וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן. פרשת ויגש תשפו

אנחנו נמצאים בימים שבין סוף חג החנוכה לבין פרשת ויגש, והאמת היא שהשבוע שלנו ממשיך את ענייני החנוכה, כי ביום ראשון הקרוב יחול ח' בטבת – יום שירד בו חושך לעולם שלשה ימים "כיום שנעשה בו העגל" כי בו הושיב תלמי המלך היווני שבעים זקני ישראל וציווה עליהם לתרגם את התורה ליוונית, "והיה היום הזה קשה לישראל כיום שנשברו בו הלוחות. אמנם הקב"ה עשה נס נפלא, שלמרות שתלמי הושיב את הזקנים כל אחד בחדר נפרד, הם כיוונו לאותו תרגום בדיוק, כולל י"ג דברים שהם שינו, החל מהפסוק הראשון שתורגם "א-להים ברא בראשית" (במקום "בראשית ברא א-להים") ועוד, וזה פלא עצום איך שבעים זקנים הצליחו לכוון כך. ואכן הוא נקבע כיום תענית והוא חלק והראשון משלשת ימי התענית הרצופים של ח'-ט'-י' בטבת.^[1]

עיניכם הרואות

אז אנחנו היום נמשיך לעסוק גם בענייני החנוכה אבל מתוך הפרשה. נפתח בפסוק מעניין, בו מנסה יוסף מנסה לשכנע את האחים להאמין שהוא יוסף –

וְהִנֵּ֤ה עֵֽינֵיכֶם֙ רֹא֔וֹת וְעֵינֵ֖י אָחִ֣י בִנְיָמִ֑ין כִּי-פִ֖י הַֽמְדַבֵּ֥ר אֲלֵיכֶֽם. (בראשית, מ"ה י"ב)

צריך להבין את הביטוי – מה הכוונה "עיניכם"? כל המפרשים מתקשים בכך. רש"י במקום אומר שהואא הישווה את בנימין לכולם –

ועיני אחי בנימין. השוה את כולם יחד, לומר, שכשם שאין לי שנאה על בנימין אחי, שהרי לא היה במכירתי, כך אין בלבי שנאה עליכם.

אבל מה הכוונה במילים "עיניכם" ו"עיני אחי"? לכאורה היה צריך לומר "הנה אתם רואים" וכיוצ"ב. רש"י אומר על המילים "כי פי המדבר אתכם" שהוא דיבר איתם בלשון הקודש, ולכאורה מה הרבותא? גם המתורגמן דיבר בלשון הקדש ומן הסתם עוד אנשים ידעו את השפה הזו. אולי דווקא מתוך הבנת המילה "עיניכם" נבין גם את זה.

חננו בכ"ה

נשאיר את זה פתוח להמשך ונחזור כעת לשלהי חנוכה. דיברנו כבר בקושי שבשם החג – כל אחד מהחגים נקרא בלשון הקודש בשם שמעיד על תוכנו. כך בפסח, פורים, ראש השנה, יום הכיפורים וכו', ותמהנו מה הכוונה "חנוכה". כולם עוסקים בזה, ודווקא הדרשות שדרשו בזה מעידות שיש כאן דבר שצריך להעמיק בו. לכאורה, חנוכת המזבח לא מאפיינת את מהות החג וזה אף לא מוזכר בתפילת על הניסים שתוקנה לזכר החג וגם לא בסוגיה בגמרא. אמנם זה מופיע בספר חשמונאים ואכן חנכו את המזבח אבל זה היה בגלל ששלוש שנים המזבח היה טמא ולא היה ניתן להשתמש בו. הרמב"ם אגב אומר שבכל פעם שהמזבח נטמא יש לחנוך אותו מחדש. לא זו הנקודה העמוקה של החג. ניסינו בשיחה קודמת לטעון שזה על שם העתיד אבל אני רוצה להתמקד דווקא במשהו שנראה כמו דרשה ושכולם מכירים אותה, אבל יש בה נקודה שלא שמים אליה לב;

כולם מכירים את הדרשה שחנוכה נקרא כך כיון שחנו בכ"ה בכסלו. זה לא חידוש מהזמן האחרון אלא זה מופיע כבר במחזור ויטרי, המיוחס לר' שמחה ב"ר שמואל מויטרי, תלמידו של רש"י. כבר במאה ה-12 יצא העותק הראשון שלו והתקבל באשכנז, והוא מביא שם ש"חנו בכ"ה" זה לא לשון חניה אלא שבכ"ה מצאו חן בעיני הקב"ה ביום הזה. לא ענין חניה אלא חן. ומהו החן? שזכו להארת פנים בגילוי שכינה בנס פך השמן – "מצאו חנינה". כלומר השורש אינו ח.נ.ה אלא ח.נ.ן. זה הסבר יפה וגדול אבל מה המשמעות של זה?

דרשה אחרת מופיעה בראשונים ובאחרונים (אבודרהם, הט"ז ועוד) שחנוכה זה ראשי תיבות 'ח' נרות והלכה כבית הלל'. גם זה נראה קצת דרשה רחוקה. ומה עם בית שמאי? איך הם קראו לחג – חנוכ"ש? גם את זה צריך להבין.

אני מבקש היום להעמיק במושג מציאת חן, ויה"ר שנמצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם. שמתי לב לדבר מרתק; בשבת חנוכה קוראים בדר"כ את פרשת מקץ. הדבר הראשון שאומר יוסף לבנימין מיד כאשר הוא רואה אותו, עוד לפני שנכמרים רחמיו והוא יוצא לבכות, הוא –

…וַיֹּאמַ֕ר אֱלֹהִ֥ים יׇחְנְךָ֖ בְּנִֽי. (שם מ"ג כ"ט)

רש"י מביא שם שהוא בא להשלים את יעקב אבינו. במפגש הגדול של יעקב ועשו, עונה יעקב לשאלת עשו ואומר "הילדים אשר חנן אלהים את עבדך". ועל זה מוסיף יוסף –

אלהים יחנך בני. בשאר שבטים שמענו חנינה, אשר חנן אלהים את עבדך, ובנימין עדיין לא נולד, לכך ברכו יוסף בחנינה. (רש"י שם)

הוא לא אומר "אחי" אלא "בני", על אף שבנימין הוא כבר אבא עם עשרה ילדים. יוסף תופס את מקומו של יעקב ומשלים אותו. יוסף אכן יהיה גם קצת כמו אב – בניו, אפרים ומנשה, יהיו לשבטים. ומענין שלא רק הפרשה עוסקת בחן אלא גם ההפטרה מסיימת במילים –

מִֽי־אַתָּ֧ה הַֽר־הַגָּד֛וֹל לִפְנֵ֥י זְרֻבָּבֶ֖ל לְמִישֹׁ֑ר וְהוֹצִיא֙ אֶת־הָאֶ֣בֶן הָרֹאשָׁ֔הֿ תְּשֻׁא֕וֹת חֵ֥ן חֵ֖ן לָֽהּ. (זכריה ד', ז')

צריך להבין מה זה חן ולמה פעמיים. וזה כאמור ענין החן שמצאו החשמונאים בבית שני בעיני ה', כמובא בראשונים.

כמדומני יש כאן יסוד עצום לכל החיים. ונזכור שאנחנו לפני ח' בטבת ואחרי חנוכה ממשיך איתנו הלאה לחים ומכל חג אנחנו לוקחים איתנו משהו להמשך החיים. על אחת כמה וכמה חנכה שהוא החג הכי 'שלנו' – הוא יסוד תורה שבעל פה, כל תורה שבע"פ מתחילה בחנוכה.^[2]

יופי מול חן

אז בואו נתחיל בשאלה בעברית לביטוי שכולנו מכירים אבל לא שמים לב אליו. מה פירוש הביטוי – "אתה מוצא חן בעיני"? מי מוצא פה מה ואיך זה קשור לעיניים? זה ביטוי מקראי שמופיע כבר אצל נח – "ונח מצא חן בעיני ה'", וכן אצל אברהם ("אם נא מצאתי חן בעיניך", בראשית י"ח, ג'), משה רבנו ואסתר המלכה ("אם מצאתי חן בעיניך המלך", אסתר ז', ג') ועוד. הקב"ה אומר –

כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה' מָצָ֥א חֵן֙ בַּמִּדְבָּ֔ר עַ֖ם שְׂרִ֣ידֵי חָ֑רֶב הָל֥וֹךְ לְהַרְגִּיע֖וֹ יִשְׂרָאֵֽל. (ירמיהו ל"א, א')

מהי בעצם מציאת חן?

אגב, האדם הראשון שמבקש לוודא שהוא מצא חן בעיני ה' הוא לוט, וכשהוא יוצא עם המלאכים מסדום הוא אומר –

הִנֵּה־נָ֠א מָצָ֨א עַבְדְּךָ֣ חֵן֮ בְּעֵינֶ֒יךָ֒ וַתַּגְדֵּ֣ל חַסְדְּךָ֗ אֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֙יתָ֙ עִמָּדִ֔י לְהַחֲי֖וֹת אֶת־נַפְשִׁ֑י וְאָנֹכִ֗י לֹ֤א אוּכַל֙ לְהִמָּלֵ֣ט הָהָ֔רָה פֶּן־תִּדְבָּקַ֥נִי הָרָעָ֖ה וָמַֽתִּי. הִנֵּה־נָ֠א הָעִ֨יר הַזֹּ֧את קְרֹבָ֛ה לָנ֥וּס שָׁ֖מָּה וְהִ֣וא מִצְעָ֑ר… (בראשית י"ט, י"ט-כ')

הוא מבקש בשם מציאת החן הזו להינצל ולשם כך גם העיר צריכה להינצל – והוא זוכה לכך, דבר שאפילו אברהם לא זכה כשביקש להציל מערי סדום. שם מופיע המשיח, דרך המערה ובנות לוט וכו'. אגב, זה מרתק; מלוט ובנותיו יוצא מואב וממנו רות המואביה. היא אומרת לנעמי –

וַתֹּ֩אמֶר֩ ר֨וּת הַמּוֹאֲבִיָּ֜ה אֶֽל־נׇעֳמִ֗י אֵלְﬞכָה־נָּ֤א הַשָּׂדֶה֙ וַאֲלַקֳּטָ֣ה בַֽשִּׁבֳּלִ֔ים אַחַ֕ר אֲשֶׁ֥ר אֶמְצָא־חֵ֖ן בְּעֵינָ֑יו… (רות ב', ב')

וכשבועז מקרב אותה, היא אומרת לו –

…וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו מַדּ֩וּעַ֩ מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ לְהַכִּירֵ֔נִי וְאָנֹכִ֖י נׇכְרִיָּֽה. (שם, י')

כל סיפורה של רות הוא שהיא מצאה חן.

וכדי שהדברים ימצאו חן בעיני השומע, זה פלאי פלאות – יוסף כאמור אומר לבנימין "א-להים יחנך בני", ואנחנו יודעים שמבנימין יצאו מרדכי ואסתר, וכל כוחה של אסתר היה שהיא מצאה חן וחסד לפני המלך אחשורוש!

אצל אסתר חז"ל אומרים שלא היתה יפה אלא ירקרוקת אבל היא העלתה חן. וצריך להבין כאמור מה פירוש הביטוי הזה "למצוא חן בעיניך" – אני מוצא את החן שלי בעיני האדם שאני מביט אליו?

ומילה אחרונה על מגילת אסתר. למה בכלל פותחת המגילה בפרק א' עם כל סיפור המשתאות ו-ושתי המלכה וכו'? ואכן יש דעה בחז"ל שהכל היה צריך להתחיל בפרק ב' – "איש יהודי היה בשושן הבירה" וכו'. ואולי החשיבות היא כדי להראות את ההבדל בין ושתי ואסתר. ההבדל בין ושתי לאסתר הוא שושתי היתה יפה ואילו אסתר העלתה חן. המלך קורא לושתי כדי "להראות העמים והשרים את יופיה", משם מתפתח כל המשבר, והוא נרגע רק כאשר מופיעה לפניו זו שנושאת חן.

מציאת חן. שורש המילה ח"ן הוא כאמור ח.נ.ן. חנינה. כאשר אני מתאר 'מציאה', הרי שהכוונה היא לאחד משניים – או שהדבר איננו שלי ומצאתי אותו, או שהוא שלי אבל לפני כן הוא אבד ממני, אולי אף התייאשתי ממנו אולי לא לגמרי. מציאת חן "בעיניך" היא שהחן, החנון, החנינה, הנקודה הפנימית הזו מהותה היא שזה לא שלי, ולא כי זה מגיע לי אלא זו חנינה, והיא כ"כ פנימית, היא גילוי האלוקות שבי, וכאשר אני אומר שאני "מוצא חן בעיניך" הכוונה היא שבעיניים שלך משתקפת נקודת החן שלי. כדי שנקודת החן הזו תשתקף, תבוא לידי ביטוי, העיניים שלך מחזירות לי את נקודת החן שאיבדתי. זה ביטוי מדהים שלעולם לא ניתן יהיה לתרגמו ללשונות אחרים.

יוסף מצליח או הקב"ה מצליח?

מהו ההבדל בין יופי לחן? זה דבר פלאי. בחנוכה החן שלנו ניצח את היופי של יוון. במלחמת החן מול היופי, נשאנו אנחנו חן בעיני המלך. היופי הוא אכן דבר גדול, עצום – "וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ" (תהילים מ"ה, י"ב), "יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ" (שם ג') – אבל הוא יכול להיות גם הדבר המסוכן ביותר בעולם. נתחיל עם יוסף הצדיק; מקור הנפילות של יוסף הוא – "ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה". אחר הדברים האלה ותישא אשת פוטיפר…" (בראשית ל"ט ו'-ז'), ורש"י שם אומר –

וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר. כֵּיוָן שֶׁרָאָה עַצְמוֹ מוֹשֵׁל, הִתְחִיל אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וּמְסַלְסֵל בִּשְֹעָרוֹ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אָבִיךָ מִתְאַבֵּל, וְאַתָּה מְסַלְסֵל בִּשְֹעָרְךָ? אֲנִי מְגָרֶה בְּךָ אֶת הַדֹּב! מִיָּד: וַתִּשָא אֵשֶׁת אֲדוֹנָיו…

הוא מגיע לבית הסוהר, ושם –

וַיְהִ֤י ה֙' אֶת־יוֹסֵ֔ף וַיֵּ֥ט אֵלָ֖יו חָ֑סֶד וַיִּתֵּ֣ן חִנּ֔וֹ בְּעֵינֵ֖י שַׂ֥ר בֵּית־הַסֹּֽהַר. (שם כ"א)

ה' נתן לו את חינו. הוא מגיע לכלא המצרי בגלל היופי ושם הוא מגיע לביטול יותר ויותר גדול. הרי כבר אצל פוטיפר, עוד לפני שהוא מתואר כ-"יפה תואר ויפה מראה" כתוב –

וַיַּ֣רְא אֲדֹנָ֔יו כִּ֥י ה' אִתּ֑וֹ וְכֹל֙ אֲשֶׁר־ה֣וּא עֹשֶׂ֔ה ה' מַצְלִ֥יחַ בְּיָדֽוֹ. וַיִּמְצָ֨א יוֹסֵ֥ף חֵ֛ן בְּעֵינָ֖יו… (שם ג'-ד')

ולמה הוא מצא חן בעיני אדוניו פוטיפר? בגלל ש –

וַיְהִ֤י ה֙' אֶת־יוֹסֵ֔ף וַיְהִ֖י אִ֣ישׁ מַצְלִ֑יחַ וַיְהִ֕י בְּבֵ֖ית אֲדֹנָ֥יו הַמִּצְרִֽי. (שם ב')

זה יוסף שיביא בסוף את פרעה ואת כל העם המצרי להבנה של "הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ" (שם מ"א ל"ט)!

נשים לב – בשלב הראשון הוא "איש מצליח", ככה הופיע עליו בויקיפדיה. אבל בשלב הבא – "ה' מצליח בידו". ה' הוא המצליח, לא יוסף. וזה מה שמוצא חן בעיני פוטיפר. זה נשמע לנו פסוק פשוט, אבל זה עמוק;

ותבטחי ביופיך – ותזני על שמך

הרי מהי מצרים? ההגדרה בנביא כשהוא מתאר את החורבן הצפוי למצרים היא –

עֶגְלָ֥ה יְפֵה־פִיָּ֖ה מִצְרָ֑יִם קֶ֥רֶץ מִצָּפ֖וֹן בָּ֥א בָֽא. (ירמיהו מ"ו, כ')

היופי שלה הוא מה שיפיל אותה – ממש כמו שקורה ליוסף רק שאצלו בא החן, אגב, ממש כמו שקורה לישראל ביציאת מצרים. בפרק של "ואומר לך בדמייך חיי", מתאר יחזקאל את הילדה שנולדה בגועל נפשה והיא מלאה דם וכו', והוא אומר –

…וַתִּ֙יפִי֙ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֔ד וַֽתִּצְלְחִ֖י לִמְלוּכָֽה. וַיֵּ֨צֵא לָ֥ךְ שֵׁ֛ם בַּגּוֹיִ֖ם בְּיׇפְיֵ֑ךְ כִּ֣י כָּלִ֣יל ה֗וּא בַּהֲדָרִי֙ אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי עָלַ֔יִךְ נְאֻ֖ם ה' אלהים. וַתִּבְטְחִ֣י בְיׇפְיֵ֔ךְ וַתִּזְנִ֖י עַל־שְׁמֵ֑ךְ וַתִּשְׁפְּכִ֧י אֶת־תַּזְנוּתַ֛יִךְ עַל־כׇּל־עוֹבֵ֖ר לוֹ־יֶֽהִי. (יחזקאל ט"ז, י"ג- ט"ו)

משיא היופי את מתחילה לזנות, ומשם את הופכת לכלום ואז גלית למצרים – ואז מצאתי אותך ומצאת חן בעיני. אלו שלבים מרתקים שנחזור אליהם עוד רגע. אבל נתמקד ביוסף – רש"י לומר את יופיו של יוסף כפשט הפסוקים. זו התמודדות עם יופי. יוסף הוא היחיד במקרא ובתנ"ך שנקרא כך. דוד נקרא "יפה עיניים וטוב רואי", זה משהו אחר, ורק יוסף "יפה תואר ויפה מראה". יופי יכול להיות הדבר הכי טוב בעולם ומנגד הכי מסוכן.

כאשר יוסף מתגלגל לבית הסוהר, בעקבות כל הניסיון עם יופיו, נותן כאמור ה' את חינו בעיני שר בית הסהר" –

וַיִּתֵּ֞ן שַׂ֤ר בֵּית־הַסֹּ֙הַר֙ בְּיַד־יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת כׇּל־הָ֣אֲסִירִ֔ם אֲשֶׁ֖ר בְּבֵ֣ית הַסֹּ֑הַר וְאֵ֨ת כׇּל־אֲשֶׁ֤ר עֹשִׂים֙ שָׁ֔ם ה֖וּא הָיָ֥ה עֹשֶֽׂה. אֵ֣ין ׀ שַׂ֣ר בֵּית־הַסֹּ֗הַר רֹאֶ֤ה אֶֽת־כׇּל־מְא֙וּמָה֙ בְּיָד֔וֹ בַּאֲשֶׁ֥ר ה' אִתּ֑וֹ וַֽאֲשֶׁר־ה֥וּא עֹשֶׂ֖ה ה' מַצְלִֽיחַ. (בראשית שם כ"ב-כ"ג)

בהתחלה הוא היה "איש מצליח" כמו שראינו. בפעם השניה אדוניו רואה ש-"ה' מצליח בידו", ולבסוף – "ואשר הוא עושה ה' מצליח". זה רק ה', בלי איש, בלי בידו.

חנינה אלוקית

זוכרים את "אשר חנן אלהים את עבדך" שפתחנו בו? – כשמגיע עשו ורואה את ילדיו של יעקב, הוא שואל את יעקב "מי אלה לך", ויעקב עושה כל מה שניתן כדי להישמר מהשפעה עשווית, הוא סוגר את דינה בתיבה, ואומר לעשו – 'אתה חנונים, הם לא משלך וגם לא שלי. הם קיבלו חנינה. זה הכל מהקב"ה. הם חנונים. אתה יש לך רב, אתה אדמוני, אתה שעיר – אלה חנונים'. וכאשר הוא רוצה לתת לו את המנחה הוא אומר –

קַח־נָ֤א אֶת־בִּרְכָתִי֙ אֲשֶׁ֣ר הֻבָ֣את לָ֔ךְ כִּֽי־חַנַּ֥נִי אֱלֹהִ֖ים וְכִ֣י יֶשׁ־לִי־כֹ֑ל… (שם ל"ג, י"א)

אני חנון. גם הרכוש שלי כבר חנון. הרווחתי אותו כי אלקים לקח את הצאן של לבן מפה לפה – אני לא עשיתי כלום. אני חנון.

כשהאחים מגיעים למצרים הם הולכים ומחפשים את יוסף בשוק של זונות! זוכרים מה אומרת הגמרא, שאת חלקה מצטט רש"י, כאשר באה אשת פוטיפר ליוסף באותו יום? –

באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון. אמר לו, יוסף עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם. רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות?! דכתיב (משלי כט, ג) ורועה זונות יאבד הון מיד… (סוטה ל"ו:)

כאשר היופי מגיע לשיאו והוא אינו קשור למקור שלו הוא זנות.

כשיוסף קורא לבנימין ואומר לו "אלהים יחנך בני" הוא בעצם אומר לו 'לפני שמזהים אותי, וכל עוד אני מעביר את הכח של אבא, אני מעביר לך את כח החנינה, את כח החן. גם אתה בנימין בנה של רחל – יפת התואר ויפת המראה. גם אני. גם אתה תסתבך, גם אתה תצטרך להיות משנה של מלך של כל העולם כולו אך להישאר מרדכי היהודי, כפי שאני איש עברי, ולכן אני אתן לך חמש חליפות שמלות כדי שתוכל לצאת בלבוש מלכות, תכלת וחור ועטרת זהב, ואני אצטרך לתת לך את ההדרכה לכל זה והדבר הראשון שאני אתן לך את כח למצוא חן. ועם החן הזה אתה תוציא את אחשורוש ואת ממלכתו מהיופי של ושתי אל החן של אסתר, של מגילת אסתר. קשה למצוא אותו, את החן הזה. גם לי קשה כי הוא הלך לאיבוד. הדרך למצוא אותו היא להבין שזה לא ממני אלא שזה אלוקי, וההשתקפות שלי אם יש חן או לו היא – בעיניך. זה לא משהו מוגדר, זו השתקפות'. יופי, לעומת זאת, זה אוטומטי.

כלה מעלת חן

נחזור עכשיו לחנוכה, ל-'ח' נרות והלכה כבית הלל'. יש מחלוקת יסודית בין בית הלל ובית שמאי –

תנו רבנן כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה… (כתובות ט"ז:-י"ז.)

ומבאר שם רש"י –

כמות שהיא. לפי יופיה וחשיבותה מקלסין אותה.

דברים מוגדרים. בית שמאי תובעים את האמת. לעומתם בית הלל גורסים –

כלה נאה וחסודה. חוט של חסד משוך עליה. (שם רש"י)

ממשיכה הגמרא –

אמרו להן ב"ש לב"ה הרי שהיתה חיגרת או סומא אומרי' לה כלה נאה וחסודה?! והתורה אמרה (שמות כג, ז) מדבר שקר תרחק! אמרו להם ב"ה לב"ש לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר ישבחנו בעיניו. מכאן אמרו חכמים בלעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות. כי אתא רב דימי אמר הכי משרו קמי כלתא במערבא [כך שרים לפני הכלה בארץ ישראל] לא כחל ולא שרק ולא פירכוס ויעלת חן. (שם י"ז.)

הכלה, אומר רב דימי, לא צריכה צבעים, סומק, שערות קלעות או איפור אלא יעלת חן. היא נושאת חן בעיני כל רואיה, כמו אסתר. בהמשך מספרת הגמרא –

אמרו עליו על רבי יהודה בר אילעאי שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר כלה נאה וחסודה (שם)

ומבארים הראשונים שהוא לקח דווקא בד של הדס כדי להזכיר את אסתר, הדסה, שהיתה ירקרוקת אבל מצאה חן בעיני המלך. למצוא חן זה למצוא את האבדה שאבדה לי.

יופי מתמטי

יוון רצו שנהיה יפים. יוון הוא כזכור בנו של יפת –

בְּנֵ֣י יֶ֔פֶת גֹּ֣מֶר וּמָג֔וֹג וּמָדַ֖י וְיָוָ֣ן וְתֻבָ֑ל וּמֶ֖שֶׁךְ וְתִירָֽס. (בראשית י', ב')

הילד הכי חשוב של יפת. "יפת א-להים ליפת" – יון זה כל היופי ובלבד שתוציא משם את החן. יון היא ציון בלי הצ'. כבר אמרנו לא אחת שלא היתה להם בעיה שנלמד תורה ונקיים מצוות והם אפילו יממנו את זה בתקציבים, רק שזה לא יהיה "תורתך. ולהעבירם מחוקי רצונך". הם רוצים להשכיח ממני שאני חנון, שאני מוצא חן בעיני ה'.

מה שקרה בכ"ה בכסלו הוא שנכנסו החשמונאים למקדש ולא הסכימו להדליק בשמן טמא שלפי ההגדרה המתימטית, לפי היופי, אפשר להדליק איתו. הם רצו שנהיה בסדר מתימטית. ואילו היהודים הגיעו ממסירות הנפש שלהם ולא היו מוכנים להשתמש בשמן שידה של יוון נגעה בו. הם לא מוכנים לגעת בשמן שמתורגם ליוונית.

מסירות הנפש של החשמונאים

תגידו, תרגום זה טוב או רע? הרי משה רבנו תרגם את התורה לשבעים לשון! כל ספר דברים הוא – "הואיל משה באר את התורה הזאת". וכשנכנסו לארץ ישראל הוא באר את התורה באר היטב על האבנים – בשבעים לשון. הרבי שואל – אין למשה מה לעשות עכשיו? שימצא מתרגמים! ובשביל מה צריך את זה? כמה יפנים וקרואטים היו שם? למה בכלל צריך את זה?

והפירוש – בַאר זה בֵאֶר, יפוצו מעיינותיך. אין אפשרות של תרגום שהוא הבאר עצמה, רק אם משה יתרגם זה יהיה הבאר. וזו מגמת התורה שיהיה מתורגם כי היופי של יפת הוא מצוין רק אם הוא שוכן באהלי שם.

וזו היתה מסירות הנפש של החשמונאים. הם באו ואמרו – היופי השתלט עלינו. היוונים הצליחו, כמעט ניצחו אותנו – הם טמאו את כל השמנים עם היופי שלה, עם נגיעת היד שלה. הם לא רצו להחריב את המקדש. הם נהנו מהארכיטקטורה של המבנה – אבל ליד זה צריך איזה איצטדיון לאתלטיקה, כי הגוף יפה! זה נכון, אבל יש חן או אין חן?

בכ"ה בכסלו מצאנו חן בעיני הקב"ה. זה היה הנס של כ"ה בכסלו, זו התשובה לשאלת הבית יוסף. הנס היה עצם מציאת החן הזו בעיני ה' שאיתה גרשנו את היופי של הזנות היוונית.

בית הלל אומרים "לא כחל ולא שרק ולא פרכוס ויעלת חן" – היא מעלת חן בעיני כל רואיה. הלחינם חכמת הנסתר נקראת ל-"יודעי חן"?

מציאת החן לאורך כל הדרך היא האופן שבו אתה עובר מהמקום של תפיסת המקום שלך למקום שבו אתה מתבטל והופך לכלי לאלוקות. בתהילים כתוב –

יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ עַל כֵּן בֵּרַכְךָ אֱלֹהִים לְעוֹלָם… וַהֲדָרְךָ צְלַח רְכַב עַל דְּבַר אֱמֶת וְעַנְוָה צֶדֶק וְתוֹרְךָ נוֹרָאוֹת יְמִינֶךָ… עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ… וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ…. (תהילים מ"ה, ג'-י"ב)

כשהכל חן – יש תאווה ליופי. היכולת לעבור מהיופי אל החן היא הברכה שיוסף מברך את בנימין. הוא עוד יסביר לאחים ששכל מה שהם חשדו בו – הוא בכלל לא נכנס לסוגיות האלה. כל עבודתו היתה למשול בכל ארץ מצרים. הוא המושל, הוא צדיק יסוד עולם. בברכת יעקב ליוסף הוא אומר לו –

בֵּ֤ן פֹּרָת֙ יוֹסֵ֔ף בֵּ֥ן פֹּרָ֖ת עֲלֵי־עָ֑יִן בָּנ֕וֹת צָעֲדָ֖ה עֲלֵי־שֽׁוּר. (בראשית מ"ט, כ"ב)

ורש"י מבאר שם – "בן חן". בנות מצרים הסתכלו כולם לכיוון שלו כי בעומק הוא זה שמעלה את החן. בעולם שהולך ונופל ביופי – ותיפי במאד מאד ותצלחי למלוכה.. ותבטחי ביופיך ותזני על שמך" – יוסף הוא המוצא חן.

אין בעיה לתרגם את התורה. להיפך – יש מצווה לתרגם את התורה, אבל השאלה היא האם התרגום יבוא ע"י תלמי המלך ויביא את החושך הגדול ביותר לעולם, כיום חטא העגל, או שהוא יבוא מתוך משה רבנו?!

חנו בכ"ה. איך נפתחת קריאת התורה של חנוכה? עוד לפני קרבנות הנשיאים אנו קוראים –

דַּבֵּ֤ר אֶֽל־אַהֲרֹן֙ וְאֶל־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר כֹּ֥ה תְבָרְﬞכ֖וּ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אָמ֖וֹר לָהֶֽם. יְבָרֶכְךָ֥ ה' וְיִשְׁמְרֶֽךָ. יָאֵ֨ר ה' פָּנָ֛יו אֵלֶ֖יךָ וִֽיחֻנֶּֽךָּ… (במדבר, ו' כ"ג-כ"ה)

זו הפתיחה וזה הענין של חנוכה – מציאת חן. 'ח' נרות והלכה כבית הלל' בא לומר שמהות הענין בא לידי ביטוי בחנוכה, כי המהות של בית הלל, שכלה כמות שהיא – מעלה חן, גם אם כרגע היא חיגרת או סומא, והידיעה שאתה קורא לה "נאה וחסודה" היא עצמה מעוררת את נקודת החן, "מצאתי חן בעיניך המלך", והעיניים האלה מחזירות לי את החן. זה יסוד מופלא למצוא חן.

יומנו של חָנון

המלחמה הזו מול יון כל כך מוכרת ומובנת לכולנו. אתם יודעים, יש ביטוי בישראלית מדוברת, סלנג, שקוראים למישהו "חְנון" והכוונה היא שאין לו שום דבר מיוחד, הוא לא גאון, לא מבריק, הוא רק חָנון – אין לו דבר משלו. הכל "חנן א-להים את עבדך".

המעבר הזה מהיופי אל החן אצל יוסף, הוא מה שמשנה את כל מה שקורה עכשיו בפרשה – בכח שלו לפנות אל האחים ולומר להם את הפסוק בו פתחנו –

וְהִנֵּ֤ה עֵֽינֵיכֶם֙ רֹא֔וֹת וְעֵינֵ֖י אָחִ֣י בִנְיָמִ֑ין כִּי-פִ֖י הַֽמְדַבֵּ֥ר אֲלֵיכֶֽם. (בראשית, מ"ה י"ב)

לא 'אתם רואים' אלא "עיניכם רואות ועיני אחי בנימין". אני אשתקף דרככם. יוסף יהיה השבט היחיד שכל ישראל ייקראו על שמו –

רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף… (תהילים פ', ב')

הכח הזה לעבור מהכי יפה, מ"יפה תואר ויפה מראה", אל המקום שדווקא בחושך הכי גדול והכי קשה – ומשם הוא יופיע ויגלה את נקודת החן בעולם, ושם לא יופיע "איש מצליח" או "מצליח בידו" אלא פשוט "ה' מצליח", הכח להופיע את זה יבוא מתוך יוסף בכל אחד מהאחים. ובכח הזה הוא ינסה להוציא את מצרים מהמציאות שלה.

מצא חן – במקדש

גם פרעה רואה בחלומותיו איך היופי נבלע ואיננו. יופי של פרות – איזה תיאור נוראי. עד כמה שהיופי במצרים הוא מוגדר. הוא רואה "פרות יפות מראה ובריאות בשר". יופי. הוא רואה בחלומו איך כל היופי הזה נבלע "ולא נודע כי בא אל קרבנה", ואז אומר לו יוסף – 'תקשיב טוב, רק כשהיופי נבלע אתה יכול לתפוס שאלקים מדבר איתך. אתה יכול לשחרר את העולם מהיפי ומהשחץ שלך ולהפגיש את כל העולם עם מה שאלקים פונה לדבר איתך'.

"כה אמר ה' מצא חן במדבר עם שרידי חרב". בין חנוכה לח' בטבת, אנחנו חיים עם הפרשות שאיתן אנו מגיעים לחיבור המחודש של יוסף והאחים, ובפרשה הבאה, כאשר ירצה יוסף להוציא את יעקב ממצרים לקברו במערת המכפלה, הוא יאמר-

וַיְדַבֵּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֶל־בֵּ֥ית פַּרְעֹ֖ה לֵאמֹ֑ר אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם דַּבְּרוּ־נָ֕א בְּאׇזְנֵ֥י פַרְעֹ֖ה לֵאמֹֽר. (בראשית נ' ד')

אם קלטתם שזו הבשורה בעולם אז דברו אל פרעה לאמר.

החן שהתחיל אצל לוט, דרך רות להביא את משיח בן דוד של עני ורוכב על חמור, "וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן" (משלי ג', ל"ד) – הענוה שמביאה את החן, והחן שמביא את יוסף לברך את בנימין ולגלות את החן שיביא את אסתר שיציל אותנו מאחשורוש הוא החן שמצאו החשמונאים בעיני הקב"ה שהציל אותנו מהיוונות – וזוהי חנוכה שתופיע במלואה כאשר "אז אגמור בשיר מזמור חנוכת המזבח". ואולי באמת זהו הסיום של הכל כי חנוכה בעברית היא התחלה, והיכולת להתחיל היא רק אם אני יודע שזה לא יופי, שהרי יופי בסופו של דבר בטל, נובל, כלה. אני יכול להתחיל כל פעם מחדש כי אני יכול למצוא פך של שמן מונח בחותמו של כהן גדול, קדש הקדשים, הוא הכח הפנימי שבי שאומר שתמיד יכול להיות חנוכה. זאת חנוכה – זהו יום החג השמיני היחיד בשנה כי הוא בא לגלות את זה שאנחנו מצאנו חן בעיני הקב"ה והוא השרה את שכינתו בתוכנו כדי לגלות שאנחנו מנצחים את היופי החיצוני של יון. חנו בכ"ה.

1. בח' בטבת תורגמה התורה ליוונית כאמור, בט' בו נפטר עזרא הסופר וב-י' בטבת כידוע החל המצור על ירושלים בימי בית ראשון. ↑

2. בפורים אמנם זה גם כבר התחלת תורה שבעל פה אך שם יש גם תקנת נביאים. ובאמת הגמרא שואלת לראשונה בחנוכה על הברכה של הדלקת נרות חנוכה – "והיכן ציונו?", שהרי חכמים קבעו את המצווה הזו והיא איננה מן התורה, ומתפתח שם דיון, ובאמת כל תורה שבע"פ מתחילה בחנוכה, ואכמ"ל. ↑