לפנימיותו של חודש תמוז. לפרשת חוקת תשפה

פרשת חוקת פותחת ברוב שנים את קריאות התורה של חודש תמוז, ולכל הפחות היא נקראת במחצית הראשונה שלו,^[1] והיא אף קשורה מאד לעניינו של החודש; תחילתה של הפרשה בפרה אדומה, ורש"י מלמד אותנו שם באריכות שכל ענין הפרה האדומה הוא לתקן את חטא העגל, "משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך אמרו תבא אמו ותקנח הצואה, כך תבא פרה ותכפר על העגל" (במדבר י"ט, ב' ברש"י). מעשה העגל נעשה בט"ז בתמוז, ולמחרת, בי"ז בתמוז, נשתברו הלוחות, והזוה"ק אומר שחודש תמוז הוא חודש מוּעד שצריך בו הרבה ישועות והרבה צריך להיזהר בו, ואכן בהיסטוריה היהודית זה היה חודש לא פשוט – בין המצרים וכו'. אמנם צריך באמת לתת את הדעת איך פרה אדומה באה לכפר על חטא העגל, שהרי הפרה מטהרת מטומאת מוות, ואילו העגל לכאורה אינו קשור לכך ואיך הדברים מתחברים? כמדומני שצריך להעמיק במהותו של החודש וכן בעניינה של פרשת חוקת שמכניסה אותנו אליו.

שם של עבודה זרה

יש דבר מעניין שכולנו מן הסתם שמנו לב אליו, והוא שתמוז הוא בכלל שם של אליל, של עבודה זרה. אין לנו אף חודש נוסף שנקרא על שם עבודה זרה, והגם שאין מן התורה שמות לחודשים כלל,^[2] והשמות שאנו מכירים הם אלו שעלו איתנו מבבל, אבל יש הלכה שאסור לקבוע שום דבר על שם עבודה זרה. נכון שכתוב שאם זו עבודה זרה שמוזכרת במקרא הרי שהמקרא כבר עיקר אותו משרשו, ועדיין – זה לא השם הכי סימפטי, אז למה קוראים לחודש תמוז?

השם תמוז מופיע בספר יחזקאל, שנתנבא בחו"ל, בגולת בבל, ובפרק ח' מראה לו הקב"ה את הסיבות לחורבן, את מה שקורה סביבות לחורבן –

וַיְהִ֣י בַּשָּׁנָ֣ה הַשִּׁשִּׁ֗ית בַּשִּׁשִּׁי֙ בַּחֲמִשָּׁ֣ה לַחֹ֔דֶשׁ אֲנִי֙ יוֹשֵׁ֣ב בְּבֵיתִ֔י וְזִקְנֵ֥י יְהוּדָ֖ה יוֹשְׁבִ֣ים לְפָנָ֑י וַתִּפֹּ֤ל עָלַי֙ שָׁ֔ם יַ֖ד ה' א-להים. וָאֶרְאֶ֗ה וְהִנֵּ֤ה דְמוּת֙ כְּמַרְאֵה־אֵ֔שׁ מִמַּרְאֵ֥ה מׇתְנָ֛יו וּלְמַ֖טָּה אֵ֑שׁ וּמִמׇּתְנָ֣יו וּלְמַ֔עְלָה כְּמַרְאֵה־זֹ֖הַר כְּעֵ֥ין הַחַשְׁמַֽלָה. וַיִּשְׁלַח֙ תַּבְנִ֣ית יָ֔ד וַיִּקָּחֵ֖נִי בְּצִיצִ֣ת רֹאשִׁ֑י וַתִּשָּׂ֣א אֹתִ֣י ר֣וּחַ בֵּֽין־הָאָ֣רֶץ וּבֵ֣ין הַשָּׁמַ֡יִם וַתָּבֵא֩ אֹתִ֨י יְרוּשָׁלַ֜מָה בְּמַרְא֣וֹת אֱלֹהִ֗ים אֶל־פֶּ֜תַח שַׁ֤עַר הַפְּנִימִית֙ הַפּוֹנֶ֣ה צָפ֔וֹנָה אֲשֶׁר־שָׁ֣ם מוֹשַׁ֔ב סֵ֖מֶל הַקִּנְאָ֥ה הַמַּקְנֶֽה… וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י בֶּן־אָדָ֕ם הֲרֹאֶ֥ה אַתָּ֖ה מָ֣ה הֵ֣ם עֹשִׂ֑ים תּוֹעֵב֨וֹת גְּדֹל֜וֹת אֲשֶׁ֥ר בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֣ל עֹשִׂ֣ים פֹּ֗ה לְרׇֽחֳקָה֙ מֵעַ֣ל מִקְדָּשִׁ֔י וְעוֹד֙ תָּשׁ֣וּב תִּרְאֶ֔ה תּוֹעֵב֖וֹת גְּדֹלֽוֹת. וַיָּבֵ֥א אֹתִ֖י אֶל־פֶּ֣תַח הֶחָצֵ֑ר וָאֶרְאֶ֕ה וְהִנֵּ֥ה חֹר־אֶחָ֖ד בַּקִּֽיר. וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י בֶּן־אָדָ֖ם חֲתׇר־נָ֣א בַקִּ֑יר וָאֶחְתֹּ֣ר בַּקִּ֔יר וְהִנֵּ֖ה פֶּ֥תַח אֶחָֽד. וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑י בֹּ֤א וּרְאֵה֙ אֶת־הַתּוֹעֵב֣וֹת הָרָע֔וֹת אֲשֶׁ֛ר הֵ֥ם עֹשִׂ֖ים פֹּֽה. וָאָבוֹא֮ וָאֶרְאֶה֒ וְהִנֵּ֨ה כׇל־תַּבְנִ֜ית רֶ֤מֶשׂ וּבְהֵמָה֙ שֶׁ֔קֶץ וְכׇל־גִּלּוּלֵ֖י בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל מְחֻקֶּ֥ה עַל־הַקִּ֖יר סָבִ֥יב סָבִֽיב. וְשִׁבְעִ֣ים אִ֣ישׁ מִזִּקְנֵ֣י בֵֽית־יִ֠שְׂרָאֵ֠ל וְיַאֲזַנְיָ֨הוּ בֶן־שָׁפָ֜ן עֹמֵ֤ד בְּתוֹכָם֙ עֹמְדִ֣ים לִפְנֵיהֶ֔ם וְאִ֥ישׁ מִקְטַרְתּ֖וֹ בְּיָד֑וֹ וַעֲתַ֥ר עֲנַֽן־הַקְּטֹ֖רֶת עֹלֶֽה. וַיֹּ֣אמֶר אֵלַי֮ הֲרָאִ֣יתָ בֶן־אָדָ֒ם אֲשֶׁ֨ר זִקְנֵ֤י בֵֽית־יִשְׂרָאֵל֙ עֹשִׂ֣ים בַּחֹ֔שֶׁךְ אִ֖ישׁ בְּחַדְרֵ֣י מַשְׂכִּית֑וֹ כִּ֣י אֹמְרִ֗ים אֵ֤ין ה֙' רֹאֶ֣ה אֹתָ֔נוּ עָזַ֥ב ה' אֶת־הָאָֽרֶץ. וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑י ע֣וֹד תָּשׁ֥וּב תִּרְאֶ֛ה תּוֹעֵב֥וֹת גְּדֹל֖וֹת אֲשֶׁר־הֵ֥מָּה עֹשִֽׂים. וַיָּבֵ֣א אֹתִ֗י אֶל־פֶּ֙תַח֙ שַׁ֣עַר בֵּית־ה' אֲשֶׁ֖ר אֶל־הַצָּפ֑וֹנָה וְהִנֵּה־שָׁם֙ הַנָּשִׁ֣ים יֹשְׁב֔וֹת מְבַכּ֖וֹת אֶת־הַתַּמּֽוּז. (יחזקאל ח', א'-י"ד)

רש"י מבאר שם במקום –

מבכות את התמוז. דמות א' שמחממות אותו מבפנים והיו עיניו של עופרת והם נתוכין מחום ההיסק ונראה כאלו בוכה ואומרת תקרובת הוא שואל.

זו היתה עבודה זרה ממתכת גדולה ועיניה מעופרת, ו"הנשים המבכות" אינן נשים שבכו, אלא תפקידן היה להדליק אש גדולה שחיממה והתיכה את העופרת של עיני האליל, וכאשר היו ניתכות, העופרת היתה נמסה, וזה היה נראה כאילו שהוא בוכה ומבקש שיקריבו לו תקרובות שונות. אז על שם זה נקרא החודש? אין שם יותר סימפטי?

לשמור בטהרה – ואז לטמא

עוד נשוב אל התמוז אבל נתחיל את לימודנו מתוך הפרשה שלנו. יש בפרה אדומה דין מרתק; דיני פרה אדומה שונים מכל המצוות האחרות. יש בה חומרות שאין כמעט בשום מקום אחר; המשנה אומרת שהיו צריכים להפריש את הכהן השורף את הפרה שבעה ימים קודם שריפתה מביתו, ממש כפי שהפרישו כהן גדול לפני יום הכיפורים. לא הכהן הגדול הוא השורף ובעצם כל מעשה הפרה איננו בכהן גדול, כשבתורה עצמה מצווה בכך אלעזר הכהן. ועוד – היה שם בית אבן, לשכה עשויה אבנים, כדי שלא תהיה שם טומאה, והיו מזים על הכהן כל שבעת הימים שמא הוא נטמא למת מבלי לדעת. הרמב"ם מתאר שהיו תשע פרות אדומות לאורך ההיסטוריה ואת העשירית יעשה המשיח שיגלה במהרה בימינו, וכל הכלים היו מתקדשים שם, "מעלות יתרות היו עושים בפרה אדומה". המשנה שואלת, איך ימצאו איש אשר מעולם לא נטמא למת? הרי אין למצוא מישהו כזה ברחוב, ולכן מבארת המשנה –

חֲצֵרוֹת הָיוּ בִירוּשָׁלַיִם בְּנוּיוֹת עַל גַּבֵּי סֶלַע וְתַחְתֵּיהֶם חָלוּל, מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם. וּמְבִיאִים נָשִׁים עֻבָּרוֹת וְיוֹלְדוֹת שָׁם וּמְגַדְּלוֹת שָׁם אֶת בְּנֵיהֶן. וּמְבִיאִים שְׁוָרִים וְעַל גַּבֵּיהֶן דְּלָתוֹת, וְתִינוֹקוֹת יוֹשְׁבִין עַל גַּבֵּיהֶן וְכוֹסוֹת שֶׁל אֶבֶן בְּיָדָם. הִגִּיעוּ לַשִּׁלּוֹחַ, יָרְדוּ וּמִלְאוּם, וְעָלוּ וְיָשְׁבוּ עַל גַּבֵּיהֶן. (פרה ג', ב')

אין שום דבר דומה לזה בשום דבר אחר בתורה! נשים היו יולדות ילדים בטהרה ומגדלות אותם בטהרה לשם כך, והילדים היו יורדים לשילוח על גבי השוורים שעליהם לוחות עץ כדי להביא מים טהורים – תיאור מדהים. ואז הגיעו להר הבית ושם כבר הותר לילדים ללכת על רגליהם. הטבילו את התינוקות, והיו מקדשים ומזים על זה ששורף את הפרה וכו'. נזכור ששריפת הפרה נעשתה בהר משחה, 'גת שמנים' של ימינו. כדי להגיע להר משחה בנו גשר מיוחד –

וְכֶבֶשׁ הָיוּ עוֹשִׂים מֵהַר הַבַּיִת לְהַר הַמִּשְׁחָה, כִּפִּין עַל גַּבֵּי כִפִּין, וְכִפָּה כְנֶגֶד הָאֹטֶם, מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם, שֶׁבּוֹ כֹהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה, וּפָרָה וְכָל מְסַעֲדֶיהָ, יוֹצְאִין לְהַר הַמִּשְׁחָה. (שם ו')

ואז הביאו את הכהן שצריך לעשות את הפרה, ולוקחים אותו, את האיש שעליו כתוב בפרשתנו "ולקח איש טהור את אפר שריפת הפרה", והיו מטמאים אותו שם, וחז"ל מסבירים שזה היה כנגד הצדוקים –

… וּמְטַמְּאִים הָיוּ אֶת הַכֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה, מִפְּנֵי הַצְּדוֹקִים, שֶׁלֹּא יִהְיוּ אוֹמְרִים בִּמְעֹרְבֵי שֶׁמֶשׁ הָיְתָה נַעֲשֵׂית. (שם ז')

לאחר מכן היו מטבילין אותו, והוא שורף את הפרה כשהוא טבול יום, כלומר הוא עדיין לא יכול לאכול קרבנות גם לא לאכול תרומה (כי צריך לשם כך "הערב שמש"). וכל זאת למה? אחרי שהפרישו אותו מראש שבעה ימים ושמרו עליו שלא ייטמא, היזו עליו כל הימים – אז עכשיו באים ומטמאים אותו?! את כל זה עשו רק כדי להוציא מידי הבנת הצדוקים שטענו ש-"איש טהור" הכוונה לטהור לגמרי, היינו מי שיכול לאכול תרומה גדולה, להקריב קרבנות וכו', ואילו לפי הפרושים, מדובר בכל יהודי או יהודיה (כן, גם אישה כשרה לשרוף את הפרה האדומה, בניגוד לקרבנות אחרים!) שיכול לאכול מעשר שני בירושלים, כלומר שהוא בשלב של "טבול יום" בלבד. זו ההגדרה ההלכתית בניגוד לצדוקים שטענו "במעורבי שמש". וכל זה היה נעשה בטקס שלם בו סמכו הכהנים את ידיהם על אותו האיש, והוא טובל, עולה ומסתפג וכו' במקווה מיוחד שכל תפקידו וייעודו היה רק לטבילת העושה את אפר הפרה, ורק לאחר מכן ממשיכים עם השריפה. הרמב"ם מסביר שכל המעלות היתירות שעשו בפרה אדומה נקבעו רק כדי שלא יתבלבלו פה בין שני הכוחות המנוגדים שבה – מצד אחד כל הכנות הטהרה האפשריות כפי שתיארנו, ומאידך את הכהן שעושה את הפרה מטמאים כדי שהוא יהיה טבול יום, טהור באופן הכי מינימלי בכלל – כדי להוציא מליבם של הצדוקים. זה דבר מענין.

אז הטהרה מטומאת המוות, סיפור פרה אדומה, כוללת שני דברים סותרים. מצד אחד מערך טהרה שאין דומה לו – פרה אדומה שאין בה מום שלא עלה עליה עול, כלומר שאף פעם לא שמו עליה אפילו לא סוודר לרגע, והגם היא לא הרגישה את זה בכלל. ומאידך, האיש העושה את הפרה צריך להיות רק טבול יום בדווקא, ולשם כך מטמאים אותו כדי שהוא יטבול שם בהר המשחה, כדי להוציא מליבם של הצדוקים, וככל המחלוקות בין הצדוקים לפרושים, זה כנראה עקרוני ומרתק.

נסכם אם כן את השאלות – למה פרה אדומה מכפרת על חטא העגל ולמה עושים את "התרגיל" הזה עם לטמא את האיש העושה את אפר הפרה ואז לטהר אותו ובעצם בכך מוודאים שהוא איננו צדוקי?

ואני בתוך הגולה

ועוד דבר; פרשת פרה אדומה שבאה כאמור לתקן את חטא העגל והיא הפותחת את חודש תמוז, באה להכניס אותנו לעומק של מהות החודש הזה, של תיקון חטא העגל. חמישה דברים אירעו את אבותינו בי"ז בתמוז, כמאמר המשנה בתענית, ובו אנחנו מתחילים את תקופת בין המצרים. והאמת היא שאם נלך קצת אחורה, נגלה שהיו כמה דברים גדולים בחודש תמוז עוד לפני מה שאנחנו יודעים. אנחנו כן יודעים שב-ו' סיון עלה משה להר, בט"ז תמוז הוא ירד בעקבות חטא העגל, בי"ז נשתברו הלוחות, ואז בי"ח או בי"ט (מחלוקת בראשונים) עולה משה להר בשנית ומתחיל בסדר התפילות הגדולות של ארבעים הימים האמצעיים עד לערב ר"ח אלול, שם קורא לו הקב"ה ואומר לו לעלות פעם נוספת לעוד ארבעים יום ואז הוא ייתן לו את הלוחות השניים.

בואו נחזור להיסטוריה, למה שאנחנו יודעים מהמקרא עצמו. אותו יחזקאל הנביא מתנבא בחודש תמוז נבואה גדולה, ולא תמיד שמים לב לזה – בפרק הראשון הוא רואה את מעשה המרכבה המפורסם,^[3] עליה כתוב שאין דורשים במרכבה ברבים, שם כל הסודות. מה הוא בדיוק רואה שם? – הוא רואה את השמיים נפתחים ואז מראות אלוקים. הוא נמצא אז "בתוך הגולה", ומה התאריך? –

וַיְהִ֣י בִּשְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֗ה בָּֽרְבִיעִי֙ בַּחֲמִשָּׁ֣ה לַחֹ֔דֶשׁ וַאֲנִ֥י בְתֽוֹךְ־הַגּוֹלָ֖ה עַל־נְהַר־כְּבָ֑ר נִפְתְּחוּ֙ הַשָּׁמַ֔יִם וָאֶרְאֶ֖ה מַרְא֥וֹת אֱלֹהִֽים. (יחזקאל א', א')

ה' בתמוז. יחזקאל הוא הנביא היחיד שמתנבא בגולה, מחוץ לארץ, ולכן הוא דואג לאזכר את זה כבר בפסוק הפותח את ספרו – "ואני בתוך הגולה". יש כלל גדול שכל הנביאים התנבאו בארץ או עבור הארץ, וכל מה שמנבאים ורואים ירמיהו הנביא ואחרים בכל תיאור החורבן, רואה יחזקאל מהמקום של הגולה, ובמחזות המדהימים שלו לוקח אותו הקב"ה ברוח, בין השמים והארץ, והוא רואה את הדברים המזעזעים ביותר, אבל מאידך הוא גם זה שבסוף נבואתו, בתשעת הפרקים האחרונים של הספר, רואה את בית המקדש השלישי על מידותיו, על בניינו. כל מה שאנחנו יודעים על הבית השלישי, שייבנה ב"ב, הוא מיחזקאל, מהנביא ש"בתוך הגולה". ובואו נראה מה הוא ראה שם בה' תמוז –

בַּחֲמִשָּׁ֖ה לַחֹ֑דֶשׁ הִ֚יא הַשָּׁנָ֣ה הַחֲמִישִׁ֔ית לְגָל֖וּת הַמֶּ֥לֶךְ יוֹיָכִֽין. הָיֹ֣ה הָיָ֣ה דְבַר-ה' אֶל-יְחֶזְקֵ֨אל בֶּן-בּוּזִ֧י הַכֹּהֵ֛ן בְּאֶ֥רֶץ כַּשְׂדִּ֖ים עַל-נְהַר-כְּבָ֑ר וַתְּהִ֥י עָלָ֛יו שָׁ֖ם יַד-ה'. (שם ב'-ג')

כמה זה מודגש כאן שהוא בתוך הגולה, בארץ כשדים, על נהר כבר – ושם יד ה' והוא רואה את מה שאף אחד לא ראה, את המרכבה. הוא רואה רוח סערה באה מן הצפון, את דמויות החיות – הנשר, האריה, ואת דמות האדם עליהם. ממישהו זוכר מה זה "נפתחו והשמים ואראה מראות אלקים"? הרי כולנו היינו שם – מעמד הר סיני. שם מתארת התורה את מה שהיה במשפט אחד –

אַתָּה֙ הׇרְאֵ֣תָ לָדַ֔עַת כִּ֥י ה' ה֣וּא הָאֱלֹהִ֑ים אֵ֥ין ע֖וֹד מִלְּבַדּֽוֹ. (דברים ד', ל"ה)

רש"י מסביר שם –

הָרְאֵתָ. כְּתַרְגּוּמוֹ, "אִתַּחְזִיתָא". כְּשֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַתּוֹרָה, פָּתַח לָהֶם שִׁבְעָה רְקִיעִים (פסיקתא רבתי סוף פרשה כ), וּכְשֵׁם שֶׁקָּרַע אֶת הָעֶלְיוֹנִים כָּךְ קָרַע אֶת הַתַּחְתּוֹנִים וְרָאוּ שֶׁהוּא יְחִידִי; לְכָךְ נֶאֱמַר 'אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת'.

את דברי יחזקאל הללו, "נפתחו השמים ואראה מראות א-להים", אנחנו קוראים בהפטרת חג השבועות, במעמד הר סיני, הכי קרוב לאשמורת הבוקר שאפשר ברוב המקרים. "אתה הראת" משמעו שהקב"ה החדיר בכל יהודי את הראיה הברורה, את ההתקשרות שהוא יחידי בעולמו. ראינו את זה. ובה' בתמוז, אותו יחזקאל רואה במראות האלוקים גם את הגאולה וגם את החורבן הקשה ביותר, שמתואר על ידי הנשים המבכות את התמוז בשערי בית המקדש. אותו יחזקאל מזכיר לנו בפתיחת הספר את מהות החודש הזה; אנחנו רגילים לומר שצום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהפכו לנו ולכל בית ישראל לששון ולשמחה, אבל בינתיים חודש תמוז הוא חודש של חורבן והרבה כאב. אמנם בחסידות חב"ד חודש תמוז נחשב לחודש הגאולה – י"ב תמוז, ג' תמוז, ובהמשך נדבר ונרחיב על המהפכה הזו.

יום של גאולה

אם נעמיק לרגע נבין שי"ז בתמוז איננו היום בו נשתברו הלוחות ושט"ז בתמוז אינו היום בו חטאנו בעגל. מה היה אמור להיות בי"ז בתמוז מלכתחילה? אם העולם היה נוהג כפי שהוא צריך היה לנהוג, הרי שבי"ז בתמוז היה אמור משה רבנו לרדת מהר סיני אחרי ארבעים יום וארבעים לילה ולהביא לנו את הלוחות שהוא קיבל, לוחות אשר "מעשה אלוקים המה", אשר משני עבריהם הם כתובים, ולולי חטא העגל היינו מקבלים את הלוחות ונכנסים עם משה רבנו לארץ ישראל בגאולה שלמה והיו האומות יושבות ארץ ישראל מקבלות אותנו, והעולם כולו היה עולה מהמקומות הכי נמוכים שלו אל הגאולה השלמה, כשבמרכז העולם, בבית התפילה לכל העמים, היה ארון עדות עם הלוחות אשר "מעשה אלהים המה". שתי אבנים שכתובות משני עבריהם באופן ניסי ומופלא. כלומר י"ז תמוז אינו יום שאנחנו מבקשים שיהפוך לנו מאבל לשמחה אלא זה היה היום שיועד לגאולה מלכתחילה, לגאולת כל העולם, כל העתיד וההיסטוריה, ואף מלאך המוות היה נשחט.

תמוז הוא אור כל כך גדול, שמש רוחנית כל כך גבוהה, שמוסתרת בעולם, ושהדרך היחידה שניתן להסביר את זה היא על ידי האליל של התמוז – חום, היסק נוראי. הזכרנו לאחרונה שהמילה הזו, תמוז, בשפות כמו טורקית עתיקה ובשפות ים תיכוניות נוספות, היא שמו של חודש יולי. ההסבר הטכני הוא שזה חודש שחם בו מאד, אבל במהות – התמוז שהנשים מבכות אותו הוא הכיסוי שאתה מכסה כי אתה לא יכול לראות עדיין את אור השמש שמופנם בפנים, את המהפכה שצריכה להתרחש בחודש הזה.

מהנהגה ניסית להנהגה מכוסה

ומה קורה לפני ה' תמוז והרבה לפני נבואתו של יחזקאל? בג' תמוז, כך מופיע בסדר עולם רבה, עומד יהושע בן נון ואומר "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון". ג' תמוז. בימינו כבר כולם יודעים שג' תמוז הוא יום ההילולא של הרבי מליובאוויטש זיע"א, שהרבי עצמו קרא לו "אתחלתא דגאולה", שכן היה זה היום בו הומר עונשו של הרבי הריי"צ, חותנו, מעונש מוות לגלות בעיר קאסטרמא, והשיחרור שלו מהגלות הזו היה רק בי"ב בתמוז, אבל הרבי כותב שבאופנים מסוימים ג' תמוז גדול מי"ב תמוז, כי ג' תמוז הוא יציאה ממוות לחיים. אמנם גלות קשה אבל בעצם אז התגלו הכוחות הפנימיים העמוקים, שמוסתרים וחבויים בשמש שורפת של עבודת כוכבים ומזלות, של הנשים המבכות את התמוז בשער הפנימי של בית ה' – וזוהי המהות של כל הגאולה הפנימית שנמצאת מאחורי כל זה. מהותו של החודש הזה היא הכח להפך ולהבין שמה שמכוסה, "ואני בתוך הגולה", זה כיסוי קשה מאד, ימים קשים ומועדים של בין המצרים, אבל בפנים בפנים כולו אמור להתהפך לגאולה געשית עצומה.

כדאי לזכור מתי אומר יהושע את המשפט המפורסם של "שמש בגבעון דום", וזה אף קשור לפרשת השבוע שלנו, שעוסקת אחרי הפרה האדומה, בהיפוכים – במות אהרן, במות מרים, במי מריבה, ודווקא אז שרים ישראל "עלי באר ענו לה" (במדבר כ"א, י"ז), ובתוך הפרשה גם מקופלת בשקט בשקט המלחמה עם סיחון ועוג, וכפי שיספר משה בדברים על המלחמה הזו –

הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה אָחֵל֙ תֵּ֤ת פַּחְדְּךָ֙ וְיִרְאָ֣תְךָ֔ עַל־פְּנֵי֙ הָֽעַמִּ֔ים תַּ֖חַת כׇּל־הַשָּׁמָ֑יִם אֲשֶׁ֤ר יִשְׁמְעוּן֙ שִׁמְעֲךָ֔ וְרָגְז֥וּ וְחָל֖וּ מִפָּנֶֽיךָ. (דברים ב', כ"ה)

ומסביר שם רש"י –

תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם. לִמֵּד שֶׁעָמְדָה חַמָּה לְמֹשֶׁה בְּיוֹם מִלְחֶמֶת עוֹג [סְפָרִים אֲחֵרִים: סִיחוֹן], וְנוֹדַע הַדָּבָר "תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם" (ע"ז כ"ה ע"א).

בפרשת חוקת אנחנו עוברים בעצם מההנהגה הניסית המופלאה, ענני הכבוד נעלמים, הבאר נעלמת, על משה נגזר שלא ייכנס לארץ, וההנהגה תעבור מהרמה הניסית של לוחות ראשונים, של משה אהרן ומרים – אל יהושע. אפילו פרה אדומה בה מצווים משה ואהרן בתחילת הפרשה – מצוותה בסגן, אלעזר הכהן.

טהרה וקדושה – בכל יהודי

שאלנו למה צריך בפרה דומה את המתח הזה בין הטהרה הגמורה של האיש במשך שבעה ימים ובין זה שבאים לטמא אותו בהר המשחה – זורקים עליו שרץ וזקני בית דין עומדים עליו, סומכים ידיהם ואומרים לו 'עכשיו תטבול' אבל רק פעם אחת ולא יותר, כי באים לגלות לו את התגלית האדירה שהטהרה מטומאת המוות בעולם, ממחלת העולם, כוחה נובע מעצם זה שהוא יהודי ולא בגלל שהוא טהור ברמת תרומה גדולה או קורבנות. "ואסף איש טהור" – בין איש ובין אישה, ישראל, ולכן מטמאים אותו. על מה התווכחו פה הצדוקים? מה, הם נהיו צדיקים גדולים פתאום? אכפת להם מטהרה יתירה בישראל? אותם צדוקים שכפי שכתב הרמב"ם שמהם באה הנצרות רצו לטעון ולומר לנו 'הכח שיכול להפך את העולם לא קיים ביהודים 'רגילים' אלא רק בצדיקים, בכאלה שיכולים לאכול תרומה גדולה ולהיות טהורים ולהקריב קרבנות. זה לא סתם לכל יהודי'.

אמנם אנחנו יודעים שבעם ישראל פרה אדומה היא הדרך להיטהר מחטא העגל. לא איזה צדיק מטהר מחטא העגל. מטמאים את הכהן העוסק באפר הפרה בכוונה והוא טובל שם כדי להראות שהוא רק טבול יום ובטהרה האלמנטרית הבסיסית הזו שאיתה אפשר לאכול מעשר שני בירושלים – דווקא כך הוא עוסק באפר הפרה ודווקא באופן הזה מזים על טמא מת בשלישי ובשביעי והוא נטהר והופך להיות הזוי וכך מיטהרים מטומאת המוות של העולם, וזה תיקון חטא העגל וזו החזרה לי"ז בתמוז המקורי וזה התמוז – לשון היסק, זה "כי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה' אֱ-לֹהִים…" (תהילים פ"ד, י"ב), זו האלוקות המוסתרת בעולם שתתגלה ותופיע ע"י עם ישראל, ע"י כל אחד ואחת מאיתנו, איש ואשה – "איש טהור", טבול יום בלבד, זו כל הטהרה שצריך. אנחנו בונים את העולם, מייצרים גשרים, את הגשר הרוחני הסמלי בין הר הבית לבין כל החלק הבא, אנחנו בונים עולם שלם ומנסים לייצר בו את התינוקות הללו ואת הטהרה בעולם, אבל מה מטהר בסוף מטומאת המוות? – הכח הזה של עם ישראל.

יחזקאל בה' בתמוז רואה את השמים ואת מראות אלוקים, כמו שכל אחד מאיתנו ראה במעמד הר סיני, רק שאז פרחה נשמתנו והקב"ה החזיר אותן אלינו בטל של תחיית המתים, ויחזקאל מגלה איך בכל אחד מאיתנו נמצא הכח הזה. זוכרים את הביטוי הזה "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי" (מכילתא דשירה ג, ד"ה זה אלי)? את זה זה בא לבטא. ולכן זה דווקא יחזקאל הנביא של "ואני בתוך הגולה". היש מישהו מאיתנו שלא מרגיש את עצמו כך, בתוך הגולה?

יש למרן הרב קוק זצ"ל פסקה נפלאה ב'אורות הקודש' שמדברת מהנשמה של כל אחד ואחד – האני העצמי שנמצא בתוך הגולה.^[4] "ואני בתוך הגולה ואראה מראות אלוקים". זה אותו יחזקאל שרואה את הדברים הקשים ביותר, הנוראים ביותר, ירושלים במציאות גלותית, באים אליו זקני ירושלים ואומרים לו 'אנחנו לא רוצים להישאר פה בכל', והוא עונה להם – "וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת…" (יחזקאל כ', ל"ב), והוא זה שרואה את בית המקדש השלישי.

עליונות אווירית

אתם יודעים מה זה ג' תמוז? אני מרגיש את הדברים האלה עכשיו בתמוז, ובעז"ה נראה את זה פה את כל מה שקורה עכשיו. אני ממש מרגיש את התהפכות ההבנה שאנחנו לוחמים מול כל איתני הטבע – וזה לא עלינו, לא רק לכבודנו אנו נלחמים. מסופר שם ביהושע שהמלחמה בכלל לא היתה נגד ישראל. נזכיר את הרקע – יושבי גבעון שהיתה עיר גדולה, ראו שעם ישראל מגיע והם הבינו שישראל עתידים להשמיד את יושבי הארץ, לכן הם באו והתחפשו לאנשים שבאו מארץ רחוקה, שקרנים, רמאים, וכרתו עם ישראל ברית ואז התגלה השקר שלהם אך יהושע פסק שיש לעמוד בברית הזו, ואז נקבע שהגבעונים יהיו חוטבי עצים ושואבי מים "עד היום הזה", ואז מגיעה הברית הזו למבחן. חמשת מלכי יבוס, אֲדֹנִי צֶדֶק מֶלֶךְ יְרוּשָׁלַ͏ִם, הוֹהָם מֶלֶךְ חֶבְרוֹן, פִּרְאָם מֶלֶךְ יַרְמוּת, יָפִיעַ מֶלֶךְ לָכִישׁ וְדְּבִיר מֶלֶךְ עֶגְלוֹן, התאגדו להילחם על גבעון החזקה, ואז פנו הגבעונים השקרנים ליהושע בבקשה לקיים את הברית ולעזור להם. ופה אנחנו עומדים להילחם לא כמו ביריחו, לא כמו בעי אלא כדי להציל את הגבעונים. לא בגלל שהיה איום גרעיני עלינו אלא כי צריך להקים "בית תפילה לכל העמים", כי עמים מטורפים לא קולטים בכלל שמישהו צריך להציל אותם, ואז מגיע הסיפור של "שמש בגבעון דום" –

וַיֹּ֨אמֶר ה' אֶל־יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ אַל־תִּירָ֣א מֵהֶ֔ם כִּ֥י בְיָדְךָ֖ נְתַתִּ֑ים לֹא־יַעֲמֹ֥ד אִ֛ישׁ מֵהֶ֖ם בְּפָנֶֽיךָ. וַיָּבֹ֧א אֲלֵיהֶ֛ם יְהוֹשֻׁ֖עַ פִּתְאֹ֑ם כׇּל־הַלַּ֕יְלָה עָלָ֖ה מִן־הַגִּלְגָּֽל. וַיְהֻמֵּ֤ם ה֙' לִפְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיַּכֵּ֥ם מַכָּֽה־גְדוֹלָ֖ה בְּגִבְע֑וֹן וַֽיִּרְדְּפֵ֗ם דֶּ֚רֶךְ מַעֲלֵ֣ה בֵית־חוֹרֹ֔ן וַיַּכֵּ֥ם עַד־עֲזֵקָ֖ה וְעַד־מַקֵּדָֽה. (יהושע י', ח'-י')

זו בכלל לא מלחמה שלנו אלא רק כדי להציל את גבעון הרמאים מחמשת מלכי יבוס!

וַיְהִ֞י בְּנֻסָ֣ם מִפְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל הֵ֞ם בְּמוֹרַ֤ד בֵּית־חוֹרֹן֙ וַ-ה' הִשְׁלִ֣יךְ עֲלֵיהֶם֩ אֲבָנִ֨ים גְּדֹל֧וֹת מִן־הַשָּׁמַ֛יִם עַד־עֲזֵקָ֖ה וַיָּמֻ֑תוּ רַבִּ֗ים אֲשֶׁר־מֵ֙תוּ֙ בְּאַבְנֵ֣י הַבָּרָ֔ד מֵאֲשֶׁ֥ר הָרְג֛וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בֶּחָֽרֶב. (שם י"א)

למה חשוב לנו לדעת כמה מתו ושהם היו רבים שמתו בברד? – כי כולם ראו שזה מעל הטבע, כולם הבינו שאלו ניסים. כולם ראו "עליונות אווירית" לא מובנת.

ולא היה כיום ההוא – לשמוע ה' בקול איש

אָ֣ז יְדַבֵּ֤ר יְהוֹשֻׁעַ֙ לַֽה' בְּי֗וֹם תֵּ֤ת ה֙' אֶת־הָ֣אֱמֹרִ֔י לִפְנֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֹּ֣אמֶר לְעֵינֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל שֶׁ֚מֶשׁ בְּגִבְע֣וֹן דּ֔וֹם וְיָרֵ֖חַ בְּעֵ֥מֶק אַיָּלֽוֹן. (שם י"ב)

לא "ויאמר ה' אל יהושע" אלא "אז ידבר יהושע לה'"! אמרנו קודם שגם משה רבנו העמיד את החמה, וחז"ל אומרים שזה היה פעמיים – גם עם עמלק וגם עם עוג וסיחון, ולכאורה זה סותר את מה שכתוב בהמשך (להלן). הגמרא אומרת ששאל יהושע – 'רבש"ע, ראו את הניצחון אבל איך ידעו בכל העולם מה זה עם ישראל שחוזר הנה הביתה? מה הוא עושה לעולם? אז שיעמוד השמש'.

בסוגריים של רגע – למה חטאו ישראל בעגל? כי בושש משה לרדת מההר, הם התבלבלו עם השמש. בשש הם חשבו שזה אחרי השמש או לפני השמש. תמוז זה התיקון של כל הסיפור. ובעגל אמרנו "כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו". נו, ואם לא ידעתם? ובאמת בא השטן והם ראו את משה מת במטה, סיפור קשה, אז מה היה הניסיון? –

וַיִּדֹּ֨ם הַשֶּׁ֜מֶשׁ וְיָרֵ֣חַ עָמָ֗ד עַד־יִקֹּ֥ם גּוֹי֙ אֹֽיְבָ֔יו הֲלֹא־הִ֥יא כְתוּבָ֖ה עַל־סֵ֣פֶר הַיָּשָׁ֑ר וַיַּעֲמֹ֤ד הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ בַּחֲצִ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְלֹא־אָ֥ץ לָב֖וֹא כְּי֥וֹם תָּמִֽים. (שם י"ג)

הטבע נעצר. חז"ל מסבירים שיהושע אמר – 'זה מה שכתוב כבר בספר בראשית, ספר הישר, על אפרים שיהושע היה משבטו – "וזרעו יהיה מלא הגוים" (בראשית מ"ח, י"ט). אם זה היה מתרחש לפני חטא העגל, לא היה חטא העגל, ולמה זה לא קרה? –

וְלֹ֨א הָיָ֜ה כַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ לְפָנָ֣יו וְאַחֲרָ֔יו לִשְׁמֹ֥עַ ה' בְּק֣וֹל אִ֑ישׁ כִּ֣י ה' נִלְחָ֖ם לְיִשְׂרָאֵֽל. (שם י"ד)

והמפרשים שואלים – הרי אמרנו שגם משה רבנו העמיד את החמה?! אמנם לפי המשך הפסוק זו לא שאלה בכלל – אצל משה החמה נעצרה כי הקב"ה עשה את הנס, אבל זה בכלל לא היה חידוש שה' יכול לעשות ניסים. לעומת זאת אצל יהושע – ה' שמע בקול יהושע! "ולא היה כיום ההוא… לשמוע ה' בקול איש". יהושע אמר לקב"ה – 'תלמד את כל העולם, את השמש והירח, את כל מערכות השמיים, מה יכול לעשות איש יהודי' – "לשמוע ה' בקול איש כי ה' נלחם לישראל". לכאורה הפסוק קשה – ה' לא נלחם כאן בכלל לישראל אלא לגבעון, אבל העומק בזה הוא שה' נלחם את מלחמותיו בעולם על ידי ישראל! ע"י ישראל יגלה העולם, יגלו הגבעונים שרימו, ויגלו אלו שיוותרו מהיבוסי, וממלכי הוהם ופיראם ואדוני-צדק וכו', מה יכול יהודי לעשות. ובסבלנות גדולה, כפי שאנחנו עוברים בימינו, במלחמתנו על הטהרה מטומאת המוות, המלחמה על תיקון חטא העגל, המלחמה שעֵת השלום שלה והדיבורים וכל מה שיש – מתרחש עכשיו בתמוז הזה. זה התחיל בסיון, והאמת שאף מוקדם יותר – בשמיני עצרת, ביום שבו ביקשו אומות העולם להשמיד אותנו. כמה עוד נצטרך לדמיין מה היה אמור להיות בתוכניות שלהם באותו יום של שמיני עצרת, ביום שבו הלביא והלביאה מזדווגים זה עם זה,^[5] ומה מגלה העולם בעקבות זאת. ומי מגלה את זה? לא הכהן הגדול אלא "איש טהור", כל יהודי, כל חייל יהודי טהור ומתוק. כל ישראל. ועולם שלם מגלה איך מה שמוסתר בו על ידי התמוז, מתגלה ע"י ישראל. זה מדהים – מישהו אמר לי שהכור הגרעיני בעיראק היה נקרא תמוז.^[6] מהי השמש? מה עומק הרעיון של אותו היסק התמוז והשמש? הרי האדם לא יכול לעמוד בשמש, הוא יסתנוור וימות! אבל הלוחות הראשונים היו צריכים להעלות את העולם לאור הזה שאליו הוא צריך להגיע.

פרה אדומה – מהות הגאולה

עשר פרות אדומות יש –

…תשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצוה זו עד שחרב הבית בשנייה. ראשונה עשה משה רבינו, שנייה עשה עזרא ושבע מעזרא עד חורבן הבית והעשירית יעשה המלך המשיח מהרה יגלה אכי"ר. (רמב"ם הל' פרה אדומה ג', ד')

הרבי מליובאוויטש זיע"א שואל למה הכניס הרמב"ם את זה לסדר ההלכות שלו? זה רעיון יפה אבל כאן זה הלכות! והוא מסביר שאתה חייב להבין שמהות הפרה האדומה היא מהות הגאולה, וכל מה שאנחנו אומרים "להביא לימות המשיח" זה להבין שהחודש המופלא הזה שלנו נקרא תמוז, והוא מזכיר את אותו אליל, את אותן נשים המבכות את התמוז, את העיניים ההן, את ההיסק, את בכי העיניים הלא רואות של העבודה זרה שמבקשות הנשים היושבות שם. יחזקאל אחרי שראה את הדברים הקשים, את שבעים זקני ישראל עובדים עבודה זרה, נלקח לראות את אותן הנשים המבכות לעבודה זרה בפתח בית ה' – והרי הנשים לא חטאו לפני כן, לא בעגל ולא בחטא המרגלים, והנה רואה יחזקאל כעת גם את הנשים חוטאות וגורמות לתמוז לבכות ולכל ישראל לבוא לעבוד אותו – כל זה סיפור כיסוי לאותו יחזקאל שבמראות האלוקים רואה בתחילת חודש תמוז את השמים נפתחים. על פי האברבנאל, אגב, הפסוק בא ללמדנו שבאותו יום, ה' תמוז, מתחילה גלות יהויכין – "ואני בתוך הגולה", ויחזקאל מגלה לנו איך במקום שנראה הכי הכי נמוך, במקום שנראה הכי למטה שיש – שם מתרחשת ההפיכה הגדולה.

זה פלאי פלאות שפרשת חוקת באה לגלות את מה שאמור להיות ואיך הוא מופיע מהמקומות הכי נמוכים שיש, הפרשה שמתחילה לתאר את "ואני בתוך הגולה" – אהרן מת, מרים מתה ועל משה נגזר שלא יכנס לארץ. משה פונה למלך אדום ואומר לו "כה אמר אחיך ישראל" מתוך כוונה להגיע לארץ באופן הכי נפלא, אך מלך אדום מכה בו במכה הקשה ביותר שיכולה להיות, וכל המציאות כולה נראית כאילו מתחילה תקופה הכי מכוסה, תקופה של הסתר פנים, ודווקא מתוך זה "אז ישיר ישראל עני באר ענו לה".

איש טהור

חודש תמוז, ואולי זה מה שמגלה הרבי ומגלה החסידות בדורות האחרונים, הוא איך מתוך ה-"ואני בתוך הגולה" הזה – דווקא משם הכל מתהפך, וחודש שהיה לאורך כל הדורות באמת, עובדתית, חודש קשה של בין המצרים, הופך להיות בפועל הופעה של אור, של גאולה שבאה להאיר את השמש האמיתית, את התמוז השיקרי שמחפה על האור, על השמש השורפת את המציאות ומראה שהוא יחידי בעולמו ומעלה אותנו לאור עליון ששייך לכל אחד ואחת מאיתנו – "איש טהור", והוא מתקן את העולם ויכול להפוך את העולם.

בעז"ה שנזכה כבר באמת, בנגלה, מתחת לעשרה טפחים, באור הגדול של "ואתא הקב"ה ושחט למלאך המוות" ויאמר למשחית הרף ולמלך המוות די, ותחת השבר והמוות של כל כך הרבה טהורים וקדושים שלוחמים בשבילנו ובשביל גבעון ובשביל העולם כולו, יתגלה איך כל הטבע יתהפך ויתעלה לגאולה שלמה במהרה בימינו.

1. לעיתים נדירות היא נקראת בא' דר"ח תמוז, ל' סיון. ↑

2. רק מופיע מיספור החודש – 'החודש הראשון', 'החודש השני' וכן הלאה. ↑

3. הפטרת חג השבועות. ↑

4. "ואני בתוך הגולה, האני הפנימי העצמי, של היחיד ושל הציבור, אינו מתגלה בתוכיותו רק לפי ערך הקדושה והטהרה שלו, לפי ערך הגבורה העליונה, הספוגה מהאורה הטהורה של זיו מעלה, שהיא מתלהבת בקרבו…" (אורות הקודש ג', צ"ז) ↑

5. עי' סנהדרין ק"ו. ↑

6. שני הכורים הגרעיניים שסיפקה צרפת לעיראק והושמדו ע"י חיל האויר הישראלי בערב שבועות תשמ"א נקראו ע"י העיראקים "תמוז 1" ו-"תמוז 2". (ויקיפדיה). ↑