שמן וקטורת ישמח לב. לפרשת תצוה תשפד

י"א אדר

אצלנו במגדל נוהגים לערוך אזכרה שנתית מדי שנה בי"א באדר לע"נ יוסף טרומפלדור הי"ד, שהתגורר כאן במגדל כשנה וחצי, ומה שנגיד כעת יהווה גם כפתיחה לכל השיעור. כזכור הוא נהרג בכפר גלעדי (1920) בעת שהגן על הארץ ואמר אז אמירתו המפורסמת – "טוב למות בעד ארצנו" – בסגנון כזה או אחר. הוא גם כתב דברים ברוח הזו שנים רבות לפני כן, על הזכות למות בעד ארץ ישראל שהיא הנותנת לו כח, עוד כשהיה לוחם צעיר במלחמת רוסיה-יפן (1904), שם הוא איבד את ידו. הזכרנו היום, מאה וארבע שנים לפטירתו, דבר מענין – זה לא כל כך ידוע אבל שמו בכלל לא היה טרומפלדור. יוסף עצמו גדל ברוסטוב שברוסיה אך אביו, וולף (לכן שמו היה וולפוביץ), היה בנו של ר' שמואל אשר, שהיה תלמיד חכם ורב בעיר פרצ'ב (לא רחוק מלובלין שבפולין), נחטף כשהיה בר מצוה על ידי הרוסים כקנטוניסט, וגדל בצבא הרוסי ואת השם טרומפלדור נתנו לו הרוסים כחלק מניסיונם להשכיח ממנו את מוצאו היהודי ולבולל אותו. אמנם הייתה לו גבורה יהודית פנימית והוא הצליח לשמור על הגחלת, על הלאומיות שלו, וכאשר הוא השתחרר מהצבא, אחרי עשרות שנים, הוא ערך הכנסת ספר תורה שהדיו הגיעו עד לוילנה ופורסמו בכתב העת העברי "הכרמל". הרוח הזו השפיעה על יוסף הקטן, ואחרי שהוא עצמו נפל בשבי היפני, הוא הפך לראש השבויים היהודים ודאג בעצמו למצות ליהודים ועוד כל מיני דברים מעין אלה.

הרקע למותו היה כאשר הוא הגיע לכפר גלעדי כדי להציל את האנשים שהתגורר שם ואת היישוב עצמו, אחרי הבגידות של הבריטים ומתקיפות הערבים, ורק היום ראיתי שעשרים וחמש שנים לאחר מכן, בעל הספר "אם הבנים שמחה", רבי יששכר שלמה טייכטל הי"ד,^[1] כותב בספרו, ספר שהוא כולו ערגה לארץ ישראל, תוך כדי מאורעות השואה, שאת הכח שיש להם להתמודד עם כל מה שהם עוברים שם, הם קיבלו מהגיבורים שאמרו "טוב למות בעד ארצנו". אז עסקנו היום בו ובאביו שאמנם היו רחוקים מאד מהיהדות ואולי זה המקום היחיד, הקשר היחיד שעוד היה לו עם עמו – נקודת היהדות המיוחדת, והיא כל כך קשורה לימים שלנו-אנו, לקדושים שאנחנו עוסקים בהם ומצווים לנו הבנה עמוקה והיא אף עיקרית בפרשה שלנו ובכך נעסוק.

אופס, שכחנו

פרשיות תרומה ותצווה עוסקות כידוע בהקמת המשכן שמטרתו היא שתשרה שכינה בישראל. 'תרומה' מתחילה בציווי על בניית הארון שנמצא בקדש הקדשים, ועוברת לכלים שיהיו בהיכל – בשולחן ובמנורה. היא לא עוסקת במזבח הפנימי, מזבח הזהב-הקטורת, שנמצא עם השולחן והמנורה לפני הפרוכת, "לפני הכפורת אשר על ארון העדות". הוא כן מופיע בקריאת שביעי של פרשת תצווה, והמיקום שלו שם מתמיה מאד. מאה שמונים ושבעה פסוקים (!) מתארים את כל מה שקורה במשכן – את קדש הקדשים, את הקדש, את בגדי הכהונה ואיך הכהנים נכנסים, הם אפילו מתארים את הקרבנות שהוקרבו בשבעת ימי המילואים ואיך חונכים את הכהנים לקראת עבודתם ומסיימים בסוף בהקרבת קרבנות התמיד במזבח החיצון – עולה בבוקר ובעולה בין הערביים. בסוף בסוף מופיעה אף סיומת שלכאורה חותמת את הכל –

וְנֹֽעַדְתִּ֥י שָׁ֖מָּה לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְנִקְדַּ֖שׁ בִּכְבֹדִֽי. וְקִדַּשְׁתִּ֛י אֶת-אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְאֶת-הַמִּזְבֵּ֑חַ וְאֶת-אַֽהֲרֹ֧ן וְאֶת-בָּנָ֛יו אֲקַדֵּ֖שׁ לְכַהֵ֥ן לִֽי. וְשָׁ֣כַנְתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָיִ֥יתִי לָהֶ֖ם לֵֽאלֹהִֽים. וְיָֽדְע֗וּ כִּ֣י אֲנִ֤י ה֙' אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֧אתִי אֹתָ֛ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לְשָׁכְנִ֣י בְתוֹכָ֑ם אֲנִ֖י ה' אֱלֹֽהֵיהֶֽם. (שמות כ"ט, מ"ג-מ"ו)

שמנו לב? הכל נפתח ב -"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", וזה מסתיים ב-"ושכנתי בתוך בני ישראל". סיום נפלא, אבל אז כאילו מישהו נזכר ששכחנו משהו – ומתחילה פרשה פתוחה, פרק חדש, קריאת שביעי, עשרה פסוקים של "נ.ב." –

וְעָשִׂ֥יתָ מִזְבֵּ֖חַ מִקְטַ֣ר קְטֹ֑רֶת עֲצֵ֥י שִׁטִּ֖ים תַּֽעֲשֶׂ֥ה אֹתֽוֹ. (שם ל', א')

איפה הייתם עד עכשיו? מה קרה שפתאום צריך לספר על זה כאן? אז השאלה הראשונה שכל המפרשים שואלים כאן היא למה זה המתין לסוף, אבל יש לשאלה הזו גם חלק שני; אחרי פרשת תצווה מגיעה פרשת כי תשא, שם נשאר אמנם כלי נוסף שטרם דיברו עליו, הכיור, אבל שם השאלה לא מתחילה, כי הכיור, כפי שאומרים הספורנו ועוד מפרשים, איננו באמת כלי מכלי המשכן אלא התפקיד שלו הוא הכנה לעבודה ולא העבודה עצמה. כדי להיכנס ולעבוד צריך הכהן לקדש ידיים ורגליים, ולכן הוא מופיע בסוף, בנפרד. אבל לפני הכיור מופיעה פרשת מחצית השקל, צמודה למזבח הקטורת שאצלנו. מחצית השקל לא באה בשביל כלי המשכן, לא בשביל האדנים, אלא לקרבנות הציבור, עליהם סיפרנו שאותם נביא להקרבה על המזבח החיצון "עולת תמיד". כלומר פרשת מזבח הקטורת באה אחרי תיאור המשכן וכליו ולפני פרשת שקלים, במיקום מוזר מאד, וצריך להבין מה זה עושה פה.

עבודה שבכל יום – וביום כיפור

בואו נתבונן רגע בפרשה הזו. אנחנו משתדלים להקפיד ולעמוד במנהג שמופיע בפוסקים ובכל הספה"ק על כל הייחוסים שלו – יש הרבה מאד סגולות שנאמרו על אמירת פרשת הקטורת, לומר אותה כל בוקר וכל בין ערביים וכו'. הקטורת מרתקת במיוחד מבחינת צורת העבודה שבה. אופן הכנתה יופיע בהמשך בפרשת כי תשא, אחד עשר סממנים וכו', אבל גם אופן הקטרת הקטורת, איך היתה נעשית. היא הייתה מוקטרת מדי יום ביומו, עבודה ריטואלית, ממש כמו עולת התמיד והטבת הנרות. אגב, לכן עוד יותר היינו מצפים למצוא אותה בהתחלה – כל בוקר ובין הערבים הכהן הגדול הולך למזבח החיצון שעליו היו שתי מערכות של אש. האחת לקרבנות והשניה לקטורת (היתה גם מערכה שלישית אך לא נכנס אליה כעת), והוא לוקח גחלים מזו של הקטורת, נכנס עמם להיכל פנימה, ויש שם דבר מרתק – אסור שאף אדם יהיה איתו בהיכל בעת שהוא מקטיר את הקטורת. זו העבודה היחידה שהיא נעשית בהתבודדות גמורה. בירושלמי כתוב שלא היה שם שום אדם נוסף (ואם היה אדם נוסף העבודה פסולה!), והכוונה היא שגם המלאכים אסור היה להם להיכנס לשם בעת הקטרת הקטורת. הדבר השני המיוחד בה הוא שהיא שיא השיאים של עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. מה השוני? הרי גם ביום הכיפורים הכה"ג לוקח את הגחלים מהמזבח החיצון, הולך איתם למזבח הפנימי, אלא שמלבד כל עבודותיו ביום הקדוש הזה, הוא נכנס עם הקטורת לפני ולפנים אל קדש הקדשים וכל עם ישראל ממתין ומחכה שהוא ייצא בשלום, וזהו רגע השמחה הגדול והמופלא של האיחוד עם הקב"ה. אז מה הוא עושה שם בקדש הקדשים? רק דבר אחד – אם בכל יום ויום הוא לוקח את הגחלים מהמזבח החיצון ומקטיר אותם על מזבח הקטורת (ושלמרות שהוא נקרא 'מזבח' אסור לזבוח עליו שום דבר, שום קרבן – מיד נדבר על זה), הרי שביום הכיפורים הוא נכנס עם זה לקדש הקדשים, פעמיים; הוא פושט בגדי זהב ולובש בגדי לבן, וכניסה שניה מיוחדת, עם כל הטקסיות העצומה שמסביב, נועדה ומיוחדת רק לדבר אחד – להוצאת הכף בלבד! שמענו? להוציא את הכף. זהו! זה כל הסיפור?!

אגב, את יום הכיפורים אנחנו מזכירים בפעם הראשונה בתורה, אצלנו בפרשת תצוה; מי שזוכה להגיד את אמירת הקטורת בכל יום, ישים לב שיוה"כ מוזכר אצלנו בתפילה בכל יום ויום ע"י אמירת הקטורת. אנחנו אומרים בתפילה –

תָּנוּ רַבָּנָן פִּטּוּם הַקְּ֒טֹֽרֶת כֵּיצַד שְׁלֹש מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וּשְׁמוֹנָה מָנִים הָיוּ בָהּ, שְׁלֹש מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה מָנֶה לְכָל יוֹם, פְּרַס [מחצית] בַּשַּׁחֲרִית וּפְרַס בֵּין הָעַרְבָּֽיִם, וּשְׁלשָׁה מָנִים יְתֵרִים שֶׁמֵּהֶם מַכְנִיס כֹּהֵן גָּדוֹל מְלֹא חָפְנָיו בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וּמַחֲזִירָן לְמַכְתֶּֽשֶׁת בְּעֶֽרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים, וְשׁוֹחֲקָן יָפֶה יָפֶה כְּדֵי שֶׁתְּ֒הֵא דַקָּה מִן הַדַּקָּה…

למה צריך להזכיר את זה כל יום ולא רק בערב יום הכיפורים? נדמה כאילו ידיעת הקטורת בכל יום ויום כוללת את המידע על יום הכיפורים. זוהי האזכרה היחידה את יום הכיפורים בתפילה היומית שלנו.

מזבח בלי זבח

עכשיו בואו נשים לב למה שקורה בפרשת הקטורת –

וְעָשִׂ֥יתָ מִזְבֵּ֖חַ מִקְטַ֣ר קְטֹ֑רֶת עֲצֵ֥י שִׁטִּ֖ים תַּֽעֲשֶׂ֥ה אֹתֽוֹ. אַמָּ֨ה אָרְכּ֜וֹ וְאַמָּ֤ה רָחְבּוֹ֙ רָב֣וּעַ יִֽהְיֶ֔ה וְאַמָּתַ֖יִם קֹֽמָת֑וֹ מִמֶּ֖נּוּ קַרְנֹתָֽיו. (שמות ל', א'-ב')

כלומר מידות המזבח הזה קטנות מאד. כחצי מטר על כחצי מטר.

וְצִפִּיתָ֙ אֹת֜וֹ זָהָ֣ב טָה֗וֹר אֶת-גַּגּ֧וֹ וְאֶת-קִֽירֹתָ֛יו סָבִ֖יב וְאֶת-קַרְנֹתָ֑יו וְעָשִׂ֥יתָ לּ֛וֹ זֵ֥ר זָהָ֖ב סָבִֽיב. (שם ג')

זר הזהב המתואר כאן מופיע בשלשה כלים – בארון, בשולחן ובמזבח הפנימי. חז"ל מכנים את הכתר הזה של המזבח בשם "כתר כהונה", הכתר סביב השולחן נקרא "כתר מלכות", העושר, לחם הפנים, והכתר שסביב הארון מכונה ע"י חז"ל "כתר תורה".

וּשְׁתֵּי֩ טַבְּעֹ֨ת זָהָ֜ב תַּֽעֲשֶׂה-לּ֣וֹ | מִתַּ֣חַת לְזֵר֗וֹ עַ֚ל שְׁתֵּ֣י צַלְעֹתָ֔יו תַּֽעֲשֶׂ֖ה עַל-שְׁנֵ֣י צִדָּ֑יו וְהָיָה֙ לְבָתִּ֣ים לְבַדִּ֔ים לָשֵׂ֥את אֹת֖וֹ בָּהֵֽמָּה. וְעָשִׂ֥יתָ אֶת-הַבַּדִּ֖ים עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים וְצִפִּיתָ֥ אֹתָ֖ם זָהָֽב. (שם ד'-ה')

הטבעות תשמשנה כבתים לבדים, למוטות שיישאו בהם את המזבח. עד כאן תיאור גרפי של המזבח. עכשיו נשים לב לנקודה. איפה מונח המזבח? בהיכל, שם יש שלשה כלים כאמור – מנורה, שולחן והוא. על המנורה וגם על השולחן כתוב שמקומם הוא "מחוץ לפרוכת", ואילו על מזבח הזהב כתוב –

וְנָֽתַתָּ֤ה אֹתוֹ֙ לִפְנֵ֣י הַפָּרֹ֔כֶת אֲשֶׁ֖ר עַל-אֲרֹ֣ן הָֽעֵדֻ֑ת לִפְנֵ֣י הַכַּפֹּ֗רֶת אֲשֶׁר֙ עַל-הָ֣עֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֛ר אִוָּעֵ֥ד לְךָ֖ שָֽׁמָּה. (שם ו')

"אשר על ארון העדות" – זה פרט שלא מוזכר לא בשולחן ולא במנורה, ו-"לפני הכפורת אשר על העדות" – מה זה קשור? כלומר המזבח נמצא כמו השולחן והמנורה לפני הכפורת, מחוצה לה, אבל הוא קשור בקשר פנימי אל הארון, אל הכפורת ואל המקום שבו הקב"ה מתועד עם משה. פלא. מה רוצים פה? נמשיך –

וְהִקְטִ֥יר עָלָ֛יו אַֽהֲרֹ֖ן קְטֹ֣רֶת סַמִּ֑ים בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֗קֶר בְּהֵֽיטִיב֛וֹ אֶת-הַנֵּרֹ֖ת יַקְטִירֶֽנָּה. וּבְהַֽעֲלֹ֨ת אַֽהֲרֹ֧ן אֶת-הַנֵּרֹ֛ת בֵּ֥ין הָֽעַרְבַּ֖יִם יַקְטִירֶ֑נָּה קְטֹ֧רֶת תָּמִ֛יד לִפְנֵ֥י ה' לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם. לֹא-תַֽעֲל֥וּ עָלָ֛יו קְטֹ֥רֶת זָרָ֖ה וְעֹלָ֣ה וּמִנְחָ֑ה וְנֵ֕סֶךְ לֹ֥א תִסְּכ֖וּ עָלָֽיו. (שם ז'-ט')

מהי "קטורת זרה ועולה ומנחה"? אין הכוונה לעבודה זרה ח"ו אלא ששום דבר אחר אסור להעלות על המזבח הזה, שום קרבן, שום נסך וכו' – אך ורק קטורת. ואם כן – מדוע הוא נקרא מזבח? הרי מזבח זה לשון זבח, קרבן, ואילו כאן אסור להעלות עליו שום קרבן כנ"ל. את מה זובחים פה?

המזבח של הקב"ה

הזוה"ק אומר שהמזבח נקרא "מזבח מקטר קטורת" (לעיל א') – לא 'מקטיר' או 'מתקטר', כיון שהמזבח עצמו בקטורת זובח את הקליפות, כובש את הסטרא אחרא.^[2] זה מזבח שאינו שלנו אלא כאילו של הקב"ה. הכהן מגיע לשם אבל המזבח עושה את פעולת זביחה לא כפי שאני פועל במזבח החיצון, שם הנושא הוא אני – אני חטאתי, אני בא להודות – יולדת, זב, מצורע וכיו"ב, לעומת זאת כאן מגיע נציג של עם ישראל, בודד, אסור לאף מלאך להיות שם, וכאילו המזבח עצמו זובח משהו שעוד צריך להבין מהו.

כעת בא הפסוק האחרון שחותם את הפרשה –

וְכִפֶּ֤ר אַֽהֲרֹן֙ עַל-קַרְנֹתָ֔יו אַחַ֖ת בַּשָּׁנָ֑ה מִדַּ֞ם חַטַּ֣את הַכִּפֻּרִ֗ים אַחַ֤ת בַּשָּׁנָה֙ יְכַפֵּ֤ר עָלָיו֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם קֹֽדֶשׁ-קָֽדָשִׁ֥ים ה֖וּא לַֽ-ה'. (שם י')

איך קדש קודשים? הרי קדש הקודשים הוא בפנים, מעבר לפרוכת המסך, לא? אגב, רש"י במקום מסביר שהכוונה היא לענין הלכתי –

קדש קדשים. המזבח מקודש לדברים הללו בלבד, ולא לעבודה אחרת.

כלומר שהוא מקודש רק לקודשים שצריכים להיות בו, לקטורת, ואסור בדברים האחרים. אך המפרשים האחרים אומרים שאכן הוא נקרא קדש הקודשים.

יש עוד תופעה מרתקת שצריך לשים אליה לב כאן. בפרשת תרומה היה תיאור שלם של המזבח החיצוני, מזבח הנחושת, עליו מקריבים את כל הקרבנות וממנו אגב מביאים את האש עבור הקטורת. אבל שם אין שום תיאור של הקרבנות תוך כדי תיאור המזבח, זה יתואר בספר ויקרא באריכות. לעומת זאת, את מה שמקריבים על מזבח הקטורת התורה מתארת בתוך הפרשה של בניית המזבח. זה הולך יחד, לא בפני עצמו. אז זה קדש קדשים, לפני הפרוכת, "לפני הכפורת אשר על העדות אשר אוועד לך שמה", וזה יום-יומי, וזה יום הכיפורים, וזו הפעם הראשונה כאמור שהתורה מזכירה את יום הכיפורים – זה דבר מעניין מבחינה פרשנית. על שלשה רגלים למדנו בפרשת משפטים, גם על שבת למדנו אבל מעולם לא שמענו על יום כיפור!

אגב, דיברנו על כך יותר מפעם – רש"י^[3] אומר שיום הכיפורים נקבע בעקבות סליחתו של הקב"ה לישראל על חטא העגל ועל שנתן להם את הלוחות השניים, ואם אנחנו בפרשתנו נמצאים לפני חטא העגל – אז איך התורה כבר מדברת איתנו על יום הכיפורים?!

עבודה של שמחה והודאה

עד כאן מבט מלמעלה, וכמדומני שיש פה נקודה שהיא פלא אדיר. הראשונים אומרים דברים שנראים על פניהם קצת מוזרים. הספורנו אומר שכל מגמת המשכן היא להשכין שכינה – "ושכנתי בתוכם", ולכן כל ענין המקדש מסתיים בפסוק מ"ו לעיל – "ושכנתי בתוך בני ישראל… אני ה' א-להיהם". אמנם מגמת מזבח הקטורת איננה השכנת שכינה –

ולא הוזכר זה המזבח עם שאר הכלים בפרשת תרומה, כי לא היתה הכונה בו להשכין האל יתברך בתוכנו, כמו שהיה הענין בשאר הכלים, כאמרו ושכנתי בתוכם, ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו, גם לא היה ענינו להוריד מראה כבודו בבית, כענין מעשה הקרבנות, כאמרו ונועדתי שמה לבני ישראל וכן העיד משה רבינו באמרו זה הדבר אשר צוה ה' תעשו, וירא אליכם כבוד ה', אבל היה ענין זה המזבח לכבד את האל יתברך אחרי בואו לקבל ברצון עבודת עמו בקרבנות הבקר והערב, ולשחר פניו במנחת קטרת, על דרך "הבו לה' כבוד שמו, שאו מנחה ובאו לפניו". (ספורנו שם א')

היינו לכבד את הקב"ה על שקיבל את העבודה שלנו. רבנו בחיי אומר את זה באופן אחר –

…אלא קטורת שאינה באה על החטא כלל כי אם על השמחה כי דוד היה מבקש מאת הש"י שתהיה תפלתו מקובלת לפניו כקטרת ולכך אמר (תהלים קמא) "שיתה ה' שמרה לפי". (רבנו בחיי, שם ח')

כלומר כל העבודה עד עכשיו, מגמתה הייתה יראה, ואילו עכשיו אנחנו מגיעים לעבודה אחרת, נפרדת, של שמחה שהקב"ה שורה בנו. ועדיין הדברים דרושים העמקה ובירור – מהו מזבח הקטורת?, מהי הקטורת? הקטורת היא כזכור העבודה הייחודית והמרכזית של יום הכיפורים, זו נקודת קדש הקדשים, והמזבח עליו עושים זאת – כאילו שהוא עצמו זובח, כאילו הקב"ה עושה את הזביחה. מה זה "קדש קדשים"? אכן עסקנו כבר בארון עצי שיטים שנמצא בקדש הקדשים אבל העבודה שלי עם קדש הקדשים היא העבודה בקטורת, והיא מתבצעת כל בוקר וכל ערב.

הקטורת – הקב"ה וישראל

מופיע במדרש תנחומא –

וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב" (משלי כז, ט), הַכָּתוּב הַזֶּה מְדַבֵּר בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבְיִשְׂרָאֵל. כֵּיצַד? בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל נוֹטֵל אֶת הַקְּטֹרֶת בְּאוֹתָהּ מַחְתָּה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וְנִכְנָס לִפְנַי וְלִפְנִים בְּבֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, שֶׁכֵּן כְּתִיב: וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֶשׁ (ויקרא טז, יב) מַה כְּתִיב שָׁם? וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה' וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת (ויקרא טז, יג) מַהוּ וְכִסָּה? לְשׁוֹן מְחִילָה הוּא, כָּעִנְין שֶׁנֶּאֱמַר: כִּסִּיתָ כָל חַטָּאתָם זֶלָה (תהלים פה, ג) וּכְשֶׁהָיָה עֲנַן הַקְּטֹרֶת מִתַּמֵּר וְעוֹלֶה וּפוֹנֶה לְמַעְלָה וְנַעֲשֶׂה כָּאֶשְׁכּוֹל, הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁנִּתְכַּפְּרוּ עֲוֹנוֹת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי" (שה"ש פה, ג) אִם נַעֲשָׂה כָּאֶשְׁכּוֹל, עֲנַן הַקְּטֹרֶת וְהָיָה מִתַּמֵּר וְעוֹלֶה, הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁנִּתְכַּפֵּר לְיִשְׂרָאֵל וְשֶׁנִּתְקַבְּלוּ מַעֲשָׂיו. וְאִם לֹא כִּסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת, הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא מֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת (ויקרא טז, יג) נִמְצֵאתָ אוֹמֵר, שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל וְכָל יִשְׂרָאֵל מַרְתִּיתִים בְּשָׁעָה שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל נִכְנַס לִפְנַי וְלִפְנִים, עַד שֶׁהָיָה יוֹצֵא מִשָּׁם בְּשָׁלוֹם. כֵּיוָן שֶׁהָיָה יוֹצֵא, הָיְתָה שִׂמְחָה גְּדוֹלָה בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁנִּתְקַבֵּל בְּרָצוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב (משלי כז, ט) שֶׁמֶן, זֶה כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁנִּמְשַׁח בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה. וּקְטֹרֶת אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁהָיוּ רוֹאִין עֲנַן הַקְּטֹרֶת שֶׁהָיָה מִתַּמֵּר וְעוֹלֶה וְהָיוּ שְׂמֵחִים. הֱוֵי שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב. [עד כאן באר המדרש כיצד זה היה בישראל – שמן הוא הכה"ג והקטורת הם ישראל ששמחים על ענן הקטורת שעולה – וכעת הוא יבאר כיצד הוא בקב"ה] וּמְדַבֵּר בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: מִכֻּלְּכֶם אֵין לִי אֶלָּא כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁנִּמְשַׁח בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים (דה"א כג, יג) וַאֲנִי שָׂמֵחַ בּוֹ. וּקְטֹרֶת, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מִכָּל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁאַתֶּם מַקְרִיבִין, אֵין חָבִיב עָלַי כַּקְּטֹרֶת.^[4] תֵּדַע, שֶׁכָּל הַקָּרְבָּנוֹת כֻּלָּן לְצָרְכֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל [היינו שכל מה שהיה עד עתה בפסוקים היה לצרכיהם של ישראל ואילו הקטורת היא לצורך הקב"ה]. כֵּיצַד? הַחַטָּאת הָיְתָה בָּאָה עַל הַחֵטְא, וְהָאָשָׁם כֵּן. הָעוֹלָה בָּאָה עַל הִרְהוּר הַלֵּב. הַשְּׁלָמִים אֵינָן בָּאִין אֶלָּא לְכַפָּרָה, שֶׁהֵן בָּאִין עַל מִצְוַת עֲשֵׂה. אֲבָל הַקְּטֹרֶת, אֵינָהּ בָּאָה לֹא עַל הַחֵטְא וְלֹא עַל הֶעָוֹן וְלֹא עַל הָאָשָׁם, אֶלָּא עַל הַשִּׂמְחָה, הֱוֵי "שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב"… (תנחומא תצוה, ט"ו)

מה בעצם כתוב פה במדרש? המזבח החיצון וכל המשכן מתארים את מה שאנחנו קוראים "אתערותא דלתתא", את עבודת ה' שלנו. אנחנו בונים מקדש לה' מהמקום שלנו, מהמציאות שלנו, מהגשמיות. יהיה בו אפוד, חושן וכהן גדול, יהיו בו כלי משכן, נקריב לו קרבנות. פרשת תרומה עוסקת בכל אחד ואחת מברואי העולם – יהודים ושאינם יהודים (שהרי "ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים, ועלינו מוטלת החובה להביא את כולם לשם). אם המזבח הפנימי הוא מזבח זהב, הרי שהחיצוני הוא מזבח נחושת, ואני משוכנע שאם נבקש מילד, כל ילד לצייר לנו איזה כלי מכלי המשכן, הוא ייבחר באחד מהכלים שהיו עשויים מזהב – המנורה, הארון וכיו"ב. אבל כאשר אנחנו נכנסים לחצר המשכן, המתכת הדומיננטית והיחידה שנראה שם היא הנחושת. איפה העושר? איפה הכסף והזהב? – בחצר הכל נחושת. המזבח, הכיור, והעמודים והאדנים – הכל נחושת. ומבחוץ פרוסות יריעות עזים.

חז"ל אומרים שמזבח הנחושת בא לכפר של מצח נחושה. הנחושת היא המתכת הזולה ביותר ועומק הרעיון הוא – יש אנשים צדיקים בעולם, זהב טהור, "צוקער-פושקע" (קופסאות סוכר), אבל אנחנו אנשים של נחושת. כדי להיכנס למזבח, איש אשר כמוני, צריך הרבה חוצפה – 'חתיכת צבוע שכמותך. איפה היית אתמול? מה אתה מספר לנו שחטאת, שפיספסת? הרי זו כבר הפעם האלף שאתה בא עם קרבן חטאת כזה. די עם הסיפורים והתירוצים שלך…'. ואז אתה בא לקדש ידיים ורגליים, עם כל הקונוטציות שעולות מהם, עם הנחושת מ"המראות הצובאות" שמהן עשוי הכיור^[5] – 'יש לנו תצלומים שלך ממצלמות האבטחה פה, ראינו אותך פה'. מכירים את הקול הפנימי הזה שבא וטוען את זה כלפיך? כמה חוצפה צריך כדי להאמין שבגרוטאות שלי תשרה שכינה…

קטורת – שלא נתבלבל

מה היה משותף לכסף, לזהב, לנחושת, לעצים, לעורות ובעצם להכל? – שהכל היה מצוי בחצר בשפע. הם יצאו עם אינסוף זהב וכסף ממצרים, היה להם מקנה צאן ובקר. כל מה שכתוב שם היה מצוי. מזה נבנה המשכן. זו אכן עבודה אדירה – "ושכנתי בתוכם", וצריך לדבר על זה בלי סוף, אבל אז מסתיימת פרשת תרומה, מאה שמונים ושבעה פסוקים ואז מופיעה פיסקה שאין כמוה בשום מקום נוסף בתורה – "נ.ב. שכחנו", כלומר לא באמת שכחנו אלא באנו לומר לך דבר חדש, תקשיב – אתה יכול להתבלבל. אתה יודע מה המנגנון הפנימי הנוסף האחד שטרם דיברנו עליו, זה שמקשר אותך עם הקב"ה? – שעצמות האלוקות וישראל זה אחד. זה אחד לא בגלל שאתה הקרבת עכשיו קרבן. האדמו"ר מאיז'ביצא בעל 'מי השילוח' זיע"א אומר שהעיסוק במזבח הקטורת נדחה לאחר סיום כל מאה שמונים ושבעה הפסוקים כי זה יכול לבלבל אותי. אני יכול לחשוב – 'אה, אם יש קטורת אז הכל בסדר, אפשר בלי הכלים הקודמים ובלי הקרבנות', ולכן לא מדברים על הקטורת עד שמסיימים לפרוט איך אתה עושה את עבודתך. ואז מדגישים לך – לפני כל יום ובסוף כל יום לוקחים ממערכה של אש שנמצאת על המזבח החיצון, "ואדם לא יהיה באהל מועד" כאשר הכהן נכנס לשם מדי יום להקטיר את הקטורת. אין שם מלאכים כי הקשר שלהם עם הקב"ה לא מתחיל בכלל להבין את הקשר שיש לישראל ולקב"ה. אין שם אף אחד שנכנס, גם לא איתך, כי כבר החילוק בינך לביני מתאר את הכלים שלנו. שם אתה מייצג את כנסת ישראל, את המהות. בזוה"ק כתוב –

פתח רבי שמעון ואמר (שה"ש, ז) "אני לדודי ועלי תשוקתו" – כל יומין דאתקטרנא בהאי עלמא, בחדא קטירא אתקטרנא ביה בקודשא בריך הוא, נשמתי ביה אחידא ביה להטא ביה אתדבקת. (אדרא זוטא, זח"ג רפח,א. רצב,א)

קטירא בארמית משמעותה קשר, הקטורת היא הקשר שלנו עם הקב"ה.

בואו נשמע דבר מדהים; המשכן הוא כידוע תבנית הבריאה – כפי שהקב"ה ברא את העולם, כך המשכן מתאר את הבריאה, כך גם שבעת ימי המילואים מקבילים לשבעת ימי הבריאה, לשונות העשיה, "ויכל", ועוד המון מקבילות. ומה נברא אחרון בבריאה, לקראת השבת? – "ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב', ז'), היינו האדם. ומהו האדם? – הוא הטוב והרע, הוא הבחירה החופשית, הוא החיים והמוות, כמו הקטורת. אנחנו זוכרים את הקטורת של קרח? ואת הקרבת הקטורת הזרה של נדב ואביהוא? זוכרים את הקטורת שהיא הסוד שגילה מלאך המוות למשה שבה עוצרים את המוות במחנה? "ואתא הקב"ה ושחט למלאת המוות" הוא הרגע בו המלאכים זזים הצידה ויבינו שיש רק ישראל והקב"ה.

מי הראשונים שראו עמוד קטורת העולה ומיטמר למעלה? – אברהם ויצחק עולים יחד להר המוריה ורואים מרחוק את הקטורת, עמוד עשן מיטמר. "מה אתה רואה?", זוכרים? האחרים שהיו איתם לא ראו את זה, והם עולים אל הקטורת שניהם, אבל בקטורת אי אפשר להיות שניים, אז הם הופכים להיות אחד – "יחדיו", העוקד והנעקד והמזבח, כי אי אפשר שם להיות עם עוד אחד.

מהו מזבח הקטורת? הוא נמצא "לפני הפרוכת, לפני הכפורת אשר על הארון", שם נועד ה', ובארון הזה נמצאת העדות שקיבלנו בהר סיני. רעי ואהובי, קדש הקדשים של מזבח הקטורת הוא הר המוריה, ארון עצי השיטים והכפורת והכרובים זה הר סיני – וזה הממשק של שני ההרים. יש שני הרים – בהר המור, התגלתה נקודת המסירות נפש, הייחוד, האחד. זה לא ניתן להבנה ותפקידו של אברהם היה להעלות לעולה את כל מה שמגלה פה במציאות את עם ישראל, את יצחק. העוקד והנעקד והמזבח.

וכל פיקודיו יחד לגמור

חז"ל אומרים שמהר המוריה יצאה רצועה ומשם נעשה הר סיני.^[6] בהר סיני עמדנו כאיש אחד בלב אחד אבל שם זה כבר התגלה מתוך ההכנה שלנו – "וכל העם רואים את הקולות" אמנם, אבל אז יורדים ועולים, יש משה ויש אהרן, יש מדרגות. לפני מעמד הר סיני היתה זו הפעם הראשונה שהקרבנו קרבנות. הפסוק בפרשת ראש חודש אומר –

עֹלַ֖ת תָּמִ֑יד הָעֲשֻׂיָה֙ בְּהַ֣ר סִינַ֔י לְרֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ אִשֶּׁ֖ה לַֽ-ה'. (במדבר כ"ח, ו')

וצריך להבין – איזו עולת תמיד היתה עשויה בהר סיני? בה' בסיון, לפני מתן תורה העלו קרבנות ומשה בנה מזבח תחת ההר, והיו שם שנים עשר האבנים, המצבות.

גם בזמירות של שבת כולנו שרים את הפיוט הנפלא של רבי יהודה הלוי –

דִּבֵּר בְּקָדְשׁוֹ בְּהַר הַמֹּר – יוֹם הַשְּׁבִיעִי זָכוֹר וְשָׁמוֹר.

וְכָל פִּקּוּדָיו יַחַד לִגְמֹר – חַזֵּק מָתְנַיִם וְאַמֵּץ כֹּחַ.

יוֹנָה מָצְאָה בוֹ מָנוֹחַ וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ.

החרוז אמנם יפה מאד, אבל הקב"ה לא דיבר וציווה על מצוות השבת בהר המור אלא בהר סיני! וזה לא סתם איזה פייטן אלא רבי יהודה הלוי! אלא כל הפיוט הזה מדבר על הקישור בין ישראל לקב"ה (ובבתים המצונזרים אף יותר) – שהם אחד, והוא אומר כאן שכל פיקודיו יחד מקטירים את הקטורת. 'לגמור' זה לא רק לסיים אלא זו הקטורת – "לברך על המוגמר", לשון בשמים. המקור לכח של "שמור וזכור בדיבור אחד" הוא בהר המור, והוא נקרא הר המור בגלל הריח, הקטורת. כל המשכן כולו עוסק בחושים האחרים – המישוש, הטעם, האכילה והשתיה של למעלה ושל למטה, ואילו הקטורת עוסקת רק בריח. יום הכיפורים הוא "עיצומו של יום מכפר". אחד עשר סממנים יפורטו בפרשת 'כי תישא', ואת זה אנחנו אומרים בכל יום. אחד מהם, דומיננטי מאד, היה החלבנה. כל מגמת הקטורת היא ריח טוב באופן שקשה לתאר או לעמוד מפניו ואילו החלבנה היה ריחה רע ביותר, אבל כאשר היא היתה יחד מעורבת בתערובת הקטורת, ריחה הרע של החבלנה לא הוכהה אלא התהפך לטובה, לריח טוב ששיבח את כל הקטורת. הייתה משפחה אחת מיוחדת שידעה לעשות את זה – משפחת בית אבטינס, וכמתכונת הקטורת אסור לעשות.

יש ספק? – אין ספק

עכשיו תחזיקו טוב; על איזו פרשה עדיין לא דיברנו? על פרשת מחצית השקל. פרשת מחצית השקל אומרת שאתה לא אחד אלא חצי והחצי השני הוא הקב"ה. את זה אי אפשר להבין מבלי ללמוד קודם את פרשת מזבח הקטורת. אי אפשר להגיע לפרשת שקלים בלי שביעי של הקטורת. יש אחדות שהיא מאה שמונים ושבעה פסוקים הקודמים – "כל נדיב לבו יביאה וכו'", זה וודאי דבר עצום, זו אתערותא דלתתא שגם היא באה מסייעתא דשמיא, מאיתערותא דלעילא, זו כל התורה, ואז מגיעים למידע הבא, זה שהמלאכים לא יכולים להבין. הרי מה אמר אברהם בעקדה למלאך? – 'כבודו ילך עכשיו מפה, עכשיו זה העסק שלנו. אין לך מה לחפש פה'. בפעם הראשונה, שהוא נגלה לאברהם מהשמיים, המלאך מדבר, ואילו בפעם השניה –

וַיִּקְרָ֛א מַלְאַ֥ךְ אֶל־אַבְרָהָ֑ם שֵׁנִ֖ית מִן־הַשָּׁמָֽיִם. וַיֹּ֕אמֶר בִּ֥י נִשְׁבַּ֖עְתִּי נְאֻם־ה' כִּ֗י יַ֚עַן אֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֙יתָ֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וְלֹ֥א חָשַׂ֖כְתָּ אֶת־בִּנְךָ֥ אֶת־יְחִידֶֽךָ. (בראשית כ"ב ט"ו-ט"ז)

וחז"ל שואלים – איך יכול להיות "בי נשבעתי נאם ה'", והלא זה היה המלאך שדיבר?! אלא כעת, בפעם השניה, אמר לו אברהם – 'אדוני המלאך, אני לא שומע אותך. זה מפריע פה. אתה לא קשור', ואז דיבר אליו ה'.

אנחנו תופסים את הנקודה שהקטורת היא שמחה? האם אנחנו מבינים את המושג בעומקו? חז"ל אומרים שאין שמחה אלא כהתרות הספקות. אבל עצם הקיום האנושי הוא ספקות. השורש ס.פ.ק. משמש לשתי משמעויות שונות ומנוגדות- וכמדומני שאין את זה באף שפה. ספק הוא התלבטות, חוסר וודאות, doubt. כשיש לאדם ספק אומרים שהוא "מסופק", אבל גם כאשר האדם 'מבסוט' יגידו עליו כך – 'מסופק'. איזה סיפוק! אדם במהותו הוא ספק וכל עניינו הוא להעלות את עצמו ממנו –

רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר עֲשֵׂה לְךָ רַב וְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק… (אבות א', ט"ז)

פירוש – עשה לך רב ואז תתעלה מהספק. אל תבהל ממנו, תתקדש תתרומם ממנו. אבל עדיין אתה הנקודה הפותחת. בקטורת הכל מתפנה בנקודת קדש הקודשים. הר המוריה פוגש את הר סיני, המזבח הפנימי איננו 'מזבח' בגלל שאני זובח עליו, אלא הקב"ה זובח עליו את הקליפות. במקום הזה אין אפשרות בלי פושעי ישראל – כי אין במקום הזה שום הבדל בין פושעי ישראל לביו משה רבנו! "וילכו שניהם יחדיו", העוקד והנעקד והמזבח.

כל יום – יום כיפור קטן

זה מה שאמר האדמו"ר מאיז'ביצא (ורבנו צדוק הכהן מלובלין תלמידו חוזר על זה באופן מעט שונה) – את זה לא רצו לומר לנו במאה שמונים ושבעת הפסוקים הראשונים, כדי לא להפריע לנו בעבודה. כל התענוג של הקב"ה הוא העבודה שלנו, להתעלות מן הספק, אבל בא הקב"ה ואומר – 'מה באמת באמת התענוג שלי? שכל יום זה א-ביסלע יום כיפור. כל יום זה שלש מאות שמונים ושמונה מנים – שלש מאות שישים וחמישה ועוד שלשה'. נו, אז למה אתה משגע אותי כל יום המתימטיקה הזו כל יום במקום פעם אחת בשנה? – כי כל יום הוא יום כיפור, כל יום. בבוקר "בהיטיבו את הנרות יקטירנה" – "ובהעלות אהרן את הנרות בין הערביים יקטירנה". הנרות הם העדות שהשכינה שורה, אלו שבעת הקנים, הנרות, "שבע הנערות הראויות לתת לה" (אסתר ב', ט'), זו העבודה שלנו – ואז שיזכור שהאור הפנימי הוא נצח, אינסוף, הוא לא מחוץ לפרוכת אלא "לפני הכפורת אשר על ארון העדות אשר אוועד לך שמה" – כח ההתוועדות של קדש הקדשים שממשיך את הר סיני, את ארון העדות, נושק לכח קדש הקדשים של הר מוריה בקטורת. זה געוואלד.

בלי הפרשה הזו איך אפשר בכלל להבין את סיפור מחצית השקל? איך תבין שאחד הוא חצי? עכשיו נוכל להבין למה הקטורת היא ענין מסירות הנפש, להבין למה הכח לגלות את הקטורת בא כאשר אברהם ויצחק, כלומר כל עם ישראל, הולכים להיות העוקד והנעקד והוא אחד "יחדיו" – או אז מופיע הכח הזה בעולם.

בשעה שהכהן מקטיר את הקטורת אף אדם או מלאך אינו יכול לשהות במחיצתו באהל מועד, כי אז מגיעה הנקודה עצמה. זה לא 'מחוץ לפרוכת' זה "לפני הכפורת", זה הפנימיות, זה אחד עם השני "דיבר בקדשו בהר המור", נקודת היחד, "פיקודיו יחד" מופיעה להר סיני מכח הר המור.

לכן יום הכיפורים מופיע בתורה פעמיים. בפעם השניה הוא יופיע כתיקון החטא, אבל מה אומר אותו תיקון? הוא אומר שאין שמחה גדולה לקב"ה מאותה שמחת הסליחה בה הוא גילה לנו שאין מציאות של הפרדה, שזה אחד. זה מה שהתגלה ביום הכיפורים – שישראל וקודשא בריך הוא ואורייתא חד. ובמוצאי יום הכיפורים יורד משה רבנו מהר סיני ואומר – 'רבותי מתחילים לבנות משכן', ואת הסוד הוא משאיר לסוף.

קדש קדשים

פתחנו את השיעור בהקדשה על חיבור הדורות, על טרומפלדור של י"א אדר, על קנטוניסט ששרד, על דורות ואירועים נשכחים שאנחנו חווים אותם כאן ועכשיו, כל יום כל רגע. שם נמצאת נקודת הקטורת. שם נמצאת הנקודה של "שמן וקטורת ישמח לב". הנקודה העמוקה-עמוקה שאותה אי אפשר לחדור, היא נקודת האלוקות, נקודת הקטורת שבכל אחד ואחד מאיתנו.

הדברים צריכים עוד בירור, ליטוש, העמקה וחזרה אבל כמדומני שהיום אנחנו נמצאים במציאות שאנחנו מסוגלים להבין את זה, להרגיש את זה, להרגיש שמעל כל העוצמות והאחדות שבאה מבנית המשכן ומה-"ושכנתי בתוכם", למעלה למעלה אינסוף מזה, נמצא המזבח שהקב"ה זובח בו, עם מחתת הגחלים שאנחנו מביאים מהמזבח החיצון – כל יום עד להיכל, וביום הכיפורים עם עוד תחנה אחת, בה נכנס הכהן הגדול שוב להוציא את הכף רק בשביל שהכף הזו תהיה אצלי באפסנאות. אני זה שצריך להביא את הכף, לחתות גחלים ולשמח את הקב"ה שזובח ונקטר הקטורת. קדש קדשים הוא לה'.

שנזכה בעז"ה כפי שאמר הקב"ה למשה רבנו – 'הם כבר מפחדים מהקטורת', ואנחנו באמת מרגישים את זה, שהקטורת ממיתה, כי היא לא מוותרת על האחדות הקשה הזו. 'קח את הקטורת ותרוץ ותעצר המגפה'. את זה גילה לו מלאך המוות. קח ותראה להם שהקטורת מחייה, תראה להם שאותה הנקודה שנראית להם כנקודה שבה האדם מאבד את השליטה שלו, את היכולות שלו – קח ותראה להם ששם נמצאת נקודת החיים.

שנזכה לראות עת תלולה של שמחה, של חיים, של ישועה וגאולה שלמה בעגלא ובזמן קריב, וכמשוש חתן על כלה ישיש עלינו אלוקינו תכף ומיד במהרה בימינו ממש.

1. נרצח בשואה, ככל הנראה ביום האחרון למלחמה או בסמוך לו (שבט תש"ה). את ספרו הנ"ל כתב במחבואו, ללא כל מקורות בגאונות נפלאה. ↑

2. "וּכְמָּה דְּצִיץ הֲוָה קָאִים עַל נִיסָא, אוּף קְטֹרֶת. דְּלֵית לָךְ מִלָּה בְּעָלְמָא, לְמִתְבַּר לֵיהּ לְסִטְרָא אַחֲרָא, בַּר קְטֹרֶת". תרגום – כְּמוֹ שֶׁצִּיץ הָיָה עוֹמֵד עַל נֵס, אַף קְטֹרֶת. שֶׁאֵין לְךְ דָּבָר בָּעוֹלָם לִשְׁבֹּר אֶת הַצַּד הָאַחֵר, פְּרָט לַקְּטֹרֶת. (זוה"ק ויקהל, רי"ח:) ↑

3. גם בפר' כי תשא (שמות ל"ג, י"א) וגם במסכת תענית ל':, ד"ה שנתנו בו לוחות אחרונות – עיי"ש. ↑

4. ואכן מופיע באחד מהמפרשים הראשונים שהקטורת מופיעה בסוף כל מלאכות הקמת המשכן שכן "אחרון אחרון חביב". (עי' בש"ך ובצרור המור) ↑

5. עי' רש"י על שמות ל"ח, ח' – "במראות הצובאות. בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן, מפני שעשוים ליצר הרע. אמר לו הקב"ה קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים, כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם, ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים, לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהם לידי תאוה, ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם, שנאמר 'תחת התפוח עוררתיך' (שיר השירים ח, ה) וזה שנאמר במראות הצובאות, ונעשה הכיור מהם, שהוא לשום שלום בין איש לאשתו, להשקות ממים שבתוכו למי שקנא לה בעלה ונסתרה…" ↑

6. "וסיני מהיכן בא? אמר ר' יוסי מהר המוריה נתלש, כחלה מעיסה, ממקום שנעקד יצחק אבינו…" (מדרש תהלים פרק סח אות ט ד"ה בפרש שדי) ↑