יסוד כסא ה' בעולם. פרשת אחרי קדושים תשפו

לעשות טובה ליהודי

הבוקר בתפילת שחרית היתה לי הרגשה שאני מבקש לשתף אתכם בה, הרגשה שנתנה לי תובנה. השנה יום העצמאות מרגיש אחרת לכולנו, מין יום עצמאות משודרג, אך לפני שניכנס לדברים רק נקדים ונאמר לפני כן את הפתגם היומי המופיע בלוח היום-יום של חב"ד ליום ה' באייר –

רבינו הזקן קיבל מר' מרדכי הצדיק ששמע מהבעל שם טוב: נשמה יורדת לעולם וחיה שבעים שמונים שנה, בשביל לעשות טובה ליהודי, בגשמיות ובפרט ברוחניות. (לוח היום יום, ה' אייר)

שואלים את היהודי מה הוא עשה בחיים והוא עונה במה הוא עבד ומה הוא עשה וכו', אבל באמת יכול להיות שכל פעולתו בעולם הזה היתה אותה טובה לאותו יהודי. משפט פלאי.

זה ממש השגחה פרטית שזה הפתגם של ה' באייר. הנשמה שירדה לעולם בה' אייר, זו שבאה לידי ביטוי במדינת ישראל, ההחלטה הזו של כמה יהודים שהם מקימים את המדינה הזו. בואו נעצום את העיניים ונחשוב לרגע – האם יש עוד דבר בעולם שעשה טובה לכל כך הרבה יהודים בגשמיות ובפרט ברוחניות?.

אמרתי הבוקר שאי"ה ממוצאי יום העצמאות הזה ועד לערב יום העצמאות הבא יהיה לכולם הזמן לקטר על המדינה ועל מה שנעשה בה וכו', אבל בואו ניקח לעצמנו עשרים וארבע שעות לחשוב על כמה טובות נעשו לכמה יהודים מאז ההחלטה על הקמת המדינה. שכל אחד יביט מאיפה הוא ומשפחתו באו ואיפה אנחנו היום. סתם מחשבה. אחרי זה אפשר גם לקטר ולחלוק וכו' אבל לפני הכל – תודה.

ואם הגענו לפה אז אולי גם אפשר להרחיב את זה קצת ולכלול בזה גם את יום הזיכרון – בכמה תודה והכנעה שאנחנו צריכים להיות למה שעשה טובה ליהודי בגשמיות ובפרט ברוחניות.

האושר היותר עליון

ועכשיו בואו נחשוב יחד, מתוך הפרשה שלנו ומתוך היום הזה על איפה אנחנו חיים ובעקבות המלחמה ומהן התחושות שלנו. נתחיל את הכל בפסקה יסודית של מרן הרב קוק באורות ישראל, שמקבלת משמעות חדשה בימינו, בעקבות מלחמת "שאגת הארי".^[1] הרב קוק נפטר בשנת תרצ"ה, 1935, והפסקה הזו נכתבה כשלושים שנה לפני קום המדינה, כנראה לפני או במהלך מלחמת העולם הראשונה –

אין המדינה האושר העליון של האדם.^[2] זה ניתן להאמר במדינה רגילה, שאינה עולה לערך יותר גדול מחברת אחריות גדולה, שנשארו המוני האידיאות, שהן עטרת החיים של האנושיות, מרחפים ממעל לה, ואינם נוגעים בה.^[3] מה שאין כן מדינה שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק בהויתה תוכן האידיאלי היותר עליון שהוא באמת האושר היותר גדול של היחיד.^[4] מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר [הפוך לגמרי ממה מהרעיון שאין המדינה האושר העליון של האדם. אלא היא באמת היותר עליונה בסולם האושר של האדם של הפרט ושל העולם כולו], ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ד' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ד' אחד ושמו אחד, שזהו באמת האושר היותר עליון [של כל יצור. של האדם ושל המלאך, של השמיים ושל הארץ]. אמת, שאושר נשגב זה צריך הוא לביאור ארוך כדי להעלות אורו בימי חושך, אבל לא מפני זה יחדל מלהיות האושר היותר גדול. (אורות ישראל פרק ו', ז')

בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה'

בואו נחשוב קצת על הפסקה הזו יחד. את הביטוי הזה, כסא ה', אומר ירמיהו הנביא הפונה אל עם ישראל, מתאר את גאולת ירושלים, לא העיר אלא מלכות ישראל, ואומר –

שׁ֣וּבוּ בָנִ֤ים שֽׁוֹבָבִים֙ נְאֻם־ה' כִּ֥י אָנֹכִ֖י בָּעַ֣לְתִּי בָכֶ֑ם וְלָקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֜ם אֶחָ֣ד מֵעִ֗יר וּשְׁנַ֙יִם֙ מִמִּשְׁפָּחָ֔ה וְהֵבֵאתִ֥י אֶתְכֶ֖ם צִיּֽוֹן. וְנָתַתִּ֥י לָכֶ֛ם רֹעִ֖ים כְּלִבִּ֑י וְרָע֥וּ אֶתְכֶ֖ם דֵּעָ֥ה וְהַשְׂכֵּֽיל. וְהָיָ֡ה כִּ֣י תִרְבּוּ֩ וּפְרִיתֶ֨ם בָּאָ֜רֶץ בַּיָּמִ֤ים הָהֵ֙מָּה֙ נְאֻם־ה' לֹא־יֹ֣אמְרוּ ע֗וֹד אֲרוֹן֙ בְּרִית־ה' וְלֹ֥א יַעֲלֶ֖ה עַל־לֵ֑ב וְלֹ֤א יִזְכְּרוּ־בוֹ֙ וְלֹ֣א יִפְקֹ֔דוּ וְלֹ֥א יֵעָשֶׂ֖ה עֽוֹד. (ירמיהו י"ד-ט"ז)

צריך להבין בפסוק למה לא יאמרו עוד "ארון ברית ה'"? הרי כאשר עברתנו את הירדן, עבר לפנינו ארון ברית ה', אז מה הכונה שלא יאמרו כן?

בָּעֵ֣ת הַהִ֗יא יִקְרְא֤וּ לִירוּשָׁלִַ֙ם֙ כִּסֵּ֣א ה' וְנִקְו֨וּ אֵלֶ֧יהָ כׇֽל־הַגּוֹיִ֛ם לְשֵׁ֥ם ה' לִירוּשָׁלִָ֑ם וְלֹא־יֵלְכ֣וּ ע֔וֹד אַחֲרֵ֕י שְׁרִר֖וּת לִבָּ֥ם הָרָֽע. (שם י"ז)

ירושלים היא מלכות ישראל, ציון, ויקראו לה בשם"כסא ה'". המלך יושב על כסא. ארון ברית ה' נמצא במקדש אבל בימים ההמה "לא יאמרו עוד ארון ברית ה'", ורש"י במקום מפרש –

לא יאמרו עוד ארון. כי כל כניסתכם תהא קדושה ואשכון בה כאלו הוא ארון. (שם)

כל התכנסות שלכם, עם ישראל, לא רק במקדש אלא בכל מקום, תהיה קדושה, ואשכון בה כאילו היא ארון הברית. מעכשיו נבין למה ירושלים תיקרא כסא ה', למה המדינה האידיאלית, מלכות ישראל, באידיאל המתואר, כשיתקיים "שובו בנים שובבים" ותורגש התחושה ש-"אנכי בעלתי ולקחתי אתכם אחד מעיר", אתם נקראים בשמי. "אני בעלתי" כלומר אני הבעלים, ואז כל מציאות המדינה האידיאלית הזו תהיה כסא ה'.

הרב קוק מתאר פה חלום ואומר שמרחקו של החלום מהמציאות שבה חיים, לא יכול חלילה לגרום לנו לחדול מלחלום את החלום הזה ולשאוף אליו. מלהבין שזה האושר היותר גדול. המדינה היא כן האושר היותר עליון של האדם, כי המדינה היא הרגע בו יתגלה שה' אחד ושמו אחד ושזה כל שאיפתה.

אברהם מקים מדינה

בואו נסביר את זה יותר לעומק; כאשר הקב"ה בא לאברהם אבינו בגיל שבעים וחמש ואומר לו "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", זה אמנם גיל מתקדם אבל יחסית למי שיש לו לחיות עוד מאה שנה זה לא כל כך מבוגר. זה בחצי הראשון. אברהם באותם ימים היה קורא בשם ה', עשה נפשות בחרן, מביא רבבות של מאמינים מתוך עולם אלילי שדיבר את הדברים הכי נוראים שיש, והוא מגלה את שם ה' בעולם. אברהם אבינו שהיה מרכבה לשכינה, כל עיניינו הוא לגלות עוד ועוד אלוקות, לעשות את החסד הזה עם כל העולם, ואז בגיל שבעים וחמש הקב"ה אומר – 'עצור הכל, ועכשיו יש לך ניסיון – לך לארץ כנען'. עצם העליה לא היה ניסיון כל כך קשה לאברהם. הקב"ה צייד אותו בסל קליטה לא רע – הוא עשיר גדול, בעל רכוש, עבדים וחמורים וכו', ונדמה שכל אחד מההורים או הסבים שלנו שעלו לארץ, עבר ניסיון לא פחות קשה מהבחינה הזו מאברהם, ואולי אף יותר. הדבר היחיד שחסר לו הוא בן. בן שימשיך אותו ועל זה הוא חולם. גם את זה הקב"ה מבטיח לו – "ואעשך לגוי גדול ואברכך ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך". כלומר – שם יהיה לך בן. אברהם הוא גדול המאמינים, אז עם כזו הבטחה, איזה ניסיון יש לו?

הניסיון היה לעזוב את הקריאה בשם ה' בחרן וללכת אל ארץ שמסתובבים בה הכנעניים, ושיש בה רעב – 'שם תקים מחסומים ברמאללה ובקלנדיה ושם תקים מדינה, כי צריך להביא את העולם לרגע שבו "לא יאמרו עוד ארון ברית ה'", כלומר שכולם יודעים שיש איזה אושר עליון והם הולכים לקראתו, אלא צריך להביא את העולם לכך שכל המציאות כולה תהיה קדושה והקב"ה ישכון בה, כאילו היא ארון. כאילו כל המציאות היא ארון ברית ה'- ובכך לגלות שה' אחד ושמו אחד.

כשיהושע נכנס לארץ ונופלות חומות יריחו הוא אומר את "עלינו לשבח". הגילוי הזה של "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ועל הארץ מתחת" יופיע בהקמתה של המדינה האידיאלית בארץ "אשר עיני ה' אלוקיך בה" הם כלל ישראל, עם האומה כולה שהיא זו שתביא ותגיע ותופיע שה' אחד ושמו אחד. ואז יהיה זה האושר היותר עליון של האדם, של הפרט, ושכל מי שיבוא יגיע מזה לבית תפילה לכל העמים. למדינה הזו קורא הרב קוק לפני למעלה ממאה שנה "מדינת ישראל". הוא קורא לה "מדינתנו", הוא קורא לה "יסוד כסא ה' בעולם".

כאשר אברהם אבינו כאילו שואל אל הקב"ה 'בשביל מה אני צריך לעשות את זה', ובניסוח יותר חריף – 'טאטע, בשביל מה צריך מדינה? הרי אני כבר עכשיו מגלה את שם ה' בעולם, אז תן לי זרע והוא ימשיך ויסתובב בעולם ויגלה את שמך. למה אני צריך ממשלה ועירייה וכו'? את כל המינויים והפוליטיקה תן לגוים. אני לא צריך את זה. חברת אחריות?'. עונה לו הקב"ה – 'בוא ואומר לך בדיוק מה אתה צריך ומה תפקידך. אני לא צריך אותך כדי שתיכנס לאו"ם ויהיה שם עוד כיסא. יש שם מספיק כסאות ודיפלומטים. אני צריך עם שכל משפחות האדמות האדמה יתברכו בו. כל המציאות שלך היא "ונברכו בך". אתה תביא את כל העולם, דרך הדבר הזה שנקרא "המדינה האידיאלית" לגלות את האושר העליון של כל ההוויה, של כל העולם'.

למדינה הזו יש חשק אחד, חפץ אחד בלבד, והוא שיהיה ה' אחד ושמו אחד. "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

"עלינו לשבח" ו-"על כן נקווה" נאמרים עם הכניסה של העם ככלל אל הארץ, ואגב זה דבר מדהים – כאשר עוברים את הירדן בי' בניסן נאמר –

הִנֵּה֙ אֲר֣וֹן הַבְּרִ֔ית אֲד֖וֹן כׇּל־הָאָ֑רֶץ עֹבֵ֥ר לִפְנֵיכֶ֖ם בַּיַּרְדֵּֽן. (יהושע ג', י"א)

ולעומת זאת ירמיהו מתאר את מה שיקרה כאשר נגיע לקיומה של המדינה האידיאלית ונממש אותה – "לא יאמרו עוד ארון ברית ה'", אלא "כל כניסתכם תהא קדושה ואשכון בה".

תפילה של ספרדים בבוקר העצמאות

כשקולטים את זה אפשר להתחיל לקלוט גם את הקשר שבין מציאות היחיד למציאות הכלל, וזה מה שפתחתי בו כשאמרתי שהרגשתי את זה הבוקר בתפילה.

התפללנו הבוקר תפילה קצת יותר מאוחרת, וכשהגעתי הבוקר חשבתי שאני קצת מאחר, וכשנכנסתי ראיתי שכבר התחילו את התפילה, אבל כמו שספרדים יודעים להתפלל – מזמורי תהילים של שבת, שירת הים במנגינות, בנחת, ופתאום לא שאלתי את עצמי איזו תוספת אומרים בתפילה או מה לא אומרים היום אלא פתאום הבנתי שכל פסוק יכול להיתפס ולהיות מובן באופן אחר לגמרי. כאשר אתה אומר "כי לא ייטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב" או כשאתה אומר "ולירושלים עירך ברחמים תשוב", וכשאתה שר את שירת הים ומבין ש-"מקדש ה' כוננו ידיך" זה היעד, זה החלום – אתה בכלל לא צריך תוספות לתפילה. לא 'על הניסים' ולא 'יעלה ויבוא'. אתה מרגיש את הכל בתפילה עצמה. פתאום קלטתי את מה שהרב קוק כותב בפרק הזה, כמה פסקאות לפני כן, שכל לאום יש לו את המציאות הלאומית ואת המציאות הרוחנית, והן שתי מציאויות נפרדות שאינן קשורות זו לזו – והמציאות הרוחנית-פילוסופית אכן חשובה, ויש לה כלי בדמות המדינה, הפוליס, שמאפשרת לה לבוא לידי ביטוי. לעומת זאת בעם ישראל הנטיה הלאומית המעשית של כנסת ישראל היא הלבוש החיצוני של הנטיה הרוחנית שלה. הנטיה הרוחנית היא הנשמה של הנטיה המעשית ושתיהן יחד הן דבר אחד, שתיהן יחד יוצאות ממקור אלוקים חיים –

הנטיה הלאומית המעשית של כנסת ישראל היא לבושה החיצון של הנטיה הרוחנית שלה, והאחרונה היא אורה ונשמתה של הראשונה. שתיהן יחד ממקור אלהים חיים הנן יוצאות, וממעין האמת והאמונה האלהית נובעות. כל ימי הגלות נשבר הכלי לגמרי, והאור בצורתו המופשטת, ובפניה עצומה אך כלפי מעלה, שמש באומה רק לדאגה כללית איך להחזיק את הלאומיות הרוחנית הטהורה. האור האלהי, שהוא נשמת האומה השרשית, במעמדו הגלוי מחוץ לכלי המעשה המחזיקים אותו, האיר בתעופת נוגה בכנסת ישראל. השכינה ירדה עם ישראל לגלות ושרתה בתוכם, והתענתה באשר התענו הם. לא הרחיבה הנשמה את מאוייה, אבל קבעה אותם במושג יראת אלהים, אמונתו, וזהירות התורה והמצות מצד שהם פקודי ד', "כצפור נודדת מקנה". (אורות ישראל שם א')

בגלות, ממשיך הרב הקוק ואומר, השכינה ירדה עמנו ושרתה בתוכנו, התענתה כאשר אנחנו התעננו, והיא לא היתה יכולה להרחיב את המאוויים שלה, כדי ליצור את המדינה האידיאלית הזו, כדי להביא את ארון ברית ה' להיות כל המציאות, אלא קבעה את מאווייה במושג של יראת אלוקים, אמונתו, זהירות התורה והמצוות, מצד שהם פיקודי ה'. כציפור נודדת מקינה, וכמו דגים שחייבים לשמור על עצמם באיזה אקווריום ענק כדי לשרוד. אבל המאוויים הגדולים של להקים את המקום הזה ולעשות "ה' אחד ושמו אחד" ולהגיע למצב שלא יאמרו עוד "ארון ברית ה'", אלא שכל כניסתם תהיה כאילו היא קדושה ואשכון בם כאילו הם ארון, המציאות הזו שכולה אומרת שה' אחד ושמו אחד וזהו כל חשקה וחפצה – זה לא בא לידי ביטוי בגלות.

ואיך באמת מעלים ומרוממים את האומה? כשמדברים על זה ביום העצמאות, אז התשובה הרגילה היא שצריך ללכת וליישב את הארץ, לפתח אותה וכיו"ב, וזה אכן נכון, אבל תשובתו של הרב קוק היא אחרת ועמוקה יותר –

לפי אותה המדה, שכל יחיד מתעלה, שכל תכונתו האישית מזדככת, כך הוא מטביע בתוכיות של האומה כולה את חלק האצילי שבו, והיא מתוספת על ידו בעטרה של תפארת, ונעשית בכללה ראויה לאהבה ולדבקות של חן. ע"כ הצד הרוחני שבהתגברות הלאומיות תלוי בזיכוך האישי של כל פרט. (שם ב')

פתאום חשבתי, איך מעלים את האומה? אומרים פסוקי דזמרא כמו בנאדם סוף סוף, מתפללים יותר טוב! מבינים שלהקפיד על הנחת תפילין, לבישת ציצית ועל בין אדם לחברו זה חלק פנימי, זה שהנטיה הרוחנית והנטיה הפנימית זה אותו דבר – הלבוש החיצוני והלבוש הפנימי, ואני יכול לפעול עולמות שלמים בפעולה הזו שלי ואם חס ושלום אני מנתק – הרי שזו הגלות בשיאה, וכאילו יש לי כאן משהו כללי ושם משהו פרטי נפרד – ואז אני מפספס את כל הנקודה.

חלוקה מלאכותית ושגויה

זה כל כך עצום ויסודי. זה פרק מופלא שבו מדבר הרב על ההבדל שבין הלאומיות הישראלית לבין הלאומיות של כל העמים. הלאומיות הישראלית היא כלל איננה התביעה הטבעית שיהיה לנו מקום, טריטוריה. זה חשוב אמנם ונכון טכנית ואני מאד מעריך את זה וצריך את זה – אבל לא על זה אנחנו מדברים. הלאומיות הישראלית היא הרצון להשכין את ה' בכל מציאות כדי שלא יאמרו עוד ארון ברית ה'. כאשר עברנו את הירדן, כך ראינו, ארון הברית אדון כל הארץ עובר לפנינו כדי שכל מקום ומקום בו נעבור יהפוך בעצמו להיות ארון שבו ה' שוכן, "ונברכו בך כל משפחות האדמה". המדינה האידיאלית, מדינתנו מדינת ישראל, היא האושר העליון של האדם, האושר העליון של האנושות, היא הכח לקלוט שכל הניתוק וההפרדה הזו הן מלאכותיות. זה קיים בכל העמים ובכל המציאויות, זה קיים בכל מיני אומות שהיום קיימות ומחר כבר לא ואין להן שום משמעות נצחית. השאיפה הלאומית הזו היתה קיימת בנו שלשת אלפים שנה, היא קיימת בעצם מהותו של היהודי הפרטי. כשהוא מתפלל בתור פרט לפני הקב"ה הוא מדבר על "ירושלים עירך" ועל "צמח דוד עבדך" וכו'.

פתאום היום תפסתי שכל החלוקה הזו היא מלאכותית, כל כך גויי. זה כל כך לא אנחנו. וכמדומני שהיום כל כך ברור שהמלחמה שלנו, כפי שכבר הזכרנו בשיעור בשבוע שעבר, היא 'מלחמת העולם הראשונה' באמת, כי זו פעם ראשונה שיש מלחמה שיש לה טעם. אין זו מלחמה של אגו באגו, בין לאומיות כזו ללאומיות אחרת, בין רוסיה ואוקראינה או בין גרמניה ואנגליה – כל מיני שמות של לשעברים. פתאום יש מלחמה על האם מבינים ש-"ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה". האם באים לגלות לעולם ש-"ה' אחד ושמו אחד" וכדי לגלות את זה צריך להבין קודם כל שזה מתגלה דרך התופעה המופלאה הזו שנקראת עם ישראל. זה סיפור חדש שאנחנו מתחילים לדבר בו אחרת. אנחנו מתחילים להשתמש במילים מפורשות ומעיזים לדבר משיחיות, ה' ירחם… הרי באמת באמת – מה אנחנו בכלל בלי משיחיות? עוד אומה שבאה להקים מערכת אזרחית משלה? ואנחנו חלילה לא מורידים מהערך של כל זה כפי שאמרנו, אבל האם זו המגמה? זו המטרה שלנו? – המטרה היא "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו", ומה שמוביל לשם זה הסיפור האמיתי.

יש חגים שנקראים על שם מה שעשה הקב"ה, כמו פסח למשל. אחרים נקראים על שם מה שאנחנו עשינו – שבועות שאנחנו סופרים לקראתו. אבל אני חושב שיום העצמאות, ואני כל כך אוהב את השם הזה, נקרא על שם השאיפה, על שם התובנה שמחלחלת – אנחנו רוצים להיות עצמנו, כלומר שכל חשקה וחפצה של כל המציאות שלנו היא שיהיה ה' אחד ושמו אחד. שום דבר אחר לא מביא את האושר העליון של האדם, ועל זה אני מוכן למסור את הנפש, ועל זה אנחנו לוחמים, ועל זה מגיעים מנהיגי אומות העולם ומשיאים משואה ורוצים לקבל את פרס ישראל –

כֹּֽה־אָמַר֮ ה' צְבָאוֹת֒ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔מָּה אֲשֶׁ֤ר יַחֲזִ֙יקוּ֙ עֲשָׂרָ֣ה אֲנָשִׁ֔ים מִכֹּ֖ל לְשֹׁנ֣וֹת הַגּוֹיִ֑ם וְֽהֶחֱזִ֡יקוּ בִּכְנַף֩ אִ֨ישׁ יְהוּדִ֜י לֵאמֹ֗ר נֵֽלְכָה֙ עִמָּכֶ֔ם כִּ֥י שָׁמַ֖עְנוּ אֱלֹהִ֥ים עִמָּכֶֽם. (זכריה, ח', כ"ג)

וְֽהָלְכ֞וּ עַמִּ֣ים רַבִּ֗ים וְאָֽמְרוּ֙ לְכ֣וּ ׀ וְנַעֲלֶ֣ה אֶל־הַר־ה' אֶל־בֵּית֙ אֱלֹהֵ֣י יַעֲקֹ֔ב וְיֹרֵ֙נוּ֙ מִדְּרָכָ֔יו וְנֵלְכָ֖ה בְּאֹרְחֹתָ֑יו כִּ֤י מִצִּיּוֹן֙ תֵּצֵ֣א תוֹרָ֔ה וּדְבַר־ה' מִירוּשָׁלִָֽם. (ישעיהו ב', ג')

קדושים תהיו כי קדוש אני

בהשגחה פרטית, אנחנו בין רביעי לחמישי בפרשת השבוע, וכשהפרשיות מחוברות כמו השנה, אנחנו בתחילת פרשת קדושים, וזה כל כך מופלא שהפרשה מדברת בדיוק על מה שדיברנו בו – על המדינה האידיאלית, על יסוד כסא ה' בעולם. הפרשה פותחת ואומרת –

וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר. דַּבֵּ֞ר אֶל-כָּל-עֲדַ֧ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל וְאָֽמַרְתָּ֥ אֲלֵהֶ֖ם קְדשִׁ֣ים תִּֽהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י ה' אֱלֹֽהֵיכֶֽם. (ויקרא י"ט, א'-ב')

כמעט כל המפרשים שואלים – הטעם שהתורה מביאה לדרישה מאיתנו להיות קדושים הוא "כי קדוש אני". וכי יכול האדם להיות כמו הקב"ה? הרי הוא בשר ודם! זה בדיוק הסיבה ללמה הוא לא יכול להיות קדוש! מה הכוונה הפסוק? חז"ל במדרש מנסים להסביר את זהה אבל ההסבר רק הופך את זה ליותר קשה –

קְדשִׁים תִּהְיוּ, יָכוֹל כָּמוֹנִי? תַּלְמוּד לוֹמַר: כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי, קְדֻשָּׁתִי לְמַעְלָה מִקְדֻשַּׁתְכֶם. (ויק"ר כ"ד, ט', וכן ברש"י על הפסוק)

מה כתוב פה? אם היה כתוב 'קדושים תהיו כי כך ציויתי' עוד הייתי יכול לקבל, אבל מה פירוש 'כי קדוש אני ה' אלוקיכם'? המפרשים מנסים להבין את זה. האלשיך הקדוש אומר שהפרשה הזו נאמרה בהקהל כדי לומר שכל יהודי יכול להגיע לקדושה. שצריך להאמין בכך שכל אחד יכול להגיע למדרגה כזו. אבל זה לא מסביר את 'כי קדוש אני'.

קדושה נאמרה בהקהל?

אחד מראשוני בעלי החסידות, בעל המאור ושמש זיע"א, תלמידו המובהק של הנעם אלימלך, כותב דבר פלא, וכמדומני שזו צריכה להיות התורה של העצמאות – "כי קדוש אני" איננו הסבר לדרישה להיות קדושים. האמירה להיות קדושים נאמרה לכל עם ישראל, "דבר אל כל עדת בני ישראל", ורש"י מביא שפרשה זו נאמרה בהקהל. הקהל איננו רק שכולם ישמעו כדי שיהיה רייטינג גבוה. כל ציווי כמעט נאמר למשה כדי שיאמר אותו לעם ישראל – "וידבר ה' אל משה לאמר" לעם – ואז משה, אחרי שהיה שומע את הציוי מפי הגבורה, היה מוסר אותו לפי סדר המסורה –

ת"ר כיצד סדר משנה? משה למד מפי הגבורה. נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו. נסתלק אהרן וישב לשמאל משה. נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן. נסתלקו בניו אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן. רבי יהודה אומר לעולם אהרן לימין משה חוזר. נכנסו זקנים ושנה להן משה פירקן. נסתלקו זקנים נכנסו כל העם ושנה להן משה פירקן. נמצאו ביד אהרן ארבעה, ביד בניו שלשה וביד הזקנים שנים, וביד כל העם אחד. נסתלק משה ושנה להן אהרן פירקו. נסתלק אהרן שנו להן בניו פירקן. נסתלקו בניו שנו להן זקנים פירקן. נמצא ביד הכל ארבעה… (עירובין נ"ד:)

ורק לאחר מכן מוסרים לכל העם. כלומר אהרן שמע כל מצווה לפני, וגם אלעזר ואיתמר שמעו אותה לפני – ואני שמעתי מהם וקיבלתי את הכח מהם. לעומת זאת מצווה שנאמרה בהקהל היא מצווה שאהרן שמע אותה יחד איתי. יש בה עניין שכולנו נשמע אותה יחד, ולכאורה המקום הכי לא הגיוני שזה יהיה זה במצוות קדושים תהיו כי הפירוש של המילה קדוש הוא 'נבדל', והאם אפשר להשוות בין הקדושה של אהרן לקדושה שלי? כל אחד יש לו את המדרגה שלו. ההגיון אומר שלקדושה אפשר להגיע בהתבודדות מיוחדת. אם יש מצווה שבה אנחנו מצפים שלא תיאמר בהקהל היא מצוות קדושים תהיו!

קדושה – רק מתוך חיבור לכלל ישראל

מבאר על זה המאור ושמש זיע"א –

…והאמת הוא שכן צריך האדם לברוח ליערות ולפרוש עצמו מן המון עם כדי שינצל מדיעות רעות וממעשים רעים – אך זאת אינו מועיל אלא להנצל מן הדברים המעכבים עבדות השי"ת אבל להשיג הקדושה העליונה אינו זוכה עד שידבק עצמו אל אנשי השם עובדי ה' באמת ולהשתתף עמהם יחד בעבודה רבה הן בתפילה והן בלימוד התורה ועיקר המצות הכל יהיה בכנסי' יחד עם מבקשי ה' ואז יוכל להשיג הקדושה העליונה, ולפי הרוב העם המתקבצין יחד לעסק עבדות ה' כן שורה עליהם הקדושה עליונה, כמו שאמרו חכמי המשנה לפי רוב הקהל כך הן מברכין כי לפי רוב הקהל כן משיגים הקדושה עליונה שברוב עם הדרת מלך אבל אם האדם ירצה לפרוש עצמו מן הציבור ולהתבודד עצמו להתפלל ביחיד או לשום עיקר עבדות ה הנעשה בכנסי' יחד בלתי אפשר שישיג הקדושה העליונה ולא עוד אלא שיוכל לנטות חלילה מרוב גופי תורה אם יתבודד עצמו ויפרוש מן הציבור כמו שאיתא בגמרא על פסוק חרב על הבדים ואיתא שם ולא עוד אלא שמתטפשים וכו' שאי אפשר לשום נברא להיות ביחיד זולת הבורא יתברך שהוא יחיד ומיוחד וזהו אחד יחיד שאינו אפשר לשום נברא להיות ביחיד אלא להבורא ית"ש שהוא אחד יחיד ומיוחד לכן צריך האדם לדבק עצמו עם עובדי ה' ולהיות בכנסי' יחד עמהם לכל עבודת הקודש וזהו פי הפסוק וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל כל עדת בני ישראל לפי' רש"י מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל כי פרשה זו של קדושים תהיו בהקהל היינו שאי אפשר לאדם שיזכה אל הקדושה אלא א"כ שיהיו בכנסי' יחד עם הקהל בעבדות ה' מפני שרוב גופי התורה תלוין בה דהיינו תפילה בציבור ודומיהן וגמר אומר הכתוב קדושים תהיו הוי פרושים פי' שבפרשה זו נצטוו ישראל להיות קדושים ויוכל האדם לטעות שהפי' הוא קדושים תהיו דהיינו שאם יתבודד עצמו ויפרוש עצמו מן הציבור יזכה אל הקדושה לכן נתחכם רש"י ופירש קודם לזה מלמד שפרשה זו נאמרה בהקהל דהיינו שאינו זוכה אל הקדושה אלא בהקהל עצמו עם הציבור מבקשי ה'… (מאור ושמש, קדושים)

אתם חושבים שאפשר להגיע לקדושה ביחיד? – לעולם לא! לפרישות מגיעים מתוך התבודדות, אבל לקדושה מגיעים רק מתוך התחברות לכלל ישראל, לכנסת ישראל. תשעה יהודים במדרגת יהושע בן נון לא יכולים לומר קדושה, אבל עשרה יהודים פשוטים שעכשיו הוצאת אותם מהמיטה, ממשחק סנוקר ל"ע – הם יכולים לומר קדושה. והוא ממשיך –

ולזה מדויק רש"י מלמד שפרשה זו של קדושים נאמרה בהקהל זו דווקא וזהו שאיתא במדרש רבה קדושים תהיו יכול כמוני ת"ל כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם פי' יכול כמוני שהאדם ירצה להתבודד להיות ביחיד ויסבור שעי"ז ישיג הקדושה העליונה ת"ל כי קדוש אני קדושת למעלה מקדושתכם שאין זה אלא בהבורא ב"ה לבדו שהוא יחיד ומיוחד אבל אם האדם ירצה להמשיך עליו קדושת הבורא ב"ה אי אפשר אלא בהקהל יחד לעבדו שכם אחד כנ"ל. (שם)

זה הפירוש "כי קדוש אני" – אתה רוצה להיות קדוש ביחיד? יש רק אחד שיכול להיות קדוש ביחיד. הקב"ה. אתם, בשביל "קדושים תהיו" אתם צריכים הקהל. "כי קדוש אני" זו סיבה למה "קדושים תהיו" חייב להיות בכל עדת בני ישראל, ואז "לא יאמרו עוד ארון ברית ה'" אלא כל ירושלים, כל המלכות תהיה יסוד כסא ה' בעולם!

בעומק העומקים, זוהי פרשת "קדושים תהיו" שמתארת את המדינה האידיאלית. היא מדברת על "ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה את פאת שדך", ועל "ואהבת לרעך כמוך", ועל פאה ולקט וכו'. רוב גופי תלוים בה, וכדי שהם יוכלו להתממש זה צריך לבוא מתוך ההבנה שבעם ישראל הנטיה הלאומית והנטיה הרוחנית הם הנשמה והגוף וזה לא יכול להתממש בנפרד, וכל יחיד בא לתוך הכלל הזה.

חשבתי פעם עוד, שאולי אפשר לבאר את "קדושתי למעלה מקדושתכם" באופן נוסף – מה שקדושתי יכולה להופיע למעלה, זה רק מקדושתכם, רק בזכותכם. כלומר אתם מייצרים את קדושתכם ואז, מתוך זה, תופיע קדושתי. "שכל כניסתכם תהא קדושה ואשכון בה כאילו הוא ארון".

"כי יד על כס יה"

ועוד משפט; ירמיהו מספר שירושלים בימים ההם תיקרא "כסא ה' ונקוו אליה כל הגוים לירושלים ולא ילכו עוד אחרי שרירות לבם הרע". הראשון שלחם בכסא ה', מה שמעכב את כסא ה' זהו עמלק, כלומר הכוח שאנחנו נחלשים ע"י עמלק. נסביר; אצל עמלק כתוב –

וַיֹּ֗אמֶר כִּֽי־יָד֙ עַל־כֵּ֣ס יָ֔הּ מִלְחָמָ֥ה לַ-ה' בַּֽעֲמָלֵ֑ק מִדֹּ֖ר דֹּֽר. (שמות י"ז, ט"ז)

במקום כסא כתוב כס, ובמקום שם הוי"ה המלא כתוב רק מחצית – י'ה. רש"י מביא שם בשם חז"ל –

יָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּרְמָה לִשָּׁבַע בְּכִסְאוֹ לִהְיוֹת לוֹ מִלְחָמָה וְאֵיבָה בַּעֲמָלֵק עוֹלָמִית. וּמַהוּ כֵּס, וְלֹא נֶאֱמַר "כִּסֵּא", וְאַף הַשֵּׁם נֶחֱלַק לְחֶצְיוֹ? נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵין שְׁמוֹ שָׁלֵם וְאֵין כִּסְאוֹ שָׁלֵם, עַד שֶׁיִּמָּחֶה שְׁמוֹ שֶׁל עֲמָלֵק כֻּלּוֹ; וּכְשֶׁיִּמָּחֶה שְׁמוֹ, יִהְיֶה הַשֵּׁם שָׁלֵם וְהַכִּסֵּא שָׁלֵם…

זו המלחמה שלנו היום, בעמלק. אבל זה ממשיך; אנחנו אומרים בתהילים –

כִּי בָחַר ה' בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ. (תהילים קל"ב, י"ג)

המושב הוא מקום הכיסא, ולזה נתאווה הקב"ה – לציון. או"ה זה האות שחסרה מהכסא (כס), וה-ו"ה הן האותיות שחסרו בפסוק הקודם משם הוי"ה. בימים ההמה, בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה', והמדינה האידיאלית הזו היא יסוד כסא ה' בעולם וכשמתברר שהמלחמה נסובה על נושא אחד – האם אתם מכירים בעם ישראל ומבינים שדרכו מופיע שם ה' או שבעצם מתגלה כעת שעם ישראל מפריע לכם מסיבה פשוטה – כי אם ה' אחד ושמו אחד, אז אתם חמינאי וראשי אירופה ימ"ש, כבר לא תהיו המלכים, כי ה' אחד ושמו אחד?!

ואז בעת ההיא יקראו לירושלים כולם, כל הגוים יגיעו ויקוו לשם לשם ה', לישרולשים שתיקרא כסא ה', ולא יכלו עוד אחרי שרירות לבם הרע.

יסוד שבתפארת

הבוקר חשבתי שיום העצמאות תשפ"ו הוא אולי הפעם הראשונה שאני מרגיש עם עצמי כל כך ברור, ואולי זה לא נשמע טוב, מתוך הכרת הטוב, מתוך הבנה של כל מה שקורה, שכל מה שפתחנו בו ואמרנו על כל הטוב שצמח לכל כך הרבה יהודים מהמדינה – זה נכון אבל זה בכלל לא הסיפור. אם ננסח את זה באופן קיצוני וחריף – האמת? זה לא מעניין בכלל. "וכל חשקה וכל חפצה הוא שיהיה ה' אחד ושמו אחד". שום דבר אחר לא מעניין אותנו.

וכשתופסים את זה קולטים שכל ילד שאומר עוד פסוק בפסוקי זמרא בנחת – מביא את העולם ל-"ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", והוא בונה את המדינה האידיאלית. ופתאום אתה קולט שעל זה אנחנו מדברים ולשם אנחנו שואפים – ליסוד כסא ה' בעולם.

שמנו לב מהי הספירה של יום ה' באייר? יסוד שבתפארת. יסוד כסא ה' בעולם. ומוצאי יום העצמאות זה מלכות שבתפארת. המלך היושב על כסא רם ונישא.

"דבר אל כל עדת בני ישראל" ותאמר להם קדושים תהיו כדי להביא את העולם כולו אל האושר היותר עליון של כל האדם, בכל ההוויה, בכל העולם, בכל המציאות. בלי מילים גדולות, בלי פסקאות עמוקות – כל חייל שלנו עומד בראש החזית של זה. כל המלחמה שאנו מצויים בתוכה היא המלחמה על הקמת בית תפילה לכל העמים.

ה' ממרום ישאג

התפתח מן ספורט כזה לתת שם למלחמה הזו וכל פעם מישהו נותן עוד שם, אבל אני חושב שאת השם הטוב והנכון ביותר נתנו העמלקים בעצמם – "מבול אל אקצא". ה' למבול ישב – זו מלחמה על הקמת כסא ה' בעולם. זו המלחמה על הקמת בית התפילה לכל העמים, זו המלחמה על להביא אותנו ללא לשאוף לומר עוד ארון ברית ה', אלא שכל כניסתנו, כל פעם שיהודים יפגשו, שהכלל הזו יפגש, המדינה הזו תשכון שם כאילו אתם ארון.

בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה', והעת ההיא הולכת וקרבה, ושהקב"ה באמת יזכה אותנו מהימים האלה, מהרגעים האלה, לשמוע אותו שואג –

…ה' מִמָּר֤וֹם יִשְׁאָג֙ וּמִמְּע֤וֹן קׇדְשׁוֹ֙ יִתֵּ֣ן קוֹל֔וֹ שָׁאֹ֤ג יִשְׁאַג֙ עַל־נָוֵ֔הוּ… (ירמיהו כ"ה, ל')

וכל כך פשוט לי גם שזו הסיבה שאנחנו בתוך "שאגת הארי" – הארי זה עם ישראל, כארי יתנשא, והארי הוא גם הקב"ה והשאגה של האריה את שארת הארי – היא השאגה של הארי והלביא המחפשים את זיווגם –

…  א֕וֹי מִ֥י יִחְיֶ֖ה מִשֻּׂמ֥וֹ אֵֽל. (במדבר כ"ד, כ"ג)

מי יעז להיכנס בתוך הזיווג הזה שבין הארי והלביאה, כפי שמבאר זאת רבי יוחנן בגמרא (סנהדרין ק"ו). זו שאגה של הדוד לרעיה ושל הרעיה אל הדוד, ושל עולם שלם שלאט לאט מתברר בו הטוב מהרע, האוכל מהפסולת – ובעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה' ונקוו אליה כל הגוים, לקרוא בשם ה' אחד ושמו אחד, בב"א.

1. השם שקראו למלחמה הנוכחית שלנו הוא "שאגת הארי" ואני לא בטוח למי הכוונה – אלינו או אל הקב"ה. "אריה שאג מי לא יירא, ה' אלהים דיבר מי לא ינבא" (עמוס). אולי זה אנחנו שמבטאים איזו נקודה אלקוית עמוקה עמוקה, מכל השגה שאפשר להגדיר אותה והיא באה רק דרכנו. אבל נגיע לזה בהמשך. ↑

2. הרב כותב את המשפט הזה בהתיחס למשפט מפורסם של הפילוסוף היווני אריסטו, שאמר שהאושר העליון של האדם הוא העיון וההתבוננות. ההשגות השכליות, ואילו המדינה, הפוליס, היא כלי שאם הוא מאפשר לעשות את זה מה טוב, ואם לא – אז פחות טוב. זו אבחנה הגיונית, והרב קוק לא חולק על האבחנה הזו באופן עקרוני, לגבי מדינה רגילה, אבל אין הדבר כך בהתייחס למדינת היהודים, וכדלהלן. ↑

3. זה לא נוגע למהות של המדינה ולכן זה רלוונטי לא רק ליוון ואתונה אלא גם למדינות אחרות. מדינת יוון איננה קשורה לפילוסופיה הזו יותר ממה שיוגוסלביה או אנגליה קשורים אליה. ↑

4. מדינה שלא הוקמה כחברת אחריות או חברת ביטוח אלא היא מדינה אידיאלית. אמנם זה גם קיים בה אבל לא זו הנקודה המהותית בה. ↑