וְחֻבַּל עֹל מִפְּנֵי שָׁמֶן. שיעור לשביעי של פסח תשפה

משיח בסוף הפסח

סוף חג הפסח מוקדש למשיח. אנחנו הישראלים פחות מרגישים את זה אבל בחו"ל 'אחרון של פסח', כלומר היו"ט השני של גלויות של שביעי של פסח, מוקדש למשיח ובו מפטירים בכל תפוצות ישראל^[1] –

וְיָצָ֥א חֹ֖טֶר מִגֵּ֣זַע יִשָׁ֑י וְנֵ֖צֶר מִשָּׁרָשָׁ֥יו יִפְרֶֽה. וְנָחָ֥ה עָלָ֖יו ר֣וּחַ ה' ר֧וּחַ חָכְמָ֣ה וּבִינָ֗ה ר֤וּחַ עֵצָה֙ וּגְבוּרָ֔ה ר֥וּחַ דַּ֖עַת וְיִרְאַ֥ת ה'. וַהֲרִיח֖וֹ בְּיִרְאַ֣ת ה' וְלֹֽא-לְמַרְאֵ֤ה עֵינָיו֙ יִשְׁפּ֔וֹט וְלֹֽא-לְמִשְׁמַ֥ע אָזְנָ֖יו יוֹכִֽיחַ. וְשָׁפַ֤ט בְּצֶ֙דֶק֙ דַּלִּ֔ים וְהוֹכִ֥יחַ בְּמִישׁ֖וֹר לְעַנְוֵי-אָ֑רֶץ וְהִֽכָּה-אֶ֙רֶץ֙ בְּשֵׁ֣בֶט פִּ֔יו וּבְר֥וּחַ שְׂפָתָ֖יו יָמִ֥ית רָשָֽׁע. וְהָ֥יָה צֶ֖דֶק אֵז֣וֹר מָתְנָ֑יו וְהָאֱמוּנָ֖ה אֵז֥וֹר חֲלָצָֽיו. וְגָ֤ר זְאֵב֙ עִם-כֶּ֔בֶשׂ וְנָמֵ֖ר עִם-גְּדִ֣י יִרְבָּ֑ץ וְעֵ֨גֶל וּכְפִ֤יר וּמְרִיא֙ יַחְדָּ֔ו וְנַ֥עַר קָטֹ֖ן נֹהֵ֥ג בָּֽם. וּפָרָ֤ה וָדֹב֙ תִּרְעֶ֔ינָה יַחְדָּ֖ו יִרְבְּצ֣וּ יַלְדֵיהֶ֑ן וְאַרְיֵ֖ה כַּבָּקָ֥ר יֹֽאכַל-תֶּֽבֶן. וְשִֽׁעֲשַׁ֥ע יוֹנֵ֖ק עַל-חֻ֣ר פָּ֑תֶן וְעַל֙ מְאוּרַ֣ת צִפְעוֹנִ֔י גָּמ֖וּל יָד֥וֹ הָדָֽה. לֹֽא-יָרֵ֥עוּ וְלֹֽא-יַשְׁחִ֖יתוּ בְּכָל-הַ֣ר קָדְשִׁ֑י כִּֽי-מָלְאָ֣ה הָאָ֗רֶץ דֵּעָה֙ אֶת-ה' כַּמַּ֖יִם לַיָּ֥ם מְכַסִּֽים. וְהָיָה֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא שֹׁ֣רֶשׁ יִשַׁ֗י אֲשֶׁ֤ר עֹמֵד֙ לְנֵ֣ס עַמִּ֔ים אֵלָ֖יו גּוֹיִ֣ם יִדְרֹ֑שׁוּ וְהָיְתָ֥ה מְנֻחָת֖וֹ כָּבֽוֹד. (ישעיהו י"א, א'-י')

הפסוקים הללו, שמהווים את הפטרת 'אחרון של פסח', מתארים את הגאולה שלמה, את המשיח. את ההפטרה הזו הנהיגו וקבעו רבותינו שבארץ ישראל בעת קום המדינה, הרבנים הראשיים הרב עוזיאל והרב הרצוג, שניהם זצ"ל, כהפטרת יום העצמאות. אמנם ההפטרה מתחילה כמה פסוקים לפני כן בתיאור מלחמה גדולה וחשובה, והשאלה היא מדוע היא אכן מתחילה שם. והנה הפסוקים –

ע֥וֹד הַיּ֖וֹם בְּנֹ֣ב לַֽעֲמֹ֑ד יְנֹפֵ֤ף יָדוֹ֙ הַ֣ר בַּת-צִיּ֔וֹן גִּבְעַ֖ת יְרוּשָׁלִָֽם. הִנֵּ֤ה הָאָדוֹן֙ ה' צְבָא֔וֹת מְסָעֵ֥ף פֻּארָ֖ה בְּמַעֲרָצָ֑ה וְרָמֵ֤י הַקּוֹמָה֙ גְּדוּעִ֔ים וְהַגְּבֹהִ֖ים יִשְׁפָּֽלוּ. וְנִקַּ֛ף סִֽבְכֵ֥י הַיַּ֖עַר בַּבַּרְזֶ֑ל וְהַלְּבָנ֖וֹן בְּאַדִּ֥יר יִפּֽוֹל. (שם י', ל"ב-ל"ד)

ההפטרה מתחילה בעצם בסיפור מלחמתו של חזקיה מלך ירושלים בסנחריב מלך אשור המגיע להילחם עליה, ואם אכן ההפטרה של אחרון של פסח מבקשת לתאר את המשיח ואת ימות המשיח צריך לברר מדוע היא אכן מתחילה בסיפור המלחמה ההיא. זה אמנם סיפור היסטורי חשוב ומרתק אבל לכאורה אין לו קשר לאחרון של פסח. חז"ל אומרים שהניצחון על אשור היה בליל הסדר, וזה רק מעצים את השאלה מדוע זה קשור לאחרון של פסח.

ארבע כוסות ומימונה

לפני שניכנס לסיפור ההיסטורי הזה, נקדים הקדמה קצרה לגבי עניינו של סוף חג הפסח. כידוע סוף הפסח מצוין בתפוצות ישראל, מי בחגיגות המימונה (כמנהג יהדות מרוקו) ומי בסעודת משיח (כמנהג חב"ד שפשה והתרחב לקהילות רבות נוספות), אבל אני מתאר לעצמי שהרבי הרש"ב מליובאוויטש זיע"א, כאשר הכריז בשנת תרס"ו על מנהג שתיית ארבע כוסות בסעודת משיח ובעצם קבע את הסעודה הזו אצל כל החסידים, הוא לא בדיוק ידע איך מתנהלת חגיגת המימונה בקרב יוצאי מרוקו – וכן להיפך; לא בטוח שיוצאי מרוקו ידעו על ארבע הכוסות של הרבי הרש"ב. אני מזכיר את זה כי ענין המשיח לא מופיע רק בהפטרה של אחרון של פסח אלא הוא גם מוכנס לתוכנו דרך המופלטות, המצות וארבע הכוסות של יו"ט אחרון של החג. זקני יהודי מרוקו יודעים לספר סיפורים סיפורי מופתים ונפלאות על קדושת מנהג המימונה; היהודים של מרוקו היו קשורים בקשרי חברות קרובים עם שכניהם הגויים,^[2] ועם הגיע הפסח הם נאלצו להיפרד משותפיהם וחבריהם שכן בפסח לא מתערבים אלו עם אלו וההקפדות רבות. על אף ההיבדלות, במוצאי הפסח, הגיעו הגויים המרוקאים לרב היהודי כדי לקבל ממנו ברכה "מכל הרוחניות שצברתם, היהודים, בחג הזה", וממנו באחרון של פסח מקבלים את העוצמה כפי שמובא בהפטרה לעיל – "והיה ביום ההוא שורש ישי אשר עומד לנס עמים אליו גוים ידרושו" והם אף ממשיכים ומתארים איך כל באי עולם, בני אנוש ובעלי החיים, יגיעו לירושלים ויכירו בה' אלוקי ישראל. המימונה מחדירה בנו את האמונה שהמשיח זה ענין רציני, זה תכל'ס. וכך גם בסעודת משיח, שיש בה ענין גדול והרבי מליובאוויטש זיע"א מסביר שהנהיגו בה דווקא ארבע כוסות של יין – ולא מצה^[3] ומרור – כי המצה והמרור מתארים מציאות של גלות שממנה יוצאים (לחם עוני, עבדות) ואילו היין מתאר הרחבה, פתיחת הלב, גאולה.

קושי בהפנמת עניינו של משיח

אז שאלנו מדוע פותחת ההפטרה בסיפור הנפילה של סנחריב, ונגדיר את השאלה מכיון לגמרי אחר בהלכה. הרמב"ם אומר –

אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם או יהיה שם חידוש במעשה בראשית אלא עולם כמנהגו נוהג וזה שנאמר בישעיה וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ משל וחידה… (הל' מלכים ומלחמות י"ב, א')

לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי שירדו בעכו"ם ולא כדי שינשאו אותם העמים ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל כדי שיזכו לחיי העולם הבא… (שם ד')

כלומר ההתאוות תהיה לגילוי אלוקות בלבד ולא לדברים גשמיים. אגב, גם בליל הסדר אנחנו אוכלים מצה –

עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ, עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּגְאָלָם… (הגדה של פסח)

אבל אז עדיין היינו בבריחה ממצרים ויש גלות שאנחנו צריכים להתמודד איתה, ואילו לעתיד לבוא – "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", וכל העולם ירצה לדעת את האלוקות, והעולם כמות שהוא יגיע למדרגות עליונות עד שהוא יזעק ויבקש משיח. בחסידות מוסבר שלכן נהגו לעשות סעודה דווקא ולא שיעור או דרשה – כדי שזה יחדור את הגוף, שהגשמיות תרגיש משיח – "וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר". ורק אז, לאחר מכן, יגיע גם השלב הבא שבו בעז"ה כל המציאות תתהפך, כל בעלי החיים וכו'. ונשאל שאלה שכמדומני כל אחד שמעמיק בענין ישאל את עצמו – כשאנחנו מסתכלים במציאות שלנו היום, לא תמיד נראה לנו שהכל הולך בכיוון של ביאת המשיח. לא הכל זוהר. בואו נדבר דוגרי; מה שבעצם אומרים לנו הוא 'תשמע, הגמרא אומרת וכך פוסק הרמב"ם שאין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד, היינו שלא תהיינה מלחמות, ועם ישראל ילמד את העולם כולו תורה – ויהיו אלו אותם אנשים, עם אותו טבע, באותה מציאות, ורק לאחר מכן, יגיעו שלבים ניסיים גבוהים יותר. אבל עד אז אמנם יהיו מלחמות וניצחונות אבל המציאות תהיה כפי שאנחנו מכירים רק שהיא תהיה חדורה אלוקות ודורשת משיח', אבל בואו נהיה אמיתיים – אנחנו רואים את מה שמתרחש בעולם, בחדשות כו' – זו לא המציאות. אם אנחנו ריאליים, זה לא שם והדיבורים בעולם עדיין אינם על צדק ויושר ועוד יש מלחמות. אז מה, ככה פתאום יגיע משיח, אדם גשמי, מטר שמונים, והוא יכריז שהוא בא "לתקן עולם במלכות שד"י, וכל בני בשר יגיעו אליך להפנות אליך כל רשעי ארץ"?! אם היו מסבירים לנו שכל ימות המשיח זה מחוץ למציאות שלנו, ושהמציאות העכשווית תתבטל – זה היה קל לנו יותר להבין. זה לא קשור אלי וזה יהיה נס מלמעלה, אבל אומרים לנו שהמציאות לא מתבטלת והעולם יישאר במציאות שלו, ואותם בני אדם שאנחנו נפגשים איתם היום, על כל המשתמע מכך, נשארים כפי שהם – וברגע אחד הכל יתהפך "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". ואלו ההלכות שבחר הרמב"ם לסיים בהן את חיבורו ההלכתי, הי"ד החזקה, והרמב"ם כידוע הוא ריאליסט, אז איך זה קורה? לעניות דעתי זו אחת הסיבות המרכזיות שפוגעות בהפנמת האמונה במשיח אצלנו – קשה לנו להפנים שכאשר מדברים על ימות המשיח מדובר על המציאות שלנו ולא על מציאות ניסית.

בואו של סנחריב

רעי ואהובי, לצורך התשובה לשאלה הזו מתחילה ההפטרה של אחרון של פסח בסיפורו של דורו של סנחריב מלך אשור ובסיפורה של חזקיהו בימי חזקיה. ההפטרה לא מבקשת לשתף אותנו באירוע היסטורי אלא בכח שלנו להתמודד עם ההבנה ששמה הוא "אחרון של פסח". במאמר המוסגר – כאשר קבעו הרב הרצוג והרב עוזיאל ותקנו את ההפטרה הזו ליום העצמאות, אין לי ספק שזו היתה השאלה שעמדה לפניהם והמענה לה הוא מה שאנחנו עומדים לדבר בו עכשיו.

ובכן הנה סיפורו של סנחריב מלך אשור בקצרה.^[4] האימפריה האשורית מושלת בכיפה באופן טוטאלי. כבר מזמן הם הגלו את עשרת השבטים. היה זה שלמנאסר מלך אשור, בשנה הרביעית למלכותו של חזקיה. האימפריאליזם האשורי משנה את כל פני האזור ואת כל פני ההיסטוריה. שלמנאסר עולה על שומרון, שם מולך על ישראל הושע בן אלה. שלש שנים לאחר מכן נלכדת שומרון. בנו של שלמנאסר הוא סרגון והוא ממשיך במלאכת אביו ומגלה את שבטי ישראל –

וַיֶּ֧גֶל מֶֽלֶךְ־אַשּׁ֛וּר אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל אַשּׁ֑וּרָה וַיַּנְחֵ֞ם בַּחְלַ֧ח וּבְחָב֛וֹר נְהַ֥ר גּוֹזָ֖ן וְעָרֵ֥י מָדָֽי. (מל"ב י"ח, י"א)

התכנית של מלכי אשור היא להגיע לדובדבן שבקצפת – ירושלים. בואו נתאר את הלכי הרוח בירושלים בעת ההיא, כאשר מלך אשור משתולל בדרך ומחסל את כל מה שבדרכו. הפסוקים הפותחים את ההפטרה שלנו מתארים את הגעתו של סנחריב, בנו של סרגון, כאשר הוא מתפנה ובא לכבוש את ירושלים. הוא מגיע אליה בראש צבא בן מאה שמונים וחמישה אלף חיילים (!). ישעיהו מנבא נבואות עידוד וחיזוק לעם היושב בירושלים ואומר להם שעוד יהיו ניסים גדולים –

וְהָיָ֣ה בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יָס֤וּר סֻבֳּלוֹ֙ מֵעַ֣ל שִׁכְמֶ֔ךָ וְעֻלּ֖וֹ מֵעַ֣ל צַוָּארֶ֑ךָ וְחֻבַּ֥ל עֹ֖ל מִפְּנֵי־שָֽׁמֶן. (ישעיהו י', כ"ז)

אלו נבואות יפות (ולהלן נסביר את משמעת הפסוק) אבל בפועל מגיע סנחריב, והנה המתואר בפסוק הבא (שמקדים להפטרה שלנו), שנשמע קצת כמו שידור של 'משדר ספורט' –

בָּ֥א עַל־עַיַּ֖ת עָבַ֣ר בְּמִגְר֑וֹן לְמִכְמָ֖שׂ יַפְקִ֥יד כֵּלָֽיו. עָֽבְרוּ֙ מַעְבָּרָ֔ה גֶּ֖בַע מָל֣וֹן לָ֑נוּ חָֽרְדָה֙ הָרָמָ֔ה גִּבְעַ֥ת שָׁא֖וּל נָֽסָה. צַהֲלִ֥י קוֹלֵ֖ךְ בַּת־גַּלִּ֑ים הַקְשִׁ֥יבִי לַ֖יְשָׁה עֲנִיָּ֥ה עֲנָתֽוֹת. נָֽדְﬞדָ֖ה מַדְמֵנָ֑ה יֹשְׁבֵ֥י הַגֵּבִ֖ים הֵעִֽיזוּ. (שם י', כ"ח-ל"א)

כלומר הוא לוקח את כל הערים האלה בזו אחר זו "כביצים עזובות" (שם י"ד), כתיאורו של הנביא. הוא מלקט אותן בלי כל קושי או הפרעה. זו האימפריה הגדולה של כל העולם.

שר צבא אשור – בנו של חזקיה

וכיון שכיבושה של ירושלים הוא סמלי וחשוב, הרי שהמלך עצמו מתכבד להגיע בראש הצבא לראות את המופע הגדול –

ע֥וֹד הַיּ֖וֹם בְּנֹ֣ב לַעֲמֹ֑ד יְנֹפֵ֤ף יָדוֹ֙ הַ֣ר בַּת־צִיּ֔וֹן גִּבְעַ֖ת יְרוּשָׁלִָֽם. (שם ל"ב)

ע"פ חז"ל פירוש הפסוק הוא שסנחריב מגיע לירושלים דרך אזור בנימין, והוא משקיף על העיר מרחוק. שר הצבא שלו היה יהודי מומר בשם רבשקה, שלפי דעה אחת בגמרא אף היה בנו השני של חזקיה המלך (אחיו של מנשה). לפי חז"ל התאריך של היום הזה הוא י"ד בניסן. אומרים לו היועצים והאיצטגנינים שלו שהוא חייב לכבוש את ירושלים "עוד היום" – 'אל תחכה ללילה, זה לא טוב'. בדרך כלל הוא שומע ליועצים הללו אבל כאשר הוא מתקרב לירושלים הוא רואה את 'לול התרנגולות' הקטן הזה והוא כועס – "ינופף ידו הר בת ציון גבעת ירושלים". 'את הקשקוש הזה אני חייב לכבוש עוד היום?!', והוא מחליט החלטה אסטרטגית – הלילה הוא וכל הצבא ילכו לנוח קצת, ומחר על הבוקר, כל חייל ממאה שמונים וחמישה האלף ייקחו אבן אחת בלבד 'וככה נגמור את הדבר המצחיק הזה שיש פה'. רק שנזכור שירושלים של אז היא בסך הכל עיר דוד, ככה שלכאורה הוא צודק בהערכת המצב שלו.

ירושלים באותם הימים נמצאת במצור, ברעב, ואנשי ירושלים 'אוכלים את צואתם' על החומות – כך מתואר בפסוקים. אצל יהודים כמו אצל יהודים, הויכוחים לא פוסקים, וחזקיהו המלך הנערץ, הטהור והקדוש, שבימיו לא נמצא תינוק ותינוקת מדן ועד באר שבע שלא עסקו בתורה ולא היו בקיאים בדיני טומאה וטהרה, הולך על שני כיוונים אסטרטגיים במקביל. האחד הוא מרד במלך אשור, שמתבטא דבר ראשון בחסימת מי הגיחון, השילוח –

וַיַּרְא֙ יְחִזְקִיָּ֔הוּ כִּי־בָ֖א סַנְחֵרִ֑יב וּפָנָ֕יו לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־יְרוּשָׁלִָֽם. וַיִּוָּעַ֗ץ עִם־שָׂרָיו֙ וְגִבֹּרָ֔יו לִסְתּוֹם֙ אֶת־מֵימֵ֣י הָעֲיָנ֔וֹת אֲשֶׁ֖ר מִח֣וּץ לָעִ֑יר וַֽיַּעְזְרֽוּהוּ. וַיִּקָּבְצ֣וּ עַם־רָ֔ב וַֽיִּסְתְּמוּ֙ אֶת־כׇּל־הַמַּעְיָנ֔וֹת וְאֶת־הַנַּ֛חַל הַשּׁוֹטֵ֥ף בְּתוֹךְ־הָאָ֖רֶץ לֵאמֹ֑ר לָ֤מָּה יָב֙וֹאוּ֙ מַלְכֵ֣י אַשּׁ֔וּר וּמָצְא֖וּ מַ֥יִם רַבִּֽים. (דבה"י ב, ל"ה, ב'-ד')

כלומר – אין סיוע הומניטרי. לא לעזה אלא לחיילי מלך אשור. תגיד, חזקיה, אתה מסתבך עם מלך אשור על מאה שמונים וחמישה אלף חייליו?! היו שם גם אנשים גדולים, כמו שבנא הסופר וסיעתו וחלק מהסנהדרין, שהתנגדו לכיון הזה של חזקיה. הוא גם מחזק את החומה –

וַיִּתְחַזַּ֡ק וַיִּ֩בֶן֩ אֶת־כׇּל־הַחוֹמָ֨ה הַפְּרוּצָ֜ה וַיַּ֣עַל עַל־הַמִּגְדָּל֗וֹת וְלַח֙וּצָה֙ הַחוֹמָ֣ה אַחֶ֔רֶת וַיְחַזֵּ֥ק אֶת־הַמִּלּ֖וֹא עִ֣יר דָּוִ֑יד וַיַּ֥עַשׂ שֶׁ֛לַח לָרֹ֖ב וּמָגִנִּֽים. (שם ה')

אבל זה רק סיפור הכיסוי. מה שבאמת הוא עושה ומתואר בפסוק מישעיהו שראינו לעיל ("והיה ביום ההוא יסור סוּבלו.. וחוּבל עול מפני שמן", ישעיהו י' כ"ז), מתארים חז"ל – "חובל עולו של סנחריב מפני שמנו של חזקיה" (עי' סנהדרין צ"ד:) – הוא מדליק שמן בבתי המדרש ומכריח את כולם לבוא וללמוד תורה ולהתפלל. והנביא מממשיך ומתאר –

בַּ-ה' אֱלֹהֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בָּטָ֑ח וְאַחֲרָ֞יו לֹא־הָיָ֣ה כָמֹ֗הוּ בְּכֹל֙ מַלְכֵ֣י יְהוּדָ֔ה וַאֲשֶׁ֥ר הָי֖וּ לְפָנָֽיו. וַיִּדְבַּק֙ בַּֽ-ה' לֹא־סָ֖ר מֵאַֽחֲרָ֑יו וַיִּשְׁמֹר֙ מִצְוֺתָ֔יו אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה' אֶת־מֹשֶֽׁה. וְהָיָ֤ה ה֙' עִמּ֔וֹ בְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־יֵצֵ֖א יַשְׂכִּ֑יל וַיִּמְרֹ֥ד בְּמֶֽלֶךְ־אַשּׁ֖וּר וְלֹ֥א עֲבָדֽוֹ. (מל"ב י"ח, ה'-ז')

זה יפה מאד, אבל מה עם המלחמה? – הוא פונה את העם ואומר להם –

חִזְק֣וּ וְאִמְצ֔וּ אַל־תִּֽירְא֣וּ וְאַל־תֵּחַ֗תּוּ מִפְּנֵי֙ מֶ֣לֶךְ אַשּׁ֔וּר וּמִלִּפְנֵ֖י כָּל־הֶהָמ֣וֹן אֲשֶׁר־עִמּ֑וֹ כִּֽי־עִמָּ֥נוּ רַ֖ב מֵעִמּֽוֹ. עִמּוֹ֙ זְר֣וֹעַ בָּשָׂ֔ר וְעִמָּ֜נוּ ה' אֱלֹהֵ֨ינוּ֙ לְעָזְרֵ֔נוּ וּלְהִלָּחֵ֖ם מִלְחֲמֹתֵ֑נוּ וַיִּסָּמְכ֣וּ הָעָ֔ם עַל־דִּבְרֵ֖י יְחִזְקִיָּ֥הוּ מֶֽלֶךְ־יְהוּדָֽה. (דברה"י שם ז'-ח')

התיאור שם מדהים – בתוך הסנהדרין, בתוך הצבא, במוקדי השילטון יש לו התנגדויות אבל העם הולך עם חזקיה!

השיר יהיה לכם כליל התקדש חג

האמת היא שהאויב האמיתי של חזקיה איננו סנחריב אלא רבשקה, יהודי מומר, מדבר עברית צחה ועדכנית, עומד על החומה ומדבר 'יהודית' אל יושבי ירושלים כדי להפחיד אותם. הוא מזלזל ב'אסטרטגיה' של חזקיה ואומר להם שהוא יביא אותם במקרה הטוב לימי הביניים או יותר נכון לתקופת האבן. הוא מבטיח שכל מי שיבוא איתו הוא ייקח אותו לאשור –

וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵיהֶ֜ם רַבְשָׁקֵ֗ה הַעַ֨ל אֲדֹנֶ֤יךָ וְאֵלֶ֙יךָ֙ שְׁלָחַ֣נִי אֲדֹנִ֔י לְדַבֵּ֖ר אֶת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה הֲלֹ֣א עַל־הָאֲנָשִׁ֗ים הַיֹּֽשְׁבִים֙ עַל־הַ֣חֹמָ֔ה לֶאֱכֹ֣ל אֶת־צוֹאָתָ֗ם  וְלִשְׁתּ֛וֹת אֶת־[מֵימֵ֥י רַגְלֵיהֶ֖ם] עִמָּכֶֽם… אַֽל־תִּשְׁמְע֖וּ אֶל־חִזְקִיָּ֑הוּ כִּי֩ כֹ֨ה אָמַ֜ר מֶ֣לֶךְ אַשּׁ֗וּר עֲשֽׂוּ־אִתִּ֤י בְרָכָה֙ וּצְא֣וּ אֵלַ֔י וְאִכְל֤וּ אִישׁ־גַּפְנוֹ֙ וְאִ֣ישׁ תְּאֵנָת֔וֹ וּשְׁת֖וּ אִ֥ישׁ מֵי־בֹרֽוֹ. עַד־בֹּאִי֩ וְלָקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֜ם אֶל־אֶ֣רֶץ כְּאַרְצְכֶ֗ם אֶ֩רֶץ֩ דָּגָ֨ן וְתִיר֜וֹשׁ אֶ֧רֶץ לֶ֣חֶם וּכְרָמִ֗ים אֶ֣רֶץ זֵ֤ית יִצְהָר֙ וּדְבַ֔שׁ וִֽחְי֖וּ וְלֹ֣א תָמֻ֑תוּ וְאַֽל־תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל־חִזְקִיָּ֔הוּ כִּֽי־יַסִּ֤ית אֶתְכֶם֙ לֵאמֹ֔ר ה' יַצִּילֵֽנוּ. (מל"ב שם כ"ז-ל"ב)

הוא קורא להם לצאת מהחומה ולהצטרף אליו בכבוד אל "ארץ דגן ותירוש, ארץ לחם וכרמים, ארץ זית יצהר ודבש" – אל אשור, שם הם יחסו תחת כנפיו של המלך הטוב 'והגדול מכל אלהי הארצות, מלך אשור'. הוא מדבר אליהם עברית וזקני ירושלים נכנסים קרועי בגדים ומבקשים ממנו שידבר אליהם אשורית ולא יהודית אבל הוא צוחק על כולם וממשיך. גם חזקיה קורע את בגדיו אבל לא מתרשם ממנו אלא הולך ומתפלל את התפילה הגדולה שלו 'תפילת חזקיה' (שם). חז"ל במדרש אומרים דבר נורא – שסנחריב נופף ידו לא רק על ירושלים אלא על עוד מישהו. זה היה כזכור בליל הסדר, בליל ט"ו בניסן, תוך שהוא מתעלם מכל עצות איצטגניניו –

הציץ רבשקה על החומה ושמע שהיו קוראים את ההלל ואמר לסנחריב חזור לאחוריך כי נסים יעשה להם בזו הלילה, והיה מבזה על הדברים דכתיב ינופף ידו הר בת ציון. (ילקו"ש, אסתר, תתרנ"ח)

רבשקה שמע את ההלל של ליל הסדר! ישעיהו ניבא להם נבואה שהם לא הבינו כנראה –

הַשִּׁיר֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כְּלֵ֖יל הִתְקַדֶּשׁ־חָ֑ג וְשִׂמְחַ֣ת לֵבָ֗ב כַּהוֹלֵךְ֙ בֶּחָלִ֔יל לָב֥וֹא בְהַר־ה' אֶל־צ֥וּר יִשְׂרָאֵֽל. (ישעיהו ל', כ"ט)

אולי היה מי שהבינו את זה כנבואה אפוקליפטית אבל הוא התכוון שבחצות הלילה של ליל ט"ו אוכלים בירושלים את האפיקומן – לא את המצה אלא את הקרבן, על השובע – ואז שרים את ההלל, ורבשקה שומע את קריאת ההלל ומזהיר את מלכו סנחריב – 'אין זה לילה טוב עבורנו'. זה אולי אחד המדרשים הכי מצמררים שיש – האם אותו ישראלי מומר נזכר אז בניגונים מבית אבא של ליל הסדר? וסנחריב מנופף את ידו לא רק על ירושלים אלא על אותו ישראל מומר שהלך לקראתו, שהפך להיות חלק ממנו, וכפי שאביו וסבו לקחו את כל שבטי ישראל שניסו להתחנחן למלך אשור – גם הישראל המומר הזה מתבזה ע"י מלך אשור שצוחק עליו כעת.

בליל הסדר בחצות הלילה אומרים הלל. זהו הלילה היחיד בכל השנה שיש בו הלל. רבשקה פתאום מרגיש שהיהודים האלה יכולים להפוך לילה ליום. אסור לומר הלל בלילה אלא רק ביום, אבל ליל הסדר איננו לילה, ורבשקה מחבר את מה שאמרו האיצטגנינים עם מה שעולה בזיכרונו מילדותו, ובוודאי אם אכן הוא בנו של חזקיה. ואיך הכל מסתיים? –

וַיּ֩וֹשַׁע֩ ה' אֶת־יְחִזְקִיָּ֜הוּ וְאֵ֣ת יֹשְׁבֵ֣י יְרוּשָׁלִַ֗ם מִיַּ֛ד סַנְחֵרִ֥יב מֶלֶךְ־אַשּׁ֖וּר וּמִיַּד־כֹּ֑ל וַֽיְנַהֲלֵ֖ם מִסָּבִֽיב. (דבה"י שם כ"ב)

מגיע מלאך ה' ומכה את כל מאה שמונים וחמישה אלף החיילים שנמצאים שם וכולם מתים. היו תקופות שזה היה נשמע משהו ניסי כזה, לא ריאלי. נניח שהיינו חושבים על נסראללה יום לפני שהורידו אותו, יום לפני סוריה שהתפרקה, ובעז"ה על איראן שתפורק ותימחה בקרוב – היו אומרים לנו 'אתם לא נורמליים, לא ריאליים'.

דיברנו על העם בירושלים, על סנחריב ועל רבשקה – ומה עשה חזקיה עצמו באותו אירוע, באותו לילה? חז"ל אומרים –

עמד חזקיהו ואמר: אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה. אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה. (איכ"ר ד', ט"ו)

המצב הוא כזה שגם תהילים לא יעזרו פה (ואת תהילים כתב סבא של סבא שלו. הוא מכיר את העוצמה של המזמורים הללו). 'אני הולך לישון, ואתה ריבונו של עולם תפעל'. זה הביטול מוחלט ביותר שמתאר את "וחובל עול מפני שמן".

עולם כמנהגו נוהג – ומשיח בא

תחילת ההפטרה של אחרון של פסח מתארת שהעולם בי"ד בניסן באותה שנה, ובט"ו בבוקר – היה אותו עולם. האנשים אותם אנשים, האופוזיציה אותה אופוזיציה, ובכל זאת מאה שמונים וחמישה חיילי אשור נגפו. כדי לקרוא את ההפטרה הזו של "ויצא חוטר מגזע ישי.. ונמר עם גדי ירבץ" אתה חייב להתחיל בהפנמה שגם בעולם שכמנהגו נוהג, הקב"ה יכול להכין את כל המציאות באופן כזה שמה שהיום איננו ריאלי – מחר יהיה ריאלי לחלוטין, ובאופן ריאלי האלוקות מתחילה להתגלות ולחדור אותך כדי שתהיה בן חורין.

אחרון של פסח הוא סיום "זמן חירותנו". על הפסוק –

…וְהַמִּכְתָּ֗ב מִכְתַּ֤ב אֱלֹהִים֙ ה֔וּא חָר֖וּת עַל־הַלֻּחֹֽת. (שמות ל"ב, ט"ז)

אומרים חז"ל שאלו הם הלוחות הראשונים שהיו חרותים מצד לצד. לא כתובים ולא חקוקים אלא חרותים, עד שהאותיות מ"ם וסמ"ך בנס היו עומדים, כלומר הכל אלוקות. אין יישות עצמית. אז למה זה אבנים? – כי ההכנה למשיח, המופלטות של המימונה והיין של סעודת משיח והפסח שמכין את המשיח, זה איך בעולם שכמנהגו נוהג, משיח הופך לאט לאט לדבר שאני בטבעי יכול לקלוט אותו – וזה יכול להתרחש מיד, גם אם עברו אלפיים שנה מאז. ואתה מסתכל ריאלית ואומר – 'אבל איך זה יכול להיות? הרי חצי עולם מדבר על מלחמות, על מה אתה מדבר? איזה "וכתתו חרבותם לאיתים"? איזה "נמר עם גדי עם גדי ירבץ" ואפילו כמשל ולא כנמשל?' – לכן מתחילה ההפטרה ב"עוד היום בנוב לעמד ינופף ידו הר בת ציון גבעת ירושלים".

מי שאומרים בסוף ליל הסדר את הפיוט הנפלא של "קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה" מכיר את התיאור השלם של מה שהיה בלילות הסדר בהיסטוריה, והוא מתאר שם גם את סנחריב שמגיע לירושלים –

יָעַץ מְחָרֵף לְנוֹפֵף אִוּוּי הוֹבַשְׁתָּ פְגָרָיו בַּלַּיְלָה / כָּרַע בֵּל וּמַצָּבוֹ בְּאִישׁוֹן לַיְלָה

אגב, המשך ההיסטוריה של אשור ברור – סנחריב בורח אחרי מות חייליו בירושלים חזרה לאשור ושם דואגים החבר'ה כבר להוריד לו את הראש ולהפריד אותו מחייו ואשור נופלת, ואחד מהמפקדים בצבא ששמו נבוכדנצר משתלט על העסק… ושוב אנו עתידים להיבחן בשאלה האם נסמוך על בבל, והתשובה לצערנו היתה 'כן', וכך הגענו לחורבת הבית הראשון ולגלות.

"עוד היום בנוב לעמוד" שבא אחרי הפסוקים שנשמעים כמו שידור ספורט שברור שאשור גומרים את כולנו כמו "ביצים עזובות" – האם יכול להיות שמחר בבוקר יהיו פה סביבנו מאה שמונים וחמישה אלף פגרי חיילים אשורים ועולם שלם יתהפך? וכמה זה מדהים – מה יצא לרבשקה מהמומרות שלו? מה יצא, להבדיל להבדיל, לעם ישראל מההתחנחנות שלו למלך אשור? מה יצא למלכי יהודה, לצדקיהו, מההתחנחנות שלהם למלכי בבל? ולעומת זאת בואו נראה מה יצא לחזקיה ולעם ישראל מהעמידה מול מלך אשור –

וַיּ֩וֹשַׁע֩ ה' אֶת־יְחִזְקִיָּ֜הוּ וְאֵ֣ת יֹשְׁבֵ֣י יְרוּשָׁלִַ֗ם מִיַּ֛ד סַנְחֵרִ֥יב מֶלֶךְ־אַשּׁ֖וּר וּמִיַּד־כֹּ֑ל וַֽיְנַהֲלֵ֖ם מִסָּבִֽיב. וְ֠רַבִּ֠ים מְבִיאִ֨ים מִנְחָ֤ה לַֽ-ה֙' לִיר֣וּשָׁלִַ֔ם וּמִ֨גְדָּנ֔וֹת לִֽיחִזְקִיָּ֖הוּ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה וַיִּנַּשֵּׂ֛א לְעֵינֵ֥י כׇל־הַגּוֹיִ֖ם מֵאַחֲרֵי־כֵֽן. (מל"ב שם כ"ב-כ"ג)

איך מתקדם עולם "בית תפילה לכל העמים"? שמעתי פעם יהודי חשוב שאמר – 'אם הרמב"ם החליט להכניס את המשיח לחיבור ההלכתי שלו, ומי שלא מאמין במשיח הרי לא מאמין בי"ג עקרים של הרמב"ם, אז למה הוא הכניס את זה רק בסוף בפרקים האחרונים?', והוא ענה תשובה מדהימה – 'אין אלו שני הפרקים האחרונים. הרמב"ם אמר שכל הי"ד ספרים שהוא כתב – הם ההקדמה לזה. והאמת היא שכל הרלוונטיות של רוב ארבעה עשר הספרים שהוא כתב היא כמעט רק כששני הפרקים האלה מתקיימים'. האם שמנו לב כמה מהמצוות רלוונטיות לפני שהמשיח מגיע? האם ספר ויקרא הוא למעשה היום? קרבן פסח? קצירת העומר? – הכל תיאוריות, גלות.

גלות אמיתית היא איננה להבין ש-185 אלף חיילים לגבי הקב"ה היא כמו שקית לגו. גלות היא להיות שבוי בריאליה. וכשאנחנו מדברים על שבויים אנחנו חושבים על כל אותן ילדות מופלאות שהיו בשבי החמאס – אגם ברגר, ספיר כהן ועוד – שגילו מהי אמונה, באוכל, בגוף, דווקא שם. במופלטות.

להפוך את האמונה לריאליה

זאת מימונה. כשהגויים באים אל היהודים והרב היהודי מברך אותם והם מבינים שאת כוחו לברך הוא קיבל מלהיות חזקיה וירושלים בשבעת ימי הפסח, או בשמונת הימים בגלות – אל תיפגשו איתנו ואנחנו לא אתכם, ואז גם אם עדיין לא נגיע לירושלים הבנויה – נעשה בבית 'כאילו' עם המופלטות, נתלבש כמו כהנים גדולים, נעשה הצגה שהיא האמת הכי גדולה. זה מדהים איך יהודים בכל העולם עשו את המנהגים הללו שתכליתם אחת – בסעודת משיח שעה לפני שמסתיים השמיני של פסח ובמימונה שעה אחרי – איך זה קרה? אין לי ספק שבליובאוויטש וברוסטוב לא עשו מימונה לא בגלל שלא היו להם מופלטות אלא מפני ששם לא היה גוי הגון להזמין. שם עדיף היה לעשות סעודת משיח בשקט ולדאוג שאף אחד לא יבוא להרוג אותך… אבל הכוונה היא אותה כוונה, כי הדרך להביא את העולם כולו, גם את הנמר והגדי, את הנחש הצפעוני והפתן, עוברת דרך ההבנה היסודית הזו ש-"חובל עול מפני שמן"; אני מכין את עצמי, דהיינו אני מכין את 'לחם האמונה' ואת 'לחם הרפואה'. אני אוכל את המצות האלה, מתחזק במובנים הללו והופך אותם להכי ריאליים. כן, אני גם סותם את מי הגיחון ומבצר את חומות העיר, והולך להילחם – אבל אני יודע שאין דבר ריאלי יותר מלמצוא בבוקר מאה שמונים וחמישה פגרים, כי אני אומר הלל בחצות הלילה.

אחרון של פסח אינו נוהג בארץ ישראל, אבל אין לי צל צילו של ספק שזה המנהג הכי חזק אצלי ביום העצמאות – ואפשר להתווכח מבחינה הלכתית על ברכה, לילה, הלל וכו' – אגב, אין שום בעיה הלכתית או איסור לקרוא פרק י', י"א, י"ב בכל יום ובטח ביום שבו אומרים לנו – 'היום הוקם צבא הגנה לישראל, היום הוקמה המדינה'. זה דבר נפלא ומדהים, אולי הכי חשוב שיכול להיות, שתם עידן השפל של היהודים בעולם וכו' ברוך הוא וברוך שמו – אך אל לנו להתבלבל, ואנחנו קוראים על סנחריב ועל חזקיהו ויודעים שחובל עול – עולו של סנחריב, מפני שמנו של חזקיה.

משיח בשר ודם

וההפטרה מסתיימת בפסוק –

הִנֵּ֨ה אֵ֧ל יְשׁוּעָתִ֛י אֶבְטַ֖ח וְלֹ֣א אֶפְחָ֑ד כִּֽי־עׇזִּ֤י וְזִמְרָת֙ יָ֣הּ ה' וַֽיְהִי־לִ֖י לִישׁוּעָֽה. (ישעיהו י"ב, ב')

כמה נפלא שזהו הפסוק שאנחנו פותחים את השבוע בכל שבוע, כי במוצאי שבת אנחנו לפעמים מתחילים לפחד. הרי במהלך השבת הייתי בעולם הבא, "מעין עולם הבא", והנה אנחנו בפתחו של שבוע חדש, ימי מעשה, ואומרים לנו "אל תירא עבדי יעקב, אל תירא". הפסוק הזה הוא פסוק של חזקיהו ושישעיהו מלביש על הכוחות של חזקיהו ושל העם בירושלים שניצח את אותו חלק בסנהדרין ובהנהגה שחשבו שזה לא ריאלי. הדבר הריאלי ביותר הוא אמונה של יהודי ולא משנה מה גודלו של השטריימל שלו או אם אין לו שטריימל בכלל. זה לא משנה מה עושה אותה בחורה שם, כי מאותה מנהרה היא מגלה לנו מה זה "חובל עול מפני שמן", מהו אותו "שמע ישראל" שאלי שרעבי מדבר עליו, מה זה שמנו של חזקיה.

הכח המדהים הזה שהופך את הדבר הזה ומממש אותו בגשמיות – אין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות. עומק הרעיון של "עולם כמנהגו נוהג" הוא שאנחנו מחדירים את זה בעולם שכמנהגו נוהג, ואז, מתוך ה-"אני ה' בעיתה" נביא את העולם ל-"אחישנה" גדול, ל"נמר עם גדי ירבץ" לא רק כמשל אלא לנמשל. אבל כעת נדרש להפנים האם אתה מאמין שיכול להיות כבר בעולם שכמנהגו נוהג שתימלא הארץ את ה' והעולם ידבר אחרת. זו העבודה של האמונה במשיח ולשם לוקח אותנו פסח. בליל הסדר נגלה עלינו מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו, ומשם אנחנו מושכים לרגעים הגדולים של מעמד של קולות ולפידים, ולעולם גדול שבעז"ה יגיע בעתיד הרחוק, אבל לשם אנחנו עוברים דרך שביעי של פסח, אחרון של פסח וחודש אייר, ענייניו וגאולתו, רפואת אייר – ובבירורים האלה אנחנו מגלים שבמציאות אנחנו יכולים לראות ריאלית איך עולם ריאלי מתהפך "ויכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך, תשבע כל לשון", ואנחנו ודרכנו נביא לשם – עם מופלטות, עם כוסות של יין ועם האמונה הזו שזה חודר את הגשמיות, ורק אז יוכלו לבוא גם השלבים שאחר כך.

אצל הרמב"ם אין ויתור – מי שלא מאמין במלך המשיח כופר בתורה, במשה רבנו ובכל הנביאים הבאים אחריו. מלך המשיח אצל הרמב"ם הוא מלך בשר ודם, עם ידיים ורגליים, שמגלה בגשמיות איך העולם מתהפך, ואז עולם שלם יוכל להכין את עצמו לגודל העליון הזה שאליו נגיע אי"ה במהרה בימינו בעגלא ובזמן קריב ממש.

1. ואמנם הוא מוזכר גם בשביעי של פסח עצמו בסוף הפטרת היום – "מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם (שמו"ב כ"ב נ"א), וזו מגמת ההפטרה, המשיח. ↑

2. וכמעט כל יוצא מרוקו יודע עד היום לספר איך סבא שלו היה ידיד אישי של המלך… ↑

3. אמנם אוכלים בה מצה כדי לקבוע סעודה אך לא כענין בפנ"ע. ↑

4. הדברים מופיעים בספר מלכים ב', י"ח ובמקביל בספר ישעיהו (י'), שהוא הנביא שנתנבא באותה תקופה, וע"פ חז"ל הוא אף עתיד להיות בסופו של דבר מחותנו של חזקיה המלך. ↑