חנוכת העתיד. פרשת מקץ תשפו

זכר למקדש אבל הפוך

"חנוכה חנוכה חג יפה כל כך". אני מבקש לפתוח בשלשה נושאים שונים בענייני החנוכה ונקווה שנצליח להרחיב בכולם, ואף לבאר את המזמור המפורסם שכולנו שרים אחרי הדלקת הנרות – "מעוז צור".

השאלה הראשונה מוכרת אבל צריך להגדיר אותה. יש מושג בחז"ל ולפיו "כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון".^[1] כלומר, כשחכמים תיקנו דבר הם עשו זאת בדומה למה שהיה במקור מן התורה. למשל, אנחנו סופרים את ספירת העומר היום מדרבנן כי אין לנו קצירת העומר ואין מנחת העומר וכו' אבל אנחנו עושים זאת בדומה למה שהיה בבית המקדש ואף מזכירים "הרחמן הוא יבנה לנו את בית המקדש…". כמו"כ בליל הסדר אנחנו אוכלים מרור דרבנן, כי אין לנו קרבן פסח וכו', אבל זה "כעין דאוריתא", וכן הלאה. במצוות נרות החנוכה, זה לכאורה היה צריך להיות ממש כעין דאורייתא – כי זה זכר למנורת המקדש ואנו מדליקים את מנורת החנוכה כי החשמונאים נכנסו להיכל ומצאו פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ונעשה ממנו נס והדליקו ממנו את מנורת המקדש, אבל בפועל פרטי תקנת הדלקת מנורת החנוכה הם כאילו הכל הפוך ומנוגד למה שהיה במקדש מדאורייתא; במקדש היו שבעה קנים במקדש ואילו בחנוכה שמונה קנים. מקום עמידת המקדש בדרום ומימין, ליד הפרוכת, ואילו נרות החנוכה – מבחוץ ובשמאל. את המנורה במקדש הדליקו בין הערביים, בפלג המנחה^[2] ולא בלילה שכן בלילה אין עבודות במקדש, ולעומת זאת את נרות החנוכה מדליקים "משתשקע החמה".^[3] הרבי הריי"צ זיע"א מוסיף ואומר שלא מצאנו אף מצווה שיש בה עניין שתעשה בחוץ, ברשות הרבים, למעט פרה אדומה, שאינה מוקרבת על המזבח אלא נעשית בחוץ – ונרות חנוכה! אז צריך להבין את ענינם של נרות החנוכה – שבאים לזכר זה שחידשנו את הדלקת הנרות אבל הם אור אחר לגמרי ובאופן הפוך ממה שהיה במקדש.

הלכות הלל – בחנוכה

הענין השני, על פי הפיוט "בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים", וזה מה שמופיע בגמרא – "לשנה אחרת קבעום בהלל והודאה" (שבת כ"א:). יש עוד חגים ומועדים בהם אומרים הלל, למשל פסח, סוכות ועוד, אבל אם נחפש ברמב"ם את הלכות אמירת ההלל, לא נמצא אותם בהלכות תפילה או יום טוב, אלא דווקא בהלכות החנוכה. ועוד – כל הלכות החנוכה ברמב"ם מקובצות בשני פרקים בלבד, ואחרי שלש הלכות ראשונות שרובן סיפור היסטורי –

בבית שני, כשמלכי יון גזרו גזרות על ישראל, ובטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות; ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל, ופרצו בו פרצות, וטמאו הטהרות; וצר להם לישראל מאד מפניהם, ולחצום לחץ גדול. עד שריחם עליהם אלהי אבותינו, והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים, והרגום, והושיעו ישראל מידם; והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנים, עד החורבן השני.

וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום בכ"ה בחדש כסליו היה ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור.

ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת ימים האלו שתחלתן כ"ה בכסלו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס. וימים אלו הן הנקראין חנוכה והן אסורין בהספד ותענית כימי הפורים. והדלקת הנרות בהן מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה. (רמב"ם הל' פורים וחנוכה, א', א'-ג')

הוא עובר ללמד אותנו את הלכות ההלל –

בכל יום ויום משמונת הימים אלו גומרין את ההלל ומברך לפניו אקב"ו לגמור את ההלל בין יחיד בין צבור. אע"פ שקריאת ההלל מצוה מדברי סופרים מברך עליו אק"ב וצונו כדרך שמברך על המגילה ועל העירוב. שכל ודאי של דבריהם מברכין עליו אבל דבר שהוא מדבריהם ועיקר עשייתן לו מפני הספק כגון מעשר דמאי אין מברכין עליו. ולמה מברכין על יו"ט שני והם לא תקנוהו אלא מפני הספק כדי שלא יזלזלו בו. (שם, ה')

ומשם ועד סוף הפרק הוא ממשיך ומלמד את הלכות ההלל, לא רק לגבי חנוכה אלא בכלל – מה מברכים, איך מברכים, מתי מדלגין ואיך, זמני האמירה, כפילת הפסוקים וכו'. והדברים תמוהים ביותר – למה מי שרוצה ללמוד איך לומר הלל בראש חודש צריך לחפש את זה דווקא בהלכות חנוכה?

הוא גם מכניס שם דבר מרתק נוסף –

מנהג קריאת ההלל בימי חכמים הראשונים כך היה. אחר שמברך הגדול שמקרא את ההלל מתחיל ואומר הללויה וכל העם עונין הללויה. וחוזר ואומר הללו עבדי ה' וכל העם עונין הללויה וחוזר ואומר הללו את שם ה' וכל העם עונין הללויה וחוזר ואומר יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם וכל העם עונין הללויה וכן על כל דבר, עד שנמצאו עונין בכל ההלל הללויה מאה ושלש ועשרים פעמים סימן להם שנותיו של אהרן. (שם י"ב)

ואכן חלק מקהילות התימנים הוותיקות עדיין ממשיכות במנהג זה, על פי הרמב"ם – עניית מאה עשרים ושלש פעמים הללויה. וצריך להבין גם מה הקשר בין שנות חייו של אהרן לבין מספר עניות ההללויה.^[4]

אז השאלה הראשונה שלנו היתה – לגבי הדלקת נרות החנוכה שנראה שהכל הפוך מהדלקת המנורה שהיתה בבית המקדש, והשאלה השניה – מה ענינו של ההלל דווקא בחנוכה?

על איזו חנוכה מדובר?

השאלה האחרונה שלנו היא טריוויאלית למרות שאולי היא תשמע קצת מוזרה – מה פירוש השם 'חנוכה'?, ואל תענו את התשובות שכולנו זוכרים עוד מהגן, שהם חנו בכ"ה וכו'. אני מבקש לברר את העניין המהותי בשם החג – בכל דבר, וודאי בשמות החגים, השם מבטא את המהות של העניין. פסח – כי הקב"ה פסח על בתי ישראל, פורים – הפור שהתהפך, יום הכיפורים – שמכפר על כל חטאי ישראל וכו'. ואם כן, מה הפירוש המהותי בחנוכה? זו שאלת יסוד – מה נחנך? נכון הוא שבספר חשמונאים מסופר שהמכבים מרוב ההתרגשות שלהם לחזור למקדש עשו "חנוכת מזבח", אבל זו לא חנוכת הבית. נזכור את ההיסטוריה – מאתים וחמש שנים לפני מתתיהו הכהן הגדול חנכנו את הבית השני, זה פסוק מפורש בנבואת חגי –

שִׂימוּ-נָא לְבַבְכֶם, מִן-הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה, מִיּוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי, לְמִן-הַיּוֹם אֲשֶׁר-יֻסַּד הֵיכַל-ה' שִׂימוּ לְבַבְכֶם. (חגי ב', י"ח)

יש מי שאמר שעכשיו זה עורר את החנוכה שהיתה אז, אבל אם נתבונן בתפילת על הניסים וגם בסיפור "מאי חנוכה" בגמרא בשבת, המילה חנוכה כלל איננה מוזכרת! ואכן לא חנכו את הבית. חנוכת הבית היא בהקמתו. המפרשים כולם דנים בזה; המהרש"א אכן אומר שזו שאלה גדולה שאין עליה תשובה. איבי הנחל אומר שזו היתה חנוכת כלי השרת שטומאו ע"י היוונים. אבל עדיין זה לא חנוכה. ממתי עושים חנוכה על כלים? חנוכה עושים על בית. "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד".

מזמור שיר חנוכת הבית לחשמונאים

הבן איש חי זיע"א בשו"ת רב פעלים, מדבר על מנהג הספרדים, שבתפילת שחרית, לפני ברוך שאמר, אומרים את מזמור ל' בתהילים אבל בלי הפסוק הראשון שבו. כלומר לא אומרים "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד" אלא מתחילים ישר בפסוק השני – "ארוממך ה' כי דיליתני". את הפסוק הראשון אומרים רק בחנוכה בשיר של יום. ר' חיים פלאג'י מסביר זאת ואומר שמהמילה "ארוממך" ועד סוף המזמור יש צ"א תיבות, כמנין שם הוי"ה ואדנות – "ולא יגיד הפסוק הראשון שלא לבלבל הכוונה". אמנם זה ענין פנימי ועמוק מאד אבל כך מופיע בכל הסידורים הספרדים, ובבן איש חי (שם, ח"ג, סימן ה') מופיע שהפסוק הראשון שם, "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד", נתחדש ע"י החשמונאים! לא ע"י אחד מעשרה זקנים של דוד או דוד עצמו אלא ע"י החשמונאים. זה דבר מרתק. אגב, במזמור "מעוז צור" אנחנו שרים את הבית הראשון ומסיימים אותו במילים –

מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי, לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ

תִּכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִי, וְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּחַ

לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ, מִצָּר הַמְנַבֵּחַ

אָז אֶגְמֹר, בְּשִׁיר מִזְמוֹר, חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ.

מתי זה "אז אגמור"? חכמי הספרדים מסבירים כנ"ל שבכל השנה אנחנו לא אומרים את הפסוק הראשון של "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד", אלא מ'ארוממך' ורק בחנוכה אומרים את הפסוק ולכך הכוונה פה. ומי שיעיין שם בשו"ת רב פעלים ימצא שם עוד דברים פנימיים עמוקים נפלאים.

אז ברור שחנוכה הוא המהות של החג ועדיין יש לנו להבין על חנוכה של מה מדובר.

את ההסבר של חנו כ"ה, מביאים כבר במחזור ויטרי ובלבוש^[5], אבל יש שאמרו שאין הכוונה רק לחניה טכנית, הפסקת המלחמה אלא אף למציאת חן – מסירות הנפש של מתתיהו ובניו בכניסה למקדש, בהדלקת הנרות הם מצאו חן בפני השי"ת, חנו בכ"ה (מחזור ויטרי). אמנם כל זה רק מעצים את שאלתנו – מאי חנוכה?

אין חושך בעולם כלל

ברשותכם נתחיל מהסוף ואני מבקש לטעון שיש כאן הבנה שמהפכת את העולם. לענ"ד, וזה אף מופיע בכתובים, חנוכה נקרא על שם העתיד. על שם דבר שמתחיל עכשיו, כמו קטן שמגיע לחינוך. מתי חנוכה שאנחנו חוגגים כעת יבוא לידי שלמותו? – "לעת תכין מטבח", כש"תיכון בית תפילתי". זה עוד לא עכשיו. הבית הראשון של מעוז צור מתאר את העתיד.

שאלנו איך זה שאור נרות החנוכה כל כך שונה מכל הלכות המנורה של בית המקדש? בחסידות מובא שאור המנורה שהיה במקדש היה אור גבוה מאד לאיך ערוך מכל מה שאנחנו מבינים, אבל עדיין הוא היה בסדר ההשתלשלות. לעומת זאת, אור החנוכה שהגיע ע"י מסירות הנפש של החשמונאים, מתוך החושך הגדול הזה, הוא אור למעלה מסדר ההשתלשלות שאינו שייך כלל לעולם שבעת הימים. הוא אור עתידי. כך מביא הרבי מליובאוויטש זיע"א בשיחה.

האור של המקדש, כדי להאיר את כל העולם, חייב להיות בתוך הקודש, בדרום, מימין, בפנים, בהיכל. אמנם האור הגנוז שהתגלה בחנוכה, האור שאנחנו עסוקים בו בחנוכה ואין לנו רשות להשתמש בו אלא לראותו בלבד, מאיר בתוך החושך עצמו. האור הזה שלמעלה מהשתלשלות מופיע בחוץ, והוא מאיר גם את השמאל ולא רק בימין כדי להשפיע. בעומק, האור הזה מגלה שבעצם אין חושך, שכל החושך הוא מדומיין וכל צד השמאל הוא רק עטיפה, קליפה, אבל ב'בפנוכו' שלו הוא כולו קודש. זה אור כל כך עליון שאפילו בזמן המקדש, במנורת המקדש הוא עדיין לא הופיע. איך אמר הרבי הריי"צ? זו המצווה היחידה שמקיימים אותה בחוץ ברשות הרבים, כמו פרה אדומה. כל הקרבנות שמוקרבים בתוך המקדש, על גבי המזבח, באים לכפר על שגגות, חטאות ואשמים וכיו"ב ואילו פרה אדומה באה לתקן את כל טומאת המוות מהעולם, ש"אתא הקב"ה ושחט למלאך המוות" (פיוט חד גדיא), שהכל חיים והמוות הוא חזיון שווא, כלשון הרב קוק זצ"ל באורות הקודש. אור כזה שבא לתקן את המוות יכולים להאיר רק כהנים שמתעלים מעל טומאת המוות.

מנותר קנקנים נעשה נס לשושנים

הייחוס של אור החנוכה הוא שכל השמנים שהיו בהיכל נטמאו, לא נשארו שם שמנים טהורים כלל, כפי שמופיע בפיוט –

יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי, אֲזַי בִּימֵי חַשְׁמַנִּים

וּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָּלַי, וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים…

יש ליוון כח לטמא את כל השמנים שבהיכל. המהר"ל מפראג אומר דבר נורא ואיום – היכ"ל עולה בגימט' ס"ה (כמו שם אדנות), ואילו יו"ן עולה בגימט' ס"ו, "להורות שיש כח ביון שגובר על ההיכל". קשה לתפוס את זה. יון זו התרבות הכי נוראה בעולם, שכולנו חיים בתוכה עד ימינו, אלפיים מאתיים שנה אחרי נס החנוכה. אף אחד מאיתנו לא מושפע מהתרבות המצרית העתיקה, אא"כ הוא חובב אגיפטולוגיה ומוזיאונים, וגם לא מהתרבות הבבלית, האשורית או הפרסית, אבל אוהו כמה שאנחנו חיים את התרבות היוונית! – ארכיטקטורה, פסיכולוגיה, פילוסופיה, הספורט, והמילים היווניות שנכנסו ללקסיקון שלנו (שגם היא מילה יוונית, כמו סנהדרין, אפיקומן, תיאטרון ואיצטדיון ועוד מאות מילים אחרות).

… וּמִנּוֹתַר קַנְקַנִּים, נַעֲשָׂה נֵס לַשּׁוֹשַׁנִּים

בְּנֵי בִינָה, יְמֵי שְׁמוֹנָה, קָבְעוּ שִׁיר וּרְנָנִים.

כלומר, 'נותר הקנקנים' היינו מסירות הנפש של מתתיהו ובניו היא שהביאה אותנו לגלות אור עליון כל כך, למעלה משבעה הקנים. אור כל כך עליון עד שבעצם חג החנוכה בא לתאר את השאיפה שעכשיו התחילה, כפי שיצאנו ממצרים ממ"ט שערי הטומאה של פרעה, כך גילינו כאן שבמסירות נפש אפשר לנצח את היוון שבתוכי ולאחר מכן את הרומא שבתוכי ואז יהיה "חשוף זרוע קדשך".

חנוכה איננו רק אירוע היסטורי. האירוע ההיסטורי שהיה אז בכ"ה בכסלו הוא אחד מהרבה אירועים אחרים שהיו באותה תקופה. מקור החנוכה הוא במגילת תענית שמתארת עוד אירועים היסטוריים שאירעו את אבותינו, אבל למרות שאוזכרו שם ימים חשובים לא פחות כמו יום ניקנור ועוד, אף אחד מהם לא נשאר לדורות וכולם בטלו. על זה שאלה הגמרא – 'מאי חנוכה?' – כלומר במה שונה חנוכה שהמקור שלו הוא במגילת תענית, שהוא נקבע לדורות ו'נעשה נס לשושנים'?

מאה עשרים ושלש פעם הללויה

ולפני שנמשיך, עוד מילה על מה ששאלנו למה נקבעו הלכות ההלל ברמב"ם דווקא בהל' חנוכה. היום כשמשתמשים במילה 'הלל', אנשים מתבלבלים וחושבים שזה כמו "לעשות לייק" למישהו, שלהלל מישהו זה לומר לו 'אתה הכי נחמד ויפה ומקסים', ה' ירחם. אבל אם נפתח ונעיין בפרקי ההלל נראה דברים אחרים לגמרי – ההלל בא לתאר איך שהאדם בא עד סוף החושך –

אֲפָפ֤וּנִי | חֶבְלֵי-מָ֗וֶת וּמְצָרֵ֣י שְׁא֣וֹל מְצָא֑וּנִי צָרָ֖ה וְיָג֣וֹן אֶמְצָֽא. (תהילים קט"ז ג)

ההלל מתאר את ההגעה עד למקומות שאין שום אפשרות להבין לא רק איך אפשר להגיע מהם להלל את הקב"ה אלא אפילו איך אפשר לצאת מהם! ת

דַּחֹ֣ה דְחִיתַ֣נִי לִנְפֹּ֑ל וַ֖-ה' עֲזָרָֽנִי… לֹֽא אָמ֥וּת כִּי-אֶֽחְיֶ֑ה וַ֝אֲסַפֵּ֗ר מַֽעֲשֵׂ֥י יָֽהּ. יַסֹּ֣ר יִסְּרַ֣נִּי יָּ֑הּ וְ֝לַמָּ֗וֶת לֹ֣א נְתָנָֽנִי. (שם קי"ח, י"ג- י"ח)

ראינו ברמב"ם שהוא אומר שההלל במנהג הקדמון הוא לומר מאה עשרים ושלש פעמים הללו-י'ה. י-ה הן שתי האותיות הראשונות משם הוי"ה. מבלי להיכנס לעניינים פנימיים, האותיות ו-ה בשם הוי"ה מתארות את ההמשכה אלינו למטה ואילו האותיות י-ה מתארות את מה שלנו אין שום יכולת להבין, את החכמה והבינה הגבוהות ביותר, את ה-י' ואת ה-ה' העליונים. דוד המלך אומר –

אַשְׁרֵ֤י ׀ הַגֶּ֣בֶר אֲשֶׁר־תְּיַסְּרֶ֣נּוּ יָּ֑הּ, וּֽמִתּוֹרָתְךָ֥ תְלַמְּדֶֽנּוּ. (שם צ"ד, י"ב)

זה הרצון המרכזי של משורר התהילים בכל פרק, אפילו בפרק המרכזי של ההלל – הוא קורא לי להלל את י-ה, את מקור הייסורים, לעלות למעלה ממה שאני יכול לקלוט כדי שאבין שמקור הייסורים הוא טוב עליון וגבוה מאד מאד, וכשאני יודע להלל אותו, גם מבלי להבין, אז זהו השער להוי"ה –

פִּתְחוּ-לִ֥י שַׁעֲרֵי-צֶ֑דֶק אָֽבֹא-בָ֝ם אוֹדֶ֥ה יָֽהּ. זֶֽה-הַשַּׁ֥עַר לַהוי"ה צַ֝דִּיקִ֗ים יָבֹ֥אוּ בֽוֹ. (שם י"ט-כ')

זה לא יאמן. זה כל כך בולט בפסוקים –

עָזִּ֣י וְזִמְרָ֣ת יָ֑הּ וַֽיְהִי-לִ֝֗י לִֽישׁוּעָֽה. (שם י"ד)

ק֤וֹל רִנָּ֬ה וִֽישׁוּעָ֗ה בְּאָהֳלֵ֥י צַדִּיקִ֑ים יְמִ֥ין הוי"ה עֹ֣שָׂה חָֽיִל. (שם ט"ו)

לֹֽא אָמ֥וּת כִּי-אֶֽחְיֶ֑ה וַ֝אֲסַפֵּ֗ר מַֽעֲשֵׂ֥י יָֽהּ. יַסֹּ֣ר יִסְּרַ֣נִּי יָּ֑הּ וְ֝לַמָּ֗וֶת לֹ֣א נְתָנָֽנִי. פִּתְחוּ-לִ֥י שַׁעֲרֵי-צֶ֑דֶק אָֽבֹא-בָ֝ם אוֹדֶ֥ה יָֽהּ. זֶֽה-הַשַּׁ֥עַר לַהוי"ה צַ֝דִּיקִ֗ים יָבֹ֥אוּ בֽוֹ. (שם י"ז- כ')

וכן –

הַֽלְל֣וּ אֶת-הוי"ה כָּל-גּוֹיִ֑ם שַׁ֝בְּח֗וּהוּ כָּל-הָאֻמִּֽים. כִּ֥י גָ֘בַ֤ר עָלֵ֨ינוּ | חַסְדּ֗וֹ וֶֽאֱמֶת הוי"ה לְעוֹלָ֗ם הַֽלְלוּיָֽהּ. (שם קי"ז, א'-ב')

הללו-י'ה זה ציווי. אומר לנו הרמב"ם – את ההלל צריך לומר ולענות 123 פעמים "הללויה" כמנין שנותיו של אהרן הכהן, שהוא קדש קדשים. הכהן הגדול שבחותמו הקדוש נמצא פך השמן היחיד במקדש. מרן הרב קוק זצ"ל שואל שאלה בעברית – כשאומרים 'קודש' מתכוונים לדבר שהוא קדוש, אבל אם כן, מה הכוונה במושג 'קדש קדשים'? הרי אמרנו שקודש הוא קדוש אז 'קדש קדשים' זה קדוש פלוס? יותר קדוש מקודש? והוא מבאר – קודש זה מובדל. כשאני מקדש משהו אני מבדיל אותו מהאחר, כמו "הרי את מקודשת לי" – הרי את מובדלת לי משאר בני האדם. הדבר הזה עכשיו הוא הקדש. ואילו קדש הקדשים הוא המקום שמתגלה שאין בכלל חול, שבמעבה החול הכל קודש רק שאני לא מסוגל לראות את זה! זהו המקום שהכהן הגדול נכנס אליו פעת אחת בשנה, ביום הכיפורים, ואומר – 'רבש"ע, הגיע הזמן לומר עכשיו את האמת. אין חטאים! יהודי לא חוטא! כפר נא לחטאים ולעוונות ולזדונות!'. מה אנחנו עושים ביום הכיפורים? – אנחנו עומדים בחוץ ומחכים שהכהן הגדול שנכנס לפני ולפנים לקדש הקדשים ייכנס לשלום וייצא לשלום, ומתפללים שייצא בלי פגע כי הוא בא לגלות את האמת הזו.

התקלה של היוונים

רבותי, כל השמנים טומאו. אנחנו לא צריכים לדבר על יוון כל כך הרבה כי אנחנו מרגישים אותה כל כך בכל יום בחיים שלנו, אבל מה היא יוון? אני רוצה לומר רגע כמה מילים טובות על אנטיוכוס, כי בלעדיו אני לא בטוח שאנחנו היינו קיימים בכלל היום. היוונים ההלינסטים "נקבצו עלי" כי הם היו חכמים. הם ידעו איך לעבוד. הם באו ליהודים ואמרו להם – 'מקדש? אין בעיה. נשאיר לכם את המקדש שלכם. לא נחריב. אנחנו הרי ארכיטקטים גדולים, זו תרבות נפלאה. אבל צמוד למקדש שלכם נקים איצטדיון, גימנסיון. את תחרויות האתלטיקה נעשה בעירום ותראו שלא צריך להיות נימולים. למה להשחית את הגוף?'. ככה הם נקבצו עלי. זה לא "בא נוגש והגלני", זה לא "חיל פרעה וכל זרעו" רצו להרוג אותי – היוונים באו להתחבק איתי, להיות איתי בירושלים – ליוון אותי! הם מכירים אותי, יודעים מי אני. הם יודעים שאנחנו רוצים להקים בירושלים "בית תפילה לכל העמים" ולכן הם באו בחיבוק אלינו. 'נעשה תכנית לימודי ליבה גדולה. רוצים ללמוד תורה? אין בעיה. נקים לכם פקולטה, אפילו ישיבה נקים לכם, רק אל תדברו על אלוקי ישראל ושוב אלוקי ישראל'.

ופתאום הגיע אותו אנטיוכוס אפיפינס, 'התקלה' של ממלכת יון. מאה שמונים שנה אחרי שהיוונים הגיעו לפה היה טוב – המצב הכלכלי והתרבותי היה מצוין, היתה גם מדינה ויחסים בינלאומיים טובים. בשונה ממלכויות אחרות, היוונים אפילו לא לקחו אותנו לגלות. הם באו הנה לתל אביב ולירושלים, שרו איתנו, חיו איתנו, הם "נקבצו עלי". אבל חשוב שנדע את ההיסטוריה – אנטיוכוס הזה מלך בסך הכל חמש שנים, והוא היה כל כך מטומטם, עד שהוא 'דפק' ליוונים את כל התוכניות. הם עצמם בטח קיללו אותו. הוא היה פונדמנטיליסט פאנאט, משוגע, שפעל בניגוד לכל היגיון יווני שהיה לפניו. הוא הרג יהודים, הכניס צלם להיכל – וזה מה שעורר בנו את מסירות הנפש, וזה בא לומר לי שזה לא היה אנטיוכוס אלא זו מגמת יוון כולה. אני משוכנע שהיו בהתחלה הפגנות ענק נגד החשמונאים – 'איך אתם מדברים? הרי אנחנו איתם כבר מאה ששים או שבעים שנה של פריחה ושגשוג בינלאומי ותרבותי. הם לא מפריעים לאף אחד, הם ליברלים ומרשים לכל אחד לעשות מה שהוא רוצה'.

עד שתכלה רגל מן השוק

כשמדברים בפיוט מעוז צור על מצרים, התיאור מתרכז ב"חיל פרעה", כשמדובר על גלות פרס מתמקדים ב"אגגי בן המדתא", ורק בבית של היוונים, של חנוכה, לא מדברים על אנטיוכוס אלא על "יוונים נקבצו עלי" – כל היוונים. התובנה שלנו היתה שזה לא אנטיוכוס אלא כל היוונים. רגע, אבל למי הכוונה? – לאריסטו? לאפלטון? לא יפה. הם אנשי תרבות, פילוסופים! והתשובה היא – כן! הם בכלל לא צריכים להגלות אותי אלא הם באים אלי ומייצרים לי גלות בתוך הבית, בירושלים, בבית המקדש. הם "פרצו חומות מגדלי" – מבלי להחריב כלום, הם רק טשטשו את החומות הפנימיות, החיל שבתוך העזרה, כי 'מי בכלל צריך חומות?', והנה – 'הופ, היינו כולנו לעם אחד. 'כל בני האדם נולדו בשווה, בצלם'. הם לא שפכו ולא שברו שום כלי אלא רק טמאו את השמנים.

ובואו נשמע את הקול הלמדן שבתוכי לרגע – 'נו, זה לא נורא. זה אמנם לא נעים שמטמאים את השמנים אבל אפשר גם להדליק בשמן טמא. לא קרה כלום'. לעומת זאת יש בתוכי גם איזה צד פנימי עמוק שצועק – 'מה לא נורא?! זה הרי הכי נורא שיש. הם קיררו אותי וטמאו לי את השמנים'.

"ומנותר קנקנים" – הנותר הוא השארית, הנקודה הפנימית ביותר, קדש הקדשים, ממנו "נעשה נס לשושנים" – זו השושנה בין החוחים שפתאום קמה וצעקה – 'אני בין החוחים אבל אני שושנה, ויש לי י"ג עלי שושנה, אני שושנת יעקב, אני שושנה!'.

ובני בינה קבעו ימי שמונה ולא שבעה – הם אמרו 'התרחש פה אור שלמעלה מהטבע, אור שיאיר את החושך', ואז הם קבעו הלל, "שיר ורננים". בתורה לא כתוב שצריך לומר הלל בפסח. כל הלל הוא מדברי סופרים. מה מקור ההלל? איפה מגיעים לראיה הברורה שכל ההלל הוא שהגעתי עד למציאות הכי נמוכה? – בחנוכה. לכן את נרות החנוכה אפשר להדליק "עד שתכלה רגל מן השוק", והפירוש הפנימי בזה הוא שהרגל היא החלק הכי תחתון בגוף והשוק הוא המקום החיצוני ביותר. חז"ל אומרים "רגלא דתרמודאי", אלו המורדים במלכות שמיים, ובחסידות מוסבר "עד שתכלה" – לשון "נכספה וגם כלתה נפשי", עד שגם הרגל מן השוק תכלה ותכסוף לאלוקות.

המח של הפיוט

מתי זה יקרה? – האם שמנו לב לכך שהפיוט המדהים הזה עובר על פני כל ההיסטוריה? הוא נכתב ע"י יהודי בשם מרדכי החתום בראשי בתי השיר. הבית הפותח, לעומת הבתים האחרים, איננו מתאר נקודה היסטורית אלא דווקא נקודה עתידית – כש"תיכון בית תפילתי", כלומר כשאתה רבש"ע תכונן את בית המקדש, "ושם תודה נזבח" – כי לעתיד לבוא כל הקרבנות בטלים חוץ מקרבן תודה, "אז אגמור בשיר מזמור" ואז גם הבן איש חי יאמר לי שלמעלה משם הוי"ה ואדנות, אפשר לומר את הפסוק "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד" בעצמות. "אז אגמור בשיר מזמור חנוכת המזבח".

השיר הזה מתחיל בבית שפותח באות מ' ("מעוז צור"), ומסתיים באות ח' ("חשוף זרוע קדשך"). מ' ו-ח' הן המח של השיר, כפי שלכל עצם יש מח עצם, זה הפנימיות, זה מתאר לאן אנחנו הולכים, ואילו הבתים האמצעיים [ר', ד', כ', י'] מתארים אירועים מהעבר –

רָעוֹת שָׂבְעָה נַפְשִׁ. בְּיָגוֹן כֹּחִי כָּלָה

חַיַּי מֵרְרוּ בְקֹשִׁי, בְּשִׁעְבּוּד מַלְכוּת עֶגְלָה ["עגלה יפהפיה מצרים" (ירמיהו מ"ו, כ')]

וּבְיָדוֹ הַגְּדוֹלָה ["וירא ישראל את היד הגדולה" (שמות י"ד ל"א)], הוֹצִיא אֶת הַסְּגֻלָּה ["והיתם לי סגלה מכל העמים" (שם י"ט ה'. במעמד הר סיני)]

חֵיל פַּרְעֹה, וְכָל זַרְעוֹ, יָרְדוּ כְּאֶבֶן בִּמְצוּלָה [קריעת ים סוף].

לאחר מכן הגענו לארץ ישראל והתחלנו את הבית הראשון –

דְּבִיר קָדְשׁוֹ הֱבִיאַנִי, וְגַם שָׁם לֹא שָׁקַטְתִּי

וּבָא נוֹגֵשׂ וְהִגְלַנִי [אלו נבוזראדן ונבודנצר], כִּי זָרִים עָבַדְתִּי

וְיֵין רַעַל מָסַכְתִּי, כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי

קֵץ בָּבֶל, זְרֻבָּבֶל [עזרא ונחמיה], לְקֵץ שִׁבְעִים נוֹשַׁעְתִּי [אחרי שבעים שנות גלות נושענו וכורש נתן את הצהרתו המפורסמת התחלנו לבנות את הבית השני].

אבל אז, לפני החנוכה, הגיעה גזרת המן שרצה להפריע להצהרת כורש –

כְּרוֹת קוֹמַת בְּרוֹשׁ בִּקֵּשׁ ["תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ [וְתַחַת] הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס " (ישעיהו נ"ה, י"ג, אלו מרדכי ואסתר)], אֲגָגִי בֶּן הַמְּדָתָא

וְנִהְיָתָה לוֹ לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ, וְגַאֲוָתוֹ נִשְׁבָּתָה

רֹאשׁ יְמִינִי ["איש ימיני" (אסתר ב', ה'), זהו מרדכי] נִשֵּׂאתָ, וְאוֹיֵב שְׁמוֹ מָחִיתָ

רֹב בָּנָיו, וְקִנְיָנָיו, עַל הָעֵץ תָּלִיתָ.

והנה בבית הבא היוונים כבר למדו את הפטנט. הם לא הגלו אותנו, לא שמו אותנו מחוץ לארצנו אלא באו הנה ,ימ"ש , נכנסים אלינו לתוך בית הספר, אלי לתוך הבטן – "יוונים נקבצו עלי" – כל היוונים, ומי עמד מולם? – "בני בינה", המתבוננים, "ימי שמונה קבעו שיר ורננים". קבעו שמונה ימים, מספר שמסמל את המעל לטבע.

את קדש הקדשים אי אפשר לטמא

ועכשיו נגיע לשיא. הרי מה אמרנו בפיוט הזה? שאני רוצה שתיכון כבר בית תפילתי. האירוע ההיסטורי של חנוכה הוא כפי שאמר הרמב"ם שחזרה מלכות יתר על מאתיים שנה לישראל, אבל בתוך מאתיים השנים הללו היו שם סכסוכי אחים, ינאי המלך, אריסטובולוס והורקנוס, עד שזה הגיע להורדוס וזה הביא את רומא לכאן. אבל אני אומר הלל כי זו החנוכה, זו ההתחלה. עכשיו מתחיל "תיכון בית תפילתי", עכשיו מתחילה תורה שבעל פה, עכשיו גילינו שיש ליהודי כח להדליק אור מפך שמן שמונח בחותמו של כהן גדול. עכשיו גילינו שיהודי הוא קדש קדשים. יוון אולי יכולה לנצח את ההיכל, להתגבר על הקדש ולכן היא אכן מתארת את החושך הכי גדול בעולם, מלחמת בני אור בבני חושך,^[6] אבל את קדש הקדשים היא לא יכולה לטמא, עליו היא לא יכולה לגבור. אנחנו התחלנו להכין הכל, לחנוך את הכל. עברנו מעולם השבע לעולם השמונה. התחלנו להאמין שאפשר להאיר אור פנימי בחושך עצמו, בשמאל, ברשות הרבים, אור שמוציא את מלאך המוות מהעולם, ועכשיו אתה, רבש"ע, חשוף זרוע קדשך.

כי ארכה לנו הישועה

מעכשיו נבין למה דווקא בחנוכה אנחנו שרים שיר שמתאר את כל ההיסטוריה, כי חנוכה איננו אירוע שהיה אז בחנוכה אלא הוא התחלת העתיד. ואגב, חנוכה תמיד יוצא בשבוע של פרשת מקץ, וכדאי לשים לב כמה פעמים בבית הבא המילה 'קץ' מופיעה.

במאמר המוסגר – קץ זה סוף. וכשהקב"ה אמר לאאע"ה בברית בין הבתרים "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה", בפועל היינו רק מאתיים ועשר שנים במצרים, בארץ לא לנו, ואילו מאה ותשעים שנה הנותרות היינו גרים בארץ ישראל, ומאה ותשעים עולה בגימט' ק"ץ. זה מה שהיוונים באו לעשות לנו – גלות פה, בארץ שלנו.

חֲשׂוֹף זְרוֹעַ קָדְשֶׁךָ, וְקָרֵב קֵץ הַיְשׁוּעָה

נְקֹם נִקְמַת עֲבָדֶיךָ, מֵאֻמָּה הָרְשָׁעָה [יוון מתגלגלת להיות אדום, רומא, האומה הרשעה]

כִּי אָרְכָה הַשָּׁעָה [בנוסחאות אחרות מופיע "כי ארכה לנו הישועה" ונראה לענ"ד שכך אכן מדויק יותר כי אנחנו יודעים רבש"ע שכל מה שאתה עושה הוא לטובה. ואנחנו יודעים שגם החושך וכל הקשיים שעוברים עלינו זה חלק מהישועה והרפואה, אבל טאטע, זה ארוך לנו הישועה הזו! אנחנו יודעים שאתה מביא אותנו לחושך הגדול ביותר, לייסור יסרני כי משם זה השער להוי"ה, אבל ארכה לנו'. ועוד מילה – ארוך זה גם מלשון מרחק (long) אבל גם לשון רפואה, ארוכה. אנחנו יודעים שכל הישועה הזו היא כמו אנטיביוטיקה נוראית שאנחנו צריכים לקבל, אבל מותר לי לצעוק שזה ארוך וכואב? אני רוצה כבר את 'קץ הישועה'], וְאֵין קֵץ לִימֵי הָרָעָה

דְּחֵה אַדְמוֹן, בְּצֵל צַלְמוֹן [הצלם שלהם], הָקֵם לָנוּ רוֹעִים שִׁבְעָה:

אדמון הוא אדום, רומא, ואנחנו הם אלו שהמציאו אותם. האחים החשמונאים הביאו את הרומאים, את פומפיוס מסוריא, כדי לפשר ביניהם, ורומא המציאה את 'איליה קפיטולינה' במקום ירושלים. וכשאתם אומרים את מילת הגנאי המטופשת והמרושעת הזו 'פלשתין' תזכרו שאת הביטוי הזה 'סיריא-פלשתינא' הוא ביטוי רומאי שהחליטו לקרוא לארץ ישראל פלשתינא ולירושלים איליה קפיטולינה.

רועים שבעה הם שבעת הרועים, האושפיזין של סוכות, מנהיגי העם, או לפי גרסא אחרת – "רועה שבעה" היינו משיח בן דוד, האושפיזין השביעי.

חנוכה – תחילת הגאולה

אז מהו חנוכה? החג שבו מתחיל החינוך של הילד, מתחילה חנוכת המזבח, שאני יודע שעוד לא נגמרה, ואין הוא על שם חנוכת המזבח שהיה אז ולא מוזכר כלל בחז"ל אלא על שם חנוכת המזבח שתהיה במהרה בימינו, והיא תגיע כאשר אני אמשיך ואמצא פך של שמן המונח בחותמו של כהן גדול ואמשיך לשיר שיר ורננים של מאה עשרים ושלש פעמים הללו-יה הדבוק בכהן הגדול, ואמשיך להאמין שיש לי כח להאיר לא רק את מנורת המקדש אלא את מנורת שמונת הנימים, בחושך, בשמאל, ברשות הרבים, ואז כשאנחנו נמשיך את השמונה, הקב"ה יקים לנו רועה שבעה – "אז אגמור בשיר מזמור".

שנזכה לאור הגנוז הזה, לנרות הללו, מתוך מסירות הנפש הזו שאנחנו חווים אותה כל כך הרבה לאורך ההיסטוריה ובמיוחד בשנתיים האחרונות, ונשתחרר מהיוון שבתוכנו, כי היא מביאה את הכח מגנזי גנזים, אור כל כך עליון למעלה מסדר התשלתשלות, שיאיר בנו ויאר לנו – "אֱלֹהִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה" (תהילים ס"ז,^[7] ב'), יאיר את הפנימיות שלנו – לא לנו כי אם "איתנו".

1. כלל זה מופיע בכמה מקומות בש"ס – גיטין ס"ד:, פסחים ל':, בכורות נ"ד. ועוד. ↑

2. לפי הרמב"ם גם בבוקר וגם בפלג המנחה. ↑

3. לשיטת ראשונים אחת מדליקים בתחילת השקיעה ולשיטה אחרת בסופה, היינו בצאת הכוכבים, אבל מוסכם על כולם שזה לא כמו במקדש. ↑

4. חשבתי שיתכן שהקשר הוא חנוכה – שהחשמונאים היו בני אהרן, ואכמ"ל. ↑

5. שאף מסביר שכיון שזו רק חניה מועטה אין בימי חנוכה איסור מלאכה. ↑

6. יש מי שאולי יכולים קצת להיעלב על שאנחנו קוראים לבני יוון "בני חושך", שהרי הם אלו שהביאו את הקידמה והתרבות – אבל זהו החושך. החושך הוא היכולת שלהם לטמא בי את כל השמנים ('תדליק נרות אבל בשמן טמא'). ↑

7. המזמור הנאמר בצורת המנורה. ↑