בנסע הארון… ובנחה… – כל התורה כולה. לפרשת בהעלותך תשפד

בפרשת 'בהעלותך' ישנן שתי "עליות גדולות". האחת היא בתחילת הפרשה, החיוב שלנו להעלות את הנרות, ואילו השניה היא –

וּלְפִ֞י הֵֽעָ֤לוֹת הֶֽעָנָן֙ מֵעַ֣ל הָאֹ֔הֶל וְאַ֣חֲרֵי-כֵ֔ן יִסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל… (במדבר ט', י"ז)

בהעלות הענן אנחנו נוסעים והמשכן נוסע. יש עיסוק מיוחד בפרשה בענין "ויהי בנסוע הארן" ובמסע הגדול לארץ ישראל ובעבודת ה', אך נפתח את הכל בחידה קלה – מהי מצוות העשה המופיעה בפרשה שאיננה מצוות 'פסח שני'? וכדי לרמז לפתרון החידה נאמר שיש קשר בין המצווה הזו לבין ראש השנה ובעם לכל יום. נגיע לזה בהמשך.

יום שמחתכם ומועדיכם

נאמר בפרשתנו כאשר עם ישראל מתחיל את מסעותיו במדבר על פי סדר המחנות כשהמשכן באמצע –

עַל-פִּ֣י ה' יִסְעוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְעַל-פִּ֥י ה' יַֽחֲנ֑וּ… (שם י"ח)

שבע פעמים מופיע כאן בפסוקים הביטוי "על פי ה'". מי שזוכר, התיאור שם ארוך לכאורה ומסורבל –

וְיֵ֞שׁ אֲשֶׁ֨ר יִֽהְיֶ֧ה הֶֽעָנָ֛ן יָמִ֥ים מִסְפָּ֖ר עַל-הַמִּשְׁכָּ֑ן עַל-פִּ֤י ה' יַֽחֲנ֔וּ וְעַל-פִּ֥י ה' יִסָּֽעוּ. וְיֵ֞שׁ אֲשֶׁ֨ר-יִֽהְיֶ֤ה הֶֽעָנָן֙ מֵעֶ֣רֶב עַד-בֹּ֔קֶר וְנַֽעֲלָ֧ה הֶֽעָנָ֛ן בַּבֹּ֖קֶר וְנָסָ֑עוּ א֚וֹ יוֹמָ֣ם וָלַ֔יְלָה וְנַֽעֲלָ֥ה הֶֽעָנָ֖ן וְנָסָֽעוּ. אֽוֹ-יֹמַ֜יִם אוֹ-חֹ֣דֶשׁ אֽוֹ-יָמִ֗ים בְּהַֽאֲרִ֨יךְ הֶֽעָנָ֤ן עַל-הַמִּשְׁכָּן֙ לִשְׁכֹּ֣ן עָלָ֔יו יַֽחֲנ֥וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל וְלֹ֣א יִסָּ֑עוּ וּבְהֵעָֽלֹת֖וֹ יִסָּֽעוּ. עַל-פִּ֤י ה' יַֽחֲנ֔וּ וְעַל-פִּ֥י ה' יִסָּ֑עוּ אֶת-מִשְׁמֶ֤רֶת ה' שָׁמָ֔רוּ עַל-פִּ֥י ה' בְּיַד-מֹשֶֽׁה. (שם כ'-כ"ג)

היה אפשר לכאורה לצמצם את הכל למשפט אחד. אגב, נשאלתי היום ע"י אחד מבני החבורה – הרי אנחנו נמצאים לפני חטא המרגלים, ואם כן, אנחנו אמורים להגיע לארץ מיד. תוך יום אחד בלבד!^[1] ואם כן, למה צריך את התיאור הזה של מה עושים חודש או ימים, או לילה ויום או חודש או שנה? נשים את השאלה הזו בצד לרגע ונשוב אליה בהמשך, אבל מה שבאמת כתוב בהמשך הוא שיש לנו עוד סימן חשוב לנסיעת המחנה – החצוצרות, שיש להם סימנים, קולות שונים לקריאת משה – אל העם, אל הנשיאים או לנסיעת המחנה. התוקעים, כך מופיע בפרשה, הם בני אהרן, ולא הלויים. ואז מופיע כך –

וְכִֽי-תָבֹ֨אוּ מִלְחָמָ֜ה בְּאַרְצְכֶ֗ם עַל-הַצַּר֙ הַצֹּרֵ֣ר אֶתְכֶ֔ם וַהֲרֵעֹֽתֶ֖ם בַּחֲצֹֽצְרֹ֑ת וְנִזְכַּרְתֶּ֗ם לִפְנֵי֙ ה' אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְנֽוֹשַׁעְתֶּ֖ם מֵאֹֽיְבֵיכֶֽם. וּבְי֨וֹם שִׂמְחַתְכֶ֥ם וּֽבְמוֹעֲדֵיכֶ֘ם וּבְרָאשֵׁ֣י חָדְשֵׁכֶ֒ם וּתְקַעְתֶּ֣ם בַּחֲצֹֽצְרֹ֗ת עַ֚ל עֹלֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַ֖ל זִבְחֵ֣י שַׁלְמֵיכֶ֑ם וְהָי֨וּ לָכֶ֤ם לְזִכָּרוֹן֙ לִפְנֵ֣י אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲנִ֖י ה' אֱלֹֽהֵיכֶֽם. (שם י', ט'-י')

מהפסוקים עולה בבירור שאם וכאשר תבוא מלחמה לפתחנו בארצנו, נתקע בחצוצרות לקראת היציאה למלחמה, אך כך יש לעשות גם "ביום שמחתכם ובמועדיכם וראשי חדשיכם". אגב, מה ההבדל בין 'יום שמחתכם' ל-'מועדיכם'? יש מחלוקת ולפי דעה אחת בחז"ל הביטוי 'יום שמחתכם' הוא כל שבת, ולפי דעה אחרת הכוונה היא לכל יום ויום בו מקריבים את קרבן התמיד, כלומר כל יום. ומדוע קוראים לזה יום שמחתכם? – כנראה שחייבים לומר שכאשר תוקעים בחצוצרות ונזכרים לפני ה' זה הופך אותו ליום שמחה.

מצוות עשה שבכל יום

בואו נענה על השאלה ששאלנו בפתיחה. רש"י אומר כאן על הפסוק –

אני ה' אלהיכם. מכאן למדנו מלכויות עם זכרונות ושופרות, שנאמר ותקעתם, הרי שופרות, לזיכרון הרי זכרונות, אני ה' אלהיכם, זו מלכיות וכו'.

והנה לנו התשובה למצווה הנוספת בפרשה (מלבד פסח שני) – תקיעה בחצוצרות. נראה את הדברים כפי שהם מובאים בספר החינוך –

לתקוע בחצוצרות במקדש בכל יום בהקריב כל קרבן, וכמו כן בשעת הצרות [כלומר זו מצות עשה שבאה לידי ביטוי מיוחד בראש השנה אבל גם בכל יום בהקריב כל קרבן תמיד ומוסף, קרבנות ציבור] שנאמר (במדבר י, ט) "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה וְגוֹ'", וכתוב אחריו גם כן (שם, י) "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרוֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְגוֹ'", ואף על פי שהזהיר הכתוב ביום שמחה ומועד וראש חדש – לאו דוקא, דבכל יום היו תוקעין במקדש בחצוצרות על הקרבן, וכן מבואר בראש השנה פרק ראוהו בית דין (כ"ט.) שאמרו שם, הכל חייבין בתקיעת שופר כהנים לוים וישראלים, ומתמהא תלמודא עלה בגמרא, פשיטא, אי הני לא מחייבי מאי בו מחייב ומהדר ליה כהנים איצטריכא ליה, סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב (שם כט, א) "יוֹם תְּרוּעָה וְגוֹ'", והני כהני הואיל ואיתנהו בתקיעה דכל השנה כולה, דכתיב "וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרוֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְגוֹ'" ומהדר ליה, מי דמי, התם חצוצרות הכא שופר. למדנו מכל מקום, דבכל השנה כולה, כלומר בכל יום ויום, איכא חצוצרות במקדש. ואמרו במסכת ערכין פרק שני אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעה במקדש, ולא מוסיפין על ארבעים ושמונה.

משרשי המצוה,^[2] לפי שבשעת הקרבן היו צריכין לכוון דעתם יפה בענינו כמו שידוע שהוא נפסל במחשבות ידועות, וגם כן צריך הקרבן כוונה שלמה לפני אדון הכל שציונו עליו, וגם כן בעת הצרה צריך האדם כיוון גדול בהתחננו לפי בוראו שירחם עליו ויצילהו מצרתו, ולכן נצטוו בתקיעת החצוצרות בעתים אלה. לפי שהאדם מהיותו בעל חומר [גוף] צריך התעוררות גדול אל הדברים, כי הטבע מבלי מעיר יעמוד כישן, ואין דבר יעוררהו כמו קולות הניגון, ידוע הדבר, וכל שכן קול החצוצרות שהוא הקול הגדול שבכל כלי ניגון [כלומר צריך לעורר את הלב בכל יום ויום ולא רק בשעת הצרות].

ועוד יש תועלת נמצא בקול החצוצרות לפי הדומה, מלבד ההתעוררות אל הכוונה, כי בכח הקולות יסיר האדם מליבו מחשבת שאר עסקי העולם ולא ייתן לב באותה שעה כי אם בדבר הקרבן, ומה אאריך וידוע זה לכל אשר הטה אוזן לשמוע חצוצרות וקול שופר בכוונה [מי שפעם הטה אוזן יודע שאין דבר שיותר מעורר את הלב מקול השופר והחצוצרות].

מסע אל הנצח

הדברים שבעל החינוך כותב הם פשוטים וברורים בנגלה אבל יש בכך עומק גדול ונגיע אליו לאט. אנחנו יודעים שהמנגנים במקדש היו הלויים אבל על פי בעל החינוך, על החצוצרות היו ממונים דווקא הכהנים (וזה ויכוח בינו לבין הרמב"ם) –

ונוהגת מצוה זו בזמן הבית, בכהנים שעליהם המצוה לתקוע בחצוצרות, וכענין שכתוב בהן במסע המחנות (שם, ח) "ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצצרות". ושמא תאמר לא היו תוקעין הם על הקרבן אלא הלוים [מפני שהן ככלי ניגון], אינו כן, שהרי בפירוש אמרו במסכת תמיד פרק שביעי נתנו לו יין לנסך, הסגן עומד על הקרן והסודרין בידו, ושני כהנים עומדים על שלחן החלבים ושתי חצוצרות בידם תקעו והריעו ותקעו. הרי נתבאר שעל ידי כהנים נעשית מצוה זו, ושהיא מצוה תמידית להן, כלומר שבכל יום היו תוקעין ולא ביום מועד וראש חדש בלבד.

אבל ראיתי להרמב"ם ז"ל (פ"ג מהל' כלי מקדש ה"ה) שכתב בימי המועד כולן ובראשי חדשים היו הכהנים תוקעין בחצוצרות והלוים אומרים שירה, נראה מדבריו שדעתו שבשאר הימים אף הלוים תוקעין בחצוצרות. ואם עברו על זה הכהנים ולא תקעו בשעת הקרבן, וכן אם לא תקעו בעת הצרה, ביטלו עשה זה. (ספר החינוך, מצוה שפ"ד)

אז כאשר יש אפשרות – תוקעים בחצוצרות, וכאשר אין אפשרות אז יש תעניות ותפילות, כך ע"פ הרמב"ם, כי אם לא נתענה, לא נריע ולא נתפלל, ח"ו נוכל לטעות ולחשוב שהעולם הוא הפקר, ואילו התקיעה בחצוצרות מכווננת אותנו.

שאלנו בתחילת הדברים מדוע האריכה התורה בתיאור המצבים של החניות והנסיעות, יום, יומיים, חודש, שנה, שלכאורה ללא צורך? הרי תוך יום אחד או מקסימום שלשה אנחנו נכנסים לארץ? – אני מבקש לטעון שהמסע המתואר כאן בפסוקים איננו מסע של יום, חודש או שנה, אלא זהו המסע אל הנצח. זהו סיפור מסע החיים שלנו, ולכן הוא מצווה יומיומית, ולכן מצוות תקיעת החצוצרות על הקרבן מופיעה בתוך מצוות התקיעה בחצוצרות בעת צרה במלחמה. ונזכור שכל התפילות שלנו הן כנגד הקרבנות האלה, קרבנות הציבור (ולא קרבנות יחיד).

שנה עמוסה

נחזור לענין הזה מיד אך לפני כן נראה את סוף הענין שם –

וַיִּסְעוּ֙ מֵהַ֣ר ה' דֶּ֖רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים וַֽאֲר֨וֹן בְּרִית-ה' נֹסֵ֣עַ לִפְנֵיהֶ֗ם דֶ֚רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים לָת֥וּר לָהֶ֖ם מְנוּחָֽה. (שם ל"ג)

נזכור שאנחנו נמצאים שנה פחות עשרה ימים מאז שהגענו למרגלות הר סיני (התורה כותבת בפירוש שהגענו לשם בר"ח סיון וכעת אנחנו ב-כ' באייר בשנה השניה). זו היתה שנה עמוסה – בשנה הזו קיבלנו את התורה, חטאנו בעגל, קיבלנו את הלוחות השניים, ואף הקמנו משכן. רש"י אומר שם –

דרך שלשת ימים. מהלך שלשת ימים הלכו ביום אחד שהיה הקב"ה חפץ להכניסם לארץ מיד.

כלומר זה היה צריך לקחת שלשה ימים והקב"ה קיצר את זה ליום אחד, כדי שניכנס לארץ הכי מהר שאפשר, "לתור להם מנוחה".

האמת? זה לכאורה בסתירה גמורה לכל מה שסיפרנו עד עכשיו, כי אלמלא היינו חוטאים במרגלים היינו נכנסים לארץ כעת, בלי מלחמה, וכפי שרש"י מביא בדברים.^[3]

שבעה חומשי תורה

והפרשה ממשיכה –

וַֽעֲנַ֧ן ה' עֲלֵיהֶ֖ם יוֹמָ֑ם בְּנָסְעָ֖ם מִן-הַֽמַּחֲנֶֽה. וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָֽאָרֹ֖ן וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֑ה קוּמָ֣ה | ה' וְיָפֻ֨צוּ֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ וְיָנֻ֥סוּ מְשַׂנְאֶ֖יךָ מִפָּנֶֽיךָ. וּבְנֻחֹ֖ה יֹאמַ֑ר שׁוּבָ֣ה ה' רִֽבְב֖וֹת אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל. (שם ל"ד-ל"ו)

מי שזוכר, באופן כתיבת ספר התורה, שני הפסוקים האחרונים הנ"ל מופרדים משאר הפרשה בשתי אותיות נ' הפוכות. אגב, צריך לדקדק לומר "קומה ה'" וכן "שובה ה'" בהטעמה מלעילית ולא במלרע, כיון שיש לזה משמעות שונה בעברית, ולהלן.

רש"י מסביר דבר פלא שנזרוק אותו לאויר ונחשוב עליו מיד – שהאותיות ההפוכות הללו מציינות זהו ספר תורה בפני עצמו. שלמה המלך אומר במשלי –

… חָצְבָ֖ה עַמּוּדֶ֣יהָ שִׁבְעָֽה. (משלי ט', א')

וחז"ל אומרים שהכוונה היא שיש שבעה עמודי תורה, כלומר שבעה חומשים ו-"ויהי בנסוע" הוא חומש בפני עצמו. זו לא סתם דרשה יפה אלא יש לזה משמעות הלכתית – כתוב בהלכה שבמקרה שאם ח"ו ספר מכתבי הקודש עולה בלהבות בשבת יש להצילו מהשריפה, וההגדרה לספר היא שהוא כולל שמונים וחמש תיבות, כמנין האותיות בשני הפסוקים בנ"ל של 'ויהי בנסע הארן'.

את תוכן הפסוקים הללו מסביר רש"י באופן הבא; הרי הלכנו 'דרך שלשת ימים' ביום אחד, וזה יצר קושי כיון שעמוד הענן 'רץ' קדימה, ומשה עמד בתווך בינו לבין העם, ואז ביקש משה מהקב"ה מהענן שיעמוד – "קומה ה', אל תתרחק מדי, אנחנו לא בקצב', ובמקביל הוא זרז אותנו כדי לחבר אותנו חזרה לארון ברית ה' –

קומה ה'. לפי שהיה מקדים לפניהם מהלך שלשת ימים, היה משה אומר עמוד והמתן לנו ואל תתרחק יותר (תנח' ויקהל ז)

בהמשך כאשר נסע הארון, כתוב "ויפוצו שונאיך מפניך", ושואל שם רש"י מי הם השונאים את הקב"ה, ועונה –

משנאיך. אלו שונאי ישראל, שכל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה העולם, שנאמר ומשנאיך נשאו ראש (תהלים פג, ג) ומי הם? על עמך יערימו סוד (שם ד).

במזמור התהילים שרש"י מביא ממנו מפורט מי הם אותם משנאי ה' ומשנאי ישראל –

כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו עָלֶיךָ בְּרִית יִכְרֹתוּ. אָהֳלֵי אֱדוֹם וְיִשְׁמְעֵאלִים מוֹאָב וְהַגְרִים. גְּבָל וְעַמּוֹן וַעֲמָלֵק פְּלֶשֶׁת עִם יֹשְׁבֵי צוֹר. (תהילים פ"ג, ז'-ח')

כן, גם האדומים, גם הישמעאלים, הנוצרים עם המוסלמים.

גַּם אַשּׁוּר נִלְוָה עִמָּם הָיוּ זְרוֹעַ לִבְנֵי לוֹט סֶלָה. (שם ט')

אשור היא האימפריה הגדולה, הלבנה והיפה…^[4] אגב, צריך לשים לב – משנאי ישראל אינם לוחמים בישראל. לנסראללה אין בעיה איתי – אני יכול להיות בחור טוב ונחמד, אלא הוא פשוט שונא את הקב"ה, אבל הוא לא יכול לירות מל"טים על הקב"ה, ולכן כשהוא מזהה ויודע שאני אינסוף – הוא יורה עלי.

מהלך שלשה ימים ביום אחד

נשוב לפסוקים. את הפסוק הבא, "ובנוחה יאמר – שובה ה'", מבאר רש"י כי 'שובה', אין פירושו לשוב, לחזור, אלא עכשיו יש מרגוע ונחת –

שובה ה'. מנחם תרגמו לשון מרגוע, וכן בשובה ונחת תושעון (ישעיה ל, טו). רבבות אלפי ישראל. מגיד שאין השכינה שורה בישראל פחותים משתי אלפים ושתי רבבות. (רש"י, שם)

כלומר, עכשיו הארון, הקב"ה, נרגע. ומה הכוונה ברוגע של ארון ברית ה'? – שהשכינה שורה בישראל. זה ש'אין עוד מלבדו' זה תמיד, אבל כשהשכינה שורה זה רוגע. אגב, פירוש הפועל להשרות זה רוגע, כמו להשרות במים – זה אורך רוח. יש דברים שצריך להשרות אותם תקופות ארוכות יותר או פחות אבל אין השרייה לזמן קצר. בשביל השריה צריך רוגע והרפייה. להשרות שכינה, בשובה ונחת זה לא קורה מעצמו.

אבל אז מיד מגיעה פרשת המתאוננים וכל הנסיעה שלנו מתעכבת, ולא קצת אלא נכון לעכשיו זה מתעכב כבר למעלה משלשת אלפים ושלש מאות שנה. אנחנו מאמינים בני מאמינים ובעז"ה תכף ומיד ממש נזכה לשובה ונחת. אבל שם הכל התחיל להתעכב ומשם זה התפתח לחטא המרגלים וכו'. רש"י שואל מה היתה הסיבה שם שגרמה להכל, הרי הכל היה מסודר, ואלו היו אנשי דור המדבר, בעלי מדרגה, והוא עונה – שהקב"ה לקח אותם מהר 'דרך שלשת ימים', לטובתם, אבל הם התאוננו שזה היה מהיר –

… אמרו אוי לנו כמה לבטנו בדרך הזה שלשה ימים שלא נחנו מענוי הדרך. (רש"י שם י"א, א')

על זה הם היו כמתאוננים – שהקב"ה לקח אותם מהלך שלשה ימים ביום אחד וזה היה קשה להם, 'לא יכולים לנשום', ואילו הקב"ה חשב לטובתם –

אני הייתי מתכוין לטובתכם, שתכנסו לארץ מיד. (רש"י שם)

לשבור את הכלים

העלינו הרבה נקודות ועניינים ועכשיו נתחיל לסדר את הכל, בסיעתא דשמיא. נתחיל את הכל בשאלה פשוטה שכל 'סבתא יהודייה' היתה שואלת – 'רבש"ע, זה כל הסיפור? הרי הם צודקים. זה קשה ללכת מהלך שלשה ימים ביום אחד!'. למה הקב"ה היה חייב לדחוס את זה ליום אחד? ומה היה קורה אם היינו הולכים את זה בנחת בשלשה ימים ורק אז מגיעים לארץ?! סבתא יהודייה הייתה אומרת – 'לך שבוע, אני אדאג לבשל לך….'.

יש כאן דבר פלאי וצריך להבין מה מבטא כאן ענין שלשת הימים, שהרי אם רש"י מביא את זה כפשט הענין משמע שעל זה התחילה כל ההתאוננות. אפשר לשאול את מה ששאלנו בלשון בוטה אף יותר, בשם אותה סבתא מדומיינת – 'תגיד, רבש"ע, זה היה שווה את זה? הרי היינו יכולים לבוא בשלשה ימים בנחת, עם כוס קפה ומקלחת, ואז היינו בונים את בית המקדש. למה הלחץ הזה?'. על זה שוברים את הכלים? על זה כל הסיפור?!

אלקים חשבה לטובה

מופיע בשפת אמת זיע"א דבר מופלא. ארץ ישראל, כך ע"פ חז"ל, נקנית בייסורים. בדרך כלל אנחנו חושבים על ייסורים קשים, במיוחד בימים ובשעות שעם ישראל נמצא בהם השנה, אבל לא תמיד זה כך. לא תמיד אנחנו לומדים את הפרשה באוירה של שנת תשפ"ד. לפעמים התקופה היא תקופה טובה לעם ישראל וב"ה הכל מסודר, אז מה הכוונה בייסורים? חז"ל מביאים –

תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל וכולן לא נתנן אלא ע"י יסורין. אלו הן – תורה, וארץ ישראל, והעולם הבא. (ברכות ה'.)

מה הם ייסורים? יש כאלה שיותר מתייסרים ויש שפחות. מה ההגדרה לזה? אגב, אם זו מתנה – אז למה בכלל ייסורים? אומר השפ"א –

בפסוק כמתאוננים רע פרש"י שאמרו כמה לבטנו בדרך כו'. אמר אמו"ז ז"ל כי כל החטא הי' מה שלא האמינו כי הוא רק לטובה וחשבו שלרעתם הוא. והנה רש"י כתב שהקב"ה נתכוין לטובה שיבואו מהר לא"י וקשה שהי' יכול להוליכם בדרך נייחא כי היפלא מה' דבר?! אך איתא כי א"י זוכין ע"י יסורים ולכן היו מ' שנה במדבר. אכן אם היו מקבלין זה המהירות באהבה אף שהי' קשה להם ולטורח – הי' זה מספיק לנחול הארץ ע"י אלה היסורים, וזה הי' הניסיון עכ"ד ז"ל [כלומר הוא לקח אותנו דרך שלשת ימים ביום אחד כדי שאלו בלבד יהיו הייסורים בהם תיקָנֵה לנו ארץ ישראל. זהו. יום אחד של הליכה מאומצת]. וכן נראה כי באמת הקב"ה משבח אותם 'לכתך אחרי במדבר' וכ' בתורה לשבח 'ויש אשר יהי' הענן ימים' כו', א"כ קיבלו גזירת מלך [כי הם היו דור דעה מופלא]. רק כל החטא הי' מה שחשבו שהוא לרעתם וזהו 'כמתאוננים רע' [זה כל החטא – כשאני חושב שזה לרעתי, והייסורים בעצם הם להסיר את כל הס"א, להסיר את כל 'משנאיך ה", את כל הדמיונות ולהבין שהקב"ה לוקח אותי ואם אני נוסע או אם אני עוצר זה הכל על פי ה'!], דכ' 'משכני אחריך נרוצה' – היינו להיות נמשך אחריו ברצון ואהבה [כלומר לא רק לשון מרוץ אלא לשון רצון. 'תן לי רבש"ע להימשך אחריך ברצון, באהבה' להבין שהייסורים הם לטובתי'] אפילו שהדרך הוא בטורח ומשא, [ואיך מגיעים לזה? -] מ"מ מרוב התשוקה לעשות רצונו ית' צריך להיות ביטול כל הרצונות של האדם [ולהיות ברצון ה']. כענין שאמרו בטל רצונך מפני רצונו להיות כל רצון האדם בטל בששים ומאה לרוב התלהבות התשוקה לעשות רצונו ית"ש. וכן דרשו חז"ל ואהבת כו' ובכל מאודך בכל מדה שמודד לך הוי מודה לו מאוד מאוד. היינו אפילו בעת פורעניות יהי' מלא אהבת ה' כשמתבונן שכך רצונו ית"ש. וכשכל תשוקת האדם בעולם רק לעשות רצונו ית' מתבטל ומקבל הכל באהבה ורצון כנ"ל. (שפ"א, בהעלותך, תרמ"ח)

שאלנו למה התורה הרחיבה בלשון מסורבלת על הימים ועל החודשים ועל השנה – לא מפני שהם באמת היו צריכים ללכת שנה, אלא כי כל העבודה שבחיינו, ואיתה יצאנו מהר סיני ואיתה אנחנו יוצאים כל יום, היא ללכת לתור לנו מנוחה. ארון ברית ה' הולך לפנינו. הענן – 'על פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו', אבל בחיים, כל כך קשה להסיר את כל הטבע שנראה לי שלא מסתדר עם המנוחה האלוקית הזו.

כח החצוצרות

אנחנו יודעים שיש ימי מעשה ויש שבת. מהי אוירת שבת? שבת היא קצת בחינה של מנוחה, של "ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל. כל ששת הימים הם עצם המעשה, עצם המאבק לחיות את הטבע אבל לדעת שהכל זה אלוקות והכל לטובה, שהכל זה רק אלוקות. המסע הזה הוא המסע אל האין סוף. יש לו למסע הזה את הסוף הכי טוב בעולם רק שהוא כלל איננו סוף אלא אינסוף, הוא "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". לכל אדם יש ארץ ושמיים, יש חול ושבת, והוא יודע שהשמיים שהם מלאים את ה', השכל יודע, אבל שהארץ תהיה מלאה את ה' – זה הניסיון.

לענ"ד נדמה שאלו הייסורים של ארץ ישראל, של תורה ושל עולם הבא, והן ניתנו דווקא ע"י ייסורים שכדי שהן תהפוכנה ותהיינה שלך אתה צריך לטרוח ולעבור את התהליך הזה שנקרא 'ערב שבת'. לעבור את ימי המעשה, את העולם של החול, להסיר את האבק ולהבין על פי ה' ייסעו ועל פי ה' יחנו. זה לא יאמן.

פתחנו בעניין החצוצרות, ואמרנו שמצוות עשה היא לתקוע בחצוצרות על כל קרבן "כי בכח הקולות יסיר האדם מלבו מחשבת שאר עסקי העולם ולא יתן לב באותה שעה כי אם בדבר בקרבן" – כלומר בדבר ההתקרבות. לקולות החצוצרה יש כח לכוונן אותי לראות את דבר ה', ולכן החינוך מתעקש שזה היה בכל יום ולכן הוא גם מתעקש שהיה זה תפקיד הכהנים דווקא ולא הלויים – כי זה התפקיד שקיים ב-"כי תבואו מלחמה בארצכם". מהי המלחמה הזו?

זוכרים את שני הפסוקים שאמרנו שהם ספר בפני עצמו – "ויהי בנסע הארן"? גם אם נקבל את שתי האותיות ההפוכות המפרידות – למה זה נחשב לספר שלם? מה הרעיון שזה ספר? זה געוואלד – בואו נמריא חזק;

סתום וגלוי

השפ"א אומר ששני הפסוקים הללו מהווים ספר בפני עצמו כי הם כלל כל התורה –

איתא בגמ' ויהי בנסוע ובנוחה הוא ספר בפני עצמו. והוא כלל כל התורה דאיתא קוב"ה ואורייתא וישראל סתים וגליא [סתום וגלוי] כמ"ש בזוה"ק שזה ב' שמות יעקב [הוא הגלוי] וישראל [הוא סתום, והכוונה היא שאני לא מצליח לראות את זה, וכפי שמופיע בזוה"ק ב'פתח אליהו' -"סתימא מכל סתימין"] ע"ש פ' במדבר. ובחי' יעקב הוא המלחמות, שכל ימיו הי' לו מלחמות עם עשו ולבן. ואח"כ כשבא לבחי' ישראל הוא בחי' סתים ומנוחה, בחי' שבת קודש.^[5] ובימי המעשה הוא בחי' גליא והוא ימי מלחמה להלחם עם הסט"א ['כי תבואו מלחמה בארצכם'. וזה ענין המסעות – אכן התכנית היא שבתוך יום נגיע לארץ אבל אם ח"ו לא נזכור שאנחנו כל הזמן נמצאים במצב של גלוי וסתום – נפספס את הכל], שהטבע מסתיר ומעלים הקדושה [הטבע הוא האלקים, וכן בגימטרי'ה. הכל אלוקות. אז למה אני לא רואה את זה? למה אני רואה מציאות גשמית? בשכל זה מובן אבל בכל זאת אני בדיכאון או כועס ולא רואה אלוקות ולא רואה לטובה – כי זו המלחמה שאני עובר בששת ימי המעשה, אלו הייסורים. הסיטרא אחרא הוא לא רק הצד האחר אלא גם הצד האחורי – שאני לא רואה את הפנים] אבל איש ישראל צריך להלחם ולברר ולהעיד כי כל הטבע הכל מאתו ית"ש בלבד, וזהו 'בנסוע הארון'. [ולכל אחד מאיתנו יש לו את ה-'בנסוע הארון' שלו] כמו שרמזו בנסוע גי' יעקב, והוא בחי' ימי המעשה. 'וינוסו משנאיך' – וכי מי שונא לבורא עולם? [אין מציאות של מישהו ששונא להקב"ה, ואין הכוונה לישמעאל, אדום, צור או החיזבאללה. אלא מה גורם לכך שהאינסוף שנוא? שבורא העולם שנוא? ממי לוקח כביכול הקב"ה את המלכות? מיהו הסוף שהאינסוף מפריע לו? – ] רק שהסט"א מסתיר ומעלים שלא לראות חסדי ה' וטובו אשר הם מלאים בכל העולם [איזו אמונה מופלאה צריך בשביל זה! כך נקנים ארץ ישראל, התורה והעולם הבא]. 'ובנוחה' הוא בחי' שבת [מרגוע. האדם משרה שכינה בתוכו כאשר הוא רואה שהכל אלוקות והכל לטובתו – זו עבודת האמונה] ושם ישראל כנ"ל^[6]. וב' אלו [שתי הבחינות של הגלוי והסתום] כלל כל התורה – זכור ושמור, מ"ע ומל"ת, 'סור מרע' בחי' המלחמה. 'ועשה טוב' – אין טוב אלא תורה בחי' שבת קודש יעשה כולו תורה ומיוחד רק לבנ"י, ושם אין מגע נכרי ונק' יום מנוחה [אלו שתי מצוות יחידות שאין לגוי שום שייכות אליהן – שבת ותורה, בניגוד למצוות אחרות שהוא יכול לקיים] ודור המדבר היו ב' הבחי' בשלימות כמ"ש עפ"י ה' יחנו ועל פי ה' יסעו… (שפ"א, שם תר"ס)

חז"ל שואלים בפסיקתא למה את כל ל"ט אבות המלאכה התורה לא גילתה לנו באופן מפורש אלא היינו צריכים ללמוד את זה בדרכי הלימוד במסכתות שלמות? והם עונים באופן לא ייאמן – שאם זה היה מפורש הרי שאז כל הגויים היו שומרים שבת. השאירו את זה בשפת מורס, באותות – "אות היא ביני וביניכם", סוד, ולכח הזה אפשר להגיע רק אחרי ששת ימי המעשה, אחרי המסע, אחרי העבודה בעולם הזה. משה רבנו בששת ימי המעשה עומד כמו 'שוטר תנועה' ואומר – "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה'…". מש"ה בחילופי אותיות זה הש"ם. "ובנוחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל".

שאלנו למה היה צריך שנלך דרך שלשת ימים ביום אחד, והתשובה היא כדי לבחון אותי האם אני יכול לקבל את זה שהכל הוא לטובה, ואם לא עמדתי בזה – סבלנות, זה יכול לקחת גם שלשת אלפים שנה ושום דבר לא ישתנה – אף אחד אחר לא יקבל את השבת ואת התורה. אני צריך את השבת. יש שבת בעולם ויש לה בן זוג אחד, יש תורה בעולם ויש לה בן זוג אחד, וזוהי בחינת שבת, וכל התורה היא שני הפסוקים באלה עם נ' הפוכה לפניהם ונ' הפוכה לאחריהם.

בעקבות הלימוד הזה בשפ"א חשבתי לעצמי ואולי מותר לומר את זה, שדווקא האותיות נ' נבחרו כדי להפריד כאן, כי נ' זה שער החמישים ולשם אנחנו הולכים, וזה הפוך וישר עד שנקבל את זה. דור המדבר שעליהם נאמר "לכתך אחרי במדבר", תמיד יש לנו עליהם שאלות – הרי הם היו כאלה גדולים, הם יצאו לא מזמן מהר סיני ואיך הם חוטאים בחטא העגל ובמתאוננים וכו' – הם היו שתי הבחינות בשלמות. "על פי ה' יחנו "- הם היו "בנחה", ו-"על פי ה' יסעו".

קולות והבלים

ומסיים השפ"א במשפט נוסף. כולנו מכירים את המזמור שאנחנו שרים בקבלת שבת – מזמור כ"ט, "מזמור לדוד הבו לה' בני אלים". לכאורה – אין שם דיבור על השבת. מה הקשר שלו לשבת? הוא אף לא ברצף המזמורים שבאים לפניו "לכו נרננה" (מזמורי צ"ז וכו'), איך הוא נכנס לקבלת השבת?! אומר השפ"א געוואלד –

[וכתיב ז' פעמים 'על פי ה" והרמז לז' הבלים וקולות שבמזמור הבו לה' [שבע פעמים מופיעה במזמור הזה המילה 'קול' ואילו בקהלת, שמתאר את מה שקורה בעולם תחת השמש, מופיעה המילה 'הבל' שבע פעמים. תחת השמש הבלים. הבל הוא דבר היוצא מהפה, וכן קול יוצא מהפה. ההבל הוא לא קול, והקול הוא פנימי היוצא החוצה. "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו" – גם החצוצרות משמיעות את קולן על ידי הפה שלנו], דכתיב 'בדבר ה' שמים נעשו' אבל 'ברוח פיו כל צבאם' (תהילים ל"ג ו') הוא התפשטות כח הדיבור לכל העולמות גם בטבע והם התיקונים שנעשו בארץ והם ז' בחי' הנ"ל]. (שם)

הקולות שבמזמור לדוד מתארים את "בדבר ה' שמים נעשו". אלה הקולות שכל מה שיש בעולם זה רק הם, אבל "ברוח פיו כל צבאם" – בא הקב"ה ומתחת לשמש, כנגד שבעה הקולות, הוא ברא שבעה הבלים. הבל הוא דמיון, רוח, אלה הם האדים על החלון שאתה חושב שיש בהם ממשות. אמנם הבל איננו כלום – י"ב פרקים לוקח אותנו קהלת עם ההבלים הללו ומלמד אותנו ש-

ס֥וֹף דָּבָ֖ר הַכֹּ֣ל נִשְׁמָ֑ע אֶת־הָאֱלֹהִ֤ים יְרָא֙ וְאֶת־מִצְוֺתָ֣יו שְׁמ֔וֹר כִּי־זֶ֖ה כׇּל־הָאָדָֽם. (קהלת י"ב, י"ג)

וההבלים האלו, תפקידם הוא לגרום לכח הדיבור, לכח האלוקי, להתפשט בכל העולמות, גם בטבע. כל המסעות הם שני הפסוקים האמורים שהם כל התורה כולה – איך אני נוסע שבע על פי ה' ומסיר את הס"א, ומפנים שאין לו כל משמעות, שכולו קליפה ושקר. אנחנו זוכרים כמה נאסראללאים הי ולאורך ההיסטוריה ונעלמו בה לתהום הנשיה? לא נשאר מהם כלום, מכל הרוע, ושנאת ה' והרפש האלה!

והמלחמה היא ללכת בכל השבוע ולהבין שמה שאני רואה את הטבע, את האלוקים – הרי ש-"ה' הוא האלוקים". אלוקים הוא גם הטבע וגם הדינים, דינים קשים מאד, אך אלו גם הייסורים בהם אני קונה את ארץ ישראל.

להתבונן בעין טובה

שאלנו למה תורה צריכה להיקנות בייסורים? למה לא להתיישב בנחת על הכורסא, לפתוח ספר וללמוד תורה עם כוס קפה? – אלו הייסורים! האם אני שומע בתורה את הקולות שמעל השמש? האם אני שומע בה את דבר ה', או שאני מפולפל ומתפלפל את הבטן שלי? על הפסוק –

רַ֡ק הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֩ וּשְׁמֹ֨ר נַפְשְׁךָ֜ מְאֹ֗ד פֶּן־תִּשְׁכַּ֨ח אֶת־הַדְּבָרִ֜ים אֲשֶׁר־רָא֣וּ עֵינֶ֗יךָ וּפֶן־יָס֙וּרוּ֙ מִלְּבָ֣בְךָ֔ כֹּ֖ל יְמֵ֣י חַיֶּ֑יךָ… (דברים ד', ט')

מבאר הנצי"ב מוולוז'ין זצ"ל –

ע״י עסק פלפולה ש״ת יכול להגיע לפעמים שנהפך לו לרועץ ח״ו… והנה הקב״ה רצה להשריש בשעת מ״ת יראת ה׳ בלב ישראל ע״כ נתן התורה בקולות וברקים. וכמאמר משה רבינו לישראל ובעבור תהיה יראתו על פניכם וגו׳. ונתבאר שם כדי שיהא המעמד הנפלא מצויר בנפש לעולם כדי להיות מזה יראת ה׳. ע״ז הזהיר משה כאן לשמור הגוף והנפש שלא יהא עסק פלפולה ש״ת גורם חלילה לשכח את הדברים אשר ראו עיניך… (העמק דבר, שם)

שלפעמים מרוב הפלפול יכולים ח"ו לשכוח את הקולות בהם ניתנה תורה. אלו ייסורים נוראים. זה יכול להיות סטרא אחרא. והקב"ה רצה שנגיע למקום הזה שבו אני מקבל באהבה דרך שלשת ימים ביום אחד. וכששם התאוננו – הכל הופך להיות ברור. כשאתה לא מצליח לראות שהכל לטובה, אז גם כשהקב"ה אומר לך להיכנס לארץ אתה רואה שם נפילים ובני ענק, ואמנם הם באמת היו ענקים, אך אתה לא מצליח לראות שהכל לטובה על אף שחברך כן מצליח לראות כך. הנה כך כלב בן יפונה ראה שהכל טוב ואילו חבריו שלידו, שהיו גדולים כמותו, "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה", לא הצליחו לראות כן. זה כל הסיפור.

"בנסע הארון" – זה יום חול וזה שם יעקב, "ובנחה יאמר" – זה שבת וזה שם ישראל, וזה כל התורה כולה. מצוות עשה של לתקוע בכל יום בשעת הקרבן ולהשתחרר מהמחשבות, מההטעיות, וכן בעת הצרה.

והרי החדשות

פעם היו אומרים ברדיו בתחילת כל מהדורת חדשות – "קול ישראל מירושלים, השעה עשר והרי החדשות", ודייקנו לא אחת שהם לא אומרים שם "והנה החדשות", אלא "והרי החדשות". הקליפה יודעת שהקב"ה עושה חדשות, שהכל הוא "מחדש בטובו תמיד מעשה בראשית", שהוא "מחדש ימינו", אבל הקליפה באה ועושה מהכל הרים, "הרי החדשות". עוד הר ועוד הר ועוד – וכך אתה לא יכול לראות את ישראל, את השבת.

ומשפט לחתימה. כתוב אצל יעקב "ויאבק איש עמו עד עלות השחר" (בראשית ל"ה, כ"ה). רש"י מבאר ש-'ויאבק' הוא לשון אבק, שכאשר שני אנשים נאבקים זה עם זה עולה אבק מהקרקע. ושאלנו – שגם אם הם נאבקים לא על קרקע אלא על רצפה או על פרקט, ולא עולה אבק – זו עדיין נקראת היאבקות. מופיע בזוה"ק שהמלאך, שרו של עשו, העלה אבק כי שם יעקב, שם 'תם' חקוק בכסא הכבוד, בשורש, שם שורה אל, ואילו שרו של עשו רצה לנתקו מהשורש ולכן הוא העלה אבק, וכשיעקב ניצח הוא סרב לשחרר את המלאך – 'עד שתגיד שאני ישראל'.

גם אם אני צריך להמשיך את ה-"ויהי בנסוע", לפגוש את עשיו, אני צריך להפנים שאני הייתי צריך לעבור את ההקדמה הזו, ושנסיעה זו מביאה אותי ל-"ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל", לשון מרגוע שובה ונחת. שנזכה לכך בב"א.

1. ולא תוך שלשה כפי שטועים לעיתים לחשוב, כי אכן כתוב "דרך שלשת ימים", אך הקב"ה זרז אותם שהם יעשו את הדרך ביום אחד ועל זה התחילו 'הקיטורים' של בני ישראל (עי"ש ברש"י ולהלן). ↑

2. החינוך, שאין אנו יודעים בוודאות מי היה אלא רק שהיה מהראשונים, כותב בהקדמה לספר שהוא כותב את הספר עבור הדור הצעיר שבשבת אחה"צ משחקים ולא לומדים, אז כדי לההחזיר אותם ללמוד את הפרשה הוא כותב להם את סדר המצוות לפי הפרשה, את שרשי המצווה וכו' – "עַל כֵּן רָאִיתִי טוֹב אֲנִי הַדַּל בְּאַלְפִּי, תַּלְמִיד הַתַּלְמִידִים שֶׁבִּזְמַנִּי, אִישׁ יְהוּדִי מִבֵּית לֵוִי בַּרְצְלוֹנִי, לִכְתֹּב הַמִּצְוֹת עַל דֶּרֶךְ הַסְּדָרִים וְכַסֵּדֶר שֶׁנִּכְתְּבוּ בַּתּוֹרָה זוֹ אַחַר זוֹ, לְעוֹרֵר לֵב הַנַּעַר בְּנִי וְהַיְלָדִים חֲבֵרָיו בְּכָל שָׁבוּעַ וְשָׁבוּעַ אַחַר שֶׁיִּלְמְדוּ אוֹתוֹ הַסֵּדֶר בְּחֶשְׁבּוֹן הַמִּצְוֹת, וּלְהַרְגִּיל אוֹתָם בָּהֶם, וּלְהַתְפִּיס מַחְשַׁבְתָּם בְּמַחְשֶׁבֶת טָהֳרָה וְחֶשְׁבּוֹן שֶׁל עִקָּר, טֶרֶם שֶׁיַּכְנִיסוּ בְּלִבָּם חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל שְׂחוֹק וְשֶׁל מָה לְךָ וּמָה בְּכָךְ, וְגַם כִּי יַזְקִינוּ לֹא יָסוּרוּ מִמֶּנּוּ". ↑

3. "באו ורשו. אין מערער בדבר ואינכם צריכים למלחמה, אילו לא שלחו מרגלים לא היו צריכין לכלי זיין". (רש"י דברים א', ז') ↑

4. אגב, הפסוק מדייק ואומר "משנאי ישראל" ולא 'שונאי ישראל' – יש שונאי ישראל ויש כאלה שעוזרים להם לשנוא את ישראל, ואכמ"ל. ↑

5. אפשר לראות את ההבדל בין השם יעקב לשם ישראל לאורך חומש בראשית, שהוא נקרא יעקב בלבד עד למפגש עם המלאך באותו לילה במעבר יבוק שם המלאך מברך אותו ומעניק לו את השם ישראל, שמשם הוא נוסע לארץ ישראל ומגיע לשם בערב שבת, ורק אחרי המלחמות בשכם נפגש איתו הקב"ה בבית אל וקורא לו בעצמו 'ישראל'. ↑

6. ישראל זה גם לשון שררה וגם לשון השראה, השרייה. ישרה אל – שריית שכינה, בנוחה. ↑