לראות טוב. לפרשת ראה תשפה

ראה את אנכי

אני מבקש לעסוק בראש ובראשונה בשמה של הפרשה שלנו – "ראה". בפסוקיה הראשונים עוסקת הפרשה בענין שלכאורה איננו קשור להמשכה, בבחירה החופשית –

רְאֵ֗ה אָֽנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה. אֶת-הַבְּרָכָ֑ה אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְע֗וּ אֶל-מִצְוֹת֙ ה' אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּֽוֹם. וְהַקְּלָלָ֗ה אִם-לֹ֤א תִשְׁמְעוּ֙ אֶל-מִצְוֹת֙ ה' אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם…  (דברים י"א, כ"ו-כ"ח)

והתורה ממשיכה ומספרת כי כאשר תבואו אל הארץ תעברו את הירדן, תגיעו אל הר גריזים והר עיבל והפירוט של זה יתואר בהמשך, בפרשת כי תבוא, במעמד מרשים של כל העם אשר יתרחש בימי יהושע, הברכה והקללה. בתוך אותה פרשיה, ממשיך הכתוב ומתאר את המשכן בשילה ואף את המקדש בירושלים, והוא ממשיך לפירוט של מצוות מעשיות מרובות.

אבל שמה של הפרשה כאמור, מחייב הבנה. ראשית יש להבין את הפסוק, שיש בו קושי מובנה כיון שהוא פותח בלשון יחיד וממשיך בלשון רבים – "ראה אנכי נותן לפניכם". לכאורה היה היה צריך להיות 'ראה אנכי נותן לפניך', והקושי הוא כל כך חזק עד כדי כך שיש הצעה בפרשנים שאולי משה רבנו פונה כאן בכלל ליהושע בן נון ואומר לו – 'ראה, אתה זה שהולך להיות אחראי על מה שיהיה לעם, לפניכם, כי כאשר נגיע לארץ ישראל, אני כבר לא אהיה פה אלא אתה' – אבל זו הצעה רחוקה מהפשט, וככל הנראה הפניה "ראה" היא כלפי כל אחד ואחת מבני ישראל, ולכן עלינו להבין את השינוי מלשון יחיד לרבים.

אבל השאלה אף קשה יותר; מה בכלל מוסיפה פה המילה "ראה"? אם מה שבאת לומר לי הוא שיש בעולם בחירה חופשית, ויש לפני ברכה וקללה ועלי לבחור בברכה, מה חסר היה המקרא ללא מילת הפתיחה הזו – "אנכי נותן לפניכם ברכה וקללה"?

בעל הטורים באחת מההצעות הפרשניות שלו במקום אומר דבר מדהים – "ראה אנכי", היינו 'ראה את אנכי'. אני מאפשר לך לראות אותי – לקב"ה יש אפשרות בחירה, הוא בחר בעם ישראל, הוא בוחר בשירי זמרה, "המקום אשר יבחר ה'" ועוד, ויש לך עכשיו אפשרות לראות את הבחירה שלו. בכלל, המושג בחירה חוזר פעמים רבות בפרשה שלנו – אנחנו נגיע בהמשך אל "המקום אשר יבחר ה'", כך נקראת ירושלים, וכן העם הזה "כי בך בחר ה' אלהיך", "ויבחר בך ובזרעך אחריך" וכו'. כלומר, אומר בעל הטורים, תתבונן שיש לך כח אלוקי לבחור. הבחירה היא דבר שקיים רק באדם, כמו בקב"ה. למלאכים אין בחירה, לשום יצור אחר אין בחירה.

ראה נתתי לפניך

זה פירוש מדהים אבל עדיין קשה לומר שזה הפשט, 'תראה שיש בך את הכח שאנכי נותן בפניכם, כמו שיש לי'. אגב, המילה "ראה" תופיע מכאן ואילך רק עוד פעם אחת בהמשך החומש^[1], כציווי לעם ישראל, בסוף פרשת ניצבים, בענין שבו אנחנו עוסקים כעת, עניין הבחירה – הבחירה בחיים. כלומר המילה "ראה" היא מהותית לעצם הבחירה –

כִּ֤י תָשׁוּב֙ אֶל-ה' אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָל-לְבָֽבְךָ֖ וּבְכָל-נַפְשֶֽׁךָ. כִּ֚י הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָֽנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לֹֽא-נִפְלֵ֥את הִוא֙ מִמְּךָ֔ וְלֹֽא רְחֹקָ֖ה הִֽוא. לֹ֥א בַשָּׁמַ֖יִם הִ֑וא לֵאמֹ֗ר מִ֣י יַֽעֲלֶה-לָּ֤נוּ הַשָּׁמַ֨יְמָה֙ וְיִקָּחֶ֣הָ לָּ֔נוּ וְיַשְׁמִעֵ֥נוּ אֹתָ֖הּ וְנַֽעֲשֶֽׂנָּה. וְלֹֽא-מֵעֵ֥בֶר לַיָּ֖ם הִ֑וא לֵאמֹ֗ר מִ֣י יַֽעֲבָר-לָ֜נוּ אֶל-עֵ֤בֶר הַיָּם֙ וְיִקָּחֶ֣הָ לָּ֔נוּ וְיַשְׁמִעֵ֥נוּ אֹתָ֖הּ וְנַֽעֲשֶֽׂנָּה. כִּֽי-קָר֥וֹב אֵלֶ֛יךָ הַדָּבָ֖ר מְאֹ֑ד בְּפִ֥יךָ וּבִלְבָֽבְךָ֖ לַֽעֲשֹׂתֽוֹ. (שם ל', י'-י"ד)

ואז, אחרי כל הפסוקים של פרשת התשובה ואחרי הברכה והקללה שבפר' כי תבוא, יופיע הסיכום –

רְאֵ֨ה נָתַ֤תִּי לְפָנֶ֨יךָ֙ הַיּ֔וֹם אֶת-הַֽחַיִּ֖ים וְאֶת-הַטּ֑וֹב וְאֶת-הַמָּ֖וֶת וְאֶת-הָרָֽע. (שם ל', ט"ו)

וזו כאמור הפעם היחידה הנוספת שהמילה הזו מופיעה בתורה, ובהקשר של הבחירה, ושוב אותן מילים של ברכה וקללה –

הַֽעִדֹ֨תִי בָכֶ֣ם הַיּוֹ֘ם אֶת-הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת-הָאָ֒רֶ֒ץ הַֽחַיִּ֤ים וְהַמָּ֨וֶת֙ נָתַ֣תִּי לְפָנֶ֔יךָ הַבְּרָכָ֖ה וְהַקְּלָלָ֑ה וּבָֽחַרְתָּ֙ בַּֽחַיִּ֔ים לְמַ֥עַן תִּֽחְיֶ֖ה אַתָּ֥ה וְזַרְעֶֽךָ. (שם י"ט)

ואם כן, עלינו להבין את מהותה של המילה הזו 'ראה'.^[2] וגם כאן הפסוק קשה – ברור שלא מדברים על החיים והמוות באופן אובייקטיבי-אבסולוטי שכן זה איננו נתון לבחירתו של האדם, שהרי "על כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת".

בחירה, תשובה ושמחה

יונתן בן עוזיאל, או נכון יותר הפירוש המיוחס לו, עושה כאן פעולה מדהימה – הוא עומד לפרש את הפסוק באופן מחודש ע"י שימוש במילה אחת, אבל לפני שנגיע אליו 'נזרוק' לחלל האויר עוד שני עניינים שמופיעים בין הבחירה הזו של "ראה אנכי נותן לפניכם" לבין הבחירה של "ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע"; האחד כבר הזכרנו – התשובה. פרשת התשובה מופיעה כאן והיא איננה מופיעה לפני כן. וצריך להבין למה זה מופיע רק בשנה הארבעים? האם הקב"ה במעמד הר סיני לא רצה שנעשה תשובה?, והרי התשובה קדמה לעולם וסיפורי התשובה מתחילים כבר באדם הראשון, בקין וכו'! אז למה כל פרשת התשובה מופיעה דווקא מתוך "בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ" (שם ד', ל'), "וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֺתָיו" (שם ל', ח'), ולפי חלק גדול מהמפרשים, המילים "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצווך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא" מוסבות על מצוות התשובה! ונזכור – פרשת ראה לעולם נקראת או בערב ראש חודש אולו או בראש חודש אלול/תחילת אלול.

אנחנו יודעים כי בהל' תשובה ברמב"ם מופיע כל רעיון הבחירה החופשית –

רשות לכל אדם נתונה: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק – הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע – הרשות בידו. (הל' תשובה לרמב"ם, ה', א')

וזה הבסיס לכל התשובה – אלמלא היתה לנו יכולת לבחירה, לא יתכן שיהיה בעולם כלל שכר ועונש, איך אפשר לצפות לתשובה?!
אגב, אם הפירוש של "ראה אנכי" הוא אכן 'תראה איך האנכי נכנס בך', הרי שעומק מושג התשובה הוא לשוב אל ה', עד ה', כלומר לשוב מהמציאות המעטפתית אל האלוקות שבך.

אז יש תשובה בתוך הפרשיות הללו ויש עוד מצווה אחת שמופיעה רק בפרשיות הללו, והיא מלאות בה – מצוות השמחה. שבע פעמים מופיע ענין השמחה בפרשה שלנו ובסיומה – "והיית אך שמח", ומשם זה יופיע בפרשיות הבאות. זה יופיע כאשר נגיע להר גריזים והר עיבל ונקים שם מזבח, ונהיה במעמד של הבחירה החופשית, שם נאכל מן הזבחים ומן השלמים ונשמח לפני ה'. והיא תופיע שוב בסוגיית הבחירה החופשית, בשיא התוכחה, בשיא הקללה –

תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר לֹא־עָבַ֙דְתָּ֙ אֶת־ה' אֱלֹהֶ֔יךָ בְּשִׂמְחָ֖ה וּבְט֣וּב לֵבָ֑ב מֵרֹ֖ב כֹּֽל. (שם כ"ח, מ"ז)

והרמב"ם הענק שבא ואומר שהשמחה היא עבודה גדולה ואסור להפסיק אותה ואסור להיבטל ממנה וכל הקללות באות על האדם אם הוא מקיים את המצוות שלא בשמחה וכו'.

אז עסקנו בבחירה חופשית, בתשובה ובשמחה. הבחירה החופשית פותחת וחותמת את הכל, באמצע התשובה והשמחה מגיעה ברגע שהבחירה הזו, שהיכולת לראות את הברכה ואת הקללה, מופיעה. מה מחבר פה הכל? נדמה שיש כאן דבר פלא עצום.

הכי קל – הכי קשה

המשותף לענ"ד לבחירה חופשית, לשמחה ולתשובה הוא שאלו נראים הדברים הכי פשוטים שיש. זוכרים שאמרנו לילד שלנו כשהיה בכיתה א' – "יש לך בחירה חופשית"? אבל כנראה שאנחנו צריכים לעבור איזה שישים או שבעים שנה כדי להבין שבסך הכל 'עבדנו' על הילדים שלנו (ואולי גם על עצמנו). האם באמת לכל אחד יש בחירה?! יש תחושה כזו שבחירה חופשית, שמחה ותשובה אלו שלשת הדברים הכי קלים בעולם. מה הבעיה לשמוח? נשים מערכון של הגשש או שניתן לך מאה שקל, ואתה תשמח, לא?

אגב, אלו באמת הדברים שנראים הכי קלים. האם ראינו תינוק שאינו שמח? והוא גם כל הזמן בוחר – הוא מחליט. והדבר השלישי שנראה מאד קל – תשובה, שהרי "הרהור תשובה כתשובה דמי". אין לנו עוד מצווה שאם הרהרת בה יצאת ידי חובה! מרן הרב קוק אומר את הדברים הבאים על תשובה אבל לענ"ד זה רלוונטי לכל שלשת הדברים – אלו המצוות שנראות הכי קלות שיש, אבל הן הקשות ביותר לקיום מפני שאף אחד בעולם עוד לא הגיע לזה! האם ראינו יהודי שחי בתודעה קבועה של "והיית אך שמח"?! שאין שום נקודה בו שמופרת והוא איננו שמח בה?! לדעת את זה אנחנו יודעים אבל האם אנחנו שמחים כך?

תשובה היא באמת המצווה הקלה ביותר, כך כותב הרב קוק באיגרת שלו בתחילת אורות התשובה, שהוא שולח לרב חרל"פ, כי זו המצווה הקלה שבקלות שהרהור בה נחשב כקיומה אבל היא הקשה שבקשות כי אין אחד שהגיע בה לתחנה הסופית. כולם עושים תשובה אבל עדיין לא הגענו לגאולה שלמה שהיא התשובה – "ומלאה הארץ דעה את ה'", שהכל ישוב למקורו.

ואותו דבר גם לגבי הבחירה החופשית.

ברכה – וחילופה

אז כעת ניכנס לבאר את הכל, והכל נמצא במפתח קטן אחד שכאשר ניפתח איתו – נתחיל את החיים, ולאחר מכן נלמד יחד מזמור מפורסם בתהילים, מזמור ל"ד, שיש בו דברים מופלאים. אני משוכנע שדוד המלך דיבר שם בעקבות פרשת ראה, בעקבות הדברים שהזכרנו כעת.

פתחנו בשאלה מה הכוונה במילה "ראה", ויונתן בן עוזיאל לא עונה על זה אלא כבדרך אגב. בשני הפסוקים "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה", ו-"ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע", חורג רבי יונתן בן עוזיאל מדרכו, מתרגום הפשט ואומר מילה מדהימה. המילה "קללה" מתורגמת בכל מקום לארמית כ-"לווטיא", קללה. אך בשני הפסוקים הללו מתרגם יונתן בן עוזיאל –

אָמַר משֶׁה נְבִיָא חֲמוֹן דַּאֲנָא מְסַדֵּר קֳדָמֵיכוֹן יוֹמָא דֵין בִּרְכָתָא וְחִילוּפָהּ. (שם י"א, כ"ו)

… אֲנָא מַסְהִיד בְּכוֹן יוֹמָנָא אֱלָהֵן שְׁמַיָא וְאַרְעָא חַיֵי וּמוֹתָא סַדָרִית קוּמֵיכוֹן בִּרְכָתָא וְחִילוּפָהּ… (שם ל', י"ט)

אני נותן לפניכם היום את הברכה ואת התחליף שלה. אז נכון שיונתן בן עוזיאל לא תמיד מתרגם את המקרא לפשוטו אלא לעיתים מכניס מדרשים, אבל בכל מקום אחר הוא מתרגם את המילה קללה כלווטיא כפי שאמרנו, ורק בשני המקומות האלה הוא חורג ממנהגו ומתרגם אחרת. ובעומק הענין הוא בא לענות לשאלה ששאלנו – מה זה 'ראה';

בשיחה מופלאה של הרבי מליובאוויטש זיע"א הוא מזכיר את התרגום הזה של יונתן בן עוזיאל בניתוח עמוק, ושואל למה יש באמת כל כך הרבה קללות וכל כך קשה לנו בחיים? הרי אנחנו עומדים עכשיו בנאומו של משה אל העם לפני שהם נכנסים אל הארץ, ושם עליכם להיזהר מכל מיני דברים, עבודה זרה וחלילה תוכלו לגלות משם וכו' וגם דעו לכם שזו ארץ זבת חלב ודבש – וכבר הסברנו בעבר^[3] שהמילה 'זבה' מופיעה במקרא תמיד בהקשר של דם או הפרשה גופנית אחרת, של כאב עצום, אבל היא יכולה להתהפך ממקום הקללה למקום הברכה, לחלב ודבש.

אז למה באמת הקב"ה נותן לעולם קללה? בעומק, התשובה היא כדי שבאמת תהיה לנו בחירה חופשית. אני יודע זו עדיין אינה תשובה מספקת, כי לא הסברנו עדיין מהי הבחירה החופשית. התשובה לזה טמונה בתשובה לשאלה למה הקב"ה בכלל ברא אותנו בעולם? מה היה חסר אם לא היינו פה? למה רק לאדם יש טוב ורע והוא יכול להגיע לכ"כ רע או לכ"כ טוב? למלאכים אין את הבעיה הזו כי אין להם בחירה חופשית. לאף ייצור אין בחירה חופשית. 'ראה את האנכי' – היכולת שלך להתבונן באלוקות היא דרך הנקודה האלוקית הזו שבך, כמו בי, יש בחירה. ומהו עומק הבחירה? – הקב"ה עשה בעולם טוב ועשה בעולם גם מה שנראה לנו רע, והטוב עטוף בהרבה מאד רע, כדי שאתה תגיע אל הטוב, את הברכה, אל האור, מתוך בחירה, ואתה תגלה את נקודת האור שבתוך החושך הזה, ואתה תהפוך את החושך לאור, את הקללה לברכה. ורק אז תוכל להגיע גם לשמחה. וזה שלא הגענו לשמחה זה בגלל שתמיד יש איזה שד שיכול לקפוץ לנו פתאום מהצד, כי לא הכל התהפך, לא מלאה הארץ עדיין דעה את ה'.

"ראה", אומר יונתן בן עוזיאל – תתבונן, זה מהות הענין של הבחירה. שאלנו מה היה חסר המקרא אם המילה הזו לא היתה מופיעה והיה כתוב רק "אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" – שלא היה כלום בבחירה. ראה זו מהות הבחירה. תתבונן, קיבלת כח להתבונן ולראות את הברכה ולראות שהקללה היא בעצם רק חילוף של הברכה ולך יש כח לראות גם ברע, שבסוף בסוף איך הקב"ה בא בטוב ומופיע אותו בעולם. זו עבודת המאמין, עבודת האמונה, אלו הייסורים שהאדם עובר רק כדי לגלות את הטוב מתוך החושך. זה דבר מופלא.

כי הרעה לעובדי ה' היא שמחתם

דיברנו בפרשת המתאוננים על כך שכבר ביום הראשון שעם ישראל יצא ממרגלות הר סיני הם התאוננו רע באזני ה', ורש"י הסביר שם שהקב"ה לקח אותם "דרך שלשת ימים", כלומר הוא לקח אותם מרחק הליכה של שלשה ימים ביום אחד והם 'קיטרו' כמה קשה להם. רש"י מסביר שם שהקב"ה בסך הכל כיוון לטוב כדי שעוד יום אחד הם יגיעו אל מנוחה ואל הנחלה והכל יהיה פלאי פלאים. האמת היא שזה באמת היה קשה, אובייקטיבית. הם הרי נמצאים שם עם הילדים הקטנים, עם הסבתות, ולהבדיל עם הבהמות וכו' – ברור שהם יקטרו. כך שואל השפת אמת, ואם כן – למה הקב"ה עשה לנו את זה? מה הרעיון? זה לא חטא כמו שהיה בקברות התאווה וכו', פה באמת היה קשה להם. מבאר השפת אמת – ארץ ישראל נקנית בייסורים כידוע, והקב"ה עשה לנו יום אחד של מירוץ קשה, כדי שבכך נעבור את כל מנת הייסורים הנצרכים לנו לקנות בכך את הארץ. אם לא היו מקטרים – לא היתה מלחמה בעזה, לא היה חורבן וכו', היינו מגיעים עם משה ונכנסים איתו לארץ. זה היה כולל הכל. נכון, היה עגל אבל בזכות משה הוא ימחול. אומר השפ"א – אין בעיה עם זה שעם ישראל קיטרו, הבעיה היתה שהם התאוננו רע באזני ה'. כל הניסיון שלכם היה לומר שהכל זה לטובה – אם הקב"ה עשה את זה, וגם אם אני לא רואה איך, הכל הוא לטובתי. אלו הייסורים בהם נקנית ארץ ישראל. אלו הייסורים בהם נקנה העולם הבא. גם תורה נקנית בייסורים, והייסורים הם להבין שאני צריך להנכיח את האלוקות ולהיות בענווה. כך פותח מזמור ל"ד בתהילים –

…  יִשְׁמְע֖וּ עֲנָוִ֣ים וְיִשְׂמָֽחוּ. (תהילים ל"ד, ג')

להיות בענוה ולהבין שהקב"ה עושה לטובה, והקללה היא חילופא של הברכה. ראה – אני נותן לך כח להתבונן עד לרגע שבו תוכל לראות שהדבר שנראה לך רע, באמת, שגם זה חלק מהברכה.

לא עלינו ולא עליכם, אבל מופיע להלכה שאדם חייב לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה – בשמחה, בדעת שלמה ובנפש חפצה. רגע, איך אפשר לדרוש את זה? עונה השו"ע – לא כי אתה מקבל את זה, לא בגלל שזה קל לך. זה הכי קשה שיש, "רבות רעות לצדיק ומכולם יצילנו ה'", אלא –

חייב אדם לברך על הרעה בדעת שלמה ובנפש חפצה כדרך שמברך בשמחה על הטובה כי הרעה לעובדי השם היא שמחתם וטובתם כיון שמקבל מאהבה מה שגזר עליו השם נמצא שבקבלת רעה זו הוא עובד את השם שהיא שמחה לו. (שו"ע או"ח רכ"ב ג')

הוא עובד ה', הוא הצליח להנכיח את ה' בעולם הזה ולכן הוא בשמחה ועכשיו יש לו עולם, יש לו משמעות לחיים שלו. עכשיו הוא "ראה אנכי" – אנכי נותן לפניכם, את האנכי אני נותן לפניכם היום, את האלוקות, את היכולת לראות ברכה וחילופא.

והיית אך שמח

בפרשה שלנו זה מופיע בלשון רבים – "ראה אנכי נותן לפניכם", כלומר לפני כל אחד ואחד, בכל אחד יש הכח הזה, ואז מגיעות הפרשות עם ריכוז המצוות הכי גדול בכל התורה – ראה, שופטים וכי תצא – כי כל אחד ימצא שם את המצווה בה הוא ייתקל בעולם הזה, שילוח הקן או צדקה, השגת גבול או שמיטה. כל כך הרבה מצוות ופרטים. ואתה תדע לקיים את הראה, כל אחד ואחד בדרכו שלו, ובסוף המהלך יאמר הקב"ה שוב "ראה נתתי לפניך היום את החיים… ואת המוות". הרי אלו שני הדברים היחידים בעולם שאדם מרגיש שאין לו עליהם שום שליטה. אך מי שעבר ותפס את השלב הזה של הבנת הבחירה החופשית מגיע לתובנה ש-'זה שלך', כי "ישמעו ענוים וישמחו".

ומה כתוב בסוף פרשתנו? שבע פעמים כתוב לשמוח, וזו הפעם היחידה שהתורה מצווה עלינו לשמוח.^[4] היכולת לשמוח במעשר שני, לשמוח על הר עיבל וגריזים. ומה כתוב בסוף הפרשה? –

…וְהָיִ֖יתָ אַ֥ךְ שָׂמֵֽחַ. (שם ט"ז, ט"ו)

אומר שם רש"י –

והיית אך שמח. לפי פשוטו אין זה לשון צווי אלא לשון הבטחה… (שם)

אכן יש גבול למה שאפשר לצוות על האדם, והקב"ה לא מצווה עלינו להיות "אך שמח", זה בלתי אפשרי. אני מצווה עליך לפעול לפי כל כללי ארגז הכלים שאני נותן לך ואני מבטיח לך שאני אביא אותך לעולם של "והיית אך שמח". המצווה הכי קלה – והכי קשה, כי אף אחד עוד לא הגיע אליה, וכך הם כל החיים כולם.

אני ממליץ לכולם לפתוח ולקרוא את אגרת י"א באגרות הקודש של בעל התניא זיע"א – ושם הוא אומר שכל הסיבה שבגללה הקב"ה ברא את האדם היא כדי שיתבונן במציאות ויראה שאין רע יורד מלמעלה והכל טוב. איך זה יכול להיות? – "ראה אנכי נותן לפניכם היום". כמו שאמרנו – אלו המצוות הכי קלות. למה אדם מרגיש ששמחה היא המצווה הקלה ביותר? כי הוא אלוקי! לכן תינוק כל הזמן שמח.

נגיד עכשיו דבר שיכול להישמע מוזר – אין באמת בחירה חופשית. נניח שהחלטת שאתה עכשיו ממש עשיר, נו, אז יש לך בחירה חופשית בזה? אתה באמת עשיר? איפה הבחירה? האם הגנים שלי ושלך הם זהים?!

אלא, העומק במושג בחירה חופשית, ע"פ הצדיקים, הוא שיש לך בחירה חופשית אם אתה רוצה להבין שבאמת הכל זה הקב"ה, ואז כל החיים שלך יהיו שונים. זו בחירה חופשית, זה המושג "הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמים". הבחירה החופשית היא להבין שאתה יכול לראות טוב, ומשם להגיע לשמחה, ומשם לתשובה!

שלש מצוות הכי קלות – אם אין תשובה בעולם, אין סיבה לקום בבוקר, כי אם חלילה אתמול נפלתי ואני לא יכול לעשות תשובה, אז כבר נדחיתי ולמה לי לקום בבוקר? והרי כולנו עושים תשובה כל יום, כמה פעמים ביום. אבל מצד שני, זה הכי קשה כי עוד לא עשיתי תשובה שהשיבה אותי עד למקור, עד לאלוקות. וגם אין אחד שיכול לספר לי איך זה, כי אין אחד שהגיע לשם.

ראה – זה כל החיים כולם. תתבונן את האנכי אני נותן לפניכם – לא בלשון עבר, אלא נותן כל יום ויום, בלשון הווה, בלשון רבים – לפני כל אחד ואחד ואין אף אחד שיש לו בזה קרדיט יותר מהאחר וכל יום אני נותן לפניכם מחדש את הכח הזה לראות ברכה וחילופה.

מי משוגע? דוד משוגע

בואו ניזכר בפסוקים של דוד המלך מתהילים שנשמעים לנו פשוטים – "סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו". לכאורה זו דרישה שנדרשת מכל אחד, מכל ילד – לסור מהרע ולעשות טוב, ואם אתה רואה ילדים רבים אז תבקש שלום ורדפהו. וכן – "נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה". קלי קלות, נכון?

אני מבקש לראות את הביאור של הבעל שם טוב זיע"א לפסוקים הללו אבל לפני כן בואו ונטייל קצת במזמור ל"ד, מזמור שהולך לפי סדר הא"ב,^[5] והוא מתאר אירוע שהיה בחייו של דוד המלך ומהאירוע הזה הוא מחליט לספר ולדבר על עם ישראל איך אפשר לברך את ה' בכל עת, בכל מציאות – בשמחה, בצרה, במצוק. הכותרת מספרת על הרקע למזמור, שבמהלך בריחתו של דוד משאול (שמו"א כ"א) הוא נאלץ להגיע לגת, לפלישתים, שם הוא נכנס לסיכון גדול. בפרק אחר, בשמואל א', הוא אומר – "כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה' לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (שמו"א כ"ו, י"ט), ואז עבדי אכיש מלך גת יועצים למלכם לנצל את ההזדמנות ולחסל את דוד, מלך היהודים, ודוד מבין שאין לו ברירה והוא מתחפש למשוגע, רירו יורד על זקנו והוא מתחיל לדפוק ולקפוץ על הקירות ועל הדלתות, ואכיש מלך רואה את זה ואומר – "חסר משוגעים אני?", 'תעיפו את המשוגע הזה מפה', וכך דוד המלך ניצל וארבע מאות איש מצטרפים אליו ומשם הוא מתחיל לבנות את כל העולם.

הקואוצ'ינג של דוד המלך

על הרקע הזה מלמד אותנו איך בוחרים, איך שמחים ואיך עושים תשובה –

לְדָוִ֗ד בְּשַׁנּוֹת֣וֹ אֶת־טַ֭עְמוֹ לִפְנֵ֣י אֲבִימֶ֑לֶךְ וַ֝יְגָרְשֵׁ֗הוּ וַיֵּלַֽךְ. (תהילים ל"ד, א')

כלומר, 'לדוד כאשר הוא העמיד פנים שנטרפה עליו דעתו'. מג'נון. אבימלך גרש אותו – נדמיין את דוד כמשוגע.

אֲבָרֲכָ֣ה אֶת-ה' בְּכָל-עֵ֑ת תָּ֝מִ֗יד תְּֽהִלָּת֥וֹ בְּפִֽי. (שם ב')

איך עושים את זה? הנה דוד נותן לנו את המפתח הסודי לכך –

בַּ֭-ה' תִּתְהַלֵּ֣ל נַפְשִׁ֑י יִשְׁמְע֖וּ עֲנָוִ֣ים וְיִשְׂמָֽחוּ. (שם ג')

כלומר קודם כל, כדי להצליח לשמוח, להגיע לשמחה של דוד המלך המפזז ומכרכר לפני ה', כדי להגיע ל-"תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה ובטוב לבב" – המודל הוא דוד המלך, ונזכור שדוד עבר כמה צרות בחייו ואמרו עליו כל מיני דברים, והיו עליו המון שמועות ורינונים. והנה הוא אומר לנו – 'אם אני הייתי שקוע בבעיות שלי, במסכנות שלי, לא היה לי שום סיכוי, אבל בגלל שאני חושב על ה' וחושב על הכבוד שלו – "ב-ה' תתהלל נפשי" – אז אני יכול. זה כמו "להשתבח בתהילתך" – כלומר לא לשבח אותך, אלא אני עצמי משתבח בתהילה שלך. זה עמוק מאד כי בדרך כלל אדם משתבח בתהילתו שלו ומשבח את הקב"ה, אך כאן זה הפוך. להתהלל ב-ה'.

גַּדְּל֣וּ לַ-ה' אִתִּ֑י וּנְרוֹמְמָ֖ה שְׁמ֣וֹ יַחְדָּֽו. (שם ד')

זה ממש קאוצ'ינג. הוא מזמין אותנו עכשיו – בואו נהיה ענוים, ונגדל את ה'. אני, דוד, נמצא עכשיו במצב הכי מוזר ונמוך שיש, מתחזה כמשוגע לפני אבימלך, אז בואו איתי ונתחיל מסע לרומם את שם ה'.

דָּרַ֣שְׁתִּי אֶת-ה' וְעָנָ֑נִי וּמִכָּל-מְ֝גוּרוֹתַ֗י הִצִּילָֽנִי. (שם ה')

תגיד, דוד, אתה אומר את זה תוך כדי שאתה בורח משאול? הרי רודפים אחריך כל הפלישתים. על מה אתה מדבר?!

הִבִּ֣יטוּ אֵלָ֣יו וְנָהָ֑רוּ וּ֝פְנֵיהֶ֗ם אַל-יֶחְפָּֽרוּ (שם ו')

אתם מכירים אנשים עם פרצוף חמוץ, כמו חמוצים בקופסה? הם גם רואים אותך וחמוצים אליך. פנים חפורות.

זֶ֤ה עָנִ֣י קָ֭רָא וַ-ה' שָׁמֵ֑עַ וּמִכָּל-צָ֝רוֹתָ֗יו הוֹשִׁיעֽוֹ. (שם ז')

ואני חוזר ואומר – כשהוא יגיע לאות ר' הוא יגיד לנו 'אני לא מדומיין. אני יודע בדיוק – "רבות רעות לצדיק". נו, אז איך יכול להיות שמכל צרותיו הקב"ה מושיע אותו? כי גם כשהוא לא רואה הוא יודע ש-

חֹנֶ֤ה מַלְאַךְ-ה' סָ֘בִ֤יב לִֽירֵאָ֗יו וַֽיְחַלְּצֵֽם. (שם ח')

מאיפה הגיע המלאך? – מהידיעה שכל מה שקורה פה זה מלאך ה'. אלו שליחיו של הקב"ה. הרע, הטוב. הכל. קשה לכם לתפוס את זה? אז –

טַעֲמ֣וּ וּ֭רְאוּ כִּי-ט֣וֹב ה' אַֽשְׁרֵ֥י הַ֝גֶּ֗בֶר יֶחֱסֶה-בּֽוֹ. (שם ט')

רק תטעמו. "אשרי הגבר יחסה בו" -זה מרחב מוגן. כן, יש הפצצות, אבל אני חוסה בו ית'.

יְר֣אוּ אֶת-ה' קְדֹשָׁ֑יו כִּי-אֵ֥ין מַ֝חְס֗וֹר לִירֵאָֽיו. (שם י')

המילה "יראו" כאן מופיעה ב-י' אחת, כלומר לא מדובר לירא ולפחד מה', אלא לראות, כמו הפרשה שלנו – "ראה". ממש כמו בעל הטורים שהזכרנו – ראה את אנכי נותן לפניכם. בוא תראה אותי בפנים שלך, אם תחיה בבחירה הזו כמו שתיארתי – אתה תראה את אנכי. ולא מדובר פה בפסוק רק על "קדושיו" – אלא על כל אחד.

כְּ֭פִירִים רָשׁ֣וּ וְרָעֵ֑בוּ וְדֹרְשֵׁ֥י ה' לֹא-יַחְסְר֥וּ כָל-טֽוֹב. (שם י"א)

אפשר להסביר את זה גם על אריות בספארי, כפירים, אבל האמת היא שהוא מדבר על האריות שבינינו. מכירים את ההוא ש-"יושב טוב"? הוא אריה, כריש! ראיתי כפירים כאלו שבסוף רשו, התרוששו והיו רעבים, אומר דוד, אך דורשי ה', אלו שאין להם את העוצמה, את החוסן של הכפיר, הם לא יחסרו כל טוב. והנה אני עומד להסביר לכם את זה –

לְֽכוּ-בָ֭נִים שִׁמְעוּ-לִ֑י יִֽרְאַ֥ת ה' אֲלַמֶּדְכֶֽם. (שם י"ב)

אני לא אסביר לכם איך להתנהל בעולם המעשה ולהצליח בעסקים או להתמודד עם מלך גת כיו"ב אלא אני עומד להסביר לכם איך נוהגים יראי ה' ואיך מגיעים למקום שבו לא חסרים כל טוב. רבותי, זה המקצוע של דוד המלך. על הפסוק – "מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר" שאל פעם ר' אשר פריינד זיע"א, איך יכול להיות שדוד אומר "לא אחסר"? הרי היו לא תקופות ארוכות בחייו שהוא כן היה חסר – בסכנה, במנוסה, מול אויבים, עם בעיות. "לא אחסר"?! מפרש ר' אשר – דוד מבקש מהקב"ה שלא יחסר ממנו שאתה ה' הוא הרועה שלי. שאת התודעה של "ה' רועי" – שאת זה לא אחסר.

סור מרע ועשה טוב

ועכשיו הוא מסביר איך מגיעים לזה –

מִֽי-הָ֭אִישׁ הֶחָפֵ֣ץ חַיִּ֑ים אֹהֵ֥ב יָ֝מִ֗ים לִרְא֥וֹת טֽוֹב. (שם י"ג)

"לראות טוב". זוכרים את הפרשה שלנו – "ראה"? "לא יחסרו כל טוב" כי דוד מצליח לראות טוב. והנה הוא מגיע אל העצה הגדולה –

נְצֹ֣ר לְשׁוֹנְךָ֣ מֵרָ֑ע וּ֝שְׂפָתֶ֗יךָ מִדַּבֵּ֥ר מִרְמָֽה. ס֣וּר מֵ֭רָע וַעֲשֵׂה-ט֑וֹב בַּקֵּ֖שׁ שָׁל֣וֹם וְרָדְפֵֽהוּ. (שם י"ד-ט"ו)

תשמעו הסבר מופלא. בדרך כלל אנחנו מסבירים "סור מרע ועשה טוב" – אל תלך עם הדברים הרעים אלא תעשה דברים טובים, אבל הבעל שם טוב מבאר אחרת – בכל דבר בעולם, בכל אדם, בכל מציאות בעולם יש מעטפת של רע ויש תוך, פנימיות של טוב. הטוב הוא האלוקות שמקיים את הדבר הזה. כך בנוי העולם. הרע איננו Bad, אלא הכוונה היא לגשמיות שעוטפת את הדבר, והוא מכונה רע כי זה דבר גשמי, זה תאווה, זה מבלבל אותך. הטוב הוא לראות את האלוקות שבזה, והרע זה להתמקד במעטפת הגשמית. התאווה הגשמית היא הדבר הטוב ביותר בעולם ויחד עם זאת היא הדבר הרע ביותר בעולם אם אני מתמקד בגשם שבזה. אומר הבעש"ט – "סור מרע ועשה טוב" איננו הוראה ל-'אל תלך שמאלה אלא ימינה', אלא תסיר את הרע ותופיע את הטוב. איי, אתה לא רואה אותו? זה התפקיד שלך פה בעולם – לעשות את הטוב. למשל, כשאתה בונה מפעל או כשאתה בונה כלי, אזי הטוב שבו איננו עשוי מאליו אלא אתה עושה אותו. סור מהגשמיות ותופיע את הטוב שבו.

ומה הפירוש של "בקש שלום ורדפהו"? האם הוא עומד בפני עצמו ואין קשר בין הביטוי הזה לביטוי של תחילת הפסוק "סור מרע ועשה טוב"? אומר הבעש"ט – ואז אתה תשאל את עצמך למה יש בעולם רע וטוב, וכשתבין את 'ראה' אתה תבקש שלום בין הרע לבין הטוב. אתה תבקש את השלום הזה שבין הברכה הפנימית, האלוקית, לבין הרע שמתגלה בחוץ, הגשמיות.

אגב, לפני שאנחנו אוכלים או שותים כל דבר, קפה, סנדוויץ וכו', אנחנו מברכים את ה', נכון? – הקפה טוב, נכון? לא, הוא רע, אבל כאשר אני ברכתי את ה' הפכתי אותו לטוב. זה סור מרע ועשה טוב, ואז יהיה שלום בין הגשמיות הזו שמביאה אותי עם התאוות ומפילה אותי עם היצרים שלי, בין הרוע הזה – לבין הטוב. הרוע הזה הוא רק החילופא, הוא רק המעטפה, וכשאתה תצליח לסור מהרע ולעשות את הטוב ולבקש שלום בין הטוב לרע הזה, אני אראה לך לאן תוכל להגיע, ל-"עיני ה'" (להלן).

מעטפת גשמית לפנימיות אלוקית

נחזור לפסוקים הקודמים – "לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם". לכאורה היה צריך דוד לומר "בואו בנים". מה הכונה "לכו בנים"? לאן שילכו? הוא מרחיק אותם ממנו? מיד נבאר את זה, אבל לפני כן – "יראת ה' אלמדכם". אני אלמד אתכם לראות את ה'. ראיית ה'. לראות את אנכי.

"מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב" – שני חלקי הפסוק נשמעים כמו חזרה על אותו דבר, נכון? "אוהב ימים" ו-"חפץ חיים" זה לכאורה היינו הך. אבל אחרי זה הוא עובר ללשון הרע. מה זה קשור לכאן?

אלא "מי האיש החפץ חיים" – אם מישהו ישאל את השאלה הזו, האם יתכן שמישהו לא יענה על זה בחיוב? כולם חפצי חיים. פגשתם מישהו ושאלתם אותו מה שלומו, גם אם הוא מרגיש על הפנים, הוא בדרך כלל יענה – "יהיה טוב", כלומר 'רע מאד'. יהיה טוב בעתיד, מחר, אבל עכשיו, בינתיים, על הפנים. ואילו הפסוק מדבר ומחפש את מי שאוהב את היום, לא את המחר. יש כאלה אוהבי מחר, יש כאלה אוהבי מחרתיים, יש אפילו כאלה שאוהבים את 'כשאני אצליח' או כשזה יסתדר, אבל אני, אומר דוד, אוהב ימים. עכשיו כשאתה הולך אצל אכיש מלך גת, עם ריר שנוזל על הזקן. זה קשה? זה בגלל שאתה לא יודע לראות טוב. "אוהב ימים לראות טוב". ואיך אפשר לראות טוב? – "נצור לשונך מרע". למה אתה מדבר על הרע? אני רוצה שתדבר על הטוב. "כן, אבל אומרים עליו ככה וככה", "ואמרו בחדשות" וכו' – כן, שמעתי, בסדר, אבל עכשיו בוא ותדבר טוב. ואם אתה לא יכול – שתוק. לך לעבוד. אתה יכול לנצור את לשונך מרע? אתה יכול לראות את הטוב ולדבר על הטוב? נכון, זה קשה.

אפשר גם לקרא את זה הפוך – "מי האיש החץ חיים אוהב ימים לראות טוב" ואז אוטומטית תנצור את לשונך מרע. ממילא, אתה לא תעסוק ברע, תסור מהרע ותעשה טוב.

אגב, אם הרע הוא המעטפת והטוב הוא הדבר שאני צריך לעשות אותו, הרי ברור שאני צריך להשקיע בטוב, להיות ממוקד בו. זו העשיה שלך בעולם. "אשר ברא אלהים לעשות" – לעשות את הטוב. איך עושים טוב? רואים את המעטפת של הרע, מתמקדים בנקודת הטוב והופכים אותו לעשוי. אתה יכול לנצור לשונך מרע? ושפתיך מדבר מרמה? אבל אל תעבוד עלי, אל תשקר. זה מה שאמר הבעש"ט – סור מרע ועשה טוב בקש את השלום בין שניהם ותקבל את העולם הזה, ורדפהו.

עיני ה' אל צדיקים

עכשיו נוכל להמשיך בפסוקים של המשך המזמור –

עֵינֵ֣י ה' אֶל-צַדִּיקִ֑ים וְ֝אָזְנָ֗יו אֶל-שַׁוְעָתָֽם. (שם ט"ז)

קודם הוא ביקש שאנחנו נראה את ה', ועכשיו הוא בא ואומר "עיני ה' אל צדיקים". הפשט הפשוט הוא שה' משגיח עליהם, אבל לענ"ד יש כאן דבר נוסף – יהודי שואל את עצמו 'אבל איך אני אגיע לעין כזאת? איך אפשר להגיע לראיה בכזו עין טובה?'^[6] – אומר לנו דוד המלך – הקב"ה יתן את עיניו, את העיניים שלו, לצדיקים. 'צדיק שלי, אתה תקבל את העיניים של ה', עיניים של טוב, עיניים של בחירה, ואתה תדע לבחור בחיים'.

הרי רש"י שואל שם – איך זה שמצד אחד אתה אומר לי שיש לי בחירה חופשית אבל מצד שני אתה אומר לי "ובחרת בחיים"? אתה צריך לומר לי שאני יכול לעשות מה שאני רוצה. ורש"י עונה – זה כמו אבא שלא רוצה שהבן שלו יעשה שטויות, אז הוא שם את היד שלו על היד של הילד ומכוון אותו למקום הנכון. הוא לא מפריע לו בבחירה אבל מכוון אותו קצת. זה בדיוק "עיני ה' אל צדיקים" – כשאתה בוחר טוב זה בגלל שהקב"ה שם את היד עליך ככה. הוא דואג שעיני ה' יהיו העיניים שלך.

פְּנֵ֣י ה' בְּעֹ֣שֵׂי רָ֑ע לְהַכְרִ֖ית מֵאֶ֣רֶץ זִכְרָֽם. (שם י"ז)

אתם חושבים שהם עושי רע? הרי אני בקשתי ממך להיות עושה טוב! אלא הכונה ב"עושי רע" היא לאלו שלוקחים את המעטפת ועושים ממנה את התעשיה, ויש לעומתם עושי טוב.

צָעֲק֣וּ וַ-ה' שָׁמֵ֑עַ וּמִכָּל-צָ֝רוֹתָ֗ם הִצִּילָֽם. קָר֣וֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי-לֵ֑ב וְֽאֶת-דַּכְּאֵי-ר֥וּחַ יוֹשִֽׁיעַ. (שם י"ח-י"ט)

קרוב ה' – לא "לכל קוראיו", אלא "לנשברי לב". רגע, אבל עד עכשיו דיברת על צדיקים ועל קדושים, לא? – לא, מדובר על כל אחד ואחת מכם. "אנכי נותן לפניכם היום".

איך אמר פעם ר' מאיר שפירא מלובלין על הפסוק "לכו בנים שמעו לי"? – בישיבת חכמי לובלין היתה מרפסת גדולה מעל החצר, ועל המרפסת היה כתוב הפסוק הזה – "לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם", וכשחנכו את הישיבה, הגיע למעמד האדמו"ר מטשורטקוב זיע"א, רבו של ר' מאיר, ושאל את ר' מאיר – 'למה אתה שם פסוק כזה בכניסה, שכתוב בו 'לכו'? זה לא יפה. אתה צריך לקרב אותם…', ענה לו ר' מאיר – 'זה לא אני, זה פסוק של דוד המלך שאמר כך, כי איך אני אדע באמת שלימדתי אתכם היטב יראת ה' מהי? לא כשתיבואו ללמוד אלא כשיצאו מהישיבה, ויצטרכו להתמודד עם כל מיני התמודדויות, אז אני אדע אם החינוך שלי היה טוב'. גם עם אכיש מלך גת אתם תצטרכו להתמודד, ולפעמים אתם תצטרכו להיות עם ריר על הזקן ולהידמות למשוגעים – שמה אני אדע אם באמת לימדתי אתכם יראת ה'.

רַ֭בּוֹת רָע֣וֹת צַדִּ֑יק וּ֝מִכֻּלָּ֗ם יַצִּילֶ֥נּוּ ה'. (שם כ')

דוד המלך הוא איש ריאלי. הוא יודע שיש צרות רבות לצדיק, הוא לא מתעלם – אבל "מכולם יצילנו ה'", כי כשהוא רואה טוב והוא עושה טוב אז הוא יעשה ובאמת יהיה טוב והוא יגיע ל-"והיית אך שמח". אבל הכל מתחיל כאמור מ'ראה'.

שֹׁמֵ֥ר כָּל-עַצְמוֹתָ֑יו אַחַ֥ת מֵ֝הֵ֗נָּה לֹ֣א נִשְׁבָּֽרָה. תְּמוֹתֵ֣ת רָשָׁ֣ע רָעָ֑ה וְשֹׂנְאֵ֖י צַדִּ֣יק יֶאְשָֽׁמוּ. (שם כ"א-כ"ב)

זה פסוק מדהים. הוא לא אומר שהקב"ה יעניש אלא "תמותת רשע רעה" – הרעה תמותת בעצמה את הרשע. הרעה שלו היא רעועה מספיק, זה לא עונש מהשמיים אלא הרע מעצם מהותו הוא רעוע, והוא יתמותת לבד. הרעה תהרוג את הרשע. וההמשך – לא כתוב 'ושונאי צדיק יחטפו עונש/מכות' אלא "יאשמו" – הם ישתוממו לבד, ישוממו לבד. יהפכו לשממה. אלו הם החמוצים שהזכרנו קודם.

אשרי הגבר יחסה בו

והסיום –

פּוֹדֶ֣ה ה' נֶ֣פֶשׁ עֲבָדָ֑יו וְלֹ֥א יֶ֝אְשְׁמ֗וּ כָּֽל-הַחֹסִ֥ים בּֽוֹ. (שם כ"ג)

ה' פודה את נפש עבדיו – מהרעה של עצמם. אצל הרשע, הרעה שלו תמותת אותו, הוא מתמותת מעצמו, אבל הקב"ה פודה את נפש עבדיו מעצמם. הוא עוזר להם להגיע ל-'ראה', כי איך אפשר להיות שם?! ובניגוד ל-"שונאי צדיק יאשמו", הרי שכל מי שחוסה בה' – "לא יאשמו". זוכרים שפתחנו בפסוק ט' – "אשרי הגבר יחסה בו"? מרחב מוגן? – אני לא עושה כלום חוץ מלחסות בו, אבל באמת.

אז הרווחנו גם לימוד של פרק בתהילים, אבל הנושא שלנו הוא הבחירה, התשובה והשמחה. זה געוואלד. סור מהרע ותעשה את הטוב, בקש שלום ותגיד 'רבש"ע, אני מבין שלתוך עולם הבחירה הזה הכנסתי בתוכי אותך'. "ראה אנכי" – "ובחרת בחיים".

היש עוד פרשה שמתאים כל כך לקרוא אותה בערב ראש חודש אלול כמו הפרשה הזו? זו הדרך להידבק באלוקות. "אני לדודי" עד ש-"ודודי לי". עיני ה' יהיו לעיני הצדיקים. "פודה ה' נפש עבדיו ולא יאשמו כל החוסים בו".

שנזכה בעז"ה שהחודש הזה יהיה סוף וקץ לכל צרותינו, תחילה וראש לפדיון נפשנו, שתהיה לכולנו כתיבה וחתימה טובה, שנה טובה ומתוקה ונזכה באמת לגאולה שלמה תכף ומיד ממש.

1. היא מופיעה פעמים רבות לפני כן, כמו "ראה לימדתי אתכם חוקים ומשפטים" וכו', אך בהמשך היא תופיע רק פעם אחת נוספת. ↑

2. אמנם בניצבים זה יופיע בלשון יחיד בלבד ולכן השאלה הסגנונית על המעבר בין לשון יחיד ללשון רבים איננה עולה שם. ↑

3. עי' בשיחה "ארץ זבה", גיליון טועמיה, לפר' ראה תשפ"ד. ↑

4. למעט פעם אחת בחומש ויקרא בפרשת אמור במצוות ארבעת המינים כשאתה בבית המקדש ביום הראשון של החג. כלומר בסיטואציה מאד מסויימת ונדירה. ↑

5. החל מהפסוק השני. הפסוק ראשון הוא מעין הקדמה, רקע להמשך. ↑

6. בפרשה מופיע הפסוק – "הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֡ פֶּן־יִהְיֶ֣ה דָבָר֩ עִם־לְבָבְךָ֨ בְלִיַּ֜עַל לֵאמֹ֗ר קָֽרְבָ֣ה שְׁנַֽת־הַשֶּׁ֘בַע֮ שְׁנַ֣ת הַשְּׁמִטָּה֒ וְרָעָ֣ה עֵֽינְךָ֗ בְּאָחִ֙יךָ֙ הָֽאֶבְי֔וֹן וְלֹ֥א תִתֵּ֖ן ל֑וֹ וְקָרָ֤א עָלֶ֙יךָ֙ אֶל־ה' וְהָיָ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא" (דברים ט"ו ט'). יש עין רעה. ↑