יום שמחת לבו – טועמיה לפרשת עקב תשפג

'שביעי' של תשעה באב

חז"ל אומרים במשנה המפורסמת בתענית –

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין. שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה. וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת? בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בּוֹרֵר לְךָ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת יְיָ הִיא תִתְהַלָּל" (משלי לא, ל). וְאוֹמֵר: "תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, וִיהַלְלוּהָ בַּשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ" (שם, לא). וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שיר השירים ג, יא) "צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ". בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ זוֹ מַתַּן תּוֹרָה; וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ אָמֵן. (תענית ד', ח')

כדי להסביר את ט"ו באב ואת יום הכיפורים המשנה מביאה פסוק משיר השירים. המלך שלמה המוזכר בפסוק, מבואר ע"י רבנו עובדיה מברטנורא וכן רש"י על הגמרא, באופן הבא –

במלך שלמה. הקב"ה שהשלום שלו.

כלומר אין הכוונה לשמו של דוד המלך אלא לקב"ה.

אמו. כנסת ישראל. זה מתן תורה. יום הכפורים שניתנו בו לוחות האחרונות.

וצריך להבין איך זה קשור ליום הכיפורים ולט"ו באב, הרי הפסוק בא להסביר את מנהגן של בנות ציון וירושלים שהיו יוצאות לחולל בכרמים, אז איך זה קשור למתן תורה?

יוצא לפי הפירוש הזה, שאם יום חתונתו שהוא יום מתן תורה הוא אכן יום הכיפורים, הרי ש-"יום שמחת לבו, זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו" הוא יום ט"ו באב. אז אפשר להבין שיום הכיפורים נקרא מתן תורה כי אכן ניתנו בו לוחות אחרונות, אבל מה הקשר בין ט"ו באב לבנין בית המקדש? נאמר כבר עכשיו שבפירושו על פרשת השבוע שלנו, עקב, אומר רבנו צדוק הכהן מלובלין זיע"א, רעיון עמוק מאד; שבתשעה באב נולד והופיע בעולם משיח, רוחו של משיח מופיעה, ואיתו יורד גם בית המקדש בנוי ומשוכלל מהשמיים, ואז שבעה ימים הם שבעת ימי החג של חנוכת המקדש השלישי שיבנה במהרה בימינו, והיום השביעי, שהוא מקביל ליום השביעי של פסח (הגאולה הראשונה), הוא ט"ו באב. זהו 'שביעי של תשעה באב', וכשנבין לעומק את תשעה באב נבין גם את ט"ו באב – שאם בתשעה באב יש הכח של הופעת משיח מתוך החורבן, הרי שט"ו באב יש את הכח של בנין בית המקדש השלישי שביבנה במהרה בימינו.

אז מה זה? איך מבינים את זה?

טעות בספירה

ולפני שנתקדם צריך להבין. המשנה אכן נראית יפה ואוטופית, אבל האם באמת הציור שהיא מנסה לצייר לנו מסתדר עם מה שלמדנו בבית ספרנו? אנחנו מכירים גדרי קדושה וצניעות, חז"ל הרי התקינו במקדש תקנות כדי שלא יתערבבו גברים ונשים, ואילו המשנה באה ומספרת על ריקוד המוני של בנות ירושלים חולות בכרמים ביום הכיפורים, ואומרות "בחור, נא עיניך וראה"? בעיצומו של יום הכיפורים? ואולי יום הכיפורים בגלל מדרגתו אין חשש כל כך גדול אבל מה עם חמישה עשר באב?

ומה נשאר לנו מט"ו באב? בואו נזכר ממה הוא נובע, מה הוא מלמד אותנו. יש כאן דברים מופלאים. הגמרא בתענית שואלת מהו עניינו של יום זה –

בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות.

ורש"י מסביר שם וגם בפרשת עקב אצלנו (ט', י"ח) הוא עושה את החשבון ומראה שמשה רבנו, אחרי שעלה בפעם הראשונה לקבל את הלוחות בחג השבועות, עולה שוב בר"ח אלול ויורד בבוקרו של יום הכיפורים, ואותו היום נקבע ליום כיפור. זה חידוש גדול של רש"י – כאילו יום הכיפורים לא היה בתכנית והוא נקבע רק בעקבות זה שחטאנו בעגל, שהקב"ה סלח ומחל ונתן את הלוחות השניים –

ובוקר יום כפור ירד שהוא עשרה בתשרי ואותו היום נקבע ליום כפור להודיע שמחל וניחם על הרעה אשר דבר לעשות לעמו ועל כן נקבע צום כפור בעשרה בתשרי, כך שמעתי. (רש"י תענית ל:)

ובפרשתנו –

בו ביום נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ואמר לו למשה סלחתי כדברך (במדבר יד, כ) לכך הוקבע למחילה ולסליחה. (רש"י שם)

זה מענין מאד. רש"י לא אומר לנו למה נקבע ראש השנה, כי ככה רצה הקב"ה, אבל פה לגבי יום הכיפורים יש לרש"י 'מידע פנימי', שמיימי, שהוא נקבע על הסיפור הזה של הסליחה השלמה שהקב"ה סלח לנו. ממשיכה שם הגמרא ושואלת –

אלא ט"ו באב מאי היא?

בתשעה באב חזרו המרגלים כמו שכולנו יודעים, אבל סיפור חטא המרגלים לא נגמר בתשעה באב אלא רק התחיל. העונש על חטא המרגלים היה "במדבר הזה יתמו ושם ימותו" (במדבר י"ד, ל"ה), כלומר כל הגברים בני העשרים ועד השישים אמורים למות במדבר.

חז"ל במדרש איכה מספרים על זה ורש"י מביא את זה בהרחבה בתענית, שבכל שנה שמאז אחרי חטא המרגלים, בליל תשעה באב, הגיעו כל עם ישראל וכל הגברים בני עשים עד שישים חפרו לעצמם בורות והלכו לישון בהם. בבוקר הם קמו חסר חמישה עשר אלף איש שמתו. רק נתאר לעצמנו את ההלוויות, את הפרידות של הערב שקודם לכן… כשמדברים על תשעה באב צריך להבין שמדובר על שלושים ושמונה שנה ולא רק על שנה אחת. כל שנה אחוזי ההסתברות של המתים עולים כי בכל שנה יש פחות חמישה עשר אלף. "יום חפר" קראו ליום הזה. בשנה הארבעים נשארו חמישה עשר אלף האחרונים, וברור היה להם שכולם מתים ולא יקומו בבוקר. אני משער לעצמי את הוידויים, את הפרידות, את התקווה שזה הסוף כי אין יותר. הקב"ה לא הודיע אחרת, הגזרה בעינה עומדת והיא צריכה להתקיים. אנחנו זוכרים מה קרה למעפילים שרצו לעקוף את הגזרה. אז כולם חפרו את הבורות, הלכו לישון בהם – ולמחרת בבוקר, להפתעת כולם, כולם קמו! פלא גדול. הם אמרו לעצמם – 'אולי טעינו בעיבור החודש וזה לא היה תשעה באב אתמול'. אז למחרת חפרו שוב, הלכו לישון בבורות – ושוב כולם קמו בבוקר. ושוב חשבו שטעו (מה שנבע מזה שהיה ברור להם שכולם מתים). נדמיין בעינינו את מריטת העצבים הזו, את הוידוי – ואז בליל ט"ו באב שוב נכנסו לבורות וקמו שוב. עכשיו כבר ברור שלא טעינו כי הלבנה מלאה. ואז הבינו שהגזרה התבטלה ובאותו היום "כלו מתי מדבר", ועל היום הזה קבעו בו חג (מיד נקרא פסוק מפורש על כך).

דיבור ביחוד וחיבה

האמת היא שיש שתי שאלות על זה. האחת – אז באמת מתי מדבר כלו בתשעה באב – של שנה שעברה – ולא בט"ו באב, רק שאנחנו הבנו את זה בט"ו באב. כלומר בט"ו באב לא קרה שום דבר. הגזרה התבטלה כבר בתשעה באב. ולמה מציינים את ט"ו באב?

והשאלה השניה, שהיא קשה יותר – 'כלו מתי מדבר' זה רגע מרגש, אבל חבר'ה, זה לא כניסה לארץ – זה 'פסקו מלמות'. כשהמגפה נעצרת עושים יום זיכרון לנופלים לא חגיגה! לכאורה את השמחה צריך להשאיר לאחר כך. והגמרא עונה על זה מיד בעצמה ואומרת שבאותו רגע שכלו מתי מדבר "חזר הדיבור בין הקב"ה למשה". שלושים ושמונה שנה לא היה ביניהם דיבור. ורש"י מסביר –

לא היה הדבור עם משה. ביחוד וחיבה דכתיב וידבר ה' אלי לאמר אלי נתייחד הדיבור ואע"ג דמקמי הכי כתיבי קראי בהו וידבר איכא דאמרי לא היה פה אל פה אלא בחזיון לילה גמגום (תענית שם ברש"י)

גם בפרשת דברים רש"י מביא את זה –

וידבר ה' אלי וגו'. אבל משילוח המרגלים עד כאן לא נאמר בפ' 'וידבר' אלא 'ויאמר', ללמדך שכל ל"ח שנה שהיו ישראל נזופים, לא נתיחד עמו הדבור בלשון חבה פנים אל פנים וישוב הדעת, ללמדך שאין השכינה שורה על הנביאים, אלא בשביל ישראל. (דברים ב', י"ז ברש"י)

כלומר כל עוד מתו, הקב"ה לא נגלה למשה בייחוד ובחיבה. כל עוד היינו נזופים, במצב של עצבות, כל עוד הפחד והמתח הגדול הזה של 'מי הולך למות השנה ומי בשנה הבאה' – לא היה 'רומן', לא היה קישור, דיבור של חיבה בין הקב"ה למשה. ועל מה החגיגה של חמישה עשר באב? על זה שכאשר כלו מתי מדבר חזר הדיבור. עכשיו נבין גם למה דווקא חמישה עשר באב ולא תשעה באב של השנה או של השנה שעברה – כי רק אז הבנו שהגזרה נתבטלה ואנחנו חזרנו להיות שמחים. כי אנחנו הפכנו להיות כאלה שיכולים לקבל את הדיבור, ובמשך כל ארבעים השנים האלה לא היינו יכולים להיות כלים לקבלת הדיבור בחיבה והייחוד – אפילו משה רבנו, שכל כוחו לדבר על הקב"ה נובע מעם ישאל. זה דבר אדיר!

התהליך הוא תהליך אבל כאשר התברר ביום ט"ו באב שהקב"ה סלח ומחל וביטל את הגזרה ההיא של אותם חמישה עשר אלף – אז חזר הדיבור של ה' אל משה.

להחזיר את שבט בנימין

חז"ל אומרים שבאותו הרגע נוצר חג, חג עצום. החג הזה נקרא "חג ה'". לא חג ל-ה' אלא חג ה', ה' חוגג. איפה זה מופיע? כמה דורות קדימה בסוף ספר שופטים יסופר על המעשה הנורא של פילגש בגבעה. שבט בנימין עושה מעשה מזעזע ונוצרת מלחמה גדולה בישראל בעקבותיו ומוקיעים את שבט בנימין מלבוא בקהל. ההחלטה –

וְאִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל נִשְׁבַּ֥ע בַּמִּצְפָּ֖ה לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ מִמֶּ֔נּוּ לֹא־יִתֵּ֥ן בִּתּ֛וֹ לְבִנְיָמִ֖ן לְאִשָּֽׁה. (שופטים, כ"א, א')

החלטה נוראית. בדור הבא, קמים הבנים ואומרים – הגזרה היתה לדור ההוא ("איש ממנו" – כלומר מאיתנו, מאנשי הדור שלנו, ולא הדור הבא) ואנחנו חייבים להחזיר את שבט בנימין לקהל. הם ראו שבנות שבט בנימין, שעליהן לא הייתה הגזרה, לא נתנו לאף אחד והן נשארות בודדות ולא יכלו לשאת את זה, ואז באים אליהם בהצעה –

וַיֹּֽאמְרוּ֙ זִקְנֵ֣י הָֽעֵדָ֔ה מַה־נַּעֲשֶׂ֥ה לַנּוֹתָרִ֖ים לְנָשִׁ֑ים כִּֽי־נִשְׁמְדָ֥ה מִבִּנְיָמִ֖ן אִשָּֽׁה. (שם ט"ז)

איך נמשיך את השבט? –

וַיֹּאמְר֡וּ הִנֵּה֩ חַג-ה' בְּשִׁל֜וֹ מִיָּמִ֣ים ׀ יָמִ֗ימָה אֲשֶׁ֞ר מִצְּפ֤וֹנָה לְבֵֽית־אֵל֙ מִזְרְחָ֣ה הַשֶּׁ֔מֶשׁ לִ֨מְסִלָּ֔ה הָעֹלָ֥ה מִבֵּֽית־אֵ֖ל שְׁכֶ֑מָה וּמִנֶּ֖גֶב לִלְבוֹנָֽה. (שם י"ט)

לאיזה חג הם התכוונו? לט"ו באב, חג קדמון שבתחילה היה חג עצום. וההצעה היתה כזו –

וַיְצַוּ֕וּ אֶת־בְּנֵ֥י בִנְיָמִ֖ן לֵאמֹ֑ר לְכ֖וּ וַאֲרַבְתֶּ֥ם בַּכְּרָמִֽים. וּרְאִיתֶ֗ם וְ֠הִנֵּ֠ה אִם־יֵ֨צְא֥וּ בְנוֹת־שִׁילוֹ֮ לָח֣וּל בַּמְּחֹלוֹת֒ וִֽיצָאתֶם֙ מִן־הַכְּרָמִ֔ים וַחֲטַפְתֶּ֥ם לָכֶ֛ם אִ֥ישׁ אִשְׁתּ֖וֹ מִבְּנ֣וֹת שִׁיל֑וֹ וַהֲלַכְתֶּ֖ם אֶ֥רֶץ בִּנְיָמִֽן. וְהָיָ֡ה כִּֽי־יָבֹ֣אוּ אֲבוֹתָם֩ א֨וֹ אֲחֵיהֶ֜ם לָרִ֣יב ׀ אֵלֵ֗ינוּ וְאָמַ֤רְנוּ אֲלֵיהֶם֙ חׇנּ֣וּנוּ אוֹתָ֔ם כִּ֣י לֹ֥א לָקַ֛חְנוּ אִ֥ישׁ אִשְׁתּ֖וֹ בַּמִּלְחָמָ֑ה כִּ֣י לֹ֥א אַתֶּ֛ם נְתַתֶּ֥ם לָהֶ֖ם כָּעֵ֥ת תֶּאְשָֽׁמוּ. (שם כ"א-כ"ג)

וכך בנות שילה היו יוצאות וחולות בכרמים וכך חזר שבט בנימין לבוא בקהל וכך הפך החג הזה של חמישה עשר באב גם לחג החזרתו של שבט בנימין בקהל. דילגנו על שלב נוסף באמצע – ביום זה השבטים הותרו לבוא זה בזה, בדור שאחרי עולי הארץ. בנות צלפחד הסכימו לגזרת הקב"ה שהן תתחתנה עם בני דודיהן, אך בדור שלאחר מכן בוטלה הגזרה והותרו השבטים להתחתן אלו באלו.

'הוא מוחל וסולח'

בואו נסכם ונחשוב עד עכשיו מה למדנו מחמישה עבר באב. אנחנו אומרים בתפילה שהקב"ה מרבה לסלוח, נכון? –

סְלַח לָנוּ אָבִינוּ כִּי חָטָאנוּ, מְחַל לָנוּ מַלְכֵּנוּ כִּי פָשָׁעְנוּ… בָּרוּך אַתָּה ה' חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלוֹחַ.  (ברכת הסליחה, תפילת העמידה)

בעל התניא מסביר את זה באופן הבא, שאמנם כבר הזכרנו אותו בעבר אבל היום נבין בו פשט נוסף – אנחנו מכירים מצב של אדם שמוכן לסלוח. אתה מבקש ממנו סליחה -והוא סולח. זו פעולה שנעשית בעקבות בקשה. אף אחד לא יסלח אם לא יבקשו ממנו לסלוח. אבל מה שקרה בט"ו באב וביום הכיפורים זה שהקב"ה סלח בלי שאף אחד ביקש. הוא סלח כי הוא רוצה לסלוח, כי הוא רוצה שנכיר את מושג הסליחה. ואם תשאלו – הרי יש גזרה אלוקית שכולם ימותו במדבר, איך אפשר להפר אותה? אפשר, כי הקב"ה ניצח את הקב"ה. יש גזרה ועכשיו היא תתבטל. 'אבל כבר אמרנו את הוידוי, וקיבלנו עלינו את הדין וחפרנו את הבורות, והיינו חמישה עשר האלף האחרונים למות?!' – נכון, אבל הקב"ה הוא "חנון המרבה לסלוח", הוא בכלל לא צריך שתבקש. הוא עצמו רוצה לסלוח. הוא ברא את העולם בשביל לסלוח.

מה שקרה ביום הכיפורים הוא שמשה רבנו ביקש מהקב"ה המון דברים – שיכניס אותנו לארץ, שלא יכלה אותנו במדבר ועוד. הוא לא ביקש לוחות שניים. הוא לא העז לבקש את זה – הוא רק ביקש שהקב"ה יקח אותנו לארץ. הקב"ה הוא זה שמיוזמתו שמבקש לייצר יום סליחה ומחילה והוא קורא ליום הזה בשמחה, ברצון שלם. יש סליחה שאני סולח כי 'נדנדו' לי עשרים פעם אז אני בסוף נכנע וסולח, אבל יש סליחה שבאה בגלל שאני רוצה לסלוח. כי בראתי את העולם הזה בשביל סליחה ומחילה, כי אני רוצה לייצר בעולם הזה חידוש והוא העיקר. יום מתן תורה איננו יום חג השבועות אלא יום הכיפורים שבו ניתנו לוחות אחרונות! חג השבועות הוא 'זמן מתן תורתנו', ע"פ אדמו"ר הזקן, כי זה הזמן שבו נקבע שהתורה עוברת מהעליונים ומגיעה אלינו לתחתוניים. זה עובר על השם שלנו בטאבו, אבל זה היה באתערותא דלעילא ואילו אנחנו עוד לא היינו מוכנים לכך, עוד לא היינו כלים. והקב"ה מחכה לכך שכאשר אנחנו נהיה כלים – הוא בשמחה יסלח וימחל בלי שבכלל נבקש.

ללא חשש פריצות

חז"ל אומרים במסכת פסחים –

אמר רב כהנא משום רבי ישמעאל ברבי יוסי מאי דכתיב (תהלים ד, א) "למנצח מזמור לדוד"? זמרו למי שנוצחין אותו ושמח. בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם – בשר ודם מנצחין אותו ועצב, אבל הקב"ה נוצחין אותו ושמח, שנאמר (תהלים קו, כג) "ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו". (פסחים קי"ט.)

זה מה שהוא רוצה. זה נצח. בחמישה עשר באב מה שקרה היה שהקב"ה גזר "במדבר הזה יתמו ושם ימותו", אנחנו מבינים לחלוטין שלשם אנחנו צריכים ללכת – והקב"ה רוצה לסלוח. זה משמעות "לא היו ימים טובים לישראל לחמישה עשר באב וכיום הכיפורים שבהם בנות ירושלים יוצאות וחולות" – כי הימים האלה שנקבעו לימי סליחה ומחילה לדורות,^[1] וכיון שהימים האלה הם כאלו שמסוגלים להיטהר בהם מהעוונות הבסיסיים של העולם, לא חששו דורות הראשונים וקבעו בימים אלו מחולות לבנות שבהם הן יוצאות מחוץ לעיר ומחוללות מחוץ לעיר ובלי חשש לפריצת גדרי צניעות כי מהות הימים האלה היא שהם מנוקים מעוונות, ולכן זה חג ה'. "חג ה' מימים ימימה" – כך מסביר ה'פרי צדיק' אצלנו בפרשה. לכן זה היה חג של בנות ישראל שיוצאות לכרמים והוא נקרא חג ה' – כי כל מעשי היום והמחולות הם לשם שמיים בלבד. זו מדרגה שאין בה שמץ חטא בכלל. בכל חג אחר דואגים שלא יהיה תערובות וכיו"ב -וכך ראוי – אבל בחמישה עשר באב וביום הכיפורים, הימים בהם מגלה הקב"ה את המציאות הפנימית שאנחנו מטוהרים מכל עוון, אין חשש כזה. זו המשמעות העמוקה של "לא היו ימים טובים לישראל" כימים הללו – "דאית בהו סליחה ומחילה". לכאורה, בכל יום יש סליחה ומחילה ובלי זה לא היינו שורדים פה בעולם הזה כלל, שעה לא היינו שורדים, אבל המהות של הימים הללו היא שבהם דווקא הקב"ה סולח ככה סתם, בלי שביקשת שום דבר. כי הוא לא יכול שלא לסלוח. כי הוא רוצה לסלוח, ברצון – וכמו שהוא רצה לתת לנו תורה על הר סיני, הוא רצה לייצר מצב שבו מתוך הנפילה תתגלה הסליחה והמחילה וזו מגמת העולם.

ללמוד בלילה

חמישה עשר באב הוא ארבעים יום בדיוק לפני בריאת העולם. העולם נברא בכ"ה באלול – וט"ו באב זה ארבעים יום קודם לכן. ארבעים יום לפני י"ז בתמוז משה עלה להר סיני, ארבעים יום קודם תשעה באב שלח משה את המרגלים, וארבעים יום קודם יצירת הוולד, ארבעים יום עולה במחשבה – חמישה עשר באב אנחנו יכולים לחתור לקלוט מהו חג ה', מה החג של הקב"ה. מה עלה במחשבה לפניו כשהוא החליט לברוא את העולם הזה. כשהוא יחליט בעוד ארבעים יום בכ"ה באלול לברוא את העולם, מהי מחשבתו? – והמחשבה היא לגלות סליחה ומחילה ולנצח את מה שהוא עצמו אמר ש-"במדבר הזה יתמו ושם ימותו", ולהביא אותך למצב שהדיבור חוזר, אז הוא בחגיגה. כל עוד המציאות כאן עצובה אז המלך לא יכול לדבר עם משה בייחוד ובחיבה. רש"י שואל – והרי ראינו דיבורים של הקב"ה עם משה במשך שלושים ושמונה השנים הללו, והוא עונה – כן, אבל זה לא היה בייחוד ובחיבה, פנים אל פנים, באהבה כזו. זה דבר מופלא מאד.

חז"ל שואלים שם בגמרא שאלה שכל אחד מאיתנו מרגיש בעצמו – אז מה נשאר לנו מחמישה עשר באב? שלא אומרים תחנון. זה הכל? במה בא לידי ביטוי חמישה עשר באב היום?^[2] חז"ל מונים שם עוד כמה סיבות של דברים שאירעו את אבותינו בחמישה עשר באב וכל אחד מהם הוא עוד תיקון לתשעה באב, כמו שכל חמישה עשר באב הוא תיקון לחטא המרגלים. הדבר האחרון שהם אומרים הוא הבא –

רבי אליעזר הגדול אומר מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה לפי שאינן יבשין אמר רב מנשיא וקרו ליה יום תבר מגל… (תענית ל"א.)

שהיו פוסקים מלכרות עצים למערכה, לאש המזבח – כי מיום זה תש כוחה של חמה. אמנם לנו חם לנו מאד, אבל הלילות מתחילים להתארך, הימים להתקצר, ומשך זמן הייבוש היומי של העצים מתקצר ואם תהיה בהם טיפת לחלוחית הם עלולים להתליע. נו, אז מה? –

… מכאן ואילך דמוסיף יוסיף ודלא מוסיף (יאסף). (תני רב יוסף) מאי יאסף? אמר רב יוסף תקבריה אימיה. (שם)

זה משפט קשה – שמכאן ואילך, מכיון שהלילות מתארכים חייבים להוסיף בלימוד תורה בלילה. זה חשוב ללמוד ביום אבל חשוב להוסיף בלילה – עשר דקות, חמש דקות או שעה. העיקר להוסיף. ומי שלא מוסיף בלימודו בלילה – יאסף אל עמיו. תקברנו אמו. זו אמירה קשה מאד של חז"ל. וצריך להבין – מה הענין? למה לאיים?

תשמעו דבר מדהים; "אמו" במשנה שפתחנו בה היא כנסת ישראל ("בעטרה שעטרה לו אמו"). חמישה עשר באב היא המועד בה תש כוחה של חמה – חמה, היא הכוח שכולנו חיים כפופים לו. מערכת השמש והכוכבים. אבל הכוח אמיתי שלנו הוא למעלה מהשמש ולא למטה ממנו. הכח האמיתי שלנו הוא שהשמש לא מכתיבה לנו את עולם החיים שלנו. בקהלת שנקרא אי"ה בחג הסוכות נקרא שאין יתרון לאדם תחת השמש –

מַה־יִּתְר֖וֹן לָֽאָדָ֑ם בְּכׇ֨ל־עֲמָל֔וֹ שֶֽׁיַּעֲמֹ֖ל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ. (קהלת א', ד')

וחז"ל יגידו שאכן תחת השמש אין יתרון אבל למעלה מהשמש יש –

וְאָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי, תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ הוּא דְּאֵין לוֹ, קוֹדֵם הַשֶּׁמֶשׁ יֵשׁ לוֹ. (שבת ל'.)

דיברנו לאחרונה^[3] שהמיוחדות של ראש החודש הוא שמולד הלבנה הוא הרגע שאין לי בו יכולת לראות את הלבנה כי השמש לא מאירה אותה, ובזמן הזה היא מקבלת את אורה רק מהאינסוף. הכח שמתחיל בחמישה עשר באב הוא "שתש כוחה של חמה", ואז מופיע הכח שלנו. האם אני מוסיף מהלילות – מוסיף מהלילה על היום בלימוד התורה.

להיות מעל לשמש

הגר"א אומר שהענין של מעל החמה ומתחתיה מופיע במגילת קהלת שנקראת בסוכות, כי בסוכות יש מצווה מרכזית אחת – סוכה, שעיקרה הוא הסכך, וההלכה העיקרית בו היא שתהא 'צילתה מרובה מחמתה' (סוכה כ"ב.), ואז זהו זמן שמחתנו! אני לא נבהל, אני לא מושפע. דיברנו על כך שזמן קריאת שמע של שחרית, קבלת עול מלכות שמים, הוא לפני הנץ החמה, וזו הנקודה היחידה שחשובה לרמב"ם – שזה יהיה לפני הנץ החמה, לפני שהחמה מופיעה. האם גם אני כפוף למערכת החמה?

בעולם המודרני כל הזמן מדברים על החמה – העולם מתחמם, שרפות בכל מקום, התחממות גלובלית, אפקט החממה וכו'. האם אנחנו מצליחים להבין שביום שתש כוחה של החמה שהקב"ה מחכה לכח שלנו שיבוא מתוך החושך?, כי בגלל זה הוא ברא את העולם, כי ארבעים יום קודם שנברא העולם הופיע חמישה עשר באב. אלה הם שני הימים הטובים בישראל. וברגע שזה קורה – יוצאות בנות ירושלים לחולל בכרמים, כמו עם ישראל, הכרם של הקב"ה.

מישהו הראה לי שחמישה עשר באב בגימט' זה 928, כמנין "כתיבה וחתימה טובה".^[4] ובאמת נוהגים שבמכתבים וכו' מתחילים לברך זה את זה ב'כתיבה וחתימה טובה'. למה? – כי כל עצם בריאת העולם הוא כדי לגלות את חמישה עשר באב ואת יום הכיפורים. כלומר, זה שהגענו לחטא המרגלים זה גם היה בתכנית המקורית, כדי שהקב"ה, יוכל לסלוח ולמחול, ויוכל לגלות את השמחה שלו בסליחה ובמחילה. זה שהייתי צריך לעבור את כל המסלול וליפול – זה כדי לגלות שהקב"ה רוצה לסלוח ולמחול. לכך נקרא יום העשור בתשרי כיום הכיפורים. הוא לא היה בתכנית והוא נקבע כי הקב"ה רוצה לגלות שהוא סולח ומוחל מעבר לבקשת הסליחה, כי זאת תכנית הבריאה, כי זאת השמחה של הקב"ה. כי זה הדבר שהוא משמח את העולם – כי זאת תכנית העולם, כי זה הדי. אן. אי. של ארבעים יום קודם יצירת הוולד.

חטא הדמוקרטיה

כמדומני שהידיעה הזו היא הכח של הכל. חז"ל מביאים שם בגמרא עוד שני דברים שקרו בחמישה עשר באב –

עולא אמר יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל ואמר לאיזה שירצו יעלו.

הושע בן אלה היה מלך ישראל והוא ביטל את השומרים שמנעו מישראל לעלות לירושלים. אבל לכאורה זה דבר חיובי והוא נחשב למלך רשע ובימיו גלו ישראל,^[5] למה? – אומרים חז"ל שמעשהו זה היה מעשה חשוב וגדול אך הוא נענש עונש גדול כי הוא בעצם דגל ב-"ד-מו-קרט-יה". הוא נתן לאנשים בחירה חופשית לעלות לבית המקדש לירושלים או להמשיך לבוא לעגלים בבית אל ובדן. חז"ל אומרים ביטוי מדהים –

ולפי שבטלו פרדיסאות והם נמנעו מלעלות לרגל לפיכך נחתם גזר דינם לגלות בימיו שעד עכשיו תלו הקלקלה במלכיהם ועתה לא היה במי לתלות (רש"י מל"ב, י"ז, ב')

עד אז היה הכעס בשמיים רק על המלכים, כמו ירבעם וממשיכיו, שהכריחו את ישראל שלא לעלות לירושלים, ואילו ברגע שהושע פתח את הדרך ועם ישראל החליט שלא לעלות – כל אחד ואחד בפני עצמו – הכעס כבר לא מופנה למלך אלא לעם ישראל, ולכן הם גלו לאשור. תפקידו של הושע היה לרומם את כולנו לעלות לירושלים. לא רק לפתוח את הדרכים. כשהוא פתח את הדרכים, אומרים חז"ל, הוא לקח את הקולר והוא נתלה בצוואר הרבים בגלל עוונם. עד עכשיו לא הייתה להם אפשרות אחרת, ועכשיו יש להם אפשרות והם ממשיכים ללכת לעבודה זרה. תפקיד המלך בישראל הוא לא רק לשחרר חסמים ולפתוח את הדרכים אלא להרים את הלבבות ולהעלות אותנו לירושלים, ולגלות שאנחנו, בפנים, ברצון הכי פנימי שלנו רוצים לעלות לירושלים, וזה לא קרה. וזו לשון חז"ל –

בימי הושע בן אלה מלך ישראל נלכדה הארץ וגלו עשרת השבטים בימיו. וכי מה נשתנה הושע בן אלה מכל מלכי ישראל שהיו לפניו?… אלא משעמד ירבעם בן נבט ועד שבא הושע בן אלה היתה עבירה קשורה ביחיד [בירבעם, שהחטיא את ישראל בכפייה שלא לעלות לרגל] וקשה לפני אב הרחמים להגלות ציבור בעוון יחיד. ומשבא הושע בן אלה, עמד וביטל כל המשמרות כולן [שהעמיד ירבעם מחסומים בדרך לירושלים] והיה מכריז ואומר: כל מי שהוא רוצה לעלות לירושלים יבוא ויעלה! [ולא אמר 'הכל יעלו לירושלים'] ועליו הוא אומר: 'ויעש הרע בעיני ה' ושמט הקולר מצוארו ותלאו בצואר הרבים. (ירושלמי תענית ד, ז. אליהו זוטא ט.)

האחריות של מלך ישראל ושל כל אחד מאיתנו היא לגלות את האתערותא דלתתא, לעלות את הכח מלמטה, הכח של כל אחד ואחד לעלות לירושלים. לא להסתפק רק בכך שיש לך האופציה אלא להביא את המקום שבשבילו הקב"ה ברא את העולם. לגלות מה אתה ברצון העמוק שלך. והוא ית' רוצה לשלוח, והוא רוצה לשמוח בזה.

השמחה שבסליחה

ארבעים הימים האלה שקודם בריאת העולם אליהם אנחנו נכנסים כעת, הם נקודת העומק של מהות בריאת העולם – הוא נברא בשביל חמישה עשר באב ויום הכיפורים. כדי לגלות איך מתוך כל אותם דברים שנראים לי שהלוואי והייתי יכול לוותר עליהם, שדווקא מהמקומות הנמוכים האלה, הקב"ה רוצה לגלות את עולם הסליחה והמחילה שמופיע כשאתה כבר בכלל לא מאמין שאפשר לדבר על זה. כשאתה בכלל אל יודע שאפשר לעשות את זה -ואז הקב"ה מגלה את זה וזהו 'חג ה'.

שנזכה מהיום הזה ומארבעים הימים הללו להיכנס באמת לכתיבה וחתימה טובה, לשנה טובה ומתוקה, לכוחות האלה של כל ענין הרחמים והסליחות של חודש אלול, ולנו נדמה שזה איזה 'בדיעבד' כזה, מן 'פרס ניחומים' לאלה שכשלו ולא הצליחו – זה כל תוכן הבריאה. השמחה בסליחה. השמחה של הקב"ה ביכולת שלו לגלות לנו את כח הסליחה והמחילה האינסופי שלו.

1. ט"ו באב הוא יום סליחה ומחילה מחטא המרגלים ויום הכיפורים הוא יום סליחה ומחילה מעוון העגל. ואין הכוונה ח"ו לשטויות של הרחוב של 'יום האהבה' וכיו"ב.
2. ראה בשיחה "ראשי חודשים לעמך נתת", 'טועמיה' לשבת דברים תשפ"ג.
3. מופיע בספר התודעה אך המקור כנראה בבני יששכר. ↑
4. עי' מלכים ב' י"ז, ב'.