ריח בני כריח שדה. פרשת תולדות תשפה

אנו קוראים השנה את פרשת תולדות בערב ראש חודש כסלו, הוא חודש האורות, חודש הראיה, והיא אף חותמת את חודש מרחשון שמתאפיין בחוש הריח.

בשמים בהבדלה

יש ביטוי נפוץ ומוכר בעגה הצה"לית – "שביזות יום א'". המקור לביטוי הוא כמובן הנפילה הרוחנית של מוצאי שבת, ואני מבקש לתת שני הסברים פנימיים לתחושה הזו שמיד גם נראה את הקשר שלה לפרשה. זה מופיע בהלכה כאשר עוסקים בסיבת הרחת הבשמים בהבדלה. כתוב בספרים שבשבת יש לכל יהודי נשמה יתרה שיוצאת ומסתלקת ממנו עם צאת השבת, ואילו הרחת הבשמים באה כדי להשיב לו את הנפש, שכידוע מחוש הריח לא הגוף נהנה אלא הנשמה. שני טעמים מופיעים לכך; הב"ח בהל' שבת (טור או"ח סי' רצ"ז) אומר שחז"ל מלמדים אותנו כי בכניסת השבת, פוסקת אש הגיהינום לכל מי שצריך לעבור את התיקון שלו, כדי לתת לנשמות ששוכנות שם מעין הפוגה ומרגוע, ואילו בצאת השבת חוזרים ומסיקים את האש שוב, וכאשר ריחות אש הגיהנום מתפשטים, הנשמה עלולה לחוש חולשה או דיכאון שמשתלטים עליה ואילו הרחת הבשמים באה להרגיע את הנשמה בריחות טובים ולהעניק לה כח להתמודדות של המשך השבוע.^[1] כלומר במוצאי השבת אנו בעצם נפרדים מגן העדן ואילו הבשמים באים להחזיר לנו את הריח של גן העדן כדי אותנו בימי העשיה הבאים עלינו לטובה. זה אגב, רומז לברכה שאומר יצחק לבנו –

… רְאֵה֙ רֵ֣יחַ בְּנִ֔י כְּרֵ֣יחַ שָׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר בֵּֽרֲכ֖וֹ ה'. (בראשית כ"ז, כ"ז)

ומעניין שמיד אחרי זה הוא ממשיך ואומר –

וְיִֽתֶּן-לְךָ֙ הָֽאֱלֹהִ֔ים מִטַּל֙ הַשָּׁמַ֔יִם וּמִשְׁמַנֵּ֖י הָאָ֑רֶץ וְרֹ֥ב דָּגָ֖ן וְתִירֽשׁ. (שם, כ"ח)

ממש כפי שאנו במוצאי שבת קודש מבדילים, מברכים על הבשמים ומיד לאחר מכן אומרים את פסוקי "ויתן לך הא-להים מטל השמים" וכו'.

ביום השלישי

הסבר שני ומפתיע שניתן להרחת הבשמים במוצאי השבת, שכדאי לחשוב עליו מבחינה פסיכולוגית, נותן רבנו בחיי –

ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. ידוע מדרך חכמת הטבע כי כל שלישי חלוש בכל הנבראים כולם, בין שהוא יום שלישי ללידה בין שהוא יום שלישי לימות העולם, שהרי יום שלישי כוכב מאדים, ומפני זה יגדל הכאב בכל מכה ביום השלישי ויהיה הנימול ביום השלישי למילה יותר חלוש. ורבותינו אמרו שמותר לעשות לנימול ביום שלישי למילתו שחל להיות בשבת כל מה שיצטרך כמו בחול ממש לפי שהוא מסוכן ביום שלישי יותר משאר הימים. וחכמי התכונה כתבו כי יום שלישי מזלו עקרב ומלכו סמאל ומשרתו מאדים. ומזה אמרו רז"ל (תענית כז ב) אנשי מעמד [לא] היו מתענין ביום ראשון מפני שהוא יום שלישי ליצירה, פי' ליצירת אדם הראשון שנברא בששי. וזהו טעם ברכת עצי בשמים במוצאי שבת כדי לחזק כח הנפש השכלית בריח טוב. (רבנו בחיי עה"ת, בראשית ל"ד, כ"ה)

היינו שאדה"ר נברא ביום שישי לבריאה, ולכן יום ראשון הוא היום השלישי לבריאתו, ויום זה כידוע היום החלוש והמסוכן ביותר. באופן דומה יום ראשון נחשב כיום המסוכן ביותר לנשמה, וכדי להתחזק ולהתגבר על כך אנו מריחים בשמים במוצאי שבת ומחיים את הנשמה. כמעט אפשר לומר שההסבר שהבאנו בשם הב"ח בא לרומם אותנו מדיכאון מוצאי השבת והסברו של רבנו בחיי בא לטפל בשביזות יום א'. במהותו של יום ראשון יש קושי, והכח להתרומם משם בא מהרחת הבשמים.

לענ"ד עלינו לעיין עיון עמוק וקצר בפרשת השבוע שלנו, ברגע הזה שיצחק מריח את הריח ומבקש מאיתנו ללמוד את סוגיית הריח, ריח גן עדן.

כאשר עובר יצחק מהרחת הבגדים לפסוקי "ויתן לך" זה בדיוק המעבר שלנו משבת למוצאי השבת, כי מה שהתרחש אצל יעקב בקבלו את ברכת עשו הוא שהוא הפסיק להיות 'יהודי של שבת', איש תם יושב אהלים, שחי כל השבוע במצב 'שבת', והפך להיות גם עשו, ומעתה הוא צריך להיות גם יהודי של מוצאי שבת ושל יום ראשון ושני וכו'. התכנית הדימיונית שעשו יטפל בכל הקשור לימות השבוע ויעקב יישאר הכויללניק של שבת, הסתיימה והתבטלה ברגע הזה, וכדי להגיע לכל זה נתמקד בשני פסוקים בפרשה;

איפה מתחילה הברכה?

יצחק כזכור קרא לבנו עשו וביקש ממנו ללכת לשדה להביא ציד ולעשות ממנו מטעמים כדי שהוא יברך אותו לפני מותו. רבקה שומעת את השיחה הזו, קוראת ליעקב, מצווה אותו להביא שני גדיי עיזים כדי שהוא יגיש את המאכלים ליצחק ויזכה בברכות. בסופו של דבר ובעל כורחו, יעקב הולך ועושה כמצוותה – רבקה מלבישה את יעקב בבגדי עשו בנה החמודות, וכך הוא נכנס ליצחק. יצחק לא מזהה אותו, ממשש אותו ולבסוף אף מברך אותו אך לא כתוב מה בדיוק היתה הברכה. באותו רגע, מבחינתו של יצחק, הוא עומד לברך את עשו. כל חושיו, למעט חוש הראיה,^[2] פועלים כאן – חוש הטעם (ויאכל, וישת), חוש המישוש, הדיבור והשמיעה, ויצחק מבקש דבר נוסף –

וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו יִצְחָ֣ק אָבִ֑יו גְּשָׁה-נָּ֥א וּֽשֲׁקָה-לִּ֖י בְּנִֽי. (שם כ"ו)

בזוה"ק כתוב שנשיקה היא 'התדבקות רוחא ברוחא', הנשמות נדבקות אחת לשניה, מעין 'הנשמה מלאכותית'. ואז –

וַיִּגַּשׁ֙ וַיִּֽשַּׁק-ל֔וֹ וַיָּ֛רַח אֶת-רֵ֥יחַ בְּגָדָ֖יו וַֽיְבָֽרֲכֵ֑הוּ וַיֹּ֗אמֶר רְאֵה֙ רֵ֣יחַ בְּנִ֔י כְּרֵ֣יחַ שָׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר בֵּֽרֲכ֖וֹ ה'. (כ"ז)

יצחק לא מריח את יעקב אלא את בגדיו. כאן מסתיימת קריאת 'חמישי', והפסוק הבא פותח את קריאת 'שישי' –

וְיִֽתֶּן-לְךָ֙ הָֽאֱלֹהִ֔ים מִטַּל֙ הַשָּׁמַ֔יִם וּמִשְׁמַנֵּ֖י הָאָ֑רֶץ וְרֹ֥ב דָּגָ֖ן וְתִירֽשׁ. יַֽעַבְד֣וּךָ עַמִּ֗ים וְיִֽשְׁתַּחֲו֤וּ לְךָ֙ לְאֻמִּ֔ים הֱוֵ֤ה גְבִיר֙ לְאַחֶ֔יךָ וְיִשְׁתַּֽחֲו֥וּ לְ֖ךָ בְּנֵ֣י אִמֶּ֑ךָ אֹֽרֲרֶ֣יךָ אָר֔וּר וּֽמְבָֽרֲכֶ֖יךָ בָּרֽוּךְ. (שם כ"ח-כ"ט)

ומיד אחרי זה יוצא יעקב ועשו מגיע. בואו נתמקד בפסוקים; אחרי שיצחק מריח את בגדי העומד מולו כתוב "ויברכהו", אך האם המילים הבאות – "ראה ריח בני כריח שדה" – הן הברכה, או כפי שמבארים פרשנים רבים שהוא ברך אותו בברכה אחרת שאיננה מפורטת פה?^[3] כלפי מי מכוונות המילים הללו? מי צריך לראות – הוא עצמו? הקב"ה? בנו העומד לפניו? ואגב – איך רואים ריח? "ראה ריח" – מה כתוב פה?

אחרי שהוא מסיים את המשפט הזה הוא מתחיל את הברכה "ויתן לך הא-להים…", ורש"י אומר שכיוון שהפסוק מתחיל ב-ו' החיבור, כנראה שהמילים הקודמות כן היו חלק מהברכה. מצד שני, אם זה היה דיבור כלפי הקב"ה, מדוע מופיעה כאן ו' החיבור הזו? כך קורא יונתן בן עוזיאל את הפסוקים –

וְקָרֵיב וּנְשֵׁיק לֵיהּ וְאָרַח יַת רֵיחָא דִלְבוּשׁוֹי וּבָרְכֵיהּ וְאָמַר חֲמוּן רֵיחָא דִבְרִי כְּרֵיחָא דִקְטוֹרֶת בּוּסְמַנְיָא דַעֲתִידָא מִתְקַרְבָא בְּטַוַור בֵּי מַקְדְשָׁא דְאִתְקְרֵי חֲקַל דִבְרִיךְ יָתֵיהּ יְיָ וְאִתְרְעֵי לְאַשְׁרָאָה שְׁכִינְתֵּיהּ תַּמָן.

תרגום – "…ריחו של בני הוא כריח קטורת הבשמים העתידה ליקרב בבית המקדש הנקרא שדה",^[4] ובעצם בחזונו הוא רואה את הקטורת של בית המקדש השלישי. זה פירוש מדהים שמזכיר לי את יצחק ההולך עם אביו אברהם אל העקדה ומרחוק הם רואים את ענן הקטורת מיתמר מרחוק, כשהנערים המלווים אותם לא רואים את זה. והנה כעת שוב רואה יצחק בעיוורונו את אותה הקטורת שעתידה להיות במקום המזבח. ועדיין – עם מי הוא מדבר עכשיו?

יתן ויחזור ויתן

הספורנו אומר, וכך יוצא גם מהרמב"ם במורה הנבוכים, שהכוונה היא דווקא כן לבנו והוא אומר לו – 'ראה, התבונן בענין הריח'. כלומר אין כאן ציווי לראיה פיסית אלא להתבוננות שכלית. אמנם עדיין יש להבין, שכן גם אם נאמר שהכוונה אכן היא להתבוננות באופן הנ"ל, והמילים הללו הן רק השראה לברכה ולא חלק ממנה, היינו שזה מנותק מהברכה, וזו קריאה ליעקב (לעשו בעיני רוחו של יצחק) – 'תתבונן בענין הריח', מה הכוונה במילים הבאות "ויתן לך הא-להים מטל השמיים"?

רש"י מבאר שם –

ויתן לך. יתן ויחזור ויתן…

כאילו יש כאן מילה סמויה שלא נכתבה – "ויתן ויחזור ויתן". מה כוונת רש"י? ואם זו אכן נתינה אלוקית, למה באמת צריך נתינה חוזרת? למה ההפסקה/הלקיחה הזו? כאשר מדובר על מתנת בשר ודם אפשר להבין את המוגבלות של המתנה, ואפילו כאשר הקב"ה נותן לי משהו המוגבל לפי הכלים שלי, אבל כאן הרי מדובר לא בנתינה ליעקב הפרטי אלא לכל עם ישראל העתיד לצאת ממנו, לכל הנשמות כולם, ואם כן האם הכוונה שיש כאן איזה חורבן באמצע? הפסקה? ואגב, הטל כידוע איננו נעצר,^[5] אז מדוע יש חזרה בנתינה? אולי אלו השאלות שגורמות לרש"י להוסיף פירוש נוסף –

… ולפי פשוטו מוסב לענין הראשון, ראה ריח בני שנתן לו הקב"ה, כריח שדה וגו', ועוד יתן לך מטל השמים וגו'.

כלומר זה כבר כן חלק מהברכה – 'אתה עוד תזכה לראות את הריח כריח שדה אשר ברכו ה' וגם יתן לך מטל השמיים וכו'.

עוד מעט נחזור לזה, אבל בואו נדבר לרגע על מושג הריח בו פתחנו בו. הבעיה של עשו בפשוטו של מקרא היא שהוא תתרן, אין לו חוש ריח. הוא רואה, הוא פעיל, אבל אין לו יכולת להריח, ועד כמה שזה יישמע לנו מפתיע – אי היכולת שלו להריח היא המהות שלו! את זה רוצה יצחק לשנות עכשיו בברכות ולתת לו את ברכת הריח, אך בעל כורחו הוא נותן את זה ליעקב, לחלק העשווי שיעקב מקבל אל קרבו.

זוכרים את מכירת הבכורה מעשו ליעקב שבתחילת הפרשה? זו מכירה תמוהה מאד; יעקב מבשל נזיד –

וַיָּ֥זֶד יַֽעֲקֹ֖ב נָזִ֑יד וַיָּבֹ֥א עֵשָׂ֛ו מִן-הַשָּׂדֶ֖ה וְה֥וּא עָיֵֽף. וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו אֶֽל-יַֽעֲקֹ֗ב הַלְעִיטֵ֤נִי נָא֙ מִן-הָֽאָדֹ֤ם הָֽאָדֹם֙ הַזֶּ֔ה כִּ֥י עָיֵ֖ף אָנֹ֑כִי עַל-כֵּ֥ן קָֽרָא-שְׁמ֖וֹ אֱדֽוֹם. (שם כ"ה, כ"ט-ל')

אין זה פרט שולי – כי עליו מתבסס כל הסיפור להלן – והדבר הפלאי פה בפסוק שעשו נקרא 'אדום' על שם נזיד העדשים הזה. תגידו, זה רציני?! אגב, האוה"ח הק' אומר שעשו עצמו היה זה שאימץ לעצמו את השם אדום – 'נכון ששמי הוא עשו ונכון שאני אהיה בשעיר, אבל מעכשיו 'שם הבמה', השם המסחרי שלי הוא אדום'. לפי מפרשים אחרים הכוונה היא ליעקב ובעקבותיו לכולם שקראו כך לעשו.^[6]

למות בגיל חמש עשרה?

בואו נראה את מהלך האירוע; יעקב מבשל נזיד. עשו מגיע מהשדה עייף. לגיטימי. הוא אומר ליעקב – "הלעיטני". זה ביטוי מוזר הגם שאיננו מבטא גסות רוח, שהרי הוא אומר ליעקב "הלעיטני נא", כלומר בבקשה, בנימוס. הפשטנים אומרים שעשו היה כל כך עייף ולכן ביקש שיעקב יאכיל אותו בכפית מהנזיד. ועדיין – הרי הם בני חמש עשרה, ועשו הוא גיבור חיל, פעלתן, איש ציד ועשיה. מישהו ראה פעם בחור בגיל הזה שאיננו חולה שצריך שיאכילו אותו? הוא בשיא כוחו ואונו! כנראה שהלעיטני אומר משהו עמוק יותר – 'שרת אותי. אני הבכור'. ופתאום משום מקום מפתיע יעקב את עשו עם בקשת מכירת הבכורה. מאיפה זה בא לו? אגב, אם יעקב כל כך רוצה את הבכורה הזו – למה הוא לא מציע סכום כסף רציני עבורה אלא רק נזיד עדשים? וכנראה שגם הנזיד והלחם לא היו תמורת המכירה אלא שזה היה כמו שאחרי שסוגרים עסקה יושבים יחד ו-'פותחים שולחן', אוכלים משהו יחד. אז מה קרה שם? רש"י אומר שהבכורה שנמכרה כאן איננה הירושה פי שניים, אלא הכוונה היא לעבודת הבכורות. יעקב נבהל מאד מעשו –

בכרתך. לפי שהעבודה בבכורות, אמר יעקב אין רשע זה כדאי שיקרב להקב"ה. (רש"י שם ל"א)

יעקב דואג כי עבודת ה' טרם הועברה לכהנים אלא היתה בבכורות. ועשו? זה לא נוגע לו, זה לא מזיז לו –

וַיֹּ֣אמֶר עֵשָׂ֔ו הִנֵּ֛ה אָֽנֹכִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לָמ֑וּת וְלָֽמָּה-זֶּ֥ה לִ֖י בְּכֹרָֽה. (שם ל"ב)

רש"י נבהל מהפסוק – הרי אבא שלו, יצחק, כשהוא בן מאה עשרים ושלש יאמר על עצמו "לא ידעתי יום מותי", ועשו רק בן חמש עשרה! גבר צעיר! ולכן הוא מבאר שכל הסיפור הוא סביב עבודת הבכורות בבית המקדש^[7] –

אמר עשו מה טיבה של עבודה זו? אמר לו כמה אזהרות ועונשין ומיתות תלוין בה, כאותה ששנינו (סנהדרין כב:) אלו הן שבמיתה, שתויי יין ופרועי ראש, אמר – אני הולך למות על ידה, אם כן מה חפץ לי בה. (שם)

יעקב לא מסתפק בהסכמת עשו אלא רוצה גם שבועה שממנה עשו לא יוכל לחזור –

וַיֹּ֣אמֶר יַֽעֲקֹ֗ב הִשָּׁ֤בְעָה לִּי֙ כַּיּ֔וֹם וַיִּשָּׁבַ֖ע ל֑וֹ וַיִּמְכֹּ֥ר אֶת-בְּכֹֽרָת֖וֹ לְיַֽעֲקֹֽב (שם ל"ג)

וכפי שאכן ראינו בעת הברכות שכאשר ראה עשו שיעקב קיבל את הברכה הוא אומר "ויעקבני זה פעמיים, את בכורתי לקח" – פרט שאף אחד אחר חוץ משניהם לא ידע עד עכשיו. ובסוף התהליך – עשו בז לבכורה.

על כן קרא שמו אדום

הספורנו מבאר את ענין האדימות –

על כן קרא שמו אדום. כשראו שכ"כ התמכר למלאכתו הנפסדת אשר לא כתורת האדם עד שלא הכיר בנזיד כי אם צבעו. קרא שמו אדום. לשון צווי כלומר התאדם והיה צבוע אדום בהלעטת האדום.

עשו בא עייף מהשדה, מכור לרציחה. זה בסדר גמור לבוא מהשדה – גם יעקב עתיד לבוא בערב מהשדה ומאותה ביאה יצאו יששכר וזבולון (בראשית ל', ט"ז). השאלה היא מה קורה מהביאה הזו.

כשאנחנו נכנסים הביתה ויש על הכיריים איזה תבשיל טוב, הדבר הראשון שאנחנו מרגישים הוא הריח. האם ראינו מישהו שבסיטואציה כזו לא מתייחס לריח אלא אומר – 'וואו – אדום!'? כלומר יעקב נבהל מכך שראה שלעשו אין חוש ריח, זה חוש פנימי ומעודן מדי בשבילו. גם בנזיד העדשים עשו רואה רק את הצבע., והרי נכון שיש כאן תבשיל אבל אין קשר בין התבשיל לצבע העדשים שכן הן היו אדומות גם לפני בישולן. ועשו דורש אדום כפול, אדום בריבוע – "אדום אדום". עשו היה תתרן, הריח הוא פנימי מדי עבורו, הוא החזיר שפושט טלפיו קדימה ואומר 'טהור אני'. עשו הוא בעל כח עשיה מופלא, הוא פועל ללא הפסקה – הוא איש חיצוני.

חז"ל אומרים שהסיפור הזה התרחש ביום פטירתו של אברהם אבינו והנזיד היה סעודת ההבראה שיעקב הכין לאבלים. עשו בא מן השדה אחרי שהרג את נמרוד, האויב האולטימטיבי של אברהם, ולקח ממנו את בגדיו, בגדי החמודות. הוא נכנס הביתה ונתקל באוירה מוזרה, חשוכה, הוא שואל את יעקב מה קרה ויעקב מספר לו שסבא מת, ואז עשו נשבר –

נכנס עשו מן השדה, וראה פניו של יעקב מפוחמות. אמר לו: מה את עושה? אמר לו: אין את יודע שמת אברהם זקנינו, ואני עושה תבשילין, וילך להברות עליו? אמר לו עשו: אוהבי ושונאי מתו כאחד, אברהם מת ונמרוד מת, ומה זה לי בכורה! ומה היה התבשיל? עדשים, שמקדם היו מכניסין [אל] האבל עדשים, ולבית המשתה עדשים. (תנחומא תולדות ג')

עשו נכנס לייאוש. אברהם סבו שייצג מבחינתו את כל הטוב, את כל הטוהר והחסד, מת, וחז"ל שידעו להעריך מאד כיבוד אב,^[8] עד שמצאנו את רבן שמעון בן גמליאל אומר שלעולם הוא לא יוכל להגיע לדרגתו של עשו במצוה זו,^[9] מתייחסים פה לעשו באופן מאד מבין ואוהד, ואומרים שמתוך המשבר הזה בא עשו ואמר – מה אני צריך את כל עבודת הקרבנות הזו? את כל הבכורה הזו?!

והריחו ביראת ה'

עבודת הבכורות במילה אחת היא ריח. יצחק, כל מהותו היא הריח, הכח הפנימי להריח, לא לשפוט מבחוץ. יצחק הנעקד הנמצא על המזבח, כשאברהם כבר ערך את העצים, יש אש ומאכלת, והריח הוא מה שנשאר כרושם מאותו מעמד. הפייטן אומר –

מִמַּאֲכֶלֶת יֶהֱמֶה מִדְבָּרִי / נָא חַדְּדָהּ אָבִי וְאֶת מַאְסָרִי / חַזֵּק וְעֵת יֵקַד יְקוֹד בִּבְשָׂרִי / קַח עִמְּךָ הַנִּשְׁאָר מֵאֲפָרִי / וֶאְמֹר לְשָׂרָה זֶה לְיִצְחָק רֵיחַ / עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ. (פיוט עת שערי רצון להפתח לרבי יהודה בן שמואל בן עבאס)

יצחק לא מבקש חלילה מאברהם שיילך לדכא את שרה אמו. הוא הרי מבקש שם בפיוט בבית הקודם –

שִׂיחוּ לְאִמִּי כִּי שְׂשׂוֹנָהּ פָּנָה / הַבֵּן אֲשֶׁר יָלְדָה לְתִשְׁעִים שָׁנָה / הָיָה לְאֵשׁ וּלְמַאֲכֶלֶת מָנָה / אָנָה אֲבַקֵּשׁ לָהּ מְנַחֵם אָנָה / צַר לִי לְאֵם תִּבְכֶּה וְתִתְיַפֵּחַ / עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ. (שם)

ואז הוא אומר – קח ואמור לאמא "זה ליצחק ריח". הריח הוא הנקודה הפנימית שמבטאת את יצחק. לדעה אחת, עוורונו של יצחק נגרם בגלל העקדה, ולדעה שניה – בגלל העשן של נשות עשו שהקטירו לעבודה זרה. הוא לא יכול לסבול את הריח הרע. והוא אומר לעשו (שלפי הבנתו היה זה עשו לפניו) – 'אני מברך אותך שתלמד לראות ריח. תלמד שהריח הוא עמוק יותר מהאדום-אדום שאתה יודע לראות'. "ראה ריח בני".

על המשיח כתוב –

וְיָצָ֥א חֹ֖טֶר מִגֵּ֣זַע יִשָׁ֑י וְנֵ֖צֶר מִשׇּׁרָשָׁ֥יו יִפְרֶֽה… וַהֲרִיח֖וֹ בְּיִרְאַ֣ת ה' וְלֹֽא־לְמַרְאֵ֤ה עֵינָיו֙ יִשְׁפּ֔וֹט וְלֹא־לְמִשְׁמַ֥ע אׇזְנָ֖יו יוֹכִֽיחַ. (ישעיהו י"א, א'-ג')

הריח שמבקש יצחק להעביר לעשו הוא היכולת להתבונן פנימה – הוא כל כוונתו של יצחק. 'תתבונן בכוחו של הריח'. "כריח שדה אשר ברכו ה'". לזה התכוונו בפתיחת הדברים כשדיברנו על מוצאי השבת. ההבדלה היא הכח להתחיל את השבוע בריח, לא במראה. אנחנו משתמשים בהבדלה בכל החושים שלנו – טעם (גפן), ראיה (נר), מישוש (החזקת הגביע), ריח (בשמים) ומשם מגיעים לדעת. מופיע בספה"ק שבחטא עץ הדעת חטאו בכל החושים למעט בחוש הריח –

וַתֵּ֣רֶא הָֽאִשָּׁ֡ה כִּ֣י טוֹב֩ הָעֵ֨ץ לְמַאֲכָ֜ל וְכִ֧י תַֽאֲוָה־ה֣וּא לָעֵינַ֗יִם וְנֶחְמָ֤ד הָעֵץ֙ לְהַשְׂכִּ֔יל וַתִּקַּ֥ח מִפִּרְי֖וֹ וַתֹּאכַ֑ל וַתִּתֵּ֧ן גַּם־לְאִישָׁ֛הּ עִמָּ֖הּ וַיֹּאכַֽל. וַתִּפָּקַ֙חְנָה֙ עֵינֵ֣י שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּ֣דְע֔וּ כִּ֥י עֵֽירֻמִּ֖ם הֵ֑ם וַֽיִּתְפְּרוּ֙ עֲלֵ֣ה תְאֵנָ֔ה וַיַּעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם חֲגֹרֹֽת. וַֽיִּשְׁמְע֞וּ אֶת־ק֨וֹל ה' אֱלֹהִ֛ים מִתְהַלֵּ֥ךְ בַּגָּ֖ן לְר֣וּחַ הַיּ֑וֹם… (שם ג', ו'-ח')

רק חוש הריח נשאר טהור ולא התערבב בחטא אדם הראשון.

בנוי וחרב ובנוי

ועכשיו נוכל להגיע לעיקר, לנקודת הנקודות. יש מדרש פלאי על הביטוי הזה "ראה ריח בני" שאומר את הדבר הבא –

מלמד שהראה לו הקב"ה [ליצחק] בית המקדש בנוי וחרב ובנוי [נשים לב שזה באותו מבנה של "ויתן ויחזור ויתן". יצחק כאמור מברך מבחינתו את עשו -] 'ראה ריח בני' הרי בנוי, היך מה דאת אמר: (במדבר כח) 'ריח ניחוחי תשמרו' [זה עיקר המזבח – ריח ניחוח אשה לה'. יצחק היה אמור להיות עולה תמימה – אין שם אכילה או הנאה אחרת אלא ריח]. 'כריח שדה' הרי חרב, כמה דאת אמר: (מיכה ג) 'ציון שדה תחרש' [השדה הוא החורבן]. 'אשר ברכו ה' בנוי ומשוכלל לעתיד לבא, כענין שנאמר (תהלים קלג) 'כי שם צוה ה' את הברכה, חיים עד העולם'. (ב"ר ס"ה כ"ג)

יש כאן דבר מופלא; שאלנו מדוע צריך לתת ולחזור ולתת והרי זו נתינה אלוקית? יצחק כאמור מברך את עשו. ההבדל בין עשו ליעקב הוא שיעקב הוא איש תם יושב אהלים. הוא מתאר את עבודת הישר, הצדיק. דרך הישר. איש הצאן, הרועה, תפקידו העיקרי הוא להקשיב, לשמוע את שריקות העדרים. לעומתו עשו הוא "איש יודע ציד איש שדה". כשיצחק קורא לעשו ואוהב אותו "כי ציד בפיו" הוא רוצה ללמד אותו לא את עבודת הצדיקים אלא את עבודת התשובה – וזו נקודת הנקודות של הפרשה. וזה גם מוצ"ש – בשבת אנחנו במעין עולם הבא, כולנו ב-'מוד' של עבודת הצדיקים. אבל אז מגיע מוצ"ש. זו עבודת התשובה – 'ויחזור ויתן'. האלקים עשה את האדם ישר, אבל אתה מסתבך בשדה, ובציד, והאדום-האדום כל כך חזק ואין לך שום כח להריח, שום כח להתרומם רוחנית. אין לך כח ואולי גם יכולת להתרומם אל תכונת הריח הזו שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף.

כשבא יצחק לברך את עשו הוא מבקש ללמד אותו את עבודת התשובה הגדולה שמתחדשת ברגע זה בעולם. אכן, כבר היתה תשובה לפני כן – אדם הראשון חטא ועשה תשובה, וקין יצא בדימוס, וישמעאל עשה תשובה וכו', אבל כאן זה דבר אחר לגמרי. עשו הוא אני – הוא לא בנה של הגר, הוא לא מישהו זר. בהלכה הוא מוגדר כ-'ישראל מומר' (קידושין י"ח.). עשו הוא בנם של רבקה ויצחק, הוא אחיו הבכור של יעקב. הוא הנפש הבהמית של היהודי. הכח הפנימי שיש בעשו איננו ישמעאל. ההבדל הוא ש-"ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא" (סנהדרין מ"ד.). זו נקודה עמוקה – זה להבין שגם כאשר הוא חוטא הוא נשאר ישראל ויש בכוחו הפנימי לעשות תשובה. יש לו יכולת פנימית להריח, וצריך ללמד אותו לראות את הריח.

סוד התשובה הישראלית

על הפסוק שראינו לעיל "וירח את ריח בגדיו" אומרים חז"ל –

וירח את ריח בגדיו, ריח בוגדיו, כגון יוסף משיתא ויקום איש צרורות. (ילקו"ש שם וכן ב"ר ס"ה, כ"ב, וסנהדרין ל"ז.)

הרי בעל כורחו של יצחק נמצא כאן יעקב והוא מריח את ריח הבוגדים במשך ההיסטוריה שבוגדים מתוך עולמו של יעקב וגם אותם הוא מבקש לתקן. והדוגמאות שחז"ל מביאים הם אותם יוסף משיתא ויקום איש צרורות שהגיעו לדברים הכי קשים, לבגידות הכי גדולות בעם ישראל. ^[10] והוא מריח את הריח שלהם – לא המראה, השמיעה או הדיבור שבהם אין כבר מה לעשות. בריח של בוגדיו עוד יש אפשרות לתיקון ואת זה הוא מבקש עכשיו להעביר לעשו. וזה עומק המושג 'יתן' – שגם אם תהיה נפילה, ותהיה נפילה, הוא 'יחזור ויתן'. התכנית של יצחק היתה שיעקב יתברך במה שקראנו 'עבודת הצדיקים' ואילו לעשו הוא ייתן את הברכה של עבודת בעלי התשובה, שיידע לעשות תשובה ולתקן. הוא ידע הכל על עשו, על מצבו הרוחני ועל התנהגותו – הרי הוא הכיר טוב את שתי נשותיו החיתיות שהיו מורת רוח לו ולרבקה ומהן הוא התעוור. ליצחק עצמו יש חוש ריח טהור, הוא יודע הכל. אבל הוא מאמין שאפשר לתקן. זה המסר הכי גדול לנו כהורים – המסר לעשו, עם כל האכזבות שיש לו ממנו, מעשו שהוא כעת בן שישים ושלוש, מתוכן עשרים ושלש שנה שהוא נשוי לאותן חיתיות.^[11] ולכן הוא קורא לעשו ואומר לו "יתן ויחזור ויתן" – כל הזמן הוא רצה לברך את עשו, כדי להמשיך עליו את הכח של התשובה הישראלית, את סוד התשובה דווקא מעשו. אבל רבקה שקיבלה ברוח הקודש שזה צריך לבוא דווקא יעקב גורמת שהברכה הזו תינתן לעשו שבתוכי.

והיא חייבת לבוא הברכה הזו דווקא מיצחק, כי עומק התשובה היא איננה החסד של אברהם אלא הכח להגיע למרירות, לגבורה. זה מגיע ממידת הגבורה ולא מחסד. תשובה זה דווקא כשנראה לך שאין שום סיכוי – ואתה מתגבר על זה, דווקא כשאתה מגיע מהמקום הכי הכי נמוך. כמו הבארות, המעיינות שיצחק מצליח לפתוח אחרי שפלישתים סיתמום. החפירה הזו. הכח לחפור ולהגיע הכי בפנים למה שנראה הכי עשווי, לגלות את הסוד של העולם, את הקידוש של השבוע, את מוצאי שבת, את 'ויתן לך'. "יתן ויחזור ויתן".

ריח גן עדן

הרבי מליובאוויטש זיע"א אומר^[12] דבר נפלא. זה מה שכתוב על בית המקדש – 'בנוי וחרב ובנוי', ומזה נבין את עומק המושג "ריח השדה", מושג שתמיד תמהתי בו ורק מתוך הבירור הזה הוא התיישב לי. מה זה 'ריח השדה' – ריח של רקפות? כלניות? סיגליות? והרי אלו פרחים ולכן ריחם הוא 'ריח פריחה' ולא 'ריח שדה'. חקלאים יודעים מהו באמת ריח השדה – כשחורשים את השדה והופכים את האדמה, יש ריח ייחודי לאדמה, והוא ריח השדה. זה לא ריח הצאן או זיבול השדה שהוא ריח מסריח. זה ריח גן עדן. רש"י אומר שיצחק הריח במי שעמד לפניו בעת קבלת הברכות –

וַיָּרַח. וַהֲלֹא אֵין רֵיחַ רַע יוֹתֵר מִשֶּׁטֶף הָעִזִּים? אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁנִּכְנַס עִמּוֹ רֵיחַ גַּן עֵדֶן. (שם כ"ז ברש"י)

ואני מבקש לומר שריח גן עדן וריח השדה הוא אותו ריח; המדרש שהבאנו לעיל אומר שהוא ראה את בית המקדש בנוי ואחר כך ראה אותו חרב. וצ"ל להבין – למה הוא ראה בשדה מקדש חרב? רק בגלל שכתוב 'ציון שדה תחרש'? ואז הוא ראה אותו פעם שלישית בנוי ומשוכלל "אשר ברכו ה'". יש כאן דבר מדהים – הבית שאותו הוא ראה בנוי תחילה הוא בית המקדש הראשון. דוד ושלמה בנו את בית המקדש. לפני בית זה לא היה חורבן – זו עבודת הצדיקים. זה בית ראשון, עם אורים ותומים ורוח הקודש ואש שיורדת מהשמיים ואוכלת את המזבח. אחר כך מגיע חורבן ועוד חורבן, ואז מוקם בית מקדש של אחרי חטא העגל, בית מקדש של בעלי תשובה, של שביזות יום א', של מוצאי שבת. בית המקדש הראשון הוא "ראה ריח בני", ואז הוא אומר "כריח שדה". הפסוק שהמדרש לומד ממנו את המקדש החרב הוא כאמור "ציון שדה תחרש" – החריש הוא ריח השדה. החריש מתחח את האדמה, מהפך אותה. החריש הוא עבודת המרירות, עבודת התשובה. אין שם עכשיו לא פרחים ולא עצים, אלא אדמה והיא מתהפכת, כמו שהבטן מתהפכת. מרחוק זה נראה כחורבן גמור כי פעם היו שם המון עצים ופריחה גדולה וריחנית, אבל כעת אנחנו חורשים את האדמה – כדי שאפשר יהיה לשתול ולנטוע בה עצים וצמחים שלא היו שם קודם לכן, ואפשר יהיה להופיע פה פריחה מופלאה שלא היתה שם אף פעם לפני כן, וזה ממש "יתן ויחזור ויתן" – ראה את בית המקדש הראשון, היינו של הצדיקים, ולאחר מכן חרב – הוא מדבר עם עשו, כלומר עם יעקב המחופש לעשו, ואז הוא מלמד אותו איך להפוך את האדמה, כי מי ילמד אותנו להפוך את האדמה אם לא יצחק שיודע להפוך את האדמה בשנת בצורת ולהוציא ממנה מאה שערים?! מי ילמד אותנו אם לא יצחק של ריח הקטורת? מי אם לא יצחק לוחם על כל אחד מאיתנו כאשר הקב"ה אומר לו "בניך חטאו" ומשיב לקב"ה – 'אנחנו נהפוך את האדמה. אין דבר כזה. ריח בני כריח שדה'.^[13] ורק מזה מגיע בית המקדש השלישי בנוי ומשוכלל. אלו עצים אחרים, זה עולם אחר.

זהו עומק הסיבה שהברכה מגיעה בשם 'אלוקים' – "ויתן לך הא-להים" – ולא במידת הרחמים, בשם הוי"ה, כפי שלכאורה היינו מצפים – כי זה בא דווקא מצד הדין, דווקא מצד הגבורה, מצד המרירות, מצד החרישה – "יתן ויחזור ויתן". ה-'יתן' הראשון זה באמת בשם הוי"ה, באהבה, ברחמים, בחסד, ואז יש את החורבן ודווקא מזה מופיע עולם מופלא שלם וחדש. יצחק בעצם מברך את עשו, אותי, את התחפושת העשווית, את נקודת עשו שבתוכנו ואומר – 'עבודת התשובה היא הכח שלך, ויש לך ובך כח לראות ריח! תתבונן ותראה – אל תראה 'אדום אדום', אל תיפול בבלוף, אלא תלמד לראות ריח'. "קח עמך הנשאר מאפרי ואמור לשרה זה ליצחק ריח, העוקד והנעקד והמזבח".

להתחפש כל בוקר מחדש

הזכרנו פעם מכתב פלא שהרבי מליובאוויטש זיע"א כותב, בו הוא מבאר למה כל המהלך המופלא הזה היה חייב לבוא בתחפושת. למה אי אפשר היה לסדר את זה באופן יותר ישר? למה הקומבינות והתחמנות הזו? – הרבי מבאר שרבקה רצתה שיעקב יקבל את הברכות הללו דווקא בגנבה, דווקא בתחפושת. גם היא מאד כאבה את זה שיעקב איננו יכול להישאר כל החיים בשבת, בעבודת הצדיקים. בשביל מה הוא צריך את מוצאי שבת?^[14] רבקה נתנה לנו מתנה שאי אפשר לתאר אותה. היא אמרה – 'יעקב בני, הרי אתה תצטרך מעתה להיות גם עשו, ללכת לעבוד, להיות בביזנס, להיות מצוי בעולם הזה ולהסתדר עם רמאים ושקרנים. לכן אני נותנת לך מתנה – כל בוקר, כשתלך להתפלל שחרית, תהיה עצמך, תהיה יעקב. אבל כשתחזור הביתה, תפתח את הארון ותיקח את התחפושת של עשו. כמו שבפורים מתחפשים לקאובוי – כך אתה תתחפש בכל בוקר לעשו. תהיה מנכ"ל, איש עסקים, איש שמבין בעולם הזה, איש שדה. אמנם כשתגיע הביתה בערב לפני מנחה – תוריד את התחפושת ותזכור שזו רק תחפושת ואילו באמת אתה יעקב'.

המתנה הכי גדולה שאמא נתנה ליעקב, שהדבר האחרון שהוא רצה זה להיות גביר לאחיו, בעת שהוא קיבל את הברכה של "יתן ויחזור ויתן", של בית מקדש חרב, של להיות כל המציאות הזו עם כל הנפילות ועם היכולת להרים את זה – היא שיהיה לך הכח גם ברגעים הכי חשוכים לזכור שיש לך מדף בארון עם תחפושת, לא של פורים אלא של כל יום, וכל יום אתה "יתן ויחזור ויתן". בכל יום אתה מתלבש בבגדים של יעקב, יודע שהכל מלמעלה, "מודה אני לפניך", הכל אני מקבל ממך רבש"ע, "אלוקי, נשמה שנתת בי", ואז אתה מתחפש לעשו – ואת כל המציאות אתה מרים ומרומם ומגיע לבית מקדש בנוי ומשוכלל, למדרגה שלא היתה אפילו בהתחלה. רבקה, "אם יעקב ועשו" היא איננה רק אמם של יעקב ושל עשו, אלא היא גם האמא של יעקב ועשו שביעקב. שנזכה לגאולה שלמה מהרה, לאור חדש ולריח חדש.

1. ר' שלמה קרליבך זצ"ל נהג לומר שכפי שיש קידוש לשבת כך ההבדלה היא הקידוש של השבוע. ↑

2. היות ועיני יצחק כבדו מזוקן והוא לא ראה. ↑

3. האור החיים הק' למשל מבאר שיצחק אמר ליעקב – 'בעל הברכות יתן לך להעביר את הברכות כמו שצריך'. ↑

4. עי' חז"ל – "אברהם קרא לבית המקדש הר, שנאמר 'בהר ה' יראה' (בראשית כב יד) יצחק קראו שדה, שנאמר 'ראה ריח בני כריח שדה' (שם כז כז) יעקב קראו בית…" (מדרש תהילים פ"א) ↑

5. עי' תענית ג'. וכן ירושלמי שם פרק א', הלכה א'. ↑

6. ואי אפשר לומר שזה היה הקב"ה שקראו כך, וק"ל. ↑

7. ונזכור את שראינו בתרגום יהונתן על ענין הריח שהכוונה היא לריח הקטורת של בית המקדש, ולהלן. ↑

8. ומן הסתם גם כיבוד אבי-אב נכלל בכך. ↑

9. "אמר ר' שמעון בן גמליאל: כל ימי הייתי משמש את אבא ולא שימשתי אותו אחד ממאה ששימש עשו את אביו" (ב"ר ס"ה ט"ז) ↑

10. "יוסף משיתא. בשעה שבקשו שונאים להיכנס להר הבית, אמרו: יכנס מהם ובהם תחילה. אמרין ליה: עול, ומה דאת מפיק, דידך! נכנס והוציא מנורה של זהב. אמרו לו: אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו, אלא עול זמן תניינות, ומה דאת מפיק, דידך! ולא קיבל עליו. אמר רבי פנחס: נתנו לו מכס ג' שנים ולא קיבל עליו. אמר: לא דיי שהכעסתי לא-להי פעם אחת, אלא שאכעיסנו פעם שניה?! מה עשו לו? נתנו אותו בחמור של חרשים, והיו מנסרים בו. היה מצווח ואומר: ווי, אוי, אוי, שהכעסתי לבוראי! ויקום איש צרורות היה בן אחותו של ר' יוסי בן יועזר איש צרידה, והוה רכיב סוסיא בשבתא. אזל קומי שריתא למצטבלא. אמר לו: חמי סוסי דארכבי מרי, וחמי סוסך דארכבך מרך. אמר לו: אם כך למכעיסיו, ק"ו לעושי רצונו! אמר לו: עשה אדם רצונו יותר ממך?! אמר לו: ואם כך לעושי רצונו, קל וחומר למכעיסיו! נכנס בו הדבר כארס של עכנא, הלך וקיים בעצמו ארבע מיתות בית דין: סקילה, שריפה, הרג, וחנק. מה עשה? הביא קורה, נעצה בארץ, וקשר בה נימא, וערך העצים והקיפן גדר של אבנים, ועשה מדורה לפניה, ונעץ את החרב באמצע, והצית האור תחת העצים מתחת האבנים, ונתלה בקורה ונחנק. קדמתו האש, נפסקה הנימה, נפל לאש, קדמתו חרב, ונפל עליו גדר, ונשרף. נתנמנם יוסי בן יועזר איש צרידה, וראה מטתו פרחה באויר. אמר: בשעה קלה קדמני זה לגן עדן." (ב"ר שם) ↑

11. בחשבון שנים פשוט יצחק ורבקה הם כבר סבא רבא וסבתא רבא לעמלק הקטן ומטיילים איתו בגינה… ↑

12. ליקו"ש ח"י. ↑

13. "לעתיד לבא יאמר לו הקב"ה לאברהם בניך חטאו לי. אמר לפניו רבש"ע ימחו על קדושת שמך. אמר אימר ליה ליעקב דהוה ליה צער גידול בנים אפשר דבעי רחמי עלייהו. אמר ליה בניך חטאו. אמר לפניו רבש"ע ימחו על קדושת שמך. אמר לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה. אמר לו ליצחק בניך חטאו לי. אמר לפניו רבש"ע בני ולא בניך? בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע קראת להם (שמות ד, כב) בני בכורי עכשיו בני ולא בניך? ועוד כמה חטאו? כמה שנותיו של אדם שבעים שנה, דל עשרין דלא ענשת עלייהו פשו להו חמשין, דל כ"ה דלילותא פשו להו כ"ה, דל תרתי סרי ופלגא דצלויי ומיכל ודבית הכסא פשו להו תרתי סרי ופלגא. אם אתה סובל את כולם מוטב ואם לאו פלגא עלי ופלגא עליך, ואת"ל כולם עלי. הא קריבית נפשי קמך. פתחו ואמרו (כי) 'אתה אבינו'. אמר להם יצחק עד שאתם מקלסין לי קלסו להקב"ה, ומחוי להו יצחק הקב"ה בעינייהו, מיד נשאו עיניהם למרום ואומרים (ישעיה סג, טז) אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך". (שבת פ"ט:) ↑

14. ואגב, אנחנו נוהגים בכל מוצאי שבת, אחרי אמירת פסוקי "ויתן לך" לשיר את הפיוט הקדום "אמר ה' ליעקב – אל תירא עבדי יעקב". אל תירא -אתה ישראל. צריך לומר לו ליעקב את זה כל מוצאי שבת כי הוא לא בנוי למוצאי שבת, הוא רוצה להישאר בשבת… ↑