להפסיק להתכחש לעשו שבתוכי. תולדות תשפז

הכחשת שואה

אני מבקש לעסוק היום במושג שנמצא בלקסיקון היומיומי שלנו, וכמו עוד הרבה מילים קיבלו משמעות 'מכובסת', ולענ"ד עלינו לבחון את משמעותה ואולי להבין אותה באופן אחר מזה שאנחנו מבינים אותה בשפת הדיבור היומיומית. המילה שאני מדבר עליה היא "הכחשה". המילה הזו איננה מופיעה בפרשה במפורש אבל היא עומדת מאחורי כל נושא הברכות, וננסה ללמוד באופן מחודש את ההתלבטויות הללו, של רבקה ויעקב בנטילת הברכות.

יש ביטוי בעברית שנקרא "הכחשת שואה", והוא נמצא בשימוש קבוע. אני חושב שהכחשת שואה אין פירושה מישהו שאומר שלא היתה שואה. האמת? זה בכלל לא חשוב ולא מעניין מה אותו אחד חושב. אז הוא אומר… יש לנו עוד הרבה אויבים ומטורפים בעולם. אני אגיד איך אני מבין את המושג הזה ומה מפחיד אותי בו; אולי יש מי שיבהל ממה שנאמר עוד רגע, אבל זו לדעתי תהיה ההוכחה שכולנו נמצאים במידה כזו או אחרת בהכחשת שואה. הכחשת שואה היא להכחיש את זה שבי יש שני צדדים – יש בי צד אחד שאני מתכחש לו ויש בו דבר רע, דבר שיכול גם לעשות שואה. אני מודה שזה נשמע מהפכני, אבל לענ"ד זה עומק המושג הכחשה.

הרמב"ם בהלכות שכירות דן באדם ששכר בהמה והכחיש אותה, או לקח קרקע והכחיש אותה. הוא לא נתן לה את האוכל שהיא צריכה. מה הלוגיקה שלו? אדם משלם הרבה כסף עבור שדה, אז למה הוא מכחיש אותה? הרי לא מדובר באדם חסר היגיון שרוצה להילחם ולהרוס שדה שהוא עכשיו רכש במיטב כספו. כנראה שהוא אומר 'יהיה בסדר. אני מתכחש לצורך שצריך ללכת כל פעם מחדש לעדור, לחרוש, להשקות. השדה בסדר. כבר טיפלתי בה מספיק. היא תהיה בסדר'. זו הכחשה של ההיכרות עם הנקודה שצריכה את העבודה שלי. אדם קיבל או שכר בהמה והכחיש אותה – לא מדובר במישהו רשע או מופרע שרוצה להרעיב את הבהמה. כמה כבר יש כאלה? אלא מדובר בי. שיטת 'הסמוך', מכירים? – 'הרי היא נראית טוב. ואין אצלי פרות רעבות. הרי אני לא עבריין. אצלי כל פרה מתחילה ב'מודה אני' בבוקר. על מה אתם מדברים? אצלי פרה רעבה?! לא יכול להיות מצב כזה' – זאת הכחשה. זאת סכנה.

אנחנו מעדיפים הרבה פעמים להתמקד בהבנה הראשונה, כאילו שבהכחשת פרה מדובר באיזה קרימינל שמרעיב אותה בידיים, וזה קורה משום הכלל "הרוצה לשקר ירחיק עדותו". ככה זה לא קשור אלי. וככה הולכת ומוכחשת הפרה – פרה שאיננה יכולה לתפקד כפרה. היא כחושה, כמו בחלום פרעה.

נחזור לדוגמא הראשונה – האם יכולה להיות שואה שוב? מכחישי השואה, לפי הבנתנו המחודשת את הביטוי, אומרים – 'לא. זאת היתה פלנטה אחרת ולי לעולם לא יקרה שאהיה מהצד הלא נכון'. הדיון אם היא היתה או לא הוא דיון כל כך מטומטם, מרושע וחסר טעם, שפשוט לכולנו נחמד לדבר עליו רק כדי לא להתעסק בדיון האמיתי – האם היא יכולה לחזור והאם אני יכול להשתתף כזה דבר חלילה.

הדוד שלא מדברים עליו

כל זה הוא הקדמה לסיפור של יצחק, רבקה ויעקב בדרך אל הברכות, שננסה ללמוד אותו מחדש –

וְאֵ֛לֶּה תּֽוֹלְדֹ֥ת יִצְחָ֖ק בֶּן-אַבְרָהָ֑ם אַבְרָהָ֖ם הוֹלִ֥יד אֶת-יִצְחָֽק. (בראשית כ"ה, י"ט)

ורש"י מבאר –

ואלה תולדות יצחק. יעקב ועשו האמורים בפרשה.

מה רש"י מחדש לנו? רש"י בא לחדש שבתוך יצחק יש גם את יעקב וגם את עשו. הוא קורא לעשו כדי לברך אותו, וכמו שמפרשים הפרשנים העמוקים – הוא ידע הכל. עשו לקח את שתי נשותיו החיתיות שהיו למורת רוח ליצחק ולרבקה, ועל הסמיכות של התיאור הזה לכהות עיניו של יצחק מבאר רש"י-

ליצחק ולרבקה. שהיו עובדות עבודת אלילים. ותכהין. בעשנן של אלו (שהיו מעשנות ומקטירות לעבודת אלילים). (שם ל"ה – כ"ז. א')

יצחק ידע הכל. קל לנו להכחיש את עשו. ככה אנחנו הופכים את עשו למין מפלצת עם שיניים ארוכות ומפחידות, לדוד הזה שאף אחד לא רוצה לספר עליו – הוא לא קשור אלינו. סוג של פאשלה גנטית. ממנו יצא עמלק וכו', ומה לי לזה? אבל התורה היא נצחית;

התנהגות תמוהה

רבקה קוראת ליעקב ואומרת לו ללכת לקבל את הברכות מאבא יצחק, ויעקב עונה לה 'אבל אמא' –

אוּלַ֤י יְמֻשֵּׁ֨נִי֙ אָבִ֔י וְהָיִ֥יתִי בְעֵינָ֖יו כִּמְתַעְתֵּ֑עַ וְהֵֽבֵאתִ֥י עָלַ֛י קְלָלָ֖ה וְלֹ֥א בְרָכָֽה. (שם כ"ז, י"ב)

ותשובת רבקה –

וַתֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אִמּ֔וֹ עָלַ֥י קִלְלָֽתְךָ֖ בְּנִ֑י אַ֛ךְ שְׁמַ֥ע בְּקֹלִ֖י וְלֵ֥ךְ קַח-לִֽי. (בראשית כ"ז, י"ג)

הפשט פשוט לכאורה ומובן – היא מתעקשת שהוא ישמע בקולה וימשיך במהלך לקבלת הברכות. אבל האם באמת המילים הללו הרגיעו את יעקב? שהקללה תחול על אמו ח"ו? או אולי זה מין ביטוי כזה, כמו בצבא – 'עלי', הכל יהיה בסדר? אני מבקש ללמוד הפעם את הפרשה כפי שלמדו אותה ראשוני החסידות, ר' אלימלך מליז'נסק זיע"א ועוד, אבל עם כל העומק שבזה.

דברי אונקלוס על אתר ידועים –

וַאֲמֶרֶת לֵהּ אִמֵּהּ עֲלַי אִתְאַמַּר בִּנְבוּאָה דְּלָא יֵיתוּן לְוָטַּיָּא עֲלָךְ בְּרִי בְּרַם קַבֵּל מִנִּי וְאִזְּיל סַב לִי. (שם)

כלומר – נאמר לי בנבואה שלא יבואו קללות עליך, בני. הכוונה היא לנבואה שהיא קיבלה בהיותה בהריון "ויאמר ה' לה שני גיים בבטנך.." (שם כ"ה, כ"ג). ואם אתה שואל למה אבא בכל זאת רוצה לברך את עשו, הרי שהתשובה היא כיון שהוא לא קיבל את הנבואה הזו, רק אני. בכיון הזה הולך אף רש"י ככל הנראה, אבל הדיבור עדיין קשה ויש להבינו.

זו השאלה על רבקה. אבל קשה לנו גם על יעקב – איך הוא מוכן לדבר כזה שהקללה לכאורה, אם תבוא, תהיה על אמו? ובלי קשר – מה אומר כאן יעקב? "אולי ימושני אבי"? – ברור שהוא ימושך, הרי הוא עיוור. הוא ישמע שזה קול יעקב והוא ימשש אותך. ברור. זה החשש שלך, יעקב? שהוא ימושך ויתגלה שאתה יעקב ולא עשו ולכן בוא נעשה קומבינה עם עורות הגדיים?! ולמה אתה חושב שזה יביא עליך קללה? וגם אם הוא ימושך – פשוט תגיד לו שאמא שלחה אותך ותתנצל. מה פשר השיחה הזו?

עלי קללתך בני

מורי ורבותי, גם יצחק וגם רבקה יודעים שיש עולם הזה ויש עולם הבא. עד עכשיו יעקב חי את חייו בעולם הבא, "איש תם יושב אהלים". אברהם עד הגיל הזה גדל אצל תרח, נלחם מול נמרוד, הסתובב במגדל בבל, עבד את כל האלילים בעולם. גם יצחק עבר חוויות לא פשוטות עד הגיל הזה – הוא נעקד, פלישתים גרשו אותו מבאר לבאר, הוא עמד מול אבימלך ונלחם, הוא איש שדה. הוא לא יושב אהלים. "ויצא יצחק לשוח בשדה". הוא מרומם את הכל ע"י גבורות וההתמודדות שלו היא מול הרוע הכי צרוף שיכול להיות. ומה עם יעקב? ליעקב יש את עשו שמטפל עבורו בכל עניני הרוע והעולם הזה. עשו הולך לצוד, הוא סוגר מעגלים ולפעמים משלים ציוד כשצריך וכו'. ויעקב – איש תם יושב אהלים.

רבנו ר' אלימלך מליז'ענסק זיע"א מבאר –

"ורבקה אמרה כו'", דאיתא בזוהר הקדוש דהשכינה נקראת "רבקה" ועם בני ישראל נקראים בשם "יעקב", ויש לפרש בדרך הזה, דיצחק היה רוצה לברך את עשו בגשמיות בעוה"ז, והשכינה הקדושה היא האם המרחמת על בניה ישראל ובכל צרתם לה צר, והיה תשוקתה מאוד שיברך יצחק את יעקב גם בעוה"ז, כי האיך תוכל לראות בעני עמה בצער להם בעוה"ז, ולכן אמרה אל יעקב שילך ויקבל הברכות מיצחק.

ויעקב היה מתירא מאוד שיתברך בעניני גשמיות, כי מורא עלה על ראשו פן ואולי ע"י הגשמיות יתגשם ויופרד ח"ו מעבודתו יתברך, כמו שאמר הכתוב "פן תאכל כו' ורם לבבך", לזה אמר אל רבקה אמו, היא השכינה הקדושה, האיך אוכל לקבל ברכות עוה"ז, "הן עשו איש שעיר", ר"ל לו ראוי עוה"ז לפי מדתו שהוא איש מעורב בערבוביא הולך בדרך לבו, וכל הבא לידו לא ימנע עצמו מלעשות אם טוב ואם רע, אבל "אנכי איש חלק" ר"ל שאני צריך להיות חלק ומצוחצח, צח בעבודתו יתברך ויתעלה בלי שום סיג ופסולת, ופן ואולי ח"ו ע"י הגשמיות יומשך לבי מעבודתו יתברך כנ"ל, ו"אולי ימושני אבי" שבשמים, הבורא יתעלה ימשמש ויפשפש במעשי "והייתי בעיניו כמתעתע והבאתי עלי קללה ולא ברכה", שע"י זאת הברכה יצמיח קללה חלילה וחלילה.

"ותאמר לו אמו" היא השכינה הקדושה, "עלי קללתך בני", ר"ל עלי מוטל לשמור אותך מקללה, "אך שמע בקולי ולך קח לי", ר"ל שתקבל הברכות העוה"ז ג"כ שיהיה "לי", ר"ל ג"כ לעבודתו לשמו הגדול, שתהיה כוונתך בכל עניני עוה"ז, הן באכילה ושתיה ושאר גשמיות, רק לשמים, להוציא ניצוצות קדושות מתוך המאכל באוכלך בקדושה ובטהרה, ושיהיה לך כח לעבוד לו יתברך ולעסוק בתורתו ובמצותו, וכן בכל דבר יהיה כוונתך לשמים. "וילך ויקח ויבא לאמו" מובן ממילא, שעשה מצות השכינה לקבל הברכות באופן הזה לשמו הגדול יתברך ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים אמן. (נעם אלימלך, בראשית, תולדות, ט')

ביאור הדברים – רבקה היא כנסת ישראל. היא השכינה המדברת אליו – "עלי קללתך בני", אני צריכה שאתה תדע להתמודד עם האומות, להתמודד עם העולם הזה, ולכן אתה צריך ללכת לקבל את הברכה שמיועדת לעשו. אני צריכה שתקבל את כל הכוחות שאתה כרגע מתכחש לקיומם והם נמצאים אצל עשו. אתה חושב שאפשר להסתפק בכך שבין מנחה למעריב תבוא לתת דרשות לעשו על זה ש-"עם ישראל חי", ויש צניעות, ואיך נראית שבת וכו' – אבל "עלי קללתך בני", אתה צריך לקבל את הברכה הזו החיצונית, הגשמית, כדי שתכיר את כוחותיך ותוכל לפעול בעולם כולו.

אולי ימושני

ההבדל בין קללה לברכה היא שברכה זה כשאתה מוברך, אתה מחובר אל השורש, אל הנצח, אל העולם הבא –

שְׁלֹשָׁה הִטְעִימָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה. מֵעֵין הָעוֹלָם הַבָּא, אֵלּוּ הֵן: אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב. אַבְרָהָם – דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״בַּכֹּל״. יִצְחָק – דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״מִכֹּל״. יַעֲקֹב – דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״כֹּל״. (ב"ב, ט"ז:-י"ז.)

אברהם אבינו אומר לאליעזר "אין ארור מידבק בברוך". האם אליעזר היה מקולל? הרי הוא היה קדוש עליון! אלא הוא אומר לו – 'אנחנו צריכים לייצר כאן משהו שהוא מוברך לנצח נצחים. הגרעין הזה חייב להיות מביתי, ואז יהיה לנו כח להביא את הכל אל הפועל'. 'קללה' זה לשון קל. על הקללה כתוב בתורה – "וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֺת ה' אֱלֹהֵיכֶם" (דברים י"א, כ"ח). זו הקללה. ואז מה שיקרה הוא שאתם תהיו לא מחוברים, לא מוברכים.

"ותאמר לו אמו", כנסת ישראל, "עלי קללתך בני" – אני צריכה לקחת את כל כוחות הקללה האלה, לא להתכחש אליהן, לא לראות אותן מהצד השני, משמאל, אלא להכיר אותם בתוכי ומשם לברר ניצוצות. להפסיק להכחיש את העשו שבי. אתה לא מכיר אותו! "אך שמע בקולי" – וכדי להצליח בזה אתה צריך לשמוע בקולי, "ולך קח לי" – הנעם אלימלך מבאר שהדיון לא היה על שני גדיי עיזים. ברור שלא, אלא לך קח לי את הקללה. תביא את הקללה שהיא תהיה לי, שהיא לא תשאר אצל עשו!

וממשיך הנעם אלימלך בפרשת נשא ומבאר את תשובתו של יעקב "ויאמר יעקב אל אמו" – יעקב מדבר חזרה אל אמא, אל השכינה, "אולי ימושני אבי" – 'אם חס ושלום כח הברכות הגדול והעליון והמופלא הזה של אבא, יהפוך אצלי את הקללה לממשות, "אולי ימושני", זה געוואלד, אולי זה יהפוך אצלי לממש חלילה, ואני לא אעמוד בזה – מה יהיה? "והייתי בעיניו כמתעתע". אם זה חס ושלום לא יהיה מחובר לגמרי לגמרי לרצון של אבא, לקב"ה, אל הכח להכיר את כל החלקים שבי, להצדיק את החלק ה-"זה לעומת זה עשה האלוקים" ולהכיר את הכל, אם זה לא יעבוד הרי ש"והבאתי עלי קללה ולא ברכה". "אולי ימושני", הבנו? – החשש של יעקב שחלילה זה יהפוך אצלו לממש. ואם לא יהיה לי הכח להבין שהקללה זה דמיון, שהעולם הזה הוא דימיון?' – והרי זה מה שקורה לנו כל יום אלף פעם!

ואז עונה לו אמא, כנסת ישראל, השכינה – "עלי קללתך בני". זה המהלך שצריך להיות – "אך שמע בקולי ולך קח לי". ויעקב מיד –

וַיֵּ֨לֶךְ֙ וַיִּקַּ֔ח וַיָּבֵ֖א לְאִמּ֑וֹ וַתַּ֤עַשׂ אִמּוֹ֙ מַטְעַמִּ֔ים כַּֽאֲשֶׁ֖ר אָהֵ֥ב אָבִֽיו. (שם י"ד)

אומר הזוה"ק – מטעמים, היינו מכל הטעמים. לא רק מתוק. זה לא ייאמן.

יודעים מה זה להכחיש? בואו נדבר דוגרי – הדברים שבהם יותר קשה לנו לתקן נקודות קשות בעולם, אינם הדברים היותר קשים אלא דווקא הדברים שאנחנו יותר מכחישים את קיומם אצל עצמנו, בתוכנו. לא מאד קשה לחנך אנשים לקום בבוקר בזמן. זה קשה אבל זו לא מלחמה מזעזעת. למה? כי אני מכיר בקושי הזה אצלי, כמו אצל רבים אחרים. זו הסיבה שזה לא מאד קשה. ולמה יש יצרים שהולכים ומשתלטים בעולם באופן נורא? – כי קשה לי לקבל את זה שהם קיימים גם בתוכי, ולכן אני מכחיש, במובן אמיתי, ולכן אני לא יכול להתמודד עם זה, עם האומות, כלשון הנעם אלימלך, עם שבעת העממין שבתוכי, ולכן אני מתקצף, כועס, מתעצבן ומקלל. הכל כי אני מתכחש. זוהי הכחשת שואה.

המסלול ההפוך של יעקב

"עלי קללתך בני. וילך ויקח ויבא אל אמו" – בואו נראה מה קורא ליעקב מהרגע הזה; כמה זה הפוך ממה שהיה אצל אברהם, וממה שהיה אצל יצחק העולה התמימה, אבל שהיה נון סטופ בארץ ישראל בהתמודדויות "למה באתם אלי" (שם כ"ו, כ"ז) וכו'. ואילו יעקב? אברך משי, איש תם יושב אהלים, מקסימום ההתמודדות שהיתה לו היה המלח והפלפל והפפריקה שהוא שם בנזיד כדי שייצא מספיק טעים ואדום. להנמיך את האש או להגביר אותה. זה היה שיא ההתמודדות שלו בעולם הזה.

אבל מה קורה לו מרגע שהוא מקבל את הברכות? כמה מדהים שהפרשה הבאה נקראת "ויצא" – זה מה שקורה לו! לא את עשו הוא עומד לפגוש, אלא את אליפז, את "בררה של הבררה", את החלק שהולך לעמלק. הוא רץ לארבע עשרה שנים לישיבה של שם ועבר אבל אליפז כבר משיג אותו. את לבן ואת בני לבן הוא יפגוש – זה החלק הקל. את עשו הוא יפגוש בהמשך עם ארבע מאות איש, אבל גם זה החלק הקל. ואחרי כל זה הוא יפגוש את החלקים שבתוכי – יוסף והאחים, כל המאבקים הפנימיים, "אחים כלי חמס", את החלקים שכל אחד מאיתנו עד היום מתכחשים אליהם. 'תגיד, אתה יכול למכור את אחיך?' – 'חס ושלום! זה רק ראובן ויהודה היו יכולים לעשות'. 'תגיד, תמורת עשרים כסף תהיה מוכן?' – 'חלילה!. אז בוא תכיר את עצמך. נעים להכיר. יש מכורים ויש מכורים להכחשה. האם אתה מכיר את שני הצדדים בך? את זה שיכול לצוץ בך צד שאתה אמור להפוך אותו לתעל אותו?

אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא

את הנעם אלימלך הזה ראיתי הבוקר, ר"ח כסלו, לפני התפילה, וכשהגעתי להלל חשבתי פתאום על הפסוק "אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא" (תהילים קי"ח, כ"ה), וכבר דיברנו לא אחת ש-"הצליחה" זה לא בקשה שאהיה מצליחן אלא שאוכל לצלוח את המציאות. אבל פתאום חשבתי משהו נוסף;

ההלל מתחיל במצרים, "בצאת ישראל ממצרים", ואז הוא עוזר את מצרים ועובר לדבר על החיים שלי – איפה "ייסרני", "ולמוות לא נתנני" וכו'. אבל איך באמת יצאנו ממצרים? זה היה ב-"ויושע ה' ביום את ישראל מיד מצרים", שזה בדיוק "אנא ה' הושיעה נא", ובלצלוח את ים סוף, שזה "אנא ה' הצליחה נא".

אתה מודע לזה שאתה מצרים? אתה מכיר את זה? – אם כן אתה יכול לומר את ההלל. אה, אתה חושב שכבר יצאת? – מצוין, יופי, זה אומר שאתה כבר בעולם הבא, תמסור ד"ש, אבל אם תחזור נגיד הלל ביחד.

היום הבנתי למה ר"ח הוא יומיים ואומרים הלל פעמיים – כי אתמול לא הבנתי את זה.

אני מבקש "אנא ה' הושיעה" כמו שהוא הושיע אותנו במצרים, ו-"אנא ה' הצליחה" כמו שהיה על שפת ים סוף שם. מה זה קשור אלי? – אתה במצרים, מותק, ואתה צריך לצאת ממצרים כל יום ויום. את החייב להכיר בזה, אתה צריך לדעת שאמא מאחוריך, וגם אבא, בחינת החכמה, שניהם יחד, קודשא בריך הוא ושכינתיה, רוצים את זה. תדע שגם אבא יאמר "גם ברוך יהיה".

ויברכהו. נכון, בבסיס, בגדי עשו לא מתאימים לי. מה לי ולזה. אבל מהיום ועד סוף ספר בראשית, החלק השני של הספר, לא עוסק באבות שעברו בתחילתם את העולם הזה ועלו והתעלו למעלה למעלה, אלא ביעקב, שבתחילתו היה בעולם הבא, וירד להכי למטה שיש, ודווקא מהלמטה הזה כתוב עליו "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם" (שם ל"ג, י"ח) – "כְּאָדָם הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: יָצָא פְּלוֹנִי מִבֵּין שִׁנֵּי אֲרָיוֹת וּבָא שָׁלֵם. אַף כָּאן: וַיָּבֹא שָׁלֵם מִפַּדַּן אֲרָם, מִלָּבָן וּמֵעֵשָׂו שֶׁנִּזְדַוְּגוּ לוֹ בַּדֶּרֶךְ" (שם ברש"י).

איך מבינים המכחישים את הפסוק הזה? – 'וואו, איזה צדיק, איזה מושלם. הוא היה בין האריות ולא נגעו בו', ואז הם גם מוסיפים איזה סיפור מופתים יפה…

אבל הפשט האמיתי הוא שיעקב נהיה שלם דווקא מהאריות, מהפגישה עם לבן ומהפגישה עם עשו. מהפגישות הללו עם שיני האריות "ויבוא יעקב שלם". אז הוא קונה את חלקת השדה בשכם ונותן אותה ליוסף שיהיה שגרירו ללמד אותנו את כל השיעור המופלא הזה.

להאיר מתוך החושך

זו סוגיה כל כך פלאית, ויה"ר שהקב"ה יתן לנו כח ל-"אנא ה' הושיעה, אנא ה' הצליחה". זה כל כך 'כיף' להיות יעקב שמבורך בברכות של עשו! לצאת ממצרים זה לצאת מהדימיונות, מההכחשות, ואז אתה פונה ואומר – 'רבש"ע, אני לבד לא יכול כלום. אנא ה' הושיעה, אנא ה' הצליחה'.

אנחנו נמצאים בראש חודש כסלו, שזה בדיוק עניינו – להאיר מתוך החושך ולהפסיק להכחיש. כשהחשמונאים הפסיקו להכחיש והתחילו לחשוב שהכל בסדר – משם הגענו להורדוס. אבל כאשר נדע להאיר מתוך החושך אז תגיע השמחה וההארה הגדולה בב"א.

1. 
   

   ↑