לתת נקמת ה' במדין. לפרשת מטות מסעי תשפד

נקמת ה' או נקמת בני ישראל?

השבת אנו מסיימים את הקריאה בספר במדבר, "חזק חזק ונתחזק", בשתי פרשיות יחד, והיא גם שבת היארצייט של אהרן הכהן, תאריך הפטירה היחיד המופיע בתורה – ר"ח מנחם אב, כמופיע בפרשה.

להוציא את פרשת הנדרים בתחילת פרשת מטות שקשורה לחלק הקודם, הרוב המכריע של הנושאים מתייחס להכנות לכניסה לארץ – בני גד ובני ראובן והתחייבותם לכבוש, ולהתנחל את העבר המערבי של הארץ לפני שישובו למשפחותיהם שבעבר הירדן המזרחי, ההתנחלות של חצי שבט המשנה שפתאום 'נוחת' עלינו על כל תיאורי נובח, חוות יאיר בן מנשה וכו', ופרשת מסעי שפותחת בתיאור המסעות המובילים אותנו להגעה לארץ, תיאור הגבולות, חלוקת הנחלות לשבטים, חלוקת ערי המקלט בשני עברי הירדן, בנות צלפחד ובני יוסף – הכל הכל עוסק בכניסה לארץ, ובתוך זה בולטת כאמור הפרשיה של מלחמת מדין. זו מלחמה שונה לחלוטין, בהרבה נקודות ואספקטים שלהלן נראה חלק מהם. היא אמנם מתרחשת לפני הכניסה לארץ, אבל מתחילתה ועד סופה היא אירוע מקביל לכניסה לארץ. ומתוך האירועים של הימים האחרונים, שנזכה מהרה באבדן כל הרשעים, שהרשעה בעשן תכלה, החיבור של מלחמת מדין לכל הפרשיות האחרות, נדמה שהיא הנשמה של הכל. נתבונן בפסוקים –

וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר. נְקֹ֗ם נִקְמַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֖ת הַמִּדְיָנִ֑ים אַחַ֖ר תֵּֽאָסֵ֥ף אֶל-עַמֶּֽיךָ. (במדבר ל"א, א'-ב')

כולם יודעים, כולל משה, שמותו של משה יהיה אחרי המלחמה הזו. זו הפעולה האחרונה שלו בעולם לפני מותו. ואנחנו יודעים שהוא גם יקבר מול בית פעור, והכל על רקע מה שעשו לנו המדיינים – "כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם…" (שם כ"ה, י"ח). כלומר זה הדבר האחרון בו משה מצווה בחייו ואז ימות, אך לאחר מכן הוא יהיה קבור מול בית פעור ולהציל אותנו מהשפעתו. זה מזכיר לנו נקודה נוספת במלחמה הזו שהיתה בפרשה הקודמת, בלשון אחרת – "צרור את המדיינים", למרות ששם לא היה זה ציווי אופרטיבי אלא רק הצהרה שלפני יישומה יש צורך בהכנות רוחניות ארוכות (שצריך להבין אותם), ורק כעת, בפרשתנו "נקם נקמת ה' במדין".

וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל-הָעָ֣ם לֵאמֹ֔ר הֵחָֽלְצ֧וּ מֵֽאִתְּכֶ֛ם אֲנָשִׁ֖ים לַצָּבָ֑א וְיִֽהְיוּ֙ עַל-מִדְיָ֔ן לָתֵ֥ת נִקְמַת-ה' בְּמִדְיָֽן. (שם ג')

כולנו שמים לב מיד כי הקב"ה דיבר בפסוק הראשון על "נקמת בני ישראל" ואילו משה רבנו אומר "נקמת ה'". כלומר הנקמה שלנו במדיין על כל מה שעשו לנו היא נקמת ה'. ויש כאן חידוש נוסף, גדול אף יותר – זו הפעם הראשונה שבה אנחנו פוגשים "חלוצים". מה זה חלוצים? זו מילה חשובה וכשנגיע בהמשך לפרשת בני גד ובני ראובן, נראה שכל השיחה ביניהם לבין משה תהיה האם הם חלוצים או לא, ומהי חלוציות אמיתית, מהו החלוץ.

לווים שנלחמים?

אנו מוצאים עוד שינוי פרקטי בהרכב היוצאים למלחמה –

אֶ֚לֶף לַמַּטֶּ֔ה אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה לְכֹל֙ מַטּ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֔ל תִּשְׁלְח֖וּ לַצָּבָֽא. (שם ד')

כלומר הלוחמים אינם מגיעים ביחס מספרי לאוכלוסיית השבט, אלא במספר מוחלט – אלף איש מכל שבט. שבט שמעון שמונה כעשרים ושניים אלף איש ושבט יהודה בו למעלה משבעים וארבעה אלף, שולחים את אותו מספר חיילים. זה אומר שגם אין קשר למפקד שהיה בתחילת הפרשה הקודמת, פנחס, לבין המלחמה. וכאן חידוש נוסף – יש כלל גדול שלפיו שבט לוי אינו משתתף במלחמות, ואילו כאן לכאורה גם הם שולחים אלף מגוייסים –

וַיִּמָּֽסְרוּ֙ מֵֽאַלְפֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה שְׁנֵים-עָשָׂ֥ר אֶ֖לֶף חֲלוּצֵ֥י צָבָֽא. (שם ה')

הערה בסוגריים – אם לוי שולחים אלף חיילים, לכאורה הם צריכים להיות שלשה עשר אלף חיילים כי יש לנו גם את שבט אפרים ובנוסף מנשה. יש בזה כמה הסברים, וההסבר הקלאסי הוא שאפרים ומנשה נמנים כאן יחד כשבט אחד, בני יוסף, והם שולחים יחד אלף איש. כבר נגיד שהשינוי יהיה גם בחזרה מהמלחמה – כולם יחזרו שלמים ובריאים. פלא אדיר. והנה עוד שינוי – מי ישמש כרמטכ"ל, כמצביא שבראש הצבא? במלחמות הקודמות לא היה דיון על זה ולא ראינו שום אזכור. לפני ארבעים שנה משה שלח את יהושע להילחם בעמלק אבל במלחמות של הכניסה לארץ זה לא מופיע –

וַיִּשְׁלַ֨ח אֹתָ֥ם מֹשֶׁ֛ה אֶ֥לֶף לַמַּטֶּ֖ה לַצָּבָ֑א אֹ֠תָ֠ם וְאֶת-פִּ֨ינְחָ֜ס בֶּן-אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ לַצָּבָ֔א וּכְלֵ֥י הַקֹּ֛דֶשׁ וַחֲצֹֽצְר֥וֹת הַתְּרוּעָ֖ה בְּיָדֽוֹ. (ו')

בעצם, ההגדרה ההלכתית של פנחס היא 'כהן משוח מלחמה' והוא הרמטכ"ל שמנהל את המלחמה הזו. את התפקיד של אביו אלעזר נראה עוד מעט. אגב, יש דעה שאומרת שאפרים ומנשה אכן שלחו כל אחד אלף איש ואילו שבט לוי שלחו אלף איש נוספים שהיו עם פנחס וכלי הקודש והחצוצרות. כך או כך – לוי נמצא במלחמה והרמטכ"ל לוקח בידיו לא אר. פי. ג'י או כלי נשק אלא כלי קודש. מיד לאחר מכן מתארת התורה את תוצאות המלחמה, את הסיכולים הממוקדים שהיו –

וַֽיִּצְבְּא֨וּ עַל-מִדְיָ֔ן כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה' אֶת-מֹשֶׁ֑ה וַיַּֽהַרְג֖וּ כָּל-זָכָֽר. וְאֶת-מַלְכֵ֨י מִדְיָ֜ן הָֽרְג֣וּ עַל-חַלְלֵיהֶ֗ם אֶת-אֱוִ֤י וְאֶת-רֶ֨קֶם֙ וְאֶת-צ֤וּר וְאֶת-חוּר֙ וְאֶת-רֶ֔בַע חֲמֵ֖שֶׁת מַלְכֵ֣י מִדְיָ֑ן וְאֵת֙ בִּלְעָ֣ם בֶּן-בְּע֔וֹר הָֽרְג֖וּ בֶּחָֽרֶב. (שם ז'-ח')

השוני הכי מובהק המלחמה הזו הוא המור"קים, מורשת קרב. זו מלחמה אוירית, כפי שמסביר רש"י –

וכלי הקדש. זה הארון והציץ שהיה בלעם עמהם ומפריח מלכי מדין בכשפים, והוא עצמו פורח עמהם, הראה להם את הציץ שהשם חקוק בו והם נופלים, לכך נאמר על חלליהם במלכי מדין, שנופלים על החללים מן האויר, וכן בבלעם כתיב אל חלליהם, בספר יהושע (יג, כב). (שם ו', ברש"י)

בלעם היה פה במלחמה ובכשפיו הוא עף באויר ודאג לזה גם למלכי מדיין ואילו פנחס נלחם נגדם, גם הוא באויר.

הגעלת כלים

וההבדלים ממשיכים –

וַיִּשְׁבּ֧וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת-נְשֵׁ֥י מִדְיָ֖ן וְאֶת-טַפָּ֑ם וְאֵ֨ת כָּל-בְּהֶמְתָּ֧ם וְאֶת-כָּל-מִקְנֵהֶ֛ם וְאֶת-כָּל-חֵילָ֖ם בָּזָֽזוּ. (שם ט')

הם לוקחים את השלל והמלקוח אבל לא נוגעים בכלום. זה פלא. רש"י מביא את דרשת חז"ל –

ויקחו את כל השלל וגו'. מגיד שהיו כשרים וצדיקים ולא נחשדו על הגזל לשלוח יד בבזה שלא ברשות, שנאמר את כל השלל וגו', ועליהם מפורש בקבלה 'שניך כעדר הרחלים' וגו' (שיה"ש ו', ו'), אף אנשי המלחמה שביך כולם צדיקים. (שם י"א ברש"י)

בעלי השיניים, המפחידים, אנשי הצבא, גם הם צדיקים – ולא נוגעים בשלל. אבל אז קורה דבר מעניין. המלחמה לכאורה מסתיימת, החיילים שבים משדה הקרב, אך משה אומר להם – 'לא סיימתם כלום. אתם צריכים לחזור' –

וַיֵּ֨צְא֜וּ מֹשֶׁ֨ה וְאֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן וְכָל-נְשִׂיאֵ֥י הָֽעֵדָ֖ה לִקְרָאתָ֑ם אֶל-מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה. וַיִּקְצֹ֣ף מֹשֶׁ֔ה עַ֖ל פְּקוּדֵ֣י הֶחָ֑יִל שָׂרֵ֤י הָֽאֲלָפִים֙ וְשָׂרֵ֣י הַמֵּא֔וֹת הַבָּאִ֖ים מִצְּבָ֥א הַמִּלְחָמָֽה. וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵיהֶ֖ם מֹשֶׁ֑ה הַֽחִיִּיתֶ֖ם כָּל-נְקֵבָֽה. הֵ֣ן הֵ֜נָּה הָי֨וּ לִבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ בִּדְבַ֣ר בִּלְעָ֔ם לִמְסָר-מַ֥עַל בַּֽ-ה' עַל-דְּבַר-פְּע֑וֹר וַתְּהִ֥י הַמַּגֵּפָ֖ה בַּֽעֲדַ֥ת ה'. וְעַתָּ֕ה הִרְג֥וּ כָל-זָכָ֖ר בַּטָּ֑ף וְכָל-אִשָּׁ֗ה יֹדַ֥עַת אִ֛ישׁ לְמִשְׁכַּ֥ב זָכָ֖ר הֲרֹֽגוּ. וְכֹל֙ הַטַּ֣ף בַּנָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-יָדְע֖וּ מִשְׁכַּ֣ב זָכָ֑ר הַֽחֲי֖וּ לָכֶֽם. (שם י"ג-י"ח)

צריך להרוג כל אישה בוגרת. זה געוואלד. הם חוזרים ומקיימים את דבר משה ואז מופיעות כל ההלכות שאנחנו כבר מכירים לגבי דיני אוהל מת והנוגע בחלל, ולאחריהן מתארת התורה הלכות נוספות; אלעזר הכהן מלמד פה, ולא משה, שהכלים שהבאנו ממדיין יש להגעילם –

וַיֹּ֨אמֶר אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ אֶל-אַנְשֵׁ֣י הַצָּבָ֔א הַבָּאִ֖ים לַמִּלְחָמָ֑ה זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁר-צִוָּ֥ה ה' אֶת-מֹשֶֽׁה. אַ֥ךְ אֶת-הַזָּהָ֖ב וְאֶת-הַכָּ֑סֶף אֶֽת-הַנְּחֹ֨שֶׁת֙ אֶת-הַבַּרְזֶ֔ל אֶֽת-הַבְּדִ֖יל וְאֶת-הָֽעֹפָֽרֶת. כָּל-דָּבָ֞ר אֲשֶׁר-יָבֹ֣א בָאֵ֗שׁ תַּֽעֲבִ֤ירוּ בָאֵשׁ֙ וְטָהֵ֔ר אַ֕ךְ בְּמֵ֥י נִדָּ֖ה יִתְחַטָּ֑א וְכֹ֨ל אֲשֶׁ֧ר לֹֽא-יָבֹ֛א בָּאֵ֖שׁ תַּֽעֲבִ֥ירוּ בַמָּֽיִם. וְכִבַּסְתֶּ֧ם בִּגְדֵיכֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י וּטְהַרְתֶּ֑ם וְאַחַ֖ר תָּבֹ֥אוּ אֶל-הַֽמַּחֲנֶֽה. (שם כ"א-כ"ד)

הגעלה, ליבון, טבילה וכו'. ושואלים כל המפרשים – למה זה מופיע רק פה ולא במלחמות הקודמות? ברור שגם אצל סיחון ועוג היו כלים, היה שלל וכיו"ב.

מתימטיקה להקבצה ג'

וסיומה של הפרשה בתיאור ארוך של המלקוח והשבי באדם ובבהמה; בדרך כלל כשחוזרים מהמלחמה יש כלל גדול לגבי השלל, שלמדנו עוד אצל אברהם אבינו בחומש בראשית – "חֵלֶק כְּחֵלֶק יֹאכֵלוּ…" (דברים י"ח, ח'). האיש אשר על הכלים, והלוחמים – כולם זוכים בשלל. לעומת זאת כאן יש סיפור חדש לגמרי שלא תמיד שמים לב אליו בגלל שהפסוקים מלאים מספרים "וזה משעמם" – בני ישראל מצווים למנות את כל השבי והשלל ולחלק אותו לשניים. מחצית לאנשי הצבא, כלומר שניים עשר אלף מתוך ששים ריבוא, והמחצית השניה – לכל שאר העדה. מתוך המחצית של הלוחמים הם צריכים להרים מכס ל-ה', אחד מחמש מאות מכל מין ומין (כלומר 0.2%) שיינתן לכהנים, ומהחלק של בני ישראל הם צריכים לתת אחד מחמישים (כלומר 2%) –

וְחָצִ֨יתָ֙ אֶת-הַמַּלְק֔וֹחַ בֵּ֚ין תֹּֽפְשֵׂ֣י הַמִּלְחָמָ֔ה הַיֹּֽצְאִ֖ים לַצָּבָ֑א וּבֵ֖ין כָּל-הָֽעֵדָֽה. וַהֲרֵֽמֹתָ֨ מֶ֜כֶס לַֽ-ה' מֵאֵ֞ת אַנְשֵׁ֤י הַמִּלְחָמָה֙ הַיֹּֽצְאִ֣ים לַצָּבָ֔א אֶחָ֣ד נֶ֔פֶשׁ מֵֽחֲמֵ֖שׁ הַמֵּא֑וֹת מִן-הָֽאָדָם֙ וּמִן-הַבָּקָ֔ר וּמִן-הַֽחֲמֹרִ֖ים וּמִן-הַצֹּֽאן. מִמַּֽחֲצִיתָ֖ם תִּקָּ֑חוּ וְנָֽתַתָּ֛ה לְאֶלְעָזָ֥ר הַכֹּהֵ֖ן תְּרוּמַ֥ת ה'. וּמִמַּֽחֲצִ֨ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֜ל תִּקַּ֣ח אֶחָ֣ד אָחֻ֣ז מִן-הַֽחֲמִשִּׁ֗ים מִן-הָֽאָדָ֧ם מִן-הַבָּקָ֛ר מִן-הַֽחֲמֹרִ֥ים וּמִן-הַצֹּ֖אן מִכָּל-הַבְּהֵמָ֑ה וְנָֽתַתָּ֤ה אֹתָם֙ לַלְוִיִּ֔ם שֹֽׁמְרֵ֕י מִשְׁמֶ֖רֶת מִשְׁכַּ֥ן ה'. (שם כ"ז-ל')

בסיום הציווי מספרת התורה –

וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה וְאֶלְעָזָ֖ר הַכֹּהֵ֑ן כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה' אֶת-מֹשֶֽׁה. (שם ל"א)

אבל אחרי זה, במקום להסתפק בכך, מופיע דבר שאין לו אח ורע בכתוב – התורה באה ומפרטת את הסכום של מין ומין מהשלל כולו, ואז היא ממשיכה ומחשבת כמה יוצא חצי מזה. ממש מתימטיקה להקבצה ג' –

וַיְהִי֙ הַמַּלְק֔וֹחַ יֶ֣תֶר הַבָּ֔ז אֲשֶׁ֥ר בָּֽזְז֖וּ עַ֣ם הַצָּבָ֑א צֹ֗אן שֵׁשׁ-מֵא֥וֹת אֶ֛לֶף וְשִׁבְעִ֥ים אֶ֖לֶף וַֽחֲמֵ֥שֶׁת-אֲלָפִֽים. וּבָקָ֕ר שְׁנַ֥יִם וְשִׁבְעִ֖ים אָֽלֶף. וַֽחֲמֹרִ֕ים אֶחָ֥ד וְשִׁשִּׁ֖ים אָֽלֶף. וְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם מִן-הַ֨נָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-יָדְע֖וּ מִשְׁכַּ֣ב זָכָ֑ר כָּל-נֶ֕פֶשׁ שְׁנַ֥יִם וּשְׁלֹשִׁ֖ים אָֽלֶף. וַתְּהִי֙ הַֽמֶּחֱצָ֔ה חֵ֕לֶק הַיֹּֽצְאִ֖ים בַּצָּבָ֑א מִסְפַּ֣ר הַצֹּ֗אן שְׁלֹשׁ-מֵא֥וֹת אֶ֨לֶף֙ וּשְׁלֹשִׁ֣ים אֶ֔לֶף וְשִׁבְעַ֥ת אֲלָפִ֖ים וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת. (שם ל"ב-ל"ו)

לא זאת אלא שאז היא מפרטת כמה יוצא אחד מחמש מאות מהחצי, מכל מין ומין –

וַיְהִ֛י הַמֶּ֥כֶס לַֽ-ה' מִן-הַצֹּ֑אן שֵׁ֥שׁ מֵא֖וֹת חָמֵ֥שׁ וְשִׁבְעִֽים. וְהַ֨בָּקָ֔ר שִׁשָּׁ֥ה וּשְׁלֹשִׁ֖ים אָ֑לֶף וּמִכְסָ֥ם לַ-ה' שְׁנַ֥יִם וְשִׁבְעִֽים. וַֽחֲמֹרִ֕ים שְׁלֹשִׁ֥ים אֶ֖לֶף וַֽחֲמֵ֣שׁ מֵא֑וֹת וּמִכְסָ֥ם לַֽ-ה' אֶחָ֥ד וְשִׁשִּֽׁים. וְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם שִׁשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר אָ֑לֶף וּמִכְסָם֙ לַֽ-ה' שְׁנַ֥יִם וּשְׁלֹשִׁ֖ים נָֽפֶשׁ. (שם ל"ז-מ')

ובהמשך כמה יוצא אחד מחמישים מהמחצית השניה. בשביל מה כל הסיפור, הפירוט הזה?!

והשוני האחרון מיתר המלחמות, הוא לגבי השלל שהביאו הלוחמים מהכלים והתכשיטים, שרוצים לתיתם למשכן –

וַֽיִּקְרְבוּ֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה הַפְּקֻדִ֕ים אֲשֶׁ֖ר לְאַלְפֵ֣י הַצָּבָ֑א שָׂרֵ֥י הָֽאֲלָפִ֖ים וְשָׂרֵ֥י הַמֵּאֽוֹת. וַֽיֹּאמְרוּ֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה עֲבָדֶ֣יךָ נָֽשְׂא֗וּ אֶת-רֹ֛אשׁ אַנְשֵׁ֥י הַמִּלְחָמָ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּיָדֵ֑נוּ וְלֹֽא-נִפְקַ֥ד מִמֶּ֖נּוּ אִֽישׁ. וַנַּקְרֵ֞ב אֶת-קָרְבַּ֣ן ה' אִישׁ֩ אֲשֶׁ֨ר מָצָ֤א כְלִֽי-זָהָב֙ אֶצְעָדָ֣ה וְצָמִ֔יד טַבַּ֖עַת עָגִ֣יל וְכוּמָ֑ז לְכַפֵּ֥ר עַל-נַפְשֹׁתֵ֖ינוּ לִפְנֵ֥י ה'. (שם מ"ח-נ')

כשבין הדברים יש תכשיטים מאד מוזרים – אצעדה, צמיד, טבעת עגיל וכומז, ורש"י מסביר מה הוא כל אחד מהם –

אצעדה. אלו צמידים של רגל. וצמיד. של יד. עגיל. נזמי אוזן. וכומז. דפוס של בית הרחם, לכפר על הרהור הלב של בנות מדין.

את כל זה הם עושים כדי לכפר על הרהור הלב שהיה להם על בנות מדין. הצדיקים האלה, שנים עשר אלף חלוצים, שחוזרים מהמערכה בשלמות – למה הם כלל צריכים להביא כפרה על נפשותם? זה לא שהקב"ה אמר להם לעשות כן.

כל הסיפור כאן פלאי וננסה להתייחס לכולו. בואו נתחיל.

מלחמה על נקודת השורש

השוני הראשון בין המלחמה הזו למלחמות האחרות הוא מהותי, וזו נפקא מינה לחיים שלנו, אלינו. מלחמת מדין איננה על שטח. אין פה ענין של לכבוש ולהוריש ולשבת. מבחינה גאוגרפית, מדין היא בערך סעודיה של היום – אזור שבכלל לא מעניין אותנו. זו מלחמה פנימית-רוחנית, שמתרחשת במקביל לכל מלחמות הכניסה, הירושה וההורשה את הארץ. במלחמה הזו, צריכים לצאת מכל שבט "אלף למטה" כדי שנוכל להיכנס לארץ ולהמשיך את המסלול שמוביל להקמת בית תפילה לכל העמים, הוא הייעוד של עם ישראל. כשיש מלחמה 'רגילה', על טריטוריה, יש הבדל מובנה בין בני גד ובני ראובן, שטורפים "זרוע אף קדקד" ויוצאים לכבוש ולהתנחל לבין אלה שלא נמצאים בעבר הירדן המזרחי. וכשדבורה וברק יוצאים למלחמה מול סיסרא היא משבחת את בני שבט נפתלי וזבולון ולא את אלה שלא באו להילחם וכיו"ב. מלחמת מדין היא שונה – בכל מלחמה, תפקידו של שבט לוי הוא להיות הנקודה הרוחנית שמחזירה אותנו אל המקור. לכן הוא לא נמצא במלחמה ולכן אין לו נחלה בארץ. הוא נקודת השורש, המשקולת שמחזירה אותי ומזכירה לי כל הזמן מה אני עושה פה ועל מה אני נלחם. לעומת זאת מלחמת מדין – כל אחד הוא לוי, אבל עדיין לא יתכן שכל ישראל נמצאים במדרגה הגבוהה הזו ולכן מגייסים אליה "אלף למטה", את הצדיקים שבכל דור. בואו ניקח את שבט שמעון – רק לאחרונה הם איבדו עשרים וארבעה אלף איש. אם היו שואלים אותנו, מן הסתם היינו אומרים שיגייסו מהם הפחות משבטים אחרים, גדולים הרבה יותר מהם. "אלף למטה" זה חידוש עצום – דעו לכם שאצל היהודים בכל שבט יש צדיקים, אלף למטה, רק שצריך לעורר אותם, וזה תפקידו של משה, תפקידו של פנחס, תפקידו של אלעזר. לכן למלחמת מדין מוקדם הציווי "צרור את המדיינים" בפרשת פנחס – היינו, להגדיר את המלחמה, לדעת על מה אנחנו נלחמים, ורק אחרי זמן, בפרשת מטות תבוא הפעולה – "נקם נקמת בני ישראל מאת המדיינים". אחרי שתצררו אותם, שתדעו על מה המלחמה, רק אז "והיכיתם אותם". האור החיים הק' שואל – בשום מקום אחר הקב"ה לא מנמק את הציווי שלו כפי שהוא עושה פה – "כי צוררים הם לכם בנכליהם". מדוע הקב"ה צריך לנמק? – והוא מבאר שהתפקיד שלנו הוא לוודא לעצמנו שאנחנו צוררים אותם אך ורק בגלל הסיבות האלה ולא בגלל סיבות אחרות. בגלל העבודה הזרה והניאוף שהם הכשילו אתכם בהן. אל תשכחו לרגע על מה המלחמה. יש עוד סיבות למה לשנוא אותם – הם מנוולים, כי בגללם מתו עשרים וארבעה אלף יהודים במגפה וכו', וזה נכון מאד, אבל במלחמת מדין צריך לזכור כל הזמן שאנחנו יוצאים להילחם בהם ולנקום את נקמת ה' בגלל הסיבות הספציפיות שהקב"ה מנה. זו מלחמה בדמיון, במדיה, בבנות מדין ובבלבול שהם יוצרים אצלנו.

במלחמה הזו אנחנו צריכים שני כוחות – משה ופנחס. משה מלמעלה למטה, כשגם אחרי מותו הוא ימשיך למשות אותנו מהפעור שרוצה להציף אותנו, ופנחס כפי שלמדנו בשבוע הקודם בהרחבה,^[1] הוא זה שיעורר אותנו מלמטה למעלה.

הטעות שבשכחה

לכן במלחמה הזו יבוא אלעזר הכהן וילמד – "זאת חקת התורה" ולא ידבר על פרה אדומה ועל הטהרה מטומאת מת, אלא יאמר שלא מספיק לטהר את הכלים מטומאת מת אלא צריך גם להגעילם ממה שהיו אצל הגויים. הם בלעו איסור וצריך לגרום להם לפלוט אותו. זה הלכות מאכלות אסורים, הכשרת כלים. רש"י מסביר למה אלעזר היה צריך ללמד את זה ולא משה –

ויאמר אלעזר הכהן וגו'. לפי שבא משה לכלל כעס, בא לכלל טעות, שנתעלמו ממנו הלכות גיעולי נכרים, וכן אתה מוצא בשמיני למלואים, שנאמר ויקצוף (משה) על אלעזר ועל איתמר (ויקרא י, יז) בא לכלל כעס, בא לכלל טעות. וכן בשמעו נא המורים ויך את הסלע (במדבר כ, יא) על ידי הכעס טעה. (שם כ"א)

הרבי מליובאוויטש זיע"א מעיר הערה מדהימה; לשכוח זה לא טעות. טעות שהייתה אצל משה הייתה כאשר הוא אמר לאהרן לגבי השעיר "מדוע לא אכלתם את החטאת" בראש חודש ניסן, שם אכן אהרן צדק ומשה טעה, וכן במי מריבה, אבל כאן לא היתה טעות אלא שכחה. ומבאר הרבי שמשה חשב שכאשר מטהרים את הכלים מהטומאה בהזאת מי נדה, עם אפר פרה אדומה, אין צורך להגעיל את הכלים. גיעולי כלים צריך כשלא טיהרתי במי הזיה אבל כאן לכאורה אין צורך, ואילו אלעזר הכהן אמר – הטיהור במי פרה אדומה זו טהרה רוחנית, טומאה עמוקה מהמוות, אבל הפגישה שלי בהרהורי העברה שלי, עם הכלים המדייניים, עם הבנות והבנים וכל המציאות המדיינית מחייבת אותי גם לפלוט את האיסור מתוכי, גיעולי כלים. והאמת היא ששני הדברים יחד רק הם מייצרים את המלחמה במדיין. כמו שאמרנו אין זו מלחמה רגילה ואם אני שוכח תוך כדי המלחמות על הכניסה לארץ שבמרכז המלחמות האלה יש מלחמת מדין אני יכול חלילה להתבלבל ולהתעסק רק בסיחון ועוג ובאמורי ובלחסל את את איסמעיל הנייה ואת אחמד שוכר. ודאי שצריך להילחם במלחמות האלה, וברור שבני גד ובני ראובן חייבים להצטרף אליהן, אבל צריך ללמוד פה נקודה פנימית – מהי מלחמת מדיין.

חלוץ לפני ה'

וכאן נגיע למילה האדירה – ודאי שמי שיוצא למלחמת סיחון ועוג הוא חלוץ, אבל המילה הזו מופיעה רק כאן לראשונה ואין זה במקרה. משה היה יכול לדרוש "הביאו אלי אלף למטה", אבל הוא בחר להשתמש במילה "החלצו". דיברנו על זה פעם, וזה חידוש נפלא בעברית; המילים 'חלוץ', לחלוץ פקק, "רצה והחליצנו" ועוד – כולם הם אותו שורש. אונקלוס וגם רש"י מתרגמים כאן שזהו לשון זירוז. "החלצו מאיתכם" אין משמעו להביא למשה סתם שניים עשר אלף איש, אלא החלוץ הוא מי שמצליח להיחלץ מהאגו שלו, מעצמו. "החלצו – מאיתכם". כשתחלץ מהפקק שאתה פוקק בעולם אז נקמתך תהיה נקמת ה' ואז נקמת ה' ונקמת ישראל תהיינה אותה נקמה. זה נראה ציווי בלתי אפשרי. איך אדם יכול להגיע לזה? – אומר משה 'זה אפשרי ועוד איך, וכל שבט יכול למצוא כאלו אנשים'. בתוך כל יהודי ישנה ההיחלצות הזו לתת נקמת ה'. הקב"ה אמר שננקום את נקמת ישראל, ואני, משה רבנו, לא בא חס ושלום, לחלוק על הקב"ה, אלא אני בא לפרש לכם מהי נקמת בני ישראל – אם תחלצו מאיתכם, הרי שנקמת בני ישראל תהיה נקמת ה".

במאמר המוסגר, מי שיעבור על פרשת בני גד ובני ראובן יראה שכולה מדברת על העניין הזה. בני גד ובני ראובן באים וטוענים -"אנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל", והם עושים את זה, זה פלאי פלאות – ארבע עשרה שנה! משה רבנו אמר להם להיות עם ישראל בזמן הכיבוש, כלומר שבע שנים, והם מעצמם הרחיבו את זה עד לסוף ההתנחלות והחלוקה, כלומר ארבע עשרה שנה. ארבע עשרה שנה של צו שמונה, כשהמשפחות שלהם עם הילדים נמצאים בצד השני של הנהר, זה לא יאמן. נו, אז מה הטענה של משה? – משה אומר להם אני לא רוצה שתחלצו חושים, אני רוצה שתחלצו לפני ה', ושוב לפני ה' ושוב. ומי שקורא את הפרשה באופן שטחי חושב שמשה רבנו לא מבין אותם ויש כאן אי הבנה אחת גדולה, בעיה בתקשורת, אבל מי שקצת מעמיק רואה שהכל ברור ומובן. משה עושה איתם תנאי כפול, ואז הם קולטים ואומרים –

וַֽעֲבָדֶ֨יךָ יַֽעַבְר֜וּ כָּל-חֲל֥וּץ צָבָ֛א לִפְנֵ֥י ה' לַמִּלְחָמָ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֥ר אֲדֹנִ֖י דֹּבֵֽר. (שם ל"ב, כ"ז)

איפה מתחילה החלוציות? מהי חלוציות אמיתית? – זה במלחמת מדין, כי הפקק שאני צריך להיחלץ ממנו הוא הפקק המדייני.

המצוות מקיימות את העולם

שאלנו למה הפרשה מאריכה כל כך בתיאור וחישוב המלקוח; הרמב"ן מסביר שבכך התורה מבקשת לגלות תגלית מעניינת. אם התורה אומרת שהכמויות שהביאו היו מדויקות, והרי מאז שלקחו את השלל ועד שהביאו אותו עבר זמן מסוים, סביר להניח שסטטיסטית חלק מהבהמות ימות. לפחות חמור אחד, כבש אחד – זה הגיוני. אומר הרמב"ן שבכל הזמן הזה לא מת אפילו אחד, כי אם היה מת ואפילו אחד – האחוזים לא היו נכונים. שואל על זה הרבי מליובאוויטש – זה באמת נפלא אבל מה זה משנה? אם היה מת, היו מחשבים מחדש. למה זה צריך לענין אותנו? הקב"ה הרי לא עושה ניסים סתם ללא סיבה. מה זה בא לומר לנו? והוא מבאר – הציווי היה לקחת כמות של אחד מחמש מאות ושל אחד מחמישים, כלומר הכמות צריכה להתחלק בחמש מאות ובחמישים. אם נניח שהיו נשארות שאריות בחלוקה, זה היה יוצר בעיה. התורה רוצה לומר שאם הקב"ה ציווה שאתה תיתן אחד מחמש מאות, אז כדי שהמצווה של עם ישראל תתקיים הוא אירגן את כל 'משרד החקלאות והצאן' והחמורים וכו' של מדיין ושל הגלובוס באופן כזה שהמצווה יכולה להתקיים באופן מדויק. אנחנו מבינים מהי מצווה? הרי ברור שכדי שבני ישראל יוכלו לקחת את השלל ממדיין במספרים עגולים כל כך הרי שהיתה כאן יש ה', השגחה עליונה, שהתחילה עוד לפני המלחמה – כדי שיוולדו מספר חמורים וכו' מדויק. כלומר כל מה שקורה בעולם הוא מטרה אחת – כדי שישראל יוכלו לקיים מצווה בשלמות, כי זה מה שמקיים את העולם!

כמה פסוקים התורה "בזבזה" כדי ללמד אותנו את הסוד הזה! אם היינו מבינים את המשמעות של קיום המצוות שלנו… התורה באה לומר לי שעוד לפני שמצווה מתקיימת הקב"ה מכשיר עבור קיומה את המציאות והוא מונע כל עיכוב כדי שזה יוכל להתקיים. ואני לא יודע איך אני אצליח, ולכן אני צריך לבטוח שהוא יעשה הכל ויסדר הכל כדי שאוכל לקיים כראוי כי בעצם מה שיחזיק את העולם הוא שנקמת בני ישראל תהיה נקמת ה'. זה געוואלד. הקב"ה אומר למשה –

נְקֹ֗ם נִקְמַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֖ת הַמִּדְיָנִ֑ים אַחַ֖ר תֵּֽאָסֵ֥ף אֶל-עַמֶּֽיךָ. (שם ל"א, ב')

כלומר ההיאספות של משה תלויה בכך שאנחנו נלמד איך נקמת בני ישראל היא נקמת ה', שנלמד איך "אלף למטה אלף למטה". משה רבנו ילמד אותנו את זה מלמעלה ופנחס מלמטה, ואנחנו נגלה שבעצם תוך כל המלחמות שאנחנו מנהלים פה על הקרקע, מלחמות מציאותיות ולפעמים קשות מאד, בתוך כל הקשיים הללו, אנחנו לא שוכחים מהי המגמה שלנו. מלחמת מדיין. כל המפרשים שואלים למה אנחנו מזכירים כל הזמן את בנות מדיין ולא את בנות מואב, הרי גם הן היו שם. יש הרבה תשובות, אבל יש תשובה פשוטה אם רק מסתכלים במפה; המואבים הם שכנים שלנו, הירדנים, ואם נילחם בהם נחשוב שזו מלחמה גם על טריטוריה, על חדירות של מחבלים. לכן התורה מדגישה – המלחמה היא במדיין שאין לי ולהם כלום חוץ מדבר אחד – ציווי ה'. זה הסיפור. אני רוצה להביא אותי ל-"החלצו מאיתכם". אתם יכולים להאיר את העולם בהארה של הקב"ה – "נתאווה הקב"ה שתהיה לו דירה בתחתוניים".

דיברנו בשבוע שעבר על "צרור מול פעור",^[2] על משה וירמיהו ופנחס. זוהי מלחמת מדין, ולכן כל השינויים במלחמה הזו.

ראינו שהציווי הראשון היה "צרור את המדיינים", לאחר מכן "נקם נקמת בני ישראל", וביררנו את הייחודיות של מלחמת מדיין אל מול יתר המלחמות. יש ליהודי כח להיחלץ מאיתו. זה לא נשמע אפשרי, לא הגיוני, אבל זו הנקודה, זו הגאולה וזה יביא ל-"ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

מדיין אגב, היא מי שיתרו וציפורה באים אלינו ממנה, ומאידך היא מביאה אליה את זמרי. היא הבלבול, היא הבלאגן, כי בגלל הבלבול הזה, שיתכן ויש בו גם צדדים טובים, אנחנו לא נחלצים מאיתנו.

שנה של שמיני עצרת

ותרשו לי לחבר את הלימוד שלנו לעוד נקודה אחת פלאית, שתחבר אותנו אף לחיים של כולנו, לשנת תשפ"ד.

בטווח הזמן שבין "צרור" לבין "נקום" נאמרה פרשת פנחס, וניסינו לברר בשנים שעברו מה הפרשה הזו קשורה למדיין – תיאור משפחות המתפקדים, בנות צלפחד, עליית משה לראות את הארץ, בחירת יהושע לממשיך את משה ועוד. אחד הנושאים המופיעים שם, פרשה ארוכה מאד, היא פרשת המועדות בפרקים כ"ח-כ"ט. זה מתחיל בתמיד של שחר ותמיד של בין הערבים, עובר לשבת, ראש חודש, פסח, שבועות וסוכות, ומסתיים בשמיני עצרת, וגם כאן צריך לברר איך זה קשור ל-"צרור את המדיינים". אני מבקש לגעת הפעם בסיום, בשמיני עצרת, כי כולנו מרגישים שהשנה זו השנה של שמחת תורה. כולנו עוד בשמיני עצרת, בהקפות. ראש הישיבה בשדרות, ידידי הרב פנדל, סיפר שכאשר התלמידים חזרו ללמוד בישיבה עוד לפני שהתחילו את סדר הלימוד, הוא אמר להם – "כשיצאנו מהישיבה זה בשמחת תורה בהקפה השניה ונעצרנו שם. אז לפני שאנחנו חוזרים ללמוד אנחנו צריכים להשלים את החוב הזה ולהשלים את ההקפות", וכך הם חזרו לישיבה, מתוך ריקוד של הקפות. בעצם כולנו נמצאים השנה בהקפות.

שמיני עצרת הוא הסיום של כל המועדים והוא החיבור לפרשת מטות. בואו נשים לב לדבר פלא. התורה אומרת שם –

בַּיּוֹם֙ הַשְּׁמִינִ֔י עֲצֶ֖רֶת תִּֽהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל-מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ. וְהִקְרַבְתֶּ֨ם עֹלָ֜ה אִשֵּׁ֨ה רֵ֤יחַ נִיחֹ֨חַ֙ לַֽ-ה' פַּ֥ר אֶחָ֖ד אַ֣יִל אֶחָ֑ד כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֛ה שִׁבְעָ֖ה תְּמִימִֽם. (שם כ"ט, ל"ה-ל"ו)

רש"י שם לב לכך שבפרשת פנחס, מבין כל המועדים, רק שמיני עצרת נקרא בשם 'עצרת' (למרות שהמילה עצרת מופיעה בפרשות קודמות לגבי מועדים אחרים), והוא מנסה להבין מהי עצרת. בפרשת אמור, המילה "עצרת" גם מופיעה, אבל שם כתוב –

…בַּיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֡י מִקְרָא־קֹ֩דֶשׁ֩ יִהְיֶ֨ה לָכֶ֜ם וְהִקְרַבְתֶּ֨ם אִשֶּׁ֤ה לַֽ-ה֙' עֲצֶ֣רֶת הִ֔וא… (ויקרא, כ"ג, ל"ו)

ואילו כאן כתוב "עצרת תהיה לכם". דבר נוסף הוא שבשמיני עצרת, בשונה מכל החגים שבפרשת פנחס, לא מופיע הביטוי "מקרא קודש"! רש"י מסביר את משמעות הביטוי הזה – שהקב"ה קוראו קודש, וכאן הוא חסר.

ללון בירושלים בליל שמיני עצרת

בפרשת אמור, רש"י שואל מהי עצרת ומביא את המדרש המפורסם –

עֲצֶרֶת הִוא. עָצַרְתִּי אֶתְכֶם אֶצְלִי. כְּמֶלֶךְ שֶׁזִמֵּן אֶת בָּנָיו לִסְעֻדָּה, לְכָךְ וְכָךְ יָמִים. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּן לְהִפָּטֵר, אָמַר: בָּנַי, בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם, עַכְּבוּ עִמִּי עוֹד יוֹם אֶחָד; קָשָׁה עָלַי פְּרֵדַתְכֶם. (ויקרא שם)

כלומר, זה כמו אבא שלא רוצה שבניו ילכו אלא יישארו עמו עוד. אגב, רש"י מביא את זה כפשט. לעומת זאת רש"י אצלנו בפרשה מבאר באופן שונה, ולענ"ד זו המשמעות העמוקה של מלחמת מדין –

עצרת תהיה לכם. עצורים בעשיית מלאכה. דבר אחר, עצרת עצרו מלצאת, מלמד שטעון לינה (ספרי קנא). ומדרשו באגדה, לפי שכל ימות הרגל הקריבו כנגד ע' אומות, וכשבאין ללכת, אמר להם המקום, בבקשה מכם עשו לי סעודה קטנה כדי שאהנה מכם. פר אחד איל אחד. אלו כנגד ישראל, התעכבו לי מעט עוד, ולשון חבה הוא זה, כבנים הנפטרים מאביהם והוא אומר להם קשה עלי פרידתכם, עכבו עוד יום אחד… (רש"י במדבר כ"ט, ל"ה-ל"ו)

כלומר, הפירוש הראשון הוא שזה יום שבו אנו אסורים לעשות מלאכה. אמנם הקושי בהסבר הזה הוא שאין בזה חידוש שהרי כל חג אסור במלאכה. ועוד – בהמשך הפסוק מפורש "כל מלאכת עבודה לא תעשו". אמנם רש"י יסביר בפשטות שלא כתוב פה "מקרא קודש" ואם כן, הקב"ה לא קוראו קודש, ואולי אין אנו אסורים ביום זה במלאכה. אבל מצד שני כתוב "כל מלאכת עבודה לא תעשו", לכן אומר רש"י ששמיני עצרת איננו כשאר החגים – כל יתר החגים אסורים בעשיית מלאכה כי הם מקראי קודש, לעומת זאת שמיני עצרת שאיננו מקרא קודש, אסור בעשיית מלאכה מסיבה אחרת שכרגע איננו יודעים מה היא.

זה הסבר טוב אבל לא מספיק (כי בפרשת אמור כן כתוב לגבי מיני עצרת שהוא מקרא קודש). לכן מביא רש"י פירוש שני "עצרו מלצאת", כלומר, ששמיני עצרת טעון לינה, היינו שצריך ללון בירושלים. תמיד הבנתי שהכוונה היא שמדובר בלינה במוצאי החג, שאחרי שמסיימים את קרבנות החג צריך להישאר בירושלים ל"הקפות שניות", וזה אכן מופיע בחומש דברים –

… וּפָנִ֣יתָ בַבֹּ֔קֶר וְהָלַכְתָּ֖ לְאֹהָלֶֽיךָ. (דברים ט"ז, ז')

ומכאן לומדים חז"ל שכל החגים כשעולים לירושלים, חייבים להישאר שם בלילה שאחרי, ויוצאים רק בבוקר חזרה. אבל אם זה ההסבר – למה צריך פסוק מיוחד אצלנו "עצרת תהיה לכם"?, הרי ראינו שבכל החגים צריך להישאר בלילה בירושלים! מוסבר במפרשים שהכוונה פה היא שטעונים לינה בליל החג ולא במוצאי החג. בליל שמיני עצרת צריכים ללון בירושלים. אמנם צריך להבין – ברור שנהיה בירושלים בליל החג, הרי אסור לנסוע בחג! מבאר הרבי מליובאוויטש – ירושלים שבין החומות היא שכונה די קטנה ונדמה שאין מספיק מקום לכל כך הרבה בתי מלון וחדרים לאורחים שבאים מחוץ לעיר, לכן התורה מחדשת שאסור לצאת אל מחוץ לחומות אל העיר החדשה בליל שמיני עצרת אלא כולם צריכים להישאר ללון בירושלים, גם אם זה אומר שישנים בצפיפות גדולה. הקב"ה אומר לנו – 'בשמיני עצרת אני צריך אתכם את כולכם איתי בתוך החומות, מערב עד ערב'. "עצרת תהיה לכם" – 'אתם צריכים לעצור מלצאת מבין החומות. תלונו בירושלים'. ואז מביא רש"י את המדרש שהביא גם בפר' אמור – "קשה עלי פרידתכם". מה רש"י רוצה?

קשה עלי פרידתכם

זה געוואלד. המדרש שרש"י מביא איננו פירוש שלישי אלא הוא ההסבר לשני הפירושים הראשונים! שמיני עצרת ביסודו, הוא החג היחיד בשנה שאין בו שום אירוע מיוחד (את שמחת תורה אנחנו כביכול 'המצאנו'). בפסח יש את המצות ואת קרבן הפסח, בסוכות – יוצאים לסוכה ויש ארבעה מינים וגם בשבועות יש את קרבן שתי הלחם, חג הביכורים. גם אין בו שום אירוע היסטורי משמעותי. אפילו בשביעי של פסח עברנו את ים סוף, בשבועות – מתן תורה, ואילו שמיני עצרת – כלום. סיימנו את שבעת ימי הסוכות, יצאנו מהסוכה – ומה עכשיו?? לכאורה כלום – אבל הוא הכל;

שמיני עצרת הוא השיא של כל החגים. שמיני עצרת איננו מקרא קודש כי הקב"ה קוראו קודש, אלא הוא יום חול שאנחנו קוראים אותו קודש! אין בו לכאורה כלום – לא שבעים אומות, לא תשעים ושמונה כבשים, אלא יש בו רק 'אני, הקב"ה – ואתם'. בשמיני עצרת אומר לנו הקב"ה 'תקשיבו טוב. אין זה מקרא קודש כמו כל החגים. אתם אסורים בעשיית מלאכה כי אתם הפכתם אותו ליום כזה. שמיני הוא מעל הטבע. אתם ייצרתם את החג הגדול שנקרא עצרת'. איך זה קרה שדווקא ביום הזה עם ישראל החליט שזה יום 'שמחת תורה'? לכאורה, אפשר היה לסדר שנסיים את קריאת התורה בתאריך אחר, אולי שבועות… "קשה עלי פרידתכם" – זה נראה כטעות, כי היה צריך להיות כתוב 'קשה עלי פרידתנו', כמו אבא שנפרד מבניו, אבל לא! – 'אתם אלה שמגלים אלוקות בעולם, אתם השיא של החגים, אתם יכולים להפוך את היום הזה שהוא אחרי סוכות והוא סוף כל החגים, לשמיני, למעל כל הטבע. אתם יכולים להיחלץ מאיתכם ולעשות מבני ישראל – ה'. 'קשה עלי הפרידה ביניכם', אומר לנו הקב"ה, 'ולא הפרידה ביני לביניכם. אתם ואני לא נפרדים לעולם'! הבעיה היא שאתם חושבים שעכשיו אתם הולכים כל אחד למקומו – זה אשכנזי וזה ספרדי, זה חרדי וזה חילוני, זה שמאלני וזה ימני וכו', וזה מה שקשה לי – שאתם לא מבינים שאתם אלוקות, שאתם אחד!'. "ה' אחד ושמו אחד" – ואתם הביאו לפני פר אחד, איל אחד וכבש אחד. פרידתכם שלכם קשה עלי.

מה שהקב"ה מבקש מאיתנו בשמיני עצרת הוא – 'בעשרים וחמש השעות הבאות אתם לא יוצאים מפה. אני צריך אתכם איתי צמודים. אתם ישנים פה גם בלילה. צפוף? לא נורא. אנחנו אחד'.

ישראל דקדשינהו לזמנים

כל פרשת המועדים, זה לא ייאמן, זו עבודה מתמשכת כדי שבסופה נגיע לשמיני עצרת. ואם אנחנו לא יודעים מהו שמיני עצרת, הרי שאויבינו ימח שמם וזכרם, יודעים טוב מאד מהו שמיני עצרת. אנחנו קוראים לזה שביעי באוקטובר, אבל הם עצמם קוראים לזה שמיני עצרת. הם יודעים מה זה שמחת תורה – שזה הרגע שבו האריה והלביאה מתחברים יחד. הדבר היחיד שאנחנו עושים בשמיני עצרת זה הקפות. הקפות דבר ראשון זו צורה גיאומטרית שאין בה ראש וזנב, תחילה וסוף, גדול או קטן. כולם שווים בעיגול. ודבר שני, ההקפות אומרות גם שאנחנו נמצאים ב'מקיף וסובב כל עלמין', הוא מקיף אותנו, ואנחנו מוקפים בענני הכבוד גם אם אנחנו לא רואים אותם, וכל תפקידנו הוא רק להביא ל-"החלצו מאיתכם".

"צרור את המדיינים", כי הם אותה נקודה של אגו שמתבלבל עם עבודת ה' שלך, של הפעור, של ה-"מה אכפת לך" (עי' סנהדרין ק"ו.), של בנות מדיין. לא על הארץ המלחמה הזו ולא על יישובה. מלחמת מדיין היא על נקודת הנקודות הפנימית, וכאשר אתה צורר את המדיינים אתה צריך להבין את זה, ושיא הפרשה של פנחס היא להגיע לחג ששמו שמיני עצרת ושם נגלה חג שאנחנו הפכנו אותו מיום חול לחג. אין בו סוכה ואין בו לולב, ואין בו מצה ואין בו קרבן מיוחד ואין בו כלום מיוחד, רק דבר אחד – אתם אינסוף, אתם אחד. "אתה אחד שמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד", והידיעה הזו היא הידיעה שעליה מתרחשת המלחמה הכי קשה שיש, הכי גדולה שיש. נכון, היא גם מלחמת האמורי, סיחון ועוג, היא גם על המקום, אבל לפני הכל היא מלחמת מדיין, וכל יום אנחנו מרגישים את זה מחדש. כדי להגיע למלחמת מדין אנחנו צריכים לדעת שהקב"ה בנה לנו את הכלים – משה שמכפר מלמעלה מול הפעור, פנחס שמכפר ועומד עד תחיית המתים מלמטה, כדי שאנחנו נרגיש שאנחנו יכולים וצריכים להביא את האצעדה, את העגיל, את הטבעת ואת הכומז – "לכפר על נפשותינו", בלי הקב"ה ציווה, והוא יוביל את כל העולם כולו כדי שיסתדר לנו אחד מחמש מאות ואחד מחמישים, כדי שהמציאות הזו תתקיים, כי שיאם של כל המועדים בזמן, שיא המושג 'ישראל מקדשים את הזמנים' – "ישראל דקדשינהו לזמנים" (ברכות מ"ט.) הוא כשאנחנו הופכים חול לקודש הקודשים בשמחת תורה.

שנזכה בעז"ה לראות מהרה את הגאולה השלמה שאנחנו מרגישים אותה כל כך קשה וכל כך קרוב, במהרה בימינו ממש.

1. עי' בשיחה "פנחס הוא ירמיהו", גיליון טועמיה לפר' פנחס תשפ"ד. ↑

2. בשיעור "צרור מול פעור", שנאמר במסגרת 'הכולל היומי', לפרשת פנחס תשפ"ד. הקלטה מופיעה באתר. ↑