האהלה – שרה – אמו. פרשת חיי שרה תשפו

החתונה היהודית הראשונה

פרשת חיי שרה היא פרשת השידוך היהודי הראשון, והחתונה הגדולה של יצחק ורבקה נמצאת במרכזה. רבים שואלים, וזו אכן שאלה מצוינת שרש"י כבר ענה עליה כפשוטו של מקרא – יש כלל הלכתי שאסור לאדם לישא אישה מבלי שהוא רואה אותה, והסיבה לזה היא "שמא תתגנה עליו" (קידושין מ"א.) וחלילה הוא יבוא לשנוא אותה ונמצא שהוא יעבור על "ואהבת לרעך כמוך", זו הלכה מפורשת. והנה השידוך הזה בין יצחק לרבקה נסגר לכאורה בלי שהחתן רואה את הכלה! אכן היו בו ניסים מופלאים, אבל האם יצחק הכיר את רבקה לפני החתונה או שככה אליעזר 'הנחית עליו' את הזיווג הזה? אגב, מה באמת סיפר לו אליעזר על רבקה? רש"י כותב –

ויספר העבד. גלה לו נסים שנעשו לו, שקפצה לו הארץ (ב"ר ס, טו), ושנזדמנה לו רבקה בתפלתו. (בראשית כ"ד, ס"ו)

אז הוא סיפר לו מה שנעשו לו נסים אבל הוא לא סיפר לו, ע"פ רש"י, את הנס שהיה לרבקה, שהמים עלו לקראתה בבאר. ובאמת, מי אמר לרש"י שכך זה היה? אולי הוא באמת סיפר לו גם כמה דברים יפים וטובים על רבקה, איזו בחורה צדיקה שהיא היתה ועל מידותיה הטובות? לענ"ד זה דבר פלאי – אליעזר לא סיפר לו כי זה לא יעזור עד כמה היא נפלאה, כי כפי שאמרנו בכל מקרה אסור לאדם לקדש אשה מבלי שיראנה, ולכן מה שהוא סיפר זה רק שהוא עמד בשליחות והקב"ה עזר לו בזה, ושזה הכל מה'.

ואז מה פעל יצחק? מיד אחרי כן בפסוק החותם את הפרשה הארוכה הזו,^[1] כתוב כך –

וַיְבִאֶ֣הָ יִצְחָ֗ק הָאֹ֨הֱלָה֙ שָׂרָ֣ה אִמּ֔וֹ וַיִּקַּ֧ח אֶת-רִבְקָ֛ה וַתְּהִי-ל֥וֹ לְאִשָּׁ֖ה וַיֶּֽאֱהָבֶ֑הָ וַיִּנָּחֵ֥ם יִצְחָ֖ק אַֽחֲרֵ֥י אִמּֽוֹ. (שם ס"ז)

על פניו, לנו קל יותר להסתדר עם סיפור ההיכרות של יעקב ורחל, שראה אותה ואהב אותה ורצה אותה והיה צריך לחכות לה שנים, ואילו כאן האהבה מגיעה בשלב כל כך מאוחר – לא רק אחרי האירוסין אלא אחרי הנישואין! אבל זה מדהים – זו לא איזו 'התאהבות ילדותית' שבעקבותיה הם החליטו להתחתן ושבועיים אחרי זה הכל נגמר. זה דבר אחר לגמרי – הוא מביא אותה לאהל שרה אמו, "ויקח את רבקה" – היינו לשון קידושין, "ותהי לו לאשה" – נישואין, "ויאהבה" – הופך להיות מציאות עמוקה תמידית ופנימית. אהבה עמוקה. ולבסוף – "וינחם יצחק אחרי אמו".

מה לבדוק בדייטים

רש"י רואה בתחילתו של הפסוק את התשובה לשאלה ששאלנו, ולא תמיד אנחנו שמים לב לכך שרש"י שואל את השאלה ועונה את התשובה –

האהלה שרה אמו. ויביאה האהלה, והרי היא שרה אמו, כלומר ונעשית דוגמת שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת, היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו (ב"ר ס, טז:)... (שם ברש"י)

"האהלה שרה אמו" – כל אחת משלש המילים הללו ושלשתן גם יחד אינן מובנות. אם אתה רוצה לומר שהוא הביא אותה לאוהל אז היה צריך להיות כתוב "לאהל שרה אמו", אבל יותר מכך – מה זה בכלל חשוב לאן הוא הביא אותה? בשביל מה צריך לכתוב את זה? הרי בסוף כתוב שהוא התנחם אחרי שרה אמו (וגם את המשמעות של זה עוד ננסה להבין בהמשך). וצריך להבין – הרי אמא שלו נפטרה למעלה משלש שנים לפני כן. לפי חז"ל ורש"י, היא נפטרה מיד אחרי העקדה כשיצחק היה בן שלשים ושבע, ואילו כעת הוא בן ארבעים – והרי כתוב בהלכה שמצווה להתנחם מהמת כבר אחרי שנה מהפטירה! יצחק איננו מנוחם, אמא חסרה – וודאי שהכוונה היא גם ברמה האנושית של דמות האמא שמתמלאת עכשיו עם נישואיו של יצחק ע"י רבקה, אבל יש כאן עוד עומק שחייבים לנתח אותו ולהגיע אליו. ורש"י אומר שהמילים הללו "האהלה שרה אמו" מתייחסות בעצם למה שהיה בפגישות שקדמו לנישואין של יצחק ורבקה, מה היה ב'דייטים' שלהם, מה יצחק ראה ברבקה כשהוא פגש אותה.

רש"י מוסיף כאן מילת קישור – "ויביאה האהלה והרי היא שרה אמו". אלף ניסים לא יענו למה שיצחק מחפש. הוא רוצה לדעת משהו, ורש"י מבאר שהמילים הללו "האהלה שרה אמו" שהן מיותרות לכאורה, מלמדות שרבקה נעשתה כשרה אימו של יצחק,^[2] "דוגמת שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק… וברכה מצויה בעיסה וענן קשור… וכשבאת רבקה חזרו".

רש"י אומר בעצם שזה מה שבדק יצחק ברבקה, וכשהוא ראה את זה, בעקבות זה הוא לקח את רבקה, וכאשר זה הבסיס לליקוחיה – אז יהיה בעז"ה, "ויאהבה". ולכן לענ"ד "וינחם יצחק אחרי שרה אמו" לא התרחש מיד באותו רגע, אלא שהמהות של שרה היתה חסרה לו, מעבר לחיסרון שלה כמו כל אמא שחסרה לבנה.^[3]

חז"ל, רש"י, עוד מפרשים ואף המהר"ל מביאים ששלשת הדברים הללו שרש"י מציין כאן הן כנגד שלש המצוות המיוחדות לנשים – חלה, נידה והדלקת הנר. הברכה בעיסה היא כנגד הפרשת החלה, הנר הדלוק כנגד הדלקת נרות השבת והענן הקשור מסמל את ענן הכבוד, את השכינה שמקיפה את האהל מכח הקדושה והטהרה של הבית – "כי הטהרה מביא לידי רוח הקודש" (גור אריה, על הפרשה). אנחנו מכירים את המצוות הללו ואת שאמרו עליהן חז"ל –

עַל שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת נָשִׁים מֵתוֹת בִּשְׁעַת לֵידָתָן, עַל שֶׁאֵינָן זְהִירוֹת בַּנִּדָּה, וּבַחַלָּה, וּבְהַדְלָקַת הַנֵּר. (משנה שבת, ב', ו')

בן יחיד במשפחה מרובת ילדים

בואו נחזור לתחילת הפרשה. 'שבת חברון' היא השבת. אברהם הולך לקנות את מערת המכפלה, במיוחד עבור קבורת שרה. הוא קם ואומר מפורשות "ואקברה מתי מלפני" (שם כ"ג, ד') – 'מתו' של אברהם זו שרה. ויש כאן נקודת יסוד שאסור לנו להתבלבל בה – אנחנו כידוע בנים של אברהם ושרה, אמנם מצד אברהם אנחנו משפחה מרובת ילדים – יצחק הוא רק אחד מבין שמונה בנים. ישמעאל הוא הבכור של אברהם ויש עוד ששה בני קטורה, אבל מצד שרה – אנחנו ילד יחיד, וזה פרט חשוב. כל טענה מרושעת ומטופשת של בני ישמעאל או של מישהו אחר על מערת המכפלה היא טענת הבל. אברהם קונה את המערה לשרה אם יצחק בלבד! הטוענים האחרים למערה גורשו ע"פ שרה!

פרשתנו נקראת חיי שרה למרות שכבר מהפסוק הראשון בה היא עוסקת במה שמתרחש אחרי מותה, ובזה היא שונה מפרשות אחרות, "ויחי" למשל, שאמנם עוסקת במותו של יעקב אבל לפני כן היא עוד עוסקת בחייו, בברכותיו. פרשת חיי שרה מדברת מהשניה הראשונה שלה בעצם על אחרי חייה של שרה, ולכן כדי להבין למה היא נקראת "חיי שרה" לא מספיק המשפט שאחרי שצדיק מת חייו ממשיכים. ונאמר כבר עכשיו נקודה חשובה – כשמתה שרה, אחרי העקדה, יצחק 'נעלם' לנו. אנחנו לא פוגשים אותו עד לחזרת אליעזר ורבקה עם הגמלים –

וְיִצְחָק֙ בָּ֣א מִבּ֔וֹא בְּאֵ֥ר לַחַ֖י רֹאִ֑י וְה֥וּא יוֹשֵׁ֖ב בְּאֶ֥רֶץ הַנֶּֽגֶב. (שם כ"ד, ס"ב)

יש כאן חידוש גדול מאד שלא ידענו עליו. אנחנו חשבנו שיצחק נעלם אולי לאהלי שם ועבר, אולי לאלוני ממרא לאביו, אך פה מתגלה שהוא נמצא בבאר לחי ראי שנמצאת "בֵין קָדֵשׁ וּבֵין בָּרֶד" (שם ט"ז, י"ד), והוא יוצא לשוח בשדה לפנות ערב. וחז"ל אף אומרים (זוה"ק ב שמות, בא, דף לט:) שהשדה הוא מערת המכפלה, כלומר נמצא שהוא מגיע משם!

שני תפקידים סותרים

במקום אחר חז"ל מבארים שיצחק הלך להחזיר את הגר ואת ישמעאל אל אברהם – כלומר, אחרי מותה של שרה, גם יצחק עוסק בתפקיד של אביו – "אב המון גוים". אך צריך לזכור שיש לנו, עם ישראל, שני תפקידים בעולם – האחד של אברהם, שמחבר את כל הגויים יחד אל ה', והשני – תפקידה של שרה – לשמור על הבדלה בין ישראל לעמים.^[4] ויצחק איננו מתנחם אחרי אמו – הוא עושה דברים גדולים בהבאת ישמעאל שעושה תשובה ובהשבת הגר היא קטורה, וזה נפלא, אבל האהל הזה, שמבטא את תפקידה של ומהותה של שרה, שמכוחו מקור הברכה לעולם כולו, איננו קיים עוד. יצחק עוד לא התנחם אחרי מהות שרה אמו. הוא מביא את כל העולם ומקרבו אל ה', כמו שעשה אביו בחרן (ובמגבלותיו כעולה תמימה שאיננו רשאי לצאת מהארץ, כפי שהקב"ה יצווה עליו בהמשך), אך הוא לא יושב עם אביו באלוני ממרא. אנחנו תמיד מזכירים שבעקדה אברהם אמר לנעריו "ונשתחוה ונשובה אליכם" – ואברהם אכן שב אל נעריו והם הלכו יחד לבאר שבע, ואילו יצחק נעלם ורק עכשיו הוא חוזר, כשמסתבר שהוא כל הזמן הזה הוא המשיך את העבודה הגדולה של אבא, של צד ימין, של "אב המון גוים".

צריך לזכור – יש מורכבות גדולה וסותרת בין שתי העבודות הללו של עם ישראל. שרה אמנם טפלה לאברהם בעבודה הגדולה הזו – כל עוד יצחק לא נולד. אך כשישמעאל "מצחק את יצחק" והיא רואה את הסכנה שמתעוררת כלפי יצחק בגלל עבודת אברהם היא מצווה – "גרש האמה הזו ואת בנה", ואנחנו זוכרים ששרה היתה זו שנתנה את הגר לאברהם מלכתחילה, והיא נתנה לו אותה לאשה, לא לפילגש או שפחה! קשה לנו אולי לצייר את הציור הזה, אבל עד גיל חמש עשרה, שרה מגדלת את ישמעאל כמו אמא שלו, כשהגר היא רק הפונדקאית, ממש כפי שרות היתה עבור נעמי. שרה היא האמא האמיתית ואברהם גם הוא אומר "לו ישמעאל יחיה לפניך". התפקיד של שרה מתומצת במילים – "הנה באהל" (שם י"ח, ט'), היא הולכת להקים את העם היהודי המובדל והמסוגר שאנחנו עומדים לברר אותו והיא באה לידי ביטוי דווקא בשלש המצוות הללו בהן פתחנו – את זה לא היה ליצחק ואת זה הוא חיפש ברבקה. "וינחם יצחק אחרי אמו" – מאז מות אמו הוא איננו מנוחם. הוא לא מבין את החיים, אין לו טעם בחיים מבלי שתפקידה של שרה יבוא לידי ביטוי. 'הכל בניוטרל'. אבל רגע, יצחק, על מה אתה מדבר? אתה עושה נפשות, אתה מחזיר את ישמעאל אל אבא, את הגר – תראה איזה דברים נפלאים! לפעמים אנחנו שוכחים את הנקודה הזו ביצחק – הוא זה שמצליח לחפור מחדש את הבארות שהפלישתים סתמו. הוא זה שיצליח לשכנע את אבימלך לומר "רָאִינוּ כִּי הָיָה ה' עִמָּךְ" (שם כ"ו, כ"ח), ומהבחינה הזו זה היה אף יותר מאברהם! יצחק יודע להיות 'אב המון גוים'. הוא זה שירצה לברך את עשיו ויצטרכו לקחת את זה מנו מבלי שהוא יודע. שלא נתבלבל. אבל יצחק מרגיש שמאז מות אמו העולם שרוי בלי ברכה, הוא לו נר שיאיר אותו, אין לעולם כלום. הענן לא קשור.

מצוות האשה החלות גם על האיש

לפני שנחזור למערה, בואו נדבר על הדבר הבא. בואו נחשוב על אותן שלש המצוות שהנשים מוזהרות עליהן. מי שעושה לפני החתונה חִנָה יודע שאלו הן ראשי תיבות של חלה, נידה והדלקת הנר, וזהו מנהג קדושים, אבל האמת היא שבכל אחת מהמצוות הללו גם האיש מחויב; בהפרשת חלה חייב גם האיש והאיסור להאכול מהעיסה שלא הורמה ממנה חלה קיים על כולם. ואגב זה איסור חמור שמופיע בתורה בפרשת שלח בחומש במדבר, בצמוד לאיסור עבודה זרה, עד שחז"ל אומרים של המקיים מצוות חלה כאילו ביטל עבודה זרה וכל המבטל מצוות חלה כאילו קיים עבודה זרה! אז למה זה קשור דווקא לאשה? ואם אני הקונדיטור בבית?

זה מדהים – שלש שנים לפני כן מתה שרה. אז מה, יצחק, בשלש השנים האחרונות לא הדלקת נרות שבת? הרי זו מצווה על הבית והיית חייב להדתליק! וכשהיית אצל אבא אברהם, הוא לא הדליק נרות שבת?

ובבקשה אל תיפלו מהכסא עכשיו – אברהם אבינו, שקיים את כל התורה כולה, אחרי העקדה, ברור שהדליק נר, אבל הנה עכשיו באה הילדה הקטנה הזו, "שושנה בין החוחים", 'פספוסה' בת שלש, הדליקה נר – והוא דלק מערב שבת לערב שבת רצוף! מה קרה?!^[5]

גם לגבי חלה – ברור שאברהם הפריש. אמנם בסיפור מהפרשה הקודמת עם המלאכים, כתוב שאברהם רץ אל הבקר, הוא הכין את הסטייקים ואת החמאה והחלב אבל את הפרשת החלה הוא השאיר לשרה – "לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת" (שם י"ח, ו'). על החלה מופקדת 'הרבנית'. טוב, אז הבנתי שהעוגות של שרה אימנו כנראה היו משהו מיוחד חבל על הזמן. קניתי. אבל – שלש שנים מאז פטירתה לא היתה ברכה בעיסה? כל העוגות 'נפלו' והם הסתפקו בביסקויטים?? וכשבאה הילדה הזו חזרה הברכה. צריך להבין את זה.

וגם לגבי הענן הקשור על האהל שאמרנו שזה מרמז לנושא טהרת המשפחה – אבל גם בזה האיש חייב ולא רק האשה. ואמנם עליה חלה מצוות נידה אבל טהרת הבית, הטהרה שמביאה לידי רוח הקודש, חלה גם על האיש כפי שהיא חלה על האשה! ובכל זאת אלו ענייני האמא, עד כדי כך שהמשנה המפורסמת בפרק 'במה מדליקין' אומרת כפי שראינו שעל שלש המצוות הללו נשים מתות בשעת לידתן, כאילו הן אמורות ללדת וכשאין את זה אז יש מיתה. זה ביטוי נוראי! צריך להבין את הנקודה העמוקה פה, וזה רבותי, מה שצריך לבדוק בדייטים כאמור.

למה חמד אברהם את המערה?

תחילה הפרשה במערת המכפלה ובבירור שצריך לדעת שהמערה הזו כפי שאמרנו נועדה לשרה, "כי לא יירש בן האמה הזו עם בני עם יצחק", ודווקא בחברון. בתחילת הפרשה שלנו מדויק המקום –

וַתָּ֣מׇת שָׂרָ֗ה בְּקִרְיַ֥ת אַרְבַּ֛ע הִ֥וא חֶבְר֖וֹן… (שם כ"ג, ב')

ורש"י מתקשה שהרי את השם 'חברון' כבר פגשנו מוקדם יותר בתורה בפרשת לך לך, ולמה היא נקראת כאן קרית ארבע? והוא מציע שם פירוש שמתאר את העתיד –

…עַל שֵׁם אַרְבָּעָה זוּגוֹת שֶׁנִּקְבְּרוּ שָׁם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ: אָדָם וְחַוָּה, אַבְרָהָם וְשָׂרָה, יִצְחָק וְרִבְקָה, יַעֲקֹב וְלֵאָה.

מקור דברי רש"י הם בפרקי דרבי אליעזר ונשים לב לקשר לנידה, חלה והדלקת הנר –

כשנגלו עליו המלאכים היה סבור שהם אורחי הארץ ורץ לקראתם ורצה לעשות להם סעודה גדולה, ואמ' לשרה לעשות להם סעודה גדולה. ובאותה שעה ראתה דם נדה לפיכך לא הגיש להם מן העוגות. ורץ להביא בן בקר וברח מלפניו בן הבקר^[6] ונכנס למערת המכפלה ונכנס אברהם אחריו [מאד מזכיר לנו את הסיפור עם משה והגדי שברח אל הסנה] ומצא שם אדם הראשון ועזרו [חוה] שוכבים על המטות וישנים, ונרות דולקות עליהן, וריח טוב עליהם כריח ניחוח, לפיכך חמד המערה לאחוזת קבר… (פדר"א ל"ו)

זה מדהים – כשאברהם ויצחק עולים להר המוריה הם רואים "ענן קשור על ההר", ובגרסאות אחרות ובחלק מהפיוטים^[7] כתוב "אד תלולה", ענן קטורת, ולכן זה נקרא הר המוריה. ועוד ראה אברהם 'נר דלוק' לא רק מערב שבת לערב שבת אלא מאז נפטרו אדם וחוה. ועוד הוא ראה – 'שוכבים על המיטות וישנים' – טהרה מביאה לידי רוח הקדש. זה מדהים. ובהמשך שם מתואר שאברהם כרת עם החיתיים שם ברית ולבסוף –

… ואח"כ קנה את המכפלה במכר זהב ובכתב עולם לאחוזת עולם… (שם)

מה ראה אברהם באדם וחוה, הזוג הראשון מארבעת הזוגות שנקברו במערה? נר דלוק, ישנים על המיטות וריח קטורת. זוכרים מה עשתה האשה השונמית בהפטרת הפרשה הקודמת לאלישע איש האלקים? –

נַעֲשֶׂה־נָּ֤א עֲלִיַּת־קִיר֙ קְטַנָּ֔ה וְנָשִׂ֨ים ל֥וֹ שָׁ֛ם מִטָּ֥ה וְשֻׁלְחָ֖ן וְכִסֵּ֣א וּמְנוֹרָ֑ה… (מל"ב ד', י')

עלית קיר אינה רק הקומה השניה אלא גם המעולה שבבתים, ושם היא הכניסה מיטה – 'ישנים על מיטותיהם', טהרה, "איש אלקים קדוש הוא" שלא ראה קרי מעולם, שולחן וכסא – זה הלחם, החלה, ומנורה – זה הנר דלוק. ואלישע, במקום הזה בו ישנם שלשת המוטיבים הללו, יחיה שם מתים. שם הוא ייקח את הילד השוכב מת ויגהר עליו ויזורר ויחייהו, ומשם יופיע חבקוק הנביא שילמד "וצדיק באמותנו יחיה".

כל אשה ובת מדליקה נרות שבת

יש כאן סיפור שהוא פלא עצום, "וינחם יצחק אחרי שרה אמו", שצריך להעמיק בו. רש"י רואה במילים "האלה שרה אמו" את שלשת הדברים הללו, כך מנתח הרבי מליובאוויטש זיע"א בפרשה. אמרנו שהמילים הללו לכאורה מיותרות, ורש"י רואה במילה "האהלה" את הענן הקשור, בדיוק כמו בעקדה. הענן הקשור שהנערים הנילווים לאברהם ויצחק אינם רואים. הם רואים רק חול ולכן אברהם אומר להם "שבו לכם פה עם החמור", וזה לא דבר שלילי, כי הם פשוט לא קשורים לתפקיד שיש לאברהם ויצחק – להשרות את השכינה. ענן קשור למקום, לאוהל, להר – אלו שלשת הדברים שביטאו את שרה. "לושי ועשי עוגות", היינו חלה. גם המילה "אמו", כל ילד בן חמש למקרא יודע שהדבר שאולי הכי מבטא את האמא היהודיה זו התמונה שלה מדליקה נרות בערב שבת. אגב, רש"י בוחר לומר את שלשת הדברים הללו בסדר הפוך מהפסוק. הוא לא אומר שיצחק ראה ענן קשור – "האהלה", ברכה מצויה בעיסה – "שרה", ונר דלוק – "אמו", אלא "נר דלוק… ברכה מצויה.. וענן קשור…", כי זה הסדר של הופעת וקיום המצוות הללו בחיים; רבקה בגיל שלש מתחילה להדליק נרות – "כל אשה ובת מדליקה נרות שבת". ומתי היא מתחילה להפריש חלה? כשהיא קצת גדלה והיא באה לעזור לאמא במטבח לאפות. ומתי מתחילים ענייני טהרת המשפחה? – זה בא עם הנישואין. ואם כן הסדר ברש"י מדויק. אלו הדברים שהעולם אולי הכי חסר היום. הפכנו להיות מומחים לענייני מגדר ושטויות – וכל מה שהעולם סובל הוא מזה.

"וינחם יצחק אחרי אמו" – בנמשל אנחנו האשה והקב"ה הוא האיש, אנחנו הכלה והקב"ה החתן. את הפרק "במה מדליקין" אנחנו אומרים בליל שבת, למי שאומר בנוסח התפילה שלו, לקראת או אחרי "לכה דודי".

נר דלוק הוא "נר ה' נשמת אדם". הנר הוא בעצם אש שדולקת כי היא מחוברת לפתילה שנמצא בתוך שמן איכותי. בעל התניא מסביר (תניא ל"ה) את הפסוק "נר ה' נשמת אדם" שנשמתו של היהודי רוצה לחזור למקורה, כמו האש. היא לא רוצה להיות פה, והיא נשארת פה רק בגלל שהשמן לא נותן לה לפרוח באויר ולעלות למעלה למקור. רצוא ושוב. השמן שואב אותה לכאן באמצעות הפתילה שמשולה לגוף. בעל התניא מסביר שהשמן שמזין את הפתילה ומאפשר לאש לבעור הוא המצוות והמעשים הטובים של האדם, כי השמן אינו יכול להיות דבר נפרד עם יישות עצמית. הוא חייב להיות הכח להתבטל ולמסור את עצמי ולהאיר את האור שלמעלה פה במציאות. הפתילה היא הגוף שלי, אבל אני כל הזמן צריך לדאוג לאנרגיה לגוף כי בלי מזון הפתילה תדעך – צריך לקיים מצוות המזינות את האדם כשמן. כשיהודי מברך על קיום מצוות עשה הוא מברך "אשר קידשנו במצוותיו" – יש פה קידושין, חתונה. מזל טוב. כלומר 'אני עכשיו – שלך'. אני מבטל את עצמי ומקיים מצווה שפועלת פה במציאות, בחומר. המצווה היא בעצם מילוי רצונך, אבא. רמ"ח מצוות עשה הן רמ"ח איברין דמלכא, זה מה שהקב"ה רוצה ואני פועל את זה פה למטה. יש גם שבע מצוות בני נח אבל זה לא אותו דבר.

כן, גם אצלנו יש נר דלוק של אבא ונר דלוק של אמא והנר הדלוק של אמא הוא מערב שבת לערב שבת, והוא מסירות נפש על הפעולות, על המצוות, על הכח להאיר את האור פה, במציאות, בלמטה ביותר שיש. נר קטן שמאיר עולם שלם.

נר דולק

אנחנו מתקרבים לחנוכה. בסוף הלכות חנוכה כתוב שאם יש לאדם פרוטה אחת –

היה לפניו נר ביתו ונר חנוכה או נר ביתו וקדוש היום – נר ביתו קודם משום שלום ביתו… (רמב"ם הל' חנוכה ד', י"ד)

למרות שנר חנוכה הוא פרסומי ניסא והוא קודם ליין לקידוש^[8] ולכל מצווה אחרת – אבל נר שבת קודם לנר חנוכה, כי זה "שלום ביתו". בעומק – למה זה מופיע בהלכות חנוכה? הרי זו הלכה שלכאורה איננה 'לטובת' חנוכה אלא 'לטובת' שבת… זה פלא פלאות – כי נר שבת הוא בעצם הניצחון של חנוכה! הרי מה אמרו היוונים? – 'בטח שיש רעיונות פילוסופיים ותיאוריות גדולות ואנחנו בעד שתשפיעו על העולם', אבל הם מכונים 'בני חושך', והמלחמה הזו מכונה 'מלחמת בני אור בבני חושך' כי זוהי מלחמתם במדליקי הנרות – רעיונות כן, קדושה וטהרה וחיבור לשכינה – לא.

אגב, מצוות נר שבת היא מלווה פלאית. הקראים אומרים שאסור להדליק נר שבת כי הוא דולק במהלך השבת וכתוב מפורש בתורה – "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (שמות ל"ה, ג'). כמה זה נפלא שהמאפיין הכי שבת בעם ישראל הוא נר השבת. זו התמונה – אמא מדליקה נרות שבת. ולמה? – כי זה הביטוי של ההתערבות שלי במציאות, והכנסת השבת אל תוך החיים שלנו. אני מבעיר אש לפני השבת כדי להראות איך השבת משפיעה על האש. האש היא מקור העשיה והתעשיה, היא מקור כל העשיה בעולם, ואני לוקח את האש ומבעיר אותה לפני שבת והיא ממשיכה ובוערת לתוך ובמהלך השבת. אז תגידו אתם – מי יכול לגלות את זה בבית, האיש או האשה?! בוודאי שהאשה. האיש תפקידו לכבוש, הוא מצווה בפריה ורביה, והאשה איננה כובשת. הנר הוא עצם האור שמופיע בפתילה, בגשמיות, אבל כל הזמן הוא שואף למעלה, לחזור למקורו, אך בשניה שהוא ייצא מהפתילה הוא יעלם ולא יהיה עוד נר. הוא חייב להיות מוזן בשמן כזה שכל הזמן הוא יישאר קשור אל הפתילה. זה מה שיצחק מרגיש – 'אני יכול להביא לעולם תורה, להביא את ישמעאל ואת הגר ולגלות בעולם את האמונה באל אחד, אבל להדליק נר שידלק מערב שבת לערב שבת, את ה-"כל כבודה בת מלך פנימה", את הכח הזה של האהל היהודי של אמא – את זה אין ואני צריך להתנחם אחרי זה'. יהודי בן ארבעים שאיננו מנוחם כי הוא מבין שכל הפעולות שלו הן פעולות של אבא, של 'אב המון גוים', של חוץ. לכבוש את העולם ולהביא אותו מבחוץ פנימה – עד הבית ולא עוד. בשביל זה הוא צריך את רבקה.

ברכה בעיסה

ואז מגיע הדבר הבא שנקרא הפרשת חלה, איזה דבר מדהים – גם האיש מצווה בהפרשת חלה, אסור לי לאכול לחם בלי שהרמתי ממנו חלה, אבל השאלה היא מה הברכה המצויה בו? כמה ברכה מצויה בעיסה? יכול להיות שאתה קונדיטור מעולה אבל הברכה שתימצא בעיסה – זה האשה. הסבר; יש הרבה מתנות כהונה, תרומות ומעשרות ועוד. אך חז"ל אומרים – האיש מביא את החיטים, אבל אי אפשר לאכול חיטים, ואילו האשה הופכת את החיטים לגלוסקאות. לכיכרות של לחם ולעוגות. אגב, המילה 'חלה' היא מילה שאני מאד אוהב באופן אישי. חלה היא החלק הקטן שאני מפריש מהעיסה – אבל בשבת קודש אנחנו קוראים לכל הכיכר 'חלה'.^[9]

החלה היא מצווה פלאית, כי בעצם היא נועדה להביא את האדם להכרה שהלחם, כסמל לכל צרכי האדם, גם הוא אינו פרי עמל האדם. הרי לכאורה הלחם אינו נמצא בשלב ההתחלתי כמו הצומח בגורן, זה לא תרומות ומעשרות שבאים מהשדה, בשלב של החיטים (אדם אוכל חיטים לא מברך המוציא והאמת שוא גם לא שבע מהם), אלא זו כבר עיסה עשויה. זה בשלב מתקדם של העשיה, דבר עשוי שאני עשיתי, ועדיין עליך להבין שגם השלב הזה הוא מתנה מהקב"ה. זה לא אתה! זה הרבה יותר קשה מתרומות ומעשרות. להבין ש"הוא הנותן לך כח לעשות חיל" (דברים ח' י"ח). לכן אמרנו קודם ש-"כל המקיים מצות חלה כאילו ביטל עבודה זרה, וכל המבטל מצוות חלה כאילו קיים עבודה זרה" (ויקרא רבה טו, ו), איזה ביטוי נוראי! פירוש הביטוי הזה הוא שהמצב הטבעי של העולם משדר תחושה של עבודה זרה. איך אפשר לומר דבר כזה נועז? – פשוט, כי העולם מתנהל על פי חוקי הטבע, על פי כוחות הטבע. העולם מתנהל במין מצב שבו כאילו השליטה המוחלטת של הקב"ה לא מופיעה בו. ויכול אדם להפריש תרומות ומעשרות, ולכבוש את העולם ולהביא את ישמעאל ואת הגר ולעשות הכל – אבל הברכה אינה מצויה בעיסה. עדיין העולם נראה במצבו הטבעי – כך הקב"ה ברא את העולם ולכן הוא אף נקרא כך 'עולם' כי הוא נמצא בהעלם. העולם נראה כעבודה זרה. לכן מי שמקיים מצות חלה כאילו ביטל עבודה זרה, איזה ביטוי נפלא – לא כאילו הוא 'כופר בעבודה זרה' אלא דווקא ביטל ע"ז, פירוש – עבודה זרה היא מציאות. אתה נכנס לאוטו, הולך לעבודה, החיים שלך בעולם הם בסיכון מתמיד לעבודה זרה. ואילו הבת מלך כל כבודה פנימה והיא הדבר שיכול להחזיר לנו את ענווה הזו מול הקב"ה, עד שתבוא לעולם אמא, שהיא כנסת ישראל, שתגלה את זה לעולם. ואני לא רוצה להרחיב בדבר אבל ברור מה קורה לנו כשמנסים לעשות כל מיני אפליות מגדריות 'מתקנות' לשנות סדרי עולם, מה זה עושה בעולם…

ענן קשור

ואז מגיע הדבר השלישי – ענן קשור על ההר, טהרה מביאה לידי רוח הקודש. ענן קשור על ההר פירושו איך השכינה מושרית במקיף. לפעמים יש תחושה מוטעית שאמא יכולה לטפל בנר ובעיסה אבל את העננים, את הריחופים והחלומות, את זה צריך להשאיר לאבא. אמנם באמת – אתה יכול לייצר עננים, אח שלי, אבל הענן לא יהיה קשור להר. אם אתה רוצה שהענן יהיה קשור לאוהל – זה רק שרה.

יצחק חוזר מהעקדה שם הוא ראה ענן קשור על ההר, והוא מסתובב 'בעננים' כבר שלש שנים. לחז"ל יש כל מיני ביטויים לאן הוא נעלם – לשמיים, לשמי השמיים, לאהלי שם ועבר ועוד, אך הוא לא מתנחם אחרי אמו. זו האמא שעשתה את כל הנפשות בחרן, אך היא האמא שלנו, של יצחק. היא שרה. וכשאברהם אבינו מגיע לראשונה אל המערה ורואה שם את אדם וחוה עם נרות דולקים, ישנים על מיטות מוצעות וריח הקטורת עולה – זה בדיוק כמו הענן הקשור של העקדה,^[10] זה חייב מקום, זה חייב להיות קשור, זה חייב להיות מחובר לקרקע, זה חייב שרה ורבקה.

עולם חייב ירח

כשאנחנו באים לומר לקב"ה בערב שבת "לכה דודי לקראת כלה", וזה מדהים שאנחנו אומרים את זה קצת לפני שניגשים לשולחן השבת, אנחנו באים ואומרים לו 'אלה המצוות שאנחנו רוצים לעשות – נר שידלוק מערב שבת לערב שבת, ברכה שתהא מצויה בעיסה ושהענן יהיה קשור, שתהיה קטורת'. הרי עננים נוצרים מכח ההתאדות וממני והוא משפיע עלי חזרה, וכל הזמן הוא בא ממני. והכלה, כנסת ישראל, אומרת – עולם בלי יצחק הוא "עולם בלי ירח" (מתוך הפיוט "עת שערי רצון להיפתח"), עולם בלי יצחק ורבקה, עולם בלי "וינחם יצחק אחרי אמו" הוא עולם של אב המון גוים בלי שרה, ולכן הוא לא יכול להתקיים. לכן הפייטן באותו פיוט על העוקד והנעקד והמזח, עוסק כל הזמן בשרה, ב"אֵם שתבכה ותתיפח" (שם).

הפרשה נקראת חיי שרה לא בגלל שהיא מתארת את מה שהיה בחייה של שרה אלא מפני שהיא מתארת את מהות חייה, כפי שביטאו זאת אברהם ויצחק אחר כך. קניית מערת המכפלה היתה כדי שכל אנשי בני חת יבינו שכל מי שממשיך בעולם, לצורך העולם, את אדם וחוה – זה שרה ואברהם. לא אברהם ושרה אלא שרה ואז אברהם. המערה נקנתה לצורך אמא של יצחק, וכך ימשכו הנרות הדלוקים של אדם וחוה שרוצים לתקן את החטא הראשון, את החטא של "והייתם כא-להים", החטא של עננים לא קשורים. ולאחר מכך ממשיכה הפרשה ומתארת את יצחק מחזיר את ישמעאל, מחזיר את הגר – אבל רק כאשר ישמעאל עושה תשובה ויצחק הולך לפניו לקבור את אברהם. היא מתארת את הגר יולדת עוד ששה ילדים בשם קטורה, לשון קטורת, אבל היא מתארת איך אברהם משלח אותם אותם מעל יצחק בעודנו חי, כי אם אתה רוצה להשפיע על כל העולם הזה, ואף שאנחנו לא יודעים מי הם אותם בני קטורה ולאן רץ ישמעאל – אתה חייב ירח ולכן אתה צריך אוהל ובו לא נר שאתה מדליק, אלא נר שמדליקה רבקה, ויצחק אתה, מערב שבת לערב שבת וברכה מצויה וענן קשור מעל האהל.

זוהי אחת הנקודות שאנחנו בעולמנו המציאותי והמודרני צריכים לחשוב עליה עוד ועוד ועוד – "איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל", "ויביאה יצחק האהלה שרה אמו" והנה היא דוגמת שרה אמו.

1. פרק בן ששים ושבעה פסוקים! ↑

2. ולהלן נראה שהפרשיה הזו היא המרכז של כל מה שמתרחש בפרשה – מערת המכפלה, ומות אברהם, וסיפור ישמעאל וכו'. ↑

3. ורק אחרי שהוא ראה שהמהות שלה חזרה בדמותה של רבקה הוא יכול היה להתנחם. ↑

4. וכפי שדרשה שרה "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק" (שם כ"א, י'). ↑

5. ואגב, ברור שהיא הדליקה את הנר עוד לפני נישואיה, שכן זה מופיע עוד לפני "ויקח את רבקה", ורק בעקבות זה הוא לוקח אותה. ↑

6. חז"ל דורשים ש-'הבקר' הן אותיות 'רבקה', ואף ששמה מרמז על עגלת בקר, לשון מרבק. ↑

7. למשל בפיוט מן הסליחות 'אם אפס רובע הקן', לר' אפרים מרגנשבורג זיע"א. ↑

8. "הרי שאין לו אלא פרוטה אחת ולפניו קידוש היום והדלקת נר חנוכה, מקדים לקנות שמן להדליק נר חנוכה על היין לקידוש היום, הואיל ושניהם מדברי סופרים מוטב להקדים נר חנוכה שיש בו זכרון הנס" (רמב"ם שם י"ג) ↑

9. ועל אף שלא ניכנס לכך לזה הפעם, יש לזכור שהכל קשור לאדם וחוה ולחטאה, שחוה נגעה בחלתו של עולם, והכל זה תיקון של אדם וחוה ולכן הכל מתחיל במערה, ואכמ"ל. ↑

10. וכפי שראינו לעיל – אד תלולה, ריח קטורת, מוריה – על שם המור, הריח הטוב שיוצא משם (ע"פ אונקלוס ורש"י). ↑