ישימך א-להים כאפרים וכמנשה. פרשת ויחי תשפה

אפרים בגושן, מנשה בארמון

כולם מכירים את הברכה המדהימה בה מברך יעקב אבינו את נכדיו ואשר חלקנו הגדול מברכים בה את ילדינו בכל ערב שבת ומועד. אני מבקש לפתוח בכמה שאלות לגביה, אך תחילה נראה את הפסוקים המקדימים –

וַיְהִ֗י אַֽחֲרֵי֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַיֹּ֣אמֶר לְיוֹסֵ֔ף הִנֵּ֥ה אָבִ֖יךָ חֹלֶ֑ה וַיִּקַּ֞ח אֶת-שְׁנֵ֤י בָנָיו֙ עִמּ֔וֹ אֶת-מְנַשֶּׁ֖ה וְאֶת-אֶפְרָֽיִם. (בראשית מ"ח, א')

רש"י מבאר שהמבשר ליוסף על חוליו של אביו היה אפרים –

…ויש אומרים אפרים היה רגיל לפני יעקב בתלמוד, וכשחלה יעקב בארץ גושן, הלך אפרים אצל אביו למצרים להגיד לו. (שם ברש"י)

ע"פ רש"י, אפרים היה לאורך כל השנים היה עם יעקב ולמד איתו תורה ואילו מנשה היה "האיש אשר על ביתו" של יוסף. מנשה גם היה "המליץ", המתרגם את דברי האחים ליוסף לפני התוודעו אליהם. זו חלוקה מעניינת – יעקב וכל המשפחה התגוררו בגושן לעומת יוסף שהיה בארמון המלוכה – בקהיר או אלכסנדריה – וכעת אפרים רץ ליוסף את כל הדרך מארץ גושן לקרית המלוכה. זו חלוקה חשובה בין תפקידי הבנים ואי"ה נגיע אליה בהמשך.

נעבור ונראה את מילות הברכה –

וַיְבָ֨רֲכֵ֜ם בַּיּ֣וֹם הַהוּא֘ לֵאמוֹר֒ בְּךָ֗ יְבָרֵ֤ךְ יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר יְשִֽׂמְךָ֣ אֱלֹהִ֔ים כְּאֶפְרַ֖יִם וְכִמְנַשֶּׁ֑ה וַיָּ֥שֶׂם אֶת-אֶפְרַ֖יִם לִפְנֵ֥י מְנַשֶּֽׁה. (שם כ')

שאלה ראשונה – מדוע אנחנו מברכים את בנינו שיהיו כאפרים וכמנשה, כלומר כמו אנשים אחרים? האם לא נכון יותר לברכך אותם שישימם ה' כל אחד כפי שהוא ושה' יעזור להם לעשות את זה באופן הכי טוב? ואגב, אם כבר לוקחים שתי דמויות, מדוע שני נכדים של יעקב ולא שני ילדים? אז נכון שהם נבחרו להיות כמו שני ילדים – "…אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִֽהְיוּ-לִי" (שם ה'),^[1] אבל למה לא לקחת מלכתחילה ולומר – 'ישימך אלקים כראובן ויהודה' למשל?

ברכת הנכדים לבנים

שאלה נוספת – מדוע הברכה שמקבלים אפרים ומנשה, נכדי יעקב, קודמת לברכות שמקבלים בניו, השבטים? מתחילת הפרשה ולאורך שלשת חלקיה הראשונים התורה עוסקת בעיקר בהודעת יעקב ליוסף שיש עוד שני שבטים והם בניו. זו מהפכה עולמית. אמנם לפי יעקב הקב"ה הודיע לו את זה כבר לפני שנים –

…אֵ֥ל שַׁדַּ֛י נִרְאָֽה-אֵלַ֥י בְּל֖וּז בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיְבָ֖רֶךְ אֹתִֽי. וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י הִֽנְנִ֤י מַפְרְךָ֙ וְהִרְבִּיתִ֔ךָ וּנְתַתִּ֖יךָ לִקְהַ֣ל עַמִּ֑ים וְנָ֨תַתִּ֜י אֶת-הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לְזַרְעֲךָ֥ אַֽחֲרֶ֖יךָ אֲחֻזַּ֥ת עוֹלָֽם. (שם ג'-ד')

אבל זה חידוש שאנחנו וגם יוסף והאחים לא שמענו עליו עד עכשיו, שיהיו עוד שני שבטים – "קהל עמים" ואלו שני הנכדים, ואם כן – למה לא לספר את החידוש הזה במעמד כל השבטים, כל הבנים, אלא לפני כן?

ועוד שאלה – מה הכוונה במילים "בך יברך ישראל"? לכאורה אפשר היה להבין שיעקב מדבר כאן על עצמו בגוף שלישי, אבל רש"י מבאר אחרת –

בך יברך ישראל. הבא לברך את בניו, יברכם בברכתם, ויאמר איש לבנו ישימך אלהים כאפרים וכמנשה. (שם כ')

כלומר זוהי ברכה שבה יברכו בני ישראל את בניהם לדורות. זה גם מסביר את המילה "לאמר" שכוונתה לאמירה למישהו אחר.^[2] כלומר זו באמת ברכה מאד עקרונית, ולכן השאלה ששאלנו רק מתעצמת – מדוע נבחרו אפרים ומנשה כמושאי הברכה הזו?

עוד קושי שיש לתת עליו את הדעת בפסוק הוא המילים "ויברכם ביום ההוא לאמר". מה ההדגשה "ביום ההוא"^[3]? מה קרה ביום ההוא?

השוואות מוזרות

וכמובן ישנן גם השאלות המפורסמות שכולם שואלים – מהי משמעות סיכול ידיו של יעקב? האם יוסף חושב שיעקב טעה? זה לא שיעקב אומר שמנשה איננו מבורך ח"ו, לא כמו בברכות של עשו ויעקב חלילה. פה יש ברכות לשניהם –

…יָדַ֤עְתִּי בְנִי֙ יָדַ֔עְתִּי גַּם-ה֥וּא יִֽהְיֶה-לְּעָ֖ם וְגַם-הוּא יִגְדָּ֑ל וְאוּלָ֗ם אָחִ֤יו הַקָּטֹן֙ יִגְדַּ֣ל מִמֶּ֔נּוּ וְזַרְע֖וֹ יִֽהְיֶ֥ה מְלֹֽא-הַגּוֹיִֽם. (שם י"ט)

אבל בואו נדבר דוגרי – מה הולך פה? מה זה ההשוואות האלה – הוא יהיה כך ואחיו יהיה יותר?! ברור שאין זה הפשט. רש"י במקום אומר דבר מעניין שצריך להבין –

ידעתי בני ידעתי. שהוא הבכור. גם הוא יהיה לעם. ויגדל, שעתיד גדעון לצאת ממנו, שהקב"ה עושה נס על ידו. ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו. שעתיד יהושע לצאת ממנו, שינחיל את הארץ וילמד תורה לישראל. וזרעו יהיה מלא הגוים. כל העולם יתמלא בצאת שמעו ושמו, כשיעמיד חמה בגבעון וירח בעמק אילון.

גדעון שבא משבט מנשה עשה נס גדול ואיתו ניצל עם ישראל ממדין, אבל יהושע שבא משבט אפרים – הוא עתיד להנחיל לנו את הארץ והוא ילמד תורה את עם ישראל. מה אלו ההשוואות הללו של מי יותר גדול? ואולי לא הבנו את הפסוק הזה ואף את הפרשה הזו?

יש כאן דבר פלאי שצריך ללמוד אותו מההתחלה, אבל יש לנו עוד כמה שאלות; כמה פסוקים קודם לכן מספר לנו רש"י שיעקב לא הצליח לברך את הנכדים בגלל שנסתלקה ממנו שכינה –

וירא ישראל את בני יוסף. בקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים, ויהוא ובניו ממנשה. (שם ח' ברש"י)

וצריך להבין – לפי מה זה הולך? יהושע גדול אבל מה עם ירבעם ואחאב? זה לא מובן.

והערה אחרונה – בעתיד עם ישראל ייקרא ע"י הנביאים בשם אפרים, ולא בשמות כמו ראובן, שמעון, אשר או דן ואפילו לא 'יהודה'^[4] –

הֲבֵן֩ יַקִּ֨יר לִ֜י אֶפְרַ֗יִם אִ֚ם יֶ֣לֶד שַׁעֲשֻׁעִ֔ים כִּֽי־מִדֵּ֤י דַבְּרִי֙ בּ֔וֹ זָכֹ֥ר אֶזְכְּרֶ֖נּוּ ע֑וֹד… (ירמיהו ל"א י"ט)

וכן בפסוקים אחרים עשרת השבטים נקראים אפרים וכו'.

תשובת מנשה המלך

גם לגבי מנשה, יש תופעה מעניינת מאוד ויוצאת מן הכלל. כולנו זוכרים את המלך מנשה, בנו של חזקיהו, שמלך הכי הרבה שנים על יהודה, חמישים וחמש שנה, והוא היחיד מבין מלכי ישראל ויהודה שהמשנה בפרק 'חלק' בסנהדרין אומרת עליו שאין לו חלק לעולם הבא. הוא הביא עבודה זרה להיכל, הקריב את בניו למול ועוד דברים קשים. לפי ספר דברי הימים, הוא חוזר בתשובה בסוף ימיו, אמנם תשובה מפוקפקת קצת והקב"ה חותר חתירה תחת כסא הכבוד (להלן). בנוסח סידורי הספרדים בברכת "השיבנו אבינו" מופיעה תפילה נפלאה – "יהי רצון שתחתון חתירה תחת כסא כבודך" – והמקור לתפילה זו הוא מנשה.

מסופר על מנשה שלא היתה עבודה זרה שהוא לא עבד. ונזכור שזהו בנו של חזקיהו המלך שאצלו דווקא לא היה תינוק ותינוקת מדן ועד באר שבע שלא למדו תורה! לפי חז"ל וע"פ הפסוקים בדברי הימים (ב', ל"ג), מנשה נשבה למלך אשור והוא מגיע בבלה והמלך מנסה לשרוף אותו בתוך דוד ענק עם מים רותחים שעומד על האש. שם הוא פונה לאלילים שהוא עבד כל ימיו אך הם לא עוזרים לו ואז הוא פונה ומדבר לקב"ה – 'תראה רבש"ע, אני נזכר שכאשר הייתי ילד קטן, אבא שלי לימד אותי את הפסוק "בצר לך ושבת על ה' א-להיך", אז אני אעשה איתך עסק. ניסיתי כבר את כל האלילים האחרים ולא עבד כלום אז ננסה גם אותך ונראה – אם זה יעבוד איתך ואני אינצל, אז אתה רציני. אבל אם לא – אתה כמו שאר האלילים שלא שווים כלום'. חז"ל אומרים שכל מלאכי השרת מלמעלה ועד מטה באו לפני הקב"ה והתחננו שלא יקבל את תפילתו 'זו הפקרות, זה סוף העולם' אך הקב"ה חתר תחת כסא כבודו וקיבל את מנשה בתשובה, עד שאמר ר' יוחנן בירושלמי שמי שאומר שאין למנשה חלק לעולם הבא "נועל את הדלת בפני בעלי תשובה".^[5]

אני מזכיר את מנשה למרות שאנחנו לא לומדים תנ"ך אלא פרשת שבוע, מפני שאין מלך נוסף, למעט מנשה, שנקרא על שם מישהו מהשבטים. זה מענין גם בפני עצמו. חז"ל מספרים לנו עליו גם מה היה לפני עיבורו ולידתו. הם מספרים שחזקיהו היה ראוי להיות משיח שכן הוא הציל את ישראל אלא שהיה לו חטא אחד – שלא הביא ילדים לעולם. בא אליו הנביא ישעיהו ואמר לו – "מת אתה ולא תחיה" (מל"ב כ', א'), וחז"ל מסבירים את הכפילות ואומרים – 'מת בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא' (ברכות י'.). והגמרא ממשיכה ומספרת –

אֲמַר לֵיהּ: מַאי כּוּלֵּי הַאי? [למה כל זה מגיע לי?] אֲמַר לֵיהּ: מִשּׁוּם דְּלָא עֲסַקְתְּ בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה. אֲמַר לֵיהּ: מִשּׁוּם דַּחֲזַאי לִי בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ דְּנָפְקִי מִינַּאי בְּנִין דְּלָא מְעַלּוּ [עשיתי כך כי ראיתי ברוח הקודש שיצאו ממני בנים חוטאים]. אֲמַר לֵיהּ: בַּהֲדֵי כַּבְשֵׁי דְרַחֲמָנָא לְמָה לָךְ? [למה אתה נכנס לענייני הקב"ה?] מַאי דְּמִפַּקְּדַתְּ אִיבְּעִי לָךְ לְמֶעְבַּד, וּמָה דְנִיחָא קַמֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא – לַעֲבֵיד [אתה תעשה את מה שאתה מצווה והקב"ה יעשה את מה שהוא צריך לעשות]. אֲמַר לֵיהּ: הַשְׁתָּא הַב לִי בְּרַתָּךְ, אֶפְשָׁר דְּגָרְמָא זְכוּתָא דִידִי וְדִידָךְ, וְנָפְקִי מִנַּאי בְּנִין דִּמְעַלּוּ [תן לי את בתך ואעשה תשובה ואתחתן איתה וזכותך וזכותי יעזרו לי שיצאו ממני בנים טובים]. אֲמַר לֵיהּ: כְּבָר נִגְזְרָה עָלֶיךָ גְּזֵירָה. אֲמַר לֵיהּ: בֶּן אָמוֹץ, כַּלֵּה נְבוּאָתְךָ וָצֵא! כָּךְ מְקּוּבְּלַנִי מִבֵּית אֲבִי אַבָּא, אֲפִילּוּ חֶרֶב חַדָּה מוּנַּחַת עַל צַוָּארוֹ שֶׁל אָדָם, אַל יִמְנַע עַצְמוֹ מִן הָרַחֲמִים. (שם)

ומה יצא מילד כזה שאביו הוא המלך חזקיהו ואמו היא בתו של הנביא ישעיהו בן אמוץ? – יצא מנשה שחז"ל אומרים שאחד מחטאיו היה שהוא רצח את סבא שלו, הנביא ישעיהו. אני מביא את הסיפור הזה כי כנראה יש סיבה שחזקיה קורא לבן שלו מנשה על שמו של מנשה בן יוסף, כי הוא המלך היחיד שנקרא על שם מישהו. אגב, אנחנו לא מכירים שקוראים בשם על שם מלכים אחרים שהיו רשעים למעט מנשה. אין אחז, אמון וכו'. אבל מנשה – הרבה מגדולי ישראל נקראו כך!

הבא לברך את בניו יברכם בברכתם

בואו נחזור לאפרים ולמנשה. ראינו בפסוק שהוא מסתיים במילים "וישם את אפרים לפני מנשה". רש"י אומר שאין הכוונה שהוא לקח את אפרים ראשון ואת מנשה מאחוריו אלא – "בברכתו". כלומר תוכן הברכה של שניהם משותף. עוד דבר – אצל כל שבט אנחנו יודעים מהי הברכה שיעקב ברך אותם – "נפתלי אילה שלוחה", "גור אריה יהודה", "בנימין זאב יטרף" וכו' אבל מה הברכה אצל אפרים ומנשה? זה לא כתוב, לא מפורש. אין ברכה! זו ברכה לנו שהילדים שלנו יהיו כאפרים וכמנשה, אבל מהי הברכה לאפרים ומנשה עצמם זה לא כתוב! אז במה הוא שם את אפרים לפני מנשה? הרי אין שם ברכה! מגלה לנו רש"י –

וישם את אפרים. בברכתו לפני מנשה, להקדימו בדגלים ובחנוכת הנשיאים. (שם כ')

רק לשני העניינים האלה, שהם אמנם עקרוניים וחשובים, הוקדם אפרים למנשה. אפרים הוא ראש הדגל, ועל דגלו מנשה ובנימין. כלומר בני רחל, כולל הדוד בנימין, הם תחת מלכות אפרים בדגלים, ודבר שני – בחנוכת הנשיאים, ביום השביעי הקריב נשיא אפרים ולמחרת ביום השמיני הקריב נשיא שבט מנשה,^[6]כמו בסדר הנסיעה של השבטים והמחנות.

רעי ואהובי, בואו נדייק ברש"י – "הבא לברך את בניו יברכם בברכתם, ויאמר ישימך". יש כאן מי שהבינו לא נכון – אין הכוונה שהבא לברך את בניו יברכם בברכה של אפרים ומנשה שהיא "ישימך וכו'", אלא מי שבא לברך את בניו צריך לברך אותם בברכה הפרטית שלו – במה שמתאים לו. לברך כל ילד לפי אופיו ומהותו, ואז הוא יוסיף ויאמר לו "ישימך אלקים כאפרים ומנשה". מה הכוונה?

אפרים ומנשה הם שני אבות הטיפוס שמופיעים דווקא בנכדים, וכדי להבין אותם ננסה להבין מי הם. אין להם ברכה ספציפית אלא הם מהות, וכזו שצריכה להיות בכל ישראל. ומה שקרה "ביום ההוא" הוא שאז נכנסו אפרים ומנשה לתוך שבטי ישראל, כלומר מאותו רגע אפשר לצפות משבט זבולון לגלות את האפרים ואת המנשה שבזבולון, וכך מיששכר ומראובן וכו' ולכן זה צריך להקדים את הברכות לשבטים. לפי הזוה"ק "ביום ההוא" דהיינו לא יחד עם כל בני יעקב, אלא ביום ההוא, זהו היום שבו נקבע שאפרים ומנשה הם שני השבטים, הם קהל העמים אליו התכוון הקב"ה כשהוא נתן לישראל את הברכה "גוי וקהל עמים" – שחוץ מבנימין יהיו אלו אפרים ומנשה. היום בו הפכנו מי"ב שבטים לי"ב שבטים שיש בהם אפרים ומנשה.

נגיד עוד נוסחא שאולי לא תהיה מובנת תחילה אבל תתבאר בהמשך – כל הברכה הזו נאמרה ליוסף "ויברך את יוסף ויאמר". יוסף הוא אפרים ומנשה. לכאורה, מאיפה יעקב הבין ששני השבטים שעתידים להצטרף לעם ישראל יהיו דווקא מיוסף ולא מבן אחר? למה לא לקחת את פרץ וזרח, למשל, או את בני ראובן?^[7]

כי נשני א-להים

עכשיו נתחיל ומהמהלך הזה אף יתבררו לנו פרקים שלמים בתנ"ך. המשותף למנשה ולאפרים הוא שהם שני הנכדים היחידים שנולדים וגדלים לא ב'שטיבל'ך' שלנו אלא במצרים. יש עוד הרבה תשובות יפות שנאמרו לגבי השאלות ששאלנו על אפרים וממנשה (למה מברכים בהם וכו') – שהם עשו שלום ביניהם והם היו יחד וכו' – אבל זה לא מסביר את העומק של הייחודיות והמהות שלהם ואף לא עונה על כל השאלות ששאלנו.

אפרים ומנשה נולדים ליוסף, המשנה למלך המצרי. הם נולדים הרחק מבית אבא, הרחק מהחיבור עם אברהם, יצחק ויעקב. כל יתר השבטים זוכים להיות עם יעקב. כשנולד לו בנו הבכור, קרא לו יוסף "מנשה" ונתן טעם לשם.^[8] אגב, גם בשבטים כל השמות עוסקים בהווה ובמצב של האמא או האבא כאשר הם נותנים לילד את השם, ורק אצל יוסף רחל מעניקה לו את שמו על שם העתיד – "יוסף ה' לי בן אחר". גם אפרים ומנשה נקראים על שם דבר מהותי שיעקב בא עכשיו ואומר שזה על שם העתיד.

שמו של מנשה מנומק בסיבה הבאה –

וַיִּקְרָ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־שֵׁ֥ם הַבְּכ֖וֹר מְנַשֶּׁ֑ה כִּֽי־נַשַּׁ֤נִי אֱלֹהִים֙ אֶת־כׇּל־עֲמָלִ֔י וְאֵ֖ת כׇּל־בֵּ֥ית אָבִֽי. (שם מ"א, נ"א)

המילה "נשני" באה גם מהמילה נשיה, שכחה, אבל גם מגיד הנשה, והגיד נקרא כך כיון שהוא קפץ ממקומו. כאשר המלאך פגע בכף ירך יעקב, קפץ הגיד ויצא ממקומו (ורש"י שם מביא פסוקים להוכחת והסברת המקור). על פי זה, כשנולד מנשה אומר לו אביו יוסף – 'תקשיב בן אהוב, אתה אמנם תגדל כנסיך במצרים, אבא שלך יישב במרכבת משנה ואתה תהיה בארמון, אך דע לך – אתה לא מפה. אתה מוקפץ. "נשני אלקים את כל עמלי" – אתה גדל פה אבל אתה בעצם משם. תבין מנשה, אתה לא מפה. אל תתבלבל מהעולם – אתה לא קשור אליו. אתה אמנם מופיע פה אבל אתה משם'.

אותיות מנש"ה הן אותיות נשמ"ה, וגם הנשמה אמנם פועלת פה, בעולם הזה, בתוך הגוף אבל היא משם, מלמעלה. יש בה שני חלקים. היא תשוב אל האלוקים אחרי מאה ועשרים שנה אבל היא פועלת ומופיעה פה על אף שהיא לא רוצה להיות פה. מרגע שהיא הגיעה לכאן הרי שהיא צריכה להופיע בגלות שלה, בגלות. היא צועקת 'וי, וי', היא בתנועת רצוא, למעלה, אבל היא צריכה להיות פה, למטה.

הילד הראשון של עם ישראל שנולד בגלות נקרא 'נשמה' – אני בגלות, בית אבי בכסא הכבוד, בית אבי בארצות ה'. אני חש גלות, אני בוכה, אני מנשה. כאשר בהמשך נולד הילד השני נוצרת בנפש תנועה הפוכה. הוא נקרא אפרים "כי הפרני אלקים בארץ עניי" – נכון אני בגלות, בחושך, אבל אם אני כבר פה הרי שזה לא בטעות ותפקידי הוא להוציא את יתרון האור מן החושך, מה שאי אפשר היה להוציא שם, ומה שאני יכול לפעול פה אין הנשמה יכולה לעשות תחת כסא הכבוד. ולכן אני אפרה בארץ עניי. זו השאיפה של יוסף.

כי הפרני א-להים

באופן זה יברך יעקב את יוסף, ושם באמת נמצאות הברכות של אפרים ומנשה –

בֵּ֤ן פֹּרָת֙ יוֹסֵ֔ף בֵּ֥ן פֹּרָ֖ת עֲלֵי-עָ֑יִן בָּנ֕וֹת צָֽעֲדָ֖ה עֲלֵי-שֽׁוּר. (שם מ"ט כ"ב)

'פורת' משמעו הפרני, וכפי שמביא רש"י במקום שזה ענין החן. יש ביוסף גם נקודת מנשה וגם נקודת אפרים. אפרים הוא השאיפה, היעד, ויחד עם זה יש בו סכנה גדולה, מפני שכאשר אדם פרה ורבה בארץ הגלות הוא יכול בקלות לשכוח מהיכן הוא הגיע, מה המשימה שלו, וכדי להימנע ולהימלט מהסכנה הזו אתה חייב את 'מנשה'. בלי מנשה אתה תלך לאיבוד. לאפרים יש כוחות של מלכות – הוא יהושע בן נון והוא ירבעם בן נבט. יהושע שמנחיל לנו את הארץ ומלמד תורה לישראל. ההבדל בין משה שנתן את התורה ולימד אותה לישראל לבין הלימוד שמלמד אותה יהושע הוא שיהושע לימד את התורה לישראל בארץ ישראל. הוא עשה מעין 'מעמד הר סיני' בהר גריזים ובהר עיבל. יהושע מגלה את התורה לכל העולם ומעמיד שמש בגבעון דום לעיני כל הגוים, אבל הוא עושה את זה בהר גריזים ובהר עיבל. אבל כאשר אפרים חלילה שוכח את מנשה הוא הופך לכח המלכותי של ירבעם בן נבט שעושה הכל כדי שלא יהיה ניתן להגיע לירושלים – אחאב, איזבל, שבאים להרוג את הנביאים ולהשכיח כל זכר להם. כך אומר הנביא –

אֶפְרַ֕יִם בָּעַמִּ֖ים ה֣וּא יִתְבּוֹלָ֑ל אֶפְרַ֛יִם הָיָ֥ה עֻגָ֖ה בְּלִ֥י הֲפוּכָֽה. (הושע, ז', ח')

וכן בפסוקים רבים בנביאים שמתארים את אפרים בכאב –

חֲב֧וּר עֲצַבִּ֛ים אֶפְרָ֖יִם הַֽנַּֽח־לֽוֹ. (שם ד' י"ז)

גם ספר שופטים מלא בזה ובנבואה לאחר מכן.

כאשר יעקב בא לברך את אפרים ומנשה הוא משכל את ידיו. שבע עשרה שנה לפני כן חילק יוסף בין בניו ושם את אפרים אצל סבא בארץ גושן, הם לומדים שם בבית המדרש יחד. מנשה נמצא בבית יוסף, בארמון, הוא הממונה על בית יוסף, והסיבה ברורה – אם אפרים לא יהיה עם יעקב ושאר המשפחה אז מחד זו תהיה סכנה גדולה, ומאידך יחסר להם כח המלכות, כח ההפריה שבא ממנו. התפקיד שלו הוא ללמד את כולם בארץ גושן איך אפשר להיות "הפרני בארץ עניי". הם באים מחברון ולא יודעים איך אפשר להפוך את ארץ גושן ל"הפרני בארץ עניי". זה פלא פלאות –

וַיֵּ֧שֶׁב יִשְׂרָאֵ֛ל בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם בְּאֶ֣רֶץ גּ֑שֶׁן וַיֵּאָֽחֲז֣וּ בָ֔הּ וַיִּפְר֥וּ וַיִּרְבּ֖וּ מְאֹֽד. (בראשית מ"ז, כ"ז)

זה מכוחו של אפרים. זה החברותא של סבא – מכל הנכדים שסבא הביא איתו מחברון, דווקא הוא נבחר ללמוד עם סבא. לא היה מישהו אחר? למה דווקא הוא? – כי אפרים הוא זה שמלמד את בני ישראל להיות יהושע בארץ גושן, ולכן הוא צריך להיות צמוד ליעקב.

כאשר עם ישראל יגיע לארץ, ולפני שיהושע ינחיל אותם את הארץ, יאמר לו משה רבנו רק הוראה אחת – 'את הכל תעשה לפי הבנתך, אבל לגבי בני גד ובני ראובן שרוצים להיות בעבר הירדן המזרחי ואם הם יעמדו בכל ההתחייבויות שלהם אני אכן מסכים לכך, אבל אני מפיל עליך תיק – יש שבט בשם מנשה שאותו אתה תחצה לשניים וחציו יהיה צמוד אליהם'. זוכרים שאמרנו שלנשמה יש שני מקומות? שמנשה מוקפץ? שנשני? – חצי מהשבט הזה יהיה בעבר הירדן המזרחי וחצי אחר בעבר המערבי. הוא זה שמזכיר לנו שאנחנו לא יכולים להתנתק, כי בלי מנשה, וכשיש להם "מקנה רב ועצום" בעבר הירדן המזרחי כשבאמצע נהר הירדן – כמה קל יהיה להם להיעלם.

מטרת רכישת הרכב

הזכרנו את הברכה של יעקב ליוסף – "בנות צעדה עלי שור". כולנו זוכרים את המדרש על בנות מצרים שעלו על החומה כדי להשקיף אל יוסף אבל אונקלוס מבאר שם אחרת ורש"י אומר שזהו הפשט –

… תְּרֵין שִׁבְטִין יִפְּקוּן מִבְּנוֹהִי יְקַבְּלוּן חוּלָקָא וְאַחְסָנְתָא.

שני בניו יחולקו לשני חצאים שביניהם חומה – אלו הם בני מנשה. המפרשים שואלים אם אכן מדובר על בני מנשה מדוע התורה נוקטת בלשון נקבה – "בנות צעדה"? והתשובה היא כי עיקר החלוקה תהיה בבנות צלפחד – בן חפר, בן מכיר בן מנשה. בן יוסף.

כאשר יעקב בא לברך את אפרים ואת מנשה, הוא אומר ליוסף – 'יוסף הצדיק, אתה לא טעית. וודאי שמנשה הוא הבכור, אבל זה בגלל שסדר העבודה של האדם את קונו חייב להתחיל בסור מרע, במנשה. אם אין מנשה – אפרים יילך לאיבוד, אבל מה המטרה, מה היעד שבשבילו ירדה הנשמה לעולם? למה הקב"ה ברא את העולם – בשביל אפרים או בשביל מנשה?'. משל למה הדבר דומה, לאדם שרכב רכב חדש. הוא חייב לבדוק שהבלמים עובדים לפני שהוא מתחיל בנסיעה, אבל מטרת הרכב איננה הבלמים אלא היכולת להגיע הכי רחוק שאתה צריך!

יוסף, כל עוד הוא לא הופך לאחד האבות, אז סדר העבודה צריך אכן להיות מלמטה – קודם מנשה ולאחר מכן אפרים, אבל כאשר יעקב בא ומסתכל מלמעלה, מהשורש, הוא יודע שקודם אפרים ואחר כך מנשה!

חתירה תחת כסא הכבוד

זוכרים את מה שאמרנו על חזקיהו ומנשה. חזקיה יודע ממה הוא מפחד ולכן הוא עושה תשובה ומבקש מישעיהו את בתו ורוצה להתחתן איתה, ולכן הוא קורא לבנו שנולד בנו מנשה – "כי נשני א-להים את כל עמלי ואת בית אבי", כלומר 'טאטע, תעזור לי שהוא לא ישכח! תעזור לי שהוא יהיה מנשה'. ומה קרה אצל הבן הזה, כשכל המלאכים באים לפני הקב"ה –

והיו מלאכי השרת מסתמין את החלונות שלא תעלה תפילתו של מנשה לפני הקב"ה, והיו מלאכי השרת אומרים לפני הקב"ה – רבונו של עולם, אדם שעבד ע"ז והעמיד צלם בהיכל אתה מקבלו בתשובה? (ירושלמי סנהדרין י':)

או אז –

מה עשה לו הקב"ה? חתר לו חתירה מתחת כסא הכבוד שלו ושמע תחינתו… (שם)

כלומר הקב"ה אמר – 'מלאכים יקרים, כל הכבוד לכם, אבל הנשמה, המנשה, זה לאין ערוך למעלה למעלה מכולכם יחד. זה חלק אלוק מלמעלה ממש', והוא חותר חתירה תחת כיסא הכבוד, שם נמצא החלק העליון של הנשמה. מצד השכל, איזו מן תשובה עשה פה מנשה? הרי הוא פונה לכל האלילים – זו בושה וחרפה ועוד להציב לקב"ה תנאים! אבל מצד הנשמה הפנימית, זה לא יאמן, אנחנו תופסים מה זה מנשה? כל המלאכים לא עומדים מול זה! "כי נשני א-להים את כל עמלי ואת בית אבי" זה הלמעלה מהטבע של הנשמה של היהודי שזה מנשה.

הזכרנו את פרשת הנשיאים, ששם הקדים הקב"ה את אפרים למנשה, שאנחנו קוראים בחנוכה! זוכרים את השאלה המפורסמת של חנוכה של הבית יוסף – למה חוגגים את חנוכה שמונה ימים והרי השמן שנמצא הספיק מצד עצמו ליום אחד ולכן הנס נמשך רק שבעה ימים? והנה לנו תשובה נוספת ומחודשת – אם היינו חוגגים רק שבעה ימים את חנוכה היינו מסיימים את הקריאה באפרים ואילו "זאת חנוכה" הוא מנשה, כי חנוכה – במשפט אחד – הוא המצווה היחידה שאתה עושה כשאתה מאיר את החושך בפתח הבית. אתה יוצא לרשות הרבים ואומר – 'לא רק שאני לא מתפעל מהעולם, אלא שאני עם האור הגנוז, עם הנשמה, עם השמונה, יכול להאיר את העולם!'. ואיך קוראים לנשיא מנשה שהקריב ביום השמיני? גמליאל בן פדהצור. 'גם לי אל' – זה הנשיא. אפרים מוקדם בנשיאים כי הוא מלך, יש בו כח המלכות.

אחיו הקטן יגדל – ממנו

זוכרים את גדעון שרש"י אמר שהוא יהיה משבט אפרים? זו מהפכת עולם; שאלנו בין השאלות שלנו בתחילת השיעור לגבי "גם הוא יגדל ממנו", מה אלו ההשוואות האלה? – אני מבקש לטעון שהפירוש של "אולם אחיו הקטן יגדל ממנו" הוא שאפרים יגדל – 'ממנו', ממנשה. מנשה הוא מי שמגדל ומגדיל את אפרים. גדעון עושה את המלחמה המופלאה במדין ועל ידו הקב"ה עושה נס פלאי – צליל לחם שעורים וכו'.^[9] גדעון הוא משבט מנשה. כשבא אליו המלאך הוא היה חובט חיטים בגת בעפרה, הוא אומר לו –

…בִּי אֲדֹנָי, בַּמָּה אוֹשִׁיעַ אֶת-יִשְׂרָאֵל; הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה, וְאָנֹכִי הַצָּעִיר בְּבֵית אָבִי. (שופטים ו', ט"ו)

כלומר – אני לא השופט. השופט, המלך, צריך לבוא משבט אפרים, ואילו אני משבט מנשה. כשהוא מסיים את המלחמה באים אליו פתאום שבט אפרים וצועקים ועושים 'בלאגן' –

וַיֹּאמְר֨וּ אֵלָ֜יו אִ֣ישׁ אֶפְרַ֗יִם מָֽה־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ עָשִׂ֣יתָ לָּ֔נוּ לְבִלְתִּי֙ קְרֹ֣אות לָ֔נוּ כִּ֥י הָלַ֖כְתָּ לְהִלָּחֵ֣ם בְּמִדְיָ֑ן וַיְרִיב֥וּן אִתּ֖וֹ בְּחָזְקָֽה. (שם ח', א')

והוא עונה להם בעדינות –

וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֔ם מֶה־עָשִׂ֥יתִי עַתָּ֖ה כָּכֶ֑ם הֲל֗וֹא ט֛וֹב עֹלְל֥וֹת אֶפְרַ֖יִם מִבְצִ֥יר אֲבִיעֶֽזֶר. (שם ב')

איזו גדלות! 'אתם הרבה יותר ממני'. היו מי שניסו לטעון שהוא היה 'דיפלומט', אבל אין זה סתם נימוס או דיפלומטיות. אנחנו מדברים על נביא ה', על שופט בתנ"ך. הוא אומר להם – 'אתם המלכים, בוודאי, ואתם תגדלו ממני. אני המנשה שבא להזכיר לכם'. בפרקים שלפני כן בספר שופטים מתוארת בשבט אפרים שיא העבודה זרה, והוא בא להשיב אותם חזרה.

והנה סיפור נוסף מספר שופטים (י"א), מוכר אבל לא תמיד עד סופו – יפתח הגלעדי. על פי חז"ל והראשונים הוא היה משבט מנשה (גלעד היה בן מכיר), והוא באמת היה מעבר הירדן המזרחי. אך הוא "בן אשה זונה". יש בו כח עצום – אבל יש קשיים גדולים שם. כולנו זוכרים את סיפור בת יפתח ויש עליו כעס גדול איך הוא הרג אותה, גם חז"ל אומרים שהוא לא היה בן תורה ולכן עשה את מה שעשה וכו'. אבל הסיפור לא נגמר בזה אלא ממשיך לפרק הבא –

וַיִּצָּעֵק֙ אִ֣ישׁ אֶפְרַ֔יִם וַֽיַּעֲבֹ֖ר צָפ֑וֹנָה וַיֹּאמְר֨וּ לְיִפְתָּ֜ח מַדּ֣וּעַ עָבַ֣רְתָּ לְהִלָּחֵ֣ם בִּבְנֵי־עַמּ֗וֹן וְלָ֨נוּ֙ לֹ֤א קָרָ֨אתָ֙ לָלֶ֣כֶת עִמָּ֔ךְ בֵּיתְךָ֕ נִשְׂרֹ֥ף עָלֶ֖יךָ בָּאֵֽשׁ. (שם י"ב, א')

אלו ביטויים של המזרח התיכון – "ביתך נשרוף עליך באש"… ההבדל בין יפתח לגדעון הוא שליפתח לא היו הכוחות של גדעון, הוא היה אמנם משבט מנשה אבל היתה לו בעיה, הוא היה גדול עולם אבל עם בעיה, ואז במקום לענות להם כמו גדעון, עונה להם בלעומתיות ויוצא עליהם למלחמה והורג ושוחט בהם ארבעים ושניים אלף איש (!), כשהבדיקה שהם באמת משבט אפרים היתה שהם לא יכלו להגות את המילה "שיבולת" ואמרו במקום זאת "סיבולת". ואין זה סתם מן 'משחק מילים'. הוא רוצה לומר להם – 'אתם אמרתם שאני הייתי בין אנשים ריקים ובן אשה זונה ואילו אתם אנשים מכובדים'. אנשיו שאלו כל אחד שעבר שם –

וַיִּלְכֹּ֥ד גִּלְעָ֛ד אֶֽת־מַעְבְּר֥וֹת הַיַּרְדֵּ֖ן לְאֶפְרָ֑יִם וְֽהָיָה כִּ֣י יֹאמְר֞וּ פְּלִיטֵ֤י אֶפְרַ֨יִם֙ אֶעֱבֹ֔רָה וַיֹּ֨אמְרוּ ל֧וֹ אַנְשֵֽׁי־גִלְעָ֛ד הַֽאֶפְרָתִ֥י אַ֖תָּה וַיֹּ֥אמֶֽר לֹֽא. וַיֹּ֣אמְרוּ לוֹ֩ אֱמָר־נָ֨א שִׁבֹּ֜לֶת וַיֹּ֣אמֶר סִבֹּ֗לֶת וְלֹ֤א יָכִין֙ לְדַבֵּ֣ר כֵּ֔ן וַיֹּאחֲז֣וּ אוֹת֔וֹ וַיִּשְׁחָט֖וּהוּ אֶל־מַעְבְּר֣וֹת הַיַּרְדֵּ֑ן… (שם ה'-ו')

'אפרתי' זה גם איש מכובד וגם משבט אפרים. זה לא סתם 'צחוקים' שהם לא ידעו לומר ש' ואמרו ס'. המפרשים הפנימיים אומרים שהם פשוט כל כך נטמאו בגויים שסביבותיהם, עד שהם אבדו את השפה העברית ודיברו בסגנון השפה של הגויים ששם.

האם 'שיבולת' אומר לנו משהו? אולי זה מזכיר לנו את סבא יוסף, הסבא המשותף של יפתח ושל אנשי אפרים, שחלם על שיבולים, זוכרים? "אמור נא שיבולת" – 'מה נשאר מכל עבודת השיבולים שלכם?'…

אנחנו תופסים את המשמעות של "אחיו הקטן יגדל ממנו"? – אלמלא מנשה, מה יהיה עליך אפרים?. כשיצאו בני ישראל ממצרים, בחר משה שלא ללכת לארץ בדרך הקצרה, 'דרך ארץ פלישתים', כי 30 שנה לפני כן יצאו בני אפרים והרגום הפלישתים בגת.^[10] זו אותה נקודה בכל המקומות – כח המלכות, כח ההפריה, להיות הראשון בדגלים ולהוביל את הכל, אבל הנה לנו מה קורה כאשר הוא שוכח את משה, את מנשה, כשזה בא מרצון עמוק ועצום אבל לפני הזמן ולא לפי ההוראה.

יהוא המלך

וסיפור תנכ"י אחרון שפעמים רבות אנחנו לא שמים אליו לב. רש"י אומר שכאשר בא יעקב לברך את אפרים ומנשה הוא ראה את ירבעם ואת אחאב באפרים ואצל מנשה הוא ראה את יהוא ובניו. נקפוץ לספר מלכים – מי היה יהוא? לפני שאליהו הנביא עולה בסערה השמיימה, אומר לו הקב"ה שיש לו שלש משימות – למשוח את אלישע לנביא, את חזאל למלך ארם ואת יהוא למלך ישראל (מל"א י"ט, ט"ו-ט"ז), ורק לאחר מכן הוא יכול למות ולעלות לשמיים ואלישע ממלא את מקומו. אלישע שולח את נערו ובא אל יהוא ומבשר לו שהוא הופך להיות המלך. יהוא היה שר משרי החיל אצל אחאב ואצל בנו יורם בן אחאב. יהוא מכרית את כל בית אחאב ולא משאיר להם "משתין בקיר ועצור ועזוב בישראל" (מל"א כ"א, כ"א). הקב"ה מברך אותו על השמדת בית אחאב. גם שם יש בעיה בסוף ימיו שלא ניכנס אליה, ומכל מקום – אני לא בטוח שאנחנו שמים לב למה שהיה פה – יהוא משבט מנשה הוא זה שמחסל את אפרים בנוסח 'ירבעם ואחאב'!

אפרים ומנשה שבתוך כל ישראל

הברכה "ישימך א-להים כאפרים וכמנשה" איננה עוד 'ברכה חמודה', אלא היא מאבק והשלמה תמידיים – נולדת כאן ישראל, כדי שהאל ישרור בקרבך, "בך יברך ישראל לאמר ישימך א-להים כאפרים וכמנשה". אפרים צריך להוביל בדגלים, הוא צריך להוביל בנשיאים כדי שמנשה יהיה השמיני, ואפרים ומנשה יצטרכו להופיע את עצמם יחד.

יוסף הצדיק זה אפרים ומנשה. הצדיק הוא הכח של הסינכרון הנכון הזה בין שני הכוחות הללו של אפרים ומנשה. "ויברכם ביום ההוא לאמר" – לפני שאני בא לברך את שמעון, לוי, יהודה, יששכר וכו' אני מכניס לתוך עם ישראל את הכוחות של אפרים ומנשה. שני הכוחות שקיימים בך, יוסף הצדיק.

זוכרים מה אמרה אמא רחל בהתחלה על הבן שנולד לה? זו האמא היחידה שחשה דבר מסוים אבל קוראת לבנה על שם דבר אחר, הפוך –

וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתֹּ֕אמֶר אָסַ֥ף אֱלֹהִ֖ים אֶת־חֶרְפָּתִֽי. וַתִּקְרָ֧א אֶת־שְׁמ֛וֹ יוֹסֵ֖ף לֵאמֹ֑ר יֹסֵ֧ף ה' לִ֖י בֵּ֥ן אַחֵֽר. (בראשית ל' כ"ג-כ"ד)

תחילה היא, העקרה, מרגישה שהנה הילד הזה אסף, כינס, צמצם את כל החרפות שהוא עתיד לעבור, וכל חרפה שהוא יעבור בימי חייו תביא אותו לתודעה יותר עמוקה של "בלעדי" ועוד יותר עומק של "בלעדי". אילו ניסיונות שהוא עובר – כדי להיות המנשה שיאפשר לכל בני ישראל לבוא לארץ גושן ולהישאר בני ישראל ולהביא את העצים מהם נקים את המשכן בהמשך. אבל לא על שם זה היא קוראת לו בסוף. 'יוסף' זו תנועה הפוכה מ-'אסף'. אסף היא תנועתו של מנשה, של סור מרע ואילו 'יוסף' זה אפרים, זה הפרני. מופיע בתורת החסידות שכל מי שהוא עדיין 'אחר' יכול ע"י יוסף הצדיק להפוך אותו לבן – "יוסף ה' לי בן אחר".

"ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי". לכאורה אנחנו כבר יודעים שאפרים ומנשה הם בניו של יוסף ושהם נולדו במצרים, אבל יעקב מציין את זה שוב ואומר – המהויות הללו של אפרים ומנשה שנולדו לך יוסף הצדיק בארץ מצרים הם יהיו הכח של כל יהודי אשר בשם ישראל יכונה, והוא יכול שאל ישרור בקרבו ויהיה בו הכח של אפרים ומנשה.

אבא, תהיה קצת סבא

ומשפט אחרון. רש"י כפי שראינו אומר "הבא לברך את בניו" יברך אותם בברכה הזו, אבל זו הברכה שסבא יעקב ברך את נכדיו ולא אבא את בניו! זה הפלא ופלא – בדור הבנים לא תמיד רואים את אפרים ואת מנשה. לפעמים רואים את זה רק בדור ההמשך. מה אומרים לכל אבא פעם בשבוע לפחות? – 'תשמע אבא'לה, אתה כל השבוע 'אבא', וזה בסדר גמור. אבל פעם אחת בשבוע תהיה קצת סבא. תתאמן על זה. בליל שבת תהיה סבא. סבא זה נחת ותראה לי, לילד שלך, שאתה מאמין באפרים שבי, ותראה לי שאתה שם את אפרים לפני מנשה ואתה מאמין שיהיו לי הכוחות הכפולים הללו ותתן לי את הכח להיות אפרים ומנשה. אחר כך תחזור ותהיה אבא ותגיד לי שאני צריך לסדר את זה ולעשות שיעורי בית ולהתנהג יותר יפה, אבל פעם בשבוע, לפני הקידוש, תעשה כאילו אתה סבא, כאילו אתה יעקב'. "בך יברך ישראל".

שהקב"ה יזכה אותנו להיות אפרים ומנשה ולראות באמת בכל הברכות, בגאולה שלמה ובישועה שלמה בעגלא ובזמן קריב עלינו ועל כל ישראל.

1. ועדיין יש דברים שהם לא נחשבים כשבט בפני עצמו אלא יוסף ממשיך להיחשב כשבט אחד (חקוק על האפוד למשל ועוד). ↑

2. כמו בפסוק "וידבר ה' אל משה לאמר", שמשמעו שהקב"ה דיבר למשה וציווה אותו לומר את הדברים הללו הלאה לבני ישראל, לאהרון, לסנהדרין וכיו"ב. ↑

3. בדר"כ הביטוי "ביום ההוא" בא להדגיש יום מיוחד, כמו "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" ועוד. ↑

4. אמנם בשלב מאוחר, בעת חורבן בית ראשון ובעת שיבת ציון, כמסופר במגילת אסתר ובעזרא, נתחיל להיקרא 'יהודים' – אך לא יהודה. ↑

5. וכן עי' פסיקתא דרב כהנא פיסקא כד. ↑

6. גם בחנוכה, כשאנחנו קוראים בתורה את קרבנות הנשיאים, ביום השמיני, 'זאת חנוכה', קוראים את קרבנו נשיא שבט מנשה. מנש"ה אותיות שמֹנ"ה (וגם נשמ"ה). ↑

7. שהרי ממנו נלקחה הבכורה, אז אולי היה מתאים לתת לו "פרס ניחומים" בצורת שני בניו שיהיו שבטים. ↑

8. זו עוד ייחודיות שלהם – הם הנכדים היחידים שהתורה מביאה את טעם הבחירה לשמם (ובפרץ וזרח שכתובה הסיבה לשמם, זו סיבה לכאורה טכנית והשם ניתן בגלל מה שהתרחש בעת הלידה ולא בגלל שזו מהות שמם, ואכמ"ל). ↑

9. מומלץ לעיין בשופטים פרקים ז'-ח'. ↑

10. עי' שמו"ר כ' י"א – "ולֹא-נָחָם א-לֹהים דרך ארץ פלשׁתים כי קרוֹב הוא" – למה? אלא שטעו שבטו של אפרים ויצאו ממצרים, עד שלא שלם הקץ, ונהרגו מהם שלשים ריבוא. ולמה נהרגו? שחשבו מיום שנדבר (עם) אברהם בין הבתרים וטעו שלשים שנה, שנאמר: בְּנֵי-אֶפְרַיִם נוֹשְׁקֵי רוֹמֵי-קָשֶׁת הָפְכוּ בְּיוֹם קְרָב. לֹא שָׁמְרוּ בְּרִית אֱ-לֹהִים וּבְתוֹרָתוֹ מֵאֲנוּ לָלֶכֶת (תהילים עח, ט-י) ולולי שטעו, לא יצאו". ↑