להכין את העולם לטהרתו. שיעור לפרשת ויקהל – פרה תשפה

קריאת פרשת פרה – לטהרה מחטא העגל

את ארבע הפרשיות אנחנו קוראים מר"ח אדר ועד ר"ח ניסן, ועל השקלים ואת פרשת זכור כבר קראנו, ולפנינו עוד פרשיות פרה, אותה נקרא השבת אחרי שבת הפסקה, ולבסוף נקרא בפרשת החודש, בערב ר"ח ניסן הבא עלינו לטובה.

יש דיון בשו"ע שלא תמיד שמים לב אליו ולדעה אחת בו חיוב קריאת פרשת פרה הוא מן התורה.^[1] יש לזה כמה נפקא מינות להלכה, ולכן יש לחשוש לשיטה זו – דבר ראשון, יש לקחת לקריאה הזו את ספר התורה המהודר יותר. עוד דבר – ראוי שהקורא בתורה יתכוון להוציא את השומעים ידי חובה, והם יתכוונו לצאת בקריאתו, ודבר אחרון – כדאי שגם נשים תגענה לבית הכנסת לשמוע את קריאת פרשת פרה. כולנו צריכים להיטהר מטומאותינו וכפי שחז"ל אומרים שזו מטרת הקריאה – ומכיון שאין לנו כיום אפר פרה אדומה, לכל הפחות ניטהר כולנו בקריאת פרשת פרה אדומה לקראת הפסח (שהטמאים מנועים מלאכול אותו).

עד כאן הצד ההלכתי, אבל יש להבין מה מביא את הראשונים הללו, לשיטת הטוענים שהקריאה היא דאורייתא, להבין כך את הפסוקים? מהיכן החיוב לשיטתם?^[2]

מופיע בילקוט הגרשוני על שו"ע תרפ"ה דבר פלאי וכל כך פשוט, המוסב על הפסוק בדברים –

זְכֹר֙ אַל־תִּשְׁכַּ֔ח אֵ֧ת אֲשֶׁר־הִקְצַ֛פְתָּ אֶת־ה' אֱלֹהֶ֖יךָ בַּמִּדְבָּ֑ר… סָ֣רוּ מַהֵ֗ר מִן־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֔ם עָשׂ֥וּ לָהֶ֖ם מַסֵּכָֽה. (דברים ט', ז'-י"ב)

מדובר שם על חטא העגל, ועל הפסוק הזה דורשים חז"ל –

זכור אל תשכח. תניא, אי זכור יכול בלב, כשהוא אומר אל תשכח הרי שכחת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור – שתהא שונה בפיך. (תו"כ ר"פ בחקתי, כ"ו ג)

ועי' בספר תורה תמימה שתמה על כך, שהרי זה אותו מקור, אבל כך או כך השאלה הזועקת היא – מה הקשר בין זכירת חטא העגל לבין מצוות קריאת פרשת פרה? אומר המגן אברהם על השו"ע תרפ"ה דבר נפלא^[3] – את פרשת העגל אנחנו לא קוראים כי היא גנותן של ישראל ולכן קוראים את הכפרה על העגל, שהיא פרשת פרה אדומה שבאה לכפר עליו, ולפי דברי חז"ל המובאים בתחילת פר' חקת –

משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך אמרו תבא אמו ותקנח הצואה, כך תבא פרה ותכפר על העגל. (במדבר י"ט, ב', ברש"י)

על פי זה, עם ישראל שנכנס למשכן בר"ח ניסן אחרי שניטהרו באפר פרה אדומה, נטהר בעצם מחטא העגל, ולכן לדורות קוראים כאן את פרשת פרה. זה פירוש יפה ונדמה שאפשר וצריך לקחת את הדברים לשלב עמוק יותר שאליו התכוון המג"א. אם פרשת פרה היא דאורייתא והמטרה שלה היא לזכור את מעשה העגל הרי שזה שונה מהדברים האחרים. אגב, ייתכן שזה עצמו הוא חידוש עבור רבים מאיתנו שלא ידעו שזו כוונת הקריאה הזו. שנים רבות קראנו את הפרשה הזו מבלי לדעת זה בא להזכיר את מעשה העגל, ואם כן, איך יצאתי ידי חובת זכירת העגל?^[4]

ימוש? – מפיך

זכירה באופן כללי, לזכור, זה מושג שקשה להבנה כשאנחנו לומדים את הפסוקים בתורה. למשל –

רַ֡ק הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֩ וּשְׁמֹ֨ר נַפְשְׁךָ֜ מְאֹ֗ד פֶּן־תִּשְׁכַּ֨ח אֶת־הַדְּבָרִ֜ים אֲשֶׁר־רָא֣וּ עֵינֶ֗יךָ… (דברים ד', ט')

והרי השכחה היא תופעה טבעית אצל כל אדם?! והמשנה באבות אומרת על הפסוק הזה –

כָּל הַשּׁוֹכֵחַ דָּבָר אֶחָד מִמִּשְׁנָתוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ… (אבות ג', ח')

מה הכוונה? את אותה שאלה יש לשאול על מה שאמר הקב"ה ליהושע –

לֹֽא־יָמ֡וּשׁ סֵ֩פֶר֩ הַתּוֹרָ֨ה הַזֶּ֜ה מִפִּ֗יךָ וְהָגִ֤יתָ בּוֹ֙ יוֹמָ֣ם וָלַ֔יְלָה… (יהושע א', ח')

מה הכוונה ב-"לא ימוש"? הרי יש שכחה בעולם! ובעומק היותר גדול – פתאום אנחנו מגלים שמצוות פרשת פרה גם היא זכירה. אולי באנו ללמוד ונימצא מלמדים על השאר – לא רק שפרה נלמדת מ-"זכור אל תשכח את אשר הקצפת" אלא שהיא באה ומלמדת מה זה בכלל זכירה. אין המדובר כאן בזכירה קוגנטיבית, דבר שתלוי בהרבה מאד דברים וברור שלא ניתן לצוות על האדם דבר כזה. רבנו רבי נחמן מברסלב זיע"א אומר שהביטוי "לא ימוש" שביהושע בא מהמילה ממשות. שכחה נובעת ממציאות הגשם, הגשמיות, ואילו התורה היא אלוקות, אינסוף, וכשאתה בא ללמוד תורה, תזהר מלעשות ממנה גשמיות, מלממש אותה ולמשש אותה יותר מדי. זה צריך להיות חי ונושם אבל אל תמשש את זה. זה חייב להישאר אינסוף, להישאר בחינה שאתה לא מגיע אליה. אתה לומד, מבין, אבל מבין שההבנה שלך היא רק פסיק קטן מהאינסוף. גם משה רבנו קולט ומבין את התורה והפער בין מה שאני מבין לבין מה שהוא מבין הוא עצום, אבל ביחס לאינסוף – זה אינסוף. "לא ימוש ספר התורה הזה". אל תמשש אותו, אל תתן לו גשמיות, ואז אתה תישאר בזכירה כי בעולם הרוחני אין שכחה. "כי אין שכחה לפני כיסא כבודך". והוא מוסיף תוספת מדהימה – איך אתה הופך לממשש את ספר התורה עם פוטנציאל לשכוח את החיות, האינסופיות מפיך? אין הכוונה כפי שהבנו עד עתה שאסור לנו לעזוב את ספר התורה לעולם, כי אדם לא יכול 24/7 שספר התורה יהיה בפיו – יש זמנים בהם הוא הוא ישן, הוא אוכל וכו', אלא הכוונה היא "לא ימוש" – אל תעשה ממנו מישוש וחלילה יכול לקרות כאשר זה בא "מפיך". זו תורה אלוקית אינסופית, היא לא יכולה למוש, ואם זה קרה לך – סימן שזה "מפיך", אתה שמת את עצמך במרכז, את האגו שלך שתופס פתאום נפח – ואז יש שכחה.

גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך

יש כאן דבר מדהים; מהי זכירה בעומק? ואגב, למה את מצוות 'זכור' צריך לקיים מתוך קריאתה בתורה, בספר תורה? מה הקשר? למה שלא נקיים את זה בטקס שנתי, סרט מעניין, שיחה מרתקת, מור"ק, סיפור או עדות? למה זה צריך להיות בקריאת ספר התורה? – כי לזכור באמת פירושו לחזור לשורש של הכל ובשורש אין שכחה. זה כל כך עמוק.

יש פסוק בישעיהו. הקב"ה אומר לעם ישראל – 'למה אתם מפחדים שאני אשכח אתכם?' –

הֲתִשְׁכַּ֤ח אִשָּׁה֙ עוּלָ֔הּ מֵרַחֵ֖ם בֶּן־בִּטְנָ֑הּ גַּם־אֵ֣לֶּה תִשְׁכַּ֔חְנָה וְאָנֹכִ֖י לֹ֥א אֶשְׁכָּחֵֽךְ. (ישעיהו מ"ט, ט"ו)

איך אתם, עם ישראל, יכולים לחשוב כך? בפסוק הקודם עם ישראל כאילו אומר –

וַתֹּ֥אמֶר צִיּ֖וֹן עֲזָבַ֣נִי ה' וַא-דֹנָ֖י שְׁכֵחָֽנִי. (שם י"ד)

הפשט של הפסוק הוא שאכן אדם הוא רק אדם, וייתכן מצב, קיצוני ונדיר, שבו באמת אשה תשכח לרחם את בן בטנה – אבל שהקב"ה ישכח את עם ישראל זה לא ייתכן. זה הפשט. אבל חז"ל לומדים שם דבר מדהים – עם ישראל טוענים שהקב"ה שכח אותם ואילו הקב"ה אמר להם 'אין שכחה לפני'. אמרו לו ישראל 'אם כן ואכן אין שכחה לפניך, אז אתה לעולם לא תשכח לנו את חטא העגל!', ענה להם הקב"ה – "גם אלה תשכחנה". בחטא העגל כתוב "אלה א-להיך ישראל", ואומר פה הקב"ה לעם ישראל- את 'אלה' תשכחנה. את החטא הזה אני שוכח. אמרו לפניו – 'אז אם אתה שוכח, יוצא שכן יש שכחה, אז אולי אתה גם תשכח לנו גם את מעמד הר סיני, את עשרת הדברות ושראינו שם את הקולות?', אמר להם -"ואנכי לא אשכחך". את ה'אנכי' של "אנכי ה' אלקיך", של עשרת הדברות, אינני שוכח.

הפשט הוא – חטא העגל הוא לא מהשורש שלכם. הוא "אלה". כך מסביר השפת אמת זיע"א – "את אלה תשכחנה", אבל את 'אנכי", וכפירוש חז"ל שזה ראשי תיבות, נוטריקון, של "אנא נפשי כתבית יהבית" (שבת ק"ה. תרגום – אני את עצמי כתבתי ונתתי) – זה השורש שלכם, אינני שוכח. התורה, הקב"ה הוא השורש עצמו וכפי שאין אני שוכח אותי אני לא שוכח אתכם. ישראל וקודשא בריך הוא ואורייתא חד. לכן מקור קריאת מצוות פרה אדומה הוא "זכור אל תשכח אשר הקצפת". איי, אבל זה עוסק ב-"ועשו להם מסכה"? – כן, זו מסכה, זה בלוף, זה לא השורש שלהם. איך זוכרים את תיקון חטא העגל? קוראים את מעשה פרה. ועכשיו ננסה להבין את העומק של זה.

פחד היהודים – עליהם

אלמלא היו חוטאים ישראל בעגל, לא היינו פה עכשיו אלא בעולם אחר לגמרי. מרן הרב קוק זצ"ל כותב בפרקי המלחמה שבתחילת ספר אורות שלולא חטא העגל היו האומות יושבות בארץ ישראל, משלימות עם עם ישראל ומקבלות אותם כדי להקים בית תפילה לכל העמים יחד. היו הולכים כל הגוים, מחזיקים בכנף בגדו של איש יהודי ואומרים – לך תראה לנו את השורש. אדם מבין את זה מתוך עצמו – "ורבים מעמי הארץ מתייהדים", כאשר "נפל פחד היהודים עליהם", ומבארים הראשונים שכאשר היהודים עצמם יש להם יראת שמיים, כשהם עצמם יודעים מי הם – אז "רבים מעמי הארץ מתייהדים". שהרי הפסוק הזה לא מופיע בסוף הסיפור של המגילה אלא כאשר יש עוד עשרה חודשים לתאריך המיועד להשמדת היהודים, אבל כיון שעם ישראל קיבל על עצמו לחזור להיות עצמו, שק ואפר יוצע לרבים (ובניגוד להשתתפותם והנאתם מסעודתו של אותו רשע כפי שמביאה הגמרא), ואנשים עשו תשובה והתבוננו פנימה, ופחד היהודים, היראת שמיים נפלה על עצמם, על היהודים – אז "שמחה ומשתה ויום טוב", "ורבים מעמי הארץ מתייהדים" לא בגלל שאנחנו כבר יודעים את התוצאות, את ההפי אנד, אלא מפני שההתהפכות התרחשה בתוכי, כי אני מחובר לשורש, למקור.

חטא העגל מגיע רגע לפני קבלת התורה. במעמד הר סיני כתוב שכאשר עם ישראל ראה את הקולות "פסקה זוהמתן". הזוהמה שהגיעה לעולם בחטא הנחש פסקה במעמד הר סיני, וכל העם רואים את הקולות, "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק", משה עולה וכשהוא חוזר הוא רואה את חטא העגל והזוהמה הזו חוזרת. הזוהמה היא הקלקול, האיבוד של החיבור לשורש הזה. התוצאה של זה הוא כל מה שאנחנו רואים בעולם – "ופקדתי עליהם".

משה רבנו מבקש י"ג מידות. זה נפלא שבשבת האחרונה, בה קראנו את הדברים הללו, עסקנו בחטא העגל, בי"ג מידות "ה' ה' אל רחום וחנון וכו'", וההבטחה של הקב"ה על המחילה, אבל שם כתוב "וביום פקדי ופקדתי" – אין לך פורענות שאין בה מפורענות חטא העגל. זהו הקיצוץ שבשורש, "כלה המזנה תחת חופתה".

כולנו יודעים מהי מגמת הפרה האדומה – לטהר את העולם מטומאת המת, מאבי אבות הטומאה. לטהר את העולם מטומאת המוות – "מחלת האדם הכללית" בניסוחו של מרן הרב קוק זצ"ל באורות הקדש. ויהיו הדברים לזכותם של כל אחינו ואחיותינו שאי"ה יצאו בקרוב ממוות לחיים, לאור גדול. פרשת פרה אדומה באה לגלות ש"אתא הקב"ה ושחט למלאך המוות". הפרשה הזו באה לגלות שהמוות הוא תוצר של חטא. שהמוות הוא התוצאה של נפילת אדם הראשון, של חטא העגל ושיש לנו כח להיטהר ולטהר ולהביא את העולם ולהכין את הכלים כדי שהקב"ה ישחט את מלאך המוות.

מי מצווה למחות את עמלק?

נשים לב לדבר מדהים ומעניין, המקביל בין שתי הקריאות הללו דאורייתא (לשיטה הזו) – בין "זכור את אשר עשה לך עמלק" ובין "זכור אל תשכח את אשר הקצפת", קריאת פרה. כתוב בהלכה שמי שלא שמע את קריאת פרשת זכור בשבת זכור (הפסוקים החותמים את פר' כי תצא), ישלים את זה בקריאת התורה של פורים, שם קוראים את מה שעשה לנו עמלק כשיצאנו ממצרים – "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים", ושם אמר משה ליהושע לצאת להילחם עם עמלק וכו'. ונשים לב – לכאורה, איך אפשר לצאת ידי חובה לבקריאה הזו? הרי כתוב שם –

וַיֹּ֨אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֗ה כְּתֹ֨ב זֹ֤את זִכָּרוֹן֙ בַּסֵּ֔פֶר וְשִׂ֖ים בְּאׇזְנֵ֣י יְהוֹשֻׁ֑עַ כִּֽי־מָחֹ֤ה אֶמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָֽיִם. (שמות י"ז, י"ד)

כלומר שהקב"ה הוא זה שיימחה את עמלק ולא אנחנו, ואילו בכי-תצא הציווי הוא –

וְהָיָ֡ה בְּהָנִ֣יחַ ה' אֱלֹהֶ֣יךָ ׀ לְ֠ךָ֠ מִכׇּל־אֹ֨יְבֶ֜יךָ מִסָּבִ֗יב בָּאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר ה'־אֱ֠לֹהֶ֠יךָ נֹתֵ֨ן לְךָ֤ נַחֲלָה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ תִּמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם לֹ֖א תִּשְׁכָּֽח. (דברים כ"ה, י"ט)

כלומר הציווי הוא עלינו! זה געוואלד – בסוף פרשת כי תצא משה רבנו אומר כששכינה מדברת מגרונו – אתם תגיעו למדרגה כזו שאתם מקיימים את "מחה אמחה" של הקב"ה. זה לא ייאמן. מי מוחה את זכר עמלק ואיך הוא יכול להימחות? האם יש ניצחון מוחלט או אין? יהיה "ונהפוך הוא" או חלילה לא? האם יש סיכוי או אין סיכוי? הרי כל רגע אנחנו שואלים את שאלה הזו – אם נהרוג את הנבלות הללו, יקומו אחרים תחתם. הרגנו את סינואר – יהיה סינואר אחר, ואנחנו מתפללים לרבש"ע שהוא ימחה את עמלק "מחה אמחה" – אבל הקב"ה אומר לנו אתם תמחו אותו "מחה תמחה". כביכול הוא אומר לי – 'במצוות זכור אתה יכול להגיע לשורש. אתה מכין את העולם – ואני אמחה'.

אנשים הזויים

מהי מצוות פרשת פרה? מי יטהר את העולם מטומאת המוות? אני, "אדם אם בן שנה יהיה. או אלף שנים יחיה" (מחזור ויטרי הלכות אבלות), "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה" (תהילים צ', י') – כל לילה ולילה אני מפקיד את נשמתי ואני אמחה את המוות מהעולם? אני יכול להפוך את העולם?

רעי ואהובי, המצווה במצוות פרה אדומה, ולא שמים לב לזה, היא לא לשרוף את הפרה וכו'. זהו אופן הביצוע שלה, לא המהות. חז"ל אומרים שעשר פרות היו, הראשונה עשה משה והשניה עשה עזרא הסופר, ולאחר מן היו עוד שבע עד סוף ימי בית שני, ואת העשירית יעשה המלך המשיח. אז את זה ששוחטים אותה ושורפים, ושמים במים ומזים את המים בשלישי ובשביעי – הכל הבנתי, אבל מה לעשות עם זה? מה המהות? נראה את המילים שם בפרשה –

וְאָסַ֣ף אִ֣ישׁ טָה֗וֹר אֵ֚ת אֵ֣פֶר הַפָּרָ֔ה וְהִנִּ֛יחַ מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה בְּמָק֣וֹם טָה֑וֹר וְ֠הָֽיְתָ֠ה לַֽעֲדַ֨ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֧ל לְמִשְׁמֶ֛רֶת לְמֵ֥י נִדָּ֖ה חַטָּ֥את הִֽוא. (במדבר י"ט, ט')

ומגדיר בעל ספר החינוך בעקבות הרמב"ם –

להיות אפרה מוכן למי שיצטרך אליה, ומטהרה מטומאת מת… (ספר החנוך מצוה שצ"ז)

נגדיר – אין עלי מצווה להיטהר מטומאת מת. אם אני לא רוצה להיטהר מטומאת מת, אני לא עובר על שום איסור, רק שאני לא יכול להיכנס לבית המקדש, לא לגעת בדברים טהורים, אבל מותר לי. לחילופין – אם לא נטמאתי מעולם בטומאת מת, כמו אותם התינוקות שהיו מיועדים להביא מים מהשילוח, אז מה המצווה לגבם? אומר הרמב"ם שהמצווה היא שהאפר יהיה מוכן ואותו לוקחים –

אין מכניסין כלום מאפרה להניחו בעזרה שנאמר והניח מחוץ למחנה ושלשה חלקים היו חולקין את כל אפרה אחד ניתן בחיל ואחד בהר המשחה ואחד מתחלק לכל המשמרות זה שמתחלק לכל המשמרות היו הכהנים מקדשין ממנו וזה שניתן בהר המשחה היו ישראל מזין ממנו וזה שניתן בחיל היה מוכן ומוצנע שנאמר והיתה לעדת בני ישראל למשמרת מלמד שמצניעין ממנו (רמב"ם הל' פרה אדומה ג', ד')

פירוש הדברים הוא שאנחנו מכינים את העולם לטהרתו מטומאת המוות. העולם יגיע אל המקום הזה. דיברנו כאן בפורים שפעמים רבות כאשר אני מדבר על שאיפות לעם ישראל ולמדינת ישראל אומרים לי ולנו שאנחנו הזויים, וכשממש רוצים לקלל אותנו אומרים שאני "משיחי". ואני אומר – אני מאד מקווה שבקרוב ממש אני וכולנו נהיה באמת הזויים. שיזו עלינו ביום השלישי וביום השביעי, ואז אני אהיה הזוי ואז העולם יטהר מהשקר הזה, מהמוות. בשביל זה צריך להיות משיחי. ואגיד משהו עוד יותר חריף שהיום אנחנו רואים אותו בעיניים – אני לא מבין איך בכלל אפשר להיות ריאלי בעולם הזה אם אתה לא מאמין שהעולם עצמו רוצה שתהיה הזוי, אם אתה לא מאמין שאפשר יהיה להגיע ולהיטהר מטומאת המוות, אם בסוף ליל הסדר בפיוט "חד גדיא" לא מגיעים ל-"ואתא הקב"ה ושחט למלאך המוות", אז בשביל מה כל הקרקס הזה?! אלא מה הטענה – שאני לא יכול להביא לניצחון המוחלט אלא רק הקב"ה? זה נכון. מדויק. זה כל הסיפור של פורים – "ונהפוך הוא". אני רק יכול להכין את העולם הזה. "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה" – ולכן הוא שינה קונספציה מתוך ידיעה שאני מכין את העולם למצב של "ונהפוך הוא", מתוך השק והאפר. ולמרות שבכך הוא ניטרל את עצמו מכל אפשרות לבוא אל המלך, כי הוא בלבוש שק וכך הוא לא יכול להשפיע ולמלא את תפקידו כשר בממשלה – הוא הבין שזה לא התפקיד שלו כעת אלא דווקא להתהפך, לעורר את כולנו ל"שק ואפר יוצע לרבים", לקבל על עצמנו "הדור קיבלוה בימי אחשורוש", ולתקן את חטא העגל.

למשמרת

שמתי לב שיש כאן דבר מדהים. יש שני דברים בתורה עליהם אנחנו מצווים לקחת אותם ולשים אותם למשמרת. למילה "משמרת" יש כמה וכמה מובנים ואפשרויות. בקרבן פסח, למשל, כאשר אנחנו מצווים לקחת אותו לתת אותו למשמרת הכוונה היא שלא יהיה בו מום וכו', אבל במובן של גניזה, שהדבר יהיה גנוז ומוכן לעתיד, לתמיד, יש רק שני דברים – אפר פרה אדומה וצנצנת המן. בסוף פרשת המן אומר הקב"ה למשה רבנו שייקח את המן –

וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה זֶ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה ה' מְלֹ֤א הָעֹ֨מֶר֙ מִמֶּ֔נּוּ לְמִשְׁמֶ֖רֶת לְדֹרֹֽתֵיכֶ֑ם לְמַ֣עַן יִרְא֣וּ אֶת-הַלֶּ֗חֶם אֲשֶׁ֨ר הֶֽאֱכַ֤לְתִּי אֶתְכֶם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּהֽוֹצִיאִ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם. וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל-אַֽהֲרֹ֗ן קַ֚ח צִנְצֶ֣נֶת אַחַ֔ת וְתֶן-שָׁ֥מָּה מְלֹֽא-הָעֹ֖מֶר מָ֑ן וְהַנַּ֤ח אֹתוֹ֙ לִפְנֵ֣י ה' לְמִשְׁמֶ֖רֶת לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם. כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה' אֶל-מֹשֶׁ֑ה וַיַּנִּיחֵ֧הוּ אַֽהֲרֹ֛ן לִפְנֵ֥י הָֽעֵדֻ֖ת לְמִשְׁמָֽרֶת. (שמות ט"ז, ל"ב-ל"ד)

זהו סיום פרשת המן ואומר שם רש"י ש-"למשמרת" זה לגניזה, ויש להבין – איפה לשים את הצנצנת הזו – מה זה "לפני ה'", ומי יראה אותה? אומר שם רש"י – "והנח אותו לפני ה'. לפני הארון", כלומר בתוך קדש הקדשים, ואז הוא מספר סיפור מדהים, על ירמיהו הנביא שהיה מוכיח את ישראל, לא על ע"ז או גילוי עריות, אלא על השורש, "על עזבם את תורתי" –

לדורותיכם. בימי ירמיהו. כשהיה ירמיהו מוכיחם למה אין אתם עוסקים בתורה?, והם אומרים נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה מהיכן נתפרנס?, הוציא להם צנצנת המן, אמר להם "אתם ראו דבר ה'", שמעו לא נאמר, אלא ראו – בזה נתפרנסו אבותיכם, הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו. (שם ל"ב ברש"י)

מהו בא לומר להם? שלא ילכו לעבוד? חס וחלילה. הוא בא לומר להם שכן ילכו לעבוד ושהקב"ה רוצה שנעשה כלי לקבל את הברכה, אבל לפעמים אתה יכול להשתעבד לכלי הזה, ולכן צריך להזכיר ולזכור את צנצנת המן. המן ירד ארבעים שנה מן השמיים ואני תמיד חשבתי שאת הצנצנת הזו היה צריך כדי לזכור בשיעורי מורשת קרב, בשיעורי ההיסטוריה, שהיה לנו מן שירד לנו במדבר. שאיזה ארכיאולוג מצא את זה – אבל לא זה זכור! זכירה בעברית באה מהמילה זכר. זכרי. מפרֵה. מוליד. מחיה. מכונן מציאות, בורא.

יש כאן דבר מדהים, שימו לב – שני דברים דורש מאיתנו הקב"ה לשים אותם למשמרת. האחת היא צנצנת המן כדי ללמד שאם אתה לא בתורה, אם אתה לא חי את התורה, אז אתה יכול להגיע למה שהגיעו אז בירמיהו. איי, אבל זה לא ריאלי? "במה נתפרנס"? – "הַדּוֹר, אַתֶּם רְאוּ דְבַר ה'" (ירמיהו ב', ל"א) הרבה שלוחים יש למקום. זה פלא פלאות. הפסוק עצמו בירמיהו הרי לא אומר את הדרשה הזו אלא את המילים –

הַדּ֗וֹר אַתֶּם֙ רְא֣וּ דְבַר־ה' הֲמִדְבָּ֤ר הָיִ֙יתִי֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל אִ֛ם אֶ֥רֶץ מַאְפֵּ֖לְיָ֑ה מַדּ֜וּעַ אָמְר֤וּ עַמִּי֙ רַ֔דְנוּ לֽוֹא־נָב֥וֹא ע֖וֹד אֵלֶֽיךָ. (שם)

שמענו? אתם מאמינים באופן עקרוני, תיאורטי, אבל לא בכך שזה באמת יכול להתממש. "משמרת" היא שאני פועל פה את מה שאני לא יכול לפעול. אני פועל את הכלים לזה שהקב"ה יברא עולם חדש מופלא. לא ניצחון מוחלט בו ננצח את סינואר ימ"ש, אלא ניצחון מוחלט אמיתי שבו כל המקומות הכי חשוכים, לא רק שהאחים שלנו ישובו מהם אלא שיהיה שם אור חדש, עולם חדש, וכל המציאות תתהפך.

והדבר השני למשמרת הוא כמובן אפר פרה אדומה, אותו נותנים בחיל שסביב בית המקדש. את צנצנת המן שמים בארון, כי שם מדובר על העדות, על התורה, ואת אפר הפרה שמים בחיל – כי זה בא לומר לנו את הכח שלנו, את החַיִל שלנו "יהי שלום בחילך", את העוצמה שלנו. אנחנו צריכים להביא את העולם להיטהר מטומאת המוות שלו.

ונתתי לכם לב בשר

מה קוראים בהפטרת פרשת זכור? – על שאול ואגג. זה מתאים, עמלק. ומה קוראים בהפטרת פרשת שקלים? – על יהואש ועל השקלים שלקחו בבית ראשון. גם זה מתאים לענין הפרשה. גם הפטרת פרשת החודש מתאימה – שם נקרא ביחזקאל על מה יהיה בראש חודש ניסן בבית שלישי. ומהי ההפטרה של פרשת פרה? היינו מצפים שנקרא על איך נטהרים מטומאות, על ענייני טהרה. הנביאים מלאים בזה – ביחזקאל ועוד. אבל הפטרת פרשת פרה היא אחרת. זה פלאי פלאות –

וַיְהִ֥י דְבַר־ה' אֵלַ֥י לֵאמֹֽר. בֶּן־אָדָ֗ם בֵּ֤ית יִשְׂרָאֵל֙ יֹשְׁבִ֣ים עַל־אַדְמָתָ֔ם וַיְטַמְּא֣וּ אוֹתָ֔הּ בְּדַרְכָּ֖ם וּבַעֲלִֽילוֹתָ֑ם כְּטֻמְאַת֙ הַנִּדָּ֔ה הָיְתָ֥ה דַרְכָּ֖ם לְפָנָֽי. וָאֶשְׁפֹּ֤ךְ חֲמָתִי֙ עֲלֵיהֶ֔ם עַל־הַדָּ֖ם אֲשֶׁר־שָׁפְכ֣וּ עַל־הָאָ֑רֶץ וּבְגִלּוּלֵיהֶ֖ם טִמְּאֽוּהָ. וָאֶחְמֹ֖ל עַל־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֑י אֲשֶׁ֤ר חִלְּל֙וּהוּ֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל בַּגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁר־בָּ֥אוּ שָֽׁמָּה. (יחזקאל ל"ו ט"ז-י"ט)

עם ישראל נמצאים בגלות, והנה הקב"ה רוצה לחמול עליהם ולהוציא אותם משם, זו ההקדמה, והנה אנחנו נכנסים להפטרה, אחרי פורים של "ונהפוך הוא" ובתחילת שלושים הימים שלקראת פסח. זוכרים את ארבע לשונות הגאולה של פרשת וארא במצרים? זה היה שלב א' ולא האחרון. כאשר עמד משה בסנה הוא אמר לקב"ה "שלח נא ביד תשלח", כלומר – תשלח ישר את הגואל שיביא אותם אל הסוף. אז מהו הסוף? הנה בהפטרה –

וְלָקַחְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ מִן-הַגּוֹיִ֔ם וְקִבַּצְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מִכָּל-הָאֲרָצ֑וֹת וְהֵבֵאתִ֥י אֶתְכֶ֖ם אֶל-אַדְמַתְכֶֽם. וְזָרַקְתִּ֧י עֲלֵיכֶ֛ם מַ֥יִם טְהוֹרִ֖ים וּטְהַרְתֶּ֑ם מִכֹּ֧ל טֻמְאוֹתֵיכֶ֛ם וּמִכָּל-גִּלּ֥וּלֵיכֶ֖ם אֲטַהֵ֥ר אֶתְכֶֽם. (שם כ"ד-כ"ה)

הקב"ה הוא זה שייזה עלינו את מי החטאת, בניגוד לפרשת פרה, שם הכהן הוא המזה את המים. זה בדיוק כמו בפרשת זכור, שם ראינו שמי שמוחה את עמלק הוא הקב"ה, "מחה אמחה", אבל זה בעצם אתה – "מחה תמחה". משמרת. אין בהפטרת פרה מילה אחת על טהרה מטומאות! –

וְנָתַתִּ֤י לָכֶם֙ לֵ֣ב חָדָ֔שׁ וְר֥וּחַ חֲדָשָׁ֖ה אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וַהֲסִ֨רֹתִ֜י אֶת-לֵ֤ב הָאֶ֙בֶן֙ מִבְּשַׂרְכֶ֔ם וְנָתַתִּ֥י לָכֶ֖ם לֵ֥ב בָּשָֽׂר. (שם כ"ו)

בריאה חדשה. לב האבן ייעלם. "יש אנשים עם לב של אבן"^[5] ויבוא כעת לב בשר חדש. צריך לתרגם את זה רפואית.

וְאֶת-רוּחִ֖י אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְעָשִׂ֗יתִי אֵ֤ת אֲשֶׁר-בְּחֻקַּי֙ תֵּלֵ֔כוּ וּמִשְׁפָּטַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ וַעֲשִׂיתֶֽם. (שם כ"ז)

מה כתוב פה בפסוק? הרי אנחנו כבר שומרים את דברי ה'? – הקב"ה יעשה שזה יהיה עם לב חדש ורוח חדשה אצלנו. עם 'לחיות את האלוקות'. אני אזרוק עליכם מים טהורים. זו השאיפה שאנחנו צריכים לשאוף אליה – להיות הזויים! הזויים ממי הפרה. אני בונה עולם, שומר אפר פרה, מנסה להופיע את כל התורה והמצוות ולהביא לעולם שבו הקב"ה יזרוק עלינו את המים הטהורים. זה המבנה. זה פלא פלאות. ואז –

וִישַׁבְתֶּ֣ם בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לַאֲבֹֽתֵיכֶ֑ם וִהְיִ֤יתֶם לִי֙ לְעָ֔ם וְאָ֣נֹכִ֔י אֶהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם לֵאלֹהִֽים… וְהִרְבֵּיתִי֙ אֶת-פְּרִ֣י הָעֵ֔ץ וּתְנוּבַ֖ת הַשָּׂדֶ֑ה לְמַ֗עַן אֲ֠שֶׁר לֹ֣א תִקְח֥וּ ע֛וֹד חֶרְפַּ֥ת רָעָ֖ב בַּגּוֹיִֽם. וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת-דַּרְכֵיכֶ֣ם הָרָעִ֔ים וּמַעַלְלֵיכֶ֖ם אֲשֶׁ֣ר לֹֽא-טוֹבִ֑ים וּנְקֹֽטֹתֶם֙ בִּפְנֵיכֶ֔ם עַ֚ל עֲוֹנֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַ֖ל תּוֹעֲבֽוֹתֵיכֶֽם. (שם כ"ח-ל"א)

אני לא צריך שתקראו לי את חטא העגל כדי לקיים את 'זכור אשר עשו לך מסכה' – אלא תקראו את פרשת פרה. תכינו אפר פרה אדומה. תכשירו את העולם לכך!

בְּיוֹם֙ טַהֲרִ֣י אֶתְכֶ֔ם מִכֹּ֖ל עֲוֹנֽוֹתֵיכֶ֑ם וְהֽוֹשַׁבְתִּי֙ אֶת-הֶ֣עָרִ֔ים וְנִבְנ֖וּ הֶחֳרָבֽוֹת. וְהָאָ֥רֶץ הַנְּשַׁמָּ֖ה תֵּֽעָבֵ֑ד תַּ֚חַת אֲשֶׁ֣ר הָיְתָ֣ה שְׁמָמָ֔ה לְעֵינֵ֖י כָּל-עוֹבֵֽר. וְאָמְר֗וּ הָאָ֤רֶץ הַלֵּ֙זוּ֙ הַנְּשַׁמָּ֔ה הָיְתָ֖ה כְּגַן-עֵ֑דֶן וְהֶעָרִ֧ים הֶחֳרֵב֛וֹת וְהַֽנְשַׁמּ֥וֹת וְהַנֶּהֱרָס֖וֹת בְּצוּר֥וֹת יָשָֽׁבוּ. (שם ל"ג-ל"ה)

תסתכלו על מה שקורה עכשיו בארץ סביבנו – בעזה, בצפון. הכל "בצורות ישבו", ואז לא רק נדע אנחנו ש-"אני ה'" אלא –

וְיָדְע֣וּ הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֣ר יִֽשָּׁאֲרוּ֮ סְבִיבוֹתֵיכֶ֒ם כִּ֣י אֲנִ֣י ה' בָּנִ֙יתִי֙ הַנֶּ֣הֱרָס֔וֹת נָטַ֖עְתִּי הַנְּשַׁמָּ֑ה אֲנִ֥י ה' דִּבַּ֥רְתִּי וְעָשִֽׂיתִי. (שם ל"ו)

ומה אתם צריכים לעשות? – לקחת את אפר הפרה האדומה הזאת למשמרת ולהאמין שבמעשים שלכם אתם מטהרים את העולם מאבי אבות הטומאה.

לא ידענו מה היה לו

ואני מבקש להוסיף משפט חתימה. הפסוקים חוזרים על "וידעתם", "וידעתם", "וידעו הגויים" וכו' – גם זה ממש חזרה על יציאת מצרים, וגם שם אנחנו מדברים על "למען תספר באזני בנך ובן בנך.. וידעו מצרים כי אני ה'", וידעו, וידעתם – זה חוזר שם כל הזמן. תחזיקו טוב – אמרנו שהפרה היא השורש שמתקן את חטא העגל. שהזוהמה שהגיעה לעולם בחטא העגל שלא הצליחה להשתנות במעמד הר סיני, שם הכל היה צריך להתהפך, ואילולא חטא העגל אולי היו האומות משלימות עם ישראל, אבל אז הגיע חטא העגל ששורשו הגיע לאו דווקא מעבודה זרה אלא –

… כִּי־זֶ֣ה מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֙נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ. (שמות ל"ב, כ"ג)

מה היה שורש חטא העגל? שתי מילים – "לא ידענו". שמענו את זה? ואם לא ידעתם, אז מה קרה? אז חסר לך קצת בידיעה. נו? – מהי פרשת פרה? –

אמר הקב"ה חקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי דכתיב "זאת חוקת התורה". (במדב"ר י"ט, ח')

לאיש לא גיליתי את טעמה אלא "ויקחו אליך פרה אדומה" – למשה, כי לך אני מגלה פרשת פרה אדומה ולא לאף אחד אחר. מוסבר במפרשים שהקב"ה גילה את פרשת פרה רק למשה רבנו כי הוא ידע שאצל משה אפשר לסמוך עליו שגם כשהוא יודע – הוא יודע שהוא לא יודע.

שלשים יום קודם החג צריך להתכונן לחג, לפסח. שלושים יום קודם פסח זה פורים – ושם מתכוננים לחג, לפסח בלהגיע למצב של "עד דלא ידע". אני לא יודע איך אני מכין את העולם לקראת טהרה מטומאת המוות, ואני גם לא צריך לדעת איך, אבל אני יודע שאני מביא לימות המשיח. בתמימות, בפשיטות, בברירות, בלי שום שאלה. "זכור אל תשכח" – לומדים מזה, מ"זכור את אשר הקצפת את ה' אלוקיך.. ועשו להם מסכה" לתקן את חטא ה-"לא ידענו". את חטא הידיעה, את חטא הניסיון לדעת למצוות פרה אדומה.

הנצח המוחלט

אם את צנצנת המן שמים לפני ארון העדות, כי מזה מבינים שהתורה וקודשא בריך הוא וישראל הם חד, ו-"מזה נתפרנסו אבותיכם", אז את אפר הפרה, את הידיעה הפנימית שלא נובעת מהתגשמות, ממימוש, ממישוש, את הידיעה הפנימית שאני מכין את העולם לנצח המוחלט שלו, וכן – הניצחון המוחלט הוא הנצח המוחלט – את זה אני מניח בחיל. זה מקור הכח שלי. זה "יהי שלום בחילך".

ואם נגזר עלינו שאנחנו עדיין צריכים לעסוק במיגור הרוע, וברור שצריך לעסוק בו בכלל בלי להתבלבל, הרי שאנחנו מתחילים להתכונן לפסח בידיעה שלא זו השאיפה שלנו. החלום, המטרה – להיות הזוי ומשיחי. המטרה – פרה אדומה. המטרה – לב חדש, רוח חדשה. להסיר את לב האבן "ונתתי לכם לב בשר" וכל הגוים אשר סביבותיכם יופיעו בתוך העולם הזה, שבימים האלה אני חש ממקום כל כך פנימי שאולי קשה לנו בכלים שלנו לתפוס, אבל משהו פנימי בתוכנו אומר לכולנו שאוטוטו נזכה לכל הנבואה הגדולה הזו – "ונתתי לכם לב בשר ואת רוחי אתם בקרבכם" בעגלא ובזמן קריב, עלינו ועל כל ישראל לגאולה שלמה במהרה בימינו.

1. לגבי קריאת פר' זכור פשוט לכל הדעות שהיא מדאורייתא, ולגבי שקלים והחודש – הן דרבנן לכולי עלמא. ↑

2. בקריאת זכור כתוב – "זכור את אשר עשה לך עמלק" ויש לקיים זאת באופן אקטיבי לפחות פעם בשנה כיון שאחרי י"ב חודש יש גזרת שכחה, כמו על מת שאחרי י"ב חודש נפסקים מנהגי האבלות כיון "שמשתכח מהלב" (ברכות נ"ח:), ולכן יש צורך לעורר זאת אחת לשנה. ↑

3. מגן אברהם על שו"ע או"ח ס' ס"ק ג'. ↑

4. ובניגוד לקריאת זכור שהיא לזכור את עמלק ולתקן, שם זה ברור. ↑

5. מתוך השיר 'הכותל' של יוסי גמזו. ↑