קול דודי דופק. לפרשת כי תצא תשפד

מציאות שכולה רגע קטון

מילות הפסוק "אני לדודי ודודי לי" משמשים כראשי תיבות ידועים של אלול, אבל אנחנו נתחיל בדברי ניחומים וחיזוק ונפתח בהפטרת הפרשה. ההפטרות של ספר דברים הולכות כידוע לפי הנחמות אבל כבר למדנו לא פעם שכולן קשורות גם לפרשות, למרות שלעיתים זה נראה במבט ראשון כלא קשור. ההפטרה שלנו, אגב, משמשת גם כמחצית מהפטרת פרשת נח. נראה את הפסוקים –

רׇנִּ֥י עֲקָרָ֖ה לֹ֣א יָלָ֑דָה פִּצְחִ֨י רִנָּ֤ה וְצַֽהֲלִי֙ לֹא־חָ֔לָה כִּֽי־רַבִּ֧ים בְּֽנֵי־שׁוֹמֵמָ֛ה מִבְּנֵ֥י בְעוּלָ֖ה אָמַ֥ר ה'. הַרְחִ֣יבִי מְק֣וֹם אׇהֳלֵ֗ךְ וִירִיע֧וֹת מִשְׁכְּנוֹתַ֛יִךְ יַטּ֖וּ אַל־תַּחְשֹׂ֑כִי הַאֲרִ֙יכִי֙ מֵיתָרַ֔יִךְ וִיתֵדֹתַ֖יִךְ חַזֵּֽקִי. כִּֽי־יָמִ֥ין וּשְׂמֹ֖אול תִּפְרֹ֑צִי וְזַרְעֵךְ֙ גּוֹיִ֣ם יִירָ֔שׁ וְעָרִ֥ים נְשַׁמּ֖וֹת יוֹשִֽׁיבוּ. (ישעיהו נ"ד, א'-ג')

איזו הפטרה מופלאה, אילו מילים מחזקות. על פניו אין להפטרה כל קשר לפרשה שלנו, שהיא הפרשה העמוסה ביותר בתורה במצוות (שבעים וארבע מצוות נמנו בה). אבל בואו נראה עכשיו את ההמשך –

אַל־תִּֽירְאִי֙ כִּֽי־לֹ֣א תֵב֔וֹשִׁי וְאַל־תִּכָּלְמִ֖י כִּ֣י לֹ֣א תַחְפִּ֑ירִי כִּ֣י בֹ֤שֶׁת עֲלוּמַ֙יִךְ֙ תִּשְׁכָּ֔חִי וְחֶרְפַּ֥ת אַלְמְנוּתַ֖יִךְ לֹ֥א תִזְכְּרִי־עֽוֹד. (שם ד')

כלומר, אומר הנביא, כשהיית עלמה היה לך ממה להתבייש – "בשת עלומיך תשכחי", היינו הייתה בושת, הייתה חרפת אלמנות, אבל עכשיו תעזבי –

כִּ֤י בֹעֲלַ֙יִךְ֙ עֹשַׂ֔יִךְ ה' צְבָא֖וֹת שְׁמ֑וֹ וְגֹֽאֲלֵךְ֙ קְד֣וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֔ל אֱלֹהֵ֥י כׇל־הָאָ֖רֶץ יִקָּרֵֽא. (שם ה')

וצריך להבין – למה בגלל שהבעל שלך הוא עושייך, אין לך מה לזכור את בושת עלומיך וחרפת אלמנותיך?

כִּֽי־כְאִשָּׁ֧ה עֲזוּבָ֛ה וַעֲצ֥וּבַת ר֖וּחַ קְרָאָ֣ךְ ה' וְאֵ֧שֶׁת נְעוּרִ֛ים כִּ֥י תִמָּאֵ֖ס אָמַ֥ר אֱלֹהָֽיִךְ. (שם ו')

הפסוק מסתיים בשאלה רטורית – האם אשת נעורים תימאס? היכול להיות דבר כזה?, אבל במציאות אנחנו יודעים שכן, זה יכול לקרות. כולנו ראינו זוגות מתגרשים – אבל לא פה, כי "בועלייך עושייך". ואז הוא ממשיך ומתאר את הקשר הזה בין הדוד והרעיה, בין החתן והכלה –

בְּרֶ֥גַע קָטֹ֖ן עֲזַבְתִּ֑יךְ וּבְרַחֲמִ֥ים גְּדֹלִ֖ים אֲקַבְּצֵֽךְ. (שם ז')

אלו מילים אלינו, למלחמת חרבות ברזל – אירופה, בבל, אלפיים שנות גלות – כל זה רגע קטון, ועל אף דברי כל המפרשים שאומרים שלעומת האינסוף של הרחמים הגדולים, קשה לנו עם זה. כל תמונה, כל חטוף, כל חייל, כל ילד…

בְּשֶׁ֣צֶף קֶ֗צֶף הִסְתַּ֨רְתִּי פָנַ֥י רֶ֙גַע֙ מִמֵּ֔ךְ וּבְחֶ֥סֶד עוֹלָ֖ם רִחַמְתִּ֑יךְ אָמַ֥ר גֹּאֲלֵ֖ךְ ה'. (שם ח')

כל זה זה רק קצף שאין בו ממש והוא מתפוגג מיד. אגב, 'גואל' גם היא מילה שקשורה לאישות, כמו שראינו את בועז שגאל את רות.

מרחמך ה'

נחזור לזה בהמשך ובינתיים נראה את הסוף –

כִּֽי־מֵ֥י נֹ֙חַ֙ זֹ֣את לִ֔י אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֗עְתִּי מֵעֲבֹ֥ר מֵי־נֹ֛חַ ע֖וֹד עַל־הָאָ֑רֶץ כֵּ֥ן נִשְׁבַּ֛עְתִּי מִקְּצֹ֥ף עָלַ֖יִךְ וּמִגְּעׇר־בָּֽךְ. (שם ט')

מבלי להיכנס לכל הרעיון הגדול שיש במילים הללו של מי נח ומי המבול – הרי שמאותו רגע שנשבעתי שלא יהיה מבול עוד על הארץ, אומר הקב"ה, "כן נשבעתי מקצוף עליך ומגער בך" – אבל אנחנו רואים בעינינו שאתה, רבש"ע, כן קוצף וכן גוער בנו?! אלא דעו לכם שזהו רק קצף שעובר ומתפוגג מהר, זו מאיסה מדומה. והמילים האחרונות –

כִּ֤י הֶהָרִים֙ יָמ֔וּשׁוּ וְהַגְּבָע֖וֹת תְּמוּטֶ֑ינָה וְחַסְדִּ֞י מֵאִתֵּ֣ךְ לֹא־יָמ֗וּשׁ וּבְרִ֤ית שְׁלוֹמִי֙ לֹ֣א תָמ֔וּט אָמַ֥ר מְרַחֲמֵ֖ךְ ה'. (שם י')

בהפטרה הזו צריך להתעמק שעות רבות, אבל גם בקריאה מהירה אפשר להבחין פה בכמה נקודות מעניינות – ראשית, אנחנו נחשבים כאיש ואישה. "בועליך", "גואלך" ובסוף גם "מרחמך". המילה 'מרחמך' יכולה להיות מובנת גם במובן של רחמים על חתול מסכן שרואים ברחוב ונותנים לו קצת חלב לשתות. רגש שלא מייצר איזו שקשר נפשי, אבל כאן זה משהו אחר לגמרי – ייתכן שהמילה הזו באה מהמילה "רחם", כלומר, אומר הקב"ה – 'אני מרחמך, אני הריתי אתכם, אני הכנסתי אתכם לרחם'.

כל הפרשנים מתחבטים מי הם "ההרים ימושו והגבעות תמוטינה". לפי הפרשנות הפשוטה הכוונה היא שעם ישראל אינם לפי חוקי הטבע. לפי חוקי הטבע – גם ההרים בסופו של דבר ימושו והגבעות תמוטינה, אבל ברית שלומי איתכם לא תמוט.^[1] אבל יש מי מהראשונים (עי' ברש"י וברד"ק) שאומרים פה דבר פלא – שהכוונה היא לאבות ולאמהות. גם כשאין זכות אבות וזכות אמהות, גם כבר כשפספסנו הכל ולא נשארה שום אפשרות באשראי – ברית שלומי מאיתכם לא תמוש. "אני מרחמך" – "בועליך עושייך".

הפטרה הנוגדת את הפרשה?

ואני מרגיש כאן חיבור הדוק לפרשת כי תצא כי חלק נכבד מאד מהמצוות בפרשה עוסק בנושא איש ואשה – נישואין, גירושין, אונס, מפתה, שמוציא שם רע, מחזיר גרושתו וכו'. המון מצוות. ויש עיקרון שנלמד בפרשה שלנו וממנו נגיע להפטרה, וממנו נתחיל את לימודנו, ולענ"ד זו הפטרת הנחמה של הפרשה, לקראת ראש השנה. אלול. אני לדודי. ננסה להבין מהו המושג הזה דוד. למה קוראים לו דוד?

יש כלל גדול, מצוות עשה חשובה –

כִּֽי-יִקַּ֥ח אִ֖ישׁ אִשָּׁ֑ה וּבָ֥א אֵלֶ֖יהָ… (דברים כ"ב, י"ג)

כלומר יש מצוה לשאת אישה. אמנם ההמשך שם פחות סימפטי –

…וּשְׂנֵאָֽהּ. וְשָׂ֥ם לָהּ֙ עֲלִילֹ֣ת דְּבָרִ֔ים וְהוֹצִ֥א עָלֶ֖יהָ שֵׁ֣ם רָ֑ע… (שם י"ג-י"ד)

אבל בהמשך הפרשה יש הלכה נוספת –

כִּֽי-יִקַּ֥ח אִ֛ישׁ אִשָּׁ֖ה וּבְעָלָ֑הּ וְהָיָ֞ה אִם-לֹ֧א תִמְצָא-חֵ֣ן בְּעֵינָ֗יו כִּי-מָ֤צָא בָהּ֙ עֶרְוַ֣ת דָּבָ֔ר וְכָ֨תַב לָ֜הּ סֵ֤פֶר כְּרִיתֻת֙ וְנָתַ֣ן בְּיָדָ֔הּ וְשִׁלְּחָ֖הּ מִבֵּיתֽוֹ. (שם כ"ד, א')

כלומר הוא גרש אותה.

וְיָֽצְאָ֖ה מִבֵּית֑וֹ וְהָֽלְכָ֖ה וְהָֽיְתָ֥ה לְאִֽישׁ-אַחֵֽר. (שם ב')

שאחרי שהיא נתגרשה ממנו היא התחתנה עם אחר. במקרה כזה הדין הוא שאם היא רוצה לחזור לבעלה הראשון היא לא יכולה לעשות כן –

וּשְׂנֵאָהּ֘ הָאִ֣ישׁ הָאַֽחֲרוֹ֒ן וְכָ֨תַב לָ֜הּ סֵ֤פֶר כְּרִיתֻת֙ וְנָתַ֣ן בְּיָדָ֔הּ וְשִׁלְּחָ֖הּ מִבֵּית֑וֹ… לֹֽא-יוּכַ֣ל בַּעְלָ֣הּ הָֽרִאשׁ֣וֹן אֲשֶׁר-שִׁ֠לְּחָהּ לָשׁ֨וּב לְקַחְתָּ֜הּ לִהְי֧וֹת ל֣וֹ לְאִשָּׁ֗ה אַֽחֲרֵי֙ אֲשֶׁ֣ר הֻטַּמָּ֔אָה כִּי-תֽוֹעֵבָ֥ה הִ֖וא לִפְנֵ֣י ה' וְלֹ֤א תַֽחֲטִיא֙ אֶת-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ ה' אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַֽחֲלָֽה. (שם ג'-ד')

והתורה משתמשת פה בביטוי חמור – "תועבה"! ומפה נגיע לשאלה הגדולה העולה מההפטרה ומהפרשה, שאלה ששאלו כל שונאי ישראל לאורך ההיסטוריה – 'ריבונו של עולם, כנסת ישראל שלך, האין היא אשה שהלכה ונטמאה לאיש אחר? היא נזרקה מאחרים פעם אחר פעם, ובתורה זה נקרא תועבה!'. האמת היא, שההפטרה נראית כאנטיתזה של הפרשה. ההפטרה באה ואומרת – 'תשכחי מבושת עלומיך, וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד', וזה בדיוק ההיפך מהציווי בפרשה. איך זה מסתדר? מה העיקרון?

התשובה – בריה חדשה

אני רוצה לטעון שהנקודה העמוקה נמצאת במילה 'דוד'. Uncle. כל שיר השירים הוא השיח בין הדוד והרעיה. אחד מגדולי הפוסקים לפני כשלש מאות שנה היה בעל הספר "פנים מאירות".^[2] ספרו על חמש מגילות נקרא "כתנות אור". הוא שואל שאלה עקרונית על ענין התשובה – "איך מהני תשובה?", איך מועילה בכלל התשובה? נראה את הכתנות אור –

יש להקשות איך מהני תשובה, שיתקרב החוטא להקב"ה? הלא קיי"ל נראה ונדחה אינו חוזר ונראה. ואדם היה נראה תחילה וכשחטא נדחה מקדושתו, איך יהיה חוזר ונראה בתשובה? וקושיא זו חיפשתי בכל המפרשים ולא מצאתי בשום מפרש תירוץ על קושיא זו. ונ"ל לומר תירוץ נכון שהא איתא בזבחים דף ל"ד: גבי קיבל הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר. ופריך ולהוי לי' דיחוי? ותירץ רב אשי כל שבידו לא הוי דיחוי ופי' רש"י שבידו לתקן אבל ההוא דמשתלח לאו בידו לתקן. דמי יימר דיהבי לי' אחרינא עכ"ל. הרי לפניך דאם תולה בדעת אחרים לאו בידו לתקן דלמא לא יהבי לי' וזה הפי' הפסוק "כי המצוה הזאת לא רחוקה היא לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמיימה ויקחה לנו" כלומר אלו היה צריך לאלו לא הוי בידיו לתקן דמי יימר שישמע לנו הוי נראה ונדחה ואין חוזר ונראה אבל המצוה הזאת קרוב אליך הדבר מאד ובידו לתקן וק"ל. (כתנות אור, פ' ניצבים, צ"ט, 197)

"הלא קיימא לן נראה ונדחה אינו חוזר ונראה" – יש כלל גדול בקרבנות למשל, שאם הבאתי קרבן למזבח והוא נפסל (נטמא, נהיה בעל מום וכד') אחרי שהבאתי אותו (ומתחילה הוא היה ראוי למזבח), הרי שהוא אינו חוזר ונראה שוב. כלומר, אם זה בעל חיים שעדיין בחיים והוא נפסל – הרי שהוא דחוי מעיקרו. לגבי האדם – הקב"ה ברא אותו ישר, ורק כשחטא הוא נדחה ואם כן – איך הוא יכול לחזור בתשובה ולהיראות לקב"ה? זו שאלה נפלאה שכתובה בלשון למדנית אבל היא שאלה נפשית גדולה. ונחזור עכשיו להפטרה שלנו – איך יתכן שהנביא אומר בשם הקב"ה לישראל "כי בושת עלומיך תשכחי וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד"? – כן, ראינו הרבה פעמים בחיים אשת נעורים שנמאסת. וצריך להבין פה את העומק.

התשובה שהוא מביא היא פשוטה ועמוקה. ננסה לנתח אותה – וזה עומק "אני לדודי ודודי לי". ברור שאדם שחוזר בתשובה נעשה כבריה חדשה. בעל חיים בחייו – הוא חוזר להיות כבש שחוזר למצבו הבראשיתי לפני שהוא נדחה. הוא בריה חדשה שלא היתה לפני כן. "מרחמך ה'" – נכנס לרחם ומייצר בריה חדשה. "בועליך עושייך" – זו מהפכה. זה קשה אמנם להבנה אבל ננסה להסביר את הנקודה לאט. זו בריה חדשה וממילא היא לא חטאה מעולם. מה שאתה מכיר- אין זו הבריה הזו. זה דבר פשוט שלכאורה אינו חידוש, כמה גדול הוא כוחה של תשובה, וכפי שמביא הרמב"ם –

…התשובה מקרבת את הרחוקים אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד… (רמב"ם תשובה ז', ו')

בריה חדשה. ובמקום אחר מובא שגדולים בעלי תשובה ממעלת הצדיקים. שאלתי את עצמי פעם למה הרמב"ם בחר במילה "אמש", מילה ספרותית, ולא בפשטות "אתמול" – ונדמה שהכוונה ב'אמש' היא לאתמול בלילה, בחושך, הוא היה שנאוי ומשוקץ אבל זה היה רק בלבול, לא ראו. ואילו עכשיו כשהאור האיר הרי רואים שהוא אהוב וקרוב.

סליחות באלו"ל

יש דבר מענין. המזל של חודש אלול הוא בתולה –

…שׁ֚וּבִי בְּתוּלַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל שֻׁ֖בִי אֶל־עָרַ֥יִךְ אֵֽלֶּה. (ירמיהו ל"א, כ')

זה הכל נבואת התשובה. מדובר שם על בתולת ישראל שהולכת לכל גבעה צועה זונה, והנביא קורא לה לחזור, אבל האם המילה 'בתולה' מתאים פה? אחרי שהיא זנתה היא עדיין בתולה? – "כי בועליך עושייך". זו ההפטרה של פרשת כי תצא ולא רק הפטרת נחמה.

בכלל, פרשת כי תצא היא פרשת "הפאשלות". זו פרשה שעוסקת על צדיק שיצא למלחמת הרשות (כי מי שאינו צדיק אלא ירא מעברות שבידו חזר מעורכי המלחמה הביתה), וראה שם אשת יפת תואר ונפל. או באדם צדיק כזה שפתאום במחנה היה לו "מקרה לילה". וגם עניינים אחרים בפרשה מלאים 'תיקונים של פאשלות'; גרות נורמלית זה לא בפרשה שלנו, אצלנו יש עמוני, מואבי, כל הסיבוכים. ובאה ההפטרה של הפרשה ואומרת "מרחמך ה'" – לידה מחודשת לגמרי, "בועליך עושיך". "ההרים ימושו והגבעות תמוטינה" – האבות והאמהות, גם אברהם אבינו ומשה רבנו הם בשר ודם. אבל החיבור בינינו הוא עצמות אינסופית, וזה יסוד התשובה. כדי להבין את זה כמו שצריך, אני מבקש להיכנס לפסוק המפורסם –

אֲנִ֤י לְדוֹדִי֙ וְדוֹדִ֣י לִ֔י הָרֹעֶ֖ה בַּשּׁוֹשַׁנִּֽים. (שיר השירים ו', ג')

מכל ראשי התיבות המפורסמים שנגזרים משם החודש, אלול, הוא לא רק הכי מפורסם אלא גם הראשון שמופיע – אצל ראשוני חכמי אשכנז, ר' אליעזר מגרמייזא, בעל ספר הרוקח (1160-1230, למניינם). ונשאל שאלה כללית, עוד לפני שניכנס לאלול – מהו הדימוי של הקב"ה לדוד? מה תוכן הדימוי דוד?

ראשי התיבות הללו מופיעים מאוחר יותר גם אצל רבי דוד אבודרהם בסידורו "סדר תפילות השנה", שם הוא מביא שראשי התיבות הללו הם הסיבה לאמירת סליחות באלול, שכן משה רבנו עלה להר בר"ח אלול ושהה שם ארבעים יום, ובסופם הקב"ה התרצה והתפייס ונתן לנו את הלוחות השניים. בלוחות השניים הקב"ה בעצם התחתן איתנו – וזה כבר מפורש בגמרא בתענית,^[3] כאשר האתערות היא מלמטה, "אני לדודי", ואז "דודי לי" – אתערותא דלעילא, וזה הקידושין של הקב"ה אותנו. וכן סופי התיבות הללו עולות לארבעים בגימ' (ארבע פעמים י') -אלו ארבעים הימים שמר"ח אלול ועד ליום הכיפורים שמסתיימים בקידושין של יום הכיפורים, ב-"לי" – "הרי את מקודשת לי".

המילה לי בעברית היא עצמה בגימט' ארבעים, וראיתי במאמר מסוים שמביא בשם ה'מגלה עמוקות', כי המילה לי היא תיאור מתן תורה – "..וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים" (שמות י"ט, ה'). וזה חוזר פעמים נוספות – "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.." (ויקרא כ"ה, נ"ה). הוא כותב שהמילה "לי" מבחינת תוכנה הפנימי, מתארת את החיבור של הקב"ה וישראל; הל' מבחינה גרפית היא האות הגדולה ביותר בא"ב העברי, הן ברוחב והן באורך, והיא על שם "גדול ה' ומהולל מאד", וה-י' היא האות הקטנה ביותר בא"ב והיא מסמלת את היהודי – "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים" (דברים ז', ז'), והחיבור בין הגדול ביותר, האינסוף, שמופיע דרך ה-י', דרך ישראל, זה "הרי את מקודשת שלי כדת משה וישראל". מכאן ראינו שהפסוק "אני לדודי ודודי לי" מתואר באבודרהם לא רק כעצם קשר התשובה וההתעוררות, המלך בשדה, אלא שבחודש אלול, בימים הללו, לוחות שניים, אחרי אשר הוטמאה והלכה לבעלים אחרים וזנתה, "ככלה המזנה תחת חופתה", בא הדוד ואמר – "דודי לי ועלי תשוקתו" ואנחנו אמרנו "אני לדודי ודודי לי", וארבעים הימים האלה הם תיאור החתונה שלא הולכת ע"פ הכללים הנורמליים. כלומר זה תיאור של אלול כהכנה ליום הכיפורים שהוא יום מתן התורה של הלוחות השניים.

מה עניינו של הדוד?

וכאן נגיע לשאלה הגדולה -מה עומק מושג הדוד? ונסביר; לכאורה, ע"פ הפשט, הדוד אינו קשור למושגי האהבה. דוד הוא רק דוד. אמנם כל שיר השירים בנוי על הדוד והרעיה. נדמה שצריך להסתכל על זה בעומק גדול מאד – יש לדוד מעמד חשוב מאד בקשר לאישות. למשל, מי אמור לגאול את רות? – הדוד. בועז אומר לרות בגורן השעורים –

לִ֣ינִי הַלַּ֗יְלָה וְהָיָ֤ה בַבֹּ֙קֶר֙ אִם־יִגְאָלֵ֥ךְ טוֹב֙ יִגְאָ֔ל וְאִם־לֹ֨א יַחְפֹּ֧ץ לְגׇאֳלֵ֛ךְ וּגְאַלְתִּ֥יךְ אָנֹ֖כִי חַי־ה' שִׁכְבִ֖י עַד־הַבֹּֽקֶר. (רות ג', י"ד)

כלומר, יש מישהו שהוא גואל קרוב מבועז ורק אם הוא לא ירצה לגאול אותה – בועז יגאל אותה. מי הוא הגואל הקרוב? זה הדוד, פלוני אלמוני, שהוא אחיו של אלימלך, דודו של מחלון.

גם בפעם הראשונה שהמילה דוד מופיעה, לגבי גאולת קרקעות, התורה אומרת –

אוֹ־דֹד֞וֹ א֤וֹ בֶן־דֹּדוֹ֙ יִגְאָלֶ֔נּוּ… (ויקרא כ"ה, מ"ח)

הראשון לגאול הוא הדוד, אחי האב, ויש לו מעמד מאד מעניין עם האחיינית, עם כנסת ישראל. אגב, גם מרדכי ואסתר זה דוד ואחיינית. במגילת רות הדוד בסופו של דבר פלוני אלמוני לא גואל את רות אלא בועז מפני שהוא לא רצה להקים שם למחלון – "פן אשחית את נחלתי" (רות ד', ו').

כלומר, הכח של הדוד הוא שהוא גואל, וזה עומק העניין שהדוד הוא הדד של אמא. הוא זה שאחראי ודואג לאחיינית. וזה גם עניינו של דָּוִד שבא מהדוד. שלמה המלך, מי שמחבר את שיר השירים וקורא בו לקב"ה דוד – גם הוא בא מהדוד, מדָּוִד, מהרגל הרביעית של המרכבה.

אבל הדוד אינו רק גואל אלא הוא גם דופק –

אֲנִ֥י יְשֵׁנָ֖ה וְלִבִּ֣י עֵ֑ר ק֣וֹל ׀ דּוֹדִ֣י דוֹפֵ֗ק פִּתְחִי־לִ֞י אֲחֹתִ֤י רַעְיָתִי֙ יוֹנָתִ֣י תַמָּתִ֔י… (שיה"ש ה', ב')

אבא לא צריך לדפוק בדלת, זהו ביתו, אבל הדוד לא יכול להיכנס ללא הזמנה ולכן הוא דופק. בבית נמצאת הרעיה –

פָּשַׁ֙טְתִּי֙ אֶת־כֻּתׇּנְתִּ֔י אֵיכָ֖כָה אֶלְבָּשֶׁ֑נָּה… (שם ג')

בעומק העומקים היא רוצה את הדוד אבל עכשיו היא מתעצלת. כל שיר השירים בא לנתח "מה דודך מדוד" – מהו הדוד הזה שאין באף דוד אחר? יש הרי הרבה דודים – אחד מחלק סוכריות, השני לוקח לטיולים ושלישי… ולכן –

מַה־דּוֹדֵ֣ךְ מִדּ֔וֹד הַיָּפָ֖ה בַּנָּשִׁ֑ים מַה־דּוֹדֵ֣ךְ מִדּ֔וֹד שֶׁכָּ֖כָה הִשְׁבַּעְתָּֽנוּ. (שם ט')

ועונה הרעיה –

הִשְׁבַּ֥עְתִּי אֶתְכֶ֖ם בְּנ֣וֹת יְרוּשָׁלִָ֑ם אִֽם־תִּמְצְאוּ֙ אֶת־דּוֹדִ֔י מַה־תַּגִּ֣ידוּ ל֔וֹ שֶׁחוֹלַ֥ת אַהֲבָ֖ה אָֽנִי. (שם ח')

כל בנות ירושלים, כל העמים, שואלים מה מיוחד בדוד הזה? הרי גם לנו יש מלאכים, שרים בשמיים, ומה דודך מדוד?

מתי מופיע הדוד? – כאשר המצב הוא שהקשר הנורמלי, הביולוגי של אבא, או הקשר הנורמלי באהבה בין בני זוג – פגום. הדוד מגיע כאשר צריך לגאול, כאשר הפונקציה הרגילה לא עובדת –

לְכָ֤ה דוֹדִי֙ נֵצֵ֣א הַשָּׂדֶ֔ה נָלִ֖ינָה בַּכְּפָרִֽים. נַשְׁכִּ֙ימָה֙ לַכְּרָמִ֔ים… (שם ז' י"ב-י"ג)

מתוך חמש מגילות הנ"ך, שלש מהן עוסקות בדוד; שיר השירים כולו, אסתר העוסקת בדוד, מרדכי ואסתר, ומגילת איכה שעוסקת בדד – "איכה ישבה בדד".

מהו חודש אלול? בראש השנה נמליך אי"ה את הקב"ה, נגלה את מלכותו, אבל עכשיו אנחנו עוד רחוקים מזה והדוד דופק ואני לא רואה אותו כי הוא מעבר לדלת. גם לא תמיד אני נמצא בסיטואציות שנעים לי לקום מהמיטה ולפתוח. פעמים רבות אני גם בסיטואציות שיש לי מדומיינים חליפיים אחרים ל"ע. למה אני צריך בכלל את הדוד?

נוגע ואינו נוגע

הרב סולובייצ'יק זצ"ל אומר ביום העצמאות בשנת תשט"ז, שנים ספורות אחרי קום המדינה, אחרי השואה, את נאומו המופלא והיסודי "קול דודי דופק" שהפך לאחר מכן למאמר, והוא מתאר את הדפיקות של הדוד, ומאידך אותנו שאיננו שומעים אותן, ושהדוד מבקש לעורר אותנו. זה תפקידו של הדוד – לעורר. לפעמים יש לקב"ה תפקיד לעורר את הילדים שלו –

כְּנֶ֨שֶׁר֙ יָעִ֣יר קִנּ֔וֹ עַל-גּֽוֹזָלָ֖יו יְרַחֵ֑ף יִפְרֹ֤שׂ כְּנָפָיו֙ יִקָּחֵ֔הוּ יִשָּׂאֵ֖הוּ עַל-אֶבְרָתֽוֹ. (דברים ל"ב, י"א)

הגוזלים ישנים והנשר מבקש לעורר אותם. מבאר שם רש"י –

כנשר יעיר קנו. נהגם ברחמים ובחמלה, כנשר הזה, רחמני על בניו ואינו נכנס לקנו פתאום, עד שהוא מקשקש ומטרף על בניו בכנפיו בין אילן לאילן, בין שוכה לחברתה, כדי שיעורו בניו ויהא בהם כח לקבלו. יעיר קנו. יעורר בניו. על גוזליו ירחף. אינו מכביד עצמו עליהם, אלא מחופף, נוגע ואינו נוגע, אף הקב"ה 'שדי לא מצאנוהו שגיא כח' (איוב לז, כג), כשבא ליתן תורה לא נגלה עליהם מרוח אחת אלא מארבע רוחות, שנאמר 'ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קדש' (לקמן לג, ב) 'אלוה מתימן יבא' (חבקוק ג, ג) זו רוח רביעית…

הוא בא לבניו בלי להכביד עליהם, מעורר ברחמים, בחמלה – עד שהרעיה תתעורר אליו. רעיה מארמית זה רצון, רעווא. רעיה זה הרצון של י'ה. הרעיה היא גילוי רצון ה' בעולם.

אגב, 'רגע של עברית' – רעיה זה לכאורה צורת הנקבה של הרֵעַ, אבל אם כן, לכאורה זה היה צריך להיות רֵעַה! ואכן אין עוד מילה בעברית שבה בצורת הנקבה אנו מוסיפים י'. 'כנס רֵעים' הוא כנס חברים, אך כינוס חברות איננו "כנס רעיות". רעיה היא אשתו של מישהו. מה זו המילה רעיה? – רעיה היא הכח לעורר את הרצון של הדוד,^[4] רעיה היא הכוח לשאוב את הדד, את האינסוף. רעיה היא כשהמצב לפעמים הוא כזה שאני כבר לא יודעת כל כך איפה אני – והדוד דופק ודופק, ומבקש לעורר את בניו בחמלה, נוגע ואינו נוגע, כי הוא רוצה שזה יבוא ממני כי "אני לדודי ודודי לי", ואז המלך מגיע לשדה, כי רק בראש השנה הוא יפגוש אותנו בעיר עם הכתר על ראשו והוא רוצה שנגיע לשם רגועים. זו תפיסה אחרת לגמרי את מהותו של חודש אלול. יש כאלה שאולי זה יפגע להם ב-'א-לול' הישיבתי שלהם, אבל זה קצת יותר נכון, גם נפשית וגם בעברית.

כשאומרים 'תשובה', רבים מאיתנו יגידו 'תשובה' בהגיה אשכנזית ויוסיפו תנועת יד עצבנית, אבל באמת פירוש המילה "שובה" הוא על פי הפסוק – "…בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן…"(ישעיהו ל', ט"ו). "שובה ישראל" – ולמה אתה יכול להיות בנחת? – כי את בתולת ישראל.

למה אני יכול להרגיע אותך? – אמרו פעם בשם חסידים על דברי חז"ל – "כל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי" (תדב"א כ"ה, א'), שבאמת לעולם הם לא יגיעו. ולכן, קודם כל תירגע – כי מעשיך לעולם לא יגיעו למעשי אבותיך, אבל אתה בן של מלך, ולכן תירגע. אתה בן של מלך – הדוד מחכה.

הפרת התחייבות

מַה־דּוֹדֵ֣ךְ מִדּ֔וֹד הַיָּפָ֖ה בַּנָּשִׁ֑ים מַה־דּוֹדֵ֣ךְ מִדּ֔וֹד שֶׁכָּ֖כָה הִשְׁבַּעְתָּֽנוּ (שיהש", ה', ט')

והרעיה עונה –

דּוֹדִ֥י צַח֙ וְאָד֔וֹם דָּג֖וּל מֵרְבָבָֽה. (שם י')

לכאורה, צח הוא נקי, לבן, רחמים ואילו אדום זה ההיפך – דין.

רֹאשׁ֖וֹ כֶּ֣תֶם פָּ֑ז קְוֻצּוֹתָיו֙ תַּלְתַּלִּ֔ים שְׁחֹר֖וֹת כָּעוֹרֵֽב. (שם י"א)

הדוד שלי, אומרת הרעיה, אינו כשאר הדודים, זה משהו אחר לגמרי. ואז שואלות אותה בנות ירושלים –

אָ֚נָה הָלַ֣ךְ דּוֹדֵ֔ךְ הַיָּפָ֖ה בַּנָּשִׁ֑ים אָ֚נָה פָּנָ֣ה דוֹדֵ֔ךְ וּנְבַקְשֶׁ֖נּוּ עִמָּֽךְ. (שם ו', א')

והיא עונה –

דּוֹדִי֙ יָרַ֣ד לְגַנּ֔וֹ לַעֲרֻג֖וֹת הַבֹּ֑שֶׂם לִרְעוֹת֙ בַּגַּנִּ֔ים וְלִלְקֹ֖ט שֽׁוֹשַׁנִּֽים. אֲנִ֤י לְדוֹדִי֙ וְדוֹדִ֣י לִ֔י הָרֹעֶ֖ה בַּשּׁוֹשַׁנִּֽים (שם ב'-ג')

עַ֤ד שֶׁיָּפ֙וּחַ֙ הַיּ֔וֹם וְנָ֖סוּ הַצְּלָלִ֑ים אֵ֤לֶךְ לִי֙ אֶל־הַ֣ר הַמּ֔וֹר וְאֶל־גִּבְעַ֖ת הַלְּבוֹנָֽה. (שם ו')

אני יודעת. "שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה", אבל היא מנאפת?! – לא. "שובי בתולת ישראל". מהי דפיקת הדוד? הרב סולוביצ'יק מנתח כל כך עמוק ורואה שש דפיקות שהתרחשו בהתרחשויות עשה הקב"ה אחרי השואה, ובדפיקה השניה הוא מתאר את הכבדת הלב של צבאות ערב. היום אנחנו רואים את שוב – וזה אותו דבר בדיוק. המופתי והחות'ים – אלו אותם חוטים שעוברים בעלילה…, אומר הרב סולוביצ'יק – אתם זוכרים שפרעה הכביד את לבו אחרי שמשה רבנו בא אליו ודרש לשלח את ישראל, נכון? אם היינו רואים את כותרות העיתונים של אז, מן הסתם הן היו זועקות את כישלונו של משה רבנו. 'צריך להחליף מנהיג' – ומאז באת "אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר.. הֵרַע לָעָם הַזֶּה.." (שמות ה', כ"ג). 'בחירות עכשיו!'. וזה רק הלך והחמיר ופרעה המשיך עוד להכביד את לבו. אומר הרב סולוביצ'יק בעומק – אם פרעה לא היה מכביד את לבו, היינו שמחים, נכון? אבל מצד שני, הדרישה המקורית של משה היתה לשחרר את ישראל לשלשה ימים בלבד לחוג במדבר, ואם פרעה היה מאשר את זה, משה רבנו היה צריך לעמוד בהתחייבות! האפשרות היחידה שלי להפר התחייבות היא רק כאשר הצד השני הפר אותה, והקב"ה ממש רצה שנצא ממצרים ולכן הוא הכביד את לבו של פרעה כדי שהוא יפר את ההתחייבות. אז מי הוציא אותי ממצרים? פרעה, הפוליטיקה של משה או "קול דודי דופק"?! האם אני יודע לשמוע את קול הדוד הדופק או שחלילה "ותשכח ה' עושיך"? ויש לנו דרכים רבות לשכוח את "ה' עושיך" – אולי לא שמעתי את כל המלהגים בכל הערוצים, ואם אשמע בעוד ערוץ אוכל לשכוח יותר את ה'…

פתחי לי

הדוד דופק כנשר המעיר את קינו והוא רוצה רק דבר אחד – "פתחי לי". אני יכול לבוא כמו אבא, כמו מלך, אבל אני לא רוצה, אני רוצה לבוא כמו דוד, כמו דד. אני רוצה שאת, כנסת ישראל, תרצי לינוק. כי את יודעת מה את יכולה לעשות כשאת יונקת? – "ארץ זבת חלב ודבש", את מסוגלת להפך את כל העולם מדם לחלב.^[5] כשהתינוק יהיה פה וינק מהדד, מהדוד, יהיה חלב לכל העולם – אבל אני צריך לעורר אתכם. והרעיה מתפעלת – הוא דוד!

אתם יודעים מה לא ידע לעשות הדוד של רות, של מחלון? הוא לא ידע, וקשה לומר את זה, שלדוד יש כח לגאול אפילו את מחלון, בנו המתבולל של אלימלך. זה שהתחתן עם נסיכת מואב בתו של עגלון, זה שעזב את ישראל כשהיה רעב. איזה צרות הא עשה. ובועז אומר לו – 'כשאתה גואל את רות ואת השדה אתה גואל את הנשמה של מחלון. אתה מוכן לזה?' והוא עונה – 'אני לא יכול. מה יהיה על הייחוס'… ובועז עונה לו בשקט – אין בעיה. השידוכים של הילדים שלך יהיו טובים, אבל משיח לא יוכל לצמוח מזה…". "אנכי אגאל".

הדוד הוא זה שיכול לבוא אל הרעיה, כמו מרדכי הבא אל אסתר, ולומר לה –

… וּמִ֣י יוֹדֵ֔עַ אִם־לְעֵ֣ת כָּזֹ֔את הִגַּ֖עַתְּ לַמַּלְכֽוּת. (אסתר ד', י"ד)

הדוד יכול לבוא אל אסתר, לכנסת ישראל, אל איילת השחר בחושך, ולהגיד לה – 'אני הדוד, אני יכול לעורר, אני הנשר שמעיר את קינו'. הדוד הוא זה שבסוף ארבעים הימים מביא אותנו אל יום הכיפורים. זה פלא פלאות.

"קול דודי דופק" ואומר – מי הקולות שאתה שומע? האם אתה שומע את הדוד דופק? כל כך חשוב לחזור אל המאמר הזה היום – הרב סולוביצ'יק חוזר אל הדפיקות. הוא דיבר לפני כשבעים שנה מניו יורק ואמר – 'אני לא יודע מה זה הבנין הזה פה בניו יורק שקוראים לו או"ם אלא שפעם אחת הם כינסו מצד אחד את רוסיה ומצד שני את ארצות המערב והכריזו על ייסודה של מדינת ישראל'. מי יגלה עפר מעיניו הקדושות ויראה לו שמאז הם רק עושים לנו רע… "או"ם שמום" אמר בן גוריון.

והוא ממשיך – 'אתם באמת חושבים שיו"ר אותה ישיבה באו"ם היה אוסוולדו ארניה? אתם לא מבינים שבראשות הישיבה ההיא ישב הדוד? אנחנו לא רואים את זה?'. האם אנחנו מסוגלים לראות את הדוד דופק, את הדד המבקש מאיתנו לינוק אך לא יכול להכריח אותנו? 'כנשר יעיר קינו'. אלול זה אני לדודי – ודודי לי. אני מעורר את בחינת הדוד גם כשזה נראה שאין לי שום סיכוי כי אבא לא בבית ואנחנו לא מדברים, אין תקשורת. גם הבעל לכאורה מזמן עזב את רעייתו והם לא מדברים מאז. ובנגלה אכן – לא יוכל בעלה הראשון לשוב ולקחתה לו לאשה. זה כל כך זועק הקשר בין ההפטרה לפרשה – "כי בועליך עושיך". אני לא בעלה, אומר כביכול הקב"ה, אני הוא מי שעושיה. אני מרחמך, "אני גואלך נאם ה'". 'גואלך' – מחזיר את הכל למקור, ושם במקור – ככה גדולה היא כוחה של תשובה! "אמש היה זה שנאוי ומשוקץ, ועכשיו הוא בריה חדשה". זה לא 'נראה ונדחה וחזר ונראה', זו בריה חדשה, מזל בתולה. זה לפני שמגיעים למאזניים. אם אני לא מבין ש"שובי בתולת ישראל שובי אל ערייך אלה" – אז אני לא יכול להיות רגוע בדרך לראש השנה!

זה געוואלד. אתם יודעים מה זה אלול? אלול זה 'תרגע, אתה לא תגיע למעשי אבותיך, תרגע. בנגלה אתה לא תגיע לכלום ולכן תרגע. הקב"ה איתך, הדוד יגאל אותך, תרגע'. "שכבי עד הבוקר" אומר בועז לרות, ומופיע שם בגר"א – כי בבוקר יגיע הרגע של "וגאלתיך אנכי חי ה'". יש רגע בו הגואל לא מפסיק לשניה את עבודתו, אבל אנחנו למרבה הצער, מתבלבלים מכל מיני קולות רקע, ועוד קולות ועוד קולות שרק מוסיפים ומבלבלים אותנו, ממש כמו בסיפורים של רבי נחמן על קולות היער שבאים מכל הכיוונים כשאתה תועה ביער. הבת מלך באיבוד שלה. העבודה שלנו באלול היא לשמוע קול שופר. אפילו האשכנזים שלא קמים לסליחות – את השופר של אלול הם לא מפספסים. למה? כי משה רבנו עלה להר ובכל יום יצא כרוז (נ"א – שופר) במחנה שאמר 'משה עלה להר', אבל כיון שזו היתה עליה שניה – אין קולות, אין לפידים, אין ברקים, אין אפקטים. עם מי מדברים? – הם אחרי חטא העגל, והשופר יוצא במחנה ואומר לנו 'תתעוררו'. נוגע ואינו נוגע, מחופף על גוזליו ירחף. זה פלא פלאות.

לכה דודי נצא השדה

פרשת כי תצא מתחילה ב-"כי תצא למלחמה על אויבך", וכולנו יודעים מה קורה שם במלחמה – "וראית בשביה אשת יפת תואר". ואתה תמה – איך זה קורה לך, הצדיק שיצא למלחמה?! אבל הדבר ברור – הקב"ה הוריד את הנשמה לעולם, 'חלל נופל בשדה', והקב"ה רוצה לעזור לך לקום. הפעם הבאה שהמלחמה תופיע בפרשה תהיה בסופה – "זכור את אשר עשה לך עמלק". זהו. כל האמצע של הפרשה – אין מלחמה.^[6] מלחמת הרשות בהתחלה ומלחמת עמלק בסוף. והרבה פאדיחות יש בפרשה – זה מה שעשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים, זוכר? ואם לא הדוד שדופק, כדי שתבין שכל רצונו הוא "פתחי לי" – "אני לדודי ודודי לי". ל"י, כמו שראינו במגלה עמוקות – ל' זה "גדול ה' ומהולל מאד", הקב"ה, ו-י' זו כנסת ישראל – "פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי"!

בערב שבת אנחנו מזמרים "לכה דודי", אבל חכמי הקבלה שהתקינו לנו את המזמור הזה תקנו לנו גם לומר בכל ערב שבת את שיר השירים, כי קבלת שבת (לא תפילת ערבית של ליל שבת אלא קבלת השבת) זה הדוד. והביטוי "לכה דודי" הפותח וחורז את המזמור מקורו בפסוק – "לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה נָלִינָה בַּכְּפָרִים" (שיה"ש ז', י"ב). המלך בשדה. וכנסת ישראל כאן כאומרת 'אני רוצה לעבור בכל המקומות בהם היינו. הייתי בכל מיני מקומות ומצבים וקשה לי עם זה, אבל "לכה דודי נצא השדה"'. "לכה" אותיות "כלה" – וזוהי קבלת שבת, זה שיר השירים. על מה מדבר הפיוט הזה? על עזה, על סינואר, על הכאבים שלנו –

מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה / קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה…

הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי / לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ עַמִּי…

הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי / כִּי בָא אוֹרֵךְ קוּמִי אוֹרִי…

יָמִין וּשְׂמֹאל תִּפְרֹצִי.. (פיוט לכה דודי לר' שלמה אלקבץ זיע"א)

על מה אנחנו מדברים בקבלת שבת? כל הפיוט הזה, אחרי הבית הראשון, מהבית של "מקדש מלך" ועד לבית שלפני "בואי בשלום" – הכל מדבר ועוסק בגלות הקשה של ירושלים בחורבנה, בדפיקות של הדוד שרק רוצה שנזהה את דפיקותיו, את הנשר המעורר את בניו. זה כל כך מופלא – ולכן זו קבלת שבת, ולכן אותם מי שתיקנו לומר את שיר השירים תקנו את קבלת השבת.

איפה קבלת שבת מתחילה? ברשב"י ובנו רבי אלעזר שיצאו מהמערה וראו את הזקן שרץ עם שני ההדסים בידיו והבינו שפה הדוד מתעורר ומעורר, ואז ברגע הזה של ההתעוררות – "התעוררי התעוררי", זה כל מה שאנחנו מדברים עליו. זה הנשר, זה הסיפור, זו הופעת הדוד. אין זה האבא, אין זה המלך – זו ההכנה לשם, ומפה נגיע לראש השנה, אל מלכנו, ונמליך את ה' אלוקי ישראל במלכויות זכרונות ושופרות, ומשם נגיע ליום הכיפורים, אל "אשריכם ישראל אביכם שבשמים מטהר אתכם', אבל כדי להגיע לעשרת הימים האחרונים של ראש השנה ויום הכיפורים, ל-י' של ה'לי' האחרון, אנחנו מתעוררים מ'אני לדודי ודודי'. אלו שלושים ימי אלול, המלך יוצא לשדה ומעורר אותנו כדי שנגיע לעיר.

1. מעין מה שמופיע בגמרא על ר' אלעזר בן דורדיא – "הלך וישב בין שני הרים וגבעות, אמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים! אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו שנאמר כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה" (ע"ז י"ז.) ↑

2. הרב מאיר בן יצחק איזנשטט (מהר"ם א"ש), ת"ל (1670) – כ"ז סיון תק"ד (7 ביוני 1744). שימש כרב בשידלוביץ (שידלובצא), ורמיזא, פרוסניץ ואייזנשטט. מחבר שו"ת "פנים מאירות". היה נכד אחותו של הש"ך. רבי יונתן אייבשיץ היה מתלמידיו ובעל ה'פתחי תשובה' היה מצאצאיו. (ויקיפדיה). ↑

3. משנה תענית ד', ח' – "…וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שיר השירים ג, יא) צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ". בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זוֹ מַתַּן תּוֹרָה, וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ, אָמֵן". ↑

4. ומכאן נבין פשט מחודש במאמר חז"ל – "אין לך כשרה בנשים אלא אשה שעושה רצון בעלה" (תנא דבי אליהו רבא פ"ט), היינו שהיא זו שמעוררת את רצונו. ↑

5. עי' בשיחה "ארץ זבה" גיליון 'מה למעלה' לפר' ראה תשפ"ד. ↑

6. יש אמנם עוד פעם אחת של "כי תצא מחנה על אויבך ונשמרת מכל דבר רע" (דברים כ"ג, י'), אבל זה לא במלחמה בדווקא אלא להישמר בקדושת הגוף באופן כללי, והמחנה הוא רק הדוגמא שבהווה. ↑