גדולת דור באי הארץ. לפרשת חוקת תשפד

כלו מתי מדבר

פרשת השבוע חקת לוקחת אותנו בבת אחת שלושים ושמונה שנים קדימה. מאז חטא המרגלים שהתרחש בחודש אב בשנה השניה לצאת ישראל ממצרים, ומפרשת קרח,^[1] ועד לתחילת פרק כ' בפרשה שלנו התורה נוקטת בדממת אלחוט. שום תיעוד היסטורי, שום תיאור, למעלה משלושים ושמונה שנה.

בפרשה שלנו כבר מופיעים בני דור הבנים. החלק הראשון של הפרשה עוסק בפרה אדומה, המטהרת מטומאת המת, ומה היא עושה פה בפרשה בתווך שבין קרח לחוקת מחייב הבנה, שהרי היא שייכת להקמת המשכן או אף לפני כן לאחרי חטא העגל, אך זו סוגיה בפני עצמה ואי"ה בסוף לימודנו הפעם ניגע גם בה, אך עיקר הלימוד שלנו יהיה הפעם בפלא האדיר של תיאור החודשים הקצרים המתוארים בפרק כ' –

וַיָּבֹ֣אוּ בְנֵֽי-יִ֠שְׂרָאֵ֠ל כָּל-הָ֨עֵדָ֤ה מִדְבַּר-צִן֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֔וֹן וַיֵּ֥שֶׁב הָעָ֖ם בְּקָדֵ֑שׁ וַתָּ֤מָת שָׁם֙ מִרְיָ֔ם וַתִּקָּבֵ֖ר שָֽׁם. (במדבר כ', א')

אנחנו נמצאים אם כן בראש חודש ניסן של השנה הארבעים, מרים מתה שם בקדש, ובעקבותיה הבאר מסתלקת. הביטוי "כל העדה" תופס את עינו של רש"י והוא אומר דבר חשוב –

כל העדה. עדה השלמה שכבר מתו מתי מדבר ואלו פרשו לחיים. (שם)

זהו. גזרת תשעה באב שלפיה קברנו את מתינו במשך ארבעים שנה, "יום לשנה יום לשנה", נסתיימה, וכעת נמצאת לפנינו "כל העדה". עדה שלמה. ייתכן והעם עדיין לא יודע את זה אבל בתשעה באב הקרוב, בעוד כארבעה חודשים, יחפרו לעצמם הנותרים שנשארו קברים, יכנסו אליהם – אך בבוקר ייצאו מהם חיים. "כלו מתי מדבר". ומה קורה מאותו רגע? בואו נראה את מהלך הפרשה. היא נפתחת כאמור בר"ח ניסן, בהמשך הפרשה נגיע לר"ח אב, בו מת אהרן,^[2] שלשים יום בוכים אותו כל בית ישראל ואז נכנסים וכובשים את ארצם של סיחון ועוג. בין לבין קורה דבר קשה ומופלא שקשה לתארו, ולהלן.

כל העדה

נתחיל בתחילת הפרק. אחרי מות מרים, משה רבנו מצטווה להקהיל את העדה שמתלוננת על חוסר מים ואז אנו מגיעים לסיפור מי מריבה הגדול והנורא, שלא נעסוק בו הפעם. בעקבות חטא מי מריבה, נענשים משה ואהרן –

… לָכֵ֗ן לֹ֤א תָבִ֨יאוּ֙ אֶת-הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה אֶל-הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר-נָתַ֥תִּי לָהֶֽם. (שם י"ב)

בואו ננסה לראות מה קורה לעם ישראל, לדור הזה, בחודשים שלפני הכניסה אל הארץ. מבחינת עם ישראל, הם נפרדים משלשת המנהיגים שלהם – מרים, הדמות המופלאה שמלווה אותם כבר מאה עשרים ושש שנים (ושלא כמשה רבנו שנמצא עם העם רק בארבעים שנות המדבר) מתה. גם אהרן ומשה לא יכנסו לארץ – הגזרה קשה מאד. המציאות שלהם עומדת להשתנות. עוד רגע אהרן ייפטר לעולמו ולעם גם לא יהיו ענני הכבוד. משה שולח מלאכים אל מלך קדש היא אדום ומבקש ממנו להיכנס לארץ, אך מלך אדום משיב באיום –

… לֹ֥א תַֽעֲבֹ֖ר בִּ֑י פֶּן-בַּחֶ֖רֶב אֵצֵ֥א לִקְרָאתֶֽךָ. (שם י"ח)

בעקבות האיום הזה מבינים שאי אפשר להיכנס דרכם, ונוסעים אל הר ההר –

וַיְמָאֵ֣ן | אֱד֗וֹם נְתֹן֙ אֶת-יִשְׂרָאֵ֔ל עֲבֹ֖ר בִּגְבֻל֑וֹ וַיֵּ֥ט יִשְׂרָאֵ֖ל מֵֽעָלָֽיו. וַיִּסְע֖וּ מִקָּדֵ֑שׁ וַיָּבֹ֧אוּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל כָּל-הָֽעֵדָ֖ה הֹ֥ר הָהָֽר. (שם כ"א-כ"ב)

שוב חוזר כאן הביטוי "כל העדה". והרי כבר זה נאמר קודם לכן וכבר אמרנו שכל מתי מדבר מתו? אולי ניתן להסביר זאת באופן הבא – כשאמר הכתוב בפעם הקודמת "כל העדה", זה כאשר משה עוד היה עתיד להכניס את העם לארץ, אבל עכשיו, אחרי שמשה ואהרן נענשו אולי זו לא אותה "כל העדה"? ולכן גם כאן מסביר רש"י את הביטוי "כל העדה" ואומר –

כל העדה. כולם שלמים ועומדים להכנס לארץ, שלא היה בהן אחד מאותם שנגזרה גזירה עליהם, שכבר כלו מתי מדבר, ואלו מאותן שכתוב בהן 'חיים כולכם היום' (דברים ד, ד).

המהר"ל אומר על דברי רש"י "חיים כולכם היום", שהכוונה היא שזו כל העדה גם אחרי החטא ואחרי מי מריבה. הם עדיין "כל העדה" והם עומדים להיכנס לארץ. חיים כולכם היום "בא ללמד שכולם היו בני עולם הבא" (גור אריה, במדבר שם).

מלחמת אחים

חשוב שנראה את המהלך הבא תוך עיון במפת הנדודים של ישראל בשנה הארבעים, כפי שהם מתוארים אצלנו בפרשה –

אז עם ישראל הולכים להר ההר, לא כ"כ רחוק מקדש, כשלשם מצטווה משה לעלות יחד עם אהרן ואלעזר, ושם מת אהרן. כאשר שומע הכנעני מלך ערד על מותו של אהרן, הוא יורד להילחם בישראל –

וישמע הכנעני. שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד… (שם כ"א, א', ברש"י)

ישראל, בגבורת קודש, מתפללים לקב"ה –

…אִם-נָתֹ֨ן תִּתֵּ֜ן אֶת-הָעָ֤ם הַזֶּה֙ בְּיָדִ֔י וְהַֽחֲרַמְתִּ֖י אֶת-עָֽרֵיהֶֽם. (שם ב')

ה' נותן בידם את הכנעני שלא היה אלא עמלקי מחופש, והם לא נוגעים בשום דבר מהשלל. והנה לנו 'מלחמת עמלק השניה', ארבעים שנה אחרי הראשונה. במקביל קורה שם דבר נוסף בעקבות מות אהרן, שאמנם לא מופיע בפסוקים אבל רש"י טורח להזכיר לנו. כשעם ישראל שומע שמת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד, לוחם במלך ערד, אך מצד שני –

וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל נָ֥סְע֛וּ מִבְּאֵרֹ֥ת בְּנֵי־יַעֲקָ֖ן מוֹסֵרָ֑ה שָׁ֣ם מֵ֤ת אַהֲרֹן֙ וַיִּקָּבֵ֣ר שָׁ֔ם וַיְכַהֵ֛ן אֶלְעָזָ֥ר בְּנ֖וֹ תַּחְתָּֽיו. מִשָּׁ֥ם נָסְע֖וּ הַגֻּדְגֹּ֑דָה וּמִן־הַגֻּדְגֹּ֣דָה יׇטְבָ֔תָה אֶ֖רֶץ נַ֥חֲלֵי מָֽיִם. (דברים י', ו'-ז')

כתוב פה שבני ישראל התחילו לסגת אחורה וברחו חזרה לכיוון מצרים. רש"י עושה חשבון שהם חזרו לאחוריהם שמונה מסעות ורק אחרי שלושים יום, אחרי מלחמת אחים עקובה מדם, בה נהרגות שבע משפחות מבני ישראל וארבע משפחות מבני לוי (!), הם מתעשתים –

כשמת אהרן בהר ההר לסוף ארבעים שנה ונסתלקו ענני כבוד, יראתם לכם ממלחמת מלך ערד, ונתתם ראש לחזור למצרים’ וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות עד בני יעקן, ומשם למוסרה, שם נלחמו בכם בני לוי והרגו מכם ואתם מהם, עד שהחזירו אתכם בדרך חזרתכם, ומשם חזרתם הגדגדה הוא חור הגדגד. (רש"י שם)

זה סיפור לא ייאמן! בואו ננסה להבין למה זה קרה, על איזה רקע. מרים מתה, אהרן מת, הם נוסעים מהר ההר, ואז קבוצה אדירה בעם מתחילה לנסוע אחורה – הם נשברים, ולפני שאנחנו מגיעים לסיפור הנחשים ונחש הנחושת שמרפא אותם מתרחש הדבר הבא –

וַיִּסְע֞וּ מֵהֹ֤ר הָהָר֙ דֶּ֣רֶךְ יַם-ס֔וּף לִסְבֹּ֖ב אֶת-אֶ֣רֶץ אֱד֑וֹם וַתִּקְצַ֥ר נֶֽפֶשׁ-הָעָ֖ם בַּדָּֽרֶךְ. (במדבר שם ד')

את הביטוי הזה "ותקצר נפש העם בדרך" מבאר רש"י ואומר –

… ותקצר נפש העם בדרך. בטורח הדרך, שהוקשה להם, אמרו – 'עכשיו היינו קרובים להכנס לארץ ואנו חוזרים לאחורינו, כך חזרו אבותינו ונשתהו שלשים ושמנה שנה עד היום', לפיכך קצרה נפשם בעינוי הדרך… (שם)

תלונה אחת

ננסה להסביר את מהלך העם תוך הסתכלות במפה; לפני ארבעים שנה עם ישראל היה בקדש ברנע, ליד אל-עריש. משם הוא נסע במשך שלושים ושמונה שנה בסך הכל תשע עשרה מסעות והגיע עד לקדש, שנמצאת בקצה ארץ אדום (ולא להתבלבל בין קדש לקדש ברנע. אלו שני מקומות נפרדים). קדש הזו נמצאת בצד המערבי של ארץ ישראל. שאיפתו של עם ישראל היא להגיע לירושלים –

פְּנ֣וּ ׀ וּסְע֣וּ לָכֶ֗ם וּבֹ֨אוּ הַ֥ר הָֽאֱמֹרִי֮ וְאֶל־כׇּל־שְׁכֵנָיו֒ בָּעֲרָבָ֥ה בָהָ֛ר וּבַשְּׁפֵלָ֥ה וּבַנֶּ֖גֶב וּבְח֣וֹף הַיָּ֑ם אֶ֤רֶץ הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַלְּבָנ֔וֹן… (דברים א', ז'-ח')

ולכן כל ההליכה המתוכננת היא לכאורה בעבר המערבי של ארץ ישראל. לפני מי מריבה, התכנית היא שמשה, אהרן ומרים יכניסו אותם לארץ, אך אז מרים מתה ועל משה ואהרן נגזר שלא להיכנס לארץ. מקדש הם הולכים להר ההר שנמצא פחות או יותר על אותו קו רוחב, לכיון מזרח, לכיוון עבר הירדן המזרחי (אולי אפילו מעט צפונה – צפון מזרחית לקיבוץ יהל של ימינו). עקרונית, הם נמצאים בכביש הערבה, אבל צפונית לעציון גבר-אילת, וכשנמצאים שם יש שתי דרכים לעלות לירושלים. האחת היא על הציר המערבי, דרך הנגב-ערד-יריחו, אבל אם חושבים על זה, אנחנו נמצאים בחודש אב או אלול (אחרי מות אהרן), והחום כבד במיוחד בבקעת ים המלח ואין לנו את ענני הכבוד כבר. אבל גם בלי זה – מלך ערד שבא להילחם בנו כמעט ומוציא לנו את החשק ללכת בכיוון הזה, המערבי. הדרך השניה, וגם בלי ההתלבטות שלנו הקב"ה מכווין אותנו אליה (כשהוא מצווה ללכת להר ההר), היא מסביב, דרך עבר הירדן המזרחי. זה אזור מיושב ואולי יותר נח ללכת דרכו.

בהר ההר אנחנו מקבלים את הציווי להתחיל ולסבוב את ארץ אדום. רק שנבין – המשמעות של זה היא שאנחנו יורדים דרומה חזרה, לכיוון אילת, לכיוון ים סוף. האם אנחנו מבינים את התחושה של העם, הדור הצעיר, שצריך לחזור עכשיו לים סוף, במסלול חזרה למצרים?!

ננסה להיכנס לראש שלהם – אדום אמרו לנו שלא נוכל לעבור דרכו ואף יצא להתקיף אותנו, ואנו בתגובה 'התקפלנו' וברחנו. ואחרי תגובה כזאת, מי בדיוק יקבל אותנו בזרועות פתוחות – מואב? עמון? והרי גם יש לנו ציווי מפורש שאסור לנו להילחם בהם – "לא תתגר בם מלחמה". צפונה מהם נמצאים סיחון ועוג, אבל בינתיים ניטֶשֶת מלחמה ממש באותם ימים בין סיחון ומואב. כלומר, סיחון עוד לא כבש את מואב ואת עמון ולכן אנחנו לא יכולים לעבור דרכם. עכשיו אנחנו מבינים למה קצרה נפשם של העם בדרך? איך אפשר שלא!

רש"י ממש מבקש מאיתנו לפתוח את המפה וללמוד את הפרשה איתה – 'עד עכשיו היינו קרובים להיכנס לארץ והנה אנו חוזרים לאחורינו, כך חזרו אבותינו ונשתהו שלשים ושמנה שנה עד היום'…, והם אף מקבלים לכך את כל ההוכחות והחיזוקים – משה לא ייכנס איתכם, אהרן כבר מת, ענני הכבוד אינם, מרים איננה. ושם מופיעה התלונה היחידה של עם ישראל בתקופה הזו –

וַיְדַבֵּ֣ר הָעָ֗ם בֵּֽאלֹהִי֘ם וּבְמֹשֶׁה֒ לָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֨נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לָמ֖וּת בַּמִּדְבָּ֑ר כִּ֣י אֵ֥ין לֶ֨חֶם֙ וְאֵ֣ין מַ֔יִם וְנַפְשֵׁ֣נוּ קָ֔צָה בַּלֶּ֖חֶם הַקְּלֹקֵֽל. (במדבר שם ה')

אם נשווה את התלונה הזו לתקופה הראשונה לצאתם ממצרים, אחרי קריעת ים סוף, שירת הים, כשמשה, מרים ואהרן בראש העם וכו' – הרי אז היו המון תלונות וקשות יותר. ופה רק אחת – ואז באים הנחשים השרפים, אך העם מיד עושה תשובה ומתקן, מביטים אל נחש הנחושת – וחיים, ומתחילים לזוז קדימה.

אין ייאוש בעולם כלל

מותר לשאול שאלה קשה? למה הקב"ה עשה לנו את כל זה? האם אין אלו ייסורים גדולים מדי? למה צריך את זה? אנחנו כבר בשנה הארבעים, עוד חודשים ספורים נכנסים לארץ, ואז הוא שולח אלינו את מלך ערד הצפון מערב, את מלך אדום שלא מאפשר לנו לעבור דרכו, ומחייב אותנו לסבוב ולהדרים כל הדרך חזרה עד עציון גבר (כמעט אילת!) ואז להתחיל לעלות למעלה – מה אנחנו מרוויחים מזה?

מיד נענה על השאלה הזו, אך לפני כן נראה מה יקרה עכשיו. אם היינו מצפים עכשיו לייאוש מצד העם, כפי שהיה בספר במדבר עד עכשיו, הרי שעכשיו הם ממשיכים בכל הכח, ומשום מה הדברים האלה נעלמים מאיתנו ואנו לא זוכרים או מתבוננים בהם. בדר"כ כשאנחנו מזכירים את "המרגלים" אנו מתכוונים לפרשת שלח, ואף אחד לא זוכר את המרגלים שבפרשת חוקת –

וַיֵּ֨שֶׁב֙ יִשְׂרָאֵ֔ל בְּאֶ֖רֶץ הָֽאֱמֹרִֽי. וַיִּשְׁלַ֤ח מֹשֶׁה֙ לְרַגֵּ֣ל אֶת-יַעְזֵ֔ר וַֽיִּלְכְּד֖וּ בְּנֹתֶ֑יהָ וַיּ֖וֹרֶשׁ אֶת-הָֽאֱמֹרִ֥י אֲשֶׁר-שָֽׁם. (שם ל"א-ל"ב)

כשאנחנו מדברים על "שבת שירה" כולם חושבים על קריעת ים סוף ופרשת בשלח, ומשום מה אף אחד לא נותן את הדעת לשירה של פרשתנו –

אָ֚ז יָשִׁ֣יר יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת-הַשִּׁירָ֖ה הַזֹּ֑את עֲלִ֥י בְאֵ֖ר עֱנוּ-לָֽהּ. בְּאֵ֞ר חֲפָר֣וּהָ שָׂרִ֗ים כָּר֨וּהָ֙ נְדִיבֵ֣י הָעָ֔ם בִּמְחֹקֵ֖ק בְּמִשְׁעֲנֹתָ֑ם וּמִמִּדְבָּ֖ר מַתָּנָֽה. (שם י"ז-י"ח)

אתם יודעים מה עומד לקרות בעוד רגעים ספורים? אחרי שלשים ימי בכי אהרן, בחודש אלול, אנו מגיעים לסיחון מלך חשבון אחרי שהוא כבש את מואב ואת עמון. סיחון מלך האמורי היה השומר של כל עבר הירדן המזרחי אבל בעיקר של כל מלכי כנען שבעבר הירדן המערבי. הוא חזק מכולם. רש"י אומר –

אילו היתה חשבון מלאה יתושין אין כל בריה יכולה לכבשה, ואם היה סיחון בכפר חלש אין כל אדם יכול לכבשו, וכל שכן שהיה בחשבון… (שם כ"ג)

אבל הקב"ה מכניס במוחו של סיחון האמורי הרשע שהוא צריך לצאת ולהתקיף את ישראל, ומכיון שהאזור כולו כבר לא תחת שליטת עמון או מואב, אנחנו יכולים לכבוש את האמורי.

תקופה מופלאה, דור מופלא

אבל זה לא קורה לפני נס אדיר נוסף שקורה גם הוא בפרשתנו; את קריעת ים סוף כולנו זוכרים, אבל לא תמיד זוכרים באותו אופן את סיפור נחלי ארנון ומעברות הירדן, למרות שמשה רבנו ציווה שנזכור את זה באותו אופן –

עַל-כֵּן֙ יֵֽאָמַ֔ר בְּסֵ֖פֶר מִלְחֲמֹ֣ת ה' אֶת-וָהֵ֣ב בְּסוּפָ֔ה וְאֶת-הַנְּחָלִ֖ים אַרְנֽוֹן. (שם י"ד)

וכפי שמביא רש"י שם –

…כשם שמספרים בנסי ים סוף, כך יש לספר בנסי נחלי ארנון, שאף כאן נעשו נסים גדולים.

כלומר כאשר מספרים לילדים את סיפורי תולדות עמנו, צריך לספר להם שני סיפורים – האחד הוא "סופה", היינו ים סוף, והשני את מה שקרה במעברות ארנון. לא יודעים מה קרה שם? הנה בקצרה; כיון שלא יכולנו להיכנס למואב, נאלצנו לסבוב את ארצו, והיו שם הרי גבוהים –

לפי שהיו ההרים גבוהים והנחל עמוק וקצר, וההרים סמוכים זה לזה, אדם עומד על ההר מזה ומדבר עם חבירו בהר מזה, והדרך עובר בתוך הנחל, אמרו אמוריים – 'כשיכנסו ישראל [לארץ] לתוך הנחל לעבור, נצא מן המערות בהרים שלמעלה מהם, ונהרגם בחצים ואבני בליסטראות', והיו אותן הנקעים בהר של צד מואב, ובהר של צד אמוריים היו כנגד אותן נקעים כמין קרנות ושדים בולטין לחוץ, כיון שבאו ישראל לעבור, נזדעזע ההר של ארץ ישראל כשפחה היוצאת להקביל פני גבירתה, ונתקרב לצד הר של מואב, ונכנסו אותן השדים לתוך אותן נקעים והרגום. (רש"י, שם ט"ו)

אנחנו הלכנו שם ולא שמנו לב לנס כלל כי לא היה לנו את משה שנטה את ידו, לא ראינו את בקיעת הים או את עמודי אש, ומרכבות פרעה וכו'. ורק משה הוא שסיפר לנו על כך, וכפי שרש"י מבאר את השירה הגדולה שם –

אמר הקב"ה מי מודיע לבני הנסים הללו? המשל אומר 'נתת פת לתינוק הודיע לאמו'. לאחר שעברו חזרו ההרים למקומם, והבאר ירדה לתוך הנחל והעלתה משם דם ההרוגים וזרועות ואיברים, ומוליכתן סביב המחנה, וישראל ראו ואמרו שירה. (שם ט"ז)

רק אז קלטנו את גודל הנס.

אז יש בפרשה שלנו סיפור מרגלים, פחות הירואי, אבל כאלה שכובשים את האמורי, ויש שירה, אבל מחזות נבואיים כי אנחנו לא באותה מדרגה נבואית שהיינו בה לפני ארבעים שנה. חז"ל אומרים (בראשית רבה פ"ג) שהמילה "אור" חוזרת בפרשת בראשית חמש פעמים, וכל אחד מהאורות הללו הוא כנגד חומש מחומשי התורה. "יהי אור" – בראשית, "ויהי אור" – שמות וכן הלאה, ואילו "ויבדל א-להים בין האור ובין החשך" – זה ספר במדבר. ומבאר הנצי"ב מוואלוז'ין זצ"ל (בהקדמה ל'העמק דבר' על חומש במדבר) שהאור והחושך יכולים להיתפס אצלנו באופן שגוי. האור הוא דור יוצאי מצרים שהלכו באור הגדול, הענק, עם משה, אהרן ומרים, ואילו החושך הוא הכח ללכת בחשיכה ולראות את מראה האור מתוך החשיכה. ובחודשים האלה של פרשת חקת, הדור הזה של מי שייכנסו לארץ, מנצח את סיחון מלך האמורי, וכשיוצא נגדם עוג מלך הבשן ומשה ירא ממנו, הם מנצחים גם אותו –

וַיֹּ֨אמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה֙ אַל-תִּירָ֣א אֹת֔וֹ כִּ֣י בְיָֽדְךָ֞ נָתַ֧תִּי אֹת֛וֹ וְאֶת-כָּל-עַמּ֖וֹ וְאֶת-אַרְצ֑וֹ וְעָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ כַּֽאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֗יתָ לְסִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּֽוֹן. וַיַּכּ֨וּ אֹת֤וֹ וְאֶת-בָּנָיו֙ וְאֶת-כָּל-עַמּ֔וֹ עַד-בִּלְתִּ֥י הִשְׁאִֽיר-ל֖וֹ שָׂרִ֑יד וַיִּֽירְשׁ֖וּ אֶת-אַרְצֽוֹ. (שם ל"ד-ל"ה)

ובחודשים הקצרים הבאים, עד חודש שבט בו עתיד משה לשאת את נאום הסיכום שלו לפני פטירתו בז' באדר, הם מצליחים ליישב את כל עבר הירדן המזרחי – ששים חוות יאיר ועוד!

כוחות מנוגדים בעם

אז בואו נחזור וננסה להבין מה כל הסיפור ולמה היה צריך את כל הסיבוב הזה? למה היינו צריכים את המכה הנוראית? – נדמה שיש כאן דבר עצום. ראשית זה נצרך כדי שנבין שאנחנו לא מבינים כלום ושהקב"ה הוא המנהל את העולם ולא אנחנו – תמיד כדאי לזכור את זה. אנחנו מטיילים ומסובבים את ארץ אדום למטה ובמקביל סיחון גומר את מואב ואת עמון, כלומר הקב"ה מארגן את זה כדי שנוכל אנחנו לנצח לאחר מכן את סיחון ועוג. זו ממש המלחמה של ימינו אנו בגולן.

אבל יש כאן עומק יותר גדול, ואנחנו צריכים לעבור את כל זה בלי אהרן, בלי מרים ובלי משה ועם משה, כלומר עם משה שלא ייכנס לארץ. זה מדהים – בשירת הבאר לא כתוב "אז ישיר משה ובני ישראל" כמו בשירת הים, אלא כתוב רק "אז ישיר ישראל".

אני חושב שהחודשים הללו, הדור הזה, הרגעים שאנחנו על פי רוב פחות עוסקים בהם, רלוונטיים ומשמעותיים אלינו ולחיינו מבחינה מסוימת הרבה יותר מאשר החלק הראשון, מדור יוצאי מצרים. שם הכל היה בדרך של מעל הטבע – הים נבקע, המן יורד, היתה מלחמה אחת וכל מה שהיה צריך זה שמשה ירים את ידיו או יוריד את ידיו ואז יש לישראל כח ויהושע חולש "את עמו ואת עמלק לפי חרב". והנה כעת אנחנו הולכים בדרכי הטבע, וזה הכי קשה שיש. אין לנו כח – "ותקצר נפש העם בדרך". יש מריבות קשות בתוכנו, חלקנו רוצים לחזור אחורה – 'כך היה לאבותינו, לפני שלשים ושמונה שנה הבטיחו להם להיכנס לארץ ובסוף כולם מתו במדבר ולא הגיעו לשום מקום'. וממול יש את שבט לוי ואת הכוחות שמתנגדים לזה, ורק כשמסתכלים במציאות במבט רטרואקטיבי אפשר להבין ולקלוט בעצם מה קרה, מה נתן לנו הקב"ה להבין. זה געוואלד;

מציאות טבעית

לפני שבועיים בפרשת שלח, דיברנו על האמורי ועל "הר האמורי"^[3] – הרי התכנית המקורית של משה רבנו כפי שהוא מספר אותה, ובעצם התכנית של הקב"ה דרך משה רבנו, היא להיכנס לארץ דרך עבר הירדן המערבי ולהגיע לירושלים – "פנו וסעו לכם הר האמורי", וראינו שהר האמורי הוא הר המוריה. עבר הירדן המזרחי, שם שוכנים כעת העמים הקיני, הקניזי והקדמוני, אכן מופיע ברשימת עשרת העמים בברית בין הבתרים, אבל בתכנית המקורית, אנחנו אמורים להיכנס רק לעבר הירדן המערבי, ואילו את זה המזרחי נכבוש בשלב מאוחר יותר – כשנצטרך לו, כשנהיה ראויים. גם כל תכנון חלוקת הארץ לנחלות הוא רק של עבר הירדן המערבי. זו תהיה גם הסיבה למתחים הגדולים שיהיו בין משה רבנו לבני בני גד ובני ראובן –

… הַאַֽחֵיכֶ֗ם יָבֹ֙אוּ֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וְאַתֶּ֖ם תֵּ֥שְׁבוּ פֹֽה. (במדבר לב, ו')

לכן בני גד ובני ראובן רועדים מפחד, כי הם הופכים את התכנית ומבקשים – 'אם כבר אנחנו מגיעים לעבר הירדן המזרחי, אז אנחנו רוצים להתיישב בו'. בסופו של הסיפור, משה רבנו שנגזר עליו שלא להיכנס לארץ, הוא זה שמכניס אותנו לעבר הירדן המזרחי, הוא זה שמנהל את המלחמות מול סיחון ומול עוג, הוא זה ששולח את המרגלים לרגל את יעזר. כשתתאר רחב הזונה לשליחי יהושע, בעוד חודשים ספורים,^[4] את תחושות יושבי הארץ היא תזכיר שני אירועים היסטוריים בלבד –

וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים… כִּ֣י שָׁמַ֗עְנוּ אֵ֠ת אֲשֶׁר־הוֹבִ֨ישׁ ה' אֶת־מֵ֤י יַם־סוּף֙ מִפְּנֵיכֶ֔ם בְּצֵאתְכֶ֖ם מִמִּצְרָ֑יִם וַאֲשֶׁ֣ר עֲשִׂיתֶ֡ם לִשְׁנֵי֩ מַלְכֵ֨י הָאֱמֹרִ֜י אֲשֶׁ֨ר בְּעֵ֤בֶר הַיַּרְדֵּן֙ לְסִיחֹ֣ן וּלְע֔וֹג אֲשֶׁ֥ר הֶחֱרַמְתֶּ֖ם אוֹתָֽם. וַנִּשְׁמַע֙ וַיִּמַּ֣ס לְבָבֵ֔נוּ וְלֹא־קָ֨מָה ע֥וֹד ר֛וּחַ בְּאִ֖ישׁ מִפְּנֵיכֶ֑ם כִּ֚י ה' אֱלֹהֵיכֶ֔ם ה֤וּא אֱלֹהִים֙ בַּשָּׁמַ֣יִם מִמַּ֔עַל וְעַל־הָאָ֖רֶץ מִתָּֽחַת. (יהושע ב', ט'-י"א)

ונדייק בפסוק – היא לא אומרת שהם שמעו שישראל חצו את ים סוף אלא "אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם בצאתכם ממצרים", אך לגבי המאורע השני – "ואשר עשיתם לשני מלכי האמורי… אשר החרמתם אותם", ולכן "וימס לבבנו".

וגם בהמשך כאשר יגיד הקב"ה ליהושע, וכן כאשר יחזק משה את יהושע, הדגש יהיה על "אשר עשינו לשני מלכי האמורי". אנחנו מבינים עכשיו למה היה הסיבוב הזה? הניסיון הקשה הזה שלא שמים אליו מספיק לב, כמו שלא שמים מספיק לב לתקופה הקצרה הזו, לקיץ של שנת הארבעים – הכל היה כדי להביא אותנו ל-"ויבדל אלקים בין האור ובין החושך", להביא אותנו בתוך המציאות, בתוך הטבע, לראות את ההשגחה האלוקית ולהבין את הכוחות האדירים שלנו. משה רבנו מוביל אותנו ונותן לנו את הכוחות ואנחנו הולכים רק איתו!

לכאורה עם ישראל הכיר יותר מקרוב ויותר שנים את אהרן ואת מרים, אבל עכשיו אנחנו הולכים עם הכח של משה וממנו מקבלים את הכוח לכבוש את מלכי האמורי ומהכח הזה נמשיך עם כוחות גם אל תקופת הנהגת יהושע ובעצם הלאה לעתיד. החודשים האלה הם חודשי נתינת הכוחות לעם ישראל לכל ההיסטוריה קדימה, כאילו נאמר למשה רבנו – 'אם לא זכית לבוא להר האמורי, הרי שאתה תזכה לכבוש את שני מלכי האמורי, ותאפשר לעם ישראל את הכח להוריש את האמורי'.

שהנשיא הוא ככל הדור

הרי זו היתה כל תכלית ברית בין הבתרים, ולא יהיה שלם תפקידנו –

… כִּ֧י לֹא־שָׁלֵ֛ם עֲוֺ֥ן הָאֱמֹרִ֖י עַד־הֵֽנָּה. (בראשית ט"ו, ט"ז)

אם נדמה לנו שמשה רבנו לא הכניס את עם ישראל לארץ והוא נעלם שם באיזה מקום בשנת הארבעים, זו טעות נוראית, והוא יחזור ויזכיר את זה לאורך כל פרשת דברים. כך הוא פותח את הפרשה –

וַֽיְהִי֙ בְּאַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּעַשְׁתֵּֽי-עָשָׂ֥ר חֹ֖דֶשׁ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁ דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה ה' אֹת֖וֹ אֲלֵהֶֽם. אַֽחֲרֵ֣י הַכֹּת֗וֹ אֵ֚ת סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּ֑וֹן וְאֵ֗ת ע֚וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֔ן אֲשֶׁר-יוֹשֵׁ֥ב בְּעַשְׁתָּרֹ֖ת בְּאֶדְרֶֽעִי. בְּעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֑ב הוֹאִ֣יל מֹשֶׁ֔ה בֵּאֵ֛ר אֶת-הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את לֵאמֹֽר. (דברים א', ג'-ה')

ולרש"י קשה שם – מדוע מזכירים את זה?, והוא עונה –

אחרי הכותו. אמר משה, אם אני מוכיחם קודם שיכנסו לקצה הארץ, יאמרו מה לזה עלינו, מה היטיב לנו, אינו בא אלא לקנתר ולמצוא עילה, שאין בו כח להכניסנו לארץ, לפיכך המתין עד שהפיל סיחון ועוג לפניהם והורישם את ארצם, ואחר כך הוכיחן.

והוא ממשיך ומסביר את משמעות הניצחון על סיחון –

סיחון וגו' אשר יושב וגו'. אילו לא היה סיחון קשה והיה שרוי בחשבון, היה קשה, שהמדינה קשה, ואילו היתה עיר אחרת וסיחון שרוי בתוכה, היתה קשה, שהמלך קשה, על אחת כמה וכמה, שהמלך קשה והמדינה קשה.

הכל היה קשה שם. כתוב אצלנו בפרשה –

וַיִּשְׁלַ֤ח יִשְׂרָאֵל֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל-סִיחֹ֥ן מֶֽלֶךְ-הָאֱמֹרִ֖י לֵאמֹֽר. (במדבר כ"א, כ"א)

ובמקום אחר כתוב שמי ששלח את המלאכים היה משה ולא ישראל, ורש"י עונה על זה במקום ואומר תשובה מדהימה –

וישלח ישראל מלאכים. ובמקום אחר תולה השליחות במשה, שנאמר 'ואשלח מלאכים ממדבר' (דברים ב, כו) וכן וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום (במדבר כ, יד) וביפתח הוא אומר וישלח ישראל מלאכים אל מלך אדום וגו' (שופטים יא, יז) הכתובים הללו צריכים זה לזה, זה נועל וזה פותח, שמשה הוא ישראל וישראל הם משה, לומר לך שנשיא הדור הוא ככל הדור, כי הנשיא הוא הכל.

מתי הבנו את זה? כאשר כל יהודי שנמצא בדור הזה של באי הארץ, דור שנראה רגיל יותר, בלי הניסים הגדולים ובלי ההירואיות של יציאת מצרים, מבין שהוא עצמו משה. שבתוכו יש בחינת משה.

לפעול מכוחו של משה

לקראת המפגש עם עוג מלך הבשן מופיע שמשה פחד ממנו, ורש"י מסביר את הפחד –

אל תירא אותו. שהיה משה ירא להלחם, שמא תעמוד לו זכותו של אברהם, שנאמר ויבא הפליט (בראשית יד, יג) הוא עוג שפלט מן הרפאים שהכו כדרלעומר וחביריו בעשתרות קרנים, שנאמר כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים (דברים ג, יא. נדה סא.). (שם ל"ד ברש"י)

כלומר שמשה פחד מהזכויות שהיו לו שהרי הוא הפליט שבא מהמבול וסיפר לאברהם בסדום על לוט שנשבה. ומופיע שם ביטוי מעניין –

וַיֹּ֨אמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה֙ אַל-תִּירָ֣א אֹת֔וֹ כִּ֣י בְיָֽדְךָ֞ נָתַ֧תִּי אֹת֛וֹ וְאֶת-כָּל-עַמּ֖וֹ וְאֶת-אַרְצ֑וֹ וְעָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ כַּֽאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֗יתָ לְסִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּֽוֹן. (שם)

ונשים לב שהכל מדובר בלשון יחיד ומכוון למשה, אבל אז בפסוק הבא כתוב –

וַיַּכּ֨וּ אֹת֤וֹ וְאֶת-בָּנָיו֙ וְאֶת-כָּל-עַמּ֔וֹ עַד-בִּלְתִּ֥י הִשְׁאִֽיר-ל֖וֹ שָׂרִ֑יד וַיִּֽירְשׁ֖וּ אֶת-אַרְצֽוֹ. (שם ל"ה)

ומי שיתבונן בפירושו של רש"י בסוף הפרשה יבין שלכך הוא מתכוון וגם כאן ישראל פועלים כידו של משה. האם אנחנו תופסים מה קורה בקיץ של שנת הארבעים, ביולי-אוגוסט, באלול, של השנה הזו? כל המציאות מתהפכת – אנחנו מתחילים בעבר הירדן המזרחי אבל ההבנה היא שכל הכח שיש לנו פה עכשיו נובע מהכח של עם ישראל שהולך ומתמודד עם הניסיונות הקשים הללו של שנת הארבעים יחד עם משה.

והמדהים הוא שהדור הזה של שנת הארבעים הרבה יותר מובן לנו. גם כשניכנס לפרשה הבאה ונשב עם אבותינו בשיטים ו-"ויחל העם לזנות" (במדבר כ"ה, א'), כל כך נבין את תחושת השאננות הזו שהנה כבר הגענו לגבול הארץ, והכל רגוע כשאנחנו 'שתי אצבעות' מהמנוחה והנחלה, וכולם רגועים ויש פה 'מזרח תיכון חדש'. בהמשך כשמשה ייקבר מול בית פעור נבין עד כמה אנחנו צריכים אותו קבור מול הפעור – בשבילנו.

וכך גם במלחמה היום מול העוג המרושע בבשן, וגם במה שנמשך ממנה דרומה אל העבר המזרחי של הירדן – שלא נשגה בחלומות שאננים…

את הכוחות הללו אנחנו מקבלים מהרגע הזה, מהדור הפחות מדובר, משנת הארבעים. ואם לא זכה משה להיכנס 'להר הטוב הזה והלבנון' – הרי שהוא יהיה זה שייתן לנו את הכוחות להפעיל את הכל.

לגלות את הטהרה

וכאן אני חושב שאולי אפשר לתת את הדעת למה שפתחנו בו את השיעור – פרשת פרה אדומה, ואכן זה נראה עיסוק אחר שאיננו קשור, אך עדיין צריך לנסות להבין את הסמיכות ומה עושה כאן מצוות אפר פרה אדומה? אולי היא נסמכה לכאן כדי ללמדנו יסוד אדיר; העם שמגיע עכשיו לקדש בקצה ארץ אדום וצריך לסובב את אדום ונפשו קצרה בדרך, אסור לו לשכוח שהוא הוא. גם אם הוא רואה את עצמו במדרגה כל כך נמוכה מול הדור שלפני ארבעים שנה, העם הזה הוא מי שיגלה לעולם את הטהרה ממלאך המוות. העם הזה הוא מי שיגלה לעולם את אפר פרה אדומה. יום יבוא והקב"ה יבוא וישחט את מלאך המוות, יום יבוא ותבוא הפרה האדומה ותתקן את חטא העגל שעשו אבותינו שהיו בדור עם האורות הגבוהים ביותר, בדור יחד עם משה, אהרן ומרים בהר סיני. ונתבונן שאת פרשת פרה אדומה לא בחרה התורה לכתוב אחרי חטא העגל שם, אלא דווקא פה, כהקדמה^[5] לדור הזה, הדור הצעיר של הבנים, שלנו, באי הארץ, שצריכים ללכת בסיבובים ארוכים ושענני הכבוד נראים שהסתלקו ממנו, שההשגחה האלוקית נראה שמופיעה בדרך של טבע ונסתר, אבל הייעוד הוא לקחת במשמרת את אפר הפרה האדומה ולשמור אותו לדורות. הרמב"ם מביא –

… ותשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצוה זו עד שחרב הבית בשנייה ראשונה עשה משה רבינו שנייה עשה עזרא ושבע מעזרא עד חורבן הבית והעשירית יעשה המלך המשיח מהרה יגלה אכי"ר. (הל' פרה אדומה ג', ד')

הידיעה הזו שזהו היעד, קיימת בעם הזה, שגם אם לפני דקה אחת בלבד ראינו אותו 'פונה רוורס' ורוצה לחזור חזרה למצרים, הרי שכשהוא מתעשת ובני הלוי שבו מעוררים את הלוי שבכל אחד ואחד מהם, על אף כל הקשיים, הוא יכול לשיר את שירת "עלי באר" ולשלוח מרגלים בלי 'פאשלות' ולשיר את שירת מעברות הארנון וליישב את כל ארץ האמורי.

כשיברך משה רבנו בפרשת "וזאת הברכה" את שבט גד הוא יכניס שם סיפור אישי אחד ויאמר –

וַיַּ֤רְא רֵאשִׁית֙ ל֔וֹ כִּי-שָׁ֛ם חֶלְקַ֥ת מְחֹקֵ֖ק סָפ֑וּן… (דברים ל"ג כ"א)

הוא כל כך ישמח ויודה לקב"ה על זה שהוא זוכה להיות בנחלת שבט גד. חלקת מחוקק ספון – בהר נבו, בנחלת גד.

"ויבדל א-להים בין האור ובין החושך" – זה ספר במדבר בו הבדיל הקב"ה בין דור יוצאי מצרים לדור באי הארץ, "העם ההולכים בחושך"^[6] ומראים מתוכו אור גדול, ולפעמים גדול יותר מהאור של ההולכים באור.

1. לפי רוב השיטות פרשת קרח אכן התרחשה מיד לאחר ובסמוך למרגלים, אמנם לשיטות אחרות הייתה אף לפניהם. ↑

2. אמנם הפס' עם התאריך מופיע רק בפרשת מסעי – "וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי ה' וַיָּמָת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ" (שם ל"ג, ל"ח), אך סיפור מותו מופיע בפרשתנו. ↑

3. עי' באריכות בשיעור "דרכי האמורי", גיליון 'טועמיה' לשבת שלח תשפ"ד. ↑

4. אנחנו בפרשה נמצאים כאמור בחודש אלול אחרי מיתת אהרן, ולארץ ניכנס עם יהושע בחודש ניסן, כחצי שנה מאוחר יותר. ↑

5. בסוף פרשת פרה אדומה יש פרשה פתוחה, וזה מרמז על השייכות לפרשה שלאחריה, שהיא באה כהקדמה לה. ↑

6. ע"פ ישעיהו ט', א'. ↑