוי ש-"ה' הוא האלוקים".

יום הכיפורים הוא עבודה של ארבעים יום, בעצם של שנה שלמה, שבשיאה אנחנו מביאים את עצמנו לקלוט ולהפנים שה' הוא האלוקים, כלומר שאני מקבל באמת ובתמים ובאמונה שלמה שהוא האסטרטג והוא בונה את הכל באופן הכי טוב שיכול להיות. והוא יכול להפך, ולשנות, ולכפר ויכולה להיות תשובה. ביום הכיפורים אנחנו מגיעים ליסוד של הכל.

והסר שטן

חז"ל אומרים שיום הכיפורים הוא היום בו השטן הוא מחוץ לתמונה. הם אומרים ש-'השט"ן' בגימט' זה 364, היינו מנין ימות שנה פחות יום אחד, הוא יום הכיפורים. מיהו השטן? גם בראש השנה כתוב שאנחנו תוקעים בשופר כדי "לערבב את השטן". יש שיר יפה של נתן אלתרמן –

אָז אָמַר הַשָּׂטָן: הַנָּצוּר הַזֶּה / אֵיךְ אוּכַל לוֹ. / אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה / וּכְלֵי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ. // וְאָמַר: לֹא אֱטֹל כֹּחוֹ / וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וָמֶתֶג / וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ, / וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם, / רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מֹחוֹ / וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק. // – – כָּךְ דִּבֵּר הַשָּׂטָן, וּכְמוֹ / חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה / בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ / לְבַצֵּע הַמְּזִמָּה. (נתן אלתרמן, 1970)

נדמה שהשיר הזה נכתב היום בבוקר. אנחנו תופסים את השטן כמפלצת אבל אלתרמן, בתפיסתו החילונית, כבר הבין שהשטן הוא זה שרואה שהוא אינו יכול לנצח את האויב שלו, כי הוא עדיף עליו, אז איך הוא ינצח את האויב בכל אופן? על ידי שאשכיח ממנו את כוחו, שאיתו הצדק. השטן הוא זה שבא אל היהודי ואומר לו 'אתה לא יכול להופיע אלוקות. שכינה לא יכולה לדבר מגרונך, לא הכל יכול לשוב בתשובה ולהתהפך. אין דבר כזה כמו שעיר שמכפר על עוונות עמך בית ישראל. לא יכול להיות'.^[6] אנחנו תופסים את זה? אנחנו אומרים בנוסח תפילת ערבית –

וְהָסֵר שָׂטָן מִלְּפָנֵינוּ וּמֵאַחֲרֵינוּ. (ברכת השכיבנו)

ר' אשר פריינד זצ"ל היה מבאר ש'מלפנינו' זה כאשר אדם הולך ר"ל ליפול באיזו עברה, ביצר הרע, ואז הקב"ה שולח אליו מפריעים שמונעים ממנו מלחטוא. ואז הוא אומר לעצמו ו/או לסובבים אותו – 'ראיתם איך הצלחתי להתגבר על היצר שלי? אני בסדר גמור!'. וזו הכוונה ב-"הסר שטן… ומאחרינו". ההבנה שאתה, שכל הכח שלך הוא מפני שאתה מכין את עצמך אבל אז זה לא יוצא ממך בכלל. זו שכינה מדברת מגרונו.

על הפסוק –

כִּֽי־תֵצֵ֥א לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹיְבֶ֑יךָ וּנְתָנ֞וֹ ה' אֱלֹהֶ֛יךָ בְּיָדֶ֖ךָ וְשָׁבִ֥יתָ שִׁבְיֽוֹ. (דברים כ"א, י')

הרבי מליובאוויטש זיע"א מביא שכאשר אתה יוצא למלחמה מתוך הבנה שאתה "על אויבך", אז "ונתנו ה' אלוקיך בידך", אבל כאשר אתה לא מבין שאתה נלחם על ה', כשאתה לא מבין שהמלחמה של האויב היא בקב"ה, שיש פה אסטרטגיה, כשאתה לא מבין שאתה לוחם במלחמת הקודש מול דבר שהוא המנגד לכך, שהוא ההיפך, אז אתה מביא חלילה שלא תוכל לו. וכשאתה מנצח, זה לא בגלל שאתה חזק, אלא רק בגלל שאתה בביטול למקור והשכינה מדברת מגרונו. "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו" – העבודה שלי באמונה, בתשובה, היא לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, זה להבין שהכל בא מתוך תכנית אלוקית אחת גדולה, זה להאמין אמונה אמיתית שהוא יוצר בראשית שהוא מהווה את הכל וממילא אין דבר רע יורד מן השמיים – זה מתגלה פה באופן קשה מאד, נכון, אבל אני יודע שאנחנו לא דבר שאני יצרתי אלא זו מציאות אלוקית, גורל אלוקי שאני מביא אותה לעולם.

ומה היה אומר שם הכהן הגדול? –

אָנָּא הַשֵּׁם, עָוִיתִי, פָּשַעְתִּי, חָטָאתִי לְפָנֶיךָ אֲנִי וּבֵיתִי. אָנָּא הַשֵּׁם, כַּפֶּר נָא לָעֲוֹנוֹת וְלַפְּשָׁעִים וְלַחֲטָאִים, שֶׁעָוִיתִי וְשֶׁפָּשַׁעְתִּי וְשֶׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ אֲנִי וּבֵיתִי… (משנה יומא ג', ח')

והיו שומעים את השם המפורש, ואז היו כורעים, נופלים ומשתחווים, וכאשר היה אומר את השם האחרון, אז היו נופלים על פניהם –

וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו "בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד". (שם)

אבל למה הם התרגשו כאשר הם שמעו אותו אומר "אנא ה'"? הרי הוא עדיין לא אמר שום דבר! זה פלא פלאות – כשיהודי שומע את שם ה', את ה' המפורש, הוא שומע את הקול הפנימי שלו יוצא מתוך גרונו!

ראיתי מישהו שאומר שהמילה "אנא" בעברית ובארמית איננה רק מילה נרדפת לבבקשה, please, אלא זה גם 'אני'. כשיהודי שומע את השם המפורש יוצא מפיו של הכהן הגדול, הוא שומע – "אנא ה'", הוא מבין ש-"ישראל וקודשא בריך הוא חד", ואז הוא כורע נופל ומשתחווה, הוא בטל והוא עושה ייחודא תתאה ואומר בשכמל"ו. זו המדרגה של יום הדין.

בראש השנה בעשור לחודש

ראש השנה, הוא כידוע בא' תשרי, אבל אלו מילים של חז"ל ואילו במקרא הביטוי הזה איננו מופיע – למעט פעם אחת בספר יחזקאל –

בְּעֶשְׂרִ֣ים וְחָמֵ֣שׁ שָׁנָ֣ה לְ֠גָלוּתֵ֠נוּ בְּרֹ֨אשׁ הַשָּׁנָ֜ה בֶּעָשׂ֣וֹר לַחֹ֗דֶשׁ בְּאַרְבַּ֤ע עֶשְׂרֵה֙ שָׁנָ֔ה אַחַ֕ר אֲשֶׁ֥ר הֻכְּתָ֖ה הָעִ֑יר בְּעֶ֣צֶם ׀ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה הָיְתָ֤ה עָלַי֙ יַד־ה' וַיָּבֵ֥א אֹתִ֖י שָֽׁמָּה. (יחזקאל מ', א')

רגע, "בראש השנה בעשור לחודש"?! איך זה יכול להיות? יחזקאל כידוע נמצא אז בבבל, אחרי שארץ ישראל נחרבה וירושלים הוגלתה, והוא ממשיך ואומר –

בְּמַרְא֣וֹת אֱלֹהִ֔ים הֱבִיאַ֖נִי אֶל־אֶ֣רֶץ יִשְׂרָאֵ֑ל וַיְנִיחֵ֗נִי אֶל־הַ֤ר גָּבֹ֙הַּ֙ מְאֹ֔ד וְעָלָ֥יו כְּמִבְנֵה־עִ֖יר מִנֶּֽגֶב. (שם ב')

זו אחת הפעמים הבודדות בהן ארץ ישראל נקראת כך במקרא.

וַיָּבֵ֨יא אוֹתִ֜י שָׁ֗מָּה וְהִנֵּה־אִישׁ֙ מַרְאֵ֙הוּ֙ כְּמַרְאֵ֣ה נְחֹ֔שֶׁת וּפְתִיל־פִּשְׁתִּ֥ים בְּיָד֖וֹ וּקְנֵ֣ה הַמִּדָּ֑ה וְה֥וּא עֹמֵ֖ד בַּשָּֽׁעַר. (שם ג')

והוא מלמד אותו שם את כל תבנית הבית, ומפה מתחילים תשעה פרקים שמסתיימים אחרי תיאור בית המקדש השלישי שייבנה בב"א^[7] ולאחר שהוא מסיים את התיאור הזה הוא מתאר את ירושלים, את המים שיוצאים אל ים המלח ומחיים את הים, ובסוף הופך שמה של ירושלים ל-

… וְשֵׁם־הָעִ֥יר מִיּ֖וֹם הוי"ה שָֽׁמָּה. (שם מ"ח, ל"ה)

ומתי כל זה קורה שיחזקאל מובא לראות את כל מחזות האלוקים הללו? – ביום כיפור שנקרא ראש השנה. מוסבר בתורת החסידות שראש השנה הוא גם א' תשרי וגם י' בתשרי. בא' תשרי זהו הראש שבו אנחנו נידונים על הגשמיות, "מי יחיה ומי ימות", ואנחנו מקבלים את כל הכח להכניס את עבודת ה' אל כל הגשמיות, "ייחודא תתאה", לכל המציאות הנמוכה פה. זה ראש השנה – לשנים, לשמיטין, ליובלות, לכל הדברים המציאותיים, ואילו ראש השנה של י' בתשרי הוא ראש השנה ברוחניות. זה לקלוט שאני יכול להגיע לרוחניות שאני בכלל לא מבין שאני יכול להגיע אליה. זה להאמין שאחרי שלמדתי בראש השנה הראשון להחדיר את עבודת ה' בתוך הגשמיות – ולכן אנו אוכלים שותים ושמחים בו^[8] – הרי שביום הכיפורים המצווה היא לענות את נפשותיכם. פעם אחת בשנה. לצום –

אַ֡ךְ בֶּעָשׂ֣וֹר לַחֹ֩דֶשׁ֩ הַשְּׁבִיעִ֨י הַזֶּ֜ה י֧וֹם הַכִּפֻּרִ֣ים ה֗וּא מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֖ה לַ-ה'. וְכׇל־מְלָאכָה֙ לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֣י י֤וֹם כִּפֻּרִים֙ ה֔וּא לְכַפֵּ֣ר עֲלֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֖י ה' אֱלֹהֵיכֶֽם. (ויקרא כ"ג, כ"ז-כ"ח)

לא בגלל שיש ענין בעינוי אלא בגלל שאני מבין שמבחינה רוחנית הצום הוא האוכל הרוחני שלי. ראש השנה, אם אנחנו מבינים נכון, הוא עשרת הימים הללו – הראשון הוא הגוף הגשמי, והשני הוא לשכוח מהגוף ליום אחד ואז אני רואה את הכהן הגדול מתכונן ומתכונן, לא ישן בכל הלילה שלפני כן, עושה את כל העבודות המיוחדות שלו ליום הכיפורים, פורש שבעה ימים מאישה, ובסוף כל ההכנות מגיע להבנה שהוא הכין את עצמו לקלוט שאין לו שום השגה בכלום ושכינה מדברת מתוך גרונו.

כי חלק ה' עמו

מכאן נבין מדוע "ראש השנה בעשור לחודש" הוא גם יום הכיפורים של קבלת התורה – הוא היום בו אני מבין שהאלוקות מופיעה בי בגורל, בבחירה, "כי חלק ה' עמו". חלק בדרך כלל הוא מושג מתימטי, חלק מהמספר השלם, אבל אם כן – איך יכול להיות חלק מהקב"ה, מהמהווה? חלק מהאינסוף? – אלא חייבים לומר שאני אינסוף, וזה הבירור של יום הכיפורים!

הֲמוֹנֵי מַעְלָה אוֹמְרִים ה' אֲדוֹנֵנוּ. יִשְׂרָאֵל בְּצָרָתָם וּבְגָלוּתָם עוֹנִים וְאוֹמְרִים ה' הוּא הָאֱלֹהִים. ה' הוּא הָאֱלֹהִים.

ו-"ה' הוא האלוהים" זה בגלל ש-"כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו". זו האסטרטגיה – ההבנה שהתפקיד שלי הוא לפעול ובפעולתי אני נותן גודל לאלוקינו, כלומר אני נותן גודל למה שקשה להגדיל, למה שאני מתקומם נגדו, לדינים וקשיים ולדברים שאני לא מבין. "הבו גדל לאלוקינו" זו דרישה קשה מאד, לכן כשיאמרו את הברכות בבית המקדש, כפי שראינו שאמר רש"י בהאזינו ובכך פתחנו את השיעור ובזאת אף נסיים, וישמעו את ה' המפורש במקדש יאמרו בשכמל"ו – אני לא מבין איך, לא רואה איך, אבל כל מה שיש פה אני מייחד אותו מלמטה ומבין שהוא בא כדי שהאלוקות תופיע.

ראש השנה של העשור לחודש, יום הכיפורים. שנזכה אי"ה ביום הכיפורים הזה באמת באמת לשמוע כבר קול שופרו של משיח. כל ענין השופר של ראש השנה הרי נלמד מהשופר של יום הכיפורים של שנת היובל. בתורה לא כתוב מפורש 'שופר' בראש השנה, אלא "יום תרועה יהיה לכם", ואת השופר לומדים מהשופר שתקעו בו ביום הכיפורים בשנת היובל, הוא היום המקודש שבו מגיע הכהן הגדול המקודש, במקום המקודש, אל הרגע שבו מתוך כל פעולותיו והכנותיו הוא תופס את הגאולה האישית של כולנו. כן נזכה לגאולה הכללית ונראה אותה בעיני בשר עם כל ישראל מהרה.

1. בניגוד לכל השנה בה אנחנו אומרים זאת בלחש. ↑

2. כשהחזן אומר את שם ה' אנחנו אומרים 'ברוך הוא וברוך שמו' או אמן. ↑

3. אגב, את יום הכיפורים אנחנו מסיימים בהכרזת "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", ג פעמים בשכמל"ו, ושבע פעמים "ה' הוא האלקים". בני עדות המזרח אומרים את זה בפיוטים מופלאים כבר מתחילת הסליחות, למשל בפיוט "אראלי מעלה" – "אֶרְאֵלֵי מַעְלָה. אוֹמְרִים ה' אֲדוֹנֵנוּ. בְּחִירֵי סְגֻלָּה. עוֹנִים וְאוֹמְרִים ה' הוּא הָאֱלֹהִים. ה' הוּא הָאֱלֹהִים". יש שם בית שכתוב בו "הֲמוֹנֵי מַעְלָה. אוֹמְרִים ה' אֲדוֹנֵנוּ. יִשְׂרָאֵל בְּצָרָתָם וּבְגָלוּתָם עוֹנִים וְאוֹמְרִים ה' הוּא הָאֱלֹהִים. ה' הוּא הָאֱלֹהִים". וגם בעשי"ת כך פותחים הספרדים את פסוקי דזמרא ומוסיפים "ה' הוא האלוקים". ↑

4. היפך מאמירה שהיא רכה. ↑

5. "אַסְפֶּ֥ה עָלֵ֖ימוֹ רָע֑וֹת חִצַּ֖י אֲכַלֶּה בָּֽם" (דברים ל"ב, כ"ג) וכו'. ↑

6. ועי' גם בשירו של שולי רנד "דע בני אהובי" שמדבר בזה. ↑

7. ע"פ הרמב"ם הפרק הזה הוא המקור בתנ"ך לתיאור בית המקדש השלישי. ↑

8. יש מצווה מיוחדת באכילה בראש השנה – "וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם" (נחמיה ח', י'), והמצווה הייחודית ליום הזה נעשית דווקא בקרן, בשופר, בגשמיות. ↑