כאשר נשבע לך. לפרשת וארא תשפד

למה שונאים אותנו בעולם?

נתחיל את לימודנו הפעם במספר שאלות פשוטות, דרכן נגיע בהמשך גם לפרשת השבוע וגם לתאריך שבו אנו מצויים, ראש חודש שבט, היום שבו התחיל משה רבנו לדבר את הנאום הגדול שלו לעם ישראל, את ספר דברים –

וַֽיְהִי֙ בְּאַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּעַשְׁתֵּֽי־עָשָׂ֥ר חֹ֖דֶשׁ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁ דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה ה' אֹת֖וֹ אֲלֵהֶֽם. (דברים א', ג')

שאלה ראשונה – למה ששונאים אותנו בעולם? זו שאלה שכל אחד שאל או שואל את עצמו בימים האלה שאנו נמצאים בהם.

שאלה שניה – אנשים עשירים אוהבים בדרך כלל לתרום מכספם לכל מיני מטרות נעלות אך אוהבים גם לדעת שהתרומה שלהם הלכה לענין שקרוב לליבם. אם יסתבר למי מהם שהוא נתן 2 מיליארד דולר והשתמשו בסכום עבור מטרה אחרת ממה שהוא תרם אליה, גם אם היא תהיה מטרה נייטרלית – למשל במקום להקמת מכון רפואי קנו בכסף הזה אוכל לפינגווינים – זה יגרום אצל התורם לכעס גדול. עכשיו, בעולם תרמו במשך השנים מיליארדים לעזה, ומסתבר ששלושים וששה בתי חולים שהוקמו שם היו רק מסווה לקיני טרור, כמו גם גני הילדים ובתי הספר שהוקמו כדי להסתיר את תעשיית הנשק והטרור שם – כלומר אנשים תרמו והכסף שלהם לא הלך למטרה הרצויה ואף לדברים הפוכים לגמרי, לרוע, ולמרות זאת אם מחר יתרימו לעזה עוד פעם, הרי שבסבירות גבוהה הם יתרמו שוב, אולי אפילו יותר. מה ההיגיון בזה? לא מובן. ואל תענו כי שונאים אותנו – זו הייתה השאלה הראשונה שלנו…

האמת? אני לא חושב ששונאים אותנו אלא נכון יותר שרוצים לכלות אותנו – ובכל דור ודור! זה אולי נשמע קצת פרנואידי ומוגזם אבל אנחנו שרים את זה בכל ליל סדר מחדש, ולמרות שהשנה הנוכחית היא מעוברת, עדיין אפשר וצריך להתחיל להתכונן לליל הסדר, שם נשיר עם הילדים שלנו –

וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ, שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם. (מתוך ההגדה של פסח)

וכשנגיע לליל הסדר צריך שנבין מה אנחנו אומרים. נשים לב למה שכתוב פה – "לאבותינו ולנו", זו נקודה חשובה שנגיע אליה בהמשך, "ולא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו – אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו". ואם אני נמצא בדור שאני לא חושב שרוצים לכלות אותי? – אז או שאני לא נמצא, או שזה לא דור או שאני עדיין ישֵן בדמיונות. והשאלה היא – למה צריכה להיות גזֵרה כזו? ומה ההסבר בזה? אז עוד לפני שאנחנו מבררים למה רוצים לכלותנו, עולה מזה ש'עומדים עלינו לכלותנו' זה בילט-אין, זה במהות. ובכל דור ודור. למה? מה הרעיון בזה?

אני רוצה לשתף אתכם בתמונה שייתכן שכולם כבר ראו אותה אבל אנחנו לא מגיעים לשורש שבה. הראו לי איזה סרטון שהסתובב בימים האחרונים של כמה עזתים 'מסכנים' (מה-'לא מעורבים' כמובן…) שבוכים, רעבים ואף טוענים למצלמות שהכל בגלל החמאס, וכבר שבע-עשרה שנה הם סובלים וכו', וכל הדיונים והשיח שהיו סביב הסרט הזה התרכזו בשאלה אחת – האם אנחנו מאמינים לו או לא. לענ"ד השאלה שצריכה להישאל היא אחרת לגמרי – מה הסרטון הזה בא לעורר בי? מה המגמה של הסרט הזה? זו שאלה אחרת ועמוקה וזה מתקשר לשאלה הקודמת שפתחנו בה.

מה מטרת היציאה ממצרים?

עכשיו אפשר להיכנס לעניין של הפרשיות שלנו ושל ההגדה של פסח (שמבוססת על הפרשיות שלנו) וגם כאן נתחיל את הכל משאלה שנראית מאד פשוטה – מדוע הוציא אותנו הקב"ה ממצרים? לשם מה? מה המטרה? – אם חשבתם שהתשובה היא כדי שנקבל את התורה על הר סיני, הרי שזו איננה תשובה נכונה. התשובה שמופיעה בתורה היא אחרת, וקבלת התורה היא רק תחנה בדרך. יתר על כן, ענין מעמד הר סיני וקבלת התורה נאמר למשה רק כתשובה לשאלה ספציפית שהוא שאל את הקב"ה. נראה את הפסוקים –

וַיֹּ֖אמֶר אַל-תִּקְרַ֣ב הֲלֹ֑ם שַֽׁל-נְעָלֶ֨יךָ֙ מֵעַ֣ל רַגְלֶ֔יךָ כִּ֣י הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עוֹמֵ֣ד עָלָ֔יו אַדְמַת-קֹ֖דֶשׁ הֽוּא. (שמות ג', ה')

נזכור את הפרט הזה, שהדיבור הראשון של הקב"ה למשה הוא על המקום, Place. כאן אנו פוגשים לראשונה את המושג "אדמת קודש".

וַיֹּ֣אמֶר ה' רָאֹ֥ה רָאִ֛יתִי אֶת-עֳנִ֥י עַמִּ֖י אֲשֶׁ֣ר בְּמִצְרָ֑יִם וְאֶת-צַֽעֲקָתָ֤ם שָׁמַ֨עְתִּי֙ מִפְּנֵ֣י נֹֽגְשָׂ֔יו כִּ֥י יָדַ֖עְתִּי אֶת-מַכְאֹבָֽיו. (שם ז')

ולכן מה? לכן החלטתי לעשות אקסודוס? לא, אלא –

וָֽאֵרֵ֞ד לְהַצִּיל֣וֹ | מִיַּ֣ד מִצְרַ֗יִם וּֽלְהַֽעֲלֹתוֹ֘ מִן-הָאָ֣רֶץ הַהִוא֒ אֶל-אֶ֤רֶץ טוֹבָה֙ וּרְחָבָ֔ה אֶל-אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ אֶל-מְק֤וֹם הַֽכְּנַֽעֲנִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהָֽאֱמֹרִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַֽחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי. (שם ח')

כלומר המטרה היא ברורה – "ארץ זבת חלב ודבש", לא הר סיני.

וְעַתָּ֕ה הִנֵּ֛ה צַֽעֲקַ֥ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל בָּ֣אָה אֵלָ֑י וְגַם-רָאִ֨יתִי֙ אֶת-הַלַּ֔חַץ אֲשֶׁ֥ר מִצְרַ֖יִם לֹֽחֲצִ֥ים אֹתָֽם. וְעַתָּ֣ה לְכָ֔ה וְאֶֽשְׁלָֽחֲךָ֖ אֶל-פַּרְעֹ֑ה וְהוֹצֵ֛א אֶת-עַמִּ֥י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם. (שם ט'-י')

זהו. עד כאן ההצהרה של הקב"ה,^[1] ומתן תורה אינו חלק מההצהרה. הוא יגיע בהמשך, כתשובה לשאלה של משה –

וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל-הָ֣אֱלֹהִ֔ים מִ֣י אָנֹ֔כִי כִּ֥י אֵלֵ֖ךְ אֶל-פַּרְעֹ֑ה וְכִ֥י אוֹצִ֛יא אֶת-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם. (שם י"א)

ומסביר רש"י שהשאלה היא לא רק "מי אנכי?" אלא בעיקר – "מה זכו ישראל לצאת ממצרים?", וזו שאלה מוזרה מאד כי נניח שהקב"ה היה אומר למשה 'אני רוצה שתציל מיליון סומליים או מדיינים רעבים', האם משה היה שואל 'למה? במה הם זכו?', הרי את בנות יתרו שהוא לא הכיר הוא הציל, את העברי מהמצרי, אפילו את הגדי שברח מהעדר הוא הלך להציל בלי לשאול – אז שהוא ישאל למה להציל את בני ישראל?! אלא השאלה שלו היא אחרת לגמרי – 'האם הם יכולים כבר להגיע למטרה הזו? איך הם יוכלו להגיע אל ארץ טובה ורחבה שאתה רוצה להביא אותם אליה?'.

אז לגבי השאלה הראשונה "מי אנכי" עונה לו הקב"ה –

וַיֹּ֨אמֶר֙ כִּי-אֶֽהְיֶ֣ה עִמָּ֔ךְ… (י"ג)

ולגבי השאלה השניה, כלומר – איך הם יוכלו להזדכך ולהגיע לארץ החתי והכנעני וכו"?- הקב"ה אומר לו –

…וְזֶה-לְּךָ֣ הָא֔וֹת כִּ֥י אָֽנֹכִ֖י שְׁלַחְתִּ֑יךָ בְּהוֹצִֽיאֲךָ֤ אֶת-הָעָם֙ מִמִּצְרַ֔יִם תַּֽעַבְדוּן֙ אֶת-הָ֣אֱלֹהִ֔ים עַ֖ל הָהָ֥ר הַזֶּֽה. (שם)

כלומר מעמד הר סיני הוא אות, תחנת ביניים בה תקבלו את הכח להיות עובדי ה' (גם לא כתוב כאן 'מתן תורה' אלא רק לעבוד את ה') ועם זה יהיה לכם כח לעבוד את ה'.

באמת משנה מה שמו?

משה ממשיך לשאול – "ואמרו לי מה שמו?". אגב, גם זו שאלה מוזרה. אם הוא בא לגאול אותם, כמו בסרטים, הם יתעכבו על מה השם שלו – אם זה שם 'אדנות' או שם הוי"ה? הדבר היחיד שהם יגידו יהיה – 'אוכל!, מים!, הצילו!', אבל הקב"ה עונה לו על השאלה הזו בשניים וחצי פסוקים שמתייחסים לשם ה' –

וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה אֶֽהְיֶ֖ה אֲשֶׁ֣ר אֶֽהְיֶ֑ה וַיֹּ֗אמֶר כֹּ֤ה תֹאמַר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶֽהְיֶ֖ה שְׁלָחַ֥נִי אֲלֵיכֶֽם. (י"ד)

'שמי נעלם, לפעמים הוא מתגלה באופן זה או באופן אחר' – זו מהות היציאה. ואז הוא ממשיך –

לֵ֣ךְ וְאָֽסַפְתָּ֞ אֶת-זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְאָֽמַרְתָּ֤ אֲלֵהֶם֙ ה' אֱלֹהֵ֤י אֲבֹֽתֵיכֶם֙ נִרְאָ֣ה אֵלַ֔י אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם יִצְחָ֥ק וְיַֽעֲקֹ֖ב לֵאמֹ֑ר פָּקֹ֤ד פָּקַ֨דְתִּי֙ אֶתְכֶ֔ם וְאֶת-הֶֽעָשׂ֥וּי לָכֶ֖ם בְּמִצְרָֽיִם. וָֽאֹמַ֗ר אַֽעֲלֶ֣ה אֶתְכֶ֘ם מֵֽעֳנִ֣י מִצְרַ֒יִ֒ם אֶל-אֶ֤רֶץ הַֽכְּנַֽעֲנִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהָֽאֱמֹרִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַֽחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִ֑י אֶל-אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ. (שם ט"ז, י"ז)

לפי הסרטים הקב"ה היה אמור לדבר איתו על גאולה, שחרור, אבל זה בכלל לא הנושא. הוא בכלל לא אומר לזקני ישראל – 'שמעתי את המכאובים שלכם ואני הולך לגאול אתכם, לשחרר אתכם', אלא הנושא הוא שאנחנו הולכים 'לעשות עליה'. תגיד, זה מה שמעניין אנשים נירדים ונרדפים, הרוגים ושחוטים כבר שמונים ושש שנה, משועבדים יותר ממאה שנה מתוך מאתים ועשר שנים במצרים?!, אתה הולך לאסוף את זקני ישראל ואף מילה על הכאבים והצעקות והעינוי? רק העליה לארץ? וההצהרה לא נגמרת בכך, אלא –

וְשָֽׁמְע֖וּ לְקֹלֶ֑ךָ… (י"ח)

הם ישמעו כי הם צריכים להגיע לשם, כי הם מבינים שזה הנושא.

נאמן לקיים בריתי

בואו נגיע לפרשה שלנו ונראה את המושג הגדול, את התובנה שכאילו אין בה שום חידוש אבל כשנבין אותה הכל יתחדש, כל ההסתכלות שלנו על החיים תשתנה. רש"י הראשון על התורה אומר –

…שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה, ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו… (רש"י, בראשית א', א')

כלומר רש"י יוצא מנקודת הנחה שאם נאמר להם את זה ונאמין במה שאנחנו אומרים, כשנאמר להם את האמת – הם יקבלו את זה, ואני רוצה להוסיף ולומר שהם לא רק יקבלו את זה – הם מחכים לזה. גם העזתים – הם מחכים לשמוע את זה מאיתנו!

פרשתנו מתחילה במילים הבאות –

וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל-מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו אֲנִ֥י ה'. (שמות ו', ב')

ורש"י אומר במקום –

ויאמר אליו אני ה'. נאמן לשלם שכר טוב למתהלכים לפני, ולא לחנם שלחתיך כי אם לקיים דברי שדברתי לאבות הראשונים…

כלומר "אני ה'" – נאמן לקיים את ההבטחה שלי. ומהי ההבטחה? לא להוציא אותנו ממצרים אלא משהו אחר. נראה את המשך הפסוקים –

וָֽאֵרָ֗א אֶל-אַבְרָהָ֛ם אֶל-יִצְחָ֥ק וְאֶֽל-יַֽעֲקֹ֖ב בְּאֵ֣ל שַׁדָּ֑י וּשְׁמִ֣י ה' לֹ֥א נוֹדַ֖עְתִּי לָהֶֽם. וְגַ֨ם הֲקִמֹ֤תִי אֶת-בְּרִיתִי֙ אִתָּ֔ם לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם אֶת-אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן אֵ֛ת אֶ֥רֶץ מְגֻֽרֵיהֶ֖ם אֲשֶׁר-גָּ֥רוּ בָֽהּ. (שם ג'-ד')

ארץ כנען הוא הנושא. כל המכות, חציית ים סוף ומעמד הר סיני – הכל זה הכנה לארץ ישראל.

וְגַ֣ם | אֲנִ֣י שָׁמַ֗עְתִּי אֶֽת-נַֽאֲקַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר מִצְרַ֖יִם מַֽעֲבִדִ֣ים אֹתָ֑ם וָֽאֶזְכֹּ֖ר אֶת-בְּרִיתִֽי. (ה')

איזו ברית? – הברית היא ברית בין הבתרים. והנה מגיעות לשונות הגאולה –

לָכֵ֞ן אֱמֹ֥ר לִבְנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֘ אֲנִ֣י ה֒' וְהֽוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם מִתַּ֨חַת֙ סִבְלֹ֣ת מִצְרַ֔יִם וְהִצַּלְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵֽעֲבֹֽדָתָ֑ם וְגָֽאַלְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ בִּזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבִשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים. וְלָֽקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֥ם לִי֙ לְעָ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וִֽידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י אֲנִ֤י ה֙' אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם הַמּוֹצִ֣יא אֶתְכֶ֔ם מִתַּ֖חַת סִבְל֥וֹת מִצְרָֽיִם. (שם ו'-ז')

"והוצאתי אתכם מתחת סבלות"- זה הפסקת השעבוד, "והצלתי אתכם" – מעבודתם, "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה" – זה עשר המכות, "ולקחתי אתכם לי לעם" – זה הר סיני, "וידעתם כי אני ה' א-להיכם".

ונתתי אותה לכם מורשה

עכשיו נגיע ללשון הגאולה החמישית ובה נתמקד –

וְהֵֽבֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָּׁ֨אתִי֙ אֶת-יָדִ֔י לָתֵ֣ת אֹתָ֔הּ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַֽעֲקֹ֑ב וְנָֽתַתִּ֨י אֹתָ֥הּ לָכֶ֛ם מֽוֹרָשָׁ֖ה אֲנִ֥י ה'. (שם, ח')

מה פירוש "אשר נשאתי את ידי לתת"? ומה זה "מורשה"? אם הכוונה היתה לירושה אחרי שהבטחתי אותה לאבות אז הפירוש היה צריך להיות שהכוונה היא אכן לירושה, אבל רש"י מבאר במקום אחרת –

נשאתי את ידי. הרימותיה לישבע בכסאי. (רש"י שם)

שלב א' הוא שהקב"ה ברא את העולם במאמרות, הקב"ה 'אומר ועושה', אבל לפעמים הוא נשבע וכשנשבעים אי אפשר להפר את השבועה, וכאן הוא מעיד שהוא נשבע "לאבותיכם".

עכשיו המקור האחרון בינתיים –

וְהָיָ֞ה כִּֽי־יְבִאֲךָ֤ ה֙' אֶל־אֶ֣רֶץ הַֽכְּנַעֲנִ֔י כַּאֲשֶׁ֛ר נִשְׁבַּ֥ע לְךָ֖ וְלַֽאֲבֹתֶ֑יךָ וּנְתָנָ֖הּ לָֽךְ. (שמות י"ג, י"א)

לא כתוב פה שהקב"ה נשבע לאבותינו אלא שהוא "נשבע לך", כלומר – לי, לנו, לכולנו, לכל יהודי ויהודי'ה בסוף העולם, היום הוא נשבע לנו, בר"ח שבט תשפ"ד, וכן – גם "לאבותיך". זו פרשיה שמופיעה בתפילין שלנו ולא שמנו לב לזה מעולם… השבועה היא עכשיו, בכל רגע ורגע! נראה את רש"י –

נשבע לך. והיכן נשבע לך? 'והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי' וגו'. (שם)

כלומר זה שהקב"ה נשבע לאבותינו אנחנו כבר יודעים כי זה כתוב כמה פעמים מתחילת החומש, אבל איפה הוא נשבע לי, לנו? – לכן הוא מביא את הפסוק שהרגע למדנו, פסוק ח' (והוא אף כותב וגו' כדי שנראה ונלמד את כל הפסוק) – "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי… ונתתי אותה לכם מורשה". שאלה – והלא אלו ששמעו את משה לא יכנסו לארץ ולא יגורו בה?! אלא ההבדל בין ירושה למורשה היא שאתה יכול לגור במצרים, במדבר או בסוף העולם – אבל אתה המוריש החוקי של הארץ הזו. אתם המורישים של הארץ. הקב"ה נשבע לך. והוא ממשיך –

ונתנה לך. תהא בעיניך [ארץ ישראל] כאילו נתנה לך בו ביום ואל תהי בעיניך כירושת אבות. (שם)

זו מהפכת עולם. האם שמנו לב לרש"י הזה? רגע, אז מה אתה אומר, שלא להתייחס לארץ שהיא הובטחה לאברהם ליצחק וליעקב? שהיה מעמד הר סיני? – בטח שצריך לדעת עליהם, אבל זה לא יעזור אם לא נבין שזה נאמר לנו הרגע, בכל רגע. גם על התורה עצמה נאמר – "בכל יום יהיו בעיניך חדשים כאילו בו ביום נצטוית עליהם" (רש"י דברים כ"ו, ט"ז), כלומר כן לדעת שהיה מעמד הר סיני לפני כשלשת אלפים ושלש מאות שנה אבל יחד עם זה לדעת שמדברים פה אליך, אלינו, עכשיו, בכל רגע, כי אחרת זה לא שווה כלום. איך אפשר להרגיש בארץ, בדבר חומרי, ממשי, שהוא חדש אם הוא נמצא פה כבר אלפי שנים? יש רק אופציה אחת – הארץ לא שלך, לא האדמה שלך, אלא זו ארץ שהקב"ה נשבע לך עליה בכל יום מחדש עליה. זה חדש.

שנאה אידיאולוגית

שתי הדתות הגדולות שפיתחו את השנאה האידיאולוגית הגדולה לעם ישראל לאורך ההיסטוריה, הנצרות והאיסלם, יודעות יפה מאד שעם ישראל קיבל את ארץ ישראל, הן יודעות שאברהם יצחק ויעקב קיבלו את ארץ ישראל והן גם יודעות שאנחנו הבנים של אברהם, יצחק ויעקב. אז מה הטענה שלהן (וזו אגב אותה טענה)? – שהקב"ה החליף. אתם לא התנהגתם טוב ולכן הוא העביר את זה לאחרים. הוא נשבע "לאבותיך" אבל לא "לך". אגיד עכשיו אולי דבר שיישמע כפירה – לא מעניין אותי שהארץ הזו היא ירושת אבות, זו לא טענה. גם אם אני עולה חדש, והאויב שלי בעזה נמצא פה כבר עשרים דורות. אז מה? ממתי ירושת אבות היא טענה? – הקב"ה נשבע לי עליה בכל יום מחדש!

לַעולם הייתה בעיה והוא פתר אותה בכך ש"נשבע ה' לאבותיך" ולא לך. ואם זה נכון, לשיטתם, אז אנחנו היינו צריכים כבר לא להיות, ואם אנחנו כן פה, הם צריכים לאמת את הטענה שהוא 'נשבע לאבותיך' ולא לך – ולכן צריך לגמור אותך. זו האידיאולוגיה שלהם.

אבל יש כאן יותר מזה; שבועה אי אפשר להפר. אם אדם נשבע – אסור לו להפר אז על אחת כמה וכמה אם הקב"ה נשבע לי – אי אפשר להפר. אם ה' נשבע לי שהארץ הזו היא שלי, יש לשבועה הזו שתי השלכות מעשיות. האחת – שהיא רק שלי, והשניה – שאף אחד אחר לא יוכל להיות בה. אין עוד ארץ שכל כך הרבה נרטיבים לאומיים ניסו להשתלט עליה – טורקים, ממלוכים, צלבנים, יוונים וכו'. ובתוך הארץ אין עוד מקום כמו ירושלים עיה"ק שכל כך הרבה ישויות לאומיות ניסו להיתפס בו – ואף אחד לא הצליח לייצר כאן ישות לאומית. ולמה? כי הקב"ה לא יכול להפר את השבועה שלו. זה לא בגלל שאתה נחמד ולא בגלל ההיסטוריה אלא בגלל השבועה של הקב"ה. לכן יכול להיות שאתה כבר אלפיים שנה בגלות ועדיין הארץ היא שלך – כי זה מהיום. אתה לא יודע איפה היא ועדיין היא שלך. כל העולם יודע בתוך תוכו, ודתות העולם יודעות לומר את זה. איך המחבלים קוראים למלחמה הנוכחית? לא 'חרבות ברזל' או כל מיני המצאות שטותיות, אלא הם קוראים למלחמה הזו "מבול אל אקצא". אלו אנשים עם חזון מוגדר, הבעיה היא שאנחנו ממציאים שמות מ-AI, ולכן מתבלבלים כל הזמן מהי מטרת הלחימה.

נסביר את זה יותר; כל אדם בעולם, כולל ההוא מעזה שהזכרנו קודם, יודע שהמעיין שממנו כל העולם יכול לשתות נמצא בארץ הזו, כל אחד יודע שהקב"ה נשבע לנו שאנחנו צריכים לקבל את הארץ הזו אבל כל עוד אני עוסק רק בשבועה, לא הבנתי את הפואנטה. מצד אחד הקב"ה נשבע לי שאני אהיה בארץ הזו, הוא באופן אישי יביא אותי לפה, והיא שלי כל רגע, אבל מאידך הוא אמר לי שאם אני לא אהיה ראוי לה – אני אגְלה ממנה, אמנם גם אז כשאהיה בגלות, אף אחד אחר לא יוכל לעשות בה כלום כי אני סותם את המעיין, את המעיין שכל העולם צריך לקבל ממנו את הגאולה.

והעולם בא ואומר – 'זה לא הוגן הדבר הזה'. את אנגליה אפשר לכבוש ואפשר לנצח, גם את צרפת ואפילו את אמריקה (אגב, היום נדמה שאותה קל יותר מהאחרות…) ואז יהיה שם מישהו אחר, כמו שלפני מאתיים שנה היתה שם יישות לאומית אחרת, אבל כאן, בארץ, יש מקום שדרכו תופיע האלוקות לעולם, ונסביר – הגאולה השלמה היא איננה קבלת התורה בהר סיני, כי שם, בהר, התורה היא תורה והחיים הם חיים, שני דברים נפרדים (רק שבאותה נקודת זמן היינו בתוך מציאות אוטופית של עמוד ענן ועמוד אש). הגאולה השלמה היא לקחת אדמה, ארץ, מקום, כל דבר במובן של קיומיות, ולרומם אותו לאלוקות, לגלות שהמציאות, שהכל כולל האדמה, כולל הכל – זה אלוקות.

זו היא המגמה שבשבילה הקב"ה בחר את אברהם אבינו ואמר לו מה המטרה שלו.

פציפיזם יהודי

נתחיל הכל מההתחלה – אחרי המבול עוד לא היו עמים אלא משפחות. "משפחות האדמה", ואחרי דור הפלגה העולם נחלק לשבעים עמים. נגיד עכשיו 'כפירה' – אני פציפיסט ונדמה לי שגם הקב"ה. אני רוצה "בית תפילה לכל העמים", לא מעניין אותי להיות עם נפרד. בשביל מה צריך עם? בשביל ממשלה, פוליטיקה? מה היה רע אם יוון, תורכיה, שוודיה, אנגליה ובולגריה היו עם אחד? נצמצם את זה למשהו יותר מובן – מה הבעיה אם היינו מצמצמים את כל גוש דן לעירייה אחת? התשובה האמיתית היא – ג'ובים. זה הכל. ואם כל העולם היה עם אחד? – אין בעיה, זה אידיאלי, זה מה שרצו להשיג בוני מגדל בבל. הקב"ה לא בחר את אברהם כי הוא אמר 'אני צריך שיהיה עוד עם, עם עוד דגל ועוד ארץ', הוא בחר אותו עם הסבר ברור –

…לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ. (בראשית י"ב, א')

למה? מה היה רע בחרן? אברהם הרי גייר את כל העולם, הוא לימד את כל העולם על מציאות הקב"ה, הוא היה במדרגה של "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לא-להים וידעתם כי אני ה' א-להיכם", אבל אומר לו הקב"ה – 'זה לא מספיק. החיים עכשיו רק מתחילים, אתה צעיר בן שבעים וחמש, לך לעבוד' – "לך לך… אל הארץ אשר אראך", והמטרה היא – "ונברכו בך כל משפחות האדמה" (שם ג'). שם בארץ אתה תגלה ארץ שה' נשבע בה, ושם "אעשך לגוי גדול" והבנים שלך יביאו את כל העולם לבית תפילה מאוחד לכל העמים, ואז כל העולם יידע ש-"מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיהו י"א, ט'), "וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר" (שם מ', ה').

ואז היתה מלחמה גדולה, אברהם ניצח בה ולאחריה הוא שואל את הקב"ה – 'אני הבנתי שיהיה לי זרע, שהבטחת לי "כה יהיה זרעך", ואני מאמין ולא מבקש אותות על זה, אבל "במה אדע כי אירשנה"? כלומר 'איך אדע שכל אחד מהילדים שלי יקבלו את הארץ הזו בשבועה, ושהשבועה הזו תתקיים לכל אחד מהם ספציפית, כל יום, לאורך כל ההיסטוריה?', על זה אמר לו הקב"ה את ברית בין הבתרים –

… יָדֹ֨עַ תֵּדַ֜ע כִּי־גֵ֣ר ׀ יִהְיֶ֣ה זַרְעֲךָ֗ בְּאֶ֙רֶץ֙ לֹ֣א לָהֶ֔ם וַעֲבָד֖וּם וְעִנּ֣וּ אֹתָ֑ם אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה. וְגַ֧ם אֶת־הַגּ֛וֹי אֲשֶׁ֥ר יַעֲבֹ֖דוּ דָּ֣ן אָנֹ֑כִי וְאַחֲרֵי־כֵ֥ן יֵצְא֖וּ בִּרְכֻ֥שׁ גָּדֽוֹל… לְזַרְעֲךָ֗ נָתַ֙תִּי֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את מִנְּהַ֣ר מִצְרַ֔יִם עַד־הַנָּהָ֥ר הַגָּדֹ֖ל נְהַר־פְּרָֽת. (שם ט"ו, י"ג-י"ט)

והברית הזו היא ברית, שבועה, על הארץ, ארץ אלוקית שה' נשבע עליה, וקיום הברית משמעו שלכל אחד מילדיך תהיה שבועת ה' שהיא שלו.

אנחנו תוקעים את גאולת העולם

ועכשיו נראה מה שכתוב בהגדה של פסח. לא בטוח ששמנו לב למשמעות של המילים האלה –

מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבדָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹאמֶר יְהוֹשֻעַ אֶל־כָּל־הָעָם, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם, תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר, וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים.

וָאֶקַּח אֶת־אֲבִיכֶם אֶת־אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל־אֶרֶץ כְּנָעַן, וָאַרְבֶּה אֶת־זַרְעוֹ וָאֶתֵּן לוֹ אֶת־יִצְחָק, וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת־יַעֲקֹב וְאֶת־עֵשָׂו. וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת־הַר שֵּׂעִיר לָרֶשֶׁת אתוֹ, וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם.

בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא. שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִשַּׁב אֶת־הַקֵּץ, לַעֲשׂוֹת כְּמוֹ שֶּׁאָמַר לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי־גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת־הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי־כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל.

השורה הראשונה דיברה על כך ש-"תחילה היו אבותינו עובדי עבודה זרה" ואילו "עכשיו קרבנו ה' לעבודתו". על החלק הראשון ההגדה מביאה הוכחה – "בעבר הנהר ישבו אבותיכם… תרח אבי אברהם…". ומה לגבי "קרבנו המקום לעבודתו? – על זה עדיין אין תשובה, והאמת, עד סוף ההגדה זה לא מופיע! כתוב שירדנו למצרים, וכתוב שהקב"ה חישב את הקץ ואמר לאברהם "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם" –

וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם.

אני אגיד עכשיו משהו קשה – הברית הזאת על הארץ, מעצבנת את כל העולם החומרי-המטיריאליסטי. והפתרון היחיד שלהם לזה הוא לכלות אותנו, כלומר להגיד שאכן היו אברהם, יצחק ויעקב, אבל אנחנו, הבנים שלהם, כופרים, ואם אנחנו כופרים הרי שאנחנו לא ממשיכים את זה ולכן הקב"ה בחר, לשיטתם, באחד שהלך על מים או רכב על חמור עם כנפיים. ואם תשאלו מה הקשר בין תנועות אנטישמיות לבין הדתות הללו – זו התשובה. המטרה היא אותה מטרה – לכלותנו, כי כל עוד אני קיים הרי שהשבועה עדיין היא לי ואם אני עוד לא מממש אותה בגלל שאני לא ראוי לממש אותה, אז אני 'סותם' את כל העולם.

במילים פשוטות יותר; כשעם ישראל יהיה פה ויקיים את רצון ה' ונלך בדרכיו, ויהיו שמיטות וכו' כמו שהקב"ה רוצה, הכל כמו שצריך – יהיה למשל גם היובל נוהג, דרור לכל העבדים, ולעניינינו מה שיהיה כחלק מזה הוא שיהיה דין של 'גר תושב', כלומר אחמד הזה מהטלוויזיה יבוא למכונת אמת ונבדוק – אם הוא יימצא איש טוב ויודע ש-'ה' א-להי ישראל מלך' והוא רוצה לשמור שבע מצוות בני נח – הוא יוכל להיות גר תושב. אבל אותו אחמד בא עכשיו ושואל – אני רוצה להיות גר תושב עכשיו, ואני עונה לו – 'אבל אין יובל, והסיבה היא מפני שאני עדיין לא ראוי לכך', והוא שואל – 'אז למה אני צריך לסבול?' ולכן הוא ממציא איזה רעיון אידיאולוגי שלפיו אני, עם ישראל, כופר, אני לא קשור לשבועה יותר, יש נתק בין ירושת האבות לביני – וכדי להביא את 'הגאולה' לעולם ממציא כל מיני סיפורים שהגאולה כבר הגיעה, כפי שאותו האיש הלך על המים, והמשיח הגיע. זה שלא היתה לו תעודת יוחסין ולא ידעו מי אמא ומי אבא שלו? אז הוא הפך להיות 'הבן של אלוקים', ואמא שלו היתה דודה של אלוקים וכו' – והופ! הנה גאולה, וממילא כולם 'גרים-תושבים', אבל מה לעשות שכל פעם יוצא לו איזה 'שמערל – בערל' אחר? – אז הוא צריך לכלות אותו. ולכלות אותו זה לגרום לשמרל לִכְלות – מלשון "נכספה וגם כלתה נפשי" – לקב"ה. שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, ובכל דור יש מי שמזכיר לנו שאנחנו מממשי שבועת ה'. לא נציגי בנק טפחות לירושת אבות, לא בעלי משכנתא מבנק המזרחי, לא יודעי היסטוריה ולא "אין לי ארץ אחרת". זה שטויות, הרי כבר הציעו את אוגנדה פעם אחת, כלומר הוכח שאפשר לתת לנו ארץ אחרת ח"ו. 'אני מצטער, הקב"ה נשבע לי' – ובגלל שאני לא ראוי ואי אפשר לעשות יובל, הגוים סובלים בגללנו. זו מתימטיקה פשוטה.

קרבנו המקום לעבודתו – בארץ ישראל

ולמה זה צריך לבוא לידי ביטוי ב-'ארץ'? זוכרים שדיברנו בתחילה על מעמד הסנה, ועל מה שאמר שם הקב"ה למשה? – "כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא", ואמרנו שהמקום לא היה קדוש מעצמו. הקדושה שלו נבעה מכך שמשה עמד עליו ולכן הקב"ה קבע שהוא קדוש – באופן דומה אתה, משה, עומד לגלות לעם ישראל שהוא יכול להגיע למקום של קודש. הר סיני איננו מקום של קודש!

שאלנו איפה מופיעה בהגדה ההוכחה ש"ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו"? הנה המקום – בסוף הפיוט 'דיינו' שחותם את ההגדה^[2] –

עַל אַחַת, כַּמָה וְכַּמָה, טוֹבָה כְפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ: שֶׁהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם, וְעָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים, וְעָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם, וְהָרַג אֶת־בְּכוֹרֵיהֶם, וְנָתַן לָנוּ אֶת־מָמוֹנָם, וְקָרַע לָנוּ אֶת־הַיָּם, וְהֶעֱבִירָנוּ בְּתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה, וְשִׁקַּע צָרֵנוּ בְּתוֹכוֹ, וְסִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמִדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְהֶאֱכִילָנוּ אֶת־הַמָּן, וְנָתַן לָנוּ אֶת־הַשַּׁבָּת, וְקֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, וְנָתַן לָנוּ אֶת־הַתּוֹרָה, וְהִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבָנָה לָנוּ אֶת־בֵּית הַבְּחִירָה לְכַפֵּר עַל־כָּל־עֲוֹנוֹתֵינוּ.

זה "קרבנו ה' לעבודתו" – כשהכניסנו לארץ ישראל ובנה לנו את בית הבחירה לכפר על כל עוונותינו. זו עבודת ה'. בשביל זה יצאנו ממצרים.

מורשה, לא ירושה.

הבן החכם שואל בהגדה "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה' א-להינו אתכם" (דברים ו', כ'). מה אנחנו היינו עונים? – לאכול בשר עם הכשר, להניח תפילין, עבד עברי וכיוצ"ב. אבל התשובה של האבא (לא בהגדה אלא בתורה) –

וְאָמַרְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ עֲבָדִ֛ים הָיִ֥ינוּ לְפַרְעֹ֖ה בְּמִצְרָ֑יִם וַיֹּצִיאֵ֧נוּ ה' מִמִּצְרַ֖יִם בְּיָ֥ד חֲזָקָֽה. וַיִּתֵּ֣ן ה' אוֹתֹ֣ת וּ֠מֹפְתִ֠ים גְּדֹלִ֨ים וְרָעִ֧ים ׀ בְּמִצְרַ֛יִם בְּפַרְעֹ֥ה וּבְכׇל־בֵּית֖וֹ לְעֵינֵֽינוּ. וְאוֹתָ֖נוּ הוֹצִ֣יא מִשָּׁ֑ם לְמַ֙עַן֙ הָבִ֣יא אֹתָ֔נוּ לָ֤תֶת לָ֙נוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֵֽינוּ. (דברים ו', כ"ג)

"ואותנו הוציא" הכוונה היא אותי ואותך. כך מופיע בהלכה שאדם צריך להרגיש בפסח באמירת ההגדה, ומזה נלמד ש-"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". כלומר אותנו ה' "הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ" – מורשה. נו, אבל מה העדות והחוקים והמשפטים? –

וַיְצַוֵּ֣נוּ ה' לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־כׇּל־הַחֻקִּ֣ים הָאֵ֔לֶּה לְיִרְאָ֖ה אֶת־ה' אֱלֹהֵ֑ינוּ לְט֥וֹב לָ֙נוּ֙ כׇּל־הַיָּמִ֔ים לְחַיֹּתֵ֖נוּ כְּהַיּ֥וֹם הַזֶּֽה. (כ"ד)

אז מדוע זה קשור לביאתנו לארץ? הרי גם בחו"ל, בגלות, אנחנו מצווים לקיים מצוות! – זה "קרבנו המקום לעבודתו". הוא בא לגלות לעולם שיבוא יום של גאולה והאדם יעלה את הארץ, את המציאות, ויבוא מעין שיפכה מים לכל העולם, ויהיה בית תפילה לכל העמים והאדם יידע שלא צריך להיות בהר סיני עם קולות ולפידים אלא בהר האמורי והחיוי והיבוסי – "בארץ זבת חלב ודבש". הארץ הזו איננה ירושה אלא מורשה, ומפני שאתה בנו של המלך, אתה מוריש את הארץ הזו, שגם אם אלפיים לא ידעת שהיא קיימת – הוא נשבע לך.

ועכשיו באה הבעיה השניה. כבר דיברנו בעבר שפירוש הביטוי "להוריש", זה גם להעביר ירושה (וגם בלי שאתה יורש רשמי, בלי שאתה שם), אבל זה גם לגרש, כמו – "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ" (במדבר ל"ג, נ"ג).

עכשיו אנחנו מבינים למה שונאים אותנו? כי קיבלנו ארץ מורשה, כי אנחנו היחידים שיש להם כח להוריש את האידיאל הזה ואני מוריש כל מי שהוא אחר כל עוד אני לא עושה את זה. ואז באים אלינו אומות העולם ואומרים – 'מה מפריע לך מה שאנחנו עושים באמריקה ובאירופה? לי מותר לעשות אפרטהייד בדרום אפריקה, אבל אתה??', ובשביל זה מקימים בית דין בהאג, ואנחנו יורדים לרמה הקטנה והקטנונית של האולפנים – "אתה אשם, הוא אשם, הוא התכוון, הוא לא התכוון וכו'" ולא תופסים איפה אנחנו נמצאים ועל מה אנחנו דנים. הקב"ה נשבע לי, הבוקר – אנחנו תופסים את כל העולם בגרון, אנחנו יכולים להביא את הגאולה לעולם כולו!

"אני ועמך"

האם שמנו לב פעם שאחרי חטא העגל, אחרי שהקב"ה כועס על עם ישראל (ואומר למשה – "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִֽחַר אַפִּי בָהֶם וַֽאֲכַלֵּם וְאֶֽעֱשֶׂה אֽוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (שמות ל"ב, י')), אומר משה לקב"ה את המילים הבאות –

וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל-ה' רְ֠אֵ֠ה אַתָּ֞ה אֹמֵ֤ר אֵלַי֙ הַ֚עַל אֶת-הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְאַתָּה֙ לֹ֣א הֽוֹדַעְתַּ֔נִי אֵ֥ת אֲשֶׁר-תִּשְׁלַ֖ח עִמִּ֑י וְאַתָּ֤ה אָמַ֨רְתָּ֙ יְדַעְתִּ֣יךָ בְשֵׁ֔ם וְגַם-מָצָ֥אתָ חֵ֖ן בְּעֵינָֽי. (שמות ל"ג, י"ב)

למרות שהוא שבר את הלוחות, הוא לא ביקש מהקב"ה שייתן לנו את התורה בפעם השניה, אלא מדבר איתו על נושא אחר לגמרי, ולא מנומס – 'אתה אמרת לי להעלות את העם הזה, להעלות את האדמה, את המציאות, את כל העולם הזה לאלוקות, ולא הודעת לי את מי תשלח עמי'. ולא מובן, הרי כתוב שם מפורש שהקב"ה אמר לו – "הנה מלאכי הולך לפניך"! אומר שם רש"י –

ראה אתה אומר אלי. …ואשר אמרת לי 'הנה אנכי שולח מלאך' (שמות כג, כ) – אין זו הודעה, שאין אני חפץ בה.

זו לא חוצפה של משה רבנו? לא. משה אומר לקב"ה – 'רבש"ע אתה נשבעת שתביא כל אחד מהילדים האלה אישית, אז אתה לא יכול להפר את השבועה הזו, ואם אתה לא מעלה אותי ואת כל אחד מהם עד סוף הדורות לארץ ישראל – אז בוא נשבור עכשיו את עסקה'.

ומשה ממשיך – "ואתה אמרת ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני". מה זה קשור שהקב"ה הודיע וגילה למשה את שם ה'? – זוכרים ששאלנו בהתחלה על מה שאומר משה לקב"ה בסנה שעם ישראל ישאלו אותו "מה שמו"? – הם ישאלו כי בתוך תוכו עם ישראל מבין שזה לא סיפור אקסודוס, אלא זה בא לגלות שיש שם ה' בעולם וזה מה שהם יישאלו – איך מגלים את שם ה'?, איך מתוך כל התופת הזו מגלים את שם ה'? – כי הדרך שבה שמך, רבש"ע, יתגלה בעולם היא שאתה עצמך תעלה אותנו לארץ ישראל. כל אחד יודע שמכת בכורות הייתה ע"י הקב"ה בעצמו –

אֲנִי וְלא מַלְאָך, אֲנִי וְלא שָׂרָף, אֲנִי ולא הַשָּׁלִיחַ, אֲנִי הוּא ולא אַחֵר. (הגדה של פסח)

כך גם אתה ה' ולא מלאך ולא שליח ולא ירושת אבות – הקב"ה נשבע לי שאני אהיה בארץ ישראל והוא מביא אותי הנה, גם אם אני לא פה.

ומשה לא מסתפק בזה אלא מבקש בקשה נוספת –

וּבַמֶּ֣ה | יִוָּדַ֣ע אֵפ֗וֹא כִּֽי-מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֨יךָ֙ אֲנִ֣י וְעַמֶּ֔ךָ… (שמות ל"ג" ט"ו)

משה 'עשה פה תרגיל' והכניס את עם ישראל – 'הרי מעולם לא אמרתי לך שהעם שלך מצא חן בעיני אלא רק שאתה מצאת חן בעיני', נו, אבל מה אתה רוצה? –

… הֲל֖וֹא בְּלֶכְתְּךָ֣ עִמָּ֑נוּ וְנִפְלִ֨ינוּ֙ אֲנִ֣י וְעַמְּךָ֔ מִכָּ֨ל-הָעָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל-פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה. (שם)

מה פירוש המילה "נפלינו"? זה בא מאותו שורש של המילה "והפליתי" בפרשה שלנו.^[3] אומר רש"י –

ונפלינו אני ועמך. ונהיה מובדלים בדבר הזה מכל העם, כמו והפלה ה' בין מקנה ישראל וגו' (שמות ט, ד).

כלומר שנהיה מובדלים מכל עם אחר, ותשובת הקב"ה –

וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל-מֹשֶׁ֔ה גַּ֣ם אֶת-הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֛ה אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ אֶֽעֱשֶׂ֑ה כִּֽי-מָצָ֤אתָ חֵן֙ בְּעֵינַ֔י וָֽאֵדָֽעֲךָ֖ בְּשֵֽׁם. (שם י"ז)

וכפי שמבאר שם רש"י –

גם את הדבר הזה. שלא תשרה שכינתי עוד על עובדי אלילים אעשה…

ואנחנו תמהים למה שונאים אותנו?! – 'אתה היחיד שמחזיק את המפתח של הגאולה, אתה מחזיק את המקור של המעיין, אנחנו אומרים שאתם אלפיים שנה לא קיימים, כל פעם אתה חוזר וקופץ מחור אחר, וכל פעם כל אלו שאמרו שאתם לא קיימים כבר לא קיימים בעצמם', ולכן צריך שיקרה אחד משניים (וזה מה שאכן קורה בעולם למי ששם לב) – האפשרות הראשונה היא לכלות אותם, והאפשרות השניה, היא כפי שעשרות מיליוני אוונגליסטים ותפיסות עולם דומות מבינות את המעיין הזה, גם אם עדיין הם לא יודעים להגדיר ולהבין את זה עד הסוף, אבל זו האמונה שלהם, שהקב"ה נשבע לעם ישראל, ועם ישראל הוא כל יהודי ויהודי שחי פה בין אם הוא עצמו מודע לזה או שהוא עדיין לא מודע לכך שהוא הבן של המלך. ומתי על זה יתקיים בפועל? כשנהייה ראויים לכך.

חייבים לשנות את הקונספציה, אנחנו. זו לא היסטוריה, זה לא "מולדת". להבדיל, גם צרפת היא המולדת של עמנואל מקרון (נשיא צרפת) – אז מה? זה לא מרגש אף אחד בעולם. אם מחר יהיה למישהו כח להפיל אותו, אז הוא יפיל אותו. זו ארץ השבועה של ה' שנשבע לי, והיא יכולה להתממש ולהתרחש רק כשאני מביא את העולם למקום הזה. וצריך לדבר על זה עוד ועוד, בלי סוף.

להודות לשם קדשך, להשתבח בתהילתך

נסיים את הלימוד בשני פסוקים מתהילים. לא יודע מה אתכם, אבל אמירת התהילים שלי השתנתה בזמן האחרון. צריך להתחיל לשמוע ולהבין מה כתוב שם. במזמור ק"ו מתאר דוד המלך את כל מה שעברו עם ישראל לאורך היסטוריה, איך שהם חטאו וכו' –

אֲב֘וֹתֵ֤ינוּ בְמִצְרַ֨יִם | לֹא-הִשְׂכִּ֬ילוּ נִפְלְאוֹתֶ֗יךָ לֹ֣א זָ֭כְרוּ אֶת-רֹ֣ב חֲסָדֶ֑יךָ… (תהילים ק"ו, ז')

הוא ממשיך לתאר את הכניסה לארץ ואיך המשיכו לחטוא שם, את הגלות –

וַיִּתְּנֵ֥ם בְּיַד-גּוֹיִ֑ם וַֽיִּמְשְׁל֥וּ בָ֝הֶ֗ם שֹׂנְאֵיהֶֽם. וַיִּלְחָצ֥וּם אוֹיְבֵיהֶ֑ם וַ֝יִּכָּנְע֗וּ תַּ֣חַת יָדָֽם. פְּעָמִ֥ים רַבּ֗וֹת יַצִּ֫ילֵ֥ם וְ֭הֵמָּה יַמְר֣וּ [לשון מרי, מרידה] בַעֲצָתָ֑ם וַ֝יָּמֹ֗כּוּ בַּעֲוֹנָֽם. וַ֭יַּרְא בַּצַּ֣ר לָהֶ֑ם בְּ֝שָׁמְע֗וֹ אֶת-רִנָּתָֽם. וַיִּזְכֹּ֣ר לָהֶ֣ם בְּרִית֑וֹ וַ֝יִּנָּחֵ֗ם כְּרֹ֣ב חֲסָדָֽיו. וַיִּתֵּ֣ן אוֹתָ֣ם לְרַחֲמִ֑ים לִ֝פְנֵ֛י כָּל-שׁוֹבֵיהֶֽם. (שם, מ"א-מ"ו)

יש לי תחושה שהמזמור הזה מדבר על הדור שלנו. "ויזכור להם בריתו" – ברית הארץ כפי שבארנו. "ויתן להם לרחמים לפני כל שוביהם" – אני לא יודע איך להסביר את זה יותר ממה שהתרחש בעולם אחרי השואה. כל העולם התאחד, אירופה המרושעת, הנאצית, בשביל מטרה אחת. הרב סולוביצ'יק זצ"ל אמר פעם שאת האו"ם הקימו רק בשביל רגע אחד – ההכרזה על הקמת מדינת ישראל – ומאז זה סתם תופס נדל"ן יקר…

ומה צריך להיות הפסוק הבא? לכאורה התיאור עכשיו היה צריך להיות ביאת הגאולה. ואכן במזמור הבא יהיה כתוב –

הֹד֣וּ לַ-ה' כִּי-ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ. יֹ֭אמְרוּ גְּאוּלֵ֣י ה' אֲשֶׁ֥ר גְּ֝אָלָ֗ם מִיַּד-צָֽר. (שם ק"ז, א'-ב')

אומרים את המזמור הזה בפסח, ואף נוהגים לומר אותו ביום העצמאות,^[4] אבל לפני כן המזמור שלנו מסתיים דווקא במילים הבאות –

הוֹשִׁיעֵ֨נוּ | ה' אֱלֹהֵ֗ינוּ וְקַבְּצֵנוּ֮ מִֽן-הַגּ֫וֹיִ֥ם לְ֭הֹדוֹת לְשֵׁ֣ם קָדְשֶׁ֑ךָ לְ֝הִשְׁתַּבֵּ֗חַ בִּתְהִלָּתֶֽךָ. (שם מ"ז)

תשמעו איך הבנתי את זה היום -"הושיענו ה' אלוקינו" לא מהגלות, אלא תושיע אותנו מזה שאנחנו זכאים לבוא הנה כי הוא נתן אותנו לרחמים "לפני כל שוביהם". "הושיענו" מזה, כדי שנזכה להתקבץ פה רק כדי "להודות לשם קדשך, להשתבח בתהילתך". "הושיענו", רבש"ע, מכל הקונספציות. "ויזכור להם בריתו וירא בצר להם" – "הושיענו וקבצנו מן הגוים" לא רק כדי שנתקבץ, אלא בשביל הסיבה היחידה – שתפסיק את ה-"בכל דור ודור", זו שתביא את כל העולם לכלות לה'. בשביל להקים בית תפילה לכל העמים ולהודות לשם קדשך, להשתבח בתהילתך.

ואמר כל העם אמן הללויה

והסיום של המזמור –

בָּר֤וּךְ-ה' אֱלֹהֵ֪י יִשְׂרָאֵ֡ל מִן-הָ֤עוֹלָ֨ם | וְעַ֬ד הָעוֹלָ֗ם וְאָמַ֖ר כָּל-הָעָ֥ם אָמֵ֗ן הַֽלְלוּיָֽהּ. (שם מ"ח)

שימו לב מה כתוב פה. זה סיום ספר רביעי של תהילים – כשאנחנו ניוושע, לא בגלל שהאו"ם אישר אלא אחרי שהוא אישר, וצריך שהוא יאשר, כי זה שלב בהיסטוריה – אז אנחנו ניוושע מהקונספציה, מכל הקונספציות של הירושה, והמולדת, והעם החזק, וה'סטארט-אפ ניישן' וכל הדברים הגדולים האלה (חלקם גדולים באמת וחלקם גדולים במרכאות), כשניוושע מזה ונהיה פה להודות "לשם קדשך להשתבח בתהילתך" אז כל קצות העולם יאמרו "ברוך ה' אלקי ישראל – מן העולם ועד העולם", ואנחנו, העם, נגיד על זה "אמן הללויה".

זה געוואלד, והעבודה הזו היא להביא את ההבנה שלי לשם, להבין שאני הנושא, אני נשוא השבועה, והעולם כולו מחכה לרגע שהוא יוכל הגיד "ברוך ה' א-להי ישראל מן העולם ועד העולם", וכל העם, עם ישראל – בלי ימין, שמאל אלא כולו – יענה לכל העולם, במין מעמד הר סיני עולמי כזה שאומר מקצה העולם ועד קצהו – "ברוך ה' א-להי ישראל". "וידע כל פעול.. ויבין כל יצור… ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' א-להי ישראל מלך"- ואמר כל העולם "ברוך ה' אלקי ישראל מן העולם ועד העולם" – "ואמר כל העם אמן הללויה".

לא לפספס את מטרת היציאה

ומילה אחרונה. פתחנו בראש חודש שבט, שם עומד משה רבנו מול העם ואומר להם – אתם רציתם להישאר בהר סיני במקום ללכת לארץ ישראל –

וַֽ֭יִּמְאֲסוּ בְּאֶ֣רֶץ חֶמְדָּ֑ה לֹֽא-הֶ֝אֱמִ֗ינוּ לִדְבָרֽוֹ. (תהילים ק"ו, כ"ד)

וכיון שרציתם להישאר בהר סיני נתקענו עם הגאולה, פספסתם את הסיבה שבשבילה יצאנו ממצרים – "רב לכם שבת בהר הזה". את התובנה הזו רצה משה רבנו להנחיל לנו בראש חודש שבט, לפני כשלשת אלפים ושלש מאות שנה.

שבעז"ה בר"ח שבט תשפ"ד, נזכה באמת לדבר הגדול הזה שהוא הכותרת של הפרשה, זה המשמעות של –

וָֽאֵרָ֗א אֶל-אַבְרָהָ֛ם אֶל-יִצְחָ֥ק וְאֶֽל-יַֽעֲקֹ֖ב בְּאֵ֣ל שַׁדָּ֑י וּשְׁמִ֣י ה' לֹ֥א נוֹדַ֖עְתִּי לָהֶֽם (וארא ו', ג')

כלומר, את השבועה לאברהם, יצחק ויעקב כבר נתתי, ומה זה "לא נודעתי"? מבאר רש"י – איך ה' יתוודע בי? איך זה לא יהיה הודעה אלא התוודעות שלי שה' הוא אלוקי ישראל? כאשר אקים את בריתי "והבאתי אתכם אל הארץ ונתתי אותה לך ולאבותיך", אז יתוודע שמי בך ובעולם. ואז יאמר העולם – היינו העולם כולו וגם כל החלקים שבי – "ברוך ה' אלקי ישראל מן העולם ועד העולם, וכולנו נענה אמן הללויה, בב"א.

השיעור מוקדש לזכות עם ישראל, יושבי הארץ וחוצה לה,

להצלחת ושמירת חיילי צה"ל, להשבת החטופים מהרה בשלום,

ולהשבת כל הנופלים לקבר ישראל

לע"נ כל הנופלים על קידוש ה' באירועי המלחמה ולע"נ

אליהו בן ויויאן ז"ל, חנה בת ליפא ז"ל, מרת שיינדל ב"ר צבי ע"ה

ולהבדיל

לרפואת כל הפצועים והחולים ובתוכם בנימין בן שושנה, עמרם בן איידה חיה, שרה בת קלרה, כרמל מרדכי בן טל שרה

ולזיווג הגון ליעל רחל בת אריאל אסתר תחי'

1. 'ובינתיים, כדי לממש את החזון הזה של להגיע לארץ ישראל, אתה צריך, משה, ללכת אל פרעה ולהוציא את ישראל משם'. ↑

2. נוסח ההגדה הנאמר בשבת הגדול מסתיים בפיוט זה. ↑

3. "וְהִפְלֵיתִי֩ בַיּ֨וֹם הַה֜וּא אֶת־אֶ֣רֶץ גֹּ֗שֶׁן אֲשֶׁ֤ר עַמִּי֙ עֹמֵ֣ד עָלֶ֔יהָ לְבִלְתִּ֥י הֱיֽוֹת־שָׁ֖ם עָרֹ֑ב…" (שמות ח', י"ח) ↑

4. ומנהג החסידים לאומרו בכל יום ששי לפני תפילת מנחה. ↑