המקדש – חיבור הגבול עם האין גבול. פרשת תרומה תשפה

בית ל-ה' או "מלא כל הארץ כבודו"?

עם כניסתנו לחלק האחרון של חומש שמות, חמש הפרשיות החותמות את הספר, נמקד את השאלה הגדולה שנעסוק בה היום בכניסה למקדש – "ועשו לי מקדש" במהרה בימינו, שהיא המצווה המרכזית הפותחת את הפרשה, מצוות בנין בין הבחירה. אפשר להציג את השאלה הזו בשלשה אופנים; האופן הראשון הוזכר כבר ע"י רבים – למה בכלל הקב"ה צריך בכלל שעבודת ה' תהיה מוגבלת במקום? הרי מצוות "ועשו לי מקדש" מתחילה במשכן, שהרי מאז מוקם המשכן כבר לא ניתן לעבוד את ה' בבמות, ולאחר מכן בבנין בית הבחירה, וזו שאלה יסודית שאנו תמיד שואלים את עצמנו. הרי הקב"ה –

…הֲל֨וֹא אֶת־הַשָּׁמַ֧יִם וְאֶת־הָאָ֛רֶץ אֲנִ֥י מָלֵ֖א נְאֻם־ה'. (ירמיהו, כ"ג, כ"ד)

אז למה הוא בכלל צריך מקום מיוחד שבו תהיה השראת השכינה? והשאלה הזו איננה רלוונטית רק כאשר המקדש בנוי, אלא תמיד – הקב"ה מבקש שבתפילותינו נגדיר מקום "וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ" (מל"א, ח', מ"ח)! האם אנחנו לא נכנסים עכשיו, בפרשת תרומה, לאיזו אוירה שלמה של הגבלות וצמצומים – "אמתיים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו", לשים קרשים, קרסים לולאות מקבילות וכו'? הרי הקב"ה עצמו אומר לנו –

…בְּכׇל־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אַזְכִּ֣יר אֶת־שְׁמִ֔י אָב֥וֹא אֵלֶ֖יךָ וּבֵרַכְתִּֽיךָ. (שמות כ', כ')

זו צורה אחת של השאלה בה אני מבקש לעסוק. אמנם את השאלה הזו אפשר לשאול גם מכיון לגמרי אחר; בכל יום ויום אנחנו מתפללים לבנין בית המקדש ומתחילים את התפילה במילים –

יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתורָתֶךָ.

אנחנו גם מסיימים את תפילת העמידה ואומרים זאת. וצריך לחדד – מה חסר לנו? מהי נקודת המקדש? איך אנחנו עובדים על הרצון למקדש? לפעמים נדמה לנו שהכל בסדר ולא באמת צריך מקדש. אנסה להסביר; מישהו שאל אותי פעם שאלה מצוינת – למה אומרים "שיבנה בית המקדש ותן חלקנו בתורתך" – האם אין לנו היום 'ותן חלקנו בתורתך'? פעם אולי לא היו אפשרויות לאנשים ללמוד, אבל היום יהודי יושב מבסוט, לומד תורה כל היום כל הלילה – האם כשיבנה ביהמ"ק יהיה לו יותר "ותן חלקנו בתורתך"? הוא יבין תשובות לשאלות שהיום הוא לא מבין? מה הנקודה בבקשה בזו? למה קשור הרצון לחלקנו בתורה לבית המקדש? אפשר עוד להבין את הסיום של אותה אמירה "ושם נעבדך כימי עולם וכשנים קדמוניות", כי זה באמת חסר לנו עכשיו, אבל למה ה-"ותן חלקנו בתורתך" קשור למקדש? מה יהיה במקדש מבחינת התורה שאין לנו כעת?

מהי גאולת האדם?

האופן השלישי של השאלה קשור למה שאנחנו כולנו חווים בשנה וחצי האחרונות (האמת היא שכל חיינו אנחנו חווים את זה, רק שעכשיו אנחנו גם מבינים את זה) – מה זו המלחמה הזו על "טופנא אל אקצה", המלחמה על המקדש? מהי המלחמה שכל העולם נלחם בה על ימ"ש אל-אקצא? מהי מלחמת המקדש הזו? והיום אנחנו כולנו כבר תופסים שזו המלחמה, שזה עניינה, גם מי שהתעקש וניסה להסביר אחרת. מסתבר שהעולם לוחם על משהו שכן בא לידי ביטוי במקום מוגבל, בנקודה. לאו דווקא מקום במובן של place, אלא בבחינת thing, בחינת חפצא, מציאות, מגבלה.

האמת היא, ששלש הצורות לשאלה הזו מתנקזות לשאלה אחת רביעית – ספר הגלות והגאולה איננו מסתיים בכך שהיינו בגלות (בפרשות הראשונות של הספר) ושיצאנו ממצרים (פרשות בא ובשלח) ואפילו לא בקבלת התורה (יתרו ומשפטים) אלא דווקא בכך שלקחנו את התורה שקיבלנו בהר סיני ועשינו מקדש מזהב וכסף ונחושת, ומכל מיני דברים גשמיים נוספים, ושמנו בתוכו ארון "ועשו ארון עצי שיטים" ובתוכו העדות, והקמנו את משכן העדות – אז מופיעה הגאולה, זה ספר הגלות והגאולה. כלומר השאלה הרביעית היא "האדם מחפש משמעות" ואם כן מהי גאולת האדם? האם היא צריכה לבוא דרך מציאות אינסופית שמופיעה דווקא במסגרת, במגבלות, במציאות המוגבלות?

להפוך גרוטאה לקדושה

הפרשה שלנו מתחילה באופן מעניין לא בכותרת "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" שבכך היה מצופה לכאורה שהיא תתחיל, שכן אם אתה רוצה לבקש כסף מאנשים, יש דרכים לעשות את זה; מזמינים את התורמים הפוטנציאליים לדינר מכובד וכו' אבל בהזמנה כותבים באותיות בולטות מהי המגמה של הדינר, ולצורך ביצוע המגמה הזו והשגתה מפרטים כל מיני דברים – מי שיתרום מנורה יקבל כך וכך, ומי שיתרום את הפרוכת כך וכך יעשה לו וכו'. מאד מענין שהפרשיות הללו פותחות כמו כתב כמויות סתום –

דַּבֵּר֙ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְיִקְחוּ-לִ֖י תְּרוּמָ֑ה מֵאֵ֤ת כָּל-אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ תִּקְח֖וּ אֶת-תְּרֽוּמָתִֽי. וְזֹאת֙ הַתְּרוּמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּקְח֖וּ מֵֽאִתָּ֑ם זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת. וּתְכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ וְעִזִּֽים. וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאָדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים וַֽעֲצֵ֥י שִׁטִּֽים. שֶׁ֖מֶן לַמָּאֹ֑ר בְּשָׂמִים֙ לְשֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְלִקְטֹ֖רֶת הַסַּמִּֽים. אַבְנֵי-שֹׁ֕הַם וְאַבְנֵ֖י מִלֻּאִ֑ים לָֽאֵפֹ֖ד וְלַחֹֽשֶׁן. (שמות כ"ה, ב'-ז')

ועדיין לא אמרו לנו עבור מה התרומה הזו, כל הרשימה הזו, מיועדת, לאן היא הולכת. ורק לאחר מכן –

וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָֽׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם. (שם ח')

כאילו שהמהות היא שאם כבר יצאנו ממצרים, הגענו לפרשת יתרו וקיבלנו תורה, העליונים ירדו לתחתוניים, ובפרשת משפטים גילינו שיש תוספת, שיש מצוות ופעולות שעלינו לעשות, ועכשיו באים ואומרים לנו 'זה עדיין לא מספיק. עכשיו אתה צריך לקחת את הכסף שלך והזהב ותחדיר אותם בקדושה. את כל דברי הרשות שלך תרומם'. "ויקחו לי תרומה" – הרי הקב"ה לא צריך מגבית, אלא "ויקחו לי" היינו 'ויקחו אותי'. יש ביטוי בחז"ל –

בכל מקום שנאמר "לי" אינו זז לעולם, לא בעוה"ז ולא לעולם הבא. (ויק"ר ב', ב')

"ועשו לי מקדש". אתה חושב שהמקדש לא קיים – אולי זה נכון בנגלה אבל הוא נמצא ומאופסן. מקום קודש הקודשים קיים כל הזמן, ואם אתה לא יודע – תסתכל על המלחמה הנוכחית שלנו, איך אנחנו ולהבדיל גם הם לוחמים עליו. "ויקחו לי תרומה" – וכך הם יהפכו את כל המציאות, את כל החפצא, את דברי הרשות – קדושה. מעין "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג', ו') – וזה המקדש. כלומר, התכלית היא לקחת את הזהב, הכסף והנחושת ולעשות מהם מקדש. התכלית איננה שיהיה מקדש אלא שנעשה אותו מכל הדברים – זהב, כסף, נחושת, ארגמן, עצי שטים, תולעת שני, ומכל הגרוטאות שיש לי בחצר. שלא יישאר משהו שאני לא עושה אותו תרומה, שאני לא מרים אותו. שאני צריך לרומם את כל המציאות.

חיבור ההפכים

בואו נתחיל את הכל בהתייחסות לשאלה הראשונה – למה הקב"ה, האינסוף ב"ה, הלמעלה מהכל, צריך מקום? והרי "הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ" (מל"א ח', כ"ז). הוא צריך בית? הוא צריך קרבנות? והרי –

לָמָּה־לִּ֤י רֹב־זִבְחֵיכֶם֙ יֹאמַ֣ר ה' שָׂבַ֛עְתִּי עֹל֥וֹת אֵילִ֖ים וְחֵ֣לֶב מְרִיאִ֑ים וְדַ֨ם פָּרִ֧ים וּכְבָשִׂ֛ים וְעַתּוּדִ֖ים לֹ֥א חָפָֽצְתִּי. (ישעיהו א', י"א)

יש נקודה עמוקה שמוסברת בתורת החסידות, נקודה פילוסופית עמוקה ויסודית מאד, שתשזור לנו את כל מה ששאלנו ובעיקר את תכלית חיינו. כשאני אומר שהקב"ה הוא בלי גבול, שהוא למעלה מהגבול, אז הכוונה היא שהוא למעלה מכל דבר מוגבל, אבל אני אומר דבר נוסף – גם להיות למעלה מהגבול שאינו יכול לחדור את הגבול זה מוגבל. כלומר אתה מוגבל לתחום של הבלי גבול, לתחום שאין בו גבול. אם אתה לא יכול לחדור את הגבול ולהופיע בגבול למטה, למטה, למטה – זה לא אינסוף, זה גבול. זה דבר עמוק מאד.

כשאנחנו מדברים על האינסוף ב"ה, אנחנו רוצים לומר שהוא לא מוגבל ח"ו בשום דבר – לא במקום וגם לא בלמעלה מהמקום. הפילוסופיה, אריסטו ואפלטון למשל, הגבילו את האלוקות אל הלמעלה מהמקום. לשיטתם, אין צורך במקום, אין צורך בעם, אין צורך במצוות – אבל ממילא זה שום דבר וזה הכי מוגבל שיש. זו פילוסופיה שלא יכולה לחדור את הגבול. מהו בעצם אינסוף? הרבי מליובאוויטש זיע"א מנסח את הנוסחה לכך –

רק כאשר מצטרפים יחד מקום ולמעלה מהמקום, גבול ובלי לגבול, יחד, מורה התחברות שני ההפכים על כח העצמות שהוא נמנע הנמנעות [אני לא יכול לאחד שני הפכים כמו גבול ואין גבול], וביכולתו לחבר שני הפכים ושם יכולה להיות השראת השכינה. (אוצר ליקוטי שיחות, חלק ד', תרומה ב')

זה דבר פלא פלאות – מהו המקדש שאנחנו מחכים לו? (והמקדש עוד יותר מהמשכן כי המצווה "ועשו לי מקדש" היא לבנות את בית הבחירה, רק שהדרך להגיע לשם עוברת דרך הקמת המשכן שבמדבר שהתארך ארבעים שנה בגלל חטא המרגלים ואח"כ בשילה וכו'). אז מחד גיסא המקדש הזה צריך לעמוד במקום מיוחד ומוגבל בעולם. הוא מוגבל במספר היריעות, באורכן, בגודל הקרשים וברוחבן, בכל. אבל מאידך דווקא במשכן ובמקדש היה נראה בגילוי לעיני בשר איך הקב"ה מופיע ונועד איתנו שם –

וְנוֹעַדְתִּ֣י לְךָ֮ שָׁ֒ם וְדִבַּרְתִּ֨י אִתְּךָ֜ מֵעַ֣ל הַכַּפֹּ֗רֶת מִבֵּין֙ שְׁנֵ֣י הַכְּרֻבִ֔ים אֲשֶׁ֖ר עַל־אֲר֣וֹן הָעֵדֻ֑ת… (שמות כ"ה, כ"ב)

זהו החיבור של בלי גבול וגבול יחד.

מקום ארון אינו מן המידה

במרכז המקדש, בשיאו, בקדש הקדשים, נמצא הארון. המשנה באבות אומרת שהיו עשרה נסים בבית המקדש ועל אחד מהם מתבטאים חז"ל ואומרים –

וא"ר לוי דבר זה מסורת בידינו מאבותינו מקום ארון אינו מן המדה. (מגילה י:)

פירוש – קדש הקדשים אורכו היה עשרים אמה, וחז"ל אומרים שהארון היה ממוקם בדיוק באמצע, עשר אמות מכאן ועשר מכאן, וצריך להבין – אם היו עשר מכאן עשר מכאן, אז איפה היה מקום הארון עצמו (אמה וחצי רחבו)? ועל זה אמרו חז"ל – 'ומקום ואינו מקום'. הארון שהוא נקודת המשכן והמקדש.

אנחנו יודעים שפרשת תרומה באה אחרי פרשת יתרו ואחרי משפטים שבסופה משה עולה לענן והוא מקבל שם את התורה במשך ארבעים יום וארבעים לילה, "וכל העם רואים את הקולות" ולא יכולים להיות שם, והם מגיעים ללמעלה מהגבול ואז – "וירא העם ויענו ויעמדו מרחוק", והם מתים כי הם מאבדים את החושים והם לא במדרגה של להיות בעולם כזה, הם לא יכולים להיות בעולם הזה, ואז אומר להם משה (ומבאר שם בעל הטורים שמש"ה זה ראשי תיבות "מבין שני הכרובים", (שמות כ"ה, כ"ב)) –

…אַל־תִּירָ֒אוּ֒ כִּ֗י לְבַֽעֲבוּר֙ נַסּ֣וֹת אֶתְכֶ֔ם בָּ֖א הָאֱלֹהִ֑ים וּבַעֲב֗וּר תִּהְיֶ֧ה יִרְאָת֛וֹ עַל־פְּנֵיכֶ֖ם לְבִלְתִּ֥י תֶחֱטָֽאוּ. (שמות כ', ט"ז)

הוא נכנס שם פנימה אל הענן והערפל, וכשזה לא הסתדר לנו אנחנו הגענו כולנו לחטא העגל, ואת התורה הזו שיורדת אלינו לאחר מכן בלוחות השניים אנחנו צריכים להכניס למקום – שהוא למעלה מן המידה. זה הנס המרכזי של המקדש. עשרים אמה ומקום הארון איננו מן המידה. זו נקודה מאד יסודית.

'אין סוף' זה 'אור' בגימטריא. אור פנימי. מי שאור יאיר הוא צריך מקום שיאיר אותו. החיבור של האינסוף והסוף, של הבלי גבול והגבול, יבוא לידי ביטוי בשלמותו כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו.

לא ימוש ספר התורה הזה מפיך

יש תורה קצרצרה ומדהימה של רבי נחמן בה הוא עוסק בפסוק המפורסם –

לֹֽא־יָמ֡וּשׁ סֵ֩פֶר֩ הַתּוֹרָ֨ה הַזֶּ֜ה מִפִּ֗יךָ וְהָגִ֤יתָ בּוֹ֙ יוֹמָ֣ם וָלַ֔יְלָה… (יהושע א', ח')

זה נאמר ליהושע אחרי מותו של משה וכשיהושע התחיל להנהיג את העם. את "והגית בו יומם ולילה" וודאי שאנחנו לא מסוגלים להבין, וחז"ל מבארים – פרק ביום ופרק בלילה ולאט לאט להגיע למצב שכל ההגות שלך תהיה בו, בספר הזה. אבל איך מקיימים "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך"? האם אין שכחה, אף פעם? שאלנו מה זה "יה"ר שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך" – האם כשיבנה המקדש הסברות שלנו יהיו יותר טובות? הלוואי, אבל האם זו הנקודה? נראה את לשונו היצירתית רבי נחמן. 'לא ימוש' אין הכוונה 'לא יזוז' אלא שלא ייהפך לממשות, לגשמיות –

"לא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיך" (יְהוֹשֻׁעַ א) כִּי הַתּוֹרָה הִיא רוּחָנִיּוּת, וַאֲשֶׁר זַך ויָשָׁר פָּעֳלוֹ וְשִׂכְלוֹ רוּחָנִי יָכוֹל לִתְפּס כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ וְלא יִשְׁכַּח דָּבָר כִּי דָּבָר רוּחָנִי אֵינוֹ תּוֹפֵס מָקוֹם, וִיכוֹלָה הַתּוֹרָה לְהִתְפַּשֵּׁט וְלִשְׁכּן בְּשִׂכְלוֹ. אַך מִי שֶׁהוּא מְגַשֵּׁם דִּבְרֵי הַתּוֹרָה [וצריך להבין את זה שהרי כל התורה זה גשמיות – חוטי ציצית, לולב, תפילין וכו'. כל התורה זה הכח ליצור את החיבור בין הגבול לאין גבול. זה התכלית של האדם. זה רצונו ית'. אין את זה למלאכים שהפילוסופים ניסו להיות כמותם ולא לשום ייצור אחר. זה 'בצלמו כדמותו'. זה הכח להיות בלי גבול בגבול. "נתאווה הקב"ה שתהיה לו דירה בתחתוניים". נסביר את זה מיד לאט, זה כל כך פשוט ועמוק וכל כך צריך לחשוב על זה. בעומק – אלו גם המלחמות שלנו עם עצמנו וגם עם אויבינו שבאים להזכיר לנו את זה אם אנחנו שוכחים קצת. 'טופנא אל אקצא'. לא יעזור לנו שום ניסיון לשום הסכם ושום הסכמה עד שלא נגיע למקום הזה. האויבים שלנו הם בסה"כ מה שבא לעורר את השאיפות שבתוכי] וְעוֹשֶׂה מִמֶּנָּה מַמָּשׁוּת אֲזַי יֵשׁ לָהּ שִׁעוּר וְקִצְבָּה כַּמָּה הוּא יָכוֹל לִתְפּס בְּשִׂכְלוֹ וְלא יוֹתֵר, וְאִם יִרְצֶה לְהַשִּׂיג יוֹתֵר [והרי הוא מוגבל ואין אפשרות שיכנס עוד -] אֲזַי יִדָּחֶה מַה שֶּׁכְּבָר נִכְנַס בְּשִׂכְלוֹ כְּדֶרֶך כָּל דָּבָר גַּשְׁמִי אִם הוּא כְּבָר מָלֵא – אִם יְמַלְּאֶנּוּ יוֹתֵר, יִדְחֶה מַה שֶּׁהָיָה בּוֹ כְּבָר [אתה צריך להוציא את הדבר הקודם כדי שיהיה מקום לדבר הבא ומזה באה השכחה. כלומר מי ש'זך וישר פעלו ושכלו רוחני' ואיננו מגשם את דברי התורה הוא באמת לא ישכח דבר] וְזֶהוּ: "לא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה" (שְׁמוֹת י) [ימוש מלשון ממשות, כמו] "וְיָמֵשׁ חֹשֶׁך" כְּלוֹמַר הִזָּהֵר שֶׁלּא תִּהְיֶה מַמָּשׁוּת וְגַשְׁמִיּוּת בְּדִבְרֵי הַתּוֹרָה מִפִּיך כְּלוֹמַר מֵחֲמַת פִּיך שֶׁיּוֹצֵא מֵאִתְּך [אז] יִהְיֶה לָהּ מַמָּשׁוּת וְגַשְׁמִיּוּת, תִּזָּהֵר מִזֶּה!… (תורה ק"י ליקוטי מוהר"ן)

אתה יודע איך ספר התורה יכול להפוך לממשות, לגשמות? – כשפיך הופך להיות הנקודה. לכן אנחנו מתפללים לפני ואחרי התפילה ואומרים "יה"ר מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך" – כלומר אז אני לא אעסוק בתורתי אלא אז אני אעסוק בתורתך, ואז יהיה 'ותן חלקנו'. כתוב במשנה "איזהו עשיר השמח בחלקו" (אבות ד', א') – למה רק בחלקו? אם יש לי טרקטור, אני רוצה את כל הטרקטור ולא רק את חלקו! לא רוצה שותפים! – אבל זו החשיבה כאשר אתה לומד בהבנה של "מפיך", אבל ברגע שאני מבין שאני חלק מהאינסוף אז "ותן חלקנו בתורתך"! וזהו עומק העבודה של "בכל דרכיך דעהו". לקחת את הכסף והזהב והנחושת ולהרים את זה. אנחנו מבינים מה מתרחש בפרשת תרומה? – לקחת את הזהב, הכסף והנחושת. זה מה שקורה בפרשת תרומה – גמרנו עם התורה מלמעלה אפילו עם המצוות שמלמטה, ועכשיו אני צריך לקחת את הזהב מהבנק, את הצמר מהעיזים, את הגרוטאות שלי ולעשות מהם קדושה לעולם ולעולמי עולמים, ולא רק ללמוד בסוף השעה האחרונה, אלא כמו שחז"ל אומרים "ויקחו לי – ויקחו אותי תרומה". זה פלא פלאות. "לא ימוש" – תיזהר לא לעשות גשמות, ממשות, מהתורה. והרי כל התורה היא גשמיות? מאתים ארבעים ושמונה מצוות עשה, אומרים חז"ל, הן מאתים ארבעים ושמונה איברים של המלך, 'רמ"ח איברין דמלכא' (תיקוני זוהר תיקון ל (עד, א)), ואמנם זה כנגד איברי האדם כי כי האדם הוא ה'אדמה לעליון' (ישעיהו י"ד, י"ד), אבל האיברים הם כידוע מה שעושה את רצון המוח. אין להם רצון מעצמם, הם איברים של המוח. 'אבר' בעברית זה גם כנפיים – "…יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ" (דברים ל"ב, י"א), הם יכולים להעיף אותך למעלה מהגבול, עם הגבול.

יש קצבה

תגידו, מה גדול ממה – כוונות הרש"ש והאר"י הק' בענייני המצוות והתפילין או כשאני מגיע אפוף שינה בבוקר לתפילת שחרית ומניח את התפילין שלי? באופן אינטואיטיבי היינו לכאורה אומרים שמחשבת האריז"ל גדולה יותר, נכון? תחזיקו טוב. אני אקצין – התפילין שאני מניח בבוקר הן גדולות לאין ערוך מההבנות של משה רבנו במצות תפילין! למה? – כי זה המתג שאני מדליק בו את החשמל של האלוקות. בכל בשר ודם יש בשר ודם וממילא יש גרם של ממשות שלו. אני אוהב את ה', אני ירא את ה' – זה לא רק מחשבה, תובנה או רעיון. אבל מהי מצווה? אם היינו יכולים לתפוס ולהחדיר את זה לעצמנו – זה החיבור בין הגבול לבלי לגבול. שמונה חוטים בציצית, לא יותר ולא פחות. אני לא פרופ' לחשמל אבל אני יודע שהחשמל נדלק כשלוחצים על המתגים הנכונים, ואת האור – 'אינסוף' בגימט' – מופיעים כאשר לוחצים על המתגים הנכונים, שהם אלו הבאים לידי ביטוי בגשמיות, והתפקיד שלי הוא לא לגשם את התורה אלא להפוך את כל הגשמות לרוחנית. כלומר להבין שאני יכול לתת לזהב ולכסף ולנחושת ולי ולחיים שלי ולמציאות שלי – תודעת אינסוף. ואז יש טעם לקום בבוקר. זה "ותן חלקנו בתורתך".

"איזהו עשיר השמח בחלקו", למה? – כי מי ששמח מזה שיש לו מיליון הוא האדם הכי עצוב וגם מי שחושב שיש לו את כל הש"ס יהיה הכי עצוב, כי כמו שראינו ברבי נחמן יש קצבה לשכל כמה אפשר לאדם לתפוס בשכלו ואם הוא ירצה להשיג יותר הוא יצטרך לדחוף חלק החוצה, לדחות את מה שלמד מפני דברים חדשים ואז תהיה שכחה והוא יהיה מתוסכל, וחמוץ ועצוב. מכירים את זה?

קנין חדש

למה אנו קוראים למשפטי התורה "פסוקים"? נכון, כי מפסיקים בסוף, אבל מה התוכן? זה נקרא 'פסוק' מסיבה פשוטה – הבנת מה כתוב בפסוק? יופי, ועוד פסוק הבנת? ועוד? ועוד? גם משה רבנו הבין את כל ההבנות שלו – ועדיין זה פסיק מהאינסוף. נתתי לי אינסוף באופן פסוק. האינסוף מופיע אליך באופן מפוסק. "פסוק לי פסוקך". אנחנו מבינים למה אני יכול לחזור על התורה אינסוף פעמים וכל פעם היא עדיין חדשה ? – "…דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד" (משלי ה', י"ט).

חז"ל אומרים –

חֲמִשָׁה קִנְיָנִים קָנָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָמוֹ, וְאֵלּוּ הֵן, תּוֹרָה קִנְיָן אֶחָד, שָׁמַיִם וָאָרֶץ קִנְיָן אֶחָד, אַבְרָהָם קִנְיָן אֶחָד, יִשְׂרָאֵל קִנְיָן אֶחָד, בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קִנְיָן אֶחָד… (משנה אבות ו', י').

איך הוא קנה? כמה זה עלה? יש הגדרה מדהימה, הלכתית-משפטית – קנין הוא העברת חפץ ממוכר לקונה, מרשות לרשות, אבל כשהחפץ נשאר כמו שהוא. לדוגמא קניתי רכב חדש, ובסיבוב הראשון שעשיתי איתו בשכונה שמתי לב שיש דפיקה רצינית בפגוש האחורי. אני חוזר עם הרכב לסוכנות שבה רכשתי את הרכב וטוען שזה היה מקח טעות – אני קניתי רכב חדש וקיבלתי רכב פגוע, קיבלתי משהו אחר. זו טענה לגיטימית. לעומת זאת אם קניתי רכב ישן, יד חמישית ענתיקה, וכשאני יוצא איתו לסיבוב עוצר אותי מישהו ואומר לי -'יש לך דפקט מאחורה'. במקרה כזה ברור שאני לא יכול לחזור לסוכנות ולטעון שזה מקח טעות! אתם יודעים מה הכוונה שהתורה היא "קנין"? – התורה הזו, שלשת אלפים שלש מאות שנה ויותר אחרי שהיא ניתנה – היא חדשה 'מהניילונים' כמו ביום שהיא ניתנה! הכל אותו דבר, אינסוף, ברגע זה, עכשיו נקנה, עכשיו יצא מפס הייצור. התורה שאתה לומד עכשיו עוד לא הייתה בעולם. "ותן חלקנו בתורתך" משמעו – 'טאטע, אני רוצה שיהיה לי חלק באינסוף. זה 'איזהו עשיר השמח בחלקו' – העשיר הוא מי ששמח שיש לו רק חלק, אני לא רוצה להיות שלם. שלם זה מכונית לשנה. "ותן חלקנו – בתורתך" דווקא, בתורה האינסופית. כל עבודת החיים שלנו היא העבודה הזו והיא לא תגיע למימושה אלא כשיבנה המקדש. אנחנו צריכים לעשות אותה כל רגע ורגע – לרומם כל זהב, כל כסף וכל נחושת, אבל יש לנו כ"כ הרבה סתירות בעולם שאנחנו לא מגיעים לשלמות שבזה. זה דבר פלא.

עשייה של כלל ישראל

למה דווקא הארון מבטא את זה יותר מכל דבר אחר? "הארון אינו מן המידה"- מעין זה קיים בכל המקדש אבל זה בא לידי ביטוי דווקא בארון הפלאי הזה. הוא היה עשוי עצי שיטים, מצופה זהב, שלש קופסאות זו בתוך זו, ויש לו עוד דין מעניין – הוא נמצא בקדש הקדשים ואף אחד לא רואה אותו. אפילו הכהן הגדול לא רואה את תוכו – יש עליו כפורת זהב במשקל אדיר, כבדה מאד. חז"ל אומרים שהארון היה "נושא את נושאיו" (סוטה ל"ה.) – אפילו מי שנשא אותו במהלך המסעות לא באמת נשא אותו. ויש לו עוד דין מעניין – יש לו בדים, מוטות לנשיאה, כמו לשולחן ולעוד כלים במשכן אבל רק בו יש דין של "לא יסורו ממנו" (שמות כ"ה, ט"ו). כלומר שגם בקדש הקדשים הם צריכים להיות מחוברים וצמודים לארון (בשולחן למשל הם היו ליד, עם איזה יתד). ודבר נוסף שיש בארון הוא שרק בו מכל כלי המקדש הציווי על עשייתו כתוב בלשון רבים – "ועשו ארון" (שם י'), לעומת כל הכלים האחרים שכתוב בלשון יחיד – "ועשית" מנורה, קרשים, שולחן, יריעות וכו'. משה רבנו מצטווה בלשון יחיד ובצלאל עושה. שואל הרמב"ן – איך בפועל יכולים כל ישראל לעשות את הארון? לא יתכן שארון כזה קטן, אמתיים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו, ייעשה על ידי שש מאות אלף איש? לא יהיה מקום לזוז. ברור שבצלאל עשה אותו אז מה הכוונה "ועשו"? חז"ל גם אומרים שהוא עשה אותו! מבאר הרמב"ן שהארון הוא מגמת כל המשכן, ארון העדות, להכניס את כל מה שקיבלנו מהגלות ומהגאולה, מיציאת מצרים, התורה שירדה מהשמיים וכל המצוות – להרים את הכל, וזה בא לידי ביטוי בארון. הוא כלל ישראל. איך? מבאר הרמב"ן – וודאי שבצלאל עשה את הארון אבל הוא נעשה ממחשבת כלל ישראל. אם יש יהודי אחד שלא נמצא בעשיית הארון – אז הארון לא נעשה. מה כתוב פה? למה הארון הוא למעלה מן המקום? הכלי חמדה זיע"א^[1] מביא דבר מדהים – כי אפילו בצלאל, שבצל אל היה, כשהוא עושה זה מוגבל, אבל כשכלל ישראל עושה – זה למעלה מהמקום. זה גבול ובלי גבול שחוברים יחד. כשמשה רבנו מצטווה "ועשית מנורת זהב טהור" ועושה אותה – זה עדיין מוגבל אבל כשכלל ישראל עושה, ואפילו שהם לא עמדו עם פטישים ודפקו, זו מציאות אחרת. מידה ואינה מידה. רואים את זה במציאות – התורה הקדושה היא למעלה מהמקום. שלשת אלפים ושלש מאות שנה לומדים אותה, עוסקים בה, במדע הזה – בדברים טובים ובאופנים פחות טובים. אין עוד מדע שניסו לכלות בו ידיים טמאות ולכפור בו יותר מהמדע הזה. אין מדע שלהבדיל, בקדושה, לא חלקו בו יותר מהדבר הזה. קחו חפץ ותנו לו אגרופים במשך למעלה משלשת אלפים ושלש מאות שנה בלי הפסקה ליום אחד – הוא ייחשב 'חדש מהניילונים'?!

"ותן חלקנו בתורתך" – לא רוצה את תורתי אלא את תורתך, תורת כלל ישראל. אין הבדל בין משה לביני. ולמה "לא יסורו ממנו הבדים"? הרי התפקיד שלהם הוא לשאת בהם את הארון, לקחת אותו ממקום למקום, אז למה תמיד הם צריכים להיות קבועים בו? זה פלא פלאות – כי מהות הארון היא שהוא נישא ומגיע לכל מקום ומקום, לכל יהודי ויהודי, לכל נפש ונפש. ארון בלי בדים שבהם הוא נישא הוא לא ארון. האין גבול צריך להופיע עם הבדים, כי מהותו שהוא אינסוף נישא שהוא מתאים לכל יהודי ויהודי בכל מקום שהוא נמצא בו.

והתשובה לשאלה השלישית שאלנו – למה כולם נלחמים על המקדש הזה? יודעים מהי אינתיפאדת אל אקצא? – זו מלחמת "ותן חלקנו בתורתך". תקשיבו לילדות הטהורות האלה שיוצאות מהשבי, מהמנהרות. צריך להקשיב למה שקורה בעם ישראל – מעבר ומבעד לרעשי הרקע, מעבר לניסיונות הטשטוש והבלבול. להקשיב לעומק שמתרחש. תקשיבו לשאיפה של "ותן חלקנו בתורתך" שעם ישראל חווה – הבדים בארון והם נישאים לכל אחד ואחד, וילדה קטנה בשמלה אדומה ושתי צמות יכולה לפעמים להיות נושאת הארון יותר מכל גדולי ישראל גם יחד. כי זה חלק מהארון. כי ישראל קנין אחד ותורה קנין אחד ובית המקדש קנין אחד. מה הכוונה "שמים וארץ קנין אחד"? השמיים מתחדשים היום –

כִּ֣י כַאֲשֶׁ֣ר הַשָּׁמַ֣יִם הַ֠חֲדָשִׁ֠ים וְהָאָ֨רֶץ הַחֲדָשָׁ֜ה אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י עֹשֶׂ֛ה עֹמְדִ֥ים לְפָנַ֖י נְאֻם־ה' כֵּ֛ן יַעֲמֹ֥ד זַרְעֲכֶ֖ם וְשִׁמְכֶֽם. (ישעיהו ס"ו, כ"ב)

על מה המלחמה? על האם הם ימ"ש יחליפו אותנו, האם אנחנו כופרים, האם מגיע לנו מקום המקדש. האם אנחנו נגלה לעולם את הרוגע של האדם שהוא יכול לחבר גבול ואין גבול. האדם הוא "אדמה לעליון" – זה הרוגע שלו. הוא חושב בטעות שהחופש שלו זה לנסוע כל יום למקום אחר אבל באמת זה הפוך – החופש של האדם באמת הוא היכולת להגיע לדרור, לכח שהאין גבול והגבול מחוברים. וכפי שאומר הרמב"ן – 'דרור' לשון 'מדור לדור'. האם אני פה עכשיו הנני אינסוף בתוך הגבול? לא מחוץ לגבול, לא אפלטוני, אריסטוטלי – אלו תיאוריות יפות שאנחנו נהנים ואוהבים ללמוד אבל זה שטויות. הכוזרי מכנה את זה 'אלהי אריסטו' ולא חלילה אלוקי אברהם. זה לא 'אין גבול שמופיע בגבול'. מלך כוזר אומר שם לפילוסוף – אלו דברים יפים מה שאתה אומר, אבל זה לא מה שאמר לי המלאך בחלום "כוונתך אך מעשיך אינם רצויים". הוא אמר לי שיש מעשה בגבול שדרכו אני יכול להופיע את האינסוף שבי.

"לא ימוש ספר התורה" – תיזהר מלעשות ממשות מהתורה, גשמות. תיזהר מהתורה שלך, תזהר מהתורה שיוצאת מפיך, מהנפח שאתה תופס כי אתה לא משאיר לקב"ה מקום ואז אין זו התורה של הקב"ה. תשאף ותרצה להיות חלק – מהאינסוף.

מידות שבורות

ויש לארון עוד תכונה מעניינת – הוא הכלי היחיד שמידותיו שבורות ולא שלמות. "אמתיים וחצי ארכו, אמה וחצי רחבו, אמה וחצי קומתו". כל שאר הכלים מסודרים נורמלי, מידות שלמות – הקרשים עשר אמות, השולחן "אמתיים ארכו ואמה רחבו" וכן הלאה, ורק הארון כל מידותיו שבורות. למה? כי אם התורה לא חדרה אותי מספיק, כנראה שאני שלם מדי. כנראה אין לי חלק, כנראה שאני לא יודע להיות חלק.

רבי נחמן מסיים שם את התורה שלו ואומר –

…וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בָּבָא מְצִיעָא פה) שֶׁהִתְעַנָּה רַב יוֹסֵף אַרְבָּעִים יוֹם שֶׁיִּתְקַיֵּם לִמּוּדוֹ [שטר קיום], אַחֲווּ לֵהּ [הראו לו מהשמים] "לא יָמוּשׁוּ מִפִּיך". וְשׁוּב הִתְעַנָּה וְכוּ' אַחֲווּ לֵהּ "וּמִפִּי זַרְעֲך" וְכוּ', כְּלוֹמַר – שֶׁלּא יָמוּשׁוּ וִיגֻשְּׁמוּ מִפִּיך וַאֲזַי יִתְקַיֵּם תַּלְמוּדוֹ כִּי לא יִהְיֶה שִׁכְחָה כִּי דָּבָר רוּחָנִי אֵינוֹ תּוֹפֵס מָקוֹם וְדוּק. (ליקוטי מוהר"ן שם)

רב יוסף הרגיש שיש לו תורה מדהימה והוא רצה שיהיה כבר בית המקדש "ותן חלקנו בתורתך", היינו שיש לי שטר קיום בטאבו, שמחובר הגבול והבלי גבול. זו המלחמה על ירושלים, על ירושלם שיש בה למעלה ולמטה, ועל "המקום אשר הכינותי" – על ביהמ"ק של מטה שמכוון כנגד בית המקדש של מעלה. זה בחיים שלי ושלך ושלך. זו המהות שלנו – איך האינסוף מופיע ומחובר בגבול דרכי ואני יכול לקחת זהב וכסף ונחושת ולעשות תרומה. זו הכותרת של הדינֵר. לא רוצים לבנות בנין יפה. לא צריך לבנות בנין אלא רוצים להביא את העולם להיות מה שיופיע בשלמותו כאשר "יבנה בית המקדש במהרה בימינו".

כאילו נחרב בימיו

ועל פי מה שלמדנו, עובר ספר שמות שלשה שלבים. יוצאים ממצרים ואז שלב ראשון התורה יורדת מהשמיים, שלב שני – "ואלה המשפטים" ב-ו' החיבור, עם כל הדינים של שור ובור פה בעולם למטה. איך אני מפעיל את התורה בכל מציאות, ואז מגיעים לשלב השלישי שהוא הרבה יותר, הוא "בכל דרכיך דעהו" – אין שום דין מה לעשות עם הזהב שלך אז תרים אותו. אין זהב, אין כסף ואין נחושת אלא רק "לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה' צְבָאוֹת" (חגי ב', ח') – ולכן "ויקחו לי תרומה", "ועשו לי מקדש".

"כל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו" (ע"פ ירושלמי ריש יומא) – זה וודאי נכון לגבי המקדש הפיסי שיבנה במהרה, אבל אני מרגיש שזה נכון גם לגבי בית המקדש הנפשי, הפנימי. 'ימיו' זה לא רק בזמן שלו אלא בכלים שלו. יום הוא כלי המכיל אור, כפי שים הוא הכלי המכיל מים (ים של שלמה). כל מי שלא נבנה בימיו, היינו שבכלים שלו לא נבנה מקדש. "אם בהר חצבת אבן להקים מקדש" ('שירו של אבא', נעמי שמר) – 'כאילו נחרב בימיו'. אולי יהיו לו הרבה חפצא, זהב וכסף ונחושת, אבל לא יהיה לו 'ותן חלקנו בתורתך', כאילו נחרב בימיו. וזה יכול להיות כל כך מתסכל. הציטוט המדויק מהירושלמי הוא –

כל דור שאינו נבנה בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו. (ירושלמי יומא, ה', א')

כלומר זו תחושת התסכול והפספוס, שיש לי היכולת להביא את האין גבול בגבול ולהרים את כל העולם, ולהופיע מתוכי את מה שאני אדם – שאני הכי אדמָה מכל הברואים מצד אחד, והכי 'אדמה לעליון' מאידך, ואני לא מצליח לעשות את זה ואז בא התסכול של 'כאילו החריבו'. אבל מי שמצליח שזה יבנה בימיו, ובעזרת נזכה ונראה אותו בנוי בימינו, אבל קודם כל בפשט הפשוט – כאן, במציאות, ב-"בכל דרכיך דעהו". על זה המלחמה ועל זה יהיה הניצחון. האויבים שלנו אומרים את זה כל הזמן מפורש אבל אנחנו לא רוצים להקשיב ומתכחשים למה שהם אומרים – 'הם לא באמת מתכוונים למה שהם אומרים, והם לא מתכוונים לאל-אקצא וכו". אז אולי הגיע הזמן שקצת נוריד מהשחצנות שלנו ונבין שהם מאד מתכוונים למה שהם אומרים כי מה שהם באמת מתכוונים הוא שאנחנו צריכים להתעורר. הם אומרים שאנחנו לא העם הנבחר ושבית המקדש לא רלוונטי לנו, ושאנחנו לא נוכל לייצר את הגבול באין גבול ואת האין גבול בגבול. הם אומרים שאנחנו כופרים ושהקב"ה החליף אותנו. אתם יודעים מה קורה היום בעולם? מה שטראמפ צועק יחד עם כל העולם, זה 'תצילו אותנו! תצילו את העולם מהפילוסופיה העקרה שלקחה אותו ללמעלה מהגבול בלי שום שייכות לגבול, ומהקפטליזם והסוציאליזם והלאומיות שלקחו אותו לגבול בלי שייכות לאין גבול. תצילו אותנו מהעבודה הזרה המזרחית שלקחה אותנו לקארמה ולאינסוף בלי גוף, ומהגוף שהוא בלי אינסוף. תבנו לנו את בית המקדש'. זו הקריאה של העולם.

שהקב"ה יזכה אותנו ויבנה בית המקדש ממש בפועל ותן חלקנו בתורתנו. ושנזכה לחודש טוב, חודש של ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, ורבים מעמי הארץ מתייהדים ועינינו תחזינה בכך זאת במהרה בימינו.

1. הגאון הרב מאיר דן רפאל פְּלוֹצְקִי (תרכ"ו, 1866 – ו' בניסן ה'תרפ"ח, 1928) היה חסיד גור, מרבני יהדות פולין, רב בקהילות רבות, ממייסדי אגודת ישראל וחבר מועצת גדולי התורה, יו"ר הוועד הפועל של אגודת הרבנים בפולין ומראשי המתיבתא בוורשה, פעל לחשיפת זיופו של תלמוד ירושלמי על סדר קודשים, חיבר את הספר כלי חמדה על התורה וספרים נוספים. ↑