שמע ישראל הוי"ה אלוקינו הוי"ה אחד. לפרשת ואתחנן תשפה

ארבע הכנות

זכתה פרשת ואתחנן שהיא היחידה שיש לה ארבע הכנות, קוראים בה ארבע פעמים לפני הקריאה המלאה בשבת – לא רק במנחה של שבת ובשני ובחמישי שלפניה כמו בכל שבת אחרת, אלא גם בתשעה באב, ביום ראשון, קראנו בתורה "כי תוליד בנים ובני בנים" שהיא מתוך הפרשה.

אני מבקש להיכנס לנקודה אחת שקשורה עדיין תשעה באב ובחמישה עשר באב שיחול בשבת. מופיע בספה"ק שתשעה באב יהיה בעז"ה חג גאולה גדול, ומהותו של יום ט"ו באב, שחז"ל אמרו שלא היו לישראל ימים טובים כמוהו, יהיה כפי שיש לפסח 'שביעי של פסח', התנוצצות אורו של משיח, עם סעודת משיח – כך הוא יהיה 'שביעי של תשעה באב', ומעניין שהדברים הללו מתבררים תמיד בפרשת ואתחנן שהיא הפרשה שנקראת באופן קבוע אחרי תשעה באב.

נתמקד בפסוק של "שמע ישראל" אך נראה אותו על רצף כל הפרשה. הפסוק הזה הוא אחד הפסוקים הכי מרכזיים שכולנו גדלנו עליו. הרמב"ם בספר המצוות פותח את ספרו במצוות עשה הראשונה שהיא מצוות האמונה ב-ה', מצווה שגם מופיעה בפרשתנו, והמצווה השניה היא מצוות ייחודו של הקב"ה – שנדע שהוא ית' אחד וכל מה שיש בעולם זה הכל אחדותו של הקב"ה, והיא נלמדת מהפסוק הזה – "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".

את מצוות האמונה הרי קיבלנו בהר סיני לפני ארבעים שנה והיא כל כך בסיסית, והשאלה היא למה היינו צריכים לחכות כל כך הרבה שנים עד שהקב"ה יצווה אותנו בזה, דרך נאומו של משה רבנו בערבות מואב? ובאופן אחר – למה זה מופיע דווקא אחרי עשרת הדברות השניות?

ישראל מקושרים למעלה

האמת היא שייחודו של הקב"ה הוא ציר שהפרשה כולה סובבת סביבו. בואו נחזור לקריאה של תשעה באב, "כי תוליד בנים ובני בנים", שם מופיע כל הסיפור של ההקדמה למעמד הר סיני והמהות של מה שקיבלנו בהר סיני, שהיא –

אַתָּה֙ הָרְאֵ֣תָ לָדַ֔עַת כִּ֥י ה' הוּא הָֽאֱלֹהִ֑ים אֵ֥ין ע֖וֹד מִלְּבַדּֽוֹ. (דברים ד', ל"ה)

כלומר הכח לייחד את ה' ולדעת שה' הוא אחד, ושה' הוא האלוקים הוא מה שקיבלנו במעמד הר סיני. נראה את רש"י על הפסוק –

הראת. כתרגומו 'אתחזיתא'. כשנתן הקב"ה את התורה פתח להם שבעה רקיעים, וכשם שקרע את העליונים, כך קרע את התחתונים וראו שהוא יחידי, לכך נאמר אתה הראת לדעת. (רש"י, דברים ד', ל"ה)

זה מדהים. לא "אתה ראית" – כי ראיתי הרבה דברים. ההסבר למילה "הראת", מילה נדירה, הוא שבמעמד הר סיני חדר בנו לתוכנו הרגע הזה שבו ראו שהוא ית' יחידי. זה רגע מהותי ועמוק שצריך להבין אותו ורק לאחר מכן יכולה לבוא פרשת "שמע ישראל". הקריאה "שמע ישראל" יכולה לבוא רק לעם שהוחדרה בו היכולת, בדי. אן. איי. הכי פנימי שלנו, ששם הוי"ה הוא האלוקים ואין עוד מלבדו. כלומר היית ברגע מיוחד שבו קלטת וראית באופן שקשה להפנים אותו, וצריך לתפוס אותו טוב, וכולנו היינו שם, שלא רק שקיבלנו מצוות (שכן מצוות קיבלנו גם קודם לכן במצריים, במרה וכו'), באופן ברור בלי שום מחיצות. גם הגוים מאמינים – אבימלך מלך גרר האמין, גם פרעה האמין בסוף ואמר – "ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים. העתירו אל ה' ורב מהיות קולות אלהים וברד" (שמות ט', כ"ז-כ"ח). משה עונה לו שהוא אכן יעשה את זה אבל "ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני ה' אלוקים" (שם ל'). והפשטנים מסבירים שעומק העניין הוא שהייחוד של ישראל, של להיות העם שהיה במעמד הר סיני הוא שהראת לדעת את הקישור ל-ה', אל הלמעלה מהטבע, למעלה מהעולם;

ננסה לבאר. שם 'אלוקים' מתאר את הכח שבעולם, ולהבין שמקור הכח בעולם זה אלוקים זו אמונה שאפשר להגיע אליה בשכל, להתרגש ממנה אבל היא 'אמונה מוכרחת', ונסביר את המושג. אני מוכיח שהתרכובת הזו והזו הן 'יש' שבא מה'יש' הקודם שבא מה'יש' הקודם וכו' – עילה מעלול, ויש לזה סיבה ראשונה, ולא יכול להיות שיש לסיבה הראשונה סיבה קודמת אז זה 'יש מאין'. זה "בראשית ברא אלוקים" – כך מדברים איתנו עוד לפני שהיינו במעמד הר סיני, ובמעמד הר סיני כל יהודי קיבל את ההרגש, את השם שלמעלה מהטבע, את האמונה שאני מגיע אליה לא מתוך הגבול שאני מבין, שאין ברירה אלא להבין שהכל יש מאין – אלא שמעתה אני חש, שמקור כל הכח שלי, המהות שלי היא שה' הוא יחידי בעולמו ואין שום ישות או מציאות אחרת. זו אמונה אחרת לגמרי. וכך אומרים שם המפרשים, כמו החזקוני והספורנו, שמשה רבנו אמר לפרעה 'שים לב למה שאתה אומר – "העתירו אל הוי"ה", התפילה היא אל ה', מקור הרחמים שמהווה את הכל ומחיה את הכל ויכול להחיות מתים ולקבל גם אותי בתשובה למרות שכבר הוכבד לבי, "ורב מהיות קולות א-להים וברד" – אני לא עומד בטבע הזה. התפילה היא ל-ה' והקולות הם קולות אלוקים, ועל זה אומר לו משה רבנו "ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מה' אלוקים". אבל לעם ישראל נאמר, שבניגוד לפרעה כנ"ל, אתה – "אתה הראת לדעת כי ה' הוא הא-להים", לא מפני שיש לך הוכחות לוגיות ומדעיות שהיש הזה בא מיש קודם וכו' וכנראה שבמקור יש שם איזה יש שהוא מעל לכל מה שאני יכול להבין – זה לא מקור הכח להתמודדות עם כל המציאות, אלא כשראו שהוא יחידי בעולמו.

האל שורר בקרבך

זה ההסבר העמוק לפסוק "שמע ישראל", כפי שמסביר בעל התניא; למי אני פונה כשאני אומר "שמע ישראל"? למי אני מדבר? יש מדרש חז"ל שיעקב כינס את בניו ודיבר אליהם והם ענו לו "שמע ישראל". זה מדרש יפה, אבל כאשר משה רבנו אומר "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" הוא אומר את זה לי, נכון? אזה מה הוא רוצה ממני?

"שמע" זה תעביר את מה שאתה ראית, את מה שאתה הראת, תתבונן בו, תשמע, וכדי לשמוע את מה שאני רוצה לומר לך תזכור קודם כל שאתה "ישראל". מהו ישראל? נכון, אתה יעקב, אתה משה, אתה דני או יוסי – אבל במהותך אתה ישראל, האל שורר בקרבך. יהודי עוצם את עיניו ומדבר אל עצמו ואומר – 'שמע, אתה ישראל. וישראל וקודשא בריך הוא חד. אתה במהותך נבחרת מכל עם במעמד הר סיני לראות שהוא יחידי. יש לך כח שהאל שורר בקרבך ושבהרגש הפנימי ביותר בטבע שלך, לא בשכל, לא בדמיונות, לא בהסברים, אלא בפנימיותך, הישראל שבך יכול לקלוט את הדבר הבא ממש – שיש הרבה כוחות בעולם אבל מקור כוחנו, "אלוקינו", הוא שם הוי"ה. שם הוי"ה הוא מקור כל הכוחות בעולם, הוא אלוקינו. לא אלוקים אלא הוי"ה'.

בסוף יום הכיפורים, שהוא היום שבו תיקנו את מעמד הר סיני, אנחנו עוצרים ואומרים שבע פעמים "ה' הוא האלוקים", שהוא פסוק שאמר אליהו בהר הכרמל אבל הוא לקח את זה מהפסוק הזה שבפרשתנו. והוא אמר את זה כדי לעורר את עם ישראל אל מול כל נביאי השקר שבעולם, מול כוחות השקר שבעולם. "ה' הוא האלוקים" הוא הכח הפנימי שכאשר הוא מתעורר בנו אז הוא יותר חזק מכל דבר אחר בעולם. כל אחד ואחת מאיתנו ראינו שהוא ית' יחיד בעולמו. זה הרגש, זה פנימי. זה פלא פלאות. וה' הוא אלוקינו – וכיון שכך, אז "ה' הוא אחד". רש"י מסביר שם על הפסוק –

ה' אלהינו ה' אחד. ה' שהוא אלהינו עתה, ולא אלהי האומות עובדי אלילים, הוא עתיד להיות ה' אחד, שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' (צפניה ג, ט), ונאמר ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכריה יד,ג'). (שם ו', ד' ברש"י)

לא כתוב "שמע ישראל ה' אחד" או "שמע ישראל אלוקים אחד" אלא כתוב "שמע ישראל ה' שהוא אלוקינו, עתיד להתגלות שהוא אחד לכל האומות", כלומר גם לכל האומות בפשט אבל גם לכל החלקים שבי, לנקודות החשוכות שאני עדיין לא רואה. אתה שהיית במעמד הר סיני והראת לדעת שה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו, מקור הכח שלך איננו הטבע. אתה לא עוד עם, אתה לא עוד יצור – אלא אתה אינסוף! הגילוי החיצוני שלך הוא מטר שמונים וכך וכך ק"ג, אבל אתה עצמך אינסוף. את הידיעה הזו, "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", אמרו יהודים בכל הרגעים הכי קשים בהיסטוריה – רבי עקיבא, יהודים במחנות ההשמנדה והחיילים שלנו שנחמים בעזה. את הידיעה הזו אומר כהן משוח מלחמה לחיילים היוצאים לקרב –

…שְׁמַ֣ע יִשְׂרָאֵ֔ל אַתֶּ֨ם קְרֵבִ֥ים הַיּ֛וֹם לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹיְבֵיכֶ֑ם… (דברים כ', ג')

זה מופיע בפרשת שופטים כי זה לפני הכניסה לארץ, כי רק עם שכבר אמרו לו "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", והוא כבר קיבל את עשרת הדברות והפנים אותן לאורך ארבעים שנה והן נאמרו לו שוב בפעם השניה בפרשתנו, רק אז אפשר לומר לו "שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה", וכמו שאומר שם רש"י שרק הזכות הזו של קריאת שמע היא מה שיעמיד אותנו מול כל האומות, מול כל ההתמודדויות. ה' שהוא אלוקינו עתה – יתגלה כאחד לכולם. המהר"ל מסביר שזה לא חלילה שעכשיו הוא לא אחד טכנית, אלא שעכשיו אני עוד לא רואה את זה, כי אני עוד לא חי בתודעה תמידית של מעמד הר סיני, אני לא חי במציאות הזו.

אז תשמע, אתה ישראל ולא יעזור שום דבר לאף אחד, ומקור הכח שלנו הוא י – ה – ו – ה, למעלה מהטבע, למעלה מהזמן, למעלה מהמקום, וזה בכל מציאות ומציאות כי אתה במהותך למעלה מכל דבר כזה. זה דבר עמוק מאד.

ואהבת לקב"ה כמוך

נאמר בסוגריים שכאשר באו להלל הזקן וביקשו ממנו ללמד את כל התורה כולה על רגל אחת, והוא אמר –

דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור. (שבת ל"א.)

כלומר שכל התורה זה "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך- והיתר זה הפירוש לזה", אז רש"י אומר – אפשר עוד להבין שזה פירוש ליתר המצוות שהן בין אדם לחברו, כי "ואהבת לרעך כמוך" זה הכלל, הכותרת לכל מה שבין אדם לחברו, אבל למה זה גם הכותרת לכל התורה כולה, למצוות שבין אדם למקום? והוא מבאר –

דעלך סני לחברך לא תעביד. "ריעך וריע אביך אל תעזוב" (משלי כז) זה הקב"ה אל תעבור על דבריו שהרי עליך שנאוי שיעבור חבירך על דבריך ל"א חבירך ממש כגון גזלה גנבה ניאוף ורוב המצות. (רש"י שם)

האם באמת רש"י מתכוון לומר שהפשט של "ואהבת לרעך" זה לא לרע, לחבר, אלא לקב"ה? זה לא יאמן – "ואהבת לרעך" זה הקב"ה, פירושו הוא שהדרך להגיע לאהבת ה' היא להכיר שבכל ישראל יש הקב"ה ואתה אוהב את הקב"ה דרך זה שאתה אוהב יהודי! כלומר אהבת ה' תלויה ביכולת שלך להכיר את זה שהדרך לגלות שה' אחד ושמו אחד היא מתוך ההכרה שזה נמצא בכל יהודי ויהודי! וכשלא מבינים את זה – חרב בית המקדש. זה דבר עצום.

אילו הייתי מכיר את האמונה רק מצד אלוקים כמו כל אדם בעולם, כמו הגוי הכי חכם בעולם, כמו אבימלך למשל שהיה מלך גדול, אז לא הייתי מייצג את האינסוף כי לא ראיתי שהוא יחידי, ורק "אתה הראת לדעת" שהוא יחידי בעולמו.

גרים שהצטרפו, לא רק שנשמתם ראתה את זה אלא שגם מזלם ראה את זה. זו מהות הדברים של "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" וממילא אפשר לצוות עלינו את "ואהבת את ה' אלוקיך". לכאורה, איך אפשר לצוות על מישהו לאהוב משהו? – הוא יכול ומר לך 'לא אוהב, לא בא לי'. לא אוהב קפה, לא אוהב שניצל. אפשר לנסות לשכנע, ללמד, אבל לצוות?! ועוד "בכל לבבך – שלא יהיה לבך חלוק על המקום" (רש"י שם). איך אפשר? מה אני לא בנאדם? ורש"י ממשיך "ובכל מאדך – בכל מדה ומדה שמודד לך בין במדה טובה בין במדת פורענות.." (שם), איך אפשר? מאד מאד? בכל מידה ומידה שהוא מודד לך?! והוא גם מביא לזה הוכחה –

..וכן דוד הוא אומר (תהלים קטז) 'כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא' (שם) 'צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא'. (שם)

כלומר אני קורא בשם ה' מכוס הישועות ומהצרה והיגון, בכל מידה ומידה. איך זה? – "כי רעך וריע אביך אל תעזוב". והפירוש בזה בעומק הוא שרעך הוא באמת הקב"ה. תכיר אותו ואז תלמד את "ואהבת את ה' אלוקיך". איך כתוב שם בתנא דבי אליהו? –

אמר לי רבי שני דברים יש בעולם ואני אוהבם בלבבי אהבה גמורה ואלו הן תורה וישראל, אבל איני יודע איזה מהם קודם, אמרתי לו בני, דרכן של בני אדם אומרים התורה קדמה, שנאמר (משלי ח׳, כ״ב) ה' קנני ראשית דרכו וגו', אבל אני אומר ישראל קדמו, שנאמר (ירמיהו ב׳, ג׳) קודש ישראל לה' ראשית תבואתה (תדב"א י"ד)

יודעים מה הפירוש? זו לא תחרות. כל התורה כולה היא לדעת שהוא יחידי בעולמו והדרך לבאר את זה ולברר את זה היא ע"י היכולת שלך לקלוט שרעך היהודי – בתוכו יש הקב"ה! לא שרעך הוא הקב"ה אלא שבכל יהודי ויהודי יש חלק א-לוק ממעל ממש. מהותו זה הקב"ה. הוא יכול לומר שמקור כוחנו זה שם הוי"ה.

הדבר הזה בפני עצמו כבר עושה מהפכה שלמה אבל אני מבקש לומר שכל העסק הזה יכול לבוא רק כאשר קולטים את הדבר הקשה שהפרשה שלנו מבררת. ראינו שאחרי הפסוק "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד" בא הפסוק – "וידעת היום והשבות את לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד", ואנחנו אומרים את זה גם כמה פעמים בכל יום בתפילת "עלינו לשבח". ושאלנו בתחילת הדברים למה 'חיכתה' התורה עם "שמע ישראל" עד לפני הכניסה לארץ.^[1] אתם יודעים מי אומרת ש-"ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת"? – זו רחב הזונה ביריחו. וכשאנחנו מבינים שהיא אומרת שעם ישראל בא לגלות את זה בעולם, אז המרגלים שנשלחו ע"י יהושע מבינים שנמוגו כל הארץ מפנינו. כל מה שיש לו יישות, מציאות, נמוג מפני ההתעוררות הזו שרעך זה הקב"ה. ישראל באים לגלות את הקב"ה. האמונה שלהם איננה מצד אלוקים אלא מצד "ה' הוא האלוקים", ראו שהוא יחידי.

עד כאן זה לימוד גדול מאד והוא חייב להילמד לפני שאנחנו נכנסים לארץ כי שם באים כל הקשיים וכל ההתמודדויות -"פן תשא עיניך השמיימה… בתים טובים תבנה וישבת… ובארות מלאים כל טוב" – כל הפרשות של דברים עוסקות בחששות האלה של מה יהיה כשניכנס לארץ. במדבר כשאנחנו עטופים בעננים ובעמוד אש זו מציאות הרבה יותר קלה, וכעת כשעוברים למציאות טבעית – מזה המרגלים פחדו.

"אבד תאבדון" או "והפיץ ה' אתכם"?

כעת ניכנס לנקודה הגדולה, איך הדבר הזה יכול לבוא לידי ביטוי. למה זו הקריאה של תשעה באב? בואו ניזכר בקריאה הזו –

כִּֽי-תוֹלִ֤יד בָּנִים֙ וּבְנֵ֣י בָנִ֔ים וְנֽוֹשַׁנְתֶּ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְהִשְׁחַתֶּ֗ם וַֽעֲשִׂ֤יתֶם פֶּ֨סֶל֙ תְּמ֣וּנַת כֹּ֔ל וַֽעֲשִׂיתֶ֥ם הָרַ֛ע בְּעֵינֵֽי ה'-אֱלֹהֶ֖יךָ לְהַכְעִיסֽוֹ. הַֽעִידֹתִי֩ בָכֶ֨ם הַיּ֜וֹם אֶת-הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת-הָאָ֗רֶץ כִּֽי-אָבֹ֣ד תֹּֽאבֵדוּ֘ן מַהֵר֒ מֵעַ֣ל הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹֽבְרִ֧ים אֶת-הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּ֑הּ לֹא-תַֽאֲרִיכֻ֤ן יָמִים֙ עָלֶ֔יהָ כִּ֥י הִשָּׁמֵ֖ד תִּשָּֽׁמֵדֽוּן. (דברים ד', כ"ה-כ"ו)

לענ"ד זה אולי הפסוק הקשה ביותר בתורה. גם מי שרוצה להסביר ש"השמד תשמדון" זה מבחינה רוחנית, מה יעשה ואיך יסביר את "אבד תאבדון"? הפסוק מתאר מצב שייתכן שעם ישראל, חלילה מושמד. יש בו רק קושי אחד – ההמשך בפסוק הבא –

וְהֵפִ֧יץ ה' אֶתְכֶ֖ם בָּֽעַמִּ֑ים וְנִשְׁאַרְתֶּם֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר בַּגּוֹיִ֕ם אֲשֶׁ֨ר יְנַהֵ֧ג ה' אֶתְכֶ֖ם שָֽׁמָּה. וַֽעֲבַדְתֶּם-שָׁ֣ם אֱלֹהִ֔ים מַֽעֲשֵׂ֖ה יְדֵ֣י אָדָ֑ם עֵ֣ץ וָאֶ֔בֶן אֲשֶׁ֤ר לֹֽא-יִרְאוּן֙ וְלֹ֣א יִשְׁמְע֔וּן וְלֹ֥א יֹֽאכְל֖וּן וְלֹ֥א יְרִיחֻֽן. וּבִקַּשְׁתֶּ֥ם מִשָּׁ֛ם אֶת-ה' אֱלֹהֶ֖יךָ וּמָצָ֑אתָ כִּ֣י תִדְרְשֶׁ֔נּוּ בְּכָל-לְבָֽבְךָ֖ וּבְכָל-נַפְשֶֽׁךָ. בַּצַּ֣ר לְךָ֔ וּמְצָא֕וּךָ כֹּ֖ל הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה בְּאַֽחֲרִית֙ הַיָּמִ֔ים וְשַׁבְתָּ֙ עַד-ה' אֱלֹהֶ֔יךָ וְשָֽׁמַעְתָּ֖ בְּקֹלֽוֹ. כִּ֣י אֵ֤ל רַחוּם֙ ה' אֱלֹהֶ֔יךָ לֹ֥א יַרְפְּךָ֖ וְלֹ֣א יַשְׁחִיתֶ֑ךָ וְלֹ֤א יִשְׁכַּח֙ אֶת-בְּרִ֣ית אֲבֹתֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לָהֶֽם. (שם כ"ז-ל"א)

יש כאן סתירה לוגית; אמרת "השמד תשמדון" אז איך "והפיץ"? אתה מדבר ברצינות על ה"השמד תשמדון" או שזה סתם בכאילו? אם אכן יש אפשרות שאנחנו נאבד חלילה כמו אשור, בבל, אירופה, כמו כל עם אחר – אז מה עם מה שדיברנו לפני רגע שיש לישראל כח מעל הטבע ושאנחנו אינסוף וכו'? ואיך "והפיץ"? לכאורה רש"י לא עונה על זה.

ועוד שאלה – למה זו הקריאה של תשעה באב? נכון שההתחלה מתארת את ההפצה בגויים ואת החטאים אבל זה ממשיך אחרי זה לפסוקים של תשובה, של אלול – "ושבת עד ה' אלוקיך" ומעמד הר סיני. מה הקשר? אגב רוב הפסוקים פה הם באמת פסוקים של שמחת תורה שבעז"ה יחזור ויהיה לנו בשמחה גדולה – "אתה הראת לדעת", "הנסה א-להים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי" וכו'?!

זה דבר אדיר – רש"י עונה על השאלה הזו כשהוא מסביר את המילה "ונושנתם", וצריך להבין לא רק מה הוא אומר אלא מה העומק של דבריו. זו מהפכת עולם. רש"י אומר –

ונושנתם. רמז להם שיגלו ממנה לסוף שמונה מאות וחמשים ושתים שנה, כמנין ונושנתם, והוא הקדים והגלם לסוף שמונה מאות וחמשים, והקדים שתי שנים לונושנתם, כדי שלא יתקיים בהם כי אבד תאבדון, וזהו שנאמר 'וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלהינו' (דניאל ט, יד), צדקה עשה עמנו, שמהר להביאה ב' שנים לפני זמנה (סנהדרין לח). (שם כ"ה ברש"י)

ורש"י אומר את זה כפשט! בית המקדש נבנה בשנת ארבע מאות ושמונים לצאת ישראל ממצרים, והוא עמד ארבע מאות ועשר, סה"כ – שמונה מאות ותשעים, פחות ארבעים שנות המדבר, והגענו לשמונה מאות וחמישים שנה, שאז גלו ישראל מהארץ. וכדי שלא יתקיים בנו "אבד תאבדון" הוא לא המתין עוד שנתיים כדי להגיע למנין ונושנתם (852) אלא עשה איתנו צדקה והגלה אותנו לפני הזמן. כתוב פה כך – אם תגיעו ל-'ונושנתם', לשמונה מאת וחמשים ושתיים שנה, זו תהיה חלילה נקודת אל-חזור ואז תהיה חלילה השמדה טוטאלית של עם ישראל, ולכן, כדי שלא נגיע לנקודה הזו, הקב"ה עשה איתנו צדקה והציל אותנו. בהקדמת החורבן, בהקדמת הרעה הוא הציל אותנו – וזה "בכל מידה ומידה שה' מודד לך", כלומר אפילו בהקדמת הגלות, בחורבן, בפורענות, בתשעה באב בשנת שמונה מאות וחמישים שנה מאז נכנסנו לארץ – זו היתה צדקה, זו היתה הצלה! ובכך הוא קיים את התחליף של "אבד תאבדון".

יצחק – חיבור לאינסוף

את השאלה הזו שאל כבר אברהם אבינו שלושים שנה לפני שנולד לו בנו יצחק. אברהם היה בן שבעים בברית בן הבתרים.

נקודה במאמר המוסגר. יש קינה שנאמרת גם ע"י האשכנזים וגם אצל רוב הקהילות הספרדיות על זה שליל הסדר וליל תשעה באב יוצאים באותו לילה בשבוע. עד היום תמיד הבנתי שנקודת הגאולה ממצרים והנקודה של תשעה באב זה אותו לילה וכו'. יש קינות נפלאות על הנקודה הזו – "בצאתי ממצרים – בצאתי מירושלים" ועוד. אבל היום אני מבין אחרת – בליל הסדר שהתרחש ארבע מאות ושלשים שנה לפני שיצאנו ממצרים, היה גם ליל ברית בין הבתרים. אברהם שאל –

…  ה' א-להים מַה־תִּתֶּן־לִ֔י וְאָנֹכִ֖י הוֹלֵ֣ךְ עֲרִירִ֑י וּבֶן־מֶ֣שֶׁק בֵּיתִ֔י ה֖וּא דַּמֶּ֥שֶׂק אֱלִיעֶֽזֶר. (בראשית ט"ו, ב')

ועל תשובתו של הקב"ה "לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ" (שם ד'), שואל אברהם – "במה אדע כי אירשנה?", והקב"ה מספר לו את כל סיפור ברית בין הבתרים. זה דבר מופלא – מה איכפת לאברהם שמי שימשיך אותו יהיה דווקא אליעזר? הרי הוא אדם נפלא, תלמידו הגדול של אברהם אבינו. אלא אברהם שואל שאלה פשוטה – לכל חומר יש סוף. איך אדע, איך אקבל ממך רבש"ע את ההבטחה, את כריתת הברית שלזרעי עד סוף כל הדורות לא יהיה סוף? שהם יהיו אינסוף, למעלה מהטבע, שהם יהיו "שמע ישראל הוי"ה אלוקינו". שהרי אפילו אחרי שהגענו למדרגה כל כך גבוהה כמו במעמד הר סיני – נפלנו לחטא העגל והקב"ה איים להשמיד אותנו – "הרף ממני ואשמידם"! וגם אחרי שתיקנו את זה – הגיע חטא המרגלים וגם שם הקב"ה מאיים – "אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ" (במדבר י"ד, י"ב)!

אומר הקב"ה לאברהם אבינו – 'תשמע טוב, האם אתה מקבל על עצמך שזרעך יעבור את כל הזיכוכים כדי לתקן את החטא אדם הראשון, החטא שגרם לשכינה להסתלק מתוכנו בגן עדן?'. אין שום חטא לזרעו של אברהם אבינו כי אי אפשר לחטוא שלשים שנה לפני שנולד לו בנו. זה לא בא לתקן חטא אישי שלי אלא זה בא לתקן את חטא העולם. אברהם שואל איך אני מחזיר את העולם כולו לגן עדן ומעביר אותו למקום הגדול שלו? והקב"ה אומר – זרעך יצטרך לעשות את זה. חז"ל מביאים שהקב"ה נתן לו שתי אופציות –

א"ל הקב"ה: …במה אתה מבקש שישתעבדו בניך בגיהנם או בגלות?… (תנחומא פקודי ח' ועוד)

הגוף, היישות צריכה לכלות, להישמד ואני מוכן לתת דרך שזה יתרחש – גלות. בגלות יש מימד של גיהנום, וזה יהיה תחליף ל"אבד תאבדון". שם "בצר לך", שם "ובקשתם משם", מהשממה, מהשיממון, מהמקום שבו אין לי יישות עצמית, משם תבקש את ה' אלוקיך.

זה מה שהפריע לאברהם באליעזר עבדו – עם ישראל הרי מקבל גרים לאורך כל ההיסטוריה. את אונקלוס, את רבי עקיבא ואת שמעיה ואבטליון, אבל עדיין אין עם ישראל אז הגר הזה לא באמת יכול להצטרף, אין לו את האינסוף שהוא רוצה להצטרף אליו. נקודת האינסוף תהיה יצחק ואברהם רוצה לדעת שיש זרע שהוא אינסוף, שהוי"ה הוא מקור כוחנו עד שהוא יופיע כאחד בכל המציאות וכל העולם יראה שהוא יחידי בעולמו. וזה לא מספיק שהקב"ה יענה לו שיום יבוא ותהיו על הר סיני, כי אחרי מעמד הר סיני עדיין יש נפילה ואני מגיע לעגל. השאלה היא מה מבטיח לי שאני אוכל להישאר במציאות הזו – "במה אדע כי אירשנה"?

ואז 'עושה לו הקב"ה תרגיל' –

וַיְהִ֤י הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ לָב֔וֹא וְתַרְדֵּמָ֖ה נָפְלָ֣ה עַל־אַבְרָ֑ם וְהִנֵּ֥ה אֵימָ֛ה חֲשֵׁכָ֥ה גְדֹלָ֖ה נֹפֶ֥לֶת עָלָֽיו. (שם י"ב)

והוא רואה את הפגרים –

וַיֵּ֥רֶד הָעַ֖יִט עַל־הַפְּגָרִ֑ים וַיַּשֵּׁ֥ב אֹתָ֖ם אַבְרָֽם. (שם י"א)

ואומר על זה המדרש – "אבא חנן אומר אף הראהו תחיית המתים" (מדרש גדול עמ' 240). הוא הראה לו איך מתים ואז כשמתים מגיעים לנקודת הדי. אן. איי. האינסופית שבה אין מוות. וזה קרה בליל הסדר – "והיא שעמדה". הברית הזו היא זו שעמדה לנו.

השמדת יהודים – ספורט עולמי

מה שכתוב "והפיץ ה' אתכם" זו האלטרנטיבה, זה ה-"השמד תשמדון" במובן של עם ישראל. ובתשעה באב, בחטא המרגלים, היה אז השבר היותר קשה מחטא העגל. בחטא העגל משה רבנו עוד משתמש בזכות אבות, עוד היה חוט לתפוס, אבל כאן גם זה לא היה כבר, ומשה רבנו מתחנן ואומר לו הקב"ה – 'תבוא גלות במקום השמדה. במקום להוריש אותם אנחנו מתחילים ארבעים שנות מדבר, "וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה", הטף שאמרתם שהוא הולך להישמד כי חטאכם היה שלא ראיתם שה' אלוקינו, שיש בני ענק ויש נפילים – זה תשעה באב, ואז עושה איתנו הקב"ה צדקה בדמות הגלות – גם האישית שכל אחד מאיתנו עובר, הגלות מכל הקונספציות, הגלות מכל היישות עצמית, כדי לגלות ש-'שמע, אתה ישראל!'. זה המאבק של יעקב עם המלאך כל הלילה, וזו הסיבה שהוא לא משחרר אותו כשעולה השחר אלא מתעקש לקבל ברכה, הוא יודע בדיוק איזו ברכה זו תהיה – זו לא ברכה שיהיה לו הרבה פרנסה או אוכל. הוא לא צריך מהמלאך דבר, הוא הרי מדבר ישירות עם הקב"ה, הוא נכד של אברהם אבינו – אלא רק מבקש שיודה בעל כורחו שאני "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". על זה היה המאבק כל הלילה – האם יש לנו תחליפים חלילה. וזה ניסיון הפגיעה שלו בכף ירך יעקב, היינו בזרעו, כפי שמבאר הרמב"ן. יעקב יודע שהקב"ה יפגוש אותו בהמשך בבית אל ושם יחליפו לו את השם לישראל וכו', אבל הוא לא משחרר את המלאך "לא אשלחך כי אם ברכתני", ואומר לו המלאך – אבל אני צריך לחזור עכשיו לשירת המלאכים, יש לי משמרת, אומר לו יעקב – אין משמרות, אין עולם, אין כלום, אם אין בעולם את "רעך זה הקב"ה", כלומר כל יהודי ויהודי שבתוכו יש הקב"ה. יש הקב"ה שעובר את כל התהליכים הללו, ותשעה באב הוא היום שחרב בית המקדש ושנולד בו משיח בן דוד, כי מהות הגלות הזו היא "והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו" – והרצון להשמיד אותנו הוא הגילוי שאנחנו אינסוף. הרי אין שום סיבה ל-'ספורט העולמי' הזה של ניסיונות ההשמדה של עם ישראל. יבשות שכבר מזמן התייבשו, מתעוררות מחדש כל פעם וששות להצטרף שוב ושוב להשמיד יהודים. ילדים שבכלל לא יודעים איך נראה יהודי כבר יודעים שצריך להשמיד אותו. מאיפה זה? – והתשובה היא "והיא שעמדה" שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, וכשמבקשים להשמיד אותי מתקיים בי "והפיץ ה' אתכם" ולא נשאר גוף, כי אין ארץ ואין מדינה, ואין חיצוניות, ואין פוליטיקה ולא ממשלה, ואז יש התגלות פנימית שקוראים לה גלות ורק מתוך זה מגיעים ל-"ובקשתם משם" ואז "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו".

חודש הנחמה

ועכשיו תחזיקו טוב – מה שקרה לעם ישראל במעמד הר סיני הוא בדיוק מה שקרה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים. אברהם ראה אש, אימה, חשכה, פחד עצום והוא רואה את תחיית המתים, וכך היה אצל עם ישראל – ראו שהוא יחידי בעולמו ופרחה נשמתם והם מתו, כלומר הם חשבו שהן מתו, ובטל שתחיית המתים הוא החייה אותם. אז הם מתו או לא? "השמד תשמדון" זה ברצינות או לא? – זה דבר געוואלד, אם רק נפנים את זה שכאשר הקב"ה מפיץ אותי הוא בעצם מקדים לי את הרעה, ה' שהוא מקור כוחנו ועדיין לא מתגלה בעולם כאחד, יתגלה כאחד – ע"י שהגוף החיצוני ייראה כאילו הוא נעלם ותתגלה הנקודה האינסופית, האלוקית שבי, ואז זה ייבנה גוף חדש, לידה חדשה, "גוי מקרב גוי".

"יהודי יהודי, התר פרתך, התר מחרשתך שבית מקדשכם חרב", ואז בא אותו ערבי וכשהוא שומע פעם שניה את הפרה עוה אומר לו – "יהודי, יהודי, אסור פרתך ואסור מחרשתך, שכבר נולד גואל בן דוד", ומנחם שמו, והוא ילמד אותנו להתנחם על הרעה אשר דיבר ה'. הוא ילמד אותנו לראות הפוך – "ניחמתי". כל החודש שלנו שמרכזו הוא מתשעה באב ועד חמישה עשר באב ליל הירח המלא, שאין ולא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב. כל החודש הוא מנחם אב – זה לא שייך בשום מציאות אחרת, בשום אומה אחרת, בשום ייצור שפועל ע"פ חוקי הטבע. אנחנו לא פועלים ע"פ חוקי הטבע.

וכשאנחנו אומרים שחורבן הבית היה על שנאת חינם, בעומק הכוונה היא על ההבנה שבכל יהודי יש הקב"ה, רעך זה הקב"ה, והדרך להגיע ל-"ואהבת את ה' אלוקיך" עוברת ב-"ואהבת לרעך כמוך", וזו כל התורה כולה, כי רעך זה הקב"ה, כלומר החבר שלך, מוישל'ה, איציק או צביקה – זה הקב"ה. האם אתה יכול להשמיד כביכול את הגוף של מוישלה, להגלות את כל החיוניות שלו ולראות רק את האלוקות שלו?

ואם הריע שלנו, החבר, הוא הקב"ה, הרי שגם הריע של הקב"ה זה אנחנו, אז הקב"ה מפיץ אותנו ומגלה את נצח ישראל מתוך ההפצה הזו.

ט' באב – ליל שימורים

שאלת אברהם "במה אידע כי אירשנה"? אני מבין שאתה ערירי ואין לך בן, ותלמיד, ואפילו גדול כאליעזר, לא יכול להוות תחליף לבן, אבל מה הכוונה במילים "מה תתן לי ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר"? רש"י מסביר שם 'ערירי' מלשון אדם שאין לו המשך, ואברהם מתכוון לומר שאם אין המשך אינסופי שבא ממני שאליו יצטרף אליעזר, כפי שהצטרפו אליו כל הגרים הגדולים, אם אין המשך שהוא אינסוף, שהוא 'רעך זה הקב"ה', שיבוא למעמד הר סיני לאן יצטרפו שם הגרים?

ליל הסדר הוא ליל תשעה באב, רעי ואהובי, לא רק בגלל שיצאנו ממצרים באותו לילה, אלא קודם כל ובעיקר כפי שההגדה של פסח לא עוסקת קודם כל ביציאת מצרים אלא בברית בין הבתרים וב-והיא שעמדה'. זה "ליל שימורים הוא לה'"- לילה שהקב"ה משמר את ברית בין הבתרים מההתחלה.

שבוע שמתחיל בתשעה באב ומסתיים בט"ו באב, ב-"לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים", שעליו דורשת המשנה בתענית את הפסוק – "צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו" (שיה"ש ג', י"א), יום חתונתו זה מתן תורה, היינו יום הכיפורים שבו קיבלנו את הלוחות השניות, וביום שמחת לבו זה בניין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו, אבל זה אמור להסביר לנו את מהותו של יום ט"ו באב, לא? – בנין המקדש הוא ההבנה שאנחנו מגיעים מתשעה באב דווקא לט"ו באב. תשעה באב זה להבין עד כמה אני בעצם מושמד. בתשעה באב, כשקוראים את מגילת איכה, עד חצות היום אנחנו לא אומרים "תתקבל צלותהון", הקב"ה כאילו לא רוצה לשמוע את התפילות שלנו. אנחנו גם לא מניחים תפילין ולא מתעטפים בציצית (למנהג האשכנזים וחלק מהספרדים), זו תחושה נוראית. אפילו בשבעה אדם מניח תפילין (ולמעט באנינות וביום הראשון לה).

תשעה באב זה לא רק שעכשיו אני לא מניח תפילין ולא מתעטף בציצית, זה לא רק שעכשיו אני לא אומר "תתקבל צלותהון", אלא זה בעצם לומר 'אדוני, אולי גם כאשר אתה לובש טלית ומניח תפילין תפנים לעצמך שאתה עוד לא במקום של הגילוי הזה של אין עוד מלבדו? אתה צריך להגיע למדרגה של 'לראות שהוא יחידי'. תעבור את ההשמד תשמדון הזה, את האבד תאבדון הזה, את התחושה הנוראית הזו'.

נחמת הקב"ה בעם ישראל

האין זה געוואלד שהסיום של השבוע של תשעה באב הוא דווקא בחמישה עשר באב? ומה קרה בחמישה עשר באב? – "רעך זה הקב"ה" – הותרו שבטים לבוא זה בזה, הותר שבט בנימין לבוא בקהל. והגם שהוצאנו את שבט בנימין מהקהל על מעשה פילגש בגבעה וכו', אבל עכשיו אני נזכר ש'רעך זה הקב"ה', והשמדה של יהודי באה לגלות שהוא בעצם אינסוף. על זה חרב הבית וסופו של סיפור תשעה באב הוא ההבנה שרעך זה הקב"ה!

רעך הוא רעך כי יש לכם חוויות משותפות, כי למדתם יחד מכיתה א', אתם מכירים מבת הכנסת וכו' – אבל דע שרעך הזה הוא ריע אביך, הוא הקב"ה. זה דבר מופלא!

"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" יכול להופיע רק אחרי שעם ישראל עבר, בעקבות מעמד הר סיני הראשון, את המוות ואת תחיית המתים של הר סיני, אבל אז את ה-"הרף ממני ואשמידם" של חטא העגל והתיקון, את חטא המרגלים ואת ההשמדה ואת הגלות והתיקון – ואז, אחרי התשעה באב הזה הוא יכול להגיע אל "אתה הראת לדעת שה' הוא האלקים" ולהתבונן פה במציאות – 'שמע' זה לצרף את כל הפרטים במציאות, כל הפרטים של חייך, של חיי העם הזה, של ההיסטוריה של ההווה ושל העבר, ותתבונן שאתה ישראל, כשהוי"ה שיכול להוליד ולהוות את כל העולם יש מאין כאן ועכשיו, לא אלוקים אלא הוי"ה – הוא אלוקינו, והוא קיים בתוכך ושם ה' הזה הוא אחד והוא עתיד דרכך להתגלות בכל האומות כי ראינו שהוא יחידי ואנחנו עוברים את כל מה שאנחנו עוברים אך ורק כדי להביא את ההופעה הזו לעולם.

לכן השבת הזו נקראת שבת "נחמו" וזוהי הפטרתה – כי זה השיא של חודש מנחם אב. "נחמו נחמו עמי" וכפי שהסביר הרב חרל"פ זצ"ל – שהדבר היחיד שיכול לנחם אותנו הוא שאנחנו עמו של הקב"ה. שום הסבר אחר לא יכול להסביר כלום. רק עמי יכול לפעול ע"פ הכללים האלה. "דברו אל לב ירושלים וקראו אליה", ובעז"ה ניחם ה' ציון, ניחם כל חורבותיה וישם מדברה כעדן וערבתה בגן ה', ששון ושמחה יימצא בה תודה וקול זמרה, בעגלא ובזמן קריב תכף ומיד ממש.

1. וזה אגב, בא מיד בסיום פסוק שאומר – "וְשָֽׁמַעְתָּ֤ יִשְׂרָאֵל֙ וְשָֽׁמַרְתָּ֣ לַֽעֲשׂ֔וֹת אֲשֶׁר֙ יִיטַ֣ב לְךָ֔ וַֽאֲשֶׁ֥ר תִּרְבּ֖וּן מְאֹ֑ד כַּֽאֲשֶׁר֩ דִּבֶּ֨ר ה' אֱלֹהֵ֤י אֲבֹתֶ֨יךָ֙ לָ֔ךְ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ. שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל…". (שם ה'-ו'). ↑