יברכם בברכתם ויאמר 'כאפרים וכמנשה'. לפרשת ויחי תשפד

השבת אנחנו מסיימים את חומש בראשית, שאת הקריאה בו התחלנו במקביל לפריצת המלחמה בשמחת תורה, והפעם ננסה לברר שתי נקודות, האחת בתחילתה והשניה בסופה.

הנכדים קודמים

הפרשה נחלקת לשלשה חלקים, ובאחד מהם מתחוללת מלחמת עולם של ממש. בחלק הראשון יעקב משדרג את מעמדם של אפרים ומנשה מנכדים ושבטים, לבנים –

…אֶפְרַ֨יִם֙ וּמְנַשֶּׁ֔ה כִּרְאוּבֵ֥ן וְשִׁמְע֖וֹן יִֽהְיוּ-לִֽי. (בראשית מ"ח, ה')

תחילה עלינו לברר מדוע הברכות להם, הנכדים, קודמות לברכות השבטים עצמם? ההיגיון היה לברך קודם כל את הבנים ורק לאחר מכן, בסוף, לומר ליוסף "ועתה שני בניך המולדים לך בארץ מצרים… כראובן ושמעון יהיו לי". ההקדמה של ברכות אפרים ומנשה מעניינת ותופסת את שלשת חלקי הקריאה הראשונים של הפרשה.

בחלק השני עוברת התורה לברכות של השבטים ובחלק השלישי – פטירת יעקב והעליה לקברו בחברון (ויש גם השלמה ממש בסוף הפרשה של החזרה למצרים ומות השבטים ויוסף. זה הסיום).

במסע ההלוויה של יעקב מתרחש דבר מעניין שמתרחש ב-"גורן האטד". אחרי שיעקב מסיים לצוות את יוסף לקבור אותו, אחרי שעוברים ימי חניטתו ובכייתו של יעקב ואחרי שיוסף מקבל אישור מפרעה לעלות לקבור אותו, כתוב –

וַיַּ֥עַל יוֹסֵ֖ף לִקְבֹּ֣ר אֶת-אָבִ֑יו וַיַּֽעֲל֨וּ אִתּ֜וֹ כָּל-עַבְדֵ֤י פַרְעֹה֙ זִקְנֵ֣י בֵית֔וֹ וְכֹ֖ל זִקְנֵ֥י אֶֽרֶץ-מִצְרָֽיִם. (נ', ז')

וכל זה אחרי שבעים יום של אבל ושביתה כללית במשק המצרי! אנחנו יודעים כיום איך נראה משק של מדינה ששבעים יום לא מתפקד כמו שצריך (ואצלנו הוא דווקא עובד חלקית) – נחשוב על המשק העולמי, שבו מרוכזים כל הכסף והזהב של העולם, איך הוא נראה.

מסלול לוויה מוזר

בואו נראה מי ומי יצאו ללוויה –

וְכֹל֙ בֵּ֣ית יוֹסֵ֔ף וְאֶחָ֖יו וּבֵ֣ית אָבִ֑יו רַ֗ק טַפָּם֙ וְצֹאנָ֣ם וּבְקָרָ֔ם עָֽזְב֖וּ בְּאֶ֥רֶץ גּֽשֶׁן. וַיַּ֣עַל עִמּ֔וֹ גַּם-רֶ֖כֶב גַּם-פָּֽרָשִׁ֑ים וַיְהִ֥י הַֽמַּֽחֲנֶ֖ה כָּבֵ֥ד מְאֹֽד. (שם ח'-ט')

מדוע רכב ופרשים, ו-"מחנה כבד מאד"? רק בשביל כבוד? לי זה נשמע כמו היערכות למלחמה. את מצרים עם פרשים אנחנו כבר מכירים מיציאת מצרים – "שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם" (שמות י"ד, ז'). ועכשיו העיקר –

וַיָּבֹ֜אוּ עַד-גֹּ֣רֶן הָֽאָטָ֗ד אֲשֶׁר֙ בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֔ן וַיִּ֨סְפְּדוּ-שָׁ֔ם מִסְפֵּ֛ד גָּד֥וֹל וְכָבֵ֖ד מְאֹ֑ד וַיַּ֧עַשׂ לְאָבִ֛יו אֵ֖בֶל שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים. (שם י')

גורן האטד – איפה המקום הזה נמצא?, אז אמנם כתוב שזה בעבר הירדן, אבל אם נבחן את זה גיאוגרפית, כשיוצאים ממצרים ועולים מהדלתא – איך בדיוק מגיעים לעבר הירדן? זה לא במסלול, לא באזור וגם לא משנה אם מדובר על עבר הירדן המזרחי או המערבי. כשיצאנו ממצרים גם אז נסענו דרך עבר הירדן, אבל אז לקב"ה היתה סיבה לא לקחת את היוצאים דרך פלישתים, דרך רפיח וחאן יונס –

…וְלֹא־נָחָ֣ם אֱלֹהִ֗ים דֶּ֚רֶךְ אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֔ים כִּ֥י קָר֖וֹב ה֑וּא כִּ֣י ׀ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים פֶּֽן־יִנָּחֵ֥ם הָעָ֛ם בִּרְאֹתָ֥ם מִלְחָמָ֖ה וְשָׁ֥בוּ מִצְרָֽיְמָה. (שמות י"ג, י"ז)

אבל יוסף יודע את הדרך, ואין לו אילוצים וסיבות כאלו! את כל זקני פרעה, זקני ביתו וצבא מצרים הוא לוקח למסלול מוזר וארוך. לגבי עבר הירדן – המפרשים מתלבטים אמנם אם מדובר על ארץ סיחון ועוג או הצד השני (כפי שכתוב "וירא יושב הארץ הכנעני") – אבל מה משמעות המסלול? המפרשים דנים בשאלה קשה זו ואין לגמרי תשובות טובות.

ומה עושים שם בגורן האטד? – "מספד גדול וכבד מאד… אבל שבעת ימים". זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שיש שבעת ימי אבל. הרמב"ם בהל' אבלות אומר שמשה רבנו למד את הפסוק הזה ומכאן הוא תיקן לישראל שבעת ימי האבל –

מצות עשה להתאבל על הקרובים שנאמר 'ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה". ואין אבלות מן התורה אלא ביום ראשון בלבד שהוא יום המיתה ויום הקבורה אבל שאר השבעה ימים אינו דין תורה, אף על פי שנאמר בתורה 'ויעש לאביו אבל שבעת ימים', ניתנה תורה ונתחדשה הלכה ומשה רבנו תקן להם לישראל שבעת ימי אבלות ושבעת ימי המשתה. (רמב"ם הל' אבלות א', א')

זו אבלות השבעה הראשונה בתורה.

וַיַּ֡רְא יוֹשֵׁב֩ הָאָ֨רֶץ הַֽכְּנַֽעֲנִ֜י אֶת-הָאֵ֗בֶל בְּגֹ֨רֶן֙ הָֽאָטָ֔ד וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵֽבֶל-כָּבֵ֥ד זֶ֖ה לְמִצְרָ֑יִם עַל-כֵּ֞ן קָרָ֤א שְׁמָהּ֙ אָבֵ֣ל מִצְרַ֔יִם אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּֽן. (י"א)

וכל זה עוד לפני שהגענו לחברון! ומה עם הלנת המת? היום היו עושים על זה הפגנות… המפרש ב-'דעת מקרא' אומר שאכן זה קשה מאד לומר שהלכו דרך עבר הירדן ולכן יתכן שהכוונה היא לכל הצד המערבי, ובאמת זה היה באזור אל עריש. אבל אנחנו יודעים שיש כלל גדול שהתורה לא באה לסתום אלא לפרש, ולכן נראה שאם כתוב "עבר הירדן" אכן הכוונה לעבר הירדן, בין אם לצד המזרחי ובין אם למערבי. אגב, רוב הזיהויים מזהים את המקום עם בית חוגלה, קרוב לגלגל וליד קאסר אל יהוד.

אז שאלנו על שני דברים – אפרים ומנשה וגורן האטד, וצריך גם לברר האם יש קשר ביניהם.

כתר מקוצים

ידוע שהמילה גורן באה לתאר מבחינה גרפית חצי עיגול, גורן, ורש"י על המילים "גורן האטד" אומר –

גרן האטד. מוקף אטדין היה. ורבותינו דרשו (סוטה יג.) על שם המאורע, שבאו כל מלכי כנען ונשיאי ישמעאל למלחמה, וכיון שראו כתרו של יוסף תלוי בארונו של יעקב עמדו כלן ותלו בו כתריהם והקיפוהו כתרים כגרן המוקף סייג של קוצים.

אטד הוא קוץ והגורן שם היה מוקף קוצים. כך את המילה "וקוץ ודרדר תצמיח לך" (בראשית ג', י"ח) מתרגם אונקלוס – "וְכוּבִּין וְאָטְדִין".

הם באו למלחמה ולאחר מכן הניחו את הכתרים. אבל הדימוי לכתרים קשה – החתם סופר זיע"א אומר על דרך הדרוש שהכתרים שהם נתנו לנו היו כמו קוצים, זה דרוש יפה, אבל צריך להבין מה היה שם ולמה זה בכלל מעניין אותנו המסלול שהם עברו? ושם עשו אבל שבעת ימים? ולשם הגיעו כל מלכי כנען וישמעאל. למה?

נסכם – ממצרים, במקום ישר דרך ציר פילדלפי – עזה אל חברון, עשינו סיבוב כמו ביציאת מצרים, הגענו לעבר הירדן, הקפנו בעצם את שעיר ושם עצרנו בגורן האטד ומשם המשכנו לחברון. זה מסלול אפילו יותר ארוך מיציאת מצרים (כי ביציאת מצרים הלכנו לשכם ואילו כאן עוד ירדו לחברון). אגב, לפי חז"ל באחד המדרשים כשחזרנו מהלוויה של יעקב גם אנחנו הלכנו דרך שכם, דרך הבור שאליו נזרק יוסף ע"י האחים – וזה בכלל לא מובן.

שמה קברו את יצחק

לכאורה אלו שני שיעורים נפרדים אבל אני מבקש לקשור הכל יחד ולעסוק בהם במשולב. לפי רש"י היתה שם כמעט מלחמה בגורן האטד אחרי שהמלכים באו והניחו כתריהם. בואו נראה את הרמב"ן שמבין שלא יתכן שהעצירה בגורן האטד לא קשורה למערת המכפלה. הוא אמנם לא מסביר את פשר המסלול הארוך ששאלנו עליו וגם החוקרים די הסתבכו עם הביאור בזה. רש"י כאמור אמר שנשיאי ישמעאל ומלכי כנען "למלחמה". על מה הם רצו להילחם? הם חששו שאנחנו באים להתיישב שם? ייתכן, אבל אני מדגיש שלפי הרמב"ן כל הסיפור קשור לקבורת יעקב במערה. יעקב מצווה את יוסף ואומר לו – 'בני היקר, אני קניתי את החלק של עשו במערת המכפלה'. בפר' ויגש אומר רש"י שאת כל הכסף שהוא עשה בפדן ארם, עשרים ושתיים שנה בהם הוא פרץ ונהיה שם מליארדר, הוא נתן לעשו טבין ותקילין – זו כמות מטורפת – כדי לקנות את חלקו במערת המכפלה –

אבל מה שרכש בפדן ארם נתן הכל לעשו בשביל חלקו במערת המכפלה אמר נכסי חוצה לארץ אינן כדאי לי וזהו אשר כריתי לי העמיד לו צבורין של זהב וכסף כמין כרי ואמר לו טול את אלו (רש"י בראשית מ"ו, ו')

היה להם חוזה על זה ואומר יעקב ליוסף כעת – 'ואני יודע שגם זה לא יעזור ועשו יבוא לערער על המכירה הזו'.

בסוף צוואתו של יעקב הוא אומר לבניו לקבור אותו במערת המכפלה –

שָׁ֣מָּה קָּֽבְר֞וּ אֶת-אַבְרָהָ֗ם וְאֵת֙ שָׂרָ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ שָׁ֚מָּה קָֽבְר֣וּ אֶת-יִצְחָ֔ק וְאֵ֖ת רִבְקָ֣ה אִשְׁתּ֑וֹ וְשָׁ֥מָּה קָבַ֖רְתִּי אֶת-לֵאָֽה. (שם מ"ט, ל"א)

צריך להבין למה הוא אומר "שמה קברו את יצחק" ולא "שמה קברתי את יצחק אבי" כפי שהוא אמר לגבי לאה? – הרי מי קבר את יצחק, לא אתה יעקב? אומר הרמב"ן, שאם הוא היה אומר שהוא עצמו קבר את יצחק אביו, הרי שהוא היה צריך להזכיר שגם עשו קבר אותו, כלומר "שמה קברנו את יצחק",^[1] ולכן, כדי לא להזכיר את עשו הוא אומר "שמה קברו", בלי לומר מי.

בעצם, לעשו היה משום מה חשוב מאד חלקו במערת המכפלה. עשו ויעקב היו כזכור תאומים, בני אותו גיל, הם בני מאה ארבעים ושבע. סביר להניח שהוא כבר מת בגיל כזה, ואם כן – מדוע לא נשאו אותו בניו להיקבר במערה עד אז? אמנם יש מדרש בחז"ל שעשו עוד היה בחיים ואכן הגיע למערת המכפלה לקבורת יעקב וניסה לערער שם על הקבורה,^[2] אבל בין כך ובין כך צריך לנסות להבין שאחרי טקס ארוך של שבעים ימי בכי ועליה המונית של כל זקני מצרים לקבור את יעקב וכל בני שעיר ועשו גם הם מגיעים לשם – זה יכול להיות מפחיד מאד.

מלך איטליה הראשון

בואו נראה מה קורה שם בגורן האטד ע"פ לשון הרמב"ן –

וטעם שמה קברו את יצחק. שלא אמר 'קברתי' בעבור היות עשו עמו בקבורת אביהם ולא ירצה עתה להזכירו, ועוד שלא יצטרך עתה להאריך לאמר 'שמה קברנו את יצחק ושמה קברו את רבקה אשתו' כי לא היה הוא בקבורת אמו והזכיר להם בצואתו המערה והנקברים בה לגדל המקום כדי שיזדרזו לקברו שם ואמר אשר קנה אברהם את השדה לאחוזת קבר להודיע כי אברהם צוה שיהיה המקום ההוא בית הקברות להם לאחוזת עולם אבל למטה (נ יג) כשאמר 'ויקברו אותו במערת שדה המכפלה אשר קנה אברהם לאחזת קבר' נתכוון הכתוב לרמוז כי ביעקב נשלמה כונת הצדיק כי לשלשתם קנאה ולא יקברו בה עוד איש, ועל כן לא צוה יוסף שיקברו אותו במערה עם אבותיו. וראיתי במכילתא לרבי שמעון בן יוחאי (בשלח יט) שאמר להם יוסף 'וכשאתם מעלין אותי קברו אותי בכל מקום שתרצו. מקובל אני שאיני נכנס לקבורת אבותי שאין נכנס לקבר אבות אלא שלשה אבות ושלש אמהות שנאמר 'שמה קברו את אברהם וגו' ואומר (להלן נ ה) בקברי אשר כריתי לי בי הוא פוסק'. ויתכן שרמז להם באמרו 'ושמה קברתי את לאה' שכבר החזיק הוא במערה ואמר – זה כנגד עשו שלא יערער הוא ובניו בקבורתו לטעון שהמערה שלו כי הוא הבכור והוא הראוי להקבר עם אבותיו, ואף על פי שהלך אל ארץ אחרת יהיו נושאים אותו משם כאשר ישאו בניו את יעקב כי ירצה להקבר עם אבותיו הקדושים וליחד אתם בקבורה, ואם יקבר שם עשו לא יקבר שם יעקב כי אין לשתי משפחות בית קבורה אחד וזהו גם כן מה שאמר 'בקברי אשר כריתי לי' שכבר כרה לו הקבר להחזיק בו וזה טעם 'ויעל עמו גם רכב גם פרשים' (להלן נ ט) כי ידע זדון עשו ובניו [החיל הכבד שהגיע לא היה לחלוק כבוד למלכי ישמעאל וכנען, זה רק היה כלפי חוץ. אלא הוא הגיע כדי להילחם בעשו והוא מכין את עצמו בכל מיני צורות] וכן היה מעשה כי מצינו בספר דברי הימים ליוסף בן גוריון (הוא ספר יוסיפון) וזולתו מספרי הקדמוניות, כי בא צפו בן אליפז בן עשו^[3] ועשה עמהם קטטה על זה עד שערכו מלחמה [מלחמה של ממש, לא כמעט!], ותגבר יד יוסף [לכן הוא בא ממצרים עם כל הכוחות הקרקעיים והנושאות מטוסים שלו וכו'] ותפשו עם מבחר גדודיו והביאום למצרים ועמד שם בתפיסה [בכלא] כל ימי יוסף,^[4] וברח משם במותו והלך לארץ כאנפנייא [אולי הכוונה לאספמיא, כלומר ספרד] ומלך על כתים ברומא ובסוף הומלך על כל ארץ איטלייא והוא אשר מלך ראשון על רומה והוא אשר בנה ההיכל הראשון והגדול מאשר נבנו ברומה. וגם רבותינו (סוטה יג) הזכירו מזה הענין מקטטת עשו במערה… (רמב"ן שם מ"א, ל"א)

האברבנאל מאריך בזה עוד יותר (חלק פה וחלק בספר ישעיהו) ואומר שצפו, בנו של אליפז, הלך והקים אחרי שיצא מהכלא המצרי את העיר ג'נובה באיטליה והוא היה המלך הראשון של הרומאים. ומי עיכב את כל זה? – יוסף. לפי זה ההליכה לכיוון שעיר כבר 'עושה לנו שכל', הגיונית – הוא הולך עם כל הרכב והפרשים וזקני מצרים בכוונה שלא בדרך הנורמלית, אלא דרך שעיר כשהסיבה היתה כנראה להגיע או דורון או למלחמה, ושם בגורן האטד רואים המלכים את כתרו של יוסף על ארונו של יעקב והם מניחים את כתריהם. זה פלא אדיר וצריך לנתח את הדבר הזה לעומק. במלחמה הזו מחוברים עשו שהוא הבוס, יחד עם נשיאי ישמעאל ומלכי כנען, ושם מתרחשת נקודת יסוד שצריך להבינה.

אפליית ברכת הבנות

נזכור את גורן האטד ונחזור אליו בהמשך וכעת נחזור לתחילת הפרשה לאפרים ומנשה. נתחיל בכמה שאלות. סבא יעקב רואה את אפרים ומנשה אבל תחילה הוא מברך את יוסף –

וַיְבָ֥רֶךְ אֶת-יוֹסֵ֖ף וַיֹּאמַ֑ר הָֽאֱלֹהִ֡ים אֲשֶׁר֩ הִתְהַלְּכ֨וּ אֲבֹתַ֤י לְפָנָיו֙ אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֔ק הָֽאֱלֹהִים֙ הָֽרֹעֶ֣ה אֹתִ֔י מֵֽעוֹדִ֖י עַד-הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה. הַמַּלְאָךְ֩ הַגֹּאֵ֨ל אֹתִ֜י מִכָּל-רָ֗ע יְבָרֵךְ֘ אֶת-הַנְּעָרִי֒ם וְיִקָּרֵ֤א בָהֶם֙ שְׁמִ֔י וְשֵׁ֥ם אֲבֹתַ֖י אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֑ק וְיִדְגּ֥וּ לָרֹ֖ב בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ. (שם מ"ח, ט"ו-ט"ז)

ואז הוא מברך את בניו של יוסף –

וַיְבָ֨רֲכֵ֜ם בַּיּ֣וֹם הַהוּא֘ לֵאמוֹר֒ בְּךָ֗ יְבָרֵ֤ךְ יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר יְשִֽׂמְךָ֣ אֱלֹהִ֔ים כְּאֶפְרַ֖יִם וְכִמְנַשֶּׁ֑ה וַיָּ֥שֶׂם אֶת-אֶפְרַ֖יִם לִפְנֵ֥י מְנַשֶּֽׁה. (שם כ')

כולנו מכירים את הברכה הזו מברכת הבנים ובה אנו מברכים את בנינו בכל ערב שבת. רש"י אומר שם –

בך יברך ישראל. הבא לברך את בניו, יברכם בברכתם, ויאמר איש לבנו 'ישימך אלהים כאפרים וכמנשה'.

שאל אותי פעם מישהו מבניי – זה לא הוגן! למה עושים אפליה – את הבנות אנחנו מברכים באימהות "ישימך אלוקים כשרה רבקה רחל ולאה", ואילו את הבנים מברכים רק בברכת יעקב, בנכדים – "כאפרים וכמנשה"? למה לא מברכים את הבנים "ישימך אלוקים כאברהם יצחק ויעקב"? אז התשובה הפשוטה היא כי כך ציוה יעקב שינהגו בניו וכך יברכו את בניהם – "בך יברך ישראל", אבל צריך להעמיק בזה יותר.

שאלה שניה שכבר שאלנו בתחילת השיעור היא מדוע כל סיפור ברכת הנכדים קודם לברכת השבטים וברכותיהם.

שאלה שלישית – מי אמר ליעקב שהנכדים הללו ישודרגו למעמד שבטים? וצריך לזכור שיש לזה משמעות לא רק בדגלים אלא בנחלות – שני חלקים בארץ ישראל.

את הפסוק שיסיים את הפרשיה הזו –

וַֽאֲנִ֗י נָתַ֧תִּי לְךָ֛ שְׁכֶ֥ם אַחַ֖ד עַל-אַחֶ֑יךָ אֲשֶׁ֤ר לָקַ֨חְתִּי֙ מִיַּ֣ד הָֽאֱמֹרִ֔י בְּחַרְבִּ֖י וּבְקַשְׁתִּֽי. (שם כ"ב)

מבאר רש"י בשני פירושים. האחד הוא שהכוונה היא לעיר שכם שנלקחה במלחמה מיד האמוריים,^[5] ופירוש נוסף – הכוונה היא לא לעיר שכם אלא לחלק נוסף על החלק שיקבל כל אחד מאחיו של יעקב,^[6] שני חלקים בארץ – נחלת אפרים ונחלת מנשה, ומנשה עצמו אף יתפצל מאוחר יותר שתי נחלות, בעבר הירדן המערבי ובעבר המזרחי. לפי הפירוש השני הסיבה שיוסף יקבל שני חלקים, לפי דברי רש"י, היא 'כי אני לקחתי את זה מיד עשו, שנקרא אמורי – שהיה עושה מעשה אמורי או כי היה צד אביו באמרי פיו'. רגע יעקב, אתה לקחת את הזכות על ארץ ישראל מיד עשו? והלא קיבלת אותה מאברהם ויצחק – "ויתן לך את ברכת אברהם"?! לפי הפירוש הראשון שזו העיר שכם – אז זה מובן כי היא באמת נלקחה על ידו, אבל אם לא מדובר על שכם אלא לחלק שני נוסף, זה יותר הגיוני, כי אף אחד מהשבטים לא מקבל בברכותיו פה את הגדרת נחלתו, את המקומות המדויקים המיועדים לו,^[7] ובאמת הכוונה היא לחלק יתר ולא לציון מקום ספציפי.

מדוע בוחר יעקב בבניו של יוסף?

שאלה אחרונה שנשאל בהקשר של אפרים ומנשה. אם יעקב מחליט ששני נכדים זוכים להשתדרג למעמד של שבטים, אז צריך להבין מה המקור של זה. הוא לא יכול להחליט על זה סתם, זו לא סברה שלו. ואכן יעקב אומר ליוסף שהקב"ה אמר לו את זה –

וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף אֵ֥ל שַׁדַּ֛י נִרְאָֽה־אֵלַ֥י בְּל֖וּז בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיְבָ֖רֶךְ אֹתִֽי. וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י הִנְנִ֤י מַפְרְךָ֙ וְהִרְבִּיתִ֔ךָ וּנְתַתִּ֖יךָ לִקְהַ֣ל עַמִּ֑ים… (שם מ"ח, ג'-ד')

זה היה בסוף פרשת וישלח, כשהוא חזר מעשרים ושתיים שנה בחרן אצל לבן, לפני שנולד בנימין, ומבאר שם רש"י –

בשרני שעתידים לצאת ממני עוד קהל ועמים, ואע"פ שאמר לי גוי וקהל גוים גוי אמר לי על בנימין קהל גוים הרי שנים לבד מבנימין ושוב לא נולד לי בן למדני שעתיד אחד משבטי ליחלק ועתה אותה מתנה אני נותן לך .

'כשנולד בנימין הבנתי שהנה נולד ממני עוד עם אחד,^[8] אבל מה הכוונה "קהל עמים"? הרי לא נולדו לי עוד שני ילדים, ולכן אני מבין ששני עמים הכוונה היא לשני נכדים'. ועדיין צריך להבין מדוע הוא בוחר דווקא בבניו של יוסף? נכון שאתה מאד אוהב את יוסף אבל זו לא החלטה שרירותית. למה לא פרץ וזרח או הבנים של לוי או של יששכר? נכון שהם צדיקים וחמודים והם איתך כבר שבע עשרה שנה – האם זו אפליה מתקנת? לזה לכאורה אין הסבר מפורש, אך צריך להבין את זה.

להתברך מסבא – רק מתוך ביטול

עכשיו נתחיל לבאר והדברים הם געוואלד. כשיעקב בא לברך את הנכדים הוא משכל את ידיו, אבל זה לא היה כל כך מהר. תחילה הוא שואל את יוסף – "מי אלה?" ורש"י תמה – מה זאת אומרת מי אלה? הרי הם צמודים אליך שבע עשרה שנה! ותשובתו היא –

בקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו, לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים, ויהוא ובניו ממנשה. (שם ברש"י, ח')

היה מין קצר חשמלי כזה ונסתלקה ממנו שכינה. יוסף ניסה ליישר את העניינים והראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה (שם ברש"י) – וחזרה רוח הקודש ושרתה עליו שוב השכינה, ואז אמר לו יעקב –

… קָֽחֶם-נָ֥א אֵלַ֖י וַֽאֲבָֽרֲכֵֽם. (שם ט')

לכאורה, מיד עכשיו הוא צריך לברך, שהרי חזרה השכינה לשרות עליו, אבל אז כתוב –

וְעֵינֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ כָּֽבְד֣וּ מִזֹּ֔קֶן לֹ֥א יוּכַ֖ל לִרְא֑וֹת וַיַּגֵּ֤שׁ אֹתָם֙ אֵלָ֔יו וַיִּשַּׁ֥ק לָהֶ֖ם וַיְחַבֵּ֥ק לָהֶֽם. (שם י')

עכשיו, ברגע זה, כבדו עיניו? והרי את השבטים בפרק הבא הוא יראה טוב מאד! למה הוא לא מברך? הוא ממשיך לדבר אל יוסף –

וַיֹּ֤אמֶר יִשְׂרָאֵל֙ אֶל-יוֹסֵ֔ף רְאֹ֥ה פָנֶ֖יךָ לֹ֣א פִלָּ֑לְתִּי וְהִנֵּ֨ה הֶרְאָ֥ה אֹתִ֛י אֱלֹהִ֖ים גַּ֥ם אֶת-זַרְעֶֽךָ. וַיּוֹצֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֹתָ֖ם מֵעִ֣ם בִּרְכָּ֑יו וַיִּשְׁתַּ֥חוּ לְאַפָּ֖יו אָֽרְצָה. וַיִּקַּ֣ח יוֹסֵף֘ אֶת-שְׁנֵיהֶ֒ם אֶת-אֶפְרַ֤יִם בִּֽימִינוֹ֙ מִשְּׂמֹ֣אל יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת-מְנַשֶּׁ֥ה בִשְׂמֹאל֖וֹ מִימִ֣ין יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּגֵּ֖שׁ אֵלָֽיו. (שם י"א-י"ג)

למה מחכים? למה יעקב לא מברך? ולמה הוא מוציא אותם מברכיו – הרי הם שם בשביל לקבל את הברכה! רק לאחר מכן, בפס' הבא, הוא משכל את ידיו ומברך –

וַיִּשְׁלַח֩ יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת-יְמִינ֜וֹ וַיָּ֨שֶׁת עַל-רֹ֤אשׁ אֶפְרַ֨יִם֙ וְה֣וּא הַצָּעִ֔יר וְאֶת-שְׂמֹאל֖וֹ עַל-רֹ֣אשׁ מְנַשֶּׁ֑ה שִׂכֵּל֙ אֶת-יָדָ֔יו כִּ֥י מְנַשֶּׁ֖ה הַבְּכֽוֹר. (שם י"ד)

מה קרה פה באמצע? למה היתה התמהמהות ארוכה כזו לפני ברכה? חז"ל במדרש מופלא אומרים –

מה עשה יוסף? אחז בידם והוציאם מלפניו שנא' 'ויוצא יוסף אתם מעם ברכיו'. הבין יוסף ואמר שמא לא היא עת רצון, המתין שעה אחת שנא' ויקח יוסף את שניהם, כיון שהוציאם אמר להם 'בנַי, אל תסתכלו בגדולה זו שבידינו שאינה אלא לפי שעה אלא בקשו רחמים שתשרה שכינה על אבא ויברך אתכם'. מיד שרתה רוח הקודש עליו וברכם. (מדרש הגדול, בראשית שם)

הוא הרגיש שיש שם באויר אגו – שני 'נסיכים', בעלי כתרים, וזה הביא קצר חשמלי – וכדי ששכינה תשרה יש לבוא לסבא בביטול גמור, ולכן 'בקשו רחמים שתשרה שכינה על אבא ויברך אתכם', ולכן הוא מוציא אותם מעם ברכיו, והם – "וישתחו לאפיו", כמו שאנחנו הולכים להשתטח במערת המכפלה אצל יעקב אבינו. מה שאמר יוסף לבניו היה הדבר הבא – 'ילדים אהובים שלי, אפרים ומנשה, אני מעביר לכם עכשיו קורס מזורז בדבר שלמדתי אני כל חיי, בשתיים עשרה שנה בכלא המצרי, באשת פוטיפר, בכל השלבים בחיים שלי – בלעדיי! בלעדיי! עכשיו תשחררו, מסירות נפש'. זה מקור הכח של כל הילדים והאחים שלנו עכשיו בעזה – 'אל תסתכלו בגדולה שלכם, שאינה לפי שעה – הכל שטויות. כל הכתרים האלה, כל המצרים האלה יכולים לעוף באש, במחנות עבודה, בקשו רחמים על אבא', ואז אומר להם יעקב – 'עכשיו באו הנה אברהם ויצחק והכל מתחבר'.

בנים של שליח

שאלנו למה יעקב מחליט שילדיו של יוסף דווקא יהיו שני הנכדים שישודרגו לשבטים? מה מיוחד באפרים ובמנשה על פני יתר הנכדים? ונכון שהם גדלו בחו"ל, בארמון במצרים, וכל האחרים בארץ ישראל, אבל מה אומרים ליהודה כשהוא ישאל למה זכו בניו של יוסף? האם הם יותר צדיקים מהבנים שלו? והתשובה היא –

וְעַתָּ֡ה שְׁנֵֽי-בָנֶ֩יךָ֩ הַנּֽוֹלָדִ֨ים לְךָ֜ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם עַד-בֹּאִ֥י אֵלֶ֛יךָ מִצְרַ֖יְמָה לִי-הֵ֑ם… וּמֽוֹלַדְתְּךָ֛ אֲשֶׁר-הוֹלַ֥דְתָּ אַֽחֲרֵיהֶ֖ם לְךָ֣ יִֽהְי֑וּ עַ֣ל שֵׁ֧ם אֲחֵיהֶ֛ם יִקָּֽרְא֖וּ בְּנַֽחֲלָתָֽם. (מ"ח, ה'-ו')

לכאורה, באותו זמן שהיה יוסף במצרים, מהרגע ששלח אותו יעקב לשליחות לשכם ועד שהם נפגשו שוב, עברו עשרים ושתיים שנה, נולדו ליעקב לא מעט נכדים ונינים בארץ ישראל, ולא רק אפרים ומנשה. אלא יעקב אומר כאן ליוסף – 'יוסף הצדיק, אתה בשנים האלה שלא התראינו היית שליח שלי, שרי יצאת בשליחותי, והכלל ההלכתי הוא "שלוחו של אדם כמותו", ולכן הילדים שלך הם לא שלך אלא שלי. הם הילדים של הרבי, שלי. אתה העברת את הכח שלי – "בית יעקב אש ובית יוסף להבה" (עובדיה א', י"ח) – כך שהוא יבוא לידי ביטוי באפרים ובמנשה. אתה צינור. וברגע שהגעתי למצרים ונפגשנו שוב, סיימת את שליחות שלך, ולכן הבנים שייוולדו לך אחריהם הם כבר שלך ואין הם זכאים להיקרא שבטים. ומכיון שלא היה אף אח אחר שנשלח בשליחות כזו משך כל הקופה הזו אלא אתה – לכן רק אפרים ומנשה יהיו לי, כמו השבטים'.

כי נשני – כי הפרני

וכדי להבין את רמת עוצמת השליחות בה הם נמצאים צריך לתפוס מה הם ולמה הם נקראים בשמות האלה. הם היחידים מבין כל הנכדים ששמם מוסבר במהותו^[9] –

וַיִּקְרָ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־שֵׁ֥ם הַבְּכ֖וֹר מְנַשֶּׁ֑ה כִּֽי־נַשַּׁ֤נִי אֱלֹהִים֙ אֶת־כׇּל־עֲמָלִ֔י וְאֵ֖ת כׇּל־בֵּ֥ית אָבִֽי. (שם מ"א, נ"א)

רש"י מסביר שם שזה כמו גיד הנשה, שקפץ ממקומו. מנשה הוא הילד העברי הראשון שנולד בגלות אבל בארמון, אצל צפנת פענח במרכבת המשנה. זו לא הגלות שבה נולדו השבטים בחרן, בשטיבל'ך אצל לבן, בברוקלין, בויליאמסבורג – אלא בארמון הגויי, בסביבה מנוכרת. הוא לא מכיר אף דוד או בן דוד ואפילו לא את סבא. הסבא היחיד שהוא מכיר, לא נעים, זה פוטיפר, 'מוחל טובות'. ואז אומר יוסף הצדיק לילד שנולד – 'תקשיב, אתה 'נשני', אתה גיד הנשה, אתה באקווריום. הגוף שלך אמנם פה אבל נשמתך לא מפה. אתה הוקפצת לכאן'. כך יישאר הנסיך לבית יוסף אצל פרעה, מנשה הצדיק. 'מנשה' בחילופי אותיות זה גם 'נשמה' וגם 'שמונה', הנשיא השמיני הוא גמליאל בן פדהצור, לשבט מנשה (עי' במדבר, ז', ד'), הוא הלמעלה מהטבע. בהמשך ההיסטוריה, בעתיד, כשיצטרכו להוציא את בני גד ואת ראובן לעבר הירדן המזרחי יצמיד להם משה רבנו את חצי שבט המנשה. המשמעות של זה היא להיות מוקפץ לשם לכל חייך, חצי משפחה בפרדס חנה-כרכור וחצי משפחה נמצאת בעמאן – כדי שבני גד ובני ראובן לא יישכחו לאן הם שייכים. זו המומחיות של מנשה, כך צריך להיראות הילד הראשון שנולד בארמון ואביו רוצה שהוא יהיה שליח, שיהיה בן ישיר של המשלח, של יעקב.

הילד השני נקרא אפרים –

וְאֵ֛ת שֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖י קָרָ֣א אֶפְרָ֑יִם כִּֽי־הִפְרַ֥נִי אֱלֹהִ֖ים בְּאֶ֥רֶץ עׇנְיִֽי. (שם נ"ב)

הופה, מה קרה? כבר לא 'נשני' יותר? – עכשיו זה לקחת את 'ארץ עניי' ו-'הפרני', כלומר לצמוח ולגדול מזה! עכשיו 'אנחנו ניקח את מצרים את כל הכסף והזהב שמגיע לשם מכל העולם ונעשה מפה את ה-"ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" שהובטח לאברהם. אנחנו נקים בית תפילה לכל העמים, ובשביל זה אנחנו מפתחים את כל הטכנולוגיה והקידמה וכו'. אוהו! זה נפלא – אבל תמיד צריך לזכור שאפרים יכול לבוא רק כשיש את מנשה לפניו ומעליו. רק אם מנשה מקדים את אפרים, אפרים לא יתבולל כמו שמופיע בנביא – "אֶפְרַיִם בָּעַמִּים הוּא יִתְבּוֹלָל" (הושע ז', ח'). אפרים יכול להיות יהושע בן נון שמגלה לכל העולם "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון", והוא יכול להיות ירבעם בן נבט שראוי היה להיות משיח.

מנועים ובלמים

יוסף רואה את אבא יעקב משכל את ידיו והוא רוצה להבין מה השכל פה.^[10] הוא אומר לו – 'אבא, אוי ואבוי, אם מנשה לא יקדים את אפרים, יכול להיות פה בלגן בעולם!', ואביו אומר לו – 'אני לא חולק עליך בן אהוב, "ידעתי בני ידעתי" – מה שעשית זה מצוין. אבל אני רוצה לברר מה התפקיד של כל יהודי בעולם, של עם ישראל. כל יהודי יש בו כח להישאר מה שהוא להיות נכד-בן ישיר של יעקב, והתפקיד הוא להיות שליח, צינור ישיר, אבל הוא יצליח בזה רק אם הוא יידע שהמגמה היא להיות אפרים, להפוך את כל העולם, המגמה שלנו איננה להישאר בחדר המוגן ולהיות מנשה'. כשיש לי מטוס אני צריך אמנם מערכת בלמים מעולה אבל לא בשביל זה קניתי את המטוס. נכון, אני לא אעלה על המטוס בלי מערכת בלמים משוכללת אבל אני צריך להבין מה המטרה של רכישת המטוס – "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" כדי להקים "בית תפילה לכל העמים".

עכשיו זה נפלא. בואו נדייק ברש"י – לא כתוב "הבא לברך את בניו יברכם ישימך א-להים כאפרים וכמנשה", זו טעות, אלא –

הבא לברך את בניו יברכם בברכתם ויאמר איש לבנו 'ישימך אלהים כאפרים וכמנשה'.

תהיה נגר, תהיה ראש ישיבה, תהיה עשיר. תהיה זבולון, יהודה או נפתלי – אבל את מה שאתה תעשה כאפרים וכמנשה. את הדבר שאתה, את הייחודיות שלך, את הכשרונות שלך והיכולות שחנן אותך הקב"ה בהם – תעשה כאפרים וכמנשה, ומתוך המגמה הזו "וישם את אפרים לפני מנשה". תזכה לעשות לקחת את הכח שלך ולהוביל איתו את כל העולם "הפרני אלהים בארץ עניי" אבל לא לשכוח לשניה אחת שאתה מנשה.

ולכן זה מקדים את כל הפרשה וקודם לברכת השבטים כי כשיעקב בא לברך את בניו הוא אומר להם – "יהודה אתה יודוך אחיך", ואתה גור אריה – ושתזכה להיות גור אריה גם בצד של אפרים וגם בצד של מנשה. כך גם לנפתלי – 'אתה איילה שלוחה, ושתזכה להיות נותן אמרי שפר גם כאפרים וגם כמנשה', ואחרי זה הוא ברך את יוסף ואמר לו – 'בן פורת יוסף – ושתזכה להיות גם אתה כאפרים וכמנשה'. לכן בנימין הוא זאב, יהודה הוא אריה, דן – נחש, נפתלי – איילה וכן הלאה, ואילו אפרים ומנשה אינם משולים לשום חיה כי הם האפרים ומנשה שבכל אחד ואחד. לכן "הבא לברך את בניו יברכם בברכתם" – ויאמר להם שתזכו לעשות את זה כאפרים וכמנשה, ושלעולם לא תתקעו. שתזכו להיות שליחים כשתצאו לארמון פרעה, כל בוקר שאתם יוצאים לעבודה, לעולם המעשה.

שאלנו למה את הבנות מברכים בברכת האימהות – הן שולחות אותנו לעזה, הן שולחות אותנו לארמון פרעה, ולכן הן מקבלות את ברכת האימהות "הנה באוהל" (בראשית י"ח, ט'). הן הנר שבת שדולק מערב שבת לערב שבת, ואילו הבנים הם שנים עשר שבטים שכל אחד צריך לקבל את ה-"יברכך" המיוחד שלו, את ה-"ישמרך" המיוחד שלו – כאפרים וכמנשה.

מלחמת יוסף בעשו

זה געוואלד אבל זו רק ההתחלה. מאיפה מקבלים להיות אפרים ומנשה? מיוסף הצדיק. הוא יותר מכל אחד בעולם היה אפרים ומנשה. הרי מה היו ניסיונותיו? – אשת פוטיפר, דמות דיוקנו של אביו, מרכבת המשנה, ארמון פרעה, כל ההתמודדויות שלו – הכל זה אפרים ומנשה.

ופה מתחיל הכל; יוסף נשלח ע"י אביו מחברון, אבל השליחות שלו מתחילה עוד הרבה לפני כן, מיד אחרי לידתו –

וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֛ר יָלְדָ֥ה רָחֵ֖ל אֶת־יוֹסֵ֑ף וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ אֶל־לָבָ֔ן שַׁלְּחֵ֙נִי֙ וְאֵ֣לְכָ֔ה אֶל־מְקוֹמִ֖י וּלְאַרְצִֽי. (שם ל', כ"ה)

יעקב יודע שהוא צריך עוד לחזור ולהתמודד עם עשו אבל הוא לא מוכן לזה ולכן נשאר עשרים שנה בבית לבן. למה פתאום יעקב רוצה עכשיו לעזוב ולחזור אל ארצו? – כי נולד יוסף. ומבאר שם רש"י במקום –

שנולד שטנו של עשו שנא' (עובדיה א) 'והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש'. אש בלא להבה אינו שולט למרחוק משנולד יוסף בטח יעקב בהקב"ה ורצה לשוב. (רש"י)

ותמיד תמהתי איפה מתמודד יוסף עם עשו?^[11] – יודעים מה הוא עשו? עשו רוצה חלק במערה. שאלתי את עצמי, הרי לאה קבורה שם – ולעשו היו חמש מאות נשים ופילגשים מרשעות כאלה ואחרות, מהו רוצה לעשות שם עם לאה? אנחנו זוכרים שכולם אמרו שלאה היא המיועדת לעשו^[12] – אז לפחות במערה הוא יזכה להיות עם לאה. הוא רוצה במערה להמשיך את הכח של אדם וחוה. עשו הוא המוח של נשיאי ישמעאל ומלכי כנען. הוא ראש הפרוקסיס, הוא רומא, הוא צפו, הוא ג'נובה, הוא אירופה, אבל הוא יודע לחבור עם ישמעאל –

וַיֵּ֥לֶךְ עֵשָׂ֖ו אֶל־יִשְׁמָעֵ֑אל וַיִּקַּ֡ח אֶֽת־מָחֲלַ֣ת ׀ בַּת־יִשְׁמָעֵ֨אל בֶּן־אַבְרָהָ֜ם אֲח֧וֹת נְבָי֛וֹת עַל־נָשָׁ֖יו ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה. (שם כ"ח, ט')

הוא חובר עם מלכי כנען. יעקב אומר ליוסף – 'בן אהוב, אתה הכח שמגלה דרכו את אפרים ומנשה, ואתה הכח שאמור להתכונן למלחמה עם עשו. זוכר את המלחמה כשהיית ילד, את המלחמה המיועדת שהייתה לי עם עשו ועם ארבע מאות האנשים שאיתו, ואיך התכוננתי אליה? זוכר שאמרתי לו – "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו"? זוכר שאמרתי לו שעוד יבוא הרגע?' – אז עכשיו יוסף לוקח איתו את כל העולם – את אירופה ואת אמריקה, את מצרים – למסע דרך שעיר דווקא אל מערת המכפלה, הבנו את המסלול? ושם, כפי שראינו ברמב"ן והאברבנאל אומר שכל ההיסטוריונים כתבו את זה, ערכו איתו מלחמה – וזה עשו. מלחמה על המקום הצר הזה, על המטר שמונים על ארבעים ס"מ, להיקבר במערת המכפלה. המערה לא תהיה קבורת שתי משפחות, כפי שמביא הרמב"ן. אין שתי משפחות – של יעקב ושל עשו – נקברות שם יחד אלא רק של משפחה אחת. אם עשו יכנס בחור שנשאר – הוא סוגר את כח ההשפעה היוספי להשפיע בעולם. אנחנו מבינים על מה המלחמה? זו מלחמת העולם הגדולה הראשונה^[13] שמתנהלת בגורן האטד, בעבר הירדן. ולכאן מגיעים עשו, על כל פרק ל"ו והאלופים שלו, עם נשיאי ישמעאל ומלכי כנען, ועשו אומר לישראל – 'מה באתם לפה, למולדת שלכם? אני נולדתי פה לפניכם!'. והתשובה שלנו צריכה להיות – 'זה לא קשור למולדת אלא אנחנו באנו הנה לייעוד שלנו. להקים בית תפילה לכל העמים, באנו להמשיך את אדם וחוה לכל העולם כולו', ואת המלחמה הזו צריך לנהל יוסף. ומעתה נבין את הפסוק שאמר יעקב ליוסף –

וַֽאֲנִ֗י נָתַ֧תִּי לְךָ֛ שְׁכֶ֥ם אַחַ֖ד עַל-אַחֶ֑יךָ אֲשֶׁ֤ר לָקַ֨חְתִּי֙ מִיַּ֣ד הָֽאֱמֹרִ֔י בְּחַרְבִּ֖י וּבְקַשְׁתִּֽי. (שם כ"ב)

למה נתתי לך שני חלקים, אפרים ומנשה? – כי לקחתי את זה מיד עשו הקרוי אמורי, ואת המלחמה שאנחנו – כל אחד מאיתנו – צריכים לנהל כל בוקר, אני מנהל עם האפרים והמשנה שיש בי, זו המלחמה עם הנפש הבהמית שלי, זו המלחמה עם עשו והפרוקסיס שלו.

כאפרים וכמנשה

ולפני שמברר כל שבט את תפקידו, הם עומדים מחוץ לחדר ומחכים – יש כאן שני נכדים צעירים, צעירים מרוב הנכדים של יעקב כי יוסף התחתן רק אחרי גיל שלושים, והם אולי בגיל של חלק מהנינים הגדולים, אבל כולם מחכים מחוץ לחדר כדי שכל אחד יקבל את ברכתו שלו – דן, יהודה, נפתלי או יששכר – כאפרים וכמנשה, בתור יהודי שקם בבוקר ורוצה לנצח ולא להישאר מנשה בלבד ולזכור שהוא אפרים ולא להישבר במלחמה הזאת.

שם בגורן האטד עשו לראשונה אבל שבעת ימים על האבות. זו היתה 'האבלות שבעה' על האבות, ורק אחרי זה הלכו לחברון. הם עשו את זה אחרי שגמרו לנצח את עשו, וזה לא סותר את המדרש על חושים בן דן שהזכרנו, כי גם לפיו שעשו מגיע לפתח המערה בחברון – המלחמה עמו נערכה שם בפתח המערה. חברון עיר הקודש.

אמרנו פעם שמערת המכפלה זה מלשון "מערה מכלי כלי", לערות מים – איך אנחנו מערים את המים העליונים מהמכפלה הזו, איך לא חיים בעולם בשפיפות ונמיכות מצד אחד או בזרימה ואיבוד כיוון מאידך. גם להם, להבדיל, יש מערות, מנהרות תת קרקעיות – כל מה שהם רוצים זה לרדת ולהוריד וללכת נמוך ושפל אל הרוע, אל המוות, ולקחת איתך לצורך זה את כל הכוחות, את עשו, ישמעאל ואת מלכי כנען.

רישיה דעשו בעיטפיה דיצחק

את המלחמה הזו צריך לנהל יוסף וזה הכל פרשה אחת. ליוסף היו ארבע תפקידים בשליחות שלו – 'שלום אחיך', 'שלום הצאן', וזה מה שהוא עשה – הוא הוציא את הערבות מיהודה (שלום אחיך), הוא כלכל את כולנו בארץ גושן (שלום הצאן), התפקיד השלישי היה ליצר מצב של "ויצאו ברכוש גדול", כפי שהובטח בברית בין הבתרים לאברהם ולכן הוא מלקט את כל הכסף שהיה במצרים תחת ידיו, ואז התפקיד שלו הוא להיות הלהבה שמבעירה את עשו, את הלחימה הקבועה הזאת דרך אפרים ומנשה, דרך הכח של "כאפרים וכמנשה".

"ויבואו עד גורן האטד" – הורידו כולם את כתריהם. הכתר הוא הספירה הגבוהה ביותר, מעל החכמה, מעל המוחין, זה הרצון הפנימי הכי עליון. גם עשו זוכה שראשו נכנס למערה (עי' לעיל הערה 2) – ומסביר הרבי מליובאוויטש זיע"א, שהראש שלו נמצא אצל יצחק אך לא הגוף. הגוף שלו כולו מעוות, אבל "רישיה דעשו", מראשו של עשו, מהמוחין שלו יצאו כאלו גרים עצומים – אונקלוס, רבי עקיבא, רבי מאיר. "וַהֲוָה רֵישֵׁיהּ דְעֵשָו מִתְגַלְגַל עַד דְעַל לְגוֹ מְעַרְתָּא וְאַתְנַח בְּגוֹ עִיטְפֵיהּ דְיִצְחָק אָבוֹי" (תרגום יהונתן בראשית נ' י"ג), אבל יוסף מצליח למנוע מגופו של עשו להיכנס למערה ולכבוש את המלכה עמי בבית – את לאה, ואוי ואבוי אם היה מצליח.

אבל ומשתה

ונקודה לסיום. יהודי אחד ניגש לצדיק הירושלמי ר' אשר פריינד זצ"ל ושאל – 'אז מלחמת גוג ומגוג היתה כבר או עוד לא'? ענה לו ר' אשר – 'תלוי בך'.

הבא לברך את בניו יברכם בברכת הסבא את נכדיו שהיו לבניו, יברכם בברכתם ולא ישכח מה הברכה המיוחדת של כל ילד מתוק שלנו, ויאמר 'את זה – תזכה לעשות כאפרים וכמנשה'.

שנזכה בעז"ה לישועה שלמה גאולה שלמה.

"ועלו מושיעים בהר ציון" – למדנו איך את כל העולם כולו לוקח יוסף דרך הר שעיר כדי להביא את העלום את עשו. ואם עדיין הוא לא היצלח, אז לפחות את הראש שלו הוא הביא אל סבא יצחק, את הגוף הוא הצליח לשבות לחמישים וארבע שנים – צפו שהולך לאחר פטירת יוסף להקים את ג'נובה באיטליה, וכשהכח היוספי נחלש וקם "מלך חדש אשר לא ידע את יוסף", אז הכח העשווי, הרומאי יוצא מהבקבוק, והאפרים ומנשה הם הכח שאיתו נוכל לרומם את הכל.

ראינו ברמב"ם שבגורן האטד למד משה רבנו ותיקן את השבעה – הוא אמר שמשם הוא למד "שבעת ימי אבלות ושבעת ימי המשתה". זה פלא עצום – עם שיודע איך נכדיו הם בניו, אפרים ומנשה, יכול משבעת ימי האבל ללמוד את שבעת ימי המשתה. שנזכה לראות כבר את כל המלכים שרואים את כתרו של יוסף מונח על הארון, ואז "כתר יתנו לך", בעגלא ובזמן קריב בב"א.

1. כמו שאכן מופיע בפסוק – "וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו" (בראשית ל"ה, כ"ט) ↑

2. "וכשבאו למערת המכפלה בא עליהם עשו מהר חורב לחרחר ריב, ואמר שלי הוא מערת המכפלה, מה עשה יוסף שלח לכבוש במזלות ולירד למצרים, ולעלות כתב עולם שהיה בינם, לכך הלך נפתלי שהוא אילה שלוחה. חושים בן דן היה פגום באזנו ובלשונו, אמר להם מפני מה אנחנו יושבין כאן, הראהו באצבעו אמר לו בשביל האיש הזה שאינו מניח אותנו לקבור את יעקב, שלף את חרבו והתיז את ראשו של עשו, ונכנס הראש לתוך מערת המכפלה, ואת גוייתו שלח לארץ אחוזתו בהר שעיר". (פרקי דרבי אליעזר, ל"ט, י"ד, ומובא בתרגום יהונתן על בראשית נ' י"ג) ↑

3. אגב, זו כבר הפעם השלישית שעשו ובניו באים על מנת לקחת את הרכוש מיעקב. הפעם הראשונה היתה כשהוא שלח את אליפז לרדוף ולהרוג את יעקב בפר' ויצא כשהוא בורח מעשו, הפעם השניה כאמור היתה כשיעקב קנה ממנו את חלקו במערה וכעת זו הפעם השלישית שצפו, בנו של עשו, מבקש לעשות כן. ↑

4. בחשבון פשוט יוסף היה בן חמישים ושש במותו של יעקב (היה בן שלשים שנה יצא על מצרים, יעקב הגיע לשם תשע שנים מאוחר יותר וחי במצרים עוד שבע עשרה שנה), וכיון שהוא נפטר בן מאה ועשר, הרי שצפו היה כלוא במצרים חמישים וארבע שנים! ↑

5. ולמרות שחמור בן שכם היה חיווי, המפרשים מסבירים שהחיוי היה חלק מהאמורי, ואכמ"ל. ↑

6. ומבחינה לשונית זה מדויק יותר שכן אם הכוונה לעיר שכם היה צ"ל "שכם אחת" ולא "אחד". ↑

7. אמנם יש רמזים אצל חלק מהשבטים אבל אין שמות מפורשים של מקומות בארץ. ↑

8. השבטים נקראו עמים, למשל – "ולא יקהת עמים" (שם מ"ט, י'), "עמים הר יקראו" (דברים ל"ג, י"ט) ועיי"ש ברש"י וכן עוד. ↑

9. אמנם מסופר גם בלידת פרץ וזרח ששמם ניתן להם כי פרץ פרץ וזרח ע"ש זריחת השני שנקשר לו על ידו וכו' אבל זה יותר תיאור הלידה ואילו מהות השם מופיעה רק באפרים ומנשה. ↑

10. "שִׂכֵּל אֶת-יָדָיו" ל' שֶכֶל. ↑

11. אכן יש מדרש אחד (מובא ברש"י בראשית ל"ג, ז') שמביא שיוסף הקדים את אמו ועמד לפניה במפגש עם עשו בפרשת וישלח, 'שמא יתלה בה עיניו אותו רשע', אך לא ראינו התמודדות ישירה. ↑

12. "שהיו הכל אומרים, שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן, הגדולה לגדול והקטנה לקטן" (רש"י, בראשית כ"ט, י"ז) ↑

13. מלחמת ארבע המלכים את החמישה היתה מלחמה אזורית על מטרות קטנות לעומת המלחמה הזו. ↑