הדר חכמה יראה. לפרשת שופטים תשפה

ללמוד לירא

אני מבקש להיכנס הפעם למושג שאולי נראה לנו קצת מפחיד אבל הוא אולי המושג הכי מופלא שיש ובגלל שהוא אחד המושגים הכי מוכרים ונדושים, פחות מדי עוסקים בהם – יראת ה'. בכל אחת הפרשיות בחומש דברים אנחנו עוסקים בו והוא מופיע באופנים מפתיעים ביותר ואף בדרישה ללמוד אותו, אולי המושג היחיד שיש דרישה כזו כלפיו -"למען תלמד ליראה את ה' אלוקיך כל הימים". ללמוד לירא. נתחיל את הכל בלימוד של פסקה מדהימה של מרן הרב קוק זצ"ל, שהשבוע ביום ג' אלול חל יום פטירתו. תחילה נקרא את הדברים בלימוד ראשוני, בהמשך נשוב אליהם ונעמיק בהם וננסה לפצח את הפסקה הזו –

מקור יראת ד' הוא מצטייר בעומק הנשמה, מפני ההרכבה הנפלאה של שני ההפכים אשר בהשגחה האלהית:^[1] העדר הידיעה המוחלטת במהות האלהות,^[2] וודאות הידיעה במציאות השלמה.^[3] והתמזגות נפלאה של שני ערכים אדיריים הפכיים מאיימת^[4] היא מאד. "והנורא זה יעקב שאמר מה נורא המקום הזה"^[5] והוא (בראשית כה כז) "איש תם יושב אהלים", אהל אברהם ואהל יצחק, המתמזג בתפארת ישראל^{. "}הדר חכמה יראה".^[6]

שלילת הידיעה היא מוכרחת,^[7] מפני שכל ידיעה היא מטשטשת את הידוע,^[8] כשם שהיא מבררת אותו, מפני הטשטוש הנמצא במדע האדם, והוא הדין בכל מדע של כל הויה מוגבלת שיש לה ראשית.^[9] ועצם החיים הרי הם היחש האלהי של ההויה, וזה אצור בידיעה הנעלמת, הנתפסת רק ברעותא דליבא, היותר כמוסה. ואי-אפשר לה להיות מוגלמת בידיעה מובלטת, מפני שתתטשטש ע"י ההגבלה, ובזה יבוטל קשר המציאות.^[10] על-כן אי-אפשר לשום הויה שתתפוס את ההויה האלהית, כדי שלא תתבטל מציאותה,^[11] ותכלית הידיעה ממשכת החיים וההויה, שאין בינה ובין מקור חיי החיים והוית ההויה שום מסך מבדיל – שום דבר חוצץ, הוא דוקא מה שלא נדע, כלומר לא הציור של העדר ידיעתנו, כי-אם עצמותה של שלילת הידיעה, שבחשכה העליון^[12] עצמות הידיעה האמתית מונחת היא בלא שום מגע יד מוגבלה, הממעטת את דיוקנה.^{[13] [14]} (ירמיהו כג כד) "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ד'".

כלומר אתה לא יכול לדעת את עצמותו אבל הוא מלא את השמיים. ובלשונם של חז"ל (ורש"י מביא זאת על התורה) – "הוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו" (ב"ר ס"ט). וזו יראת אלוקים, זו יראת ה'.

הן יראת ה' היא חכמה

נחזור ונעמיק בכל זה בהמשך, אך כעת אני מבקש להתחיל את הכל מעיון בפרשות שלנו. כולם מכירים את הפסוק –

וְעַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֔ל מָ֚ה ה' אֱלֹהֶ֔יךָ שֹׁאֵ֖ל מֵעִמָּ֑ךְ כִּ֣י אִם־לְ֠יִרְאָ֠ה אֶת־ה' אֱלֹהֶ֜יךָ לָלֶ֤כֶת בְּכׇל־דְּרָכָיו֙ וּלְאַהֲבָ֣ה אֹת֔וֹ וְלַֽעֲבֹד֙ אֶת־ה' אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכׇל־לְבָבְךָ֖ וּבְכׇל־נַפְשֶֽׁךָ. (דברים י', י"ב)

ורש"י אומר שם –

…וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ מִכָּאן: הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם (ברכות ל"ג ע"ב).

המסילת ישרים מזכיר את דברי חז"ל על הפסוק – "הן יראת ה' היא חכמה", והוא מְתָנה שם שעוסקים בתמיד בכל לימודים בעולם – לימוד חכמה, הלכה, רפואה, אסטרונומיה וכו', אבל בדבר האמיתי ביותר אין עוסקים, והוא לימוד יראת ה' –

והנה הכתוב אומר (איוב כח כח) "הן יראת ה' היא חכמה", ואמרו רבותינו ז"ל (שבת לא) "הן" אחת, שכן בלשון יוני קורין ל"אחת" הן".^[15] הרי שהיראה היא חכמה, והיא לבדה חכמה… (הקדמה למסילת ישרים)

המשפט הזה מחייב הבנה. מה הוא רוצה לומר פה? פתאום אנחנו מכבדים את הלשון היוונית? – התרבות היוונית נתפסה ע"י חז"ל כמרכז החכמה והמודרנה, יסודות הפילוסופיה, המדע, האמנות וכו', וכאן אומרים חז"ל שגם החכמה היוונית, אריסטו וכו', נאלצת גם היא להודות שבסופו של דבר רק יראת ה' היא חכמה ולעומתה יתר החכמות אינן נחשבות חכמה. ויש להבין את הדברים לעומקם, וכעת ניכנס לפרשות שלנו.

המושג יראת ה' מופיע בפרשת שופטים יותר מפעם אחת, ואנחנו נתייחס להופעה שלו בהקשר עם הצורך ללמוד את יראת ה', ובאופן מדויק יותר – אתה "יראת ה' אלקים". בלשון עממית בהקשר עם חודש אלול, הימים שלנו נקראים "ימים נוראים". זה נשמע מפחיד, מאיים, "מה נורא המקום הזה", אבל עוד מעט נראה שרק עם זה אפשר באמת לשמוח, וניכנס לזה לאט. הדוגמא הראשונה הוא המלך. המלך, כחלק מחובותיו צריך לכתוב לעצמו ספר תורה ייעודי, משנה תורה, יתר על הספר שכל יהודי צריך לכתוב לעצמו –

וְהָיָ֣ה כְשִׁבְתּ֔וֹ עַ֖ל כִּסֵּ֣א מַמְלַכְתּ֑וֹ וְכָ֨תַב ל֜וֹ אֶת-מִשְׁנֵ֨ה הַתּוֹרָ֤ה הַזֹּאת֙ עַל-סֵ֔פֶר מִלִּפְנֵ֖י הַכֹּֽהֲנִ֥ים הַֽלְוִיִּֽם. וְהָֽיְתָ֣ה עִמּ֔וֹ וְקָ֥רָא ב֖וֹ כָּל-יְמֵ֣י חַיָּ֑יו לְמַ֣עַן יִלְמַ֗ד לְיִרְאָה֙ אֶת-ה' אֱלֹהָ֔יו לִשְׁמֹ֠ר אֶת-כָּל-דִּבְרֵ֞י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֛את וְאֶת-הַֽחֻקִּ֥ים הָאֵ֖לֶּה לַֽעֲשׂתָֽם. לְבִלְתִּ֤י רוּם-לְבָבוֹ֙ מֵֽאֶחָ֔יו וּלְבִלְתִּ֛י ס֥וּר מִן-הַמִּצְוָ֖ה יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֑אול לְמַ֩עַן יַֽאֲרִ֨יךְ יָמִ֧ים עַל-מַמְלַכְתּ֛וֹ ה֥וּא וּבָנָ֖יו בְּקֶ֥רֶב יִשְׂרָאֵֽל. (דברים י"ז, י"ח-י"ט)

כלומר אם אתה, אדוני המלך, רוצה להאריך ימים, אתה צריך ראשית ללמוד ליראה את ה' (וצריך להבין מה הקשר בין יראת ה' לבין זה שהספר צריך להיות בחיקו). אגב, אנחנו יודעים שהשמחה היא מצווה גדולה אבל אין ביטוי מקביל 'למען ילמד לשמוח'! למה צריך ללמוד ליראה את ה'?

יראת ה' במימוש תאוות האכילה

בואו נעבור לענייני קולינריה. בפרשת ראה התורה מלמדת אותנו על המעשר השני. יש לנו מספר סוגי מעשרות שבהם יהודי מחוייב – מעשר ראשון ללוי, תרומה גדולה לכהן, תרומת מעשר מן המעשר, מעשר עני ומעשר שני. אמנם את המעשר השני אתה נותן לעצמך ולא לאחרים –

עַשֵּׂ֣ר תְּעַשֵּׂ֔ר אֵ֖ת כָּל-תְּבוּאַ֣ת זַרְעֶ֑ךָ הַיֹּצֵ֥א הַשָּׂדֶ֖ה שָׁנָ֥ה שָׁנָֽה. (שם יד, ,כ"ב)

יהודי חקלאי שגר בצפון והיבול שלו הצליח מאד צריך להיא מעשר שני לירושלים. הרב קוק שואל למה זה בכלל נקרא מעשר? הרי אני עצמי אוכל את זה. זה לא נתרם למישהו. אגב, אם יש לי המון תבואה, פירות וכו כמעשר – אני פודה את זה על דולרים, ביטקוין וכיוצ"ב, וצר את הכסף בידי ומביא איתי את זה לירושלים –

וְאָֽכַלְתָּ֞ לִפְנֵ֣י ה' אֱלֹהֶ֗יךָ בַּמָּק֣וֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר֘ לְשַׁכֵּ֣ן שְׁמ֣וֹ שָׁ֒ם מַעְשַׂ֤ר דְּגָֽנְךָ֙ תִּֽירֹשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֔ךָ וּבְכֹרֹ֥ת בְּקָֽרְךָ֖ וְצֹאנֶ֑ךָ… (שם כ"ג)

שאלה – יש לי מעשר של מאה אלף דולר. כמה אני יכול כבר לאכול? וגם אם הזמנתי את כל החברים, האם אני יכול לקנות בכספי המעשר הללו מזכרות לכל המשתתפים? ש"ס, ספרים, שופרות? – חלילה, רק אוכל! ואסור לחלק את זה לעניים אלא רק להזמינם להצטרף לאכילה –

וְנָֽתַתָּ֣ה הַכֶּ֡סֶף בְּכֹל֩ אֲשֶׁר-תְּאַוֶּ֨ה נַפְשְׁךָ֜ בַּבָּקָ֣ר וּבַצֹּ֗אן וּבַיַּ֨יִן֙ וּבַשֵּׁכָ֔ר וּבְכֹ֛ל אֲשֶׁ֥ר תִּֽשְׁאָֽלְךָ֖ נַפְשֶׁ֑ךָ וְאָכַ֣לְתָּ שָּׁ֗ם לִפְנֵי֙ ה' אֱלֹהֶ֔יךָ וְשָֽׂמַחְתָּ֖ אַתָּ֥ה וּבֵיתֶֽךָ. (שם כ"ו)

רק על האש! לא וולבו ולא שום דבר אחר – רק דברים שנאכלים, "ולדות הארץ שראויים למאכל אדם" (שם ברש"י) ובשביל מה המצווה הזו נועדה? –

וְאָֽכַלְתָּ֞ לִפְנֵ֣י ה' אֱלֹהֶ֗יךָ בַּמָּק֣וֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר֘ לְשַׁכֵּ֣ן שְׁמ֣וֹ שָׁ֒ם… לְמַ֣עַן תִּלְמַ֗ד לְיִרְאָ֛ה אֶת-ה' אֱלֹהֶ֖יךָ כָּל-הַיָּמִֽים. (שם כ"ג)

תאכל סטייקים עם בירות חופשי ויין משובח – כדי לירא את ה'. כל הוויסקי שבעולם. אחלה שיטה לירא את ה'! במקום שיגידו לי – 'אדוני, תשלוט בתאוות שלך, ותשאיר את זה בבית', אומרים לי – תאכל למען תירא את ה'.

ללמוד יראת ה' במעמד הקהל

אז נסכם סיכום ביניים. ראינו שהמלך כותב ספר תורה כלומר שהוא צריך ללמוד לירא את ה' כל הימים וכעת מתברר שכל יהודי, כל חקלאי שזוכה לעלות לירושלים עם המעשר שלו, שם הוא ילמד לירא את ה' כל הימים באכילה הזו. כתוב בחלק מהמפרשים שכיוון שיהיה שם כל כך הרבה אוכל, המביאים יהיו חייבים להזמין את הכהנים והלויים שבתוך החומות ועל ידי זה יתפעלו מהם ויגדלו בתורה. אולי. אז בואו נראה את הדוגמא השלישית לירא את ה'. בפרשת וילך, במעמד ויקהל, המלך מכנס את כל עם ישראל בחג הסוכות פעם בשבע שנים, יקרא להם את כל התורה והמגמה של כל זה היא –

הַקְהֵ֣ל אֶת-הָעָ֗ם הָֽאֲנָשִׁ֤ים וְהַנָּשִׁים֙ וְהַטַּ֔ף וְגֵֽרְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֑יךָ לְמַ֨עַן יִשְׁמְע֜וּ וּלְמַ֣עַן יִלְמְד֗וּ וְיָֽרְאוּ֙ אֶת-ה' אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְשָֽׁמְר֣וּ לַֽעֲשׂ֔וֹת אֶת-כָּל-דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת. וּבְנֵיהֶ֞ם אֲשֶׁ֣ר לֹא-יָֽדְע֗וּ יִשְׁמְעוּ֙ וְלָ֣מְד֔וּ לְיִרְאָ֖ה אֶת-ה' אֱלֹֽהֵיכֶ֑ם כָּל-הַיָּמִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֤ם חַיִּים֙ עַל-הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹֽבְרִ֧ים אֶת-הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ. (שם ל"א, י"ב-י"ג)

אז זה לגבי כל מי שיכול ללמוד – יגיעו לירושלים וישמעו את המלך. אבל מה עם התינוקות? נשאיר אותם בבית עם בייביסיטר? חס וחלילה! גם הבייביסיטר צריכה להיות שם וגם התינוקות עצמם -"האנשים והנשים והטף". כולם פה. אז למה התינוקות צריכים להיות פה? הרי הם מפריעים לי לשמוע! עד עכשיו ראינו שמי שמצווה לירא את ה' היה ראשית המלך, אחרי זה כל מי שעולה לירושלים למעשר שני, והנה עכשיו – "ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את ה' אלהיכם כל הימים על האדמה…". מדהים.

אגב, כל ענין מצוות יראת ה' הזו בא עם הכניסה לארץ. ומה תעשו בארץ? תגדלו הרבה מנגו ותבואו לאכול סטייקים בירושלים כדי ללמוד ליראה את ה' כל הימים, בשמחה אדירה, תבואו להצטופף בירושלים עם כל הרעש והתינוקות שגם הם יבואו איתכם ללמוד ליראה את ה'.

מגמת מעמד הר סיני – יראת ה'

הדוגמא האחרונה שנביא ללימוד יראת ה' והיא מהותית, כוללת בתוכה ויכוח סמוי לא פשוט בין משה רבנו לבין הקב"ה, בהקשר עם החזרה הארוכה ביותר של משה רבנו בחומש דברים – על מעמד הר סיני. כבר מההתחלה מספר משה רבנו מה בא לעשות מעמד הר סיני והוא אומר שיש למעמד הזה מגמה ברורה –

רַ֡ק הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֩ וּשְׁמֹ֨ר נַפְשְׁךָ֜ מְאֹ֗ד פֶּן־תִּשְׁכַּ֨ח אֶת־הַדְּבָרִ֜ים אֲשֶׁר־רָא֣וּ עֵינֶ֗יךָ וּפֶן־יָס֙וּרוּ֙ מִלְּבָ֣בְךָ֔ כֹּ֖ל יְמֵ֣י חַיֶּ֑יךָ וְהוֹדַעְתָּ֥ם לְבָנֶ֖יךָ וְלִבְנֵ֥י בָנֶֽיךָ. (שם ד', ט')

במעמד הר סיני כל עם ישראל היו שם בנשמותיהם לדורותיהם. ומה יהיה שם? האם המגמה היא רק לתת לנו את התורה? – לא, שהרי מצוות ניתנו כבר לפני כן וגם לאחר מכן בערבות מואב. אז מה המגמה? –

י֗וֹם אֲשֶׁ֨ר עָמַ֜דְתָּ לִפְנֵ֨י ה' אֱלֹהֶ֘יךָ֮ בְּחֹרֵב֒ בֶּאֱמֹ֨ר ה' אֵלַ֗י הַקְהֶל־לִי֙ אֶת־הָעָ֔ם וְאַשְׁמִעֵ֖ם אֶת־דְּבָרָ֑י אֲשֶׁ֨ר יִלְמְד֜וּן לְיִרְאָ֣ה אֹתִ֗י כׇּל־הַיָּמִים֙ אֲשֶׁ֨ר הֵ֤ם חַיִּים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה וְאֶת־בְּנֵיהֶ֖ם יְלַמֵּדֽוּן. (שם י')

הם ילְמדון ליראה אותי והם ילַמדון ליראה אותי – גם את המצוות נקבל בהר סיני אבל אם אין יראת שמיים אין כלום וזה מה שקיבלנו במעמד הר סיני. ואחרי שהמגמה הזו נאמרת קורה שם הסיפור המפורסם הבא – הקב"ה נגלה לעם ישראל בקולות ובברקים, העם אומרים "רצוננו לראות מלכנו" אבל יחד עם זה נבהלנו מהקולות ואמרנו למשה רבנו – "דבר אתה איתנו ונשמעה" –

וַיְהִ֗י כְּשָׁמְעֲכֶ֤ם אֶת-הַקּוֹל֙ מִתּ֣וֹךְ הַח֔שֶׁךְ וְהָהָ֖ר בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֑שׁ וַתִּקְרְב֣וּן אֵלַ֔י כָּל-רָאשֵׁ֥י שִׁבְטֵיכֶ֖ם וְזִקְנֵיכֶֽם. וַתֹּֽאמְר֗וּ הֵ֣ן הֶרְאָ֜נוּ ה' אֱלֹהֵ֨ינוּ֙ אֶת-כְּבֹד֣וֹ וְאֶת-גָּדְל֔וֹ וְאֶת-קֹל֥וֹ שָׁמַ֖עְנוּ מִתּ֣וֹךְ הָאֵ֑שׁ הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ רָאִ֔ינוּ כִּֽי-יְדַבֵּ֧ר אֱלֹהִ֛ים אֶת-הָֽאָדָ֖ם וָחָֽי. וְעַתָּה֙ לָ֣מָּה נָמ֔וּת כִּ֣י תֹֽאכְלֵ֔נוּ הָאֵ֥שׁ הַגְּדֹלָ֖ה הַזֹּ֑את אִם-יֹֽסְפִ֣ים אֲנַ֗חְנוּ לִ֠שְׁמֹעַ אֶת-ק֨וֹל ה' אֱלֹהֵ֛ינוּ ע֖וֹד וָמָֽתְנוּ. כִּ֣י מִ֣י כָל-בָּשָׂ֡ר אֲשֶׁ֣ר שָׁ֥מַ֣ע קוֹל֩ אֱלֹהִ֨ים חַיִּ֜ים מְדַבֵּ֧ר מִתּוֹךְ-הָאֵ֛שׁ כָּמֹ֖נוּ וַיֶּֽחִי. קְרַ֤ב אַתָּה֙ וּֽשֲׁמָ֔ע אֵ֛ת כָּל-אֲשֶׁ֥ר יֹאמַ֖ר ה' אֱלֹהֵ֑ינוּ וְאַ֣תְּ תְּדַבֵּ֣ר אֵלֵ֗ינוּ אֵת֩ כָּל-אֲשֶׁ֨ר יְדַבֵּ֜ר ה' אֱלֹהֵ֛ינוּ אֵלֶ֖יךָ וְשָׁמַ֥עְנוּ וְעָשִֽׂינוּ. (ה', כ'-כ"ד)

משה לא אהב את הפניה הזו של העם, ובלשונו של רש"י שם-

וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ. הִתַּשְׁתֶּם אֶת כֹּחִי כִּנְקֵבָה, שֶׁנִּצְטַעַרְתִּי עֲלֵיכֶם, וְרִפִּיתֶם אֶת יָדִי, כִּי רָאִיתִי שֶׁאֵינְכֶם חֲרֵדִים לְהִתְקָרֵב אֵלָיו מֵאַהֲבָה. וְכִי לֹא הָיָה יָפֶה לָכֶם לִלְמֹד מִפִּי הַגְּבוּרָה, וְלֹא לִלְמֹד מִמֶּנִּי?

אך אז הקב"ה כביכול מתווכח איתו ומלמד אותו שיעור –

וַיִּשְׁמַ֤ע ה֙' אֶת-ק֣וֹל דִּבְרֵיכֶ֔ם בְּדַבֶּרְכֶ֖ם אֵלָ֑י וַיֹּ֨אמֶר ה' אֵלַ֗י שָׁ֠מַ֠עְתִּי אֶת-ק֨וֹל דִּבְרֵ֜י הָעָ֤ם הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבְּר֣וּ אֵלֶ֔יךָ הֵיטִ֖יבוּ כָּל-אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽרוּ. מִֽי-יִתֵּ֡ן וְהָיָה֩ לְבָבָ֨ם זֶ֜ה לָהֶ֗ם לְיִרְאָ֥ה אֹתִ֛י וְלִשְׁמֹ֥ר אֶת-כָּל-מִצְוֹתַ֖י כָּל-הַיָּמִ֑ים לְמַ֨עַן יִיטַ֥ב לָהֶ֛ם וְלִבְנֵיהֶ֖ם לְעֹלָֽם. (שם כ"ה-כ"ו)

אומר השפת אמת זיע"א – כשהם אמרו 'אנחנו לא יכולים' והם יראו כל כך מקול אלהים חיים מדבר מתוך האש והם מתו והיה צריך להחיות אותם בטל של תחיה, בא אליהם משה רבנו ואמר להם "אל תיראו כי בעבור נסות אתכם בא האלקים", ועכשיו ארבעים שנה אחרי כן, בא אליהם משה רבנו ואומר להם 'אני אשתף אתכם בתחושה שלי והיא מאד קשה, התשתם את כוחי, הייתם צריכים להתאמץ ולהגיע למדרגות כאלו', אך אז בא הקב"ה ואומר לו – 'לא, יא איבני, "היטיבו כל אשר דיברו, מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים" – הם ישמרו את כל מצוותי מתוך יראה אותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם אחריהם עד עולם' –

לֵ֖ךְ אֱמֹ֣ר לָהֶ֑ם שׁ֥וּבוּ לָכֶ֖ם לְאָֽהֳלֵיכֶֽם. וְאַתָּ֗ה פֹּה֘ עֲמֹ֣ד עִמָּדִי֒ וַֽאֲדַבְּרָ֣ה אֵלֶ֗יךָ אֵ֧ת כָּל-הַמִּצְוָ֛ה וְהַֽחֻקִּ֥ים וְהַמִּשְׁפָּטִ֖ים אֲשֶׁ֣ר תְּלַמְּדֵ֑ם וְעָשׂ֣וּ בָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לָהֶ֖ם לְרִשְׁתָּֽהּ. (שם כ"ז-כ"ח)

אתה תישאר איתי ותתן להם את התורה.

כלומר המגמה של מעמד הר סיני לירא את ה' אדרבה התחזקה מתוך זה שעוד יותר קלטתי את הסתירה הזו, את ההרכבה הנפלאה של שני ההפכים הגדולים האלה, שראינו בראשית דברינו כפי שניסח אותה מרן הרב זצ"ל – את העדר הידיעה המוחלטת במהות האלוקות, כלומר את הידיעה שאם אני אתפוס אותה אני אתבטל, ויחד עם זה את הוודאות החזקה ביותר במציאות השלמה. הרי מה קרה במעמד הר סיני? זה מאד עמוק – "אתה הראת לדעת כי ה' הוא הא-להים אין עוד מלבדו". קרע לנו את הרקיעים העליונים, וכשם שקרע את העליונים קרע לנו את התחתונים "וראו שהוא יחידי" – היינו הראיה שהוא יחידי היא ודאות שבשר ודם יכול להגיע אליה על מציאות האלוקות – ברור לו שהוא מצוי ושאין שום מצוי חוץ ממנו וכל מה שיש חוץ ממנו הוא כלום, אבל אז הגענו לבהלה כזו שתפסנו שאין לנו ולא תהיה לנו לעולם שום ידיעה מוחלטת במהות האלוקות, והוודאות של מציאות האלוקות כשהם באים יחד – אז נוצרת יראה, 'מכת חשמל' של מפגש הכי קיומי, הכי אֶקְזִיסְטֶנְצִיָּאלִסטי, עצם הקיום. הדבר היחיד שדומה לזה הם מציאויות נפשיות שאדם נופל בהם לפעמים, ולפעמים אדם מתרומם מהם בעז"ה, לגבי עצמך, לגבי מהותך, נשמתך. הידיעה המוחלטת שאני וודאי מציאות והעדר הידיעה המוחלטת מאידך במהות שלי, בנשמה שלי. אני יודע שאני יכול לכבוש פסגות אחרות, גבהים אחרים, אני יודע שאני לא במקום שלי, אני יודע שאני יכול עוד. היראה, הפחד שלי מאיפה שאני יכול עוד להיות, ויחד עם זה השמחה האדירה בוודאות המציאות.

יראת ה' אלקים

בעומק קוראים לזה – ה' אלקים. אלוקים זה כח, אלקים בגימט' עולה 'הטבע'. בספרים הק' זה מכונה בשם "אמונה מוכרחת", ואת זה יש גם לגוי. אז מה קיבלנו במעמד הר סיני? – שם הוי"ה היא הוודאות הפנימית, הידיעה הודאית במציאות, ולא בגלל שאני יכול להוכיח את זה.

בואו נתבונן בזה ונוכיח את זה – "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ". כשמדען רוצה לדעת משהו הוא מחפש את המקור שלו. היש הזה בא מהיש הזה, והיש הזה בא מהיש הזה, וכך מגיעים ליסודות וכו', ואם הוא מספיק צנוע ומספיק בעל מידות הוא יודע שבסוף 'יש מאין'. היום קוראים לזה "החלקיק האלוקי", 'המפץ הגדול' וכיו"ב. משך שנים שהמדע ניסה להתנער מחבלי הגאווה, כי הצניעות הזו יכולה לקדם אותו עוד ועוד. זוהי ההתחלה של יראה אבל עדיין אין זו יראה. אולי זה קצת "יראת אלוקים" אבל זו לא "יראת ה' אלוקים". נסביר; אל האמונה המוכרחת הזו יכול להגיע בשכל בעצם כל אדם, וזו בעצם גם דרישה מכל אדם. זו היתה הדרישה מאבימלך כשלקח את שרה כשאברהם אמר לו "רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני" – כלומר, אתה צריך שתהיה לך יראת אלוקים גם אם אתה מלך גוי. אולי אפילו פרעה המלך הגיע לזה במכות האחרונות. אבל מה היה חסר והושלם במעמד הר סיני?

אגב, האותיות שמרכיבות את המילה "יראה" הן אותן אותיות של המילה "ראיה" וגם של "אריה" – אריה שואג שאתה לא יכול להתקרב אליו. האריה שמתאר את החורבן, נבוכדנצר שמכונה אריה, והאריה שמתאר להבדיל את הקב"ה. האריה שמתאר את המקדש ואת המזבח. יראה יכולה להיות גם היראה הבסיסית והקטנה ביותר – יראת העונש. והיא גם היא עצומה. הידיעה שמביאה אותי לענווה, אבל אנחנו מדברים עכשיו על יראת הרוממות. האימה הזו, ולא מלשון איום, אלא "איומה כנדגלות", שבעומק בעומק אני מגיע לכך ששום הויה שתתפוס את ההויה האלוקית לא תוכל לעשות את זה כי היא תתבטל מהמציאות שלה, ואז אני מבין שתכלית הידיעה "שלא נדע", שביני לבין המקור של הכל אין שום דבר חוצץ, וזה נובע מכך ש"לא נדע". הידיעה שלי חוצצת.

יראת ההפכים

עכשיו תשמעו, זה פלא עצום – בהר סיני קיבלנו את שם הוי"ה, את שם ה'. יש אמונה מוכרחת כאמור ויש אמונה מהותית, אמונה שאני במהות שלי ישראל וקודשא בריך הוא חד. אני מאמין באמונה שלמה שלכל יהודי יש אמונה למעלה מהטבע והיא צריכה להתעורר. זה מה שמניע אותו להילחם עכשיו בעזה. זה מה שמניע אותו להאמין באמונה בה', ועל זה המלחמה! זה מה שמניע את עם ישראל לשיר "מקדש, ה' כוננו ידיך" כשהוא יוצא ממצרים, ומה שקרה במעמד הר סיני, שבנו בחר מכל עם ולשון, שם ראינו שהוא יחידי, כל אחד ואחד מאיתנו.

החיבור הזה בין ה' לאלוקים, "ליראה את ה' אלוקיך", "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים" וכו', החיבור הזה הוא מהות חיינו. לדעת שלאלוקים, להבנת השכל, אני יכול להגיע עוד קצת ועוד קצת, ועם זה אין לי שום ידיעה ושום הבנה ב-ה' ואני יודע שה' הוא האלוקים. כלומר כל מה שאני מגיע אליו לא הגעתי לכלום כי תכלית הידיעה שלא נדע, ו-"ה' הוא האלוקים" ו"את השמיים ואת הארץ אני מלא". הידיעה שמה שהגעתי אליו בהאלוקים, אם אני אגיד – 'הבנתי, קלטתי', הרי זה רק יקטין וימעט את הדיוקן חלילה, ופה אני נמצא ביראה, בענווה, ותופס שהמהות היא למעלה מהכל והיא תמשיך להיות למעלה מהכל. והיראה שאני תמיד נמצא במרחק שהוא בלתי סופי וככל שאני עולה יותר אני מבין עד כמה יש לי עוד להתקדם ולאן אני יכול להגיע ויודע שלעולם לא אתקרב לשלמותה. זוהי יראת הרוממות והיא מחולקת להמון המון שלבים.

אתם זוכרים, היה רגע שבו פרעה בא למשה רבנו אחרי מכת הברד ואמר לו –

וַיִּשְׁלַ֣ח פַּרְעֹ֗ה וַיִּקְרָא֙ לְמֹשֶׁ֣ה וּֽלְאַהֲרֹ֔ן וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם חָטָ֣אתִי הַפָּ֑עַם ה֙' הַצַּדִּ֔יק וַאֲנִ֥י וְעַמִּ֖י הָרְשָׁעִֽים. (שמות ט', כ"ז)

והאמת? אני מאמין לו שבאותה נקודה הוא באמת רצה את זה. גם משה רבנו האמין לו – זו הפעם היחידה שמשה רבנו התערב כאילו ואומר לו 'תשמע, אני הולך לומר לך עכשיו משהו ביני לבינך'. פרעה ממשיך ואומר –

הַעְתִּ֙ירוּ֙ אֶל־ה' וְרַ֕ב מִֽהְיֹ֛ת קֹלֹ֥ת אֱלֹהִ֖ים וּבָרָ֑ד וַאֲשַׁלְּחָ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְלֹ֥א תֹסִפ֖וּן לַעֲמֹֽד. (שם כ"ח)

זה אותו פרעה שלפני זמן לא רב אמר "מי ה' אשר אשמע בקולו", ו-"לא ידעתי את ה'", ועכשיו הוא מתחנן למשה שיתפלל לקב"ה. אבל נשים לב – "העתירו אל ה'", אבל – "ורב מהיות קולות א-להים". 'העתירו' זה תהפכו את הכל, כמו לעתור לבג"ץ, כי כל הברד הזה היה למעלה מהטבע של ארץ מצרים, וה' יכול להפוך את כל הטבע, ואז לא יהיו קולות א-להים וברד – וא אני מבטיח שאשלח אתכם. עונה לו משה, ומה שנאמר עכשיו יהיה בשם החזקוני, וזו גאונות לא תיאמן –

וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ מֹשֶׁ֔ה כְּצֵאתִי֙ אֶת־הָעִ֔יר אֶפְרֹ֥שׂ אֶת־כַּפַּ֖י אֶל־ה' הַקֹּל֣וֹת יֶחְדָּל֗וּן וְהַבָּרָד֙ לֹ֣א יִֽהְיֶה־ע֔וֹד לְמַ֣עַן תֵּדַ֔ע כִּ֥י לַ-ה' הָאָֽרֶץ. וְאַתָּ֖ה וַעֲבָדֶ֑יךָ יָדַ֕עְתִּי כִּ֚י טֶ֣רֶם תִּֽירְא֔וּן מִפְּנֵ֖י ה' אֱלֹהִֽים. (שם כ"ט)

ובאמת כמה פסוקים לאחר מכן פרעה הופך את לבו ולא משחרר את העם. אומר החזקוני, זה מדהים – אומר משה רבנו לפרעה 'וואלה, אני מרחם עליך. אתה הגעת לקצה מדרגה שפרעה כמוך מגיע. אבל שה' הוא האלוקים אתה עוד לא תופס ולכן אתה לא תירא מה' אלוקים כי אתה לא יודע מה זה ומה המשמעות של זה. אתה בא ואומר לי 'אני רשע ואתה צדיק אז תפעיל את הכוחות שלך. תתפללו ואני מאמין שלתפילה שלכם יש כח לשנות גזרות ולבטלן', מעין תפילתו של יצחק "ויעתר יצחק", ועדיין הוא אומר שקולות האלוקים, כלומר הכח שהבנתי שהוא באמונה מוכרחת, שאיננו מהחרטומים, והוא לא מהיסודות הידועים ולא מהמפץ הקטן או הגדול – זה החלקיק האלוקי, זה האלוקות, אבל לדעת שה' הוא האלוקים ולכן להיות קטן ועניו ולדעת של-ה' אלוקים יש את העם שלו – "ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תראון מה' אלקים". אתה זה עוד לא קלטתם.

מעשר עצמי-ירושלמי

חבר'ה, אתם יודעים למה אוכלים אנטריקוטים בירושלים עיר הקודש וקונים את "כל אשר תאווה נפשך"? – כי יסוד התאווה של האדם הוא עמוק מאד. לאדם יש תאוות כאלו שאין לשום בעל חיים. כל בעל חיים אוכל רק את מה שמתאים לו ולא מחפש לגוון או לשנות את התפריט. הכלבים לא ישתו מהיין והשכר אלא יאכלו רק מה שטוב להם ויזרקו את הצ'ימצ'ורי. תבוא לירושלים ואת כל התאווה שלך תעלה למקור שלה, לאלוקות, ותאכל ותשתה. במקום אחר שואל מרן הרב קוק זצ"ל איזה מן מעשר הוא המעשר השני שאני נותן אותו לעצמי? והוא עונה – זה שיהודי נותן לכהן או לעני, זה נתינה שלו לזולת, אבל בכל אחד מאיתנו יש כאן בתוך הלב שלו שני חדרים שבאחד הוא ירושלמי ובשני הוא תל-אביבי. לכל יהודי יש את נקודת הירושלים בלב- ואתה צריך לתת מהתל אביבי שלך לירושלמי שלך וללכת למלא את כל רצונותיך הגשמיים לפני ה'. אוכל. יהיה לך כל כך הרבה אוכל שוודאי תצטרך להביא הרבה אורחים, ושם אתה תשמח – "ושמחת אתה וביתך" – זה לא "בחגך" אלא באיזה יום בשנה שאתה תרצה, מתי שמסתדר לך עם העבודה שלך בשדות, ואז תאכל ותשמח ואל תלמד עכשיו אלא תאכל. בערב תלמד – עכשיו תאכל, וכך תלמד ליראה את ה' – 'כל הימים'.

יהודי יכול לפנות אל הקב"ה כשצר לו ולומר את פרק כ' בתהילים וכשטוב לו לומר את פרק ק', ואם הוא יהודי גדול הוא יגיד את שניהם, אבל ללמוד שהקב"ה פה כל הזמן וכל הזמן אני נמצא במתח הזה, באיום הנורא הזה – זה החידוש. בעשרת ימי תשובה אנחנו אומרים "הגדול, הגיבור והנורא", "קדוש ונורא שמו" – הוא קדוש ונורא ועכשיו אנחנו מדגישים עוד יותר את היכולת שלי להגיע עד כסא הכבוד – "שובה ישראל עד ה' אלוקיך", וככל שאני קולט כמה גבוה אני יכול להגיע, אני קולט כמה אני נמוך וממילא מאיזה נמיכות אני יכול להופיע, ואין נמיכות שאני לא יכול להגיע אליה, כי לגביו אין הבדל בין גדול לקטן, ואין הבדל מאיפה בכלל אתה מתחיל. כל זה מתייחס רק לגבי, זוהי השיפוטיות שלי. בשיפוטיות שלי יש ללמוד ויש לאכול סטייקים אבל ב"ללמוד ליראה את ה' כל הימים", להעלות את "כל אשר תאווה נפשך" וכל אשר תשאל נפשך, להכיר את הסתירה האדירה הזו ולחיות ממנה – זה "היטיבו כל אשר דיברו".

עברנו במעמד הר סיני את התחושה שאני מתתי שם מתוך שהתבטלתי כי הייתי טיפה מעל המדרגה שלי ונגעתי במציאות שאני לא יכול להבין אותה ואז קיבלתי את המתנה הגדולה ביותר – מתתי, קמתי לתחיה והיראה שלי גדלה – וכך אני יכול לפרוח.

מלך ישראל לא יכול לצאת למלחמה בלי הספר הזה, כדי ללמוד ליראה את ה' כל הימים. הוא קורא בו כל ימי חייו והוא הולך איתו וזה לא קשור לרגע כזה או אחר – זה לכל המציאות.

רפרוף מדעי

מעתה נבין למה יראה היא חכמה ואין חכמה מלבדה – כי כל החכמות האחרות הם בעצם מוגבלות, כי ככל שהיא חכמה גדולה יותר היא מוגבלת יותר, ואילו היראה לבדה היא חכמה כי היא ההכרה שיש אינסוף ליכולת שלך להגיע עוד ועוד, ואתה לעולם לא תגיע לשום דבר, וככל שתגיע יותר – היראה שלך תגדל אותך.

זה הביטוי שהרב הזכיר בפסקה שפתחנו בה – "הדר חכמה יראה". היופי, האצילות, ההדר של החכמה זה לכמה יראה אתה מגיע, אחרת החכמה שלך מקטינה אותך. החכמה שלך מתגמדת ואתה מגמד את הכל מתוך החכמה שלך. אתה חושב שאתה יודע הכל ומתפאר בכך, 'פרשננו לענייני פרשננו' – ואז אתה יכול להרוס את כל העולם. "רק אמרתי אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני". זה מדהים.

יש לרב ביטוי שם בפסקה אחרת –

שכל זמן שאין יראת ד' מבססת את המדע הרי הוא כולו רק מרפרף על השטח החיצון של המושגים. שבאמת אינם בכלל חכמה. (שם א')

זו לא חכמה כי זה לא נוגע בראשית וכי הכל משתנה וקונספציה מביאה לקונספציה וזה נופל וההוא נופל – "והן יראת ה' היא חכמה והיא לבדה היא חכמה" ורק אתה יכול להגיע לזה ולכן "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמיים", "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך" – את היכולת הזו לחיות את הסתירה הזו ולהיות ביראה של הסתירה הנוראית, ההרכבה של שני הדברים ההפכיים – העדר הידיעה המוחלטת במהות האלוקית.

איומה כנדגלות

שאלנו למה מביאים את התינוקות למעמד הגדול הזה של 'הקהל'? עומדים שם כל גדולי ישראל יחד עם התינוקות הקטנים כדי שכולם יבינו ממה שהמלך קורא בתורה בדיוק כמו אותם תינוקות קטנים. כל פרסי הנובל שיצרת וכל הש"סים שסיימת – ואתה רואה אותם ואתה לומד ליראה את ה'. הקב"ה מדבר אליהם, לתינוקות, כמו שהוא מדבר אלי. "למען ילמדון ליראה אותי כל הימים ואת בניהם ילמדון". את זה ה' שואל מעמך. זה מדהים.

אני כל כך אוהב את הפסוק הזה משיר השירים שהזכרנו קודם – "איומה כנדגלות", כאילו הקב"ה מחזיר לנו באהבה ואומר – 'וואו! גם אתם איומה. גם אתם נושאי הפכים. אתם כמו כולם אבל ככל שמעמיקים בכם יותר אתם אינסוף'. כאילו הקב"ה אומר ח"ו 'אני לא יכול להבין בכם, אתם כזה אינסוף. איך אפשר להבין בכם? אני מתמלא מכם יראה'.

ואגב זוהי יראת הרוממות שגויים הגונים מתמלאים בה כשהם רואים את ישראל. זו יראת הרוממות שמתמלא בה גר צדק. זו יראת הרוממות שתפסה את נירון קיסר כשהוא ראה את התינוקות וחזר בו מלהחריב את ירושלים ויצא ממנו רבי מאיר.

הרבה דברים התורה מציעה אבל יראת שמיים היא מבקשת שנלמד – "לְכוּ בָנִים שִׁמְעוּ לִי יִרְאַת ה' אֲלַמֶּדְכֶם" (תהילים ל"ד, י"ב). אני, דוד המלך, רוצה ללמד אתכם את הכח הזה שבסתירה שבין שני ההפכים הללו ואת היכולת לחיות את זה בשמחה. לדעת שזה מקור החיות שלנו – תלמד ליראה את ה' כל הימים. היכולת למזג את ההפכים האלה ולעשות מהם את התפארת וזוהי מדת יעקב. יעקב שנקרא "נורא" והיא המידה שהוא מגלה. הנורא כמו היראה כמו הראיה של מה שאני רואה ותופס שאין לי שום יכולת לראות אותו, אני מתבטל לעומתו, אומר למשה "דבר אתה עמנו ונשמעה" והקב"ה אומר – 'הם ילמדו את היראה ותגיד להם שהם צדקו', ואחרי שהוא מסר לנו שהקב"ה אמר "היטיבו כל אשר דיברו" הוא בא ואומר לנו – "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה…"

לשאול יראה

חשבתי לעצמי שהמילה "שואל" איננה רק to ask אלא גם במובן של השאלה, to borrow. אם היראה שה' שואל מאיתנו מופיעה בפר' עקב אחרי שמשה מספר לנו על "היטיבו כל אשר דיברו, מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותו כל הימים", בא הקב"ה ואומר – את היראה הזו שאתם גיליתם במעמד הר סיני, שאתם גיליתם בעולם – את זה אני שואל מעימך, אני מבקש שתשאילו לי את זה. החדרתי בך את הכח הזה של יראת אלוקים, "והנורא", ואת זה אני שואל מעימך.

ובסוף יום הכיפורים אנו מסיימים את תפילות היום הקדוש בקריאה בת שבע פעמים שהוי"ה הוא האלוקים. זה ההבדל בינינו לבין פרעה, בינינו לבין מצרים. יתכן שבפקולטה לפילוסופה אלוקית פרעה ינצח אותי. יהיו לו יותר הוכחות ש-"רב מהיות קולות אלוקים וברד" והוא גם ייתן יותר דרשות על "העתירו אל ה'", אבל לירא מפני ה' אלוקים ומזה להגיע לשמחה ולהבין שזה הדר החכמה כי כל חכמה שאין בה יראת אלוקים כהדר היא סתם רפרוף על משהו שהוא חסר בסיס ויסוד ותכלית – את זה קיבלנו במעמד הר סיני. ללמוד ליראה את ה' כל הימים.

ס֥וֹף דָּבָ֖ר הַכֹּ֣ל נִשְׁמָ֑ע אֶת־הָאֱלֹהִ֤ים יְרָא֙ וְאֶת־מִצְוֺתָ֣יו שְׁמ֔וֹר כִּי־זֶ֖ה ׇכׇל־הָאָדָֽם. (קהלת י"ב, י"ג)

1. יש כאן קוד שכאשר נצליח לפצח אותו נגלה פה 'פיצוץ'. מהם שני ההפכים שההרכבה ביניהם היא הציור שמצטייר בעומק הנשמה? ↑

2. היינו שאדם, שום אדם, לעולם לא יוכל להבין ולהשיג את מהות האלקות, את עצמותו ית'. ("לא ישיגוהו משיגי הגוף", י"ג עיקרי האמונה לרמב"ם). ↑

3. היינו שיש לאדם ידיעה וודאית במציאות של השלמות. וכפי שאנחנו רואים, "מבשרי אחזה אלו-ה", אדם לא יכול להגיע למהות נשמתו שלו אבל יש לו ודאות במציאות שלו. ↑

4. ויש לעמוד על פירוש המושג "מאיימת". בשיר השירים מופיע "איומה כנדגלות" (שיה"ש ו', י'). לא כתוב שהיא מטילה עלינו אימה או שהיא "נוראה ואיומה" כמו שהסבתות שלנו נהגו לומר. איומה כנדגלות פירושו שהרעיה מרשימה אותו כל כך, את הדוד, והיא מתנשאת בגודל כזה והאיום הזה הוא שיש כאן נשיאה של שני הפכים. הקב"ה אומר לרעיה – את נושאת שני הפכים. מחד, את כמו כל העולם, עם טבעי ככל העמים, אנשים ונשים, ארץ וכו', אבל מאידך את אינסוף. וכאשר אתה פוגש שני ערכים הפכיים מתנגשים, סיפור טקטוני, "אדיריים" – זה מאיים. ↑

5. "האל הגדול הגבור והנורא. הגדול זה אברהם… הגיבור זה יצחק… והנורא זה יעקב…". יעקב הוא המיזוג, הוא נושא ההפכים – איש תם יושב אהלים. ↑

6. משפט מופלא המופיע במסכת דרך ארץ והרב זצ"ל לומד ממנו הרבה ולהלן. ↑

7. ע"פ "תכלית הידיעה – שלא נדע" (ספר בחינת עולם, מן הקדמונים) – לא בגלל בורות, אלא תכלית הידיעה היא שנגיע לשלב הגבוה ביותר שהוא מגלה שיש משהו מעל כל הידיעות ומכיר את המגבלה שלי, את מגבלות התבונה. ולהכרה הזו מגיעים רק אחרי הרבה העמקה, עיון וידיעה. ↑

8. הידיעה עצמה מטשטשת את הידוע (במקביל לכך שהיא מבררת אותו) כי הידיעה שלי מוגבלת מטבעה, ולכם אם אני יודע פסוק, הרי שמצד אחד הידיעה שלי מבררת אותו אבל מאידך בעומק היא מטשטשת אותו כי זה אינסוף. ↑

9. כלומר שהיא ראשונית ולא הרכבה של הוי'ה מוקדמת יותר. ↑

10. אילו ידעתיו – הייתיו. בהר סיני פרחה נשמתנו ומתנו כי כאשר אני משיג ידיעה שהיא מעל היכולות שלי, מעל התבונה שלי, החיבור שלי עם הידיעה מביאה אותי לנגיעה בראשית עצמה ואז אני מתבטל ומת. ↑

11. הרב זצ"ל מבין שיראה היא הרצון לדעת עוד ועוד, וכלל שאני יודע יותר אני ירא יותר מלהתאדות. אני מכיר וחי כל הזמן את שתי הידיעות – האחת היא הידיעה הוודאית במציאות האלוקית, שוודאי לי שהכל יש מאין ואפשר ללמוד את זה ולהבין את זה, ומאידך – העדר היכולת להגיע להבנה למהות האלוקות, עצמות האלוקות. ויראת האלוקים היא הבסיס להכל ולהלן. ↑

12. החושך התחתון הוא כשאין אור. חושך שנובע בגלל בורות, חוסר ידיעה. ואילו חושך העליון הוא החושך שקדם למאמר "יהי אור", החושך שאדם יכול לתפוס אותו רק אחרי שהוא מגיע להבנה של ידיעותיו ותובנותיו וכו' הכל מוגבל מצומצם ומצמצם. ↑

13. את עצמות הידיעה האמיתית אין אפשרות להבין בשום אור כי אור הוא עדיין שאני יכול לתפוס אותו. זהו החושך העליון, שנקרא בשפה הפנימית "בוצינא דקרדוניתא" – הלפני "יהי אור", שהוא המאיים ומייצר את היראה. ↑

14. "יוצר אור ובורא חושך" – עולם הבריאה כידוע הוא למעלה מעולם היצירה, כלומר האור הוא מעולם היצירה ואילו החושך הוא עליון יותר ומקורו בעולם הבריאה, כי החושך העליון שקודם ל-"יהי אור" הוא המקום שבו אני מבין שלא ניתן לצמצמו בשום תובנה, בשום הגדרה. והוא מקור האור – אבל זה מיירא. ↑

15. "הן" כמו one. ↑